תפריט

איסור הסתכלות בצלם דמות אדם רשע

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
14/10/2009
"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת"(בראשית כזא)

במדרש תנחומא (פרשת תולדות סימן ח') מובא: למה כהו עיניו של יצחק וכו', מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע.

ובגמרא במגילה כחא מובא: שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימיםאמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב, ג) "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך". רבי אלעזר אמר: עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת", משום דאסתכל בעשו הרשע.

וכמו שמצינו ביצחק שהביט בפני עשו בנו הרשע ונסמאו עיניו, ישנו איסור הסתכלות בצלם דמות אדם רשע, ובענין זה יש לעיין, מהו מקור האיסור להסתכל בדמות אדם רשע, מהם הטעמים לזה, האם יש איסור להסתכל אף בתמונת אדם רשע, מה גדרו של איסור זה האם הוא ככל איסורים שבתורה או הוא רק "מדה נכונה" או הנהגה על דרך המוסר, והאם יש חילוק בין "ראיה" לבין "הסתכלות" לענין זה.

 

מפני מה כהו עיניו של יצחק

ישנם כמה טעמים המובאים במפרשים מפני מה נסמאו עיניו של יצחק אבינו, ונציע כמה מהם: פירוש ראשון,במדרש תנחומא (שם) כתב: למה כהו עיניו של יצחק, מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע. וכמו שהובא בגמרא במגילה כח, א ששאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, רבי אלעזר אמר: עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת", משום דאסתכל בעשו הרשע.

פירוש שני, ברשב"ם (בראשית כז, א) ביאר לפי פשטות הפסוק "ותכהינה עיניו"  מן הזקנה, כמו שמצינו בספר שמואל "ועיניו החלו כהות".

ועיין ברבינו בחיי (שם) על הפסוק "ותכהין עיניו מראות", שכתב על דרך הפשט כהוי העינים מנהג הזקנה. וכן מצינו ביעקב (בראשית מח) "ועיני ישראל כבדו מזוקן", גם באחיה השילוני (מלכים א, יד) "כי קמו עיניו משיבו", ומה שכתוב במשה רבינו עליו השלום (דברים לד, יז) "לא כהתה עינו ולא נס לחה" היה זה נס.

פירוש שלישי, רש"י (שם) כתב: כשנעקד יצחק על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו.

וכמו שהביא בפירוש רבינו בחיי (שם) דבר אחר "ותכהין עיניו מראות" בשכינה, שהרי בשעה שנעקד על גבי המזבח והציץ בשכינה ונגזר עליו אותה שעה שיכהו עיניו ולא רצה הקב"ה להענישו מיד, שלא היתה דעתו אלא לנסות את אברהם, וזהו שאמר "מראות" ולא אמר מלראות, מלשון "מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), ומשלו רבותינו זכרונם לברכה משל למה הדבר דומה, למלך שהיה מטייל בפתח פלטרין שלו, תלה עיניו וראה בנו של אוהבו מציץ עליו מן החלון, אמר המלך: אם אני הורגו, עכשיו אני מכריע את אוהבי, אלא גוזר אני שיסתמו כל החלונות. כך כשהביט יצחק בשכינה בשעת העקדה, אמר הקב"ה אם אני הורגו עכשיו אכריע את אברהם אוהבי, אלא גוזר אני שיכהו עיניו.

פירוש רביעי, רש"י (שם) כתב: דבר אחר כדי שיטול יעקב את הברכות. והביאו במדרש תנחומא (שם) למה כהו עיניו, לפי שהיה צפוי לפני הקב"ה שיצחק יברך לעשו, אמר הקב"ה יכהו עיניו ויבא יעקב ויטול את הברכות ולא יהא יודע יצחק למי הוא מברך.

פירוש חמישי, במדרש תנחומא (שם) הביא ביאור נוסף: ועוד על שהיה מביא ציד ומאכלו וכתיב (דברים טז) כי השוחד יעור פקחים.

פירוש שישי, ברבינו בחיי הביא שהוא כדי שלא יהא יוצא לחוץ ויאמרו עליו: זה אביו של רשע. אמר הקב"ה: אני מכהה את עיניו והוא יושב בבית, וזה שכתוב (משלי כח) "בקום רשעים יסתר אדם", מכאן אמרו כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות. בן רשע מיצחק, דכתיב "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות", תלמיד רשע מאחיה השילוני שהעמיד את ירבעם וכתיב (מלכים א, יד) "ואחיהו לא יכול לראות כי קמו עיניו משיבו".

פירוש שביעי, ברש"י (שם) הביא עוד: מה שנאמר "ותכהין" עיני יצחק, בעשנן של נשי עשו, שהיו נשי עשו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהם.

וראה בדעת זקנים מבעלי התוספות (שם) שקצת תמה על פירוש רש"י שכהו עיניו מעשן עבודה זרה, שקשה קצת למה לא כהו גם כן עיני רבקה. ומביא המדרש (תנחומא ח) משל למקיש כלי עצם בכלי חרש הכלי חרש משתבר, אבל מקיש כלי עצם לכלי עצם אין משתבר זה מזה. כך יצחק נברא מן האדמה לכך הזיקו לו מעשה כלותיו שנבראו מן הצלע, אבל רבקה שנבראת מן העצם כמו כן לא הזיקו לה מעשה כלותיה.

בדומה לזה, כתב המהר"ל בספר גור אריה (שם) פירוש שהיו מקטירין לעבודה זרה, כי מפני שהיה ליצחק קדושה, לא קדושה כמו שאר קדושה, רק קדושה יתירה, שהיה קרבן קדוש לה' שנקרב על המזבח, ומפני גודל הקדושה שהוא קרבן לה' - לכך כהו עיניו, מפני כי הראיה היא יותר קדושה בעבור שהראות ענין שכלי, לכך לא היה אפשר להתחבר ראות יצחק הקדוש עם טנופת עבודה זרה. ואלו דברים הם דברי חכמה מאוד ידועים לחכמים, שראוי ליצחק ראיות העין בכח קדושה, וכאשר היה שם טנופת - כהו עיניו.

פירוש שמיני, הובא במדרש תנחומא (פרשת תולדות סימן ח') למה כהו עיניו של יצחק וכו', מה כתיב למעלה "ותהיין מרת רוח ליצחק" (בראשית כו, לה) ואחר כך "ותכהין עיניו", מפני הכעס שהיה מכעיסו לפי שהשכינה היתה שרויה בביתו של יצחק עמד עשו ונטל מבנות כנען והיו נשיו מעשנות ומקטרות לעבודה זרה שלהם ונסתלקה הימנו שכינה מיצחק והיה רואה יצחק ומיצר, אמר הקב"ה הריני מכהה את עיניו שלא יראה ויוסיף צער לפיכך ותכהין עיניו.

 

האיסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע

בגמרא במגילה כח, א מובא: שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב' ג) "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך". רבי אלעזר אמר: עיניו כהות, שנאמר (בראשית כ"ז) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת", משום דאסתכל בעשו הרשע.

ובהמשך הגמרא הקשו: והא גרמא ליה? והאמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל את שרה ונתקיים בזרעה, שנאמר (בראשית כ') "הנה הוא לך כסות עינים", אל תקרי "כסות" אלא "כסיית" עינים! ויישבו בגמרא: הא והא גרמא ליה. כלומר שההסתכלות בעשו הרשע וקללות אבימלך הם גרמו שנסמאו עיני יצחק.

עוד שם בגמרא: רבא אמר מהכא: (משלי יח) "שאת פני רשע לא טוב". וכו', אבוה בר איהי ומנימן בר איהי, חד אמר: תיתי לי דלא אסתכלי בגוי, וחד אמר: תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדי גוי.

ובטורי אבן (שם) פירש דברי הגמרא, דאף על גב דאסור להסתכל בדמות אדם רשע, מכל מקום אי אפשר לרוב עולם לזהר בזה והיינו רבותא של רבי יהושע בן קרחה, בזה שלא הסתכל בדמות אדם רשע שזכה לאריכות ימים. והא דאמר ר' אלעזר עיניו כהות ויליף לה מיצחק ודאי יצחק טעה וסבר שעשו צדיק גמור הוא כדאמר בבראשית רבה "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" שהיה צד את אביו בדברי פיו שהיה שאלו, "אבא כיצד מעשרין את התבן",וסבור אביו שהוא מדקדק במצות.

והא דמשני בגמרא "הא והא גרמא ליה" קשה, דאם כן היכי יליף מיצחק דעיניו כהות כיון דהתם היה גרם אחר נמי קללות של אבימלך. ועוד קשה מנא ליה דהא והא גרמו ליה דלמא חדא מנייהו לחוד. ועוד קשה כיון דאיסור הסתכלות רשע נפקא ליה מאלישע ומ"שאת פני רשע", מנא ליה כלל דקללות הדיוט מילתא היא ומהא דיצחק אמרליה דהסתכלות עשו לחוד גרמה לו.

ותירץ, דיש לומר דמשום דהסתכל בעשו לחוד כיון שהיה שוגג שהיה סבור שהוא צדיק כדפירש לא היו עיניו כהות אלא שהקללה נמי גרמה לו, ואי משום קללה לחוד צדיק גמור כיצחק לא היה פוגע בו קללות הדיוט, תדע שהרי אבימלך קילל את שרה ואפילו הכי לא עשה לה קללתו רושם ובעל כרחו היינו טעמא שהיתה צדקת גמורה, והואהדין יצחק נמי אי לאו שגגת הסתכלות דגרמה לו נמי לא היו עיניו כהות, אלא ודאי הא והא גרמו ליה.

 

אף הקב"ה אינו מסתכל ברשע

מקור נוסף שלא להסתכל בדמות אדם רשע מצינו בגמרא בשבת קד, א שאפילו הקב"ה אינו מסתכל ברשע, וכדאיתא שם: אמרי ליה רבנן לרבי יהושע בן לוי, אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא (באו כעת התינוקות לבית המדרש) ואמרו מילי דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו: אל"ף בי"ת - אלף בינה, גימ"ל דל"ת - גמול דלים. מאי טעמא פשוטה כרעיה דגימ"ל לגבי דל"ת - שכן דרכו של גומל חסדים לרוץ אחר דלים, וכו', קו"ף - קדוש, רי"ש - רשע. מאי טעמא מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש? (פירש רש"י שם: שאחוריו של רי"ש לגבי הקו"ף), אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני יכול להסתכל ברשע (רש"י: שאין הקדוש ברוך הוא רוצה להסתכל בפני רשע).

ובהמשך הגמרא הקשו: ומאי טעמא מהדרה תגיה דקו"ף לגבי רי"ש (רש"י פירש שתגא דקו"ף - כמין זיי"ן שעושין בסופו של גג קו"ף), דאמר הקדוש ברוך הוא: אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. ומאי טעמא כרעיה דקו"ף תלויה (פירש רש"י: שאינה נדבקת עם גגה), דאי הדר ביה ליעייל. והקשו בגמרא: וליעול בהך? (פירש רש"י: יקיף תחת רגלי הקו"ף, ויכנס בפתח של ימין). מסייע ליה לריש לקיש, דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (משלי ג') אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן, בא ליטמא - פותחין לו, בא ליטהר - מסייעים אותו (רש"י: ומכינין לו פתח).

ענין זה של הסתכלות ברשע מצינו גם בילקוט שמעוני (מלכים ב רמז רכו) בפסוק: "כי לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". אמר רבי שמעון בן יוחאי אסור לאדם להסתכל בדמות אדם רשע שנאמר "אם אביט אליך ואם אראך", רבי אלעזר אומר עיניו כהות שנאמר "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו", משום דאסתכל ביה בעשו, וכתיב "שאת פני רשע לא טוב".

מאידך מצינו שיש ענין להסתכל בדמות אדם צדיק, בגמרא בעירובין יג, ב אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. תנא: לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר - שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי - שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי, דכתיב (ישעיהו ל') "והיו עיניך ראות את מוריך".

 

טעמי האיסור להסתכל בפני רשע

טעם ראשון, הביא המהרש"א (במגילה כח, א) מפני מה יש איסור להסתכל בפני רשע, שהוא כענין קללת אלוקים תלוי עליו. וביאר דבריו הפרי מגדים בספרו ראש יוסף, כיון שהאדם נברא בצלם דמות אלוקים הרי כשמתנהג ברשעות יש בזה זלזול בחותם המלך, ולכן אין להסתכל בו כדי שלא להביט כביכול בבזיון הקב"ה.

טעם שני, הביא שם המהרש"א על פי חכמי הקבלה, כי הכרת פניהם ענתה בם, שיש בצלם דמות מראה האדם צורה רוחנית לטוב או לרע, כפי מעשיו לצד הטהרה או לצד הטומאה, ואסור להסתכל לצד הטומאה, על דבר הכתוב "אל תפנו אל האלילים", ולכן גם כן אסור להסתכל על גוי דצורתו מצד הטומאה. ובדומה לזה כתב החיד"א בספר נחל קדומים (פרשת וישלח) שאסור להסתכל בפני רשע מצד הסטרא אחרא.

טעם שלישי, מבואר בשערי תשובה (שער ג' אות קצג), שהאיסור להסתכל בפני אדם רשע הוא חלק מהאיסור להתחבר לאדם רשע, שעל ידי ההסתכלות יבא לידי התחברות, וזה לשונו: המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק ירחיקהו אבל כמו חבר יקריבהו, ונאמר (דברי הימים ב, כ, לז): "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך". והצדיקים מאוס ימאסוהו את הרשע, כמו שנאמר (תהלים טו, ד): "נבזה בעיניו נמאס". ואמרו (שם במגילה): כל המסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות לעת זקנתו שנאמר (בראשית כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" מפני שהסתכל בדמות עשו.

מצאנו ג' טעמים לאיסור זה, א. שהוא כענין קללת אלוקים תלוי עליו, כלומר שאסור להסתכל על פני רשע בכדי שלא להביא כביכול בזיון להקב"ה, ב. על פי הקבלה, לפי שצורת אדם זה היא מצד הטומאה, ויש בזה משום "אל תפנו אל האלילים", ג. שהוא חלק מאיסור התחברות אל הרשע.

 

נפקא מינות בין הטעמים

על פי שלושה טעמים אלו ישנם כמה נפקא מינות בענין זה: נפקא מינה ראשונה, באופן שהמביט ברשע אינו יודע שהוא רשע וחבירו הרואהו מסתכל ויודע שפלוני רשע הוא, דלפי הטעם הראשון שסיבת האיסור הוא שקללת אלוקים תלוי, שכביכול מסתכל בבזיון הקב"ה, נראה לומר שאם אינו יודע שפלוני רשע אינו עובר על האיסור, ואין בהבטה משום בזיון הקב"ה, ולכן חבירו הרואהו מסתכל על הרשע אינו צריך להודיעו.

מה שאין כן לטעם השני שאסור מפני שמסתכל לצד הטומאה ועל ידי זה ממשיך על עצמו מטומאתו, יש לומר פשוט שעובר על האיסור אף שאינו יודע שאותו פלוני רשע, ולכן נראה דיש לחבירו הרואהו להודיעו שלא יסתכל.

ועל פי הטעם השלישי יש לדון, דנראה שהרבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קצג) חושש להסתכלות אף באופן שהמביט אינו יודע שהוא רשע, וכתב: המתחבר לרשע, וכו', ואמרו (שם במגילה) כל המסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות לעת זקנתו שנאמר (בראשית כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" מפני שהסתכל בדמות עשו, אף על פי שלא היה מכיר מעבדיו, כי היה עשו מסתיר מעשיו, כענין שנאמר (ישעיה כט, טו): "והיה במחשך מעשיהם".

נפקא מינה שניה, האם מותר להביט בתמונת אדם רשע, והנראה לומר שנדון זה תלוי בטעם איסור הסתכלות ברשע, לפי הטעם הראשון שהוא כענין קללת אלוקים תלוי עליו נראה שאפילו בתמונה של רשע אין להביט בו כלל.

ולפי הטעם השני שהאיסור הוא ממה שאמרו אל תפנו אל האלילים, יש מקום לדון להתיר באופן שאין בזה הפנאה. אמנם מצד שני נראה לאסור משום שעדיין יש הסתכלות בצד טומאה של רשע זה, ובדומה לזה ראה בדברי היערות דבש (ח"א דרוש ב' דף יט) שהביא טעם על איסור ההסתכלות במראה ללא צורך וז"ל: כי כבר נודע מה שאמרו הזוהר והמקובלים כי בכל דיוקן ודיוקן אית רוח השורה, ולכן המסתכל במראה ללא צורך הרוח מתלבש בדיוקנא ומזיק לו במותו וגורם רעה לעצמו, עכ"ל.

אמנם לפי הטעם השלישי המובא ברבינו יונה שהאיסור להסתכל בפני רשע הוא משום שעל ידי זה הוא מתחבר לרשע, יש מקום לדון לאסור גם בזה, כיון שעל ידי זה שמסתכל על תמונתו גם כן יש לו קרבה לרשע על ידי זה, או מצד שני אין לו שום התחברות לרשע, כיון שרק מביט בתמונה.

 

איסור הסתכלות בפני רשע בספרי הפוסקים

הדין שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע אינו מובא להלכה בטור, ברמב"ם או בשו"ע, אולם יש מעט אחרונים שהזכירו דין זה להלכה, ולהלן.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכה סעיף י') פסק: הרואה אילנות טובות ובריות נאות, אפילו עכו"ם או בהמה, אומר: בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו, ואינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אלא אם כן היו נאים מהם.

ובמגן אברהם (שם ס"ק כ') הקשה על מה שכתב בשו"ע שהרואה עכו"ם מברך עליו, ממה דאמרינן אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע, ותירץ, הכא מיירי שרואהו. ואכן כתב המגן אברהם דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור, אך בראיה בעלמא מותר.

עוד מצינו בענין אחר את דין איסור הסתכלות ברשע, בשולחן ערוך (חושן משפט סימן יז סעיף י') לענין הנהגת הדיין בעת הדין, שכתב השו"ע וזה לשונו: ואם באו לפניו אחד כשר ואחד רשע, לא יאמר: זה רשע וחזקתו משקר וזה בחזקת שאינו משנה בדבורו אטה הדין על הרשע, אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו כרשעים, ובחזקת שכל אחד מהם טוען שקר, וידון לפי מה שיראה לו מהדברים, וכשיפטרו מלפניו יהיו בעיניו ככשרים, כשקבלו עליהם את הדין, וידון כל אחד לכף זכות.

וביאר בש"ך (שם ס"ק יג) את מה שכתב בשו"ע שהדיין צריך לראות את שני בעלי הדין כרשעים, על פי מה שכתבבספר חסידים דאין להסתכל בפני הבעלי דין כשטוענים, דאסור להסתכל בפני רשע. ואכן הגיה הרמ"א: דנראה דוקא היכא שיש כפירה ביניהם כי ההיא דהכא, ופשוט. וכן ביאר בנתיבות המשפט (שם בחידושים ס"ק יח) דהיינו כשיש הכחשה ביניהם, והוא מדברי הסמ"ע (ס"ק כג), לכך אין להסתכל בפניהם דאסור להסתכל ברשע.

ובדומה לזה, בספר אור החיים (דברים א, טז) על הפסוק "ואצוה את שופטיכם בעת ההוא לאמר שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש לאחיו" כתב: עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם. אלא שתהיה דרך השמיעה שוה ביניהם, והוא אומרו "שמוע", פירוש דרך השמיעה תהיה בין אחיכם, אם אתה תשא עיניך תשא לשניהם, ואם תשפיל תשפיל לשניהם, או אפשר שיצו ה' שלא ישא עיניו כל עיקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו.

והביא ששמע מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל הרב רבי משה בירדוגו זצ"ל שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה, ולא היה נושא עיניו כל עיקר, ושהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו "שמוע בין אחיכם", שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה "ושפטתם צדק".

הטורי אבן במגילה (שם) הביא שאיסור הסתכלות ברשע הוי הלכה מוחלטת, וז"ל: אף על גב דאסור להסתכל בדמות אדם רשע, מכל מקום אי אפשר לרוב עולם לזהר בזה.

באור זרוע (ח"א סימן קיב) דן באדם שהרג נפש בשוגג אם יכול ליעשות שליח צבור, וכתב שם: ודאי אם היה הורג נפש במזיד אפילו אם אין גואלי הנהרג מונעין מלהתפלל עמו, הצבור עצמם צריכין להתרחק ממנו כמו שכתב רב שרירא גאון זצ"ל ההורג את הנפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה לא להורגו ולא לחובטו ולא להגלותו,אלא לימנע ממנו שלא להתערב עמו ואסור להתפלל עמו ולהסתכל בדמותו שכן אמרו חכמים אסור להסתכל בדמות אדם רשע ופסול לכל עדות שבעולם עכ"ל. ולא שנא הורג במזיד ולא שנא הורג בשוגג שיש לימנע ממנו אם אינו שב בתשובה. אבל אם שב בתשובה הרי הוא צדיק גמור מיד אף על פי שעדיין לא עשה שום דין אלא שצריך טבילה ליטהר מעבירה שטימאתו, שהעבירה מטמאה.

כן מצינו בשו"ת מהר"י מינץ (סימן י') שהזכיר הענין שאסור להסתכל בפני רשע, וכתב כך:  וכל שכן לאנשים רשעים וחנפים שמושכים עצמם לעבירה ואחרים עמהם ומזיקין לבני אדם בהבטה בעלמא ועל כן אמרו אסור להסתכל בפני רשע.

 

שיטה שאינה איסור אלא מידה נכונה

בתורה תמימה (בראשית כז אות ב') רצה לדקדק מהלשון שאמרו בגמרא "אסור להסתכל בפני רשע", שהלשון "אסור" לאו דוקא הוא, אלא מידה נכונה היא, וראיה לזה שהרי מבואר בגמרא שאלו לר' יהושע בן קרחה במה הארכת ימים, אמר להם מימי לא הסתכלתי בדמות אדם רשע, ואם היה אסור ממש מצד הדין מה בא לחדש בזה, ולא קשה לפי זה הלשון "אסור" שהרי מצינו בהרבה מקומות שגרת לשון זה.

ואכן כדבריו נראה שיש לדייק מדברי הריטב"א במגילה כח, א שכתב על דברי הגמרא, תיתי לי דלא עבדי שותפותיה בהדיה גוי, וכי תימא מאי רבותיה דהא איסורא דאורייתא הוא ובכלל "לא ישמע על פיך" כדאיתא במסכת סנהדרין אסור לאדם לעשות שותפות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה והתורה אמרה "לא ישמע על פיך", והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא, וכענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים ואסור להלוות את הגוי ברבית וכענין שאמרו אסור לשחרר עבדו דמשחרר עבדו עובר בעשה, וכדפירש רש"י בסדר נזיקין.

ומבואר ממה שכתב הריטב"א: והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא, נראה לומר אף לענינינו, שאינו איסור ממש אלא מידת חסידות בעלמא, עד כאן דברי התורה תמימה.

 

הסתכלות בפני רשע על דרך מוסר

בשערי תשובה (שער ג' אות קצג החלק הרביעי) שהוזכר לעיל, הביא שהאיסור להביט בפני אדם רשע הוא חלק מהתחברות לרשע, שצריכים להתרחק מזה, וז"ל: המתחבר לרשע, ולא דיו אשר לא יוכיחהו בשבט פיו והרחק ירחיקהו אבל כמו חבר יקריבהו, ונאמר (דברי הימים ב, כ, לז): "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך". והצדיקים מאוס ימאסוהו את הרשע, כמו שנאמר (תהלים טו, ד): "נבזה בעיניו נמאס".

ובהמשך דבריו הביא מה שאמרו (מגילה כח, א): אסור להסתכל בדמות אדם רשע, וכו', וכבר הקדמנו להודיעך באר היטב, כי רבו דרכי מות הנמצאים אל המתחבר לרשע.

באורחות צדיקים שער החניפות מובא: המתחבר לרשע, אף על פי שאינו מחניף לו ואינו משבחו, אלא שהוא מקרבו ומתחבר עמו, יש לו עונש. לא די שאינו מוכיחו ומרחיקו, ויש לו עונש בזה. אבל מוסיף עוד עונש על הקריבות שהוא מקרבו, שנאמר (דברי הימים ב כ לז): "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך", והצדיקים מואסים הרשעים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא צב ב): לא לחנם הלך הזרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ואמרו (מגילה כח א): אסור להסתכל בדמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב ג יד): "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך". וכל המסתכל בדמות אדם רשע, עיניו כהות לעת זקנתו, כיצחק אבינו, עליו השלום, שכהו עיניו מפני שהסתכל בעשו, אף על פי שלא היה מכירו במעשיו.

1ויש מכשולים גדולים בחיבור הרשעים: האחד מפני שהוא אוהב שונאו של יוצר הכל, ואין העבד הנאמן לאדוניו מתחבר לשונאו. השני שלומד ממעשיו. השלישי שגם אחרים יתחברו אתו ויאמינו לו, והוא יגזול אותם, וגם הם ילמדו ממעשיו, ואפילו אם לא ילמדו ממנו, הם רואים ממנו דברים שאסור להם לראותם. וגם הוא לא ישוב, כי אם היו מוכיחים אותו והיו נבדלים ממנו, היה שב מדרכו הרעה. ומי שמתחבר לרשע, לסוף הרשע מושל עליו, וזה רע על כולם, כי כיון שהוא מושל עליו לא יניחנו לעשות טוב. הרביעי שזה צריך להניח מחמת יראה לעשות כמה דברים טובים. לכן אל יתחבר אדם אלא עם ירא שמים, כי ריש לקיש עם מי שהיה מדבר בשוק היו מאמינים לו סחורה בלא עדים (יומא ט ב), כי היו יודעים בוודאי, כיון שדיבר עמו בשוק שהוא נאמן. הרי הדיבור הוי כמו חניפות.

ובמנורת המאור (פרק כ') כתב: כל מי שהוא זהיר בדרך ארץ, ומעורב עם הבריות, זוכה ויאריך ימים, כדגרסינןבמגילה כח, א שאל ר' אמי את ר' יהושע בן קרחה, אמר לו, במה הארכת ימים. אמר לו, קצת בחיי. אמר לו, תורה היא וללמוד אני צריך. אמר לו, מימי לא נסתכלתי בצלם אדם רשע, דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם להסתכל בדמות אדם רשע, וכו'.

 

איך הביט יעקב בעשו

ומכל זה נראה שיש איסור לראות פני רשע, והנה יש לברר במה שיעקב הסתכל על עשו הרשע כשאמר לו "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים" (בראשית לג, י), והרי הוא איסור ואם כן האיך הסתכל בפניו.

יישוב ראשון, בנחל קדומים להחיד"א (פרשת וישלח אות י') כתב במה שאמר יעקב לעשו "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני", שיעקב ודאי לא הסתכל בפניו רק ראיה בעלמא, וחשש שמא עשו יחרה אפו ויחשוב כי זה בזיון, לכן התנצל ואמר "כי על כן ראיתי פניך", היינו בראיה קלה בעלמא "כראות פני אלוקים" שגם כן אסור להסתכל בקשת ולבנה וכיוצא בזה רק ראיה בעלמא.

יישוב שני, כתב בספר חסידים (סי' קעח) וזה לשונו: כי בשביל פיקוח נפש מותר להסתכל בפני אדם רשע, כדכתיב "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים", מה פני אלוהים אחרים אסור אף פני רשע אסור, ומקיש מה פני אלוהים אחרים בשביל פיקוח נפש מותר אף פני רשע בשביל פיקוח נפש מותר.

יישוב שלישי, ברבינו בחיי (בראשית לג, י) בפסוק "כי על כן ראיתי פניך" כתב וז"ל: נראה לי באור הכתוב ולקחת מנחתי מידי, כי על כן כדי שתרצני ראיתי פניך במנחה זו, כמי שרואה פני השרים והשופטים שהמנהג להקדימם במנחה. וכו', ומה שהחניף יעקב לעשו, חנופה כזאת מותרת לפי שהוא לשון כולל שני משמעיות לשבח ולגנאי, שהרי "ראיתי" לשון בזוי, כמו (תהלים כב) יביטו יראו בי. וכן "אלהים" לשון עבודה זרה. ואם יבין הרשע לשון השבח אין לחוש בזה, וכמו שדרשו רבותינו: איהו מטעי נפשיה אנא לא מטעינא ליה, ולשון כזה הנשמע לשני פנים מפני היראה מותר, עיי"ש.

ובענין זה הקשה רבי צדוק הכהן (פרי צדיק פרשת וישלח, אות ד) מדברי הגמרא בחגיגה טז, א המסתכל בקשת עיניו כהות דכתיב כמראה הקשת וגו', הוא מראה דמות כבוד ה' כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים, וקשה על פי מה שאמרו (מגילה כח, א) שהמסתכל בדמות אדם רשע עיניו כהות שנאמר "ותכהין עיניו מראות" משום דאסתכל בעשו הרשע. ואם כן איך משמשים יחדיו איסור הסתכלות על כבוד ה' ואיסור הסתכלות על פני רשע.

וביאר, שזה מה שאמר יעקב לעשו "ראיתי פניך כראות פני אלקים", שמצד הטוב שבו הוא נקודת שורש חכמה שבו המקבל פני זקן כמקבל פני שכינה. ומצד הרע שבו שהוא רשע המסתכל בפניו עיניו כהות כמסתכל במראה דמות כבוד ה' שעיניו כהות.

 

חילוק בין "הסתכלות" לבין "ראייה"

המגן אברהם (בסימן רכה ס"ק כ)  הקשה על מה שכתב בשו"ע שהרואה עכו"ם מברך שככה לו בעולמו, ממהדאמרינן "אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע", ותירץ, דמיירי שרואהו, ואכן כתב המגן אברהם דדוקא"להסתכל" בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור, אבל "ראיה" בעלמא מותר וכמו שכתבו בסי' רכט עיי"ש.

המבואר בדברי המגן אברהם שיש חילוק בין אם ראה את הרשע בראיה בעלמא שמותר, לבין אם הסתכל ועיין בצלמו ודמותו שאסור. וראה בהגהות רבי עקיבא איגר  (שם) שהביא דברי המגן אברהם דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בו בצלמו ובדמותו אסור, אבל ראיה בעלמא שרי.

וכן כתב המגן אברהם (או"ח סי' קכח ס"ק לה) לענין מה שבשעה שהכהנים מברכים את העם אסור להסתכל בהם, שלשון "להסתכל" משמע דווקא להסתכל הרבה, אך ראיה בעלמא לא נאסר רק שנוהגין לא לראות כלל.

ועיין בגמרא בברכות כד, א כל המסתכל באצבע קטנה של אשה וכו', ופירשו הסמ"ע והחיד"א שהסתכלות היינו ראיה בעלמא ובלי כונה, שגם זה אסור. אך מדברי רש"י (חוקת כא, ח) שמחלק שלשון "וראה" היינו ראיה בעלמא ולשון "והביט" היינו שמביט בכונה, והתרגום על לשון "והביט" הוא "מסתכל" והתרגום על לשון "וראה" הוא "ויחזי", נמצא כדברי המגן אברהם.

אכן בתורה תמימה (שם) כתב שהלשון "הסתכלות" מורה על עיון והרגש עמוק ולא ראיה שטחית, והביא ראיה לזה ממה דקיימא לן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רכט סעיף א') הרואה הקשת, אומר: בא"י אלהינו מלך העולם זוכרהברית נאמן בבריתו וקיים במאמרו. ואסור להסתכל בו ביותר, עד כאן דברי השולחן ערוך. ותמה איך אפשר לומר כן והלא כתב המגן אברהם (שם) שהמסתכל בו ביותר עיניו כהות.

אלא על כרחך יש לומר שראיה והסתכלות הם שני ענינים שונים הם, וכן משמע מדברי הגמרא בחגיגה טז, א שהמסתכל בנשיא עיניו כהות, אף על פי שצריך לקיים "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל) כמבואר בגמרא בהוריות יב, א.

אמנם יש קצת לדון ממה שהביאו בגמרא לראיה לאיסור הסתכלות בפני רשע מפסוק במלכים (ב, ג) שאמר אלישע ליהורם "לולי פני יהושפט וכו' אני נושא אם אביט אליך ואם אראך" דשם הובא לשון ראיה ומשמע שאפילו ראיה אסורה, בכל זאת יש ליישב שביחד עם לשון הבטה רומז הסתכלות גם במילת ראיה.

בנחל קדומים להחיד"א (פרשת וישלח אות י') כתב במה שאמר יעקב לעשו "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" שהביא שם בשם הרב יונתן שכוונת יעקב היתה להשוות ראייתו לראיית פני אלוקים, דאסור להסתכל בקשת ולבנה, ובשעת נשיאת כפים לכהנים, וזה מחמת הקדושה. וכן אסור להסתכל בפני אדם רשע מצד סטרא אחרא, ויש הפרש בין ראיה להסתכלות ומה דאסור היינו להסתכל אבל ראיה בעלמא מותר, ויעקב ודאי לא הסתכל בפניו רק ראיה בעלמא, וחשש שמא עשו יחרה אפו ויחשוב כי זה בזיון, לכן התנצל ואמר "כי על כן ראיתי פניך", היינו בראיה קלה בעלמא "כראות פני אלוקים" שגם כן אסור להסתכל בקשת ולבנה וכיוצא בזה רק ראיה בעלמא.

וכעין זה כתב בספר המקנה (בקונטרס אחרון על אבן העזר סימן סה סעיף ב') לענין קידושין באשה בהינומא, שהביא שם מדברי הרא"ש שכתב וז"ל: אי נמי ראיית ההינומא כשהיא עליה אין זה הסתכלות בפניה היינו אף שאינו מסתכל בפניה יכול לראות ההינומא שעליה והוא ההינומא שמיוחד לכל כלה אבל אין ראיה מזה להסתכל בתכשיטים ומלבושים המיוחדים לה, ואפשר גם דעת הטור כן, גם דברי האומרים דמותר להסתכל דאם לא כן האיך ידע להעיד שיצאת בהינומא אינו מוכרח דאינו דומה ראיה להסתכלות כמו שכתב המגן אברהם (בסימן קכח סעי' כג ס"ק לה) וז"ל ועיין סימן רכט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסרא וכו' עיי"ש. אם כן יכולין להעיד בראייה בעלמא תדע דאיך יעידו עדים על קידושין וגירושין חליצה ומיאונין ושאר עדות נשים אם לא יראו אותן אף שאסור להסתכל בהן.

 

צדיק המביט ברשע מושך ניצוצות קדושים

ועיין ביערות דבש (חלק א' דרוש ז') שכתב דלפעמים צדיק מביט ברשע שיש בפניו ניצוצות קדושות ורוצים לצאת ואין יכולים לזוז ממקומם, וצדיק מושך אליו הניצוצות קדושים ונשאר הרשע מת, זהו שאמרו בגמרא בשבת לד, ב נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, כאבן השוהם שמושך אליו הברזל. ומה שאמרו אסור להסתכל ברשע זה לצדיק שאינו גמור ויש סכנת נפשות, כמו שאמרו בגמרא בברכות ז, ב צדיק ממנו בולע, צדיק גמור אינו בולע, ובעשו היו ניצוצות קדושים שממנו יצאו שמעיה ואבטליון ור' מאיר, ולכן נקבר עשו במערת המכפלה.

ובחתם סופר (תורת משה פרשת בא) על הפסוק "השמר לך  אל תוסף ראות פני וכו' ויאמר משה כן דברת" הביא בשם ההפלאה שכתב, דאסור להסתכל בפני אדם רשע כי על ידי גודל טומאתו מזיק בראות פניו, אך משה היה בבחינת פנים נגד פרעה שהיה בבחינת עורף, אותיות פ'ר'ע'ה' המה ה'ע'ר'ף', והיה מוציא ממנו את הנצוצות הקדושות, כי כל דבר יש בו ניצוצות קדושות אשר בלעדיו אי אפשר לחיות. וזהו כונת הגמרא בברכות נח, א נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות, כלומר שעל ידי הראיה יצא ניצוצות קדושה המחייה אותו, ועכשיו שהוציא משה מפרעה כל קדושה באמת אסור לראות פניו, לכן אמר לא אוסיף עוד.

 

סיכום הענין

במדרש תנחומא (פרשת תולדות סימן ח') מובא: למה כהו עיניו של יצחק וכו', מפני שנסתכל בדמות עשו הרשע.

ובגמרא במגילה כח, א מובא: שאל רבי את רבי יהושע בן קרחה: במה הארכת ימים? אמר לו: מימי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. דאמר רבי יוחנן: אסור לאדם להסתכל בצלם דמות אדם רשע, שנאמר (מלכים ב' ג) "לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך". רבי אלעזר אמר: עיניו כהות, שנאמר (בראשית כז) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת", משום דאסתכל בעשו הרשע.

מצאנו ג' טעמים לאיסור זה, א. שהוא כענין קללת אלוקים תלוי עליו, כלומר שאסור להסתכל על פני רשע בכדי שלא להביא כביכול בזיון להקב"ה, ב. על פי הקבלה, לפי שצורת אדם זה היא מצד הטומאה, ויש בזה משום "אל תפנו אל האלילים", ג. שהוא חלק מאיסור התחברות אל הרשע.

הדין שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע אינו מובא להלכה בטור, ברמב"ם או בשו"ע, אולם יש מעט אחרונים שהזכירו דין זה להלכה, ביניהם המגן אברהם שהקשה על מה שכתב בשו"ע שהרואה עכו"ם מברך עליו שככה לו בעולמו, ממה דאמרינן אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע, ותירץ, הכא מיירי שרואהו, ואכן כתב המגן אברהםדנראה דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור אבל ראיה בעלמא מותר.

וביאר בש"ך (שם ס"ק יג) את מה שכתב השו"ע שהדיין צריך לראות את שני בעלי הדין כרשעים, על פי מה שכתבבספר חסידים דאין להסתכל בפני הבעלי דין כשטוענים, דאסור להסתכל בפני רשע.

הטורי אבן במגילה (שם) הביא שאיסור הסתכלות ברשע הוי הלכה מוחלטת, וז"ל: אף על גב דאסור להסתכל בדמות אדם רשע, מכל מקום אי אפשר לרוב עולם לזהר בזה.

אולם בתורה תמימה (בראשית כז אות ב') רצה לדקדק מהלשון שאמרו בגמרא "אסור להסתכל בפני רשע", שהלשון "אסור" לאו דוקא הוא, אלא מידה נכונה היא.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות