פרשת שמיני

איסור חלב עכו"ם - א'

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (ויקרא יא, ד)

במשנה בבכורות ה, ב מובא: בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה - מותר באכילה. וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה - אסור באכילה. שהיוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור.

והקשו שם בגמרא בבכורות ו, ב מנא הני מילי (שהולכים אחר האם שיצא ממנה)? דתנו רבנן: גמל טמא הוא (ויקרא יא), הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור. עוד למדו רבנן ממה שנאמר ב' פעמים תיבת  "גמל" (ויקרא יא - דברים יד), אחד לאסור את עצמו (כלומר ללמד על איסור גמל), ואחד לאסור את החלב שלו.

בתורה לא מופיע איסור על שתיית חלב שנחלב על ידי עכו"ם בלי ישראל רואהו (והוא הנקרא "חלב עכו"ם"). מי שאסרו זאת הם חז"ל, מפני החשש שהגוי יערב בו חלב בהמה שאיננה כשרה שאיסורו מן התורה מהפסוק הנ"ל. ענין זה של חלב עכו"ם נחלק לשנים, בחלק הראשון נברר מהו המקור לאיסור חלב מבהמה טמאה, מהם טעמי איסור חלב עכו"ם, איך נפסקה ההלכה בענין זה, ביאור המחלוקת אם חלב עכו"ם "נאסר במנין", והאם יש להקל במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא.

בחלק השני נעמיק אם יש היתר לשתות חלב שנחלב על ידי עכו"ם בלי ישראל רואה אך מוסדות המדינה מפקחים ומשגיחים מטעמי בריאות וכדומה שלא להכניס חלב אחר מלבד חלב הטהורה, ואף מטילים קנסות על כל זיוף.

 

מקור נוסף לאיסור חלב מבהמה טמאה

האמת, שהרמב"ם למד דין זה שחלב בהמה טמאה אסור מפסוק אחר (ויקרא יא, טז - דברים יד, טו) "ואת בת היענה ואת התחמס ואת השחף ואת הנץ למינהו".

וכפי שמובא בגמרא בחולין סד, ב אמר חזקיה: מנין לביצת טמאה (היינו ביצה של עוף טמא)  שהיא אסורה מן התורה? שנאמר: (ויקרא יא) "ואת בת היענה", וכי בת יש לה ליענה (הרי אינה מולידה וולדות אלא רק מטילה ביצים)? אלא איזו זו, ביצה טמאה.

ופסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות (פרק ג' הלכה א') וז"ל: כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים וביצי עוף ודג הטמאים שנאמר "ואת בת היענה" זו ביצתה והוא הדין לכל האסור כיענה ולכל הדברים הדומין לביצה, עכ"ל. ויש לעיין מגמרא בבכורות ו, ב הנ"ל שיליף חלב מקרא אחרינא, ועיין בספר המפתח ברמב"ם (שם) מהדורת פרנקל.

 

טעמי האיסור

שני טעמים מובאים בתלמוד לאיסור חלב עכו"ם, טעם ראשון בבבלי וטעם שני בירושלמי. טעם ראשון: בגמרא בעבודה זרה לה, ב מובא במשנה: ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. רבי ובית דינו התירו השמן וכו'. בגמרא העמידו את הסוגיא שסיבת איסור חלב עכו"ם הוא משום חשש דילמא עירב בו העכו"ם חלב טמא. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (יו"ד סי' קטו סעיף א') דחלב שחלבו עובד כוכבים (ש"ך - לא שנא חלבו לצרכו או לצורך ישראל) ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא.

טעם שני: בירושלמי (שבת פרק א' הלכה ד') מובא בשם ר' יהושע בן לוי, חלב הגוי למה הוא אסור? משום גילוי (שהעכו"ם מניח את החלב מגולה ויש סכנה שמא נחש הטיל שם ארס). והקשה, ויעמיד? (יעמיד את החלב לגבינה, ואם יש בו ארס לא נעשה גבינה)! ומתרץ אמר ר' שמואל בר רב יצחק, מפני ארס הנתון בין הנקבים (פעמים שהארס נמצא בין נקבי הגבינה ואז כן נעשה גבינה והסכנה קיימת). הנה מבואר שטעם איסור חלב עכו"ם לדברי הירושלמי הוא משום גילוי.

 

"אלו המותרין באכילה"

במשנה בעבודה זרה לט, ב שנינו, ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו. ובגמרא הביאו ברייתא: יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו, ואינו חושש. היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו, פשיטא (שמותר לשתותו), ואי דאיכא דבר טמא בעדרו, אמאי (מותר לו לשתות בלא חשש)? לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה, וכי יתיב לא חזי ליה, מהו דתימא: כיון דיתיב לא חזי ליה, ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה, קא משמע לן: כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה.

מבואר שבברייתא "יושב ישראל ואינו חושש" מדובר על מצב שיש דבר טמא בעדר הגוי ויושב הישראל בצד עדר הגוי ואינו רואה מהיכן מביא לו הגוי את החלב, אך כאשר עומד הישראל עצמו הרי יכול לראות מהיכן חולב לו הגוי את החלב, ולפי מסקנת הגמרא שכיון ויש אפשרות שכשיעמוד הישראל הוא יראה אז את הגוי, לכן אף אם הישראל אינו עומד אלא יושב, מפחד הגוי שמא יעמוד הישראל לראותו בכל רגע, ומפחד ולא מערב בזה חלב טמא.

והבית יוסף (יורה דעה סימן קטו) הביא מה שכתב המרדכי (סי' תתכו) על דברי הגמרא שם "אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא", דיש מוכיחין מכאן דאם ברור לנו דאין בהמה טמאה בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו גוי אפילו אין ישראל רואהו וטעות הוא בידם, דאם כן היה לו להקשות "אי דליכא דבר טמא בעדרו למה לי ישראל יושב בצד עדרו ורואה" אלא הכי פירושו "אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא" דביושב בצד עדרו סגי.

וכן כתב הרבינו פרץ בפסקיו (שם) דאפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחילת החליבה פן יערב או ישים הגוי חלב טמא בכלי קודם שיבא הישראל, ע"כ. וכן כתב בסמ"ק (שם).

 

פסק הלכה

להלכה פסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ג' הלכה טו) שהאוכל גבינת העכו"ם או חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו מכין אותו מכת מרדות. והוסיף המגיד משנה (שם) דזה ידוע שבכל איסור של דבריהם יש מכת מרדות כפי שהזכיר זאת בכמה מקומות.

עוד פסק הרמב"ם (שם הלכה יז) ישראל שישב בצד העדר של נכרי ובא הנכרי והביא לו חלב מן העדר אף על פי שיש בעדר בהמה טמאה הרי זו מותר, ואף על פי שלא ראה אותו חולב, והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד, שהנכרי מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו.

ועיין במגיד משנה (שם) שכתב דמתבאר מדברי הרמב"ם, דדוקא כשהנכרי חולב לצורך ישראל ויודע שחלב טמא אסור לנו ולפיכך מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו, הא לאו הכי ודאי חיישינן כל שיש טמאה בעדרו ופשוט הוא.

על פי דברי הגמרא הנ"ל הביאו הטור והשולחן ערוך (שם) שני דינים שרמת ההשגחה של הישראל בחליבת העכו"ם תלויה אם יש לעכו"ם דבר טמא בעדרו. דין ראשון: היה חולב העכו"ם בביתו וישראל יושב מבחוץ, אם ידוע שאין לו דבר טמא בעדרו, מותר, אפילו אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב. דין שני: היה לו דבר טמא בעדרו, והישראל יושב מבחוץ והעובד כוכבים חולב לצורך ישראל, אפילו אינו יכול לראותו כשהוא יושב, אם יכול לראותו כשהוא עומד, מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו, והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל.

ועיין עוד ברמ"א ובש"ך ועוד פוסקים שם, שדנו אם יש מקום להתיר אם הישראל לא היה שם בתחילת החליבה, אם חלבו העכו"ם בכלי שלו, ועוד פרטי דינים, ולענין זה כתב בסמ"ק (סי' רכג עמ' רלד ובהגהות ס"ק א') דכיון שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו מתחלת החליבה אסור בכל ענין. (מובא בבית יוסף שם).

וכן כתב הט"ז (שם ס"ק ד') דלענין הלכה נראה דיש להחמיר ולאסור אפילו דיעבד כל שאין רואה הישראל תחילת החליבה אפילו באין שם דבר טמא, עכ"ל. ועיין עוד בערוך השלחן (שם ס"ק ז').   ובש"ך (שם ס"ק ח) דן אם בדיעבד כשהיה שם בתחלת החליבה אך לא ראה בכלי אם מותר החלב והביא שם שיטות דאפילו דיעבד בעינן שראה ישראל מתחילה בכלי.

עוד פסק שם הרמ"א בשולחן ערוך (סעיף ב) שאם לא ראה הישראל את החליבה, הרי שהחלב אסור.

 

דין "נכנס ויוצא"

הנה מה שכתב השולחן ערוך בדין השני "היה לו דבר טמא בעדרו, והישראל יושב מבחוץ והעובד כוכבים חולב לצורך ישראל וכו', מותר, שירא שמא יעמוד ויראהו", כתב הש"ך (שם ס"ק ד') דלפי זה נראה דאפילו יוצא ונכנס מותר כיון דטעמא הוא משום דמירתת והכי אמרינן לקמן (סי' קיח וסי' קכט) דהמניח עובד כוכבים אצל דברים שאם הוחלפו יש בהם איסור תורה מותר ביוצא ונכנס מטעמא דמירתת, וכן כתב בפרישה (ס"ג) והוסיף דהוא הדין אפילו אינו יושב תמיד אלא יוצא ונכנס ויושב שרי וכל שכן יוצא ונכנס למקום החלב עכ"ל. וכן כתב הט"ז (שם ס"ק ג') דנראה דכל שכן דמהני כשהוא יוצא ונכנס.

 

אף על פי שבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו

נחלקו הפוסקים במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, האם חלב הנכרי מותר או אסור. ולהבנת הענין, יש להקדים בביאור היסוד של דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

בגמרא בביצה ה, ב  שנינו דכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. והנה ביאורו של כלל זה הוא דדבר שאסרו או תיקנו במנין חכמים, אף כשבטל הטעם, צריך מנין חכמים אחרים להתירו, ואינו ניתר ממילא.

ולמדוהו מן הכתוב בגמרא בביצה שם, שנאמר: "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז) , והרי כל צווי "היו נכנים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו) לא ניתן אלא משום קבלת התורה, ואם כן ראוי היה שיותרו ממילא בתשמיש לאחר שלשת הימים, שכבר נתקבלה התורה ובטל טעם האיסור, ולמה הוצרך להתירם בפירוש, אלא מכאן שדבר שנאסר משום איזה טעם אף שבטל הטעם אינו ניתר מאליו, והואיל והקב"ה אסר להם צריך שהוא בעצמו יתיר להם, והוא הדין לדבר שבמנין חכמים (עיין שם לימוד שני לזה בהמשך דברי הגמרא). ומן התורה הוא שצריך מנין אחר, שהרי נלמד מן הכתוב (פרי מגדים או"ח סי' תסח אשל אברהם ס"ק א).

 

שיטה שחלב עכו"ם נאסר במנין

יש פוסקים הסוברים שחלב עכו"ם נאסר במנין, ולכן אף במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי עדיין אסור.

בשו"ת מהר"י מברונא (סימן עח) הביא מה שכתב הרבינו יונה, כיון דבא לכלל חלב נאסר במנין משום חלב דחלבו גוי שוב לא חשיב שום ספק אלא כוודאי איסור ושוב לא נפיק מכלל איסור.

ועיין בכסף משנה (הלכות מאכלות אסורות פרק ג' הלכה טו) שכתב דחלב של עכו"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא, בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם וכו', אלא ודאי כדאמרן דחלב עכו"ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה, אבל על החמאה שלהם לא גזרו.

בדומה לזה מובא גם בשו"ת רש"י (סימן קנב) דחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אף אם יודע שאין בדיר בהמה טמאה, אסור. ועל זה נאמר (קהלת י, ח) "ופורץ גדר ישכנו נחש", עכ"ל. והאמת שיש שביארו מזה דדעת רש"י שהאיסור הוא משום גזירה, וממילא אף אם אין בעדר הנכרי בהמה טמאה, מכל מקום חלבו אסור כדין כל חלב הנכרי.

 

שיטה שחלב שחלבו נכרי אסרו אותו משום חשש דבר טמא, אך לא נאסר במנין

אולם יש פוסקים הסוברים דהואיל וסיבת גזירת חז"ל באיסור חלב נכרי הוא מחמת שחששו לתערובת חלב טמא, ואינו דבר שנאסר במנין, לכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר.

בשו"ת חוט המשולש בתשובות התשב"ץ (חלק ד' סימן לב) נשאל בענין חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו במקום שידוע שלא ימצאו שם גמלים מיניקות. ובתשובתו האריך באיסור החלב שהוא משום תערובת חלב טמא, ואי בטל טעמא בטל איסורא. והביא דיש חילוק בין הגבינה והחלב שהגבינה שאסורה במנין ובגזרה אם בטל טעם לא בטל איסורא, ככל דבר שנאסר במנין שצריך מנין אחר להתירו כדאיתא בגמרא ביצה (ה, א). אבל החלב הואיל ואיסורו הוא משום תערובת אי בטל טעמא בטל איסורא.

וכתב שתי ראיות לזה שאיסור החלב הוא משום תערובת חלב טמאה, ולא שנאסר במנין, מגמרא בעבודה זרה, והביא עוד ראיה לזה מדברי הרמב"ם, עיין שם. ועל פי יסוד דברים אלו כתב דלכך התירו מקצת מפרשים לקנות חלב מהבתים והחצרות אשר בעיר אף על פי שאין ישראל רואה כל שהדבר ידוע שאין באותה חצר בהמה טמאה.

והוסיף החוט המשולש דאחד מן המתירין בדבר זה הוא הרשב"ץ. ובעלי סברא זאת מפרשים את  משמעות הסוגיא דהאי דהוינן "אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא" כלומר האי ישראל יושב בצד עדרו של עכו"ם דקאמרינן למה אנו צריכין לישיבתו בצד העדר "אי דליכא דבר טמא וכו' פשיטא" שהוא מותר אפילו כשאין ישראל יושב בצד העדר. "ואי דאיכא דבר טמא אמאי" כלומר מה תועלת יש בישיבתו. ויש מחמירין בזה ואומרין אפילו בדליכא דבר טמא בעינן ישראל יושב בצד עדרו.

כעין שאלה זו נשאל בשו"ת רדב"ז (חלק ד' סימן עה) בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ואין שם דבר טמא שיודע זה בבירור כגון שאין במקום לא גמל ולא חמור נקבה, או כגון שהיה העדר בתוך הדיר ובדק ולא היה שם דבר טמא, ויצא והביא לו הנכרי חלב מאותו הדיר אבל לא היה יכול לראותו חולב כלל, השאלה אם גזרת החלב שחלבו עכו"ם הויא כגזרת גבינת הנכרים דפסקו שאפילו במקום שמעמידין אותו בשרף אפילו הכי אסור משום כיון שגזרו גזרו וכן בחלב או דילמא לא.

ובתשובתו כתב, שהדבר ברור כי הגבינה נאסרה במנין מהנך טעמי דאמרינן בגמרא אבל לא כן בחלב שחלבו נכרי שאסרו אותו משום חשש דבר טמא. תדע שאם היה יושב בצד העדר במקום שאם היה עומד היה יכול לראותו אף על פי שיש בעדרו דבר טמא מותר ואם גזרה כללית היתה לא הוי מתירין כהאי גונא וכן נראה מדברי כל הפוסקים.

ובסוף דבריו הביא דמשמע כן מדברי הרבינו פרץ שהוא המחמיר מכולם, וז"ל: ואפילו אין דבר טמא בעדרו יש להחמיר להיות הישראל שם בתחלת החליבה פן יערב או ישים העכו"ם חלב טמא בכלי קודם שיבוא הישראל, עד כאן. הא אי ליכא למיחש להכי מותר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ומכל מקום מדברי כולם למדנו שלא היתה גזרה כללית. כללא דמלתא דאם אין לחוש כלל לדבר טמא אפילו שאינו בצד העדר מותר.

 

סברות להקל לפי השיטה שחלב נכרי אינו דבר שנאסר במנין

הנה לפי השיטה שחלב נכרי אינו דבר שנאסר במנין, אפילו לא ראה הישראל בחליבת הנכרי, יש פוסקים שהקילו בשני אופנים: א. אם לא נמצא חלב טמא, ב. אף שנמצא חלב טמא, חלב טמא יותר ביוקר מחלב טהור.

אכן שני האופנים האלו להקל מובאים בחוט המשולש בשו"ת התשב"ץ (שם) שכתב בתחילת דבריו את האופן הראשון להקל שלא חששו חז"ל אלא לחלב בהמה טמאה שדרך אנשי העולם לחלבם. ועיין שם שדן על איזה בהמה טמאה חששו חז"ל לתערובת חלבה, ובתחילת דבריו כתב דלפי הנראה דתלמודא קאמר סתמא וחיישינן לכל מילי. אולם בהמשך דבריו כתב דאי מעיינינן שפיר יש לומר שלא חששו חז"ל אלא למילתא דשכיחא דכל מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן בה. ולכן יש לראות לפי זה את העתים והמקומות דכי ליכא מילתא שכיחא דאיסורא בודאי לא גזרינן והוא דין פשוט בכל איסורי דרבנן. ויש לומר שלא חששו חז"ל אלא לחלב גמלא שדרך אנשי העולם לחלבם אבל חמורתא וסוסייא לא שכיחי למיחלב להו והיא מילתא דלא שכיחא.

אולם הוסיף מדברי צרור המור, שהעיד שעיניו ראו עכו"ם אחד מאותם המוכרים החלב על הבתים שהיה חולב חמורתא אחת לתוך הכלי של חלב שהיה בידו למוכרו על הבתים. ואולם הוא עצמו העיד כי אותו עכו"ם שעשה זאת היה נער קטן מושחת מאיש מראהו ונבזה וחדל אישים, והיה מירתת הרבה ורואה הנה והנה כשעשה המעשה ההוא. והנה דבר זה הוא מילתא דלא שכיחא כדקאמינא ולא גזרו בה רבנן.

והביא בחוט המשולש (שם) מעשה, דהוה עובדא שהיה להם חולה, ולפיקוח נפשו הוצרכו לחלב חמורתא על פי רופאים בקיאים ובקשו ולא מצאו כי היו העכו"ם אשר שאלו מהם גוערים בהם ואומרים ומי הוא זה שיעשה מעשה זה, ולא נתנוהו להם אלא בדמים רבים ובצער גדול ואחרי הבקשה ממקום למקום, ולפי זה החשש מחמורתא וסוסייא בטל הוא דהיא מילתא דלא שכיחא.

 

כל זמן שהאסור ביוקר והמותר בזול לא חיישינן לתערובת

עוד כתב שם בחוט המשולש את האופן השני להקל, שאם האיסור ביוקר והמותר בזול לא חיישינן לתערובת. ובין דבריו ביאר שלתערובת חלב גמלה אף שהוא מילתא דשכיחא יש לומר שבארצנו זאת אין לחוש אליו, וזה מתרי טעמי. האחד לפי שבגבול הארץ הזאת אין מצויים גמלים מניקות שטבע הארץ הזאת אינו מגדל גמלים לתולדה כמו שהוא ידוע ואמרו לנו הישמעאלים כי גם עשו כל יכלתם לעשות שיהיו להם בכלל מקניהם גמלים מניקות ולא עלה בידם כי טבע הארץ הזאת אינו עושה תולדת גמלים.

ועוד דגם אם תמצי לומר שימצא חלב הגמלה אפילו שיהיה מצוי בארץ הזאת שמנהג הערביים אנשי המקנה שחלב הגמלים הוא אצלם ביותר חשיבות ואינם נותנים אותו רק לחשוביהם וליקיריהם והוא אצלם ביותר ערך כפלי כפלים מחלב בהמה טהורה. ובגמרא אמרינן דכל זמן שהאסור ביוקר והמותר בזול לא חיישינן לתערובת כדאמרינן (בגמרא עבודה זרה לד, ב) בההיא ארבא דמורייסא.

ולפי זה כתב הטור (שם סי' קיד) וז"ל: המורייס שלהם אסור ואין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת שמערבין בו יין לפיכך אין איסורו אלא במקום שהיין בזול יותר מהמורייס אבל אם דמי היין יקרים מדמי המורייס מותר עכ"ל.

הרמב"ם הוסיף תוספת ביאור להתלמד בו לנדון דידן וכיוצא שכן כתב (בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות) וז"ל: המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה ביוקר מהמורייס מותר וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו שמא ערבו בו העכו"ם דבר אסור שאין אדם מערב היוקר בזול כדי להשתכר עכ"ל.

והוסיף בחוט המשולש שכן מורו ורבו החסיד רבי יוסף אבן דבי זצ"ל שהיו כל הנהגותיו על פי הרמב"ם היה שותה החלב שחלבו עכו"ם אף על פי שאין ישראל רואהו בארצנו זאת ואמר לנו שהוא עושה כן על דעת הרמב"ם, כי כן כתב וכזה מורין בכל דבר שחוששין לו. וכפי זה בארצנו זאת שחלב הגמלים הוא ביוקר מחלב בהמה טהורה אין חוששין לתערובת ולזה היה הוא שותהו.

היוצא כאן בדין זה שהחלב בארצנו זאת גם אם אין ישראל רואהו כשחלבו, מותר הוא מתרי טעמי דקאמרינן, אם מצד העדר מציאות חלב הגמלים ואם מצד יוקרו וחשיבותו אצל הישמעאלים וכמו שביארנו זאת מהגמרא ומגדולי הפוסקים.

וכתב ראיה לדבריו מספר כפתור ופרח שהביא דבר זה מבורר בשם גאוני עולם, וז"ל: והנך רואה היתר חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו היכא דקיימא לן שאין שם דבר איסור כי מה שכתב בספר העתים "ואין בכל אותה מדינה דבר טמא" לאו כל בהמה טמאה קאמר אבל שראויה לחלוב שהרי אין אוכלים מכלבא וחמורתא וכיוצא בהן. ואחר שהענין כן נראה לפי זה שאם היה במדינה דבר טמא שראוי לחלוב אלא שחלבו יותר יקר מן הטהור כמו שהוא בחלב גמלה כנגד שאר החלבים פה בארץ הערבה, שיהיה מותר, מההוא דפרק אין מעמידין (שם) גבי ארבא דמורייסא  עכ"ל. ומזה מצאו להם סמך אנשי ארצנו לשתות חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו.

והוסיף החוט המשולש דכל זה בחלב הבא מהעיר עצמה או מהדירים הקרובים אליה שאין מצוי בהם גמלה לחלוב, ולא מהבא מריחוק העיר המקום הנקרא מתי"גא וכל שכן ברחוק משם שיש לחוש שמא ימצא שמה חלב גמלים וגם יש לחוש לחלב חמורתות וסוסיות שמא העבדים המתפרצים יחלבום ויערבום עם חלב בהמה טהורה.

 

שיטת הפרי חדש שחלב עכו"ם אינו נאסר במנין ויש להקל בשני אופנים

בפרי חדש (שם אות ו') הביא גם כן שני סברות אלו להקל: א. אם חלב טמא אינו נמצא במקום ההוא, ב. שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, ובין דבריו כתב: נמצינו למדין שדינו ממש כדין מוריים של גויים שאסרוהו משום תערובת יין ואם היין ביוקר שרי, הכי נמי אם חלב טמא אינו נמצא במקום אחד או שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, אין לאסור שם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אלא מותר לילך ולקנות מהגויים חלב שלהם וכן מצא כזה ברדב"ז בתשובה (ח"ד, סי' עה).

עוד כתב הפרי חדש שהכלל העולה דבעיר שלא נמצא שם חלב טמא או שהוא יותר ביוקר מחלב טהור מותר לקנות מהעכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן מצא שהמנהג פשוט באמסטרדם, וכך נהג הפרי חדש גם כן זולת קצת יחידים הנזהרים בזה. אבל  בעיר שנמצא שם חלב טמא אף שאין לאותו עכו"ם שקונה ממנו דבר טמא בעדרו מכל מקום צריך לראות קודם החליבה בכלי אולי הניח שם חלב טמא. וגם צריך לראות כל החליבה מתחילה ועד סוף או ביוצא ונכנס או בעומד שם בצד העדר באופן שלא יוכל לילך למקום אחר להביא חלב טמא לערבו עם זה, הא לאו הכי אפילו בדיעבד אסור, עכ"ל.

אכן עיין בחזון איש (יו"ד סימן מא) שצידד כשיטת הפרי חדש שכתב להתיר אם החלב הטמא ביוקר וכו' או אין טמא בעדרו וכו', והשערי דורא בשם רש"י דאוסר אף באין טמא בעדרו, היינו משום דחשוב כחלב המופקד ביד עכו"ם וחיישינן שמא יקח מן העכו"ם ויערב, וזה דוקא ביש בעיר חלב טמא, אבל אם אין בכל העיר טמא, הדין נותן דהוי כאין בעדרו טמאה ויושב בצד העדר וכמו שכתב הפרי חדש עכ"ד החזו"א.

 

 

גדר מה נקרא "יקר מאוד"

עיין בספר פרי תואר (סי' קטו אות א') שכתב וזה לשונו: ולענין דינא, במקומותינו נראה דשרי לקנות מגוי חלב הגם שלא ראהו ישראל ולא עמד בצד עדרו והגם דיש דבר טמא בעדרו, דהא חלב בהמה טמאה נמכר בדמים יקרים לשרים וגדוליהם וכמעט שוה על חד ארבע מהחלב של טהורה ובודאי דלא מערבי ליה, אבל דרך מתנה אסור דהגוי חפץ הוא להיות אהובו ולמצוא חן בעיניו ויבחר לתת לו דבר חשוב וכההוא עובדא דאייתינן לעיל.

ובשאר המקומות דלא הוי חלב טמאה יקר "מאוד", הגם דהוי שוה קצת יותר, אסור דהא לא אשכחין דאסרוה מטעם זיופי להרויח דנאמר כל דליכא הרוחה שרי אלא מטעם דלא קפדי לערוביה וכיוון שכן הגם דשוה קצת יותר אינם מקפידין לערוביה ואסור. עכ"ל. ועיין עוד בכף החיים (יו"ד סי' קטו אות טו, ואות טז).

 

גדר הגזירה בשיטה שחלב עכו"ם נאסר במנין

לפי הסוברים שחלב עכו"ם נאסר במנין, נחלקו האחרונים בגדר הגזירה. יש הסוברים שאף דידוע בודאי שאין חשש חלב טמא יש לאסור, והיא שיטת החתם סופר. ויש הסוברים דהיכא דידוע בודאי שאין בו חשש חלב טמא יש להקל, והיא שיטת הבית מאיר והחכמת אדם.

 

שיטת החתם סופר דאף דידוע בודאי שאין חשש חלב טמא יש לאסור

אחד מראשי המחמירים בזה, שנקט לאסור אף באופן שאין בהמה טמאה מצויה בעיר כלל ואף היכא דידוע בודאי שאין חשש חלב טמא, הוא החתם סופר (ביו"ד חלק ב' סימן קז) שנשאל במה שנוהגים אפילו הכשרים בישראל שנזהרים מחלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואה, דפשוט להם והיתר גמור לאכול פת שנילש עם חלב נכרי ולוקחים מנחתום גוי להדיא, ואם אין לזה שום היתר האם יש לצרפם לזימון הואיל ואוכלים דבר איסור דרבנן.

עוד דן שם בעיקר הדין אם חלב נאסר במנין אפילו במקום וזמן שאין בהמה טמאה הראויה לחלוב מצויה ביניהם כבזמן ומקומות אלו שהבהמות הטמאות המצויות גם הגוים ממאסים חלבם. והנה בתשובתו כתב שתי נקודות עיקריות: א. דחלב הוא דבר הנאסר במנין, ב. כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דיעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה.

יסוד ראשון: דחלב הוא דבר הנאסר במנין, וכפי שהביא החתם סופר דהשערי דורא כתב וכבר הביאו הפרי חדש (סי' קיד) דחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אפילו אם אין בהמה בדיר, אסור, דלא ליפוק חורבא מיניה "ופורץ גדר ישכנו נחש" וכך פסק רש"י.

אמנם המעיין בלשון רש"י (בגמרא עבודה זרה לה, א) יבין דסבר רש"י דחלב גזירה קדמונית היתה קודם שאסרו גבינה ואז אסרו החלב שאין ישראל רואהו אף על גב דתחלת גזירתו היתה משום חשש עירב דבר טמא מכל מקום כיון שגזרו ואסרו במנין סתם אסרו כל חלב שאין ישראל רואה החליבה או יכול לראות אפילו ליכא חשש דבר טמא כגון החולב לגבן מכל מקום החלב אסורה.

וראה בכסף משנה שכתב להדיא דחלב הוא דבר הנאסר במנין,  וכן יראה בהדיא בלשון הרשב"א (בתורת האדם) והרמ"א (ביו"ד סי' קטו) שכתב ואם חלבו גוים מקצת בהמות וכו', שמבואר להדיא דסבר דנאסרת במנין כיינם ובישולם.

יסוד שני: דאפילו הלכה כאותם פוסקים דחלב לא נמנו עליו לאוסרו, ומשום הכי היכא דליכא דבר טמא מצוי מותר, וכשיטת הרדב"ז, מכל מקום כיון דיש דעה להחמיר כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה.

והיינו אם הלכה כרדב"ז להקל ורק אבותינו קבלו עליהם כדעת המחמיר הרי שאיסורו מדאורייתא, כדין כל האסור משום נדר. אך אם עיקר הדין דלא כרדב"ז אם כן לא קבלנו עלינו כלום אלא שהאיסור הוא כך מעיקרא ואיננו נדר אלא העובר הוא עבריין באיסור דרבנן נמצא חומרא קולו וקל להבין.

ומעתה חלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו אסור עלינו אי דאורייתא אי דרבנן כמבואר לעיל "ופורץ גדר ישכנו נחש". אך מה שכתב השואל שאפילו הנזהרים מכל מקום נעשה להם כהיתר וכחומה פרוצה לקנות מפלטר פת שנילושה עם חלב שלהם צריך עיון גדול מאין נתפשט ההיתר ההוא הלא תערובתה אוסר אפילו הכלים.

ולכן פסק לשואל שישמור נפשו מזה, ומכל מקום לצרף אותם אנשים לזימון נראה דכיון דהפרי חדש העיד דהספרדים אוכלים להדיא אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתים ועוד איכא משום איבה וגדול השלום, עכ"ד.

מבואר מדברי החתם סופר דגדר הגזירה דחלב עכו"ם דנאסר במנין, היינו ממש כמו גבינת עכו"ם דאף על פי שידוע ודאי שלא נתערב בחלב עכו"ם שום חלב טמא מכל מקום אסרוה חכמים.

 

שיטת הבית מאיר והחכמת אדם דהיכא דידוע בודאי שאין בו חשש חלב טמא יש להקל

אולם, הבית מאיר והחכמת אדם ביארו גדר הגזירה דחלב טמא שנאסר במנין באופן אחר, היינו  דגזרו חכמים דכל היכא דאיכא שום חשש תערובת חלב טמא אף על פי שהוא רחוק מאד עדיין הוא בכלל הגזירה, אך היכא דידוע בודאי שאין בו חשש חלב טמא התירו חכמים, עיי"ש. (עיין בביאור חלקת בנימין על שו"ע יו"ד שם ס"ק יא).

 

היתר אף אם חלב עכו"ם נאסר במנין

במטה יהונתן (בדפי השו"ע שם) חידש יסוד גדול שיש שני סוגי גזירות שנאסרו במנין. בתחילת דבריו הביא מה שהאריכו הט"ז (ס"ק ח') והפרי חדש (ס"ק א') שמצינו הרבה דברים שנאסרו במנין אף דהטעם בטיל, מכל מקום צריך מנין אחר להתירו.

אך כתב המטה יהונתן דהאמת דודאי כל מה שאסרו חכמים בלי שום תנאי כגון לא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות משום הקרבת הפסח, או לא לאכול סמוך למנחה לדעת הסוברים דסמוך למנחה גדולה תנן ומשום פסחא, ואף דהשתא ליכא קרבן פסח דבטל הטעם, מכל מקום כיון דכבר נאסר במנין מבלי שום תנאי, השתא נמי אסור.

מה שאין כן היכא דבשעה שנאסר היה גם כן תנאי כמו חלב של עובדי כוכבים שצריך להיות ישראל יושב ורואהו,והיינו מפני שהעכו"ם מערב בו חלב טמא, והלכך כיון שאם ישראל רואה מתחילה לא נאסר, השתא נמי שאין בינינו דבר טמא, אם כן הוי כמו ישראל רואה, דאף בשעת הגזירה לא נאסר בכהאי גוונא.

כמו כן נמי גילוי דמתחילה לא נאסר גילוי אלא משום נחש, ואם ידוע שלא היה שם נחשים מותר, אם כן השתא דלא שכיח נחשים הוי כמו דהיה משמרה ורואה שהנחש לא שתה מזה ולא שייך בזה כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, עכ"ל.

הנה משמע מדברי המטה יהונתן שחלב עכו"ם הוי דבר שנאסר במנין, אך חידש שיש ב' סוגי גזרות שנאסרו במנין. הסוג הראשון: מה שאסרו חכמים בלי שום תנאי דכיון דכבר נאסר במנין מבלי שום תנאי, אסור בכל ענין.

הסוג השני: דבר שבשעה שנאסר היה על תנאי כמו חלב של עובדי כוכבים שצריך להיות ישראל יושב ורואהו. לכן כיון שאם ישראל רואה מתחילה לא נאסר, אם כן כשאין בינינו דבר טמא, הוי כמו ישראל רואה שלא נאסר.

 

עוד נידונים שיש לדון בהם

מכיון שסוגיא זו ארוכה ומסועפת, הנחנו מקומות שעדיין יש לדון בהם, ביניהם: דין ישראל חשוד ומומר שחלבו, אם החלב שנחלב על ידם מותר, וכן בדין נכרי החולב את בהמותיו של ישראל מומר, ובענין גבינת עכו"ם וחמאה אם מותרות או אסורות, ודין אבקת חלב, ובס"ד עדיין חזון למועד.

 

סיכום הענין

שני טעמים מובאים בתלמוד לאיסור חלב עכו"ם, טעם אחד בבבלי וטעם שני בירושלמי. טעם ראשון, בבבלי בגמרא בעבודה זרה לה, ב מובא במשנה: ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו וכו'. בגמרא העמידו את הסוגיא שסיבת איסור חלב עכו"ם הוא משום חשש דילמא עירב בו העכו"ם חלב טמא. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (יו"ד סי' קטו סעיף א') דחלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא.

טעם שני, בתלמוד ירושלמי (שבת פרק א' הלכה ד') מובא בשם ר' יהושע בן לוי, חלב הגוי למה הוא אסור? משום גילוי (שהעכו"ם מניח את החלב מגולה ויש סכנה שמא נחש הטיל שם ארס). ונפסק להלכה כטעם הראשון שאיסור חלב עכו"ם  משום חשש דילמא עירב בו העכו"ם חלב טמא.

נחלקו הפוסקים במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, האם חלב הנכרי מותר או אסור. יש פוסקים הסוברים שחלב עכו"ם "נאסר במנין", ולכן אף במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי עדיין אסור.

כן היא שיטת הכסף משנה (הלכות מאכלות אסורות פרק ג' הלכה טו) שכתב דחלב של עכו"ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם וכו', אלא ודאי כדאמרן דחלב עכו"ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה אבל על החמאה שלהם לא גזרו.

וכן אחד מראשי המחמירים בזה, שנקט לאסור אף באופן שאין בהמה טמאה מצויה בעיר כלל ואף היכא דידוע בודאי שאין חשש חלב טמא, הוא החתם סופר (ביו"ד חלק ב' סימן קז), ובתשובתו כתב שתי נקודות עיקריות: א. דחלב הוא דבר הנאסר במנין, ב. כבר קבלו אבותינו עליהם כאותה דיעה ואסור עלינו בני אשכנז מדינא ואין לו התרה.

אולם יש פוסקים הסוברים דהואיל וסיבת גזירת חז"ל באיסור חלב נכרי הוא מחמת שחששו לתערובת חלב טמא, ואינו "דבר שנאסר במנין", לכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר.

שיטה זו מובאת בשו"ת חוט המשולש בתשובות התשב"ץ (חלק ד' סימן לב) שנשאל בענין חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו במקום שידוע שלא ימצאו שם גמלים מיניקות, ובתשובתו האריך באיסור החלב שהוא משום תערובת חלב טמאה ואי בטל טעמא בטל איסורא.

כמו כן כעין שאלה זו נשאל בשו"ת רדב"ז (חלק ד' סימן עה) בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ואין שם דבר טמא, ובסוף דבריו כתב דמכל מקום מדברי כולם למדנו שלא היתה גזרה כללית, וכללא דמלתא דאם אין לחוש כלל לדבר טמא אפילו שאינו בצד העדר מותר.

הנה לפי השיטה שחלב נכרי אינו דבר שנאסר במנין, אפילו לא ראה הישראל בחליבת הנכרי, יש פוסקים שהקילו בשני אופנים: א. אם לא נמצא חלב טמא, ב. אף שנמצא חלב טמא, חלב טמא יותר ביוקר מחלב טהור.

בפרי חדש (שם אות ו') הביא שני סברות אלו להקל, ובין דבריו כתב שהכלל העולה דבעיר שלא נמצא שם חלב טמא או שהוא יותר ביוקר מחלב טהור מותר לקנות מהעכו"ם חלב שחלבו בלא ראיית ישראל כלל. וכן מצא שהמנהג פשוט באמסטרדם, וכך נהג הפרי חדש בעצמו גם כן שם.

אולם משמע מדברי המטה יהונתן שחלב עכו"ם הוי דבר שנאסר במנין, ואפילו הכי לא נאסר כשאין דבר טמא. ועיין שם שחידש שיש ב' סוגי גזרות שנאסרו במנין. הסוג הראשון: מה שאסרו חכמים בלי שום תנאי דכיון דכבר נאסר במנין מבלי שום תנאי, אסור בכל ענין.

הסוג השני: דבר שבשעה שנאסר היה על תנאי כמו חלב של עובדי כוכבים שצריך להיות ישראל יושב ורואהו, לכן כיון שאם ישראל רואה מתחילה לא נאסר, אם כן כשאין בינינו דבר טמא, הוי כמו ישראל רואה שלא נאסר.

 

האם חלב עכו"ם מותר כשיש פיקוח ממשלתי - ב'

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם" (ויקרא יא, ד)

בשיעור הקודם הארכנו במה שאסרו חז"ל חלב עכו"ם, מפני החשש שהגוי יערב בו חלב בהמה שאיננה כשרה, או מפני חשש שהעכו"ם ישאיר את החלב מגולה. וביארנו את המקור והטעמים לאיסור חלב עכו"ם, ואיך נפסק ההלכה בענין זה.

מעתה יש לדון כיום שיש מדינות ובפרט ארצות הברית שיש בהם מוסדות מטעם המדינה המפקחים ומשגיחים מטעמי בריאות וכדומה שלא להכניס חלב אחר מלבד חלב הטהורה, ואף מטילים קנסות על כל זיוף. האם דין החלב שחלבו נכרי בתנאים אלו, נחשב כדין ישראל רואהו, שאז מותר החלב. או לאו. כמו כן נדון בדין חלב בהמת ישראל שחלבו עכו"ם, ובדין כלים שנתבשל בהם חלב עכו"ם.

 

הקדמה

בגמרא בעבודה זרה לה, ב מובא במשנה: ואלו דברים של עובדי כוכבים אסורין ואין איסורן איסור הנאה: חלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, וכו'. בגמרא שם העמידו את הסוגיא שסיבת איסור חלב עכו"ם הוא שמאעירב בו העכו"ם חלב טמא. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (יו"ד סי' קטו סעיף א') דחלב שחלבו עובד כוכבים ואין ישראל רואהו, אסור, שמא עירב בו חלב טמא.

נחלקו הפוסקים במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, האם חלב הנכרי מותר או אסור.

יש פוסקים הסוברים שחלב עכו"ם נאסר במנין, ולכן אף במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי עדיין אסור.

אולם יש פוסקים הסוברים דהואיל וסיבת גזירת חז"ל באיסור חלב נכרי הוא מחמת שחששו לתערובת חלב טמא, ואינו דבר שנאסר במנין, לכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר.

ועיין בפרי חדש (שם אות ו') שסובר שחלב עכו"ם אינו דבר שנאסר במנין והביא שני סברות להקל: א. אם חלב טמא אינו נמצא במקום ההוא, ב. שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, ובין דבריו כתב: נמצינו למדין שדינו ממש כדין מוריים של גויים שאסרוהו משום תערובת יין ואם היין ביוקר שרי, הכי נמי אם חלב טמא אינו נמצא במקום אחד או שנמצא אלא שהוא יותר ביוקר מחלב טהור, אין לאסור שם חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, אלא מותר לילך ולקנות מהגויים חלב שלהם וכן מצא כזה ברדב"ז בתשובה (ח"ד, סי' עה).

 

שיטת החזון איש

החזון איש (יו"ד הלכות מאכלי עכו"ם סי' מא) כתב בפשטות לסבור כשיטת הפרי חדש שחלב עכו"ם אינו דבר שנאסר במנין, ולכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר.

וכתב עוד החזון איש, דכשיש פיקוח ממשלתי על החלב שלא יערבו חלב טמא והמזייף ומערב צפוי לעונש, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתות, וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה. ועיין להלן בסוף השיעור שנעמיק עוד בשיטת החזון איש.

 

שיטת האגרות משה - ידיעה ברורה דאין חלב טמא הוא כראיה

אמנם, אף בלא שיטת הפרי חדש, ואף אם ננקוט כהשיטות שחלב עכו"ם נאסר במנין, כתב באגרות משה שהרוצה להקל בחלב של הקאמפאניעס שהם תחת השגחת הממשלה, יש לו טעם גדול, משום שידיעה שלא נתערב בחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשב כראיה ואינו בכלל האיסור, כיון שאסרו רק באין ישראל רואהו.

ומכיון שיש בארצות הברית אנשים המקילים בענין זה על סמך דברי האגרות משה נעיין ונרחיב בשיטת האגרות משה.

בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סימן מז) כתב בדבר החלב של הקאמפאניעס בארצות הברית אשר יש פיקוח הממשלה ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו ואף יסגרו את העסק שלהם, ולכן ודאי יש להם חשש ופחד מלערב, ומשום כך יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפרי חדש, משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש כהא דשבועות לד, א גם לעדות דממון.

וגדולה מזה איתא בתוספות ביבמות מה, ב בשם יש מפרשים גם לדין ראיית בית דין לטבילת גר עיי"ש. וזהו גדר "אנן סהדי" שמצינו בהרבה מקומות. וכמו שמצאנו בעדי קיום מעשה הקידושין דאף שלא ראו אלא את היחוד בלבד נחשב כמו שראו את הביאה ממש ונעשית אשת איש גמורה אף לחייב מיתה על הבא עליה אחר כך, ולענין שלא יתפסו בה קידושי אחר.

והוסיף בדבריו דיותר מזה חזינן דאף אנן סהדי פחותה מזו כהא דחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שהוא כראיה ממש ונחשב כהוו עדים לקיומא אף לקולא לענין שלא להצריכה גט מהשני בקטנה שלא מיאנה והגדילה וניסת לשני בכתובות עג, א,  אלמא דיש לידיעה דין ראיה ממש.

לכן בחלב שאסרו רק בחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו יש להתיר גם בישראל יודעין ידיעה ברורה דהוי כראיה. וזה שאם יערבו יענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם שהוא הרווחה של כמה אלפים והממשלה משגחת עליהם הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראיה שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכולי עלמא דאין טעם לחלוק בזה.

על כן כתב האגרות משה, דהרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי וכמו שמקילין בזה רוב שומרי התורה וגם הרבה רבנים, וחס ושלום לומר שעושין שלא כדין. אבל מכל מקום לבעלי נפש מן הראוי להחמיר בזה ואין בזה משום יוהרא. וכתב דכך הוא נוהג בעצמו להחמיר, אבל מי שרוצה להקל בזה עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורין.

הנה מבואר מדבריו שחלב שהממשלה משגחת עליהם בארצות הברית לפי גדרי האגרות משה אינו נחשב להיות חלב עכו"ם, ואכן נחשב להיות חלב ישראל, אף שאין ישראל רואה החליבה.

בתשובה לאחר מכן הוסיף עוד האגרות משה (שם סימן מח), דאף שהשואל שם שלח לו תשובה מפקיד השלטון שהעונש על זה הוא רק מעשרים וחמשה עד מאה דולר, וגם הם מקבלי שוחד, לא נתבטלה בזה הידיעה, משום דאין להם בשביל מה לעבור ולהענש וליתן שוחד דאין מזה ריוח שימסרו נפשייהו על זה, דכיון שאסור מדיני הממשלה לערב, ודאי כשירצו ליקח פועלים לחלוב סוסים וגמלים וחזירים יצטרכו לשלם להם הון רב וגם לשחד כל הפועלים שיש להקאמפאניע שישתקו וגם לשחד למשגיחי הממשלה, שאף ששוחד הוא דבר המצוי מכל מקום בדבר פרסום כאצל הקאמפאניע שאין עושין בעצמן אלא על ידי פועלים הוא דבר קשה שייראו מליקח שוחד, ואם יעלה בידו ליתן להם שוחד צריך להון רב ונמצא שאין שייך שיהיה לו ריוח מזה, ובלא ריוח הא מפורש בגמרא שאין לחוש לעירובי.

ורק שיש לחוש שמא יש לו מעט חלב טמא שאין צריך לפועלים ויערב באופן שלא יבינו העוסקים שהוא רק ריוח משהו ובפרט לגבי מסחר של אלפים שודאי משום שמירתת מדיני הממשלה אף בשביל עונש קטן לא יערב, ובפרט שאם יעבור איזה פעמים ודאי יקחו ממנו את הרשיון שעל ידי כך יהיה מוכרח לסגור העסק כמו שנוהגין בהרבה דברים שאם אין מועיל עונש ממון עונשין בלקיחת הרשיון שהוא סגירת העסק. ולכן אף שאנן לא נימא דברים ואומדנות מעצמנו אבל אומדנא זו דמירתת וכן שאין לחוש לעירוב כשאין ריוח הוא מפורש בגמרא והחשבון שאין ריוח זה ודאי יכולין גם אנחנו לחשוב.

ובסוף דבריו כתב, דתשובתו הראשונה שיש טעם גדול להמקילין היא נכונה וברורה. אבל ודאי לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא.

ועיין עוד שם באגרות משה בתשובה שלישית (שם סימן מט) שכתב בין אריכות דבריו, סברא כעין של המטה יהונתן, וכעין דברי החכמת אדם ובית מאיר שהבאנו בשיעור לעיל לענין זה, דאף שודאי חלב עכו"ם גזרו במנין, כיון שמדינא היה מותר אין להוכיח מזה שאסרו אף כשאין שום חשש עירוב כיון שעל אלו שיש בהם חשש עירוב הוצרכו לגזור, וגם אין שייך לא פלוג מאחר שבפירוש היתה הגזירה רק מצד חשש עירוב דהא אסרו רק באין ישראל רואהו ונפלגו אלו שאין בהם חשש עירוב בהכרח. אבל הוא רק באין שייך כלל לחוש לעירוב חלב טמא.

ובהמשך דבריו כתב דאם ליכא חשש כלל אין שייך בזה לומר לא פלוג שבהכרח נפלג כיון שהתירו בישראל רואהו. ולכן אין שייך כלל מה שנאסר במנין לאסור מחמת זה אף אלו שאין שייך לחוש לחלב טמא כלל.

אבל במקור רביעי (יו"ד חלק ב' סי' לה) כתב דבודאי ראוי למנהלי ישיבות קטנות שיתנו לתלמידים חלב של מחלבות שמעמידין ישראל לראות את החליבה, ואף שהוא מעט ביוקר וההוצאה לישיבות במשך השנה הוא סך גדול, ובשנים אלו המצב של הישיבות דחוק, לכן ישנם כמה ישיבות שמקילים בזה, אך מכל מקום כדאי להחמיר כי גם זה מעניני חינוך ולימוד שידעו שכדאי וראוי לבני תורה להחמיר אף כשיש רק חשש איסור.

אולם בתשובה שלא מובאת באגרות משה (הובא במדריך הכשרות ניו יורק אדר - ניסן שנת תשל"ז) נטה יותר להחמיר בענין זה וכתב שבמקום שאפשר להשיג אף שעולה בקצת טרחה יותר ואף ביוקר מעט, חלב של ישראל, אינו מן הראוי להקל בזה וצריכים להשיג חלב של ישראל. ועיין עוד באגרות משה (יו"ד ח"ג סי' טז) שכתב בענין חלב החברות שבארצות הברית שאין לאוסרם ורק שהוא מן הראוי להחמיר. וראה גם באגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ה').

 

שיטת החולקים על האגרות משה

אולם ישנם כמה פוסקים שחלקו בתוקף על שיטת האגרות משה וסברו שאין לסמוך על פיקוח ממשלתי כלל להתיר חלב שחלבו עכו"ם בלי ראית ישראל, שהרי התירו חז"ל על פי דברי המשנה בעבודה זרה לט, ב דוקא "חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו".

בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן לד) נשאל בדבר החלב מהפירמות הגדולות בארצות הברית שקיים שם פיקוח מהממשלה שלא לערב חלב טמא ויענשו וגם יסגרו כל העסק בעברם על זה, אם יש להתיר בכהאי גונא ולסמוך על רב מפורסם שם (הוא האגרות משה אך לא הביאו בשמו) שדעתו נוטה להתיר, וטעמו ונימוקו כיון דמרתתי מאוד לערב, יש סמך גדול להתיר אף בלא שיטת הפרי חדש, משום דעיקר דידיעה ברורה הוי כראיה ממש, כפי  שמצינו בהרבה מקומות.

ובתשובתו כתב החלקת יעקב דבאמת אין בכל ראיות האגרות משה כדי לסתור דין המפורש בשולחן ערוך והפוסקים עד גדולי האחרונים, והנהוג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל, ויצא לדון בטעמי האיסור של חלב עכו"ם.

טעם ראשון, חלב עכו"ם אסור משום דבר שבמנין, כפי שנפסק להדיא ברמ"א ובש"ך וכן סתימת כל הפוסקים האחרונים דהחלב אסור - והוא משום דנאסר במנין, וכדמשמע בכסף משנה (מאכלות אסורות פ"ג הל' טו). וכיון דהכסף משנה והרמ"א וש"ך ואחריהם האחרונים הסכימו דחלב אסור משום דבר שבמנין, לא יועיל חק הממשלה שיענש מי שמערב שלכן מפחדים לערב.

לכן כל זמן שאין ישראל רואהו אסור אף באומדנא הכי גדולה, כגון שאין טמא בעדרו או חלב לגבן, או אף במקום מרתת שאינו גם כן רק כמו אומדנא גדולה, אפילו הכי בעינן ישראל רואהו. אלא דבישראל רואהו מקילינן ביוצא ונכנס משום מרתת, דכך היתה הגזרה דבעינן ראיה, ולא רצו חז"ל לסמוך על ידיעה או אומדנא.

טעם שני, כיון שחלב הוא מעקרי מזונות של אדם והוי שימוש תדירי, כמו שמצינו דהחמירו חז"ל בדבר התדירי, לכך לא רצו חז"ל לסמוך על ידיעה או אומדנא.

טעם שלישי, כיון דבלאו הכי בכל חלב יש לחשוש שמא בא מבהמה טריפה, רק דאנו מתירין משום דרוב בהמות כשרות הן, אם כן כשיש עוד חשש דתערובות חלב טמא מצטרף להחשש דטריפות, וכמו שכתב הר"ן (לחולין סג, ב) לענין ביצים, דפריך הגמרא ודילמא דעוף טמא, אף על גב דעופות טמאין מיעוטא וכקושית הראשונים, ומתרץ הר"ן משום דאיכא עוד מיעוטא דטרפות.

וממילא גם היכי שנתמעט החשש דתערובות חלב טמא, כגון היכי שגם העכו"ם מואסים בזה, או לשאר סיבות של אין טמא בעדרו וכדומה, גם כן הגזירה במקומה עומדת. כי תחילת הגזירה משום מיעוט המצוי דטמא אשר מצטרף יחד עם מיעוט טריפות, ואף אחר כך כשנתמעט חששא דטמא לאיזו סיבה, עדיין הגזירה במקומה עומדת.

טעם רביעי, כיון דעובדא דמילתא דחלב טמא יש בעולם כמעט בכל מקום, ומי יודע אפשר שיבא זמן שיערבו לאיזו סיבה, שאפשר שאיזה מלומד יחדש בחקירתו שחלב מאיזה דבר טמא מעורב בחלב טהור יפה לזה או לזה, על כן אין להתיר החלב מחמת היתר מירתת.

עוד כתב החלקת יעקב שסיפר לו הגר"מ סולוביציק, נכד הגאון רבי חיים מואלזין, ששמע מאיש מלומד וחרדי הגר בשווייץ במקום ההרים הגבוהים, שראה בכל פעם שפחה אחת בימות הקיץ שהביאה שני כדי חלב מההרים הגבוהים למטה, ונשאלה איך שומרת את החלב בימות החום, דהלא מהנענוע וטלטול הדרך ממקום גבוה אל מקום נמוך בימות החום החלב מתקלקל.

ושפחה זו ענתה שהיא נותנת בו בכל פעם מעט חלב חמורה, ואף שמחירו יותר מהטהור, אבל מועיל שלא יתקלקל החלב מהחום וטלטול הדרך. והנה אף שגם בשווייץ יש איסור מהממשלה לערב חלב טמא, בכל זאת לא חששה ופחדה מלערב, אם משום הסיבה שלא יתקלקל החלב, אם משום דמעט חלב טמא כזה אי אפשר להבחין בכימיא שזהו עיקר פיקוחה של הממשלה שיכולה בכל פעם להבחין בכימיא.

מכל מקום רואים אנו שעל ידי איזו סיבה יש אפשרות לערב חלב טמא אף בזמן הזה, ובנוסף לזה אם נתיר היום חלב סתמא, למחר או למחרתיים כשיהיה באמת חשש חלב טמא, לא יצייתו לנו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו.

טעם חמישי, עוד כתב החלקת יעקב שם דבפרט שכידוע בכל גזירות חז"ל איכא עוד טעמים כמוסים כאשר האריך בזה בערוך השולחן בדברים נלהבים (בסי' קטו סע' ו') באיזה אופן שיהיה כשאין ישראל רואה החליבה אסור.

בדומה לזה הביא בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א יורה דעה סימן תמא) את הדברים הידועים מהגר"א בענין מים אחרונים שחז"ל לא גילו אלא הטעם הפשוט, אבל יש לתקנותיהם טעמים נוספים, וגם כאן בחלב עכו"ם מקובל שאין הטעם משום חשש חלב טמא לבד, אלא כנראה גם כדי להבדיל אותנו מעכו"ם, ועל יינם גזרו אף בנגיעה ובחלב גזרו שצריך שמירה.

כך הביא גם הגאון רבי חיים מצאנז בשם חמיו ה"ברוך טעם" שקבלה בידו איש מפי איש שזהו תקנה קדומה ולא רק מהטעם שפירשו שהוא משום חשש חלב טמא, וכן כתב בערוך השולחן (סי' קטו סעי' ו') שכך מקובל מגדולי הדורות ועיין שם מעשה נורא מענין זה.

טעם שישי, כתב החלקת יעקב על פי דברי החתם סופר (שהוזכר בשיעור לעיל) דלפי השיטה שחלב לא נאסר במנין, כיון דכבר נהגו מקדמת דנא כהרמ"א ושאר הפוסקים לאסור, הוי כנדר ואין לו התרה, אם כן קולו חומרו.

טעם שביעי, אין לנו להקל מחמת אומדנא הנראה לנו, וכפי שכתב בתשובות חכם צבי (סי' קלה) באמצע התשובה וז"ל: ובענין האומדנות האריך הרא"ם דאנן לא בקיאינן האידנא בשיעור האומדנא כמו שהיו בקיאין בזה חכמי התלמוד, ולא נוכל להוציא ממון מהמוחזק בלא ראיה ברורה, אלא או באומד שנזכר בתלמוד, או באומדנא דמוכח טפי דליכא למיתלי בה בשום מילתא אחריתי. והרב החסיד גדול זמננו הר"ש אבוהב, החזיק בדבריו שהם בודאי חזקים כראי מוצק, ודון מיניהו שהוא לענין ממונא ואוקי באתרין שהוא איסורא, שאין לנו להקל מחמת אומדנא הנראה לנו,  עכ"ל.

ואפשר דזה הטעם דלא רצו חז"ל להתיר חלב שחלבו גוי רק בישראל רואהו, ולא בידיעות ואומדנות, כיון דבאמת הגבולין והגדרים מה לקרות ידיעה ברורה ומה לקרות אומדנא, הם מטושטשים, ועל כל אומדנא דמוכח יכולין לומר דזה הוי ידיעה ברורה, ועל כל אומדנא יכולין לומר דזה אומדנא דמוכח, וכיון דחלב מעיקר מזונותיו של אדם ושימוש תדירי ומסור לכל, החמירו משום לא פלוג דכל זמן שאין ישראל בעצמו רואהו, או כשאין טמא בעדרו וישראל משמר בחוץ דזה הוי ממש רואהו, דאין צריך לראות משמוש היד בדד החלב.

לכן כתב החלקת יעקב, דבאמת יהיה מאיזה טעם שיהיה, עובדא דמילתא היא דבשולחן ערוך ופוסקים האחרונים ומנהגנו מדורי דורות ובכל אתר ואתר, לאסור חלב עכו"ם בלי שמירת ישראל, אי משום דבר שבמנין, או נדר כדעת חתם סופר הנ"ל, ואף באומדנא או הוכחה או ידיעה, אין נפקא מינה איך יקראוה, שלא נתערב חלב טמא, וכדעת רש"י המובא בפוסקים, וכן הוא באמת בתשובות רש"י (סי' קנב), שכתב בסוף דבריו דכל האוכל חלב של עכו"ם אף באין טמא בעדרו ישכנו נחש.

 

תמיהות על סברת האגרות משה דידיעה הוי כראיה

בשו"ת חלקת יעקב (שם) הוסיף לתמוה על האגרות משה במה שכתב דידיעה ברורה הוי כראיה ממש מהגמרא בשבועות לד, א לענין ממון וגם לענין קידושין דעדי יחוד ובמנאפים דאין צריך לראות את הביאה עצמה, ועל זה כתב החלקת יעקב וז"ל: תמיהה לי מאוד, מי גילה לו רז זה דזה הוי כראיה ממש, הלא מפורש מבואר שם בגמרא בשבועות דעדות ממון מתקיימת אף בידיעה בלא ראיה, ולמסקנא דגמרא שם דרבי יוסי אית ליה דרבי אחא גם בדיני נפשות מתקיימת אף בידיעה בלא ראיה, רק ראיה בלא ידיעה לא משכחת בנפשות.

אולם לדעת האגרות משה דבכל הני דאנו מתירין בידיעה משום דזה הוי כראיה ממש, ובעדי יחוד דהוי קידושין משום דזה הוי ראיה ממש, אם כן מדוע אין אנו הורגין במנאפים על זה, רק עד שיראה כדרך המנאפים שישכבו זה עם זה, הא כבר בעדי יחוד הוי כראיה ממש.

אך דחה החלקת יעקב את דברי האגרות משה דזה אינו, דידיעה לא הוי כראיה, רק ידיעה בלא ראיה, וכאמור דגם בממון ובנפשות מהני אף ידיעה בלא ראיה. רק סוג וגדר הידיעה אימתי מהני, זה גדרו חז"ל לפי הבנתם בדעת התורה שדרכיה דרכי נועם, וכפי שמצינו בש"ס ילפותות לענין מדות שהתורה נדרשת, מסתברא מזה למילף, ולפי סברתם התורה נדרשת, וכן בזה להגדיר גדר הידיעה.

אכן לענין קידושין מסתבר דבזמן שהתורה כתבה שהאשה מתקדשת בביאה, וכמובן על ידי עדים, כוונת התורה דסגי רק עדי יחוד, וידיעה כזו מהני. וגם לענין הריגה, הבנת חז"ל בדעת התורה שצריך לראות כדרך המנאפים, וזה סגי, ואין צריך לראות את הביאה עצמה, ובידיעה זו נהרגין. ועל כל פנים מזה לא נשמע דידיעה הוי כראיה, דאדרבה דמכח קושיא זו, לא הוי כלל ידיעה, דנימא דהוי כראיה.

נחזור לדידן לחלב עכו"ם, דהגזירה היתה שצריך להיות רק רואהו, ואפילו אין טמא בעדרו ואפילו חולב לגבן, דיש אומדנא וידיעה דאין שם חלב טמא, ואפילו הכי מבואר בשולחן ערוך ופוסקים וכן נהגינן מקדמת דנא דאסור, אם כן פשיטא דאף באומדנא דמרתת מפני הממשלה, אסור. ואדרבה יש סברא לומר דהפירמות הגדולות הם לא מרתתי כל כך מדיני הממשלה, דבנקל יש להם התקשרויות להשתחרר.

בהמשך דבריו הביא החלקת יעקב דפשוט וברור דחס ושלום להתיר ולזלזל באיסור דרבנן ולהתגאל באיסור. ובאמת כך נהגו במדינת שווייץ, שהקהילות מפזרות ממון רב עבור כשרות החלב, וכן במדינת אנגליה ואנטוורפן, ומסתמא גם החרדים בארצות הברית יודעים להיזהר בזה.

ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א יורה דעה סימן תמא) שכתב גם להחמיר דיש להקפיד מאד על איסור חלב עכו"ם, והביא שהיו כאלו שהיתה קבלה בידם שהשותה חלב עכו"ם פוגם אצלו באמונה, ואבות אבותינו הקפידו מאד מטעם כמוס, ודי בזה להעיר לאלו שהתירו כאן, ומוסרים הכשר למצרכים עם חלב עכו"ם מפני שיש פיקוח ממשלתי, אבל בלאו הכי היתר זה אין בו ממש היום, שאפילו ימצאו שם חלב מעורב יקנסו אותו קנס ממון מועט כנגד הריוח התמידי שיש להם מזה, ועל כן לא מירתת ולא נקרא בזה שמירה.

והשותים גם היום חלב עכו"ם וסומכין על פיקוח ממשלתי חסר בהם יראת שמים, ועליהם וכיוצא בהם אני קורא "מי ששותה חלב עכו"ם וסומך על המכשיר אינו ראיה שאין בו יראת שמים, אבל מי שאין לו יראת שמים הוא שמחפש לזה היתר".

נמצא דנדון זה אם יש לסמוך על פיקוח ממשלתי להתיר חלב שנחלב בעכו"ם בלי ישראל רואה שנוי במלחוקת, מצד אחד האגרות משה מתיר משום שידיעה שלא נתערב בהחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשבת כראיה ולא היה זה בכלל האיסור כיון שאסרו רק באין ישראל רואהו. אולם לפי החלקת יעקב אסור לסמוך על פיקוח ממשלתי משום הטעמים הרבים שהביא נגד שיטת האגרות משה, ושורש טעמו דידיעה לא הוי כראיה.

 

ביאור שיטת החזון איש

לעיל הבאנו את שיטת החזון איש שסובר כשיטת הפרי חדש שחלב עכו"ם אינו דבר שנאסר במנין, ולכן במקום שאין לחשוש שמא נתערב חלב טמא בחלב, דבאופן זה בטל טעם האיסור, חלב הנכרי מותר. וכתב עוד שם החזון איש דבשיש פיקוח הממשלה על החלב שלא יערבו חלב טמא והם צפוים לעונש על הזיוף, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתות, וכיושב בצד העדר וכשהוא עומד הוא רואה עכ"ל. וכעת נדון בעוד כמה פרטים בדברי החזון איש.

בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סימן לה) כתב שסיפר לו הגר"מ סולוביציק, נכד הגאון רבי חיים מואלזין, ששאל את החזון איש במה שאמרו עליו שהתיר חלב עכו"ם, והשיב בזה הלשון "מה עוד יאמרו עלי, בקרוב יאמרו עלי שאני מתיר חס ושלום גם אשת איש", והעיד לפניו איש מהימן ביותר, ששאל את החזון איש על השמנת של עכו"ם, ואסר לו בפירוש. וגם העיד לפניו עוד איש אחר מהימן ביותר שאסר בהוראתו חלב עכו"ם אף לקטן בן חמש שנים.

לכן כתב החלקת יעקב דכנראה מה שכתב החזון איש בספרו, הוא רק בדרך שקלא וטריא וכלשונו שם "יש מקום לומר". ובאמת לא חידש בזה מאומה, דמי לא יודע מדעת הפרי חדש דחלב לא נאסר במנין, והשדי חמד (מערכת חלב) מביא בארוכה כל השיטות בפרטיות שהרבה סוברים דנאסר במנין, והרבה סוברים דלא. אבל עובדא דמלתא אין מי שיכחיש, דמדור דורות בכל המקומות ואף בערי ספרד (חוץ מאיזה מקומות בספרד וכמבואר בשדי חמד הנ"ל) אנו נוהגין לאיסור, ואולי גם יש לומר דכל השקלא וטריא קאי רק על האבקת חלב דלא היתה בכלל הגזירה דנאסר במנין.

וכששוחחתי בסוגיא זו עם ראש ישיבת בית מאיר הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א אמר לי שבזמן שדן בסוגיא זו עם רבינו הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א, סיפר לו שמרן החזון איש זצ"ל אמר לו, שבתקופה שלמד בישיבת פתח תקוה אמר לתלמידי הישיבה שם, שאם יכולים שימנעו.

עוד הוסיף לי הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א מעשה נדיר ממרן החזון איש זצ"ל ששמע מאביו מייסד וראש ישיבת בית מאיר הגאון הגדול רבי זלמן רוטברג זצ"ל, שהיה נוכח בשעת מעשה, בזמן שבא אל ביתו של מרן החזון איש זצ"ל יצאה מבית החזון איש משלחת של כמה מזקני ירושלים שבאה להתווכח עמו בדבר מה שהתיר אבקת חלב, והתבטא מרן החזון איש לפני הגאון הגדול רבי זלמן זצ"ל במילים אלו: היהודים האלו הם יהודים מלפני מתן תורה.

והסביר לי הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א פשר הענין, כי כנראה הם לא באו לדון עמו בפסק שפסק בספרו להתיר חלב עכו"ם, ולומר לו שצריך לאסור מן הדין, אלא כל כונתם היתה לאסור זאת מבחינה השקפתית, ועם כל זאת החזון איש לא חש לדבריהם. והוסיף שהרי אם החזון איש חזר בו מפסקו, היה החזון איש צריך לפרסם זאת.

 

בנדון בהמות ישראל שחלבו עכו"ם, ואין ישראל רואהו

ברמ"א (יורה דעה סימן קטו סעיף א') כתב: שפחות שחולבות הבהמות בבית ישראל או בדיר שלהם, כל מקום שאין בית עובד כוכבים מפסיק ואין לחוש לדבר טמא, מותר אפילו לכתחילה להניח אותן לחלוב, אף על פי שאין שם ישראל כלל, דמאחר שהוא בבית ישראל או בשכונתו אין לחוש לדבר טמא. אבל אם בית עובדי כוכבים מפסיק, צריך להיות ישראל, כאילו חולבות בבית עובד כוכבים. ואפילו ישראל קטן או קטנה מועילים, דהעובד כוכבים מרתת לפניהם.

והביא הש"ך (שם ס"' יא) במה שכתב הרמ"א ד"אם בית עובד כוכבים מפסיק צריך להיות ישראל", דבדרכי משה כתב דגם בכי האי גוונא מותר בדיעבד למהרא"י, וכן נראה דעת מהרש"ל שם.

בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן נב) נשאל בעדרי צאן של תוגרמים מחוץ לעיר שהולכין לחלוב מהם ישראלים ועושין גבינות והם רחוקים מן העיר מהלך חצי שעה ומורגלין בכל יום בבקר לילך שם הישראל והרבה פעמים מוצאין שכבר חלב התוגר רוב הצאן, האם שייך טעמא דמרתת בענין כזה בפרט התוגרמים כי אין דבר טמא בעדרם וכל רגע מצפה עתה יבא הישראל או אם נאמר שלא התירו אלא בשעה שהישראל עומד בצד העדר ויוכל לראותו כשיעמוד לא שנא תוגר ולא שנא ערל אחר.

ובתשובתו כתב דהדבר פשוט דסתם אמרו "חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור", והוסיף דהחילוק שיש בין כשיש שם דבר טמא ובין כשאין שם דבר טמא אינו לבד, שכשאין שם דבר טמא אפילו שאינו יכול לראותו כשהוא עומד מותר מה שאין כן כשיש דבר טמא בעדר, ומכל מקום בין הכי ובין הכי צריך שיעמוד שם הישראל בצד העדר.

וגדולה מזו כתב הסמ"ג שרבינו תם הקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל גוי אחד והיה שולח את בתו לראות בכל בקר ולא היתה מספקת לבא שם עד שחלבו רובו או כלו הרי שהיה בעיר וידע הגוי שהישראל היה שולח שם בתו בכל בקר והרחלות היו מן הישראל ועם כל זה הקפיד רבינו תם. וכתב המהרשד"ם דאם כן בנידון שלו פשיטא דלכולי עלמא הוי אסור.

ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן קלח) שהאריך בחילוקי דעות בין המהרא"י להרמ"א בענין זה.

 

האם חלב של עובדי כוכבים אוסרים כלים שנתבשלו בהם

הנה בנידון חלב של עובדי כוכבים אם אוסרים כלים שנתבשלו בהם דנו בזה הפוסקים, וכעת אין המקום להרחיב בכל זה, אלא רק נזכיר את השיטות העיקריות בזה להבנת הענין.

בשו"ת מהר"י מברונא (סימן עח) נשאל במעשה שאירע בבחור שהלך להביא חלב מגויה ולא היתה לה רק פרה אחת בדיר שלה ויצא לתרבות רעה, ונודע על פי אשה שהיא לקחה גם כן מאותה גויה חלב טרם שבא שמה הנער ולא היה אפשר כלל לפרה אחת לחלוב הרבה דליסגי לשניהם, ואותו חלב בשלו בקדרה הרבה ושאלוהו מה תהא עליהם.

ובתשובתו אמר מתחילה לדון עליהם כאילו היה ודאי חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. ומכל מקום נטה להתיר הכלים אף על גב דנגזרה במנין בין איכא דבר טמא בעדר או לא וגזרו על זה כמו שכתב בשערים, ופורץ גדר ישכנו נחש. מכל מקום היכא דאיכא טעם וסברא עם אותו טעם דליכא דבר טמא בעדרו מועיל, שהרי בסוף השערים כתב משם ר' שמחה שהתיר החלב, חדא שאין דבר טמא בעדר כלל, ועוד דמירתת הגוי דילמא אתי ישראל ויראה, עכ"ד.

נמצא, ששני הטעמים מצטרפין להתיר, אם כן נאמר דמה שהחמירו רבותינו הני מילי בחלב עצמו שלא לאכול לכתחילה אבל בקדרות דחשיבי דיעבד נראה להתיר. וראיה מגמרא בפסחים ל, א עיין שם. ואם כן הכא דאפילו אם היה בו דבר טמא אינו אלא תערובת דכולה אינה איסור, ואם כן איכא למימר דבטל ברוב הכשרה לכן נראה לו להתיר.

אולם הביא שם דרבינו יונה אומר כיון דבא לכלל חלב נאסר במנין משום חלב דחלבו גוי שוב לא חשיב שום ספק אלא כוודאי איסור ושוב לא נפיק מכלל איסור, כיון דהקדרה נאסרה מחמת חלב תו לא פקע.

וראה בבית יוסף (יורה דעה סימן קטו) שהביא מה שכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סימן קמג) שאסור להעמיד חלב בקדרה שהעמיד בה גוי חלב שחלבו גוי שלא בפני ישראל מפני שמחממים בה החלב על האש בשעה שמגבנין ובלעה מחלב האיסור וכשמחמם ישראל חלב שלו פולטת. ובדיעבד שרי משום דסתמא שאינה בת יומא וגם טוב ליזהר מלגבן בקערות שלהם מחמת זה ועוד מחמת המלח שמשימים בגבינה אף על פי שאינו כל כך שלא תאכל מחמת מלחה מכל מקום טוב ליזהר כדי להתרחק מן האיסור עכ"ל.

וכך כתב בארחות חיים (הל' איסורי מאכלות אות עא) דיש מתירים לבשל בקדרות ישראלים האוכלים גבינות הגוים אם הם מקונחות יפה ויש אוסרים ונראין דבריהם.

ועיין גם ברמ"א (שם) שפסק להחמיר דחלב של עובדי כוכבים אוסרים כלים שנתבשלו בהם כשאר איסור, אף על פי שאינו רק ספק שמא עירב בה דבר טמא. וכן גבינותיהם, אבל לא חמאה שלהם. וכתב על זה הש"ך (שם ס"ק יד) דלא דמי לבשולי עובדי כוכבים (לעיל סי' קיג) דיש אומרים דאין אוסרת הכלים, דשאני התם דעיקר איסורין מדבריהן מחמת גזרות חתנות אבל הכא גזרו בו משום חשש איסור דאורייתא שיש בחלב עצמו.

 

נדר להחמיר שלא לאכול חלב עכו"ם אם יכול לחזור בו

בשו"ת חתם סופר (ח"ב יו"ד סימן קז) כתב שהקבלה הוא נדר דאורייתא אף על פי שלא אסר עצמו בלשון קונם מכל מקום כל שמקבל על עצמו לעשות דבר מצוה הוי דאורייתא, ונפקא מ"פיך" זו צדקה, וכן כתב הר"ן (נדרים ח, א ד"ה עליו להשכים וכו'), והמקבל עליו פרישות שלא לעשות כגון נידון שלפנינו שלא לאכול חלב גוי או קבלת תענית נפקא לן מקבלת נזירות שאומר בלשון קבלה.

אולם באגרות משה (יו"ד ח"א סימן מז) נטה יותר להקל בזה שכתב לחלק, דאם אחד נהג להחמיר אם נאסר מדין מנהג ג' פעמים תליא אם היתה כוונתו להחמיר אף אם הדין הוא להתיר וכל שכן בידע בעצמו שיש להתיר ומכל מקום נהג איסור, שאז יש עליו דין נדר ואסור, אם נהג כן ג' פעמים. אך אם החמיר משום שהיה סבור שאסור מדינא או אף רק שאסור מספק וחשב על המקילין שאולי טועין בדין או שאולי הם מזלזלין באיסורין, אין עליו דין נדר מצד מנהגו ואין צריך היתר.

 

סיכום הענין

חלב שנחלב מבהמה כשרה מותר בשתיה, ואילו חלב שנחלב מבהמה טמאה או טריפה אסור בשתיה. מכיון שקשה להבחין בחלב טמא המעורב בחלב טהור אסרו חכמים לשתות חלב שנחלב על ידי נכרי ללא נוכחות ישראל, וזאת מחשש שמא מעורב בחלב גם חלב אסור.

גדולי האחרונים נחלקו בשאלה האם גזירת חז"ל נאמרה גם במקרים בהם ברור ופשוט מטעמים ונימוקים שונים שלא עירב חלב טמא.

דעת הרדב"ז (חלק ד' סי' עה) וכן העלה הפרי חדש (סימן קטו אות ו') להלכה, שבניגוד לגבינת נכרים שעליה גזרו איסור כללי, הרי שעל חלב לא גזרו גזירה כללית אלא אסרוהו מחשש עירוב חלב טמא, ובכל מקרה שבו ברור שמדובר בחלב טהור אין איסור לשתות את החלב אף שאין ישראל רואה החליבה.

אך יש אחרים החולקים הסוברים שאין ההלכה כדברי הפרי חדש, ואיסור חלב נכרי עומד בעינו גם במקום דלא שכיח חלב טמא, וגם כשאין כל חשש לערוב חלב אסור, כיון שחלב עכו"ם הוא "דבר שנאסר במנין" חז"ל. וכך צידד להלכה החתם סופר שהאריך בחומר האיסור גם בזמן הזה, למרות שאין מצוי כלל שהגויים שבינינו שותים חלב טמא.

ישנם קהילות בתפוצות ישראל שסמכו על המקילים, ובמקומות בהם היה ברור ופשוט שאין חשש לערוב חלב טמא הקלו רבים וטובים בשתיית חלב שנחלב על ידי נכרי גם ללא נוכחות ישראל בשעת החליבה. לעומת זאת, היו תמיד אחרים שהחמירו והקפידו גם בתנאים קשים לשתות רק חלב שנחלב בנוכחות ישראל.

אמנם, אף בלא שיטת הפרי חדש, ואף אם חלב עכו"ם "נאסר במנין", כתב באגרות משה שהרוצה להקל בחלב של חברות שהם תחת השגחת הממשלה (וכמובן מדובר שתשובתו בארצות הברית), יש לו טעם גדול משום שידיעה שלא נתערב בהחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשבת כראיה ולא היה זה בכלל האיסור כיון שאסרו רק באין ישראל רואהו. אבל מכל מקום כתב האגרות משה שלבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא. וכתב דכך הוא נוהג בעצמו להחמיר.

אולם ישנם כמה פוסקים שחלקו בתוקף על שיטת האגרות משה וסברו שאין לסמוך על פיקוח ממשלתי כלל להתיר חלב שחלבו עכו"ם בלי ראיית ישראל, שהרי התירו חז"ל על פי דברי המשנה בעבודה זרה לט, ב דוקא "חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו".

בתשובתו כתב החלקת יעקב דבאמת אין בכל ראיות האגרות משה כדי לסתור דין המפורש בשולחן ערוך והפוסקים עד גדולי האחרונים, והנהוג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל, וכתב כמה טעמים להחמיר בזה: טעם ראשון, חלב עכו"ם אסור משום שהוא דבר שנאסר במנין. טעם שני, כיון שחלב הוא מעקרי מזונות של אדם והוי שימוש תדירי. טעם שלישי, כיון דבלאו הכי בכל חלב יש לחשוש שמא בא מבהמה טריפה.

טעם רביעי, יש אפשרות לערב חלב טמא אף בזמן הזה, ובנוסף לזה אם נתיר היום חלב סתמא, למחר או למחרתיים כשיהיה באמת חששא דחלב טמא, לא יצייתו לנו ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו.

טעם חמישי, ידוע בכל גזירות חז"ל איכא עוד טעמים כמוסים. טעם שישי, כיון דכבר נהגו מקדמת דנא כהרמ"א ושאר הפוסקים לאסור, הוי כנדר ואין לו התרה. טעם שביעי, אין לנו להקל מחמת אומדנא הנראה לנו.

וכן דחה החלקת יעקב את סברת האגרות משה שידיעה שלא נתערב בהחלב עכו"ם שום חלב טמא נחשבת כראיה, דזה אינו, דידיעה לא הוי כראיה, רק הוי ידיעה בלא ראיה, ובחלב הצריכו חז"ל דוקא ראיית ישראל בשעת החליבה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות