פרשת תזריע

שלום זכר

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג)

מנהג ישראל תורה, נהגו בקהילות בני אשכנז לערוך סעודה לתינוק הנולד, וסעודה זו נקראת בשם "שלום זכר".

בנידון של סעודת "שלום זכר", יש לעיין מהם הטעמים לעריכת סעודה זו, למה עורכים אותה דוקא בליל שבת ומפני מה נקרא בלשון "שלום זכר". עוד יש לדון אם יש לערוך "שלום זכר" אפילו אם התינוק לא נמצא באותו בית, מה הדין בתינוק שנולד בליל שבת האם עורכים "שלום זכר" כבר באותה שבת, ומהם הטעמים למאכלים מסוימים שנהגו לאכול בסעודה זו.

 

"שבוע הבן ושבוע הבת"

בגמרא סנהדרין לב, ב תנא, קול ריחים בבורני שבוע הבן שבוע הבן, אור הנר בברור חיל משתה שם משתה שם. וברש"י פירש, קול ריחים שנשמעין במקום שנקרא בורני, כאילו מכריזין "שבוע הבן שבוע הבן" פירוש: סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר "שבוע הבן כאן", והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק, ושעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה. ושם (בד"ה אור הנר) כתב, שברית מילה נקרא "שבוע הבן" על שם שהוא לסוף שבוע.

הרי מוזכר הלשון "שבוע הבן" פעמיים, בגירסת הגמרא שלנו - "שבוע הבן שבוע הבן". אך עיין במסכת שמחות שנוגע לענין דומה, שבמקום "שבוע הבן שבוע הבן" כתוב "שבוע הבן שבוע הבת".

במסכת שמחות (פרק ב הלכה ג) מובא, דבמכילתא אחריתי דאבל תניא, יתומה לשאת ויתומה לארס, יתומה לשאת קודם, שבוע הבת ושבוע הבן שבוע הבן קודם, המת והמילה המילה קודמת, שזו מצוה לחיים וזו מצוה למתים. והביא זאת גם הרמב"ן בתורת האדם (שער הסוף - ענין ההוצאה).

וברי"ץ גיאת (הלכות אבל עמוד ריב) כתב, וז"ל: ובאבל תניא יתומה לשאת ויתומה לארס יתומה לשאת קודם, שבוע הבת ושבוע הבן שבוע הבן קודם וכו', וכן הביא הרמב"ן בתורת האדם ממכילתא אחריתא דאבל שבוע הבת ושבוע הבן וכו'.

ועיין בהלכות רי"ץ גיאת בהערות יצחק ירנן (הערה קנג), שכתב לפי מה שפירש הערוך (ערך שבע) ורש"י בגמרא בבא קמא פ, א וסנהדרין לב, ב שנקרא "שבוע הבן" על שם מצות מילה, שהיא לסוף שבוע, דצריך עיון על מה נקרא "שבוע הבת", והרמב"ן לא פירש עליו דבר, ואולי הכוונה על קריאת שם לבת כמוזכר בדרישה (סי' שס סעיף ד').

וראה בתוספתא עתיקתא (חלק ב עמוד מ"ד), נראה כי כל השבוע משנולד בן או בת חגגו כל ערב בהדלקת נרות ושמחה, ומכח זה כתב במרגליות הים (סנהדרין לב, ב), דיתכן שגם בגמרא שלפנינו צריך לומר "שבוע הבן שבוע הבת", ולא נקטו "שבוע הבן" בכפילא ללא צורך, וראה בדגול מרבבה (יו"ד סימן קעח) שהביא מתרומת הדשן (סימן רסט) שתמה, למה אין עושין סעודה להולדת בת שגם כן נמלטה מרחם, ולכן כתב המרגליות הים בסוף דבריו דלהאמור באמת כן נהגו לפנים שבוע הבת.

הנה מצאנו, דנהגו לעשות שמחה כשנולד בן, והוא נקרא "שבוע הבן", ומצאנו דעות שנהגו לעשות כן גם לבת.

 

טעמים לעשיית "שלום זכר"

מובא כמה טעמים מפני מה עורכים סעודת שלום זכר: טעם ראשון, על שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו. טעם שני, אין מילה בלא שבת. טעם שלישי, הביקור כעין ניחום אבלים.

 

טעם ראשון, על שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו

בגמרא בבבא קמא פ, א רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן, ואמרי לה לבי ישוע הבן. ופירש רש"י "שבוע הבן" - ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים, "ישוע הבן" - משתה שעושין לפדיון בן בכור, "ישוע" מתרגמינן פורקן כמו פדיון.

ושם בתוספות ד"ה "לבי ישוע הבן" כתבו: פירש הקונטרס פדיון הבן וכן הערוך, וקשה דאף על גב דמתרגמינן "פדיון" פורקן, מכל מקום אין שייך לשון ישועה. ורבינו תם פירש שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב "והמליטה זכר" (ישעיה סו) נקט לשון "ישועה", והיו רגילים לעשות סעודה. הרי לנו טעם ראשון מתוך הגמרא לפי רבינו תם מדוע עושין סעודה בלידת בן.

 

טעם שני, אין מילה בלא שבת

במדרש רבה (אמור פר' כ"ז אות י') כתב: ד"א "והיה ז' ימים תחת אמו", ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת דכתיב "ומיום השמיני והלאה ירצה".

וכעין זה כתב בט"ז (יורה דעה סימן רסה בהלכות מילה) בטעם עריכת שלום זכר, משום דאמרו במדרש שטעם מילה ביום השמיני, הוא בכדי שתעבור עליו שבת קודם המילה ויקבל פני שכינה, ולכן עושין סעודת שלום זכר.

 

טעם שלישי, הביקור כעין ניחום אבלים

בגמרא בנדה מובא, שהתינוק כל זמן שהוא במעי אמו מלמדין אותו כל התורה כולה, וכיון שבא לאויר העולם - בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, ומה היא השבועה שמשביעין אותו - תהי צדיק ואל תהי רשע.

על פי גמרא זו כתב הדרישה (יורה דעה סימן רסד ס"ק ב'), בדבר מה שנוהגין בשבת לבקר אצל התינוק הנולד, שהוא אבל על תורתו ששכח, כדברי הגמרא בנדה ל, ב כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, ולכן הביקור הוא כעין ניחום אבלים. ובסוף דבריו כתב, דנראה דמשום הכי נמי ניתנה מילה לשמונה ימים אחר שעברו שבעת ימי אבילות.

גם הט"ז (יורה דעה סימן רסה בהלכות מילה) הביא בטעמו השני את טעם זה, שמנחמין הבן המתאבל על תורתו ששכח בצאתו מרחם אמו. (וראה במגדל עוז בפתיחה להלכות מילה, מה שביאר למה אין עושים סעודה זו בעת לידת הבת, שהרי אף היא שכחה את כל התורה).

עוד ראה להלן טעמי המנהג לעשיית סעודת השלום זכר דוקא בליל שבת, ומבוארים שם טעמים נוספים לעצם סעודת השלום זכר.

 

טעמים מפני מה נקרא "שלום זכר"

טעם ראשון, המריעב"ץ בהקדמתו לספרו מגדל עוז (אות טו) נתן טעם למה נקרא "שלום זכר" וז"ל: וקורין אותה סעודת זכר, אולי היא לשון זכרון וזכירה, כלומר מפני ששכח התורה שלמד במעי אמו, שבא מלאך וסתרו על פיו בצאתו מאויר העולם.

טעם שני, עוד יש לומר, שנקרא "זכר" על שם שבאין להזכירו שבועתו שמשביעין אותו בשעת לידתו, וזהו גם כן "שבוע הבן" מלשון "שבועה", ומזכירין אותו בפעם הראשון שבאה מצוה לידו, שהוא השבת.

וכעין זה כתב הערוך לנר (נדה ל, ב) דמה שמלמדין אותו את כל התורה אף שקודם לידתו משכחין אותו, יש לומר הטעם כיון שמשביעין אותו לקיים התורה, ואם לא ידע התורה אין שבועתו שבועה, שלא ידע על מה נשבע.

טעם שלישי, בספר נוהג כצאן יוסף (הל' מילה) מובא, דהוא על פי הגמרא בנדה לא, ב כיון שבא זכר בא שלום לעולם. והוסיף שם דנהוג שהשמש מכריז בליל שבת אחר התפילה פלוני ופלוני מזמין את הקהל לשלום זכר, והוא מנהג פרנקפורט שבארץ אשכנז. ונהגו שם להכריז אחרי הקדיש שלאחרי "במה מדליקין" כל העולם יבואו על הזכר אצל הפלוני.

 

שלום זכר בליל שבת

נהוג בתפוצות ישראל לערוך השלום זכר דווקא בליל שבת הראשונה שנולד בן זכר, וכן נפסק להלכה ברמ"א (יורה דעה סימן רסה סעיף י"ב) שכתב, וז"ל: ונהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר, נכנסים אצל התינוק לטעום שם, והוא גם כן סעודת מצוה.

באורחות חיים (הלכות מילה אות ט) כתב וז"ל, נהגו בכל מקומותינו שמי שמל את בנו או מכניס בנו או בתו לחופה שמשלים עם כל שונאיו וקורא אותן לאכול ולשמוח עמו כדי שיברכוהו ולא יקללוהו וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת ובליל שמיני ואחר כך בא הסנדק ונותן מעות ליולדת ואחר כך כל אחד ואחד לפי מעלתו. ומנהג זה נהגו כדי ליתן לעניות שלא תבושנה בלקחן מעות מיד אנשים ונשים.

מקור הרמ"א מתרומת הדשן (סימן רסט) שמסיק בשם הגדולים, שסעודה זו נערכה בליל שבת, ושגם היא סעודת מצוה, וז"ל: ואחד מהגדולים הוכיח משם דסעודת מצוה היא וכו', דרב לא מתהני מסעודת רשות (כמובא בחולין צה, ב), והיה רוצה לומר דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסים לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה.

 

מדוע עורכים את השלום זכר דוקא בליל שבת

מובא כמה טעמים מפני מה עורכים את השלום זכר דוקא בליל שבת. טעם ראשון, מכיון שאין מילה בלא שבת. טעם שני, מכיון שבלילי שבתות הכל מצויין בבתיהם.  טעם שלישי, מכיון שהתינוק חשוב כצדיק מקבלים פניו בשבת הראשונה. טעם רביעי, כדי לבקר את היולדת לראות אם צריכה איזה חילול שבת. טעם חמישי, להראות שיש לה"ערל זכר" חלק בשבת.

 

טעם ראשון, כי אין מילה בלא שבת

במדרש רבה הנ"ל (אמור כז, י) כתב: "והיה ז' ימים תחת אמו", ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת דכתיב "ומיום השמיני והלאה ירצה".

בט"ז (יורה דעה סימן רסח ס"ק יג) הביא שעושין שלום זכר בליל שבת דוקא, על פי המדרש (שם) וז"ל: רבי לוי אמר משל למלך שגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונא תחילה, כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין ז' ימים בלא שבת ואין מילה בלי שבת.

ועיין בט"ז במקום אחר (יורה דעה סימן רסה בהלכות מילה), שהביא שני הטעמים לשלום זכר א. משום דאמרו במדרש שטעם מילה ביום השמיני הוא בכדי שתעבור עליו שבת קודם המילה ויקבל פני שכינה, ולכן עושין סעודת שלום זכר. ב. משום שמנחמין הבן המתאבל על תורתו ששכח בצאתו מרחם אמו.

וכתב החתם סופר (בדרשות חלק א' דרוש קעה) דשני טעמים אלו תלויים אחד בשני, משום דאם לא היה שוכח תלמודו, אם כן היה ראוי לקבלת פני השכינה כל שעה בין בחול בין בשבת, ורק משום ששכח התורה שלמד אינו ראוי להקבלת פני השכינה קודם שתעבור שבת, ונמצא דשני טעמים אלו טעם אחד הוא. וזהו נמי מקור הדין לערוך את הסעודה בשבת דוקא.

ובספר עבודת ישראל (פר' אמור) מבאר את דברי המדרש רבה הנזכר לעיל על פי המקובלים, דבליל שבת היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין והעליה למלכות הנקראת מטרונא. ובזה נמצא טעם למנהג העולם שעושים סעודת זכר בליל שבת קודם המילה לולד היולד, לפי שעיקר הכנה למילה לזכר הוא על פי סעודתא דחקל תפוחין קדישין, ולכן עושים סעודת זכר ולרמז על זה כי על פי אותה סעודה בא שפע קודם על הזכר להכנס בבריתו של אברהם אבינו, עיי"ש.

ומקורם מן הזוהר, דכתיב וז"ל: דאתגזר ההוא בר נש לתמניא יומין ושראת עליה שבת מלכות קדישא. כי מילה לשמונה דאין שמונה ימים פחות משבת בינתים, ולזה אות ברית בקדושת שבת מתחזקת להעביר החצוני והערלה מיד נבדלת מן הקודש וכו', עיי"ש. ובמקום אחר כתב עוד: "ומיום השמיני והלאה ירצה", במאי ירצה במעבר עליה חד שבתא וכו' בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת רזא דברית קדישא, עכ"ל. (ועיי' עוד בספר כל בו לעניני ברית מילה, מאמר כסא אליהו הנביא זכור לטוב, סימן ג' אות א').

 

טעם שני, מכיון שבלילי שבתות הכל מצויין בבתיהם

בתרומת הדשן (סימן רסט) כתב, דמה שאנו נוהגים עכשיו לאחר שנולד זכר נכנסין לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפר"ח, וקבעה בלילי שבת בשעה שהכל מצויין בבתיהם.

 

טעם שלישי, מכיון שהתינוק חשוב כצדיק מקבלים פניו בשבת הראשונה

בספר ברית אבות כתב להסביר את טעם המנהג, שכשבא אורח הגון לעיר הולכין אליו בשבת לקבל פנים, ובפרט כשבא אורח שהוא מפורסם לצדיק. והנה התינוק חשוב כצדיק כמו שכתב המגן אברהם (סימן רפח), ועל כן הולכים אליו בשבת הראשונה לקבל פניו.

 

טעם רביעי, כדי לבקר את היולדת לראות אם צריכה איזה חילול שבת

בספר נפש הרב (דף רמב) הביא, דעושים השלום זכר בליל שבת על פי דברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות שבת הל"ג) דכשעושים דברים לחלל את השבת מטעם פיקוח נפש, אין עושין אותם לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים ולא על ידי עבדים, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, זהו תוכן דברי הרמב"ם שם. והנה היולדת במקצת דינים דינה כחולה שיש בה סכנה עד שבעה ימים, דהיינו שאם שתקה וכל שכן אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת.

נראה, דמהאי טעמא היה נהוג שהרב היה הולך בליל שבת לבקר אצל היולדת לראות אם צריכה איזה חילול שבת. ובודאי אינו מן הנכון שהרב ילך לבדו, ובודאי הלכו עמו ראשי הקהל ללוותו. וממילא נצמח מזה המנהג שהכל הלכו יחד, ללוות את הרב בלכתו אל בית היולדת, עכ"ד.

 

טעם חמישי, להראות שיש לה"ערל זכר" חלק בשבת

טעם נוסף מובא בספר ברית אפרים על עניני מילה שהביא ביאור נפלא ממרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, על פי מה מה שביארו שסעודה זו נקראת "שלום זכר" ולא "סעודת זכר", דבא לרמז על מה שאמרו בגמרא בנדה לא, ב בא זכר בעולם בא "שלום" בעולם, והוא כי סעודת שלום זכר בליל שבת באה להראות שאף על פי שאין לנכרים חלק בשבת, וכמו שאומרים בתפילת שחרית בשבת "ובמנוחתו לא ישכנו ערלים", מכל מקום "ערל זכר" זה הננו שלום ומשום שאינו ערל במהותו. וכמו ששנינו בנדרים לא, ב שהנודר מערלים מותר בערלי ישראל, ומשום זה עושים הסעודה דווקא בשבת ונקרא "שלום זכר" שאנו "שלום" עם זכר זה.

 

טעם שישי, כיון ששפע כל השבוע שבתוכו הברית באה מן השבת

בשו"ת תשובות והנהגות (אורח חיים חלק ב סימן רב) כתב, דעיקר הטעם לעשיית הסעודה בשבת הוא על פי מה שמבואר בזוהר שכל השבוע מתברך משבת קודש, ולכן יש חשיבות לשבת שלפני הנשואין או לפני מילה או אפילו לפני יארצייט, כי אז הזמן שהשפע כבר מוכן, רק יורד כל דבר בזמנו. ולכן בשבת מודה אבי הבן ומשבח לה' על השפע וברכה דמילה שבא כבר אז בשבת, וכל אחד בא ומברך אותו, ומסייע זכות הרבים לזכות בברכה ושפע, ומודים ושמחים ומשבחים אלוקינו ית"ש על חסדיו, עכ"ל.

 

שיטה שיש לעשות השלום זכר אף ביום שבת, ולא רק בלילו

בדרישה (יורה דעה סימן שה אות ג') כתב סמך לסעודה שעושין בלילי שבת וקורין לו "זכר", ובשבת שחרית הולכים אצל היולדת שהוא כנגד זכור ושמור, וראיה ממדרש תנחומא (אמור אות יב)  ז' ימים יהיה תחת אמו וכו', עד אין קרבן בלא שבת. הרי שכתב שאף בשבת שחרית הולכים אצל היולדת.

אך עיין בספר דרך פיקודך, שכתב על פי דברי המדרש רבה הנ"ל דמשום הכי ציוה הקב"ה שיהיה נימול לשמונה, שאמר הקב"ה לא יראה פני עד שיראה פני המטרונא תחילה, ושמונה ימים לא משכחת בלא שבת, נמצא לפי זה דווקא בליל שבת שהוא סעודתא דמטרוניתא, ולא כאשר נוהגין בהרבה מקומות ביום השבת. ויש סמך מהרעיא מהימנא דהכוונה ליום השבת דווקא, ונהרא נהרא ופשטיה ואין לבטל שום מנהג, עיי"ש.

 

שיטה שעושים השלום זכר בליל שקודם המילה

בדגול מרבבה (יורה דעה סימן קעח) כתב: מה שאמרו בגמרא בבא קמא פ, א "לבי ישוע הבן" שפירשו התוספות בשם רבינו תם שהיו עושין סעודה על שם שנושע ממעי אמו, נראה לדעתו לומר שהיו רגילין לעשות סעודה זו בלילה שקודם המילה, לסמוך סעודה זו סמוך למצות מילה, כי לפירוש התרומת הדשן שהביא הרמ"א (סימן רסה סעי' יב) דהיינו בליל שבת, ולפי ששכיחי בביתם, קשה למה אין עושין סעודה גם לנקבה שגם היא נמלטה מרחם. ולדעתו מה שאמרו בסנהדרין לב, ב "אור הנר בברור חיל משתה שם" היינו נרות שהיו דולקים בליל שקודם המילה למשתה זו.

 

תינוק הנולד בליל שבת

נחלקו באחרונים כיצד נוהגים בסעודת "שלום זכר" אם נולד הילד בליל שבת אחר צאת הכוכבים. בפרי מגדים (משבצות זהב אורח חיים סימן תמד ס"ק ט') כתב: אם נולד בליל שבת לאחר צאת הכוכבים והקהל התפללו ערבית בלילה, יש לומר דקורין לזכר בליל שבת זה, ולא בליל שבת שלפני המילה, ושבת שניה הסמוך למילה לא הוי סעודת מצוה, דמשמע התם בתרומת הדשן הנ"ל שעושין בליל שבת הקרובה ללידה.

גם בספר זכרון ברית לראשונים מביא שם המחבר ז"ל בשם ספר חמודי דניאל, שכתב דאפילו בודאי לא ימולו אותו באותו שבוע, מכל מקום עושים סעודת זכר בשבת ראשון, דמה ענין לעשות בשבת שניה, כיון שכבר ראה פני מטרוניתא שכתוב במדרש שהוזכר לעיל, ולכך עושין אז את השלום זכר.

אולם הריעב"ץ חולק וסובר שיש לעשות משתה זה בליל שבת שלפני המילה דווקא, ולא קודם. שהרי היעב"ץ בספרו ברכת שמים כתב, דמשום שלא הכינו עדיין עצמם במשתה ובמעדנים בשביל סעודת שלום זכר, עושים בשבת קודם המילה. ועוד יש לומר דכיון דעושים סעודה זו בעבור התינוק שנושע ונמלט ממעי אמו, אם כן הרי הוא בכלל הארבעה שצריכים להודות, שאחד מהם הוא היוצא מבית האסורים. ומכיון שהתינוק יוצא מבית אסירי רחם אמו, ובעת המילה אומרים "הודו לה' כי טוב", אם כן טוב להסמיך הסעודה לברכת הודו, דסעודה זו מעין הודאה היא.

 

שלום זכר במקום שאין התינוק נמצא

לכאורה לפי כמה מהטעמים דלעיל, יש לחלק באופן שהתינוק הנולד אינו נמצא בבית, אם עורכים שלום זכר אף על פי כן או לאו.

לשיטת התוספות שהביא את רבינו תם שהסעודה היא על זה שהולד נושע ממעי אמו, ודאי דאפשר לערוך הסעודה אף אם התינוק איננו בבית. והכי נמי לטעם התרומת הדשן שעורכים את הסעודה בליל שבת "לפי שהכל מצויים בבתיהם", וכן לדברי הט"ז שהביא סמך מדברי המדרש שאין קרבן בלי שבת וכן מילה צריך מטרוניתא דשבת כפי שהוזכר לעיל דזהו ההכנה למילה ועל כן אפשר לערוך את סעודת השלום זכר אף אם אין התינוק נמצא בבית.

אולם, לשיטת הדרישה שכל ענין הסעודה הוא כדי לבקר את התינוק שנולד מפני שהוא אבל על ששכח תורתו, אם התינוק אינו בבית לכאורה אין לערוך סעודה זו, אלא עדיף להמתין עד שיבוא לבית. וכן להטעם שמובא בברית אבות שמקבלים פני התינוק שנחשב לצדיק, צריך התינוק להמצא במקום הסעודה. וכמו כן יש לדקדק מלשון הרמ"א שכתב: ונכנסים אצל התינוק לטעום, דמשמע שהסעודה תהיה דווקא במקום שהתינוק נמצא.

וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות (אורח חיים חלק ב' סימן רב), שלאחר שביאר טעם השלום זכר בליל שבת, משום שעיקר השפעת השבוע שבו המילה הוא ביום השבת, וזה הזמן המתאים לאבי הנולד להודות ולשבח לה' יתברך על כל הטוב והחסד שגמלו, כפי שהבאנו לעיל, הוסיף דלכן ניתן לעשות השלום זכר גם במקום שאין התינוק שם, וכן המנהג, עכ"ל.

 

קריאת שמע בשלום זכר

בספר ארחות רבנו (חלק א' עמוד רמח עניני ברית מילה אות ג') הובא מעשה בסעודת שלום זכר, שהיה שם בעל הקהילות יעקב זצוק"ל שאמר, שאין צריך לקרוא קריאת שמע בחדר שהילד שם, וקרא בחדר שהיו המסובים, והיולדת והתינוק היו בחדר אחר בבית. ועוד הוי עובדא בשלום זכר של ילד אחר, והיולדת עם התינוק היו עדיין בבית החולים, ואף על פי כן קרא קריאת שמע בבית שעשו השלום זכר.

 

מאכלים מיוחדים בסעודת שלום זכר

הדרישה (יורה דעה סימן רסה) כתב בטעם המנהג, דמה שנוהגים לבקר בשבת אצל התינוק הנולד, לפי שהוא אבל על תורתו ששכח במעי אמו, כדאיתא בנדה ל, ב  דכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, ולפיו הביקור הוא כעין ניחום אבלים.

ומסתבר, שמכאן יסוד למנהג לכבד את האורחים בשלום זכר בעדשים, שכידוע הם סימן אבילות, ומשום כך קבעה ההלכה להאכיל את האבלים בסעודת ההבראה מאכל של עדשים, וכפי שמובא בשולחן ערוך הלכות אבילות (סימן שעח סעיף ט') "ומברין תחילה בבצים או בתבשיל של עדשים, זכר לאבילות ואח"כ אוכלים כל צרכם".

והיסוד לעצם ההלכה אנו למדים מיעקב אבינו, כפי שמובא בגמרא בבבא בתרא טז, ב "אותו היום נפטר אברהם אבינו ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו". ובספר ברית אבות מביא (בשם ספר אגרא דכלה לפר' תולדות) ראיה מן המדרש שכתב "מה עדשה זו יש בה אבל ויש בה שמחה".

כן מובא בספר זוכר הברית (סי' ג' אות ו'), שנהגו לאכול גם שאר קטניות הכל כמנהג המדינה, וכתב בכורת הברית דעדשים יש בהם משום שמחה גם כן, כמו שכתב במדרש רבה (פרשת תולדות), ואוכלים אגוזים דבמדרש שיר השירים דרש קרא "אל גינת אגוז" (שיר השירים ו, יא) על המילה.

עוד טעם מובא באוצר דינים ומנהגים (ערך שלום זכר) שהביא על פי הגמרא שעדשה אין לה פה, וכן התינוק אין לו "פה" שהוא בגימטריה "מילה", שעדיין לא נימול, משום זה נהגו לאכול "ארבעס", עדשים בשלום זכר.

בספר שפע חיים (חלק א' אגרת נ' עמוד קעה) כתב, במקומותינו נהגו לאכול ארבע'ס בסעודת נישואין, שמורה על "ואנכי הרבה ארבה את זרעך" (בראשית כב, יז), ובשפע חיים לימים נוראים (חלק ב' סעודת ליל ראש השנה עמוד מט) כתב, דבכל דבר מכוונים לאיזה כונה, וכגון כשאוכלים ארבע'ס מכוונים ל"הרבה ארבה את זרעך", עכ"ד. ועל פי זה מבואר מפני מה נהגו לאכול ארבע'ס בשלום זכר וברית מילה.

בספר תהלה לדוד (תהלים פרק קד) הביא, שכתבו הרופאים שקטניות גורמים חס ושלום עצבות, אולי לזה הוא מאכל אבלים, כמו שכתב רש"י גבי עדשים, ובקצת מקומות אין אוכלים קטניות בשבת ויום טוב מצד זה, וכן הובא בספרים הקדושים, ומנהגינו לאכול דוקא קטניות ברוב שבתות השנה, ובפרט קודם המילה בליל שבת קודש, מתכנסין למקום הילד ואוכלין קטניות ואפרסמין כידוע, והיינו מצד ששבת קודש היא ברכת ה' וכידוע, ויש שמירה שלא יוסיף עצב עמה, וכן ברית היינו שלום, והוא "מחזיק ברכה" ויש שמירה מעצב.

 

לימוד זכות על מי שלא בא לסעודת "שלום זכר"

נהוג שאין מזמינים לברית מילה אלא רק בלשון הודעה, והוא מטעם מה שמובא בפתחי תשובה (יורה דעה סימן רסה ס"ק יח) מספר שרביט הזהב, שטוב לבטל מה שהשמש קורא על סעודת ברית מילה, כי אולי לא ילכו מטעמים המתהווים ויהיה חס ושלום בכלל נידוי, עיי"ש.

וראה בספר הברית (שם אות קסז) שהביא דברי הריעב"ץ, שלא יזמינו מי שיודעים בו שאינו בא, וכן הביא דברי השרביט הזהב שראה רבותי גאוני עולם שהיו מוחים באלו המזמינים בבתי כנסיות לסעודת ברית מילה, דשמא לא יבואו ויהיו בכלל נידוי חס ושלום.

אכן בספר נוהג כצאן יוסף (הל' מילה) מובא דבסעודת שלום זכר השמש היה מכריז זאת בבית הכנסת, כפי שכתב, שנהוג שהשמש מכריז בליל שבת אחר התפילה פלוני ופלוני מזמין את הקהל לשלום זכר, והוא מנהג פרנקפורט שבארץ אשכנז. ונהגו שם להכריז אחרי הקדיש שלאחרי "במה מדליקין" כל העולם יבואו על הזכר אצל הפלוני.

אולם אין להזמנה של שלום זכר תוקף כמו הזמנה לברית מילה שמשום כך נמנעים מלהזמין, כפי שהאריך בזה בספר הזכרונות לרבי צדוק הכהן מלובלין (פרשת לך לך מצות עשה ב' פרק שני ד"ה נוהגים) שכתב, נוהגים לעשות סעודה בליל שבת שקודם המילה, ונהגו בטעימה בלבד ממיני מגדים, לפי שאז כל אחד אוכל סעודה בביתו, והוא גם כן סעודת מצוה. ונראה לי הואיל ולא נהגו בסעודה גמורה שאין הסעודה נקראת אלא על שם הלחם, ועל כל פנים כהוראת הגאונים לענין קידוש במקום סעודה בכזית מחמשת המינין שמברכין עליו בורא פרי הגפן, והואיל ולא נהגו אלא במיני פירות וכהאי גונא דלא מיקרי סעודה, אין למחות במי שאינו הולך לסעודה זו כן נראה.

ועוד נראה, דאם תאב לישן לעונג שבת, וההליכה קשה לו, אפשר להקל נמי משום עונג שבת שלא ילך כשהזמינוהו, אפילו יהיה סעודה גמורה. ומבטלין סעודת מצוה בשביל מצוות אחרות. תרומת הדשן (סימן קי).

 

סיכום הענין

נהוג בקהילות אשכנז לערוך השלום זכר בליל שבת הראשונה שנולד בן זכר, וכן נפסק להלכה ברמ"א (יורה דעה סימן רסה סעיף יב) שכתב וז"ל: ונהגו לעשות סעודה ומשתה בליל שבת לאחר שנולד זכר, נכנסים אצל התינוק לטעום שם והוא גם כן סעודת מצוה.

מובא כמה טעמים מפני מה עורכים שלום זכר: טעם ראשון, על שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו.

טעם שני, כתב בט"ז על פי המדרש שטעם מילה ביום השמיני הוא בכדי שתעבור עליו שבת קודם המילה ויקבל פני שכינה, ולכן עושין סעודת שלום זכר.

טעם שלישי, בדרישה (יורה דעה סימן רסד ס"ק ב') כתב בדבר מה שנוהגין בשבת לבקר אצל התינוק הנולד, שהוא אבל על תורתו ששכח, כדברי הגמרא בנדה ל, ב כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה, ולכן הביקור הוא כעין ניחום אבלים.

מובא כמה טעמים מפני מה עורכים את השלום זכר דוקא בליל שבת. טעם ראשון, מכיון שאין מילה בלא שבת. טעם שני, מכיון שבלילי שבתות הכל מצויין בבתיהם.  טעם שלישי, מכיון שהתינוק חשוב כצדיק מקבלים פניו בשבת הראשונה. טעם רביעי, כדי לבקר את היולדת לראות אם צריכה איזה חילול שבת. טעם חמישי, להראות שיש לה"ערל זכר" חלק בשבת. טעם שישי, כיון ששפע כל השבוע שהברית חל בו באה מיום השבת.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות