דף הבית ספרי קודש אונליין הלכות שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב' סימן יח

בדבר עישון סיגארעטן /סיגריות/ בביהמ"ד וביהכ"נ שמפריע לאחרים

בע"ה כ"ו תשרי תשמ"א. מע"כ הרה"ג ראובן סופר שליט"א.

הנה בדבר עישון סיגארעטן בביהמ"ד וביהכ"נ שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל שיש אברכים שאינם יכולים לסבול העשן וגם משמע שקשה לגופן שחולים מזה שהרי כתבו בנוסח הבקשה שאיכא להם צער גדול וכאב ראש ומזיק להבריאות שלהם ואולי מקצר גם את החיים, ולבד כתיבתם ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי, וממילא יש לחוש שאיכא גם שיוכלו לחלות גם מהעשן שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, שנשאלתי אם יכולין למונעם מלעשן בביה"מ וביהכ"נ.

והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה אסור שם לעשן כי אף רק בגירי דידיה שהוא גרמא ממש כהא להעמיד סולם פחות מד' אמות משובך נחשב גירי דידיה שמודה גם ר' יוסי בב"ב סוף דף כ"ב משום דזמנין בהדי דמנח ליה יתבא בחור ותקפוץ הנמיה ויזיק משום דא"ר טובי בר מתנא גרמא בנזקין אסור. וכהנהו אומני שאמר ר' יוסף שאסור להם להקיז דם בקרקע שלהם מחמת שעל ידי הדם אתו עורבי אכלי דמא ומפסדי תמרי ומפורש שם דלא היה הפסד ממש אלא לסתם אינשי לא היה שום הפסד דהיו רוחצין התמרים ואכלי להו ורק לר' יוסף שהיה איסטניס לא היה אוכל תמרים כאלו, וגם לא משמע שהיה ר' יוסף נחלה מזה אם היה אוכלם אבל היה לו צער גדול לאוכלם, ומ"מ היה אסור להם להקיז מאיסור מזיק. ועיין ברמב"ם פי"א משכנים ה"ה שכתב דינא דר' יוסף גם במה שהאדם מצטער מקול וצפצוף העורבים משום שמפרש שני פירושים בצערא דר' יוסף מפני אנינות דעתיה ותרוייהו אמת לדינא כדאיתא בלח"מ, דלכן אף אם נימא דר' יוסף לא היה אוכלם כלל להפירות כשראה וידע דהיה עליהם דם והיו נפסדין לו הפירות, ולא היה ראיה שבשביל איזה צער בעלמא להיחיד נמי אסור, הרי איכא ראיה ממה שבשביל צער שמיעת הצפצוף דודאי הוא רק קפידא בעלמא ואסור. אבל בעצם אין לומר דהיה זה משום שלא אכל ר' יוסף את הפירות דא"כ מ"ט לא מועיל חזקה דהא כשאינו אוכל הפירות לא סבל שום צער מצד אנינות דעתיה שיהיה שייך לומר דאף שסבל עד עתה לא יכול לסבול יותר כמו בקוטרא ובה"כ דהא הוא רק הפסד ממון או גם הפסד ממון ליכא דמוכרן לאחרים ושייך ע"ז חזקה, אלא מוכרחין לפרש דסבל ואכלם משום שלא רצה ואולי לא היה יכול למכור הפירות, ולכן אמר שפיר דליכא חזקה לסבילת הצער דנגד אנינות דעתו כדפירשתי. ומצינו דבשביל איזה צער מקפידא ואיסטניסות בעלמא, אף שלסתם אינשי אין זה צער כלל, אסור לגרום לו שכניו אף רק ע"י השתמשות שלהם בחצרם ובביתם, ויפסידו גם ממון הרבה עי"ז דהא יצטרכו לשכור מקום להשתמש באומנותם לפרנסתם במקום שלא יהיה מי שמקפיד בזה, וכדכתב הרא"ש בסוף סימן י"ח מכאן משמע דכל נזק שידוע שאין המערער יכול לסובלו אע"פ שסובלין אותו שאר בנ"א אין לו חזקה נגד מערער זה, והביאו הטור להלכה בסימן קנ"ה סעיף נ"ט ובש"ע שם סעיף מ"א. וא"כ כ"ש בעישון סיגארעטן שאלו שאין יכולין לסבול הוא צער ממש בעצם לא ענין קפידא ואיסטניסות בעלמא, וגם לא רק צער בעלמא אלא גם מזיק ממש להם כידוע שאסורין המעשנים לעשן שם אף אם היה ברשותם ובביתם אם היה שייך שיגיע להם העשן ויצטערו ויוזקו. אבל הוא עוד גרוע דהא המעשנין עושין מעשה מזיק בידים ממש דהרי עושין בפיהם עשן המזיק להאין מעשנין הנמצאים שם, ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום דהיה מתבטל העשן בבית גדול כביהמ"ד מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנין הרי יודע שעשנו יזיק כבר והוי מזיק בידים. ופשוט שאם היו ב"ד סמוכין דדנין דיני חבלות היו גובין גם ממון דמי שומת הצער ואם נחלה מזה דמי ריפוי אף כשליכא נזק שלא בטל ממלאכתו מצד החולי, וא"כ צריך לידע דל"ד חבלות לקנסות דקנס אף שברור לדינא שאם היו ב"ד סמוכין היו מחייבין קנס פטור עתה בזה"ז לשלם דבלא גמר דין דב"ד סמוכין ליכא חיוב הקנס כלל, אבל חבלות דהוא ממונא הרי חייב בעצם גם בלא עדים דלא יכול לתובעו כלל ואיכא עליו החיוב לשלם אף שאין ב"ד שיכולין לחייבו, ואף שהוא דבר פשוט מפורש הוא כן בקצה"ח סימן א' סק"ז שכתב דע דבש"ע כאן אינו מחלק בין דיני קנסות ממש ושאר גזילות וחבלות וכל מילי דלא שכיחי ולית בהו חסרון כיס אבל ההבדל מבואר דממון ממש אע"ג דלא דיינינן ליה בזה"ז כיון דלא שכיחי ולית בהו חסרון כיס מ"מ לצאת ידי שמים הוא בעצמו צריך לשלם וגזלן הוא אם אינו משלם (ולשון לצי"ש הוא בעצמו לא מדויק כל כך דמצינו לשון כזה גם כשאינו חיוב ממש עיין בב"מ דף צ"א ע"א ברש"י ד"ה רבא ובתוס' ד"ה בבא ועיין בקצה"ח סימן כ"ח סק"א דהכא כוונת קצה"ח שחייב ממש כדמסיק וגזלן הוא אם אינו משלם). ובשנים שחבלו לכו"ע שניהם חייבין כמפורש ברמב"ם פ"א מחובל הי"ג ובש"ע חו"מ סוף סימן תכ"א וכן הוא בשנים שהזיקו שחייבין עיין בב"ק דף י'.

ולא הזכרתי במה שכתבו בדבר שגורם זה גם בטול תורה כי זה אינו מוסיף לענין הנידון יותר, וגם אפשר שיאמרו המעשנין דמה שלא יניחום לעשן בביהמ"ד יהיה להם בטול תורה ומאי חזית, אבל הדין ברור ופשוט כדכתבתי שאסור להמעשנין לעשן בביהמ"ד כשנמצא שם אף אחד שאינו מעשן שמצטער מזה אף כשאינו ניזוק ונחלה וכ"ש כשיש לחוש גם לחלות וליזוק מזה אף אם לענין בטול תורה יהיה יותר בטול כשלא יניחו להמעשנים לעשן דבכל אופן אסור למעשנים לעשן בביהמ"ד ובכ"מ שנמצאים אינשי דלא מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד.

והנני ידידו וידיד כל אחד ואחד מחברי הכולל משני הצדדים ובטוח אני שיקיימו מה שכתבתי דעת תורה והלכה ברורה וישרה השלום בין החברים וחכמי התורה, משה פיינשטיין.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות