קידושי אשה בלא ראיה

תוכן עניינים

--------

לא. אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה. ונתנו ח"זל טעם בדבר, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו [לאחר הנישואין], ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. אולם מצוה זו היא הסתכלות יחידה כדי לראות אם אינה מוצאת חן בעיניו. וראוי ונכון למעט כמה שיותר בפגישות בין משודכים קודם נישואיהם, כדי שלא יכשלו בשום דבר עבירה.

{(((לקדש אשה עד שיראנה)))

לא. א. איתא בקידושין (דף מא ע"א) אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר (ויקרא יט,יח) ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל הגמרא. ופסק כן הרמב"ם בפירוש המשניות (קידושין פרק ב) ו"זל, מן הכללים אצלינו, לא ישא אדם אשה עד שיראנה. שאנו חוששין שמא לא תמצא חן בעיניו, ויעמוד עמה, והוא אינו אוהבה, וזה אסור, לאמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. וכן פסק עוד במשנה תורה (איסו"ב פרק כא הלכה ג) ועוד לו (אישות פ"ג הלכה יט) וכן פסקו הרי"ף (קידושין דף טז ע"א מדפיו) והרא"ש (קידושין פ"ב סימן א) והראב"ן (קידושין ד"ה אין האיש מקדש) העיטור (ערך ק ד"ה החלק השני) המאירי (קידושין דף מא ע"א ד"ה המשנה הראשונה) הארחות חיים מלוניל (הלכות קידושין אות ו) כלבו (סימן עה ד"ה מצוה שיהיה) רבנו ירוחם (דף קפז ע"א ד"ה החלק שלישי) ספר מצוות גדול (עשין מח, ולאוין קכו) הסמ"ק (סי' קפג) החינוך (סי' קפח ד"ה כשאירע) ובשו"ת מהרי"ק (סימן קסו) וכ"כ הב"י (אה"ע סימן כא אות ג, ועוד שם ריש סימן לה) ובשלחן ערוך (אה"ע סימן לה סעיף ב) ו"זל, ודווקא שאין ביכולתו לקדש ע"י עצמו, אבל כשאפשר לו לקדשה בעצמו, אסור לו לקדש ע"י שליח. וכך אמרו ח"זל אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, שמא ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך. ולכן כשאינו מכירה אסור לו לקדש ע"י שליח, כשאפשר לקדשה בעצמו. עכ"ל. וכן פסקו האחרונים, ואין בזה מי שחולק.

(((איסור או חסידות)))

ב. ויש לעיין אם הלשון איסור כאן הוא איסור או חסידות. לפי שנודע בשער בת רבים שפעמים הלשון אסור אינו איסור כי אם חסידות. וראה בזה בספר שו"ע המדות (שער השמחה חלק ההלכה סי' ג סעיף א אות ג עמ' רצה) ועוד (שער הגאוה חלק ההלכה סימן א סעיף ג אות ד עמ' עד, וסעיף יד אות ב עמ' קו) דפעמים המילה אסור היא אינה חיוב כי אם חסידות. וכ"כ הכא לענין נידו"ד התורה תמימה (ויקרא פרק יט הערה קכג) ו"זל, ואמת שמצינו כ"פ בש"ס הלשון אסור שאינו אסור ממש אלא רק מדת חסידות יש בזה. כמו אסור להסתכל בפני אדם רשע, ומתבאר במגילה (כח ע"א) דאין זה מצד הדין ממש, מדשאלו לריב"ז במה הארכת ימים, והשיב מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. ואם היה זה מצד הדין מאי רבותיה. וכן אסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה (ע"ז ד"כ ע"א), וכן הא דאסור לעשות שותפות עם העובד כוכבים, שאין זה אלא מדת חסידות, כמש"כ התוס' (ריש בכורות ד"ב ע"ב) ור"ן (ספ"ק דע"ז), וכן הא דאסור לקדש בתו קטנה (קדושין דף מא ע"א) כמש"כ הרמב"ם (פי"ג הי"ט מאישות) ושארי פוסקים, שאין זה רק מצות חכמים. ועוד לשונות כאלה. עכ"ל. ועל כן סבירא ליה דמה שאמרו אסור לקדש אשה עד שיראנה, היינו דבר הראוי, ואינו איסור, אך שוב דחה זאת וכדלקמן (אותיות ג,ז). וכ"כ בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג חו"מ סימן ג הערה א) לגבי הלשון אסור, שפעמים אינו איסור רק דבר הראוי, ע"ש באריכות רבה מפי ספרים וסופרים, ואחת מראיותיו היא מנידו"ד, דלשון אסור כאן אינו איסור גמור, וכמש"כ בשו"ת נוב"י (מהדו"ק אה"ע סימן עז). ועע"ש באורך.

אך זאת יש לסייג כי בעלמא המילה אסור היא דין, אא"כ הכרח יש לכך, והרי שאז נאמר דאינו חיוב אלא חסידות. וכמבואר בשו"ע המדות (שער השמחה חלק ההלכה פרק ג סעיף א אות ג ובהערה עמ' רצה). ועל כן עלינו לתור ולחפש אי מה שאמרו כאן אסור לקדש אשה עד שיראנה, הוא איסור גמור, או דבר הראוי והגון לעשותו, אך אינו איסור ממש.

(((איסור גמור)))

ג. לכאורה לשון הגמרא (קידושין מא ע"א) מורה שכאן הוא איסור גמור. שהרי על דברי המשנה האיש מקדש בו ובשלוחו, אמרה הגמרא, דמצוה בו יותר מבשלוחו. ואיכא דאמרי בהא [לקדש על ידי שליח] איסורא נמי אית בה, כדרב יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר, ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל הגמרא. וא"כ כאן הגמרא פירשה שכוונתה שהוא איסור גמור, ובאה לאפוקי מהלישנא קמא שאמרה שמצוה בו יותר מבשלוחו, והאיכא דאמרי סבירא להו דאינו כן, אלא הוא איסור ממש, ולא רק מצוה. וכ"כ להוכיח הכי בספר תורה תמימה (ויקרא יט,יח הערה קכג).

(((ראשונים)))

וכן מבואר במאירי קידושין (דף מא עמוד א ד"ה אמר המאירי) ו"זל, אמר המאירי, האיש מקדש, פירשו בגמרא, שמצוה בו יותר מבשלוחו. ולא עוד אלא שנדנוד עבירה יש למי שמקדש עד שיראנה קודם קידושין. ושאם מכיר בה ושאינה נאותה לו לא ישאנה. ונוח לו בכך משישאנה וימאסנה אחר כך. וכו'. ובאשה מיהא בשמקדשת עצמה, אין נדנוד עבירה כשמתקדשת על ידי שליח, שאין חוששין שלא יהא הבעל מוצא חן בעיניה, שהכלל מסור בדיניו, איתתא בכל דהו ניחא. המצוה על ידו שכרו מרובה, ועל דרך מה שאמרו בצרכי הנאת שבת רב ספרא מחרך רישא, רבא מלח שיבוטא. ואע"פ שאינה מצוות על פריה ורביה, מכל מקום המצוה נעשית על ידה. ועוד שאע"פ שאין בה עשה גמור אינה נפקעת ממצוה לגמרי. ואע"ג דאיכא איסורא לדידיה על שמקדשה על ידי שלוחה, מכל מקום לאו איהו גרים. עכ"ל. ולהדיא דאיכא איסור לדידיה. וכן משמע ברי"ף (דף טז ע"א) שהעתיק את כל לשון הגמרא בהא איסורא נמי אית בה. וכן הוא ברא"ש (קידושין פ"ב סימן א) וכן פשטות לשון הראב"ן (קידושין ד"ה אין האיש) דכתב ו"זל, אין האיש מקדש את האשה עד שיראנה. עכ"ל. וכן בספר העיטור (אות ק ערך קידושין דף עז עמוד ב) ו"זל, הח' השני ענין הקונה ושלוחו האיש מקדש בו ובשלוחו וכו', א"ר יוסף מצוה בו יותר מבשלוחו, אבל ברישא איסורא נמי איתא כדר' יהודה א"ר דאמר רב יהודה א"ר אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה וכו'. עכ"ל. וכ"כ הארחות חיים (קידושין אות ו) ו"זל, ולא יקדש אדם אשה עד שיראנה. וכן אין ראוי לאיש לקדש קטנה. עכ"ל. וכן הכל בו (סימן עה ד"ה מצוה) כתב כנ"ל, וכן הסמ"ק (מצוה קפג) כתב ולא יקדש אדם אשה עד שיראנה, ומצוה לקדש בו יותר מבשלוחו. עכ"ל. וכן בשו"ת מהרי"ק (סימן קסו ד"ה למה זה) כתב לגבי אב שציוה על בנו שלא ישא את בחירת ליבו, שאינו צריך לשמוע לו משום כיבוד אב ואם, ובין טעמיו ביאר דקרוב הדבר בעיני להיות כמצוה לעבור על דברי תורה, שהרי אמרו רבותינו "זל, אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה. אלא שעכשיו הותר פן יקדימנו אחר, כמו שכתבו התוספות והפוסקים. הרי שהקפידו שיקח אשה אשר יחפוץ בה, ותמצא חן בעיניו וכו'. עכ"ל. ונפסק בש"ע (יו"ד ס"ס רמ). וע' בשו"ת משפט כהן (סימן קמז הערות על השדי חמד) דכתב ו"זל, ואידך טעמא הוא משום דהוי כלעבור ע"ד תורה דאסור לקדש את האשה עד שיראנה, אלא שהתירו משום שלא יקדמנה אחר, הנה ודאי גם מהרי"ק "זל עצמו לא קרא הא מילתא כ"א נדנוד עבירה, אלא שלענין כבוד אב די אפי' נדנוד עבירה להדחות, והתם טעמא אחרינא איכא, שהרי אתה ואביך חייבין בכבודי, ואפי' אמר לו אביו לעבור על מצוה קלה דדברי סופרים, אין לשמוע לו, אע"ג דהא כבוד אב דאורייתא, מ"מ כיון דהוא חייב ג"כ בכבוד המקום, אין לחוש כלל על צוואתו בזה. עכ"ל. והרי שלומד במהרי"ק שאף שאינו איסור גמור ד"ת, מ"מ איסורא מיהא הוי. [וע"ע גבי המהרי"ק בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סימן עח) ועוד לו (חט"ו סימן לד) ובשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סימן כב) ולהגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספר חופה וקידושין (פ"א סעיף ה)] וכן מבוארת דעת הגאון רבי יצחק הלוי איש הורוויץ מחותנו של הנוב"י ונדפסו דבריו בשו"ת נוב"י (קמא סימן עו ד"ה גם לפ"ז) דהוי איסור גמור. וגם בתשובת הנוב"י (קמא סימן עז ד"ה ומה שכתב ממה) מסכים שהוא איסור, רק שיש לו אופני היתר, כשא"א לקדשה בעצמו, או מחמת צניעותה. ועוד הוסיף שאם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור, וא"כ איסור זה בדעתו תלוי, ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לד"ע. עכ"ל. [ולפום ריהטא לכאורה קשה שהאיסור אינו תלוי בדעתו, כי דעתו עושה גמירות דעת, אך לא מסלקת את האיסור שמא ימצא בה דבר מגונה, והרי שאז אע"פ שהיתה גמירות דעת מ"מ יגיע לעבור על ואהבת לרעך כמוך, שמפני כך אסרו ח"זל לקדש אא"כ יראנה. וצ"ע. וע"ע שו"ת משנה הלכות (חי"ב סימן שכט).] וכן משמע בשו"ת שואל ונשאל (ח"א אה"ע סימן לז ד"ה ואם משום, ובסוף התשובה) דהוי איסור. וכן בח"ה (אה"ע סימן ד ד"ה ומה שהוכיח).

הסוברים ראוי

(((רמב"ם)))

ד. ומאידך גיסא כתב הרמב"ם (אישות פ"ג הלכה יט) שהוא דבר הראוי ו"זל, וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה, ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו, ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה. עכ"ל. והרי שכתב לשון אין ראוי, אלמא דאינו איסור, כי אם דבר הראוי. [אולם הלחם משנה במקום כתב, ומה שכתב מצוה שיקדש וכו', י"ל דאיירי אפי' בשמכירה. ולקמן שכתב איסור הוא בשאינו מכירה. עכ"ל. והרי הבין בלשון הרמב"ם שהוא איסור. והיינו דלומד דמש"כ אין ראוי היינו על דין קידושי קטנה, אך לענין לקדש בראיה כתב "ולא יקדש" דהיינו שהוא איסור.] וכ"כ עוד הרמב"ם (איסו"ב פרק כא הלכה ג) ו"זל, והדברים האלו אסורין בחייבי לאוין, ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה. ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה. עכ"ל. וא"כ גם כאן מבואר דס"ל דהוא דבר הראוי, ואינו חיוב גמור. ואין להשיב על כך ממה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות קידושין (פרק ב) ו"זל, מן הכללים אצלינו, לא ישא אדם אשה עד שיראנה. שאנו חוששין שמא לא תמצא חן בעיניו, ויעמוד עמה, והוא אינו אוהבה, וזה אסור, לאמרו יתעלה ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי שכתב אסור. כי כתב לשון אסור על מי שעומד עמה והוא אינו אוהבה, ולא על הדין לשאת אשה בלי שיראנה, שעל זה כתב לשון לא ישא, ולהמבואר במשנה תורה כוונתו לא ישא לכתחלה, ואינו איסור. ויתר על כן הביא את אלו דברי הרמב"ם המאירי (קידושין דף מא ע"א) בזה"ל, אמר הר"מ, העיקר אצלנו שלוחו של אדם כמותו, והביאו ראיה על זה מאמרו, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. והנה התיר שחיטת כל הפסחים לאחד שיהיה ש"צ. ואע"פ שזה מותר הוא, הטוב אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משלוחו, לפי שמעיקרנו שלא ישא אדם אשה עד שיראנה, אולי לא תיטב בעיניו, ותעמוד עליו, ולא יאהבנה, וזה אסור לאמרו ית' ואהבת לרעך כמוך. עכ"ל. והרי כאן כתב במפורש שמותר הוא, אך טוב שלא יעשה כן, [וגם מבואר כפירושנו לעיל, דמש"כ "אסור" קאי על היכא שעומדת עמו ואינו אוהבה]. וע"ע להלן (אות ה) בדעת המאירי ובדעת הרמב"ם. וכן הוא בספר החינוך (מצוה קפח) דכתב ו"זל, והתירו זכרונם לברכה להסתכל בפני פנויה, למי שמסתכל בה לדעת שישא אותה לאשה, אם תהיה נאה בעיניו. וגם אמרו שראוי לעשות כן, שלא ישא אדם אשה עד שיראנה, כדי שלא יבוא לגרשה אחר כן אם תתגנה בעיניו. עכ"ל.

(((טור וש"ע)))

ה. והעתיק את לשון הרמב"ם הנ"ל (איסו"ב) להלכה הטור (אה"ע סימן כא) וכן פסק מרן בש"ע (אה"ע סימן כא סעיף ג) ו"זל, מותר להסתכל בפנויה לבדקה אם היא יפה שישאנה, בין שהיא בתולה או בעולה, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן. אבל לא יסתכל בה דרך זנות. עכ"ל.

ברם תקשי טובא דמאידך גיסא כתב הטור (אה"ע ר"ס לה) ו"זל, אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמו אסור לקדשה ע"י שליח, אא"כ מכירה, שמא אחר כן ימצא בה דבר מגונה ותתגנה עליו. עכ"ל. וכן פסק מרן בש"ע (אה"ע ר"ס לה). והרי שכאן כתבו לשון אסור אם אפשר לו. והב"י במקום ביאר את דברי הטור ו"זל, ודקדק רבינו לכתוב אם איפשר לו לקדשה בעצמו, לומר דאם אי אפשר, כגון שהוא במקום רחוק ממנה, ואי אפשר לו לילך למקומה לראותה, או שהיא כבודה בת מלך פנימה, ואין אדם יכול לראותה, לא יניח מלקדשה בשביל זה, דלא אמרו אסור אלא היכא דאיפשר. עכ"ל. והרי שהוא איסור גמור אם אפשר לראותה, ואינו דבר הראוי בלבד. ולכאורה הדברים סותרים.

ולאור אלו דברי הב"י נראה דמש"כ ראוי, היינו מפני שאינו איסור גמור ככל מקום שנאמר אסור, שפירושו שאסור אף אם אינו יכול בלאו הכי, אלא הכא קיל איסורו שכל שאין דרך אחרת יקדשה אף אם לא יראנה, ולכן לא יכל לכתוב שחובה להסתכל עליה, אחר שאינו איסור גמור. והרי יוצא שהדין להסתכל עליה קודם שישאנה הוא מצב ביניים, בין ראוי לבין חיוב גמור. ובזה יתיישבו דברי רבינו ירוחם (דף קפז ע"א) דכתב ו"זל, האיש מקדש האשה על ידי שליח כי שלוחו של אדם כמותו, אבל מצוה בו יותר מבשלוחו כדי שיראנה, כי אסור לקדש אשה עד שיראנה. עכ"ל. ולכאורה דבריו סתראי נינהו, דפתח בכך שהיא מצוה, ומסיים שאסור לקדש עד שיראנה. ולהאמור יש לומר דאם א"א לו לקדשה רק ע"י שליח מותר, ואם אפשר אסור. וכן יבואו יחדיו גם דברי הסמ"ג (עשין מח) דכתב ו"זל, וגם אין ראוי לאדם לקדש אשה עד שיראנה, ותהיה ישרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו, ותהיה מגורשת, או שוכב עמה והוא שונאה. עכ"ל. והרי נקט לשון ראוי, ואינו איסור. אך מאידך כתב (לאוין סימן קכו) ו"זל, אם נתכוון להסתכל בה כדי לישא אותה אם תישר בעיניו מותר. וגם חייב הוא לעשות כן, כאשר בארנו במצות קידושין (עשין מח) שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה (קידושין מא, א). עכ"ל. והרי שכאן כתב שהוא איסור גמור, וחובה לעשותו, ושכך כתב בעשה מח הנ"ל. ובדברי הסמ"ג אין הישוב הנ"ל מתיישב כ"כ, אחר שכתב להדיא שהוא חובה. ועל כן יותר נראה ליישבו בלית ברירה כי מש"כ ראוי כוונתו חיוב גמור. ואף שבודאי המילה ראוי תמיד היינו דבר שאינו דין גמור, מ"מ כאן ההכרח לא יגונה אף שלא ישובח, וכבר היה כן לעולמים וראינו הכי בדברי המאירי (ברכות דף לא ע"א ד"ה שמחה) דכתב לשון אינו ראוי על השובר כלים, עיין בספר שו"ע המדות (שער השמחה חלק ההלכה סימן ג סעיף א אות ג עמ' רצד). ואיך שלא יהיה בין לפירוש קמא או בתרא בזה יבואו דברי הגמרא קידושין (מא ע"א) שמבואר בה שהוא איסור וכאשר נזכר לעיל (אות ג) וכן מבואר בכמעט כל הראשונים הנזכ"ל (אות ג) שהוא איסור.

ומעתה בבואנו הלום, כן יש לדחוק אף בדעת הרמב"ם (איסו"ב פרק כא הלכה ג) והחינוך (מצוה קפח), דמה שכתבו ראוי, היינו מפני שדיברו בהוראה להסתכל בה קודם שישאנה, ובזה לא יכלו לכתוב לשון חובה, אחר שאינה חובה גמורה, וכפי שביארנו הכי את לשון הש"ע שכתב כן. ובדברי הרמב"ם (אישות פ"ג הלכה יט) יותר קל לומר כן וכמבואר לעיל (ריש אות ד בשני חצאי לבנה דברי הרב המגיד) שראינו שכן למד ברמב"ם הרב המגיד. למעט את דברי המאירי שציטט את הרמב"ם בפירוש המשניות ושם מפורש שהוא היתר. אולם בפירוש המשניות שלפנינו אינו כן. וגם המאירי גופיה ס"ל דהוא איסור וכנזכ"ל (אות ג) וגם לא נראה שבא לחלוק שם עם הרמב"ם, ועל כן נראה דמש"כ הטוב אצלנו, היינו כלפי ח"זל שטוב להם שיקדש בעצמו מבשלוחו, וכיון שכן תקנו שיקדש בעצמו, וממילא נהפך זה לאיסור לקדש ע"י שליח.

ו. וחזי הוית בשו"ת דברי יציב (אה"ע סימן מח) דעמד על דברי הרמב"ם והחינוך דכתבו לשון ראוי, והקשה כאמור, כי בגמרא כתוב לשון אסור. ומשני דבגמרא ישנם שני איכא דאמרי ולאיכא דאמרי הראשון הרי מצוה לקדש בעצמו, וא"כ שרי ע"י שליח, רק מצוה בעצמו. ולאיכא דאמרי השני אמרה הגמרא דאפילו איסורא איכא בעצמו, ופסקו כאיכא דאמרי הראשון היות ועסקינן במילתא דרבנן. ובדעת הש"ע (אה"ע סימן לה) למד שהוא אסור. אך (שם אות ג) מ"מ יליף מדברי הב"י הנ"ל דהיכא דא"א לו בעצמו רק ע"י שליח, יקדשה ע"י שליח, או כשהיא צנועה ואינו יכול לראותה, יקדשה בלא לראותה, דכל שכן אם הוא ת"ח וצנוע ויושב אהלים דהוי כאי אפשר לו לראותה, דאם משום כל כבודה דידה שרינן ליה לעבור על הך דאסור לקדשה עד שיראנה, כ"ש כשהוא בעצמו צנוע ומעלי ולא הסכין בכזאת מעולם, כל שכן דהוי כאי אפשר. [ועוד נתן טעם למנהגם שאין החתן רואה את הכלה, דכל האיסור לשאתה הוא שמא יראה בה דבר מגונה. לא כן במנהגם שסומך אל הוריו שיבדקו אחריה הדק היטב היטב הדק, ובפרט שמבינים הם יותר ממנו. ולגבי פרט זה יש להעיר מהמאירי (קידושין דף מא ע"א ד"ה אמר המאירי) דאחר שכתב שלקדש בלא שיראנה יש בו נדנוד עבירה, ושמ"מ אם קדש ע"י שליח קידושיו קידושין. מוסיף ו"זל, אלא שאף במקדש על ידי שליח ראוי לו שיחקור עליה תחלה, ויבדוק גם בקרובות, אם על ידי איזה השתדלות, כדי שיכנס בכך מתוך שמחה, ולא יביא עצמו לידי חרטה. עכ"ל. והרי שמה שאמרו ח"זל אסור לקדש אשה עד שיראנה אמור גם בכה"ג, אלא דעצה קמ"ל המאירי דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן. אך מ"מ לשיטת הדברי יציב דחשיב אי אפשר להסתכל בה, הרי שמצד זה סיעתא מהמאירי לדבריו, שבכה"ג יסמוך על הוריו, דכל מאי דאפשר לתקוני מתקנינן.] עכ"ד.

ז. גם בספר תורה תמימה (ויקרא יט,יח הערה קכג) כתב שמדברי כל הפוסקים [וזה אינו וכדלעיל] מבואר דלאו דוקא איסור ממש יש בזה, אלא ר"ל ראוי לעשות כן, שכן כתב הרמב"ם בפ"ג הי"ט מאישות, ובפכ"א מאיסו"ב, ובאה"ע סי' ל"ה רק שראוי לעשות כן, ויותר מזה פסקו באה"ע שאם א"א כן, כגון שהוא ברחוק מקום וכדומה מניעות שונות אין חיוב בזה. והוקשה לו דאע"פ שמצינו בכמה דוכתי שלשון אסור אינו איסור אלא ראוי, מ"מ הכא בנידו"ד א"א לומר כן, דלישנא קמא אמר דמצוה בו יותר מבשלוחו ואיכא דאמרי בהא איסורא נמי איכא. וכפי שכתבנו לעיל. ועוד הוסיף ראיה לכך שהרי מן הטעם המבואר כאן אמרו בנדה (דף יז ע"א) אסור לשמש המטה ביום שנאמר ואהבת לרעך כמוך ושמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ופסקו כל הפוסקים שהוא איסור גמור, וא"כ גם כאן בהכרח הפירוש הוא שהוא איסור גמור. ונשאר בצ"ע. עכת"ד. ולאור דברינו אתי שפיר.

ובספר לרעך כמוך חלק ואהבת לרעך (קונ' הביאורים שבסוף הספר סימן יא) הביא את דברי התורה תמימה (הנ"ל ויקרא יט,יח) דמדברי הפוסקים משמע שהוא רק "ראוי לעשות כן" וכדמדוייק לשון הרמב"ם (אישות פ"ג הל' יט, ובאיסו"ב פכ"א הל' ג) וכן כתב הסמ"ג (עשין מח) אין ראוי לקדש אשה עד שיראנה, ושכן הוא בש"ע (אה"ע סי' לה) וכן מוכח מהא שכשאי אפשר רק ע"י שליח שרי. ועוד הוסיף שכן כתב בספר איילת השחר (קידושין מא ע"א) והראה הכי מלשון רש"י (ד"ה בהא) דאינו איסור גמור, מדמסיים מצוה שיראנה שלא תתגנה עליו. ושכן מבואר ברמב"ם הנ"ל אישות ואיסו"ב. ולשון הגמ' איסורא, היינו מצוה כדי שלא יבוא לידי איסור. ומכח כן כתב הרב לרעך כמוך דמי שמקדש בלי שיראנה אינו עובר על ואהבת לרעך כמוך, אלא רק על ציווי חכמים לכתחלה, כדי שלא יגיע לידי ביטול ואהבת לרעך כמוך. עכת"ד. ומה שסיים לכאורה אינו אף לשיטתו, כי גם אם זה איסור גמור, הרי שהוא מדרבנן, גדר כדי שלא יעבור אואהבת. אך לשיטות שהוא דבר הראוי, הרי שמי שנושא אשה מבלי לראותה, לא עובר על שום דבר, רק הפסיד עצת ח"זל שאמרו שראוי לעשותה.

(((פגישות משודכים)))

ח. ולענין להתראות קודם הנישואין, כבר הזהירו על כך רבים וגם שלמים. וראה בהשגות הראב"ד על דברי הרמב"ם (איסו"ב פכ"א הלכה ג) שכתב שראוי להסתכל בפנויה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה. כתב הראב"ד, שאין דרך ת"ח בכך, וכהאי דשנינו (ב"ב קסח ע"א) האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא לידבר עם הארץ בהדיה, דילמא מחלפא ליה מיניה. ע"כ. וע"ש בנושאי כלים שישבו את הרמב"ם. וחזינן דלדעת הראב"ד ראוי שכלל לא ישא עיניו אפילו פעם אחת לראות את המיועדת לו. ואף להרמב"ם וכל הראשונים הנזכ"ל שראוי להסתכל, הלא אמרו כן בשביל שיראה אם היא נושאת חן בעיניו ואינה מגונה בעיניו, אך לא אמרו שראוי יותר מכך, ובודאי הראוי הוא לאידך גיסא, כי כמה מכשולים יכולים לבא, וראה באוצר הפוסקים (סי' כא סעיף א ס"ק כט) אם מותר להסתכל על משודכתו, ובכל אופן הרהורים מה יהיה עליהם, ושחוק וקלות ראש עם נדה הנזכר בש"ע (אה"ע ריש סי' כא) מה עמהם, והוצאת ש"זל מה נענה אבתרא, ועוד שיכולים לבא לידי נגיעה של חיבה ח"ו.

ויתרה מכך יש מקומות שנהגו שלא יפגשו החתן והכלה יחד רק אחרי הקדושין והשבע ברכות, וכדכתב הרחיד"א במורה באצבע (צפורן שמיר סי' ו אות פז) וחתימי עלה כמה גאוני עולם. וכן עשו תקנה וחרם בג'רבה וכאשר נזכר בשו"ת בן פורת יוסף (סי' נב) ודנו בחרם זה ובחיזוקו ותוקפו בשו"ת שואל ונשאל (ח"ג אה"ע סי' תיט,תכב) ובח"ה (אה"ע סי' ב) ובשו"ת שמחת כהן (אה"ע סי' לו). וגדולה מזו יש שנהגו שכלל לא יפגש עם משודכתו, ודנו איך יעלו הדברים עם האי דשנינו אסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, ע' בשו"ת דברי יציב (אה"ע סימנים מח-ס) ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רלה) וח"ט (סי' רסה,רסז) וחי"ב (סימן שא) וציין שדן בזה עוד בספריו (ח"ד סי' קסו) וח"ה (סי' קכז,רכה) וח"ו (סי' רכג,רכה,רמה). וע"ע בספר חופה וקידושין (פרק א סעיף כט והלאה) שעמד בהאי מילתא באורך מפי ספרים ומפי סופרים ומעשה רב. ע"ש.}

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט''א
שלחן ערוך המדות - א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך - הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א - בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" - התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן