דף הבית ספרי קודש אונליין מושגים מעולם הישיבה! ראיית הזולת בישיבה - במידת האמת

מושג מעולמה של הישיבה: מאת הרב ה. וילנר
16/05/2012
הם התהלכו יחדיו במורד הרחוב, רחוק מעיני הישיבה, רחוק מעין כל אדם...

הסערה שבערה בתוככי ליבו של יהושע, לא הצליחה לחשוף את הקורה בקרבו. קודם לכן, החברותא בסדר שני לא חשב לרגע לייחס את חוסר הריכוז בסוגיא של יהושע - לפגיעה שפגע בו ידידו בישיבה מבלי משים בארוחת הצהריים. אך הגיע הרגע שבו כבר לא היה ניתן להסתיר זאת יותר.

למין אותה פגיעה, יהושע מצא עצמו נאכל בקרבו, אך המשיך בסדר יומו כרגיל. אך דוקא באמצע סדר שני, כשבדרך כלל הוויות מקודשות מתלבנות בריחתא עם החברותא, ראשו היה במקום אחר, באותו דיבר... באותה פגיעה... והוא חש עצמו חסר אונים למולה. בצר לו, בכדי שלא להיראות 'מסכן' ולהעכיר עוד יותר את שמו, עלה לחדרו בפנימיה והחל שם להגיר מדמעותיו באמצעו של סדר ב'... כך דקות לא מעטות, התהלך בחדרו מקצה לקצה, כולו אכול פגיעה מדיבורו הבוטה של ה'חבר' בחדר האוכל לעיני חבריו הרבים...

בלי מחשבה מוקדמת, בליבו של החברותא עלה רעיון, שאולי יפרש ולו בצורה חלקית את היעדרותו של החברותא באמצעה של סוגיא בוערת ב'ארבעה אחין', וגם יסביר במעט את חוסר הריכוז שלקה בו דוקא היום... הוא עלה לחדרו לבדוק... פתח את דלת החדר, ושמע את בכיו הנשנק, והבחין בדמעותיו הרבות הניגרות ארצה...

-         יהושע, אינך חש בטוב? - שואלו החברותא.

-         אני חש מצוין... ב"ה.

המילים נעתקו מפיו... מה יכול לגרום ליהושע לבכות בכי כה גדול באמצעו של סדר שני בישיבה... מה יעשה - יאמר לו משהו, לא יאמר לו... אולי ייצא מן החדר וישאירנו לבדו עם דמעותיו... אך במחשבה שניה איך ניתן להשאיר חבר בבכיו לבדו...

בהבזק שנראה היה כמי שהגיע מן השמים, הוא מציע לחבירו - 'יהושע, בא נרד יחדיו לרחובה של עיר לכמה רגעים, ליטול מעט מאויר העולם, לבטח תוכל להרגע מעט...'.

יהושע קופץ על ההצעה כמוצא שלל רב, ויורד עם חבירו במורד הרחוב, רחוק מעיני הישיבה, רחוק מעין כל אדם...

השיחה התארכה לה מעבר לגבולות המצויות, אבל התובנות שיצאו מאותה שיחה גרמו להם להיכנס לחדרו של המשגיח.

הם מצאו את עצמם יושבים למולו, כשהרבינו יונה פתוח לרווחה, וניירותיו מבצבצים מכל כיוון. יהושע מתאר בקצרה את החוויה שעברה עליו מצהרי היום. אך החברותא היה זה שנטל את שרביט הדיבורים - 'תמיד חשבנו שהישיבה נועדה ללבן סוגיות במרחבי התלמוד, לשקוע בים התורה במ"ח קניניה, ולא שמנו לב מספיק לכך, שככל שהיא אולפנא לעמקות ויגיעה בתורה, היא אולפנא רבתי לתורת האדם - אנחנו מתהלכים בשבילי אורייתא, אבל צועדים לצידם של מאות מחבירנו, שכל מילה שלא במקומה יכולה למוטט חבר, או להאירו ולחזקו, ומי ינחנו לבל ניפול חלילה ברשת היצר, שימוטט עלינו אסון בעקבות מעידה מצויה בעניני בין אדם לחבירו'.

המשגיח, לאחר שהרגיע במעט את יהושע וחיזקו, פנה לשאלה הקשה יותר שניחתה על שולחנו זה עתה, והחל אומר במתק לשונו לתלמידיו היושבים למולו - 'לא לחינם הזכרת בדבריך את המ"ח קנינים של התורה, וכי הבטת פעם כמה מהקנינים הללו - שמטרתם המוצהרת היא קניית התורה - עוסקים בעניני תורת האדם ונדבכיו - בענוה, בדקדוק חברים, במעוט דרך ארץ, במעוט תענוג, בארך אפים, בלב טוב, בקבלת היסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סיג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום...

זו אחת מנקודות התורפה הקיימות בדורינו, אני זוכר היטב כמה המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זיע"א היה זועק מנהמת הלב, שללא השגות מושלמות בתורת האדם, לא יוכלו להגיע לתכלית לגדול בתורה כראוי, אך בעוד איכות הלומדים כה התרחבה בדורינו, כמה מנסים הם להשתלם בתורת האדם, ולהיזהר כמטחווי אש מכל נסיון פגיעה בזולת...'.

המשגיח המשיך לתאר ולספר, להוכיח ולהמחיש, אך הם יצאו מן החדר בתובנה אחת מרכזית - דוקא שבילי הישיבה, על כל הקורה בה, עלולים לגרום יותר מכל לבחינה אמיתית של מידת האדם שבכל יחיד ויחיד, שכן בתוך רגע אחד ניתן להחליק במדרון מסוכן או לעלות בהר ד' לפסגותיו...

***

 

בן הישיבה שמת על קידוש שמו

מהו אבן הבוחן העומדת בשרש התופעה, שדרכה יוכל כל בן ישיבה לצעוד במסלול עלייתו בדרך העולה מבלי להיכשל בה. התיאור הבא, הלקוח מעט מן הדמיון יוכל לבאר זאת היטב.

אפרים הינו בחור יקר וחשוב בישיבה נודעת. אפרים למעשה מת על קידוש השם כבר לפני שנים רבות.

לא בתקופת השואה חי אפרים. הוא גם לא נהרג בפיגוע חבלני ר"ל.

פשוט מאד - לאפרים חשוב מאד מאד השם שלו, ועל השם הזה הוא מת כבר מזמן, ויותר מכך - יום יום  עשרים וארבע שעות ביממה נהרג אפרים מחדש על קידוש שמו. לא אחת הוא גורם שאחרים ייהרגו אף הם כי מפריעים הם לשמו, וברגע של חולשה הוא שוכח כי המלבין פני חבירו...

ולא בשם 'אפרים' עסקינן. אלא על השם שאפרים רוצה שיצא לו, ואיזה שם הוא רוצה שיצא לו?

זו כבר שאלה קשה, כי מעת לעת משתנים הקריטריונים:

אם הוא בבית - הוא צריך שם של 'בחור עסוק' - יש לו הרבה מטלות לגמור, והאחים הקטנים - אבוי להם אם יפריעו...

אם הוא בישיבה בין חברה צדיקים ו'צולי"ם' - הוא חייב שם של 'רוחני' ו'גבוה'...

אם הוא בישיבה מתהלך אם הבינונים וה'מתעלים' - הוא צריך שם של אחד ש'מבין'. במה? אל תהיו תמימים: בסגנונות, במותגים, וזה כבר לא נגמר כל כך מהר...

אם הוא בשיעור העיון - הוא חייב שם של 'בחור כשרוני', גם 'מבריק' כדאי, תלוי איזו סוגיא נלמדת, ומי התערב בו וכמה.

ואם... אם הוא פוגש חבר חדש... זו כבר בעיה, כי אפרים לא יודע איזה שם כדאי שיהיה לו אצלו. לכן תחילה הוא מגשש לאט לאט... והחוש השישי שלו כבר מובילו לכוון הראוי...

רגע, עוד שאלה - חשובה מאד: ואם אפרים נמצא בעת ובעונה אחת גם עם חברים צדיקים, וגם בשיעור העיון, והצטרפו עוד כמה חברים חדשים שאין הוא מכיר בטיבם... מה יעשה לצלוח את שמו בכגון זה...

ובכן, טעיתם - אפרים לא טפש. הוא מוכשר מאד וגם סתגלן גדול. מוחו של אפרים עובד בקדחתנות שעות נוספות כדי למצא תמיד את הנוסחא המנצחת שתתאים לכל הצדדים. העיקר שבסוף נשאר לו שם טוב בכל מקום שבו הוא דורך.

אז איך הוא שורד? - שאלה אחרונה אנו מקווים - שורד? מי מדבר על לשרוד? הרי מתחילה דברנו שאפרים מת על קידוש השם כבר לפני שנים רבות.

ויום יום, שעה שעה הוא 'נהרג' , ולא בכדי. ואף אחד לא יושב עליו 'שבעה'... גם לא הוא עצמו.

וזו הצרה היותר גדולה - שאפרים אפילו לא יודע את כל זה.

לא אחת אני חושב לעצמי, לו יכולתי לקרא לו לאפרים, להסביר לו זאת, שיחוס על כל האנרגיה שהוא מוציא מעצמו רק לקדש את שמו, הייתי נותן לו פתח להבין את הסבל העצום שהוא עובר. 'אפרים' - הייתי קורא בקול - 'התנערי מעפר, אפרים! לבשי בגדי תפארתך, אפרים! יש לך כל כך הרבה תוכן שעוד לא הוצאת לאור עולם - התחל להיות 'אתה'! התחל לחיות, אפרים האמיתי!

זה שחז"ל אומרים שכתר שם טוב עולה על כולם - הוא שם שנוצר ממעשיו הטובים של האדם, אפרים, ולא שם שאדם מנסה ליצור לעצמו בכח... בדרך כלל על חשבון סובביו, ולקבור את עצמו תחתיו...

התחל לחשוב מה הקב"ה רוצה ממך, תתחיל לגרום לו נחת רוח - לא בשביל השם - אלא באמת בשביל ד'!! כך תלמד לצעוד בשביל ד', השביל אותו ייעד לך ורק לך, בבטחה!

ואגלה לך אפרים בסוד, שבסופו של דבר גם אנשים שאינם כמוך יעריכו אותך, כי כל אדם מעריך את מי שצועד בדרך אמת, ואינו מוותר על עקרונותיו...'.

אך כאמור השיחה הזאת איננה רלוונטית, כי אינני מכיר אישית את אפרים, רק את שמו ושמעו שמעתי. ולצערי על אף כל מאמציו - השם שיש לו הוא בדיוק השם אותו תארתי בתחילה... והיות ובהיכלי התורה מתחבאים להם רבים כאלו, ואין באפשרותי לומר להם איזושהי מילה, החלטתי לקרוא לו על גבי גליון מוסף שב"ק בחג האורים, שבסיומו כל בן עליה מתעתד לשוב לכור מחצבתו, בקבלה חדשה, בהתחלה חדשה. ולהעביר לו מסר אחד ויחיד שיסייע לו בדרכו העולה, שתוציאו במהרה מאפלה לאורה... התחל לילך בכל הליכותיך בדרך האמת הפנימית...

ואז תתחיל  בעזרת ד' - במקום למות על קידוש שמך - לחיות על קדוש שמו.

ואם תשאלו - איזה שם יהיה לו אז? אפרים, מן הסתם, אבל לא סתם אפרים... 'שלשה כתרים הם: כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על כולן'.

***

במבט אמיתי, עמוק יותר ניווכח כולנו, כי סדר היום שלנו מתחלק לשתיים: עיסוק טוטאלי ומוחלט בעצמנו - בשמינו. ופינוי המטרדים של זולתנו.

רק מי שחי גם את הזולת - יכול להגיע גם להיכללות הנצרכת לכלי קיבול עבור התורה. 'ויחן שם ישראל - כאיש אחד בלב אחד' - היה עמוד התווך של ההכנה לקבלת התורה: 'אילו העמידנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו...'.

מה היה טמון בהר סיני אילולי ניתנה לנו בו התורה...

היכולת לצאת ממיצרי החומריות של ה'אני' ו'שמי', ולחוש גם את הזולת ועולמו - יכולה לרומם את נפש האדם, עד כדי להכיל את המושג הבסיסי: אני חלק מכלל ישראל.

רגש זה לעתים לקוי אצלינו בני הישיבות, לעתים כל אחד מאתנו מדלג עליו בקלילות רבה, כל עוד ה'תקפו כהן' האישי שלו וה'אחיעזר' הנפלא שעימו - ערוך ומסודר במוחו כדבעי. וישנם אף כאלו שהמושג 'האחר' אצלם, עובר דרך המרחב הצר של נפשם, הם רואים בעם היהודי כולו - כלי שרת להאדרה עצמית.

אדם כזה יתחלק במדרון גם במתיקויותיו של האחיעזר ב'תקפו כהן'.

איך היטיב לבטא זאת המשגיח הרב וולבה זללה"ה 'כבוד - הוא גילוי חיצוני של המעלה הפנימית... וכבוד לזולת - הוא כבר בגדר חוויה. הכבוד הראוי ביותר הוא 'לחיות' את דעת הזולת. לא 'ויתור'.

כשאתה מקבל צורך של הזולת, לא בגלל ההכרח, או הנימוס, או חיוב התורה, אלא מתוקף העובדה שהזולת חי בתוכך, אתה נושם את צרכיו, ואיכפת לך מדעותיו ורגשותיו - באותה רמה שבה הגיע רבי אריה לוין לרופאה של אשתו באומרו: 'הרגל של אשתי כואבת לנו' - זוהי היציאה מעצמך לחבריך... והיכולת להיות שרוי בנפש הזולת - היא חוויה רוחנית מדהימה בדרך העולה בית ד'.

***

מבט נכוחה שומעים אנו מאחד המשגיחים הנודעים שליט"א - אם תביטו באורחות גדולי הדורות, ולאו דוקא הקדומים, אלא אף בדורות האחרונים ובדורינו אנו, תיווכחו לעין כל, כי ככל שהם היו גדולים בתורה ועבודה, הם היו ענקיים במידות, ללמדך שהדרך הסלולה והבטוחה לגדלות - שרשה בהשתלמות מוחלטת בעבודת המידות. אם יידע האדם לנצל את תכלית המדות ועבודת ה', בראיית האמת שהכל נגזר משמיא, ואין השני נוגע כמלא הנימה במוכן לו, מובטח לו שיוכל להתעלות במסילה העולה בית ה' בכל ימי חייו.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות