קריאת ההלל בראש חודש

תוכן עניינים

ההלכות לדעת הרב עובדיה זיע"א בלבד.
--------

מנהג קריאת ההלל

מנהג ישראל לקרוא את ההלל בתפילת שחרית אחר חזרת השליח ציבור. ואין קוראים את ההלל בשלמותו אלא מדלגים בו פסוקים מסוימים כמופיע בסידורים.

במסכת תענית (כח ע"ב): מסופר על האמורא רב שכאשר הגיע מארץ ישראל לבבל, ראה את הציבור שבבית הכנסת קוראים את ההלל בראש חודש. מתחילה חשב להפסיקם, כי הרי לא תקנו חז"ל לקרוא את ההלל בראש חודש ומנין להם זאת?! אך כיון שראה שהם מדלגים בו פסוקים מסוימים, אמר: כנראה שמנהג אבותיהם בידיהם לקרוא כך את ההלל בדילוג לכבוד ראש חודש. ע"כ. ומכאן יצא מנהג לכל ישראל לקרוא את ההלל בדילוג בכל ראש חודש. ורמז רמזו לקריאת ההלל בראש חודש, במזמור (תהלים קנ): "הללויה הללו אל בקדשו", שהזכיר דוד המלך שתים עשרה פעם תיבת "הללו", כנגד ההלל שבשנים עשר ראשי חודשים בכל שנה. ומה שאנו כופלים "כל הנשמה תהלל יה הללויה", הוא כנגד שנה מעוברת שיש לה שלושה עשר ראשי חודשים, וכנגד אותם ראשי החודשים שהם שני ימים. (שבלי הלקט בשם הגאונים. בית יוסף סימן תכב ב)

האם מברכים על ההלל?

כתב מרן השלחן ערוך (סימן תכב ס"ב): המנהג בכל ארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך על ההלל בראש חודש, בין בתחילתו בין בסופו, מאחר ולא היתה תקנת חכמים לקוראו, אלא מנהג שנהגו העם מעצמם, ועל מנהג לא מברכים. ואולם מנהג רוב בני אשכנז לברך על ההלל. (רצג)

כתב הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א הט"ז): "כל דבר שהוא מנהג, אף על פי שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג הסוכות, ואין צריך לומר מנהג חכמים, כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחול המועד פסח, אין מברכים עליו. וכן כתב בהלכות מגילה (פ"ג ה"ז): בראשי חדשים, קריאת ההלל מנהג ואינה מצוה, לפיכך קוראים ההלל בדילוג ואין מברכים עליו, שאין מברכים על המנהג. וכתב רבנו ישעיה מטראני, שאיך יאמר אשר קדשנו במצוותיו וציונו , הלוא אף אחד לא ציוה אותו, שאין זה אלא מנהג. וכתב מרן בשלחן ערוך שהמנהג בכל ארץ ישראל וסביבותיה, שלא לברך על ההלל בראש חודש. והרמ"א כתב, שהמנהג במדינות אשכנז לברך. (רצד)

קהילות חוץ לארץ

ישנן קהילות מסוימות מבני ספרד בחוץ לארץ, כמו בחלק מערי מרוקו, שהנהיגו להם לברך על קריאת ההלל בראש חודש. אמנם, עתה שעלו לארץ ישראל, עליהם לשנות את מנהגם ולא לברך, כדעת המרא דאתרא מרן השלחן ערוך רבנו יוסף קארו זיע"א, אשר כל הספרדים ועדות המזרח קבלו הוראותיו. (רצד)

צא ולמד מחסידי קרלין וסלונים ורוז'ין ועוד, שאף שהם מבני אשכנז, מכל מקום כשעלו לארץ ישראל קבלו עליהם מנהג ארץ ישראל שלא לברך על ההלל בראש חודש. וכשהגאון אב בית דין רומנוב [לפני כ-200 שנה] עלה לארץ ישראל, שאל לגאון רבי שלמה קלוגר על אודות מנהג ארץ ישראל שלא מברכים על ההלל בראש חודש, והוא קשה לו להתחיל לנהוג כן, האם מותר לו לברך על ההלל בלחש או לא? והשיב לו הגאון, שכיון שמנהגם על פי הוראות הרמב"ם, מי שמברך הרי זו ברכה שאינה צריכה. וכיון שאין דעתו לחזור לחוץ לארץ, עליו לנהוג כמנהג המקום שהלך לשם. והגאון רבי אלעזר ממונקאטש כתב, חכמים אשכנזים שעלו לארץ ישראל והניחו תפילין בחול המועד נגד מנהג ארץ ישראל, הם בכלל פורצי גדר, שאף על פי שבחוץ לארץ נהגו להניחן, כיון שמרן הבית יוסף הוא מרא דארעא דישראל, ובלעדיו לא ירים איש את ידו בהוראה נגד פסקי השלחן ערוך, איך ירהיבו עוז להניחן בארץ ישראל שלא כדברי מרן, ולכן חייבים אותם יחידים להפסיק ולחדול ממנהגם. וכתב הגאון רבי יצחק חזן, שתושבי מרוקו שהיו נוהגים לברך על ההלל בראש חודש, כיון שעלו לארץ ישראל, אל ימשיכו לברך עליו, אלא יקראו את ההלל בדילוג בלי ברכה. וכן כתב הגאון רבי חויתה הכהן. ואף עיר חדשה בארץ ישראל, עליהם לנהוג כמנהגי ארץ ישראל. (רצה)

ובפרט כי ידוע, שכמה ממנהגי בני אשכנז הונהגו במקומות מסוימים בחוץ לארץ בקהילות בני ספרד, על פי חכמי אשכנז שבאו לשם, וכפי שמעידים כמה גדולים, כדלהלן: כתב הגאון רבי יוסף משאש, וזו לשונו: ונתפשט מנהג זה בארץ מולדתי, עיר ואם בישראל מקנס, בשנת תער"ב, על ידי איש צדיק רב ועצום כמוהר"ר זאב היילפרין, שבא מארץ אשכנז, והרביץ תורה הרבה בערי המערב, וקבע מנהג זה. ובשנה הראשונה עשו כדבריו רק בישיבה, אך שאר הציבור לא נהגו כן, אבל בשנים לאחר מכן, כולם נגררו אחר מה שהנהיג אותו רב מאשכנז, ונהגו כמותו. ע"כ. ובשו"ת חמודי דניאל כתב, חכמי אשכנז ביקרו בכמה ארצות של בני ספרד, כמו הודו, בבל, פרס, מרוקו ועוד, ולימדו הלכות והנהיגו כפי המנהגים שלהם, ועד היום בהודו אינם זזים מספר קיצור שולחן ערוך גאנצפריד, כפי שרבני אשכנז הנהיגו אותם. ודרכם של בני ספרד שהם נכנעים לקבל ונכפפים לבני אשכנז, בפרט אחר שהקימו שם תלמודי תורה וישיבות. ע"כ. ובהקדמה לסידור אבותינו כתב, ובשנת החמישים רצו שליחי חב"ד לערער על מנהג מסוים במרוקו והציעו סדרים חדשים בענייני הכשרויות, ומיד נקראו לסדר דחוף על ידי בית הדין הגדול שבקזבלנקה. ואמרו להם אנחנו מכבדים את רצונו של האדמו"ר בזה, ואנחנו נעזור לכם בכל מה שקשור להפצת תורה ויראת שמים, אבל אינכם רשאים בשום פנים ואופן להתערב במנהגי הארץ הזו. ע"כ. וכיוצא בזה כתבו עוד מגדולי וגאוני מרוקו, רבי רפאל עבו ועוד. (ילקו"י שבת א ח"ב תרפא)

צא וראה מה כתב הגאון רבי יהושע ממן על חכם אחד, שכתב כי בצפרו שבמרוקו נהגו אמותינו להדליק נרות שבת ואחר כך לברך. וזו לשונו: "ולא היא בכלל, אלא רק בזמן האחרון הבנות הצעירות שהיו לומדות בבית הספר של חב"ד, או בטאנג'יר בבית הספר של חב"ד, שם לימדו אותן לברך אחר ההדלקה כמנהג האשכנזים, אך אני מקפיד על בנותי לברך רק לפני ההדלקה, וכדעת מרן מלכא ע"ה, וכך היה מנהג אמותינו וכו', ואני חוזר ואומר, אסור לומר שבעירנו צפרו היה המנהג בזה כהרמ"א, ולא היא בכלל, אלא העיקר להלכה כמו שכתב מרן בבית יוסף". ע"כ. (שם תרפד)

להלן מכתב מאוד מעניין ששלח לפני כחמישים שנה, הרב הגדול, ענק שבענקים, הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל, הרב הראשי וראש אבות בתי הדין במרוקו, למרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. וזו לשונו:

לכבוד ידידנו ואור עינינו הגאון המפורסם, סיני ועוקר הרים הרה"ג כמהר"ר עובדיה יוסף שליט"א.

יהי שלום בחילו שלווה בארמנותיו. ספרו יביע אומר חלק א' הגיעני, ובעייני בו התענגתי מרוב חריפותו וגאונותו, יהי רצון שעוד יפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה.

וזאת להודיע למעלת כבוד תורתו, כי כשבאו למחננו תלמידי חכמים מאחינו האשכנזים, התחילו ללמד דינים לתלמידים שלנו בספר קיצור שולחן ערוך של הגאון ר' שלמה גאנצפריד זצ"ל, שהוא על פי הוראות הרמ"א ואחרוני רבני אשכנז, ולכן עלה בדעתי לחבר קיצור שולחן ערוך על פי מרן ורבותינו האחרונים הספרדים שאנחנו נגררים אחריהם, אבל לא היו לי כמה מספרי האחרונים, ואינה ה' לידי ספר הקדוש כף החיים שחיבר הרב הגאון המקובל ר' יעקב חיים סופר זצ"ל, ואמרתי עת לעשות לה', ובעזרת ה' יתברך ליקטתי ממנו בקצרה כל חידושי דינים הנחוצים, וכאשר עיני מעלת כבוד תורתו תחזינה מישרים, וכשבאתי לארצנו הקדושה נודע לי כי מעלת כבוד תורתו יש לו כמה השגות והערות על הספר כף החיים הנ"ל, ועוד כמה חידושי דינים אחרים, ובכן אם יואיל מעלת כבוד תורתו לשלוח אותם לי, בלי נדר אעלה אותם בשמו, ואעדנם עטרות, במהדורה הבאה. ולרום כבוד תורתו החיים והשלום, אמן כן יהי רצון. החותם בברכת התורה רפאל ברוך טולידאנו ס"ט [מלפנים הרב הראשי וראב"ד במקנאס ואגפיה. מרוקו] (שו"ת יביע אומר ח"ו סימן מח)

עניית אמן אחר ברכת ההלל

מאחר ולדעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך, אין לברך על ההלל בראש חודש, ולדעתם הרי זו ברכה שאינה צריכה, על כן, איש מבני ספרד השומע איש מבני אשכנז המברך על ההלל בראש חודש, אף על פי שהמברך האשכנזי עושה כהוגן לפי רבותיו, וכמו שכתב הרמ"א שכן המנהג במדינות אשכנז, מכל מקום השומע הספרדי לא יענה אמן בפיו אלא בהרהור בלבד, כיון שלרבותיו הוא אמן לבטלה. ואפילו אם נאמר שיש ספק בדבר, הרי כבר כתב הרמב"ם בתשובה: "כל העונה אמן אחר ברכה לבטלה, או על ברכה שיש ספק בחיובה, עתיד ליתן את הדין". (רצו)

והנה ידוע שמנהג בני אשכנז בכל פעם שמניחים תפילין, לברך על תפילין של ראש "על מצות תפילין", לבד מברכת "להניח תפילין" על תפילין של יד. והפרי מגדים הסתפק, אפילו על אשכנזי השומע את חברו מברך על תפילין של ראש, האם יענה אמן או לא. ולכן נהגו בני אשכנז לברך על תפילין של ראש בלחש, כדי שלא יענו אחריהם אמן. אבל ספרדי שנוהג כהרמב"ם והפוסקים שלא לברך על תפילין של ראש, בודאי שלא יענה אמן בפיו. וכן דעת הרשב"ץ, שאף על פי שהוא עצמו יִשֵּב את מנהג בתי הכנסת שהשליח ציבור מקדש על היין בלילות שבת לאחר התפילה, בכל זאת כתב שלא היה עונה אמן אחר המקדש, מפני הפוסקים החולקים, שספק אמן להקל. וכן פסקו הרשב"ש, יכין ובועז, הרמ"ץ, כף החיים ועוד. (רצו)

נשים

נשים רשאיות לקרוא את ההלל לכבוד ראש חודש. ואף נשים מבנות אשכנז הנוהגות לברך על מצוות עשה שיש להן זמן קבוע, כלולב וסוכה וכיוצא, מכל מקום על ההלל לא יברכו. כי הלוא אף הגברים יש אומרים שלא יברכו, וכמו שפסקו הרמב"ם, הרי"ף ועוד ומרן בשלחן ערוך. וגם יש אומרים שבנות אשכנז אינן מברכות אלא על מצוה שיש בה מעשה, אבל על מצוה שהיא בדיבור בלבד, כקריאת ההלל, לא תברכנה. (היעב"ץ. ה רצו)

קריאת ההלל מעומד

צריך לקרוא את ההלל מעומד. ולא ישען על דבר, אלא אם הוא זקן מופלג או חולה או בעל בשר. והטעם שקוראים את ההלל מעומד, על שם הפסוק (תהלים קלה א): "הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה'", מבואר שמכבוד ה' יתברך להללו כשאנחנו עומדים דוקא. ומה שקוראים את ההלל בליל פסח על כוס רביעי כשאנחנו יושבים? כיון שבליל פסח עיקר הישיבה היא בדרך היסבה וחירות, לא הטריחוהו חכמים לעמוד. ובמסכת סופרים מבואר שהיו רגילים לקרוא את ההלל מעומד בבית הכנסת בליל פסח לאחר תפילת ערבית, על כן לא הטריחוהו עתה לעמוד מעל שולחנו ולקרותו שוב בעמידה. (שבלי הלקט סימן קעג, בית יוסף סימן תכב ס"ז. ש)

קריאת ההלל בנעימה ושמחה

ההלל צריך לאומרו בנחת, בשמחה ובהתלהבות, ולא במרוצה. הגע עצמך, הלא כשאדם מודה לחברו על טובה שעשה לו, האם יתכן שיפטור את עצמו באמירת מילות תודה במהירות וחיפזון ובלי חשק, הלוא ללעג ולקלס יחשב, וההעדר טוב ממנו. קל וחומר כשאנחנו מודים ומשבחים ומפארים ומהללים למי שאמר והיה העולם, על כל נסיו ונפלאותיו וטובותיו עלינו! וזו לשון הגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל: "ההלל צריך לאומרו בשמחה ונחת וקול רינה ותודה, ולא במרוצה. ומנהג רע הוקבע בכמה מקומות שאומרים ההלל במרוצה כבלע את הקודש, הרצים יצאו דחופים, ועד מהרה ירוץ דברו, וקריאת הלל כזו, ההעדר טוב ממנה" (ה רפו). ובספר יסוד ושורש העבודה כתב: "וצריך לקרוא את ההלל בכוונה ובשמחה עצומה, ולכן יתן ליבו ומחשבתו אל השבחים וההודאות הנזכרים בהלל, וישמח שמחה עצומה עד מאוד בגודל אלהותו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד".

וכתב הטור (סימן תעג): מצוה מן המובחר לומר את ההלל בנעימה, לקיים מה שנאמר (תהלים לד ד): "גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי, וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו". ואמר הקב"ה לישראל: "השמיעני את קולך" - זה קריאת ההלל בנועם, בשעה שישראל קוראים את ההלל קולם עולה למרום. (שיר השירים רבה ב ז. ועיין מסכת פסחים פה סע"ב) ובאמת, המתבונן באמירת פסוקי ההלל, אי אפשר שלא תתלהב ולא תתפעל נפשו. למשל כשאומר: "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי". "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא". "ה' לִי, לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם". "טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם, טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים". היאך אפשר שיאמר המילים בהתבוננות - וישאר אדיש?!

פלא גדול באמת!

זהו פלא גדול, שמזמורי ההלל שכל כולם שיר ושבח לבורא יתברך, דווקא הם יקראו במרוצה ובקריאה חד גונית?! האדם לא שם לב שהוא פשוט סותר את עצמו: הוא קורא לכולם להלל לה', שכך אומר בתחילת ההלל: "הַלְלוּ יָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" - והוא בעצמו אינו שר ואינו מהלל, אלא קורא קריאה בעלמא.

אילו היו יודעים בני אדם, כמה מפסידים הם שממהרים בתפילתם, וכל שכן בהלל, אין ספק כי היו מתחרטים על זאת, ומשנים דרכם. כי הלוא מטרת פסוקי ההלל, היא לשבח ולפאר את בורא העולם, היתכן שכך נשבח אותו?! נתאר לעצמנו שפייטן יזמר במהירות גדולה, הלזה יקרא זמרה?! הלוא ללעג וקלס יחשֵב! קל וחומר כשהשירה והזמרה הן לכבוד ה' יתברך להללו, לשבחו ולפארו, היאך יעיז לקרוא את הפסוקים במרוצה, הלזה יקרא "הלל"?!

וכתב בספר חסידים (סימן יח): "שורש התפילה, שמחת לב בהקב"ה, שנאמר (תהלים קה ג): "הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה'". ולפיכך היה דוד מלך ישראל מנגן בכינור על כל תפילותיו וזמירותיו, כדי למלאות לבבו שמחה באהבתו של הקב"ה". וכתב עוד (סימן קנח): "וכשאתה מתפלל, אמור את התפילה בניגון הנעים והמתוק שבעיניך, ובזה ימשך לבך אחר מוצא פיך, ובבקשה ותחינה בניגון המושך את הלב". על אחת כמה וכמה בעת קריאת ההלל. (עיין בחוברת "סדר היום בהלכה ובאגדה", בעניין אמירת פסוקי דזמרה)

לאור האמור, בבתי כנסת שהציבור ממהרים לצאת לעבודתם מיד לאחר תפילת שחרית, הנכון שבראש חודש יקדימו את זמן התפילה, כדי שיאמרו את ההלל בנחת ובנעימה, ויודו לה' כנאה וכיאה, ולא בלחץ, בהלה ופזיזות.

הפסק בקריאת ההלל

אסור להפסיק בדיבור בעת אמירת ההלל. ומכל מקום אם שמע ברכה מחברו, או קדיש, או קדושה, או ברכו, יענה. אבל "ברוך הוא וברוך שמו" לא יענה באמצע ההלל כלל.

יש להבהיר, כי אף לבני ספרד שאינם מברכים על ההלל של ראש חודש וחול המועד פסח, שייך בו האיסור להפסיק בו. והרי זה דומה לקורא קריאת שמע בלי ברכותיה, שגם כן אסור לו להפסיק אלא מפני היראה והכבוד, והוא הדין להלל שנאמר בכוונת שבח והודאה למקום. ואולם בהלל של חג הסוכות וחנוכה שגומרים את כולו, וגם בני ספרד מברכים עליו, יענה "אמן" כנזכר לעיל, לבד מאמנים של הקדיש, שאינו עונה אלא על חצי הקדיש הראשון. (הר"ן, המאירי, המכריע ועוד. רכה. ה"ע ה כא)

אם הוצרך לצאת לבית הכסא או לענין אחר באמצע ההלל, אפילו שהה זמן שיכול לגמור את כולו, אינו צריך לחזור לראש, אלא ממשיך מהיכן שפסק. (סימן תכב ס"ה. רצט)

אָבֵל

היושב שבעה על מתו, ומתפללים עימו הציבור בביתו, לא יקרא את ההלל בראש חודש, כיון שאומרים שם פסוק: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", והאבל אסור בשמחה, וכיון שאינו אלא מנהג ולא תקנת חכמים כהלל של חנוכה, על כן יכנסו הציבור לחדר אחר בעת אמירת ההלל ויקראוהו שם לבדם. גם כי נשמת הנפטר אוננת שם, שהולכת ובאה במשך השבעה, מהקבר לבית ומהבית לקבר, וקריאת ההלל כלועג לרש, שאומרים הפסוק: "לא המתים יהללו יה". (ריז, ש)

סגולה לאריכות ימים

סגולה לאריכות ימים לומר בסיום ההלל שלוש פעמים את הפסוק (בראשית כד א): "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". ויכוון בשם המלאך "זבדיה", ויאמר: ישמרני ויחייני, כן יהי רצון מלפני אלהים חיים ומלך עולם, אשר בידו נפש כל חי, אמן כן יהי רצון".

אף על פי שזבדיה הוא שם של מלאך, ואסור לומר את שמות המלאכים? בכל זאת שם זבדיה מותר לומר, כיון שהוא גם שם של אדם, כמובא בספר עזרא ודברי הימים בכמה מקומות, נמצא ששם זה כשמות: מיכאל, גבריאל, רפאל, שמותר לקוראם בפיו. ועל כל פנים כאן לאחר ההלל, אין צריך בדוקא לאומרו אלא די לכוון בו. (ש)

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל מחבר
סדר היום בהלכה ובאגדה

כסלו התשע"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן