חיוב מים אחרונים

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ, ז)

הלכה זו של "מים אחרונים חובה" למדו חז"ל מהפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא יא, מד), כדאיתא בגמרא בברכות נג, ב אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש" זה שמן הטוב, "אני ה' אלוקיכם" זו ברכה.

ענין זה יתחלק לשני חלקים: בחלק הראשון נדון במקור חיוב מים אחרונים, עד היכן הזהירות במים אחרונים, נבאר את טעמי חיוב הנטילה, מהי סכנת "מלח סדומית", מפני מה מים אחרונים נקראו "חובה", ומה החילוק בין "מצוה" ל"חובה". עוד נדון בביאור שיטות הסוברים שאין חיוב בימינו ליטול מים אחרונים, האם נשים חייבות במים אחרונים, ואם אינן חייבות האם מותר להן להחמיר על עצמן ליטול ואם יקבלו על כך שכר, חיוב אונן במים אחרונים, חיוב סומא במים אחרונים, וביאור וטעם מפני מה אין ברכה על נטילת מים אחרונים.

בחלק השני נדון בפרטי ההלכות בנטילת מים אחרונים: מהו כמות שיעור המים לנטילה, אם אין מים אחרונים כדי השיעור קודם ברכת המזון אם יכול ליטול אחריה כדין, עד איזה פרק נוטל ידיו למים אחרונים, האם צריך גם לרחוץ את פיו, נטילת מים אחרונים במים חמים, באלו משקים נוטלים, האם יש ענין בנטילת מים אחרונים דוקא מכלי, האם מותר להפסיק בדיבור אחר הנטילה, מה מקור המנהג לומר "מים אחרונים חובה", האם יש חובה ליטול גם בשבת ובליל הסדר.

 

המקור בתורה ללימוד ההלכה של מים אחרונים

הפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים" מופיע בתורה שני פעמים, פעם ראשונה בפרשת שמיני: "כי אני ה' אלוקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" וכו' (ויקרא יא, מד) ופעם שניה בפרשת קדושים: "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוקיכם" (ויקרא כ, ז).

שני פסוקים אלו שונים, בפרשת שמיני המשך הפסוק "כי קדוש אני", ובפרשת קדושים המשך הפסוק "כי אני ה' אלוקיכם".

אכן לימוד זה של מים אחרונים הובא בגמרא בברכות נג, ב אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש" זה שמן הטוב, "אני ה' אלוקיכם" זו ברכה.

אולם המתבונן בפסוק בפרשת שמיני ימצא שהמשך הפסוק "כי קדוש אני", ואינו כדרשת הגמרא, "אני ה' אלוקיכם" זו ברכה. שהרי זהו סיום הפסוק בפרשת קדושים "כי אני ה' אלוקיכם".

וראה בתורה תמימה (פרק יא הערה קצט) שכתב, שבציוני תורה אור על הגמרא בברכות שם ציין בדרשה זו את הפסוק דסוף פרשת קדושים (כ, ז), אך לא נראה כן, שהרי שם לא סיים "כי קדוש אני", וגם לפי עיקר תכונת הדרשה דאיירי בנקיות וטהרה שייך דוקא פסוק דפרשת שמיני, דאיירי בטהרה ובמצות "בל תשקצו את נפשותיכם", מה שאין כן בפרשת קדושים איירי באיסור עבודת כוכבים. אמנם בפרשת שמיני (ויקרא יא, מד) לא סיים "אני ה' אלהיכם" כסיום דרשת הגמרא, ולכן צריך לומר דסמכה הגמרא על שני הלשונות שבענין אחד.

וכבר הרגיש בזה המהרש"א בחידושי אגדות (ברכות נג, ב), שכתב וז"ל: לכאורה זה המקרא הוא דפרשת שמיני דנאמר גבי איסורי מאכלות וטומאתם, ושפיר נדרש האי קרא לענין קדושה וטהרה התלוי בסעודה, אבל סיפא דקרא "אני ה' אלהיכם" לאו היינו קרא דפרשת שמיני, אלא דהוא קרא דפרשת קדושים דכתיב גבי עונש דאוב וידעוני, ויש לומר דאזהרה דידהו משום קדושה וטהרה נמי נגעו בה, ודו"ק.

האמת, שבפירוש מנחת שי כתב על הפסוק בפרשת קדושים (ויקרא כ, ז) "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוקיכם", וז"ל: ברכות נג, ב "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש" זה שמן הטוב, "אני ה' אלוקיכם" זו ברכה, ע"כ. ובפסוק זה אין בו מילת "קדוש" אבל הרכיבו חכמים שני פסוקים יחד מפסוק זה ומפסוק אחר כיוצא בו בזאת הפרשה או מפסוק אחר שבסוף פרשת שמיני (ויקרא יא, מד), להרבות בכבודה לברכת המזון דאורייתא שיקדים אליה שמן ערב.

אולם בספר גבול בנימין (חלק ג' עמוד נט) כתב ליישב זאת, שעיקר הלימוד הוא מפרשת שמיני ששם מדבר במאכלות אסורות, ושם שייך הקדושה בנטילת ידים, ולפי ששם לא כתב אלא "כי קדוש אני" באמצע הפסוק, אבל בראש הפסוק כתיב "כי אני ה' אלוקיכם" לכן סיים גם כן "אני ה' אלוקיכם" זו ברכה, ואין זה שייך לפסוק הכתוב בפרשת קדושים רק בפסוק עצמו של פרשת שמיני שנאמר "אני ה' אלוקיכם", ודרש תחלה על נטילת ידים גם "כי קדוש" זה שמן ערב, ועל כולם התחיל הפסוק "אני ה' אלוקיכם" דהיינו ברכה.

 

חיוב מים אחרונים

בגמרא חולין קה, א אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיין, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה, וברש"י שם פירש מים אחרונים חובה שהוא עדיפא ממצוה. וכן פסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קפא סעיף א') מים אחרונים חובה. ובשבלי הלקט (סימן קמט) כתב בשם היראים דמים אחרונים מצוה הן וכו', ומה שאמרו חכמים מים אחרונים חובה, היינו שצריך להזהר בהם יותר ממים ראשונים.

הלכה זו של מים אחרונים חובה למדו חז"ל מהפסוק "והתקדשתם והייתם קדושים", כדאיתא בגמרא בברכות נג, ב אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, וכך נפסק גם בטור (אורח חיים סימן קפא).

ובדרישה (שם ס"ק א) כתב: "כי קדוש אני", דרוצה לומר כמו שאני קדוש כן התקדשו והטהרו אתם גם כן לפני. עוד כתב (בס"ק ב') שהבא לברך ברכת המזון ולומר ברוך אתה ה' וכו', אין הרשות לומר כן שה' יתברך הוא אלוקינו ושמשגיח עלינו ולהתפלל על להבא, כמו שאמרו הוא היטיב מיטיב ייטיב לנו וכדומה לזה הרבה שיש לנו דביקות, אלא אם כן טיהר נפשו תחילה, והכי קאמר: לאחר שהתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, הרשות בידכם לומר אני ה' אלוקיכם ולהדבק בי, מה שאין כן קודם לכן כשהוא מלוכלך בזוהמא, עיי"ש.

וכן כתב בשולחן ערוך הרב (סי' קפא סעי' א') בשם הראשונים, דמים אחרונים מצוה משום קדושה להתקדש לברך ה' על המזון, שהידים שהם מזוהמות מלכלוך המאכל הן פסולות לברכה.

 

עד היכן הזהירות במים אחרונים

בגמרא בערובין כא, ב מובא המעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסים לרבי עקיבא מים במידת מים מצומצמת. יום אחד מצאו שומר בית האסורים, אמר לו היום מימיך מרובין שמא לחתור בבית האסורין אתה צריך, שפך חציין ונתן לו חציין.

כשבא רבי יהושע אצל רבי עקיבא אמר לו רבי עקיבא: יהושע איך אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך. סח לו רבי יהושע כל אותו המאורע, אמר לו רבי עקיבא תן לי מים שאטול ידי קודם אכילת לחם. אמר ליה רבי יהושע: לשתות אין מגיעין, ליטול ידיך מגיעין? אמר לו רבי עקיבא: מה אעשה שחייבים על דינים דרבנן, ונטילת ידים בכללם, מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי בצמא ולא אעבור על דעת חבירי שתיקנו נטילת ידים קודם אכילת לחם, עיי"ש.

וברי"ף בעין יעקב כתב על מעשה זה: דאף על פי שעדיין יש לו לחוש יותר למים אחרונים שהם חמורים ממים ראשונים, ואם אמר מוטב שאמות מיתת עצמי על מים ראשונים שהם רשות, כל שכן על מים אחרונים שהם חובה. וכי תימא שהביאו לו מים רבים לשיעור שתיהם הרי שומר הפתח שפך חציין לרבי יהושע הגרסי, ואיך הניח אחר כך להכניס לו מים רבים.

ולכן כתב, דצריך לומר שחצי המים שהביא רבי יהושע לא שתה אותם והניח אותם עד שהביאו לו מים במשורה לשתות מהמים שהביא ר' יהושע, ונטל ידיו עכשיו, ומהמים שהכניסו לו שנית שתה מעט והניח מעט מים למים אחרונים, שאינם צריכים שיעור כמים ראשונים, עיי"ש.

הרי לנו כמה צריך להזהר במים אחרונים, וכפי שכבר כתב גם בספר החרדים (פרק מא), דמים אחרונים חובה ודבר שבקדושה הם והמיקל בהם מקילין ימיו ושנותיו. וכפי שמובא בים של שלמה (חולין פרק כל הבשר דין י') שכתב: איני יודע ממה שנהגו להקל במים אחרונים, שהרי כתב הרי"ף וז"ל: אף על פי שלא אכל מלח קבעו חכמים חובה משום מעשה שהיה (חולין קו, א) דמים ראשונים האכילו חזיר ומים אחרונים הרגו את הנפש, ולשון "קבעו חובה" משמע שאף לדורות חובה, עכ"ל.

 

טעמי חיוב הנטילה

הנה במה שהקפידו כל כך בנטילת מים אחרונים שהם חובה, מצאנו לפחות חמשה טעמים בדבר, ונבארם להלן. טעם ראשון, משום מלח סדומית. טעם שני, מכיון שצריך לברך ברכת המזון בידים נקיות וסתם ידים מזוהמות הם ופסולות לברכה. טעם שלישי, מים אחרונים הרגו את הנפש. טעם רביעי, מים אחרונים הם חלק הסטרא אחרא, וצריך לתת לו את חלקו בכל סעודה. טעם חמישי, כיון שאין שמן ערב מצוי בינינו לנקות את זוהמת הידים נוטלים מים אחרונים במקומו.

 

טעם ראשון, משום מלח סדומית

טעם ראשון, משום שקיימת סכנת מלח סדומית וכדומה לו, שטבע מלח זה שאם נוגע בעין האדם מסמא את העין, ולכן חוששים שמא בתוך סעודתו נגע במלח, ויכול לבוא לידי סכנה, ולכך צריך לנקות ידיו מיד כשמסיר ידו מן האוכל, מפני הסכנה. טעם זה מובא בגמרא בחולין קה, ב אמר רב יהודא בריה דרב חייא, מפני מה אמרו מים אחרונים חובה, שמלח סדומית יש שמסמא את העינים, וביאר רש"י שם דאמרו חכמים בברכות מ, א אחר כל אכילתך אכול מלח, ויש לחוש שמא מלח סדומית מעורב בו והצריכו ליטול הידים שלא ישאר בם שום דבר ממנו.

ובריטב"א (ערובין יז, ב) כתב: מים אחרונים חובה מפני מלח סדומית, מלבד מה שיש מצוה מדרבנן כמו במים ראשונים, כדאמרינן בברכות נג, ב "והתקדשתם והייתם קדושים". ובמאירי (בבית יד חלק ב) כתב דהנטילה שאחר הסעודה היא מפני מלח סדומית, שהיה מנהגם לאכול מלח אחר הסעודה והיו חוששין שמא היו מעורבין בו קורטי מלח סדומית שמסמא את העינים, ויגעו ידיו במלח ואחר כך יהיו נוגעות בעיניו, ונטילה זו אינה מצוה אלא חובה כדי לשמור עצמו מן הנזק.

וכן כתב באורחות חיים לרבי אהרון מלוניל (הלכות נטילת ידים אות יד), דיש לחוש לכל מלח שמא טבעה כמלח סדומית, לכן היא חובה דאין רשאי לחבל בעצמו, וכיון דלרפואה קא עביד אין צריכים ברכה. והביא בדבריו שגם הרשב"א כתב כן שמים אחרונים אינם מצוה אלא חובה לשמור מן הנזק.

בבית יוסף (אורח חיים סימן קפא) הביא את דברי הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ו הלכה ג'), וכן הביאו המשנה ברורה (ס"ק א'), וז"ל: ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה, גם כן חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים, והוא מפני חשש מלח סדומית, דבכל סעודה הלא נמצא מלח ויש לחוש שמא מעורב בו מעט ממלח סדומית שמסמא את העינים למי שנוגע בהן, ואחר כך יגע בעיניו, ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעו כמותה.

ולכן כתב הרמב"ם (שם בהלכה ב') שמים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר. ופירש הכסף משנה, דחייב אדם להזהר בהם ביותר משום דחמירא סכנתא מאיסורא.

 

טעם שני, ידים מזוהמות לברכה

טעם שני, משום שצריך לברך ברכת המזון בידים נקיות, וסתם ידים מזוהמות הם ופסולות לברכה. ומקורו של טעם זה, הוא מדברי הגמרא בברכות נג, ב אמר רב יהודא אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש אני" זה שמן הטוב, פירוש שמושחים הידים בשמן כדי להסיר הזוהמא. עוד אמרו בגמרא שם, ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.

ובשבלי הלקט (סימן קמט) כתב בשם היראים, שאפילו במקום שאין מלח סדומית מצויה, מצוה ופרישות ליטול ידים אחר האכילה. וכן בקב הישר (פרק יג) כתב דתקנו רבותינו ז"ל נטילת ידים אחרונים, כדי להסיר הזוהמא מידיו שהיה אוכל בהן, כדי שלא להשרות עליו רוח הזוהמא.

ועיין בב"ח (סי' קפא) שהביא את דברי הרבינו יונה שכתב: טעם מים אחרונים הוא מפני שידיו מזוהמות, וכשאוכל דגים ואווזים ידיו מזוהמות, ונמצא שצריך ליטול ידיו להעביר את הזוהמא.

 

טעם שלישי, מים אחרונים הרגו את הנפש

טעם שלישי, כיון שהיה מעשה באדם שלא היה נזהר במים אחרונים וגרם להרוג את הנפש, תקנו שנטילה זו היא חובה, כמובא בגמרא חולין קו, א כי אתא רב דימי אמר, מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הוציאו אשה מבעלה, כי אתא רבין אמר ראשונים האכילו בשר נבילה, אחרונים הרגו את הנפש.

מעשה זה מובא גם בגמרא ביומא פג, ב שרבי יהודה ורבי יוסי הפקידו מעותיהם אצל בעל הבית, וכשבקשו המעות בחזרה אמר להם לא היו דברים מעולם, משכוהו והכניסוהו לחנות והשקוהו יין, וראו על שפמו עדשים. הלכו ונתנו סימן לאשתו שאכל היום עדשים וצוה שתתן את המעות, ונתנה להם והלכו. אחר כך חזר הבעל הבית לביתו והרג את אשתו משום שנתנה להם את המעות. וזה שאמרו מים אחרונים הרגו את הנפש, זוהי אשתו של בעל הבית, שאם היה נוטל מים אחרונים כדרך הנוטלים ידיהם שמקנחים גם את שפמם בידים טופחות, לא היו העדשים נראים.

בירושלמי (ברכות נח, ב) מובא דיש אומרים שנהרגו עליה שלש נפשות, ופירש בעל החרדים שם דכשהיה הורג את אשתו בא בנו שהיה בבית למחות בידו והרג גם את בנו בכעסו, אחר שראה שניהם הרוגים עלה לגג בעצבונו והפיל עצמו. ובפירוש מהר"ש סיריליאו שם הביא מאן דאמר שהיו לאשה שני בנים והרגן.

מעשה זה חזר ונשנה בשינוי במדרש תנחומא (פרשת בלק סימן טו), מעשה באדם אחד שאכל קטניות ולא נטל ידיו וירד לשוק וידיו מטונפות מן הקטניות, ראה אותו חבירו, הלך ואמר לאשתו: אמר לי בעלך סימן שאכל עכשיו קטניות שגרי לו אותה טבעת, נתנה לו, אחר שעה בא בעלה אמר לה היכן הטבעת, אמרה לו: בא פלוני בסימנים שלך ונתתיה לו. נתמלא חמה עליה והרגה. לפיכך אמרו חז"ל כל מי שאינו נוטל ידיו אחר המזון כאילו הורג נפש.

 

טעם רביעי, מים אחרונים הם חלק הסטרא אחרא וצריך לתת לו את חלקו

טעם רביעי, שמים אחרונים הם חלק הסטרא אחרא, וצריך לתת לו את חלקו בכל סעודה, וזאת נלמד ממה שכתב הזוהר במדרש רות (החדש פרשה ג'), והובא ביסוד ושורש העבודה (שער ז' פ"ז) וז"ל: תיקונא עשיראה מים אחרונים דאינון חובה לאתעברא זוהמא בישא מיניה ולמיהב חולקא לסיטרא בישא מההוא זוהמא דעל ידוי, בגין דלא ישתכח מקטרגא לגביה, עכ"ל.

פירוש: תיקון העשירי הוא מים אחרונים שהם חובה כי צריכים להעביר ממנו הזוהמא הרעה ולתת חלק לצד האחר מהזוהמא ההיא שעל ידו, כדי שלא ימצא אצלו מקטרג.

וכן בזוהר בפרשת תרומה (חלק ב דף קנד) כתב: לבתר דאכיל בר נש ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא, ומאן איהו מים אחרונים ההוא זוהמא דידין. ביאור: לאחר שאכל האדם יש לו לתת חלק תמצית לסטרא אחרא והוא הזוהמא שבמים אחרונים.

ובשל"ה (שער האותיות אות ק') ביאר את הדברים, ותוכן דבריו דכמו שהחיצונים נהנים בקרבן מהאברים ופדרים כך בשולחן במקום אברים ופדרים של הקרבנות הם המים אחרונים שהם חובה.

ועל פי הסוד והקבלה יש בנטילה זו תיקונים גדולים, וראה בספר חסד לאלפים (סימן קפא סעיף א') שכתב, ולא יעבור מליטול אפילו אכל פת לבד, כי יש טעם גדול על פי הזוהר ואריז"ל, וכתב בספר שולחן הטהור (עמ' רכט), שכבר מובא בכל ספרי המקובלים ראשונים ואחרונים וכן בזוהר, וכן בספר הקנה, שחובה בודאי גם עכשיו, עכ"ל.

ובספר הקנה (עמוד מז) כתב: הטעם שאמרו חז"ל מים אחרונים חובה, היות וסיבת הנטילה היא כדי להעביר זוהמת הנחש מחוה.

ובשולחן הטהור במקום אחר (עמוד רל) ביאר במלח סדומית על פי הסוד, וז"ל: כי הם (הסטרא אחרא) כח השולטין על מלח סדומית ומסמא את העין, פירוש שמכסה אור עינים שלמעלה שלא יאירו בפתח העליון ונדבקים בראשי הקצוות כי משם יניקתם.

ובראשית חכמה שער הקדושה (פרק טו אות מט) כתב, מדוע נתנו לסטרא אחרא חלקו במים האחרונים, ולכן אין ראוי שתהנה הקליפה שם מהמזון עצמו שהוא קדוש, וכדי שלא יקטרג עלינו, כנגד זה נתנו לו חלקו במים אחרונים.

וכן ראה בספר כף החיים לרבי חיים פלאג'י (פרק כה אות ב') שכתב, שצריך מים אחרונים אפילו שלא נגע במלח כלל, כי הוא לתת חלק לסטרא אחרא, כמו שכתב בספר ציפורן שמיר (אות סו).

 

טעם חמישי, כיון שאין שמן ערב מצוי בינינו לנקות את זוהמת הידים

טעם חמישי, כיון שאין שמן ערב מצוי בינינו לנקות את זוהמת הידים, יש להזהר בנטילת מים אחרונים כדי שיברך בידיו נקיות, וכפי שמוזכר בגמרא בברכות נג, ב "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש אני" זה שמן הטוב, שמושחין הידים בשמן להעביר הזוהמא, וכן כתב הסמ"ג (מ"ע כז) "כי קדוש" זה שמן שהיו סכין ידיהם בשמן קודם מים אחרונים להעביר הזוהמא.

ובספר שתילי זיתים (סימן קפא ס"ק א') כתב: ועוד אנו שאין השמן ערב מצוי בינינו לנקות הידים מזוהמא לברכה, יזהרו במים אחרונים במקומו לנקות דאסמכוהו חז"ל אקרא "והייתם קדושים כי קדוש אני" זה שמן הטוב, וכתב הלבוש פירוש, שהיו מושחין ידים לברכה בשמן כדי להסיר הזוהמא כלומר לנקות ידים לברכה.

 

סכנת מלח סדומית

בספר בן יהוידע (קדושין ע, א) ביאר, מדוע מלח סדומית מסמא את העינים, וז"ל: "ואלו העולים מתל מלח" (נחמיה ז, סא) "תל מלח" אלו בני אדם שדומים מעשיהם למעשה סדום שנהפכה לתל מלח, כדאיתא בקדושין ע, א, ופירש רש"י שם למעשה סדום שהיו מגלי עריות שבניהם ממזרים.

והמשיך שם: וזהו הטעם שנגזר על מלח סדומית שיהיה מסמא את העינים, כי כח הזרע נמשך הן העינים וכמו שכתב הרב ז"ל בספר הליקוטים (פרשת בראשית) דהזווג תלוי בעינים, דאמרו חז"ל נוטל מאור עיניו של אדם, ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' דעות) ושולחן ערוך (סי' רמ סעי' יד) עיי"ש. ולכן אנשי סדום אשר נזדווגו באיסור ממזרות ונגזר על ארצם להיות תל מלח, נגזר על המלח הזה להיות מסמא את העינים, להודיע על רעתם שהיתה בהזרעה של איסור, כי הזרע כוחו נמשך מן העינים, עכ"ד.

עוד בזה, עיין בפרדס יוסף (פרשת וירא יט, כו) שכתב על הפסוק "ותהי נציב מלח" וז"ל: בספר יבין שמועה בשם הגאון מטה משה דמלח סדומית מסמא את העינים, וידוע שהיה ממטיר גפרית ומלח וכמו שכתב בפרשת נצבים וכאן קיצר הכתוב.

ואפשר שמלח סדומית הוא מורכב מגפרית ולכן קראו כאן בשם גפרית, ואותו מטר בא אחורי לוט כי אילו בא לפניו לא היה יכול ללכת, כי לא יוכל אדם ללכת ופניו אל הרוח אשר משם המטר והשלג, ומכל שכן כאן שהיה המטר גפרית ומלח סדומית ולהכי צוה לו אל תביט אחוריך, ועוד צוה לו שלא יעמוד בכל הככר כי ידוע כאשר יוליך רוח שלג, וימצא אדם עומד אזי השלג יכסוהו מה שאין כן כשרץ והולך. והנה לאשת לוט קרא כזה כאשר הביטה לאחור אז המלח סימא עיניה ולא יכלה ללכת והרוח הוליך עליה את המלח ונעשית גל של מלח, עיי"ש.

ובדברי הרמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות הל"ג) כתב המגדל עוז (שם) ביאור במלח סדומית, וז"ל: מלח סדומית יש שמסמא את העינים, ואני מפרשה כך על דעתו של הרמב"ם מפני שמלח רע וקשה בטבעה כל כך עד שנקראת סדומית, יש מקומות שמסמא את העינים ואינה סדומית ממש, אלא שנקראת כן בכנויה על שם חזקה ורוע טבעה.

 

מדוע מים אחרונים נקראו "חובה"

בתוספות בחולין קה, א (ד"ה מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה) הקשו, וז"ל: ואם תאמר למאי נפקא מינה הא דראשונים מצוה ואחרונים חובה, מה לי מצוה מה לי חובה, הא תרוויהו חובה כדקתני בברייתא ולא רשות.

ותירץ רבינו תם, דנפקא מינה לענין מלחמת הרשות, דתנן בערובין יז, א דפטורין מרחיצת ידים, וקאמר רב חייא בגמרא לא שנו אלא מים ראשונים אבל אחרונים לא, דאמר רב יהודה בריה דרב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית וכו', עכ"ד.

ובמלא הרועים שם הקשה על תירוץ התוספות, דאף בלא דברי התוספות יש לומר דקרי ליה חובה, לאשמועינן דנוהג לעולם בתורת חוב, אף דלא שייך הטעם משום מלח סדומית. ומבאר שם שמים ראשונים לפעמים פטורים אף בזמן דנוהג מצוותם, ואחרונים חוב לעולם בזמן דנוהג חובתן.

ובב"ח (סימן קפא) הביא את לשון רש"י מהגמרא בחולין קה, א שכתב: "דחובה עדיפא ממצוה", וביאר הב"ח כלומר דאפילו בדוכתא דפטור משום מצוה, כגון ההולכים במחנה דפטורים ממים ראשונים חייבים באחרונים, לפי שהם חובה מפני סכנת מלח סדומית, עיין שם המשך דברי הב"ח שהביא עוד ביאור בדברי רש"י.

וכך לשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות ברכות ה"ג): ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחילה, מפני שהם טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה.

 

מה בין "מצוה" ל"חובה"

בחכמת שלמה על השולחן ערוך (סימן קפא סעיף א') מבאר, מדוע מים ראשונים נקראו מצוה ומים אחרונים נקראו חובה, דנפקא מינה לפי דברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ה) לגבי הדלקת נר בשבת חובה שכתב, דאינו רשות שיהיה הברירה בידו אם ידליק או לא ידליק, וכן לא הוי מצוה שלא יהיה מחוייב לרדוף אחריה לעשותה, רק הוי חובה שמחוייב לרדוף אחריה שיעשנה, עכ"ל.

אם כן מוכח דלשון "מצוה" מורה אף שמצוה לעשותה שהרי כבר מיעט שאינו רשות לומר שאם ירצה לא ידליק, אם כן מוכח שהוי מצוה להדליק ואף על פי כן יש עדיין לומר שאדם אינו מחוייב לרדוף אחריה לעשותה. אבל לשון "חובה" משמע שמחוייב לרדוף אחריה שיעשנה.

גם לענינינו במים אחרונים נראה לומר כך, כיון דקיימא לן בשולחן ערוך (סימן קסג) דאם אין לו מים לאחריו תוך מיל ולפניו תוך ד' מילין מותר לאכול בלא נטילת ידים, שאינו מחוייב לרדוף אחריהם ביותר, והיינו כיון דהוי רק מצוה.

אבל מים אחרונים הם חובה, ומחוייב לרדוף אחריהם, ולכן אם יש לו יכולת למצוא מים אף יותר ממיל לאחריו, וד' מילין לפניו, נמי מחוייב לחזור או לילך עבורן. לכך קאמר דמים ראשונים הוי מצוה ואינו מחוייב לרדוף אחריהם, ואילו מים אחרונים הוי חובה, ולכן מחוייב לרדוף אחריהם, עכ"ד.

 

שיטה שמים אחרונים הם גם מצוה וגם חובה

יש שכתבו שנטילת מים אחרונים הם גם מצוה וגם חובה, מצוה משום הקדושה ליטול ידיו קודם שמברך ברכת המזון, וחובה משום סכנת מלח סדומית. עיין בדברי הר"ן (בחולין שם), מפני מה אמרו אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח, שאמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח, וכיון שנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמא להו ולפיכך צריך לנטלן.

והביא בשם הראב"ד, דכיון דמים אחרונים לא נתקנו אלא כדי להשמר מהסכנה, אינו מברך עליהם, כשם שאינו מברך כל שעה שהוא נשמר מן הסכנה. ומיהו בברכות משמע דמים אחרונים מצוה נמי איכא, כדאמרינן "והתקדשתם" אלו מים ראשונים "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים. וכתב שם עוד, דכשאכל דבר מזוהם שהוא צריך ליטול ידיו כדאמרינן התם, כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, אבל כשלא אכל דבר מזוהם אי נמי לשאר המסובין אין בנטילתם מצוה אלא חובה משום מלח סדומית.

וכן ברא"ש בברכות (פרק ח' סי' ו') הקשה, וז"ל: ותימא דהכא משמע דמים אחרונים מצוה משום קדושה, ובחולין (קה, ב) משמע שהן חובה מפני הסכנה משום מלח סדומית שמסמא את העינים, ויש לומר משום קדושה אמרו שהם מצוה, ומשום סכנת מלח סדומית הוסיפו לעשותה חובה.

וראה בשבלי הלקט (סימן קמט), שכתב בשם היראים דמים אחרונים מצוה הן וכו', ומה שאמרו חכמים מים אחרונים חובה, היינו שצריך להזהר בהם יותר ממים ראשונים.

אמנם ראה בדברי רבינו האי גאון שקדם לר"ן ולרא"ש, וביאר ענין המצוה והחובה בדרך אחרת, דפירש, דמה דאמרינן בברכות שהם מצוה משום קדושה היינו להמברך, מפני שמזכיר את השם צריך ליטול ידיו קודם שמברך, אבל נטילת האחרים אינם משום קדושה אלא מפני הסכנה בלבד, ואם רצו אין נוטלין קודם הברכה, עכתו"ד. ולדבריו מים אחרונים אינם מצוה, אלא חובה בלבד, ורק למברך הוי מצוה.

וכן ראה לעיל שהבאנו כן מדברי המאירי (בבית יד חלק ב') שכתב: ונטילה זו אינה מצוה, אלא חובה, כדי לשמור את עצמו מן הנזק, עכ"ל. וכן הבאנו את דברי האורחות חיים לרבי אהרון מלוניל (הלכות נטילת ידים אות יד), שהביא מדברי הרשב"א שמים אחרונים אינם מצוה אלא חובה לשמור מן הנזק, עיי"ש.

 

יש שאינם נוטלים מים אחרונים

יש שאינם נוהגים בזמנינו ליטול מים אחרונים, וישנם לזה כמה טעמים: טעם ראשון, לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. טעם שני, לפי שאין אנו רגילין לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה. טעם שלישי, לפי שאינם יכולים להזהר במים אלו שיש בהם רוח רעה. טעם רביעי, לפי שכיום אוכלים עם כף ומזלג. טעם חמישי, כיון שאין מקפידים לרחוץ הידים מלכלוך המאכל, אין זה נקרא זוהמא.

 

טעם ראשון, לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו

בתוספות בברכות נג, ב (ד"ה והייתם קדושים אלו מים אחרונים) כתבו, דדוקא להם שהיו רגילים ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית, מעכבת הנטילה לברכה, אבל אנו שאין מלח סדומית מצוי בינינו ואין אנו רגילים ליטול אחר הסעודה, אין הנטילה מעכבת עלינו לברך. וטעם זה הובא גם בתוספות בחולין קה, ב (ד"ה מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה), ועיין שם שכתבו שהלימוד "והייתם קדושים" הוא רק אסמכתא בעלמא.

ובביאור דברי התוספות כתב הב"ח (סימן קפא ד"ה והתוספות כתבו), שכיון שבמים אחרונים אין בהם מצוה וקדושה אלא חובה בלבד מפני מלח סדומית, לכך כל שהוא נתקן לצורך האדם ואין לאדם צורך בו, וכגון  אנו דאין מלח סדומית מצוי בינינו, אין צריך ליטול. וכתב הדרכי משה (סימן קפא ס"ק א') דהמנהג כדברי התוספות.

וכן במטה משה (סימן שו) כתב: מצאתי לרבי קלונימוס ז"ל שכתב מים אחרונים להכי בטל, דעיקר תחילתן לא נתקנו אלא משום מלח סדומית, ועכשיו שאין מלח סדומית כמו כן אין רגילים במים אחרונים.

 

טעם שני, לפי שאין אנו רגילין לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה

יש הנוהגין שלא ליטול מים אחרונים, לפי שטעם תקנת הנטילה הוא משום שהיו נוהגין בזמנם לטבל האצבעות במלח אחר האכילה, ולפי שכיום אין אנו רגילין לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה, לא נוהגין במים אחרונים.

טעם זה הובא ברש"י (ערובין יז, ב ד"ה שמלח) שכתב: אמרו רבנן בברכות מ, א אחר כל אכילתך אכול מלח, ומשום מלח שטובל בו אצבעותיו תקנו מים אחרונים. ושם בתוספות כתבו: עכשיו לא נהגו במים אחרונים דאין מלח סדומית, אי נמי לפי שאין אנו רגילין לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה עכ"ל.

 

טעם שלישי, לפי שאינם יכולים להזהר במים אלו שיש בהם רוח רעה

במטה משה (אות שי) כתב טעם אחר, דבטלו לתקנת הנטילה משום דאמרינן מים אחרונים צריכים כלי, ואם נשפכו לארץ רוח רעה שורה עליהם, ועל כן מניחים אותה בני אדם לפי שאינם יכולים להזהר בהן, עכ"ל. וכן מובא בשבלי הלקט (סימן קמט), עיי"ש.

 

טעם רביעי, לפי שכיום אוכלים עם כף ומזלג

בספר מור וקציעה (סוף סי' קפא) כתב, דיש לחלק בין זמנם לזמנינו, כי הם היו נוהגים לאכול באצבעותיהם בלי כף ומזלג, ומשום דנפיש זוהמא החמירו בזה, מה שאין כן אנו במדינה זו שדרכינו לאכול בכפות ומזלגות ואין אנו אוחזים התבשיל בידים על פי הרוב, מסתברא דלא צריך נטילה אפילו לדעת בעלי הקבלה דמיירי דהוא טעמא משום זוהמא. אך אם אינו נזהר שלא לגעת בתבשיל, ודאי צריך ליטול לעולם, אבל מי שברי לו שלא נגע פשיטא ליה שאין מקום לנטילה זו כל ועיקר.

 

טעם חמישי, כיון שאין מקפידים לרחוץ הידים מלכלוך המאכל, אין זה נקרא זוהמא

במרדכי בברכות (פרק אלו דברים אות רז) כתב: יש מפרשים דאפילו המברך אין צריך ליטול, דודאי בזמן שהיו רגילים במים אחרונים היה זה נחשב מזוהם קודם נטילה. אבל עתה שאינם נוהגים ליטול באחרונה אינו נחשב מזוהם, כמו שאין אנו נוהגים למשוח בשמן המברך כמו שהיו עושין, עכ"ל. ולכן כיון שאין אנו מקפידים כל כך לרחוץ הידים מלכלוך המאכל, אין זה נקרא זוהמא ולכן לא מתחייב במים אחרונים.

וכעין זה כתבו הטור והלבוש (סי' קפא), וכן המגן אברהם (שם ס"ק ח') הביאו המשנה ברורה (ס"ק כב) בביאור שיטת אלו שאינם נוטלים, דמשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידים לרחצם מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו, וכתב המלבושי יו"ט (שם) דהאידנא אין נוהגים במים אחרונים מפני שאין אנו רגילים כל כך להקפיד על ידים המזוהמות.

 

שיטה שמים אחרונים אינו חובה אף לטעם מים אחרונים הרגו את הנפש

אף מטעם מים אחרונים הרגו את הנפש יש הסוברים שבזמנינו אין צריך ליטול, דהנה כתב בעולת תמיד (סימן קפא סעיף ז') יש שאין נוהגין וכו', וטעמיהו דסברו מאחר דאין מלח סדומית מצוי בינינו כיון שנתבטל הטעם נתבטל הגזירה. ואין להקשות הא מכל מקום איכא משום מעשה שהיה, שהרי יש לומר דהא בהא תליא, דלא נתנה האשה הפקדון לאותו שבא בשם בעלה אלא מפני שסמכה דאמת קאמר, ולא שראה סימן בבעלה, דהא צריך ליטול ידיו באחרונה מפני מלח סדומית.

אבל עתה שבטלה הגזירה מפני מלח סדומית, היא גם לא תסמוך על הסימן שנותן לה, משום דאפשר שראה כן בבעלה, דהא אין צריך נטילה אחר אכילה משום מלח סדומית, עכ"ד. ועיין באליהו רבא (סימן קפא) ובדברי חמודות בברכות (פרק ה' אות מג) שמובא גם כן חילוק זה.

 

שיטה דאף לשיטת התוספות מים אחרונים חובה

בערוך השולחן (סימן קפא סעיף ה') כתב, דמים אחרונים חובה אף לשיטת התוספות, וז"ל: והנה עכשיו לדינא במים אחרונים, לא מבעיא לשיטת כמה מרבותינו שמעיקר דינא יש חיוב גם בזמן הזה כמו שביארנו, אלא אפילו לשיטת התוספות דליכא חיוב בזמן הזה, אין ספק שכתבו כן כדי ללמד זכות על מה שלא נהגו בימיהם, אבל גם רבותינו התוספות מודים שצריך גם בזמן הזה, דמי אמר שמלח סדומית אינו מצוי גם עתה.

והוסיף שם: ויראה לי, דמלח ממי הים יש בהם חשש מלח סדומית, וזה שכתבו התוספות שעכשיו ליכא מלח סדומית, מפני שבמדינתם היו אוכלים ממלח שחוצבים בהרים וגם עתה שם כן הוא, אבל במדינתינו יש הרבה שאוכלים ממלח המים, ויש בזה חשש מלח סדומית, עכ"ד.

 

שיטה דאף בימינו שאין מלח סדומית מים אחרונים חובה

בספר הלכות הגר"א ומנהגיו (אות קנב) כתב: רבינו זצ"ל היה מחמיר במים אחרונים שנוהג מדינא גם היום שאין מלח סדומית, וצריך רביעית דווקא ונוטל עד פרק שני דאצבעות, או עד מקום חיבור סוף האצבעות לגב היד.

וביארו דבריו, דמים אחרונים חובה אף לדידן שאין מלח סדומית מצוי בינינו, שעיקרה מדין "והתקדשתם והייתם קדושים", ומה שבגמרא בערובין מסקינן דחיוב מים אחרונים דחמיר משום מלח סדומית דהוי סכנה, ולכן לא נפטרו מזה במחנה כמו שפטרו ממים ראשונים הואיל ויש בו טעם של סכנה, אבל אין יסוד חיובה מטעם מלח סדומית גרידא, רק מדין "והתקדשתם" כמו מים ראשונים, ושפיר נוהג גם בזמן הזה, יעו"ש.

ובאמת כן מנהג רובא דעלמא כיום, שמקפידין על נטילת מים אחרונים, וכלשון ספר חרדים (פרק מא): ולשון קבעו "חובה" משמע, שאף לדורות חובה, עכ"ל. וכן כתב בספר שולחן הטהור (עמוד רכט), וז"ל: כבר מובא בכל ספרי המקובלים, ראשונים ואחרונים, וכן בזוהר וכן בספר הקנה, שחובה בודאי גם עכשיו, עכ"ל.

וראה בזה בספר כף החיים לרבי חיים פלאג'י (פרק כה אות ב'), שכתב שצריך מים אחרונים אפילו שלא נגע במלח כלל, כי הוא לתת חלק לסטרא אחרא כמו שכתב בספר ציפורן שמיר (אות סו). וראה עוד בספר מלא הרועים (חולין קה, א על תוד"ה "מים ראשונים חובה") שהבאנו לעיל, שנקט כן בפשיטות שאף בזמן הזה יש ליטול מים אחרונים בסוף סעודתו.

עוד ראה בזה, שיטת ספר הבית (שער יז סעיף ב') שנביאו בעז"ה להלן בחלק ב' שכתב לחלק, שבזמן הגמרא שחיובו משום מלח סדומית, היה צריך ליטול עד פרק שני, שעד שם מגיע לכלוך המאכל, אבל עכשיו שאין מלח סדומית מצוי, ואין צריך ליטול רק משום רוח רעה, די שנוטל ראשי האצבעות.

 

חיוב נשים במים אחרונים

לענין חיוב נטילת מים אחרונים בנשים, יש שנהגו שחייבות כאנשים, ויש אומרים שאינן חייבות בנטילה זו, ויש שכתבו שמדינא אינן חייבות אך אם יחמירו על עצמם יקבלו על זה שכר.

 

שיטה שנשים פטורות ממים אחרונים

במור וקציעה (סימן קפא) כתב דמי שברי לו שלא נגע בתבשיל, פשיטא שאין מקום לנטילה, ואפשר מפני כך דנשים שלנו אסניסיות ואינן נוגעות במאכל, לכן אין נוטלות מים אחרונים. ומסתבר שאם רואות שידיהם מזוהמות מהמאכלים בודאי חייבות בנטילת ידיהם, כמבואר בשולחן ערוך ושאר פוסקים.

בשו"ת שבט הלוי (אורח חיים חלק ד סימן כג) כתב, דהמנהג שאין הנשים נוטלות כל כך, הוא על פי השולחן ערוך (סוף סימן קפא) דבזמן הזה לא שייך כלל מים אחרונים, ורק מחמירים לעצמם, ונשים לא קבלו עליהן עכ"ל.

 

שיטה דאף נשים חייבות במים אחרונים

בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל מובא בספר הליכות בת ישראל (פ"ג סעיף ה'), שהורה לחייב אף נשים בנטילת מים אחרונים, אך הוסיף, שיתכן והנשים אינם מקפידות בנטילה זו, משום שהם סומכות על המעשה המובא בגמרא שמים אחרונים הוציאו אשה מבעלה ואף הרגו את הנפש כמובא בחולין קו, א, ולכן נמנעות מלקבל על עצמן נטילה זו. אך לדעתו במקום שהאנשים נוהגים ליטול ידיהם במים אחרונים, גם הנשים צריכות לעשות כן.

וכן מצינו בשו"ת שלמת חיים להגר"ח זוננפלד זצ"ל (חלק ד סימן ג'), שבתשובה לשאלה האם נשים חייבות בנטילה זו, ענה, דאין ספק דבין לטעם "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים כמובא בברכות נג, ב ובין לטעם מפני מלח סדומית, שוה אשה לאיש.

 

שיטה שאינם חייבות אך אם יחמירו יקבלו על כך שכר

בשו"ת תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך (אורח חיים סימן קעד) נשאל, אם נשים חייבות במים אחרונים, ובתשובתו כתב שלא מצא שום יסוד לחלק בין אנשים לנשים, רק לאלו שמדמין שמים אחרונים בזמן הזה הוא רק חומרא, וכשיטת התוספות בחולין קה, ב שכיון ואין מלח סדומית מצויה בינינו יש נוהגים שאין נוטלים, ומכל מקום נשים לא נהגו בחומרות שיסודם בסוד ה', אבל לפי שיטת הגר"א זצ"ל שמים אחרונים אף כיום הוא חיוב מדינא, פשיטא ששייך אף בנשים.

והוסיף שם, שראה אצל חסידים ואנשי מעשה שגם נשים נהגו במים אחרונים, ולכן אף כשיש יסוד ועיקר מן הדין לנשים לא ליטול כיון דלשיטתם אינו אלא לחומרא, מכל מקום כשמחמירות יקבלו על כך שכרן, ובלבד שלא יבלוט באופן שיהא מחזי כיוהרא.

וראה בשו"ת ויברך דוד (אורח חיים סימן ל') שכתב דכיון דטעם הנטילה הוא משום קבלה, יש לומר דנשים לא יחמירו בזה, דנשים אין להם להתנהג בעניני קבלה.

 

חיוב אונן במים אחרונים

בפתחי תשובה (יורה דעה סימן שמא ס"ק ד') כתב, וז"ל: כתב בספר חמודי דניאל, כי נראה אונן אף על פי שמותר לאכול בלא ברכה, חייב בנטילת ידים בין במים ראשונים בין באחרונים, עכ"ל.

וכן כתב בשו"ת מכתם לדוד (יורה דעה סימן נג), בתשובה לשאלה האם אונן חייב במים אחרונים הואיל ונתקנו מפני הסכנה, והשיב להם: לא נעלם דאיכא מערכה מול מערכה, הללו אומרים דבזמן הזה ליכא חיובא דליכא סכנת מלח סדומית, ואיכא מאן דאמר דהסכנה במקומה עומדת, וכן פסק השולחן ערוך דמים אחרונים חובה, וכיון שכן פשיטא דחיובא רמיא עליה כשאר פעמים דהא איסורא ליכא ליטול ידיו אפילו בלא צורך כלל, וכן כתב בשו"ת חיים ביד (סימן קכה), עיי"ש.

 

חיוב סומא במים אחרונים

בשו"ת בנין שלמה (סימן יא בסופו) כתב, דגם סומא דלא שייך בו החשש דהמלח סדומית תסמא את עיניו, שהרי סומא הוא, מכל מקום בעי נטילה מצד הקדושה, מהלימוד בפסוק "והייתם קדושים", וכתב הבנין שלמה דלכאורה אם סומא יוצא ידי חובה ברכת המזון מהמזמן, לא בעי נטילה, וכן אונן שהוא סומא לא יצטרך נטילת מים אחרונים, ועדיין הניח זה בצריך עיון.

 

ברכה על מים אחרונים

אין מברכים ברכה על נטילת מים אחרונים, לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (סימן קפא סעיף ז').

ובטור (שם) כתב, וז"ל: כתב רב עמרם שאין לברך לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה, ונתן סימן לדבר בשמתא נר"ש, ובהגהות הטור ביאר דהשיב רב עמרם שיהא בשמתא מי שמברך שלש ברכות שסימנם נ'טילה ר'חיצה ש'טיפה, כיון שאין לברך על מים אחרונים והוי מוציא שם שמים לבטלה, עיי"ש.

ובמגדל עוז על הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ו הלכה ב') הוסיף בזה וכתב: ואני סמכתי הדבר מן המקרא, דכתיב "שאו ידיכם קודם וברכו את ה'" כלומר שתשאו ידיכם קודש שזו היא רחיצה, באותה שעה תברכו את ה' היינו נטילה ראשונה, כדאמרינן בפרקא קמא דסוטה שנושאן, אבל באחרונה משפילן.

 

הטעמים מפני מה אין מברכים על נטילת מים אחרונים

ישנם חמישה טעמים מדוע אין מברכין על נטילת מים אחרונים: טעם ראשון, מכיון שכיום אין נוהגים למשוח הידים בשמן ערב קודם הברכה. טעם שני, אין מברכים על שמירה מסכנה. טעם שלישי, כיון שמים אחרונים אינם באים למצות טהרה אלא לנקיות. טעם רביעי, ברכת "על נטילת ידים" קודם הסעודה עולה לכל הרחיצות שבסעודה. טעם חמישי, כיון שמים אחרונים הם כדי לגרש את הסטרא אחרא.

 

טעם ראשון, מכיון שכיום אין נוהגים למשוח הידים בשמן ערב קודם הברכה

לשיטות הסוברות שטעם נטילת מים אחרונים הוא משום שצריך לנקות זוהמת הידים קודם הברכה, כפי שדרשו חז"ל "והתקדשתם" אלו מים ראשונים "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים "כי קדוש אני" זה שמן, מעיקרא היה נראה לומר שהיה ראוי לברך על הנטילה. אולם מכיון שכיום אין נוהגים למשוח הידים בשמן ערב קודם הברכה, נהגו שלא לברך.

וכך כתב בכלבו (סימן כה הלכות ברכת המזון), וז"ל: בימי חכמי התלמוד שהיה המנהג להביא שמן אחר הנטילה להעביר הזוהמא מן הידים היו מברכים, אבל עכשיו שאין אנחנו עושים המצוה כתיקונה, שאין לנו שמן ערב, נראה שאין צריך לברך.

גם הרא"ש בברכות (פ"ח סימן ו') כתב כך, והובא דבריו בטור (סי' קפא), שהמברך ברכת המזון נמי כיון שאין אנו עושין כמו שהפסוק אמר "כי קדוש אני" זה שמן הטוב, גם בנטילה לא נהגו.

ובב"ח שם הוסיף וכתב: וקאמרי עוד, דאף לאותו שמברך ברכת המזון והיה ראוי ליטול ידיו להסיר הזוהמא כדי שלא יברך בידים מזוהמות אפילו הכי מאחר שאין אנו עושין כמו שנאמר בפסוק "כי קדוש אני" זה שמן ערב, גם בנטילה לא נהגו לברך.

 

טעם שני, אין מברכים על שמירה מסכנה

לשיטות הסוברות שחיוב מים אחרונים הוא מחשש מלח סדומית שהוי סכנה לעינים, אין מברכים ברכה זו על נטילת ידים כמו שאין מברכים על שמירה משאר סכנות, משום דחובה על האדם לשמור עצמו מן הנזק.

וכך מובא בשלטי הגבורים (ברכות מ, ב בדפי הרי"ף אות ד') שמים אחרונים אינם דומים למים ראשונים, מפני שמים ראשונים באים לטיהור, ומים אחרונים באים מפני הסכנה של מלח סדומית. וכן כתב הרשב"א (תורת הבית בדיני נטילת ידים שער החמישי), שמים אחרונים שהם חובה לשמור עצמו מן הנזק אינו מברך עליהם, כמו שאינו מברך בכל זמן שהוא מתרחק מן המזיקין.

כן כתב הרמב"ם (פרק יא מהלכות ברכות הלכה ד') וז"ל: ולמה אין מברכים על נטילת ידים באחרונה, מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהם מפני הסכנה אין מברכים עליהם, הא למה זה דומה למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה מפני סכנת עלוקה שאינו מברך וצוונו לסנן את המים וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל.

וכן כתב הר"ן בחולין (שם) בשם הראב"ד, דכיון שמים אחרונים לא נתקנו אלא כדי להשמר מן הסכנה, אינו מברך עליהן, כשם שאינו מברך כל שעה שהוא נשמר מן הסכנה, עכ"ל. ועיין עוד באורחות חיים לרבי אהרן מלוניל (הלכות נטילת ידים אות יד), שנמי כתב שכיון שלרפואה קא עביד, אין צריך ברכה.

ועיין בפרי מגדים (בפתיחה להלכות נטילת ידים) שהביא את דברי הרמב"ם שהטעם שאין מברכים על נטילת מים אחרונים מפני שאין מברכים על הסכנה של מלח סדומית, והקשה הפרי מגדים מדוע על המצוה של "ועשית מעקה לגגך", שגם היא מצוה משום סכנה, מברכין עליה ברכה. ותירץ, שמעקה אף על פי שהוא משום סכנה, אינו בבירור שמא יארע שיפול הנופל, והוי מצות עשה מן התורה, משום הכי מברכים עליו, מה שאין כן מים אחרונים דשכיח וברי הזיקא על ידי המלח סדומית, אין מברכים עליהם.

עוד תירץ שם הפרי מגדים, דאף על דבר שתקנתו משום סכנה, אם דאורייתא הוא מברכין עליו, ולכן עשיית מעקה שהוא מצות עשה מן התורה, מברכין עליו,  אפילו שתקנתו משום סכנה. מה שאין כן מים אחרונים, היות ומצותו דרבנן, כיון שתקנתו משום סכנה אין מברכים על נטילתו ברכה.

 

טעם שלישי, כיון שמים אחרונים אינם באים למצות טהרה אלא לנקיות

טעם נוסף שאין מברכין על נטילה זו, כתב באבודרהם שאינו מברך עליהם מפני שאינם אלא משום נקיות, וכיון שמים אחרונים אינם באים למצות טהרה מידי טומאה אין מברכים עליהם. וכן כתב בבדק הבית (שער ה' בדיני נטילת ידים), דאפילו לענין המברך ואפילו אכל דבר מזוהם דידיו פסולות לברכה לית בהו ברכה, שאין נטילתו אלא לנקיות.

 

טעם רביעי, ברכת "על נטילת ידים" עולה לכל הרחיצות שבסעודה

טעם נוסף שאין מברכים, דכשם שברכת המוציא עולה לכל המאכלים שבסעודה, כמו כן ברכת "על נטילת ידים" עולה לכל הרחיצות שבסעודה, ובתוכם גם נטילת מים אחרונים, והכוונה שלא להסיח דעתו מטהרת מים הראשונים, ואחר אכילתו צריך לרחוץ ידיו, ואינם טעונים ברכה כי הם קשורים עם הראשונים להעביר הטומאה והזוהמא, שאין עושין המצוה חצאי חצאי, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור שאין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה.

 

טעם חמישי, כיון שמים אחרונים הם כדי לגרש את הסטרא אחרא

טעם נוסף הביא בטעמי המנהגים (אות תתכא), לענין מדוע אין מברכים על חביטת הערבה ביום הושענא רבה, לפי שבאה לגרש את הסטרא אחרא ועל כן אין מברכים עליה, ומטעם זה כיון שמים אחרונים הם כדי לגרש את הסטרא אחרא לפי שזהו חלקו בסעודה, על כן אין מברכים על נטילה זו שום ברכה.

 

סיכום הענין

מה שהקפידו כל כך בנטילת מים אחרונים שהם חובה, מצאנו לפחות חמשה טעמים בדבר. טעם ראשון, משום מלח סדומית. טעם שני, מכיון שצריך לברך ברכת המזון בידים נקיות וסתם ידים מזוהמות הם ופסולות לברכה. טעם שלישי, מים אחרונים הרגו את הנפש. טעם רביעי, מים אחרונים הם חלק הסטרא אחרא, וצריך לתת לו את חלקו בכל סעודה. טעם חמישי, כיון שאין שמן ערב מצוי בינינו לנקות את זוהמת הידים נוטלים מים אחרונים במקומו.

יש שאינם נוהגים בזמנינו ליטול מים אחרונים, וישנם לזה כמה טעמים. טעם ראשון, לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. טעם שני, לפי שאין אנו רגילין לטבל אצבעותינו במלח אחר אכילה. טעם שלישי, לפי שאינם יכולים להזהר במים אלו שיש בהם רוח רעה. טעם רביעי, לפי שכיום אוכלים עם כף ומזלג. טעם חמישי, כיון שאין מקפידים לרחוץ הידים מלכלוך המאכל, אין זה נקרא זוהמא.

לענין חיוב נטילת מים אחרונים בנשים, יש שנהגו שחייבות כאנשים, ויש אומרים שאינן חייבות בנטילה זו, ויש שכתבו שמדינא אינן חייבות אך אם יחמירו על עצמן יקבלו על זה שכר.

אין מברכים ברכה על נטילת מים אחרונים, לא בלשון נטילה ולא בלשון רחיצה ולא בלשון שטיפה, כפי שנפסק בשולחן ערוך (סימן קפא סעיף ז').

ישנם חמישה טעמים מדוע אין מברכין על נטילת מים אחרונים: טעם ראשון, מכיון שכיום אין נוהגים למשוח הידים בשמן ערב קודם הברכה. טעם שני, אין מברכים על שמירה מסכנה. טעם שלישי, כיון שמים אחרונים אינם באים למצות טהרה אלא לנקיות. טעם רביעי, ברכת "על נטילת ידים" קודם הסעודה עולה לכל הרחיצות שבסעודה. טעם חמישי, כיון שמים אחרונים הם כדי לגרש את הסטרא אחרא.

פרטי ההלכות במים אחרונים

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"והתקדשתם והייתם קדושים" (ויקרא כ, ז)

בגמרא בברכות נג, ב דרשו, אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא "והתקדשתם" אלו מים ראשונים, "והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, "כי קדוש" זה שמן הטוב, "אני ה' אלוקיכם" זו ברכה.

בחלק הראשון הארכנו במקור חיוב מים אחרונים וטעמי חיוב הנטילה, מהי סכנת "מלח סדומית", מפני מה נקראו "חובה", ומה החילוק בין "מצוה" ל"חובה". עוד ביארנו את שיטות הסוברים שאין חיוב בימינו ליטול מים אחרונים, דין נשים אונן וסומא במים אחרונים, והטעמים מפני מה אין ברכה על נטילת מים אחרונים.

בחלק זה נדון בפרטי ההלכות בנטילת מים אחרונים: מהו שיעור המים הנצרך לנטילה, אם אין מים אחרונים כדי השיעור קודם ברכת המזון אם יכול ליטול אחריה כדין, עד איזה פרק נוטל ידיו למים אחרונים, האם צריך גם לרחוץ את פיו, נטילת מים אחרונים במים חמים, באלו משקים נוטלים, נטילת מים אחרונים ברוק, האם יש ענין בנטילת מים אחרונים דוקא מכלי, הפסק בדיבור אחר הנטילה, המנהג לומר "מים אחרונים חובה", ובענין נטילת מים אחרונים בשבת ובליל הסדר.

 

שיעור המים הנצרכים לנטילה

הנה ישנם מהמון העם שמקפידים במים אחרונים, אך אינם יודעים את כמות המים הצריכים לנטילה, כמו שמצוי בסעודות שמעבירים מים אחרונים מעט לכל אחד ואחד, ועל כן יכולים לבוא לידי כך שאינם יוצאים ידי חובת מים אחרונים כלל.

וכבר העיר בזה המשנה ברורה (סימן קפא ס"ק י'), וז"ל: ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים אחרונים, אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל, דאינם נותנים כי אם איזה טיפים מים על ראשי האצבעות וכו', ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים, וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה, עכ"ל.

על כן עלינו לברר מהו שיעור המים הנצרך לנטילת מים אחרונים. אכן פרט זה בהלכה אינו מוחלט די הצורך, כיון שגדולי הראשונים לא נתנו שיעור למים אחרונים.

 

הראשונים לא נתנו שיעור למים אחרונים

הראב"ד בספר תמים דעים (סימן סו) כתב: מים ראשונים צריכים רביעית בין גדול בין קטן, מים אחרונים אין צריכים אלא שידיח בהם את הידים, וכן כתב הרשב"א (תורת הבית שער שני בדיני נטילת ידים) דמים אחרונים לא נתנו בהם חכמים שיעור, אלא רוחץ עד שיעביר בהם הזוהמא מידיו, בין שיהיו המים מרובים בין שיהיו מועטים.

וכן באורחות חיים (הלכות נטילת ידים הלכה יד) כתב, דאין שיעור למים אחרונים אלא עד שיעביר בהם הזוהמא. ובסדר היום סדר ברכת המזון (עמוד סז) כתב וז"ל: אף על גב שלא נתנו חז"ל שיעור למים אחרונים, אין ראוי לתת מעט מים על ידו אחיזת עינים ולשפשף זו בזו, כי אדרבה מלכלך אותם יותר. אלא יתן עליהם מים כדי שיוכל לנקות אצבעותיו כולם כל מקום שעובר עליו המאכל, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי האכילה אשר אכל ולפי הלכלוך אשר עליו באופן שיעביר כל הזוהמא מעל ידיו וישארו נקיות וטהורות.

 

שיטה שבמים אחרונים צריך רביעית

במעשה רב להגר"א (אות פד) כתב: מים אחרונים חובה ומצוה כמו מים ראשונים, ולא יפחות מרביעית ובתוך כלי, עכ"ל. וכן איתא בספר הלכות הגר"א ומנהגיו (אות קנב). ובתשובות והנהגות (חלק ב סימן קיד) כתב, דידוע שהגר"א הקפיד מאוד במים אחרונים להצריך רביעית דווקא, ועד סוף האצבעות, ומקורו מהרמב"ם (פ"ו דברכות) שהשוה דין נטילת ידים תחילה וסוף לכל דיניהם.

 

יש אומרים להרבות בכמות המים שהנוטל בשפע מתברך בעשירות

בדומה לזה מובא בספר קב הישר (פרק יג) שהנוטל בשפע מתברך בעשירות, כדאיתא בגמרא שבת סב, ב דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא, ונתן לי מלא חפני טיבותא, פירוש בשביל שהיה נותן כלי מלא על ידיו כשנטל ידיו, הן במים ראשונים והן במים אחרונים, לכן הקב"ה מלא ביתו בטובה ובעשירות, כי רב חסדא עשיר גדול היה. והטעם, שלפי כשהאדם אוכל בביתו עם אנשי ביתו יש שמה מזיקים שרוצים להנות מסעודתו, ולכן תקנו חז"ל רחיצת ידים אחרונים כדי להסיר הזוהמא מידיו שהוא אוכל בהן כדי שלא להשרות עליו רוח הזוהמא. (אך ראה שבקו הישר הביא מימרא זו בשם רב אשי וצריך עיון לפי שבגמרא שלפנינו המימרא בשם רב חסדא).

 

יש אומרים שיש להזהר שלא להרבות בכמות המים של נטילת מים אחרונים

מאידך, יש אומרים שיש להזהר שלא להרבות בכמות המים של הנטילה, כיון שמי הנטילה של מים אחרונים הם חלק מן הסטרא אחרא ויש למעט בחלקם, כמובא בעבודת הקודש להחיד"א שכתב: ויזהר שיהיו המים מועטים כי הוא חלק מסטרא אחרא, ואם הוסיף מוסיפין לו להתדבק בו.

ובספר שמחת הרגל להחיד"א (על הגדה של פסח) הוסיף, שצריך שיהיו מים מועטין על ראשי אצבעותיו שלא יהא יניקה לסטרא אחרא הרבה, ושמענו כי הרב החסיד מהר"ר יהודה חאבילייו זלה"ה אירע לו מעשה נפלא כזה, עכ"ל.

כן מובא בבן איש חי (פרשת שלח הלכה ח'), שכתב דיזהר שיהיו מים אחרונים מעט, ולא הרבה כי המה חלק הסטרא אחרא. ואם ידיו מזוהמות הרבה מן התבשיל וכן פיו ושפמו שצריך להם מים הרבה ברחיצתם, טוב שירחצם קודם נטילת מים אחרונים אדעתא לאכול עוד אחר כך, ויהיו אלו כמים אמצעיים, וכן יעשה, אחר שירחצם יאכל חתיכת פת מן השולחן כדי שלא תהא נחשבת רחיצה ההיא למים אחרונים, ואחר שיאכל חתיכת הפת וכיוצא, יטול מים אחרונים מעט ויברך ברכת המזון.

וכן ראה בספר כף החיים לרבי חיים פלאג'י (פרק כה אות ב'), שצריך מים אחרונים אפילו שלא נגע במלח כלל, כי הוא לתת חלק לסטרא אחרא כמו שכתב בספר ציפורן שמיר (אות סו), להכי צריך שיזהר שיתן מעט מים על ידיו, ולא יתן הרבה לסטרא אחרא. וכפי זה נראה דלא טוב עושין הרוחצין גם שפתותיהן ממים אחרונים, דדוקא לראשי אצבעותיו הוא שניתן רשות לתת חלק לסטרא אחרא ולא בפיו ובשפתיו. ואם חפץ לרחוץ ידיו ופיו היטב ובמים רבים יעשה כן קודם או אחרי כן.

 

אם אין מים אחרונים כדי השיעור קודם ברכת המזון אם יכול ליטול אחריה כדין

בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן קיד) נשאל במקום שאין לו מים אחרונים כשיעור קודם שמברך ברכת המזון, אם יטול ידיו אחר הברכה מיד כשיזדמנו מים לפניו כשיעור. והשיב, דשמע פעם שמרן הגר"ח מבריסק זצ"ל מרגלא בפיו שמים אחרונים לפני ברכת המזון לכתחילה, כדי שיהיו ידיו נקיות לברכה, אבל אם שכח או אינו יכול, יטול אפילו לאחר ברכת המזון כשמגיע למים, שעל כל פנים לפי טעם מלח סדומית לא קשור הנטילה לקודם ברכת המזון דווקא. (וכן כתב עוד התשובות והנהגות, בחלק א' סימן קעג).

 

עד היכן נוטל ידיו למים אחרונים

עד היכן נוטל ידיו מצאנו בזה ארבע שיטות: שיטה ראשונה, עד פרק שני של אצבעות. שיטה שניה, על כל היד, כמו מים ראשונים. שיטה שלישית, עד סוף קשרי האצבעות. שיטה רביעית, על פי הקבלה רק ראשי האצבעות.

 

שיטה ראשונה, עד פרק שני של אצבעות

שיטה ראשונה, השולחן ערוך (אורח חיים סימן קפא סעיף ד') כתב, דאין צריך ליטול ידיו אלא עד פרק שני של אצבעות. וכבר כתבו כן הרשב"א בתורת הבית (בית שישי שער ראשון) והראב"ד בספר תמים דעים (סימן סו).

וכן הביא הלבוש (סימן קפד סעיף ד'), דאין צריך ליטול ידיו אלא עד פרק שני של אצבעות, דכיון שהטעם הוא משום הזוהמא ומלח סדומית, אין דרך לכלוך והנגיעה בסעודה אלא עד אותו הפרק. וכן מובא בספר הלכות הגר"א ומנהגיו (אות קנב), עיי"ש.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק י') ביאר מהו "עד פרק שני של אצבעות" שהם למעלה משני פרקי אצבעות שאין מגיע לכלוך המאכל (ומן אצבע האגודל צריך ליטול פרק ראשון), ואם היה המאכל מגיע מכאן ואילך צריך רחיצה גם למעלה.

וכתב שם עוד, וז"ל: ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל, דאינם נותנים כי אם איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת, ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה, ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות.

 

שיטה שניה, נטילה על כל היד כמו מים ראשונים

בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סימן קעג) כתב, דבמים אחרונים מפורש בשולחן ערוך שאין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות, ופירש הגר"א דהיינו להפוסקים שבנטילת ידים לחולין עד סוף האצבעות מספיק עד פרק שני, אבל למאן דאמר מדינא נטילת ידים לחולין עד סוף היד דהיינו עד הקנה, גם כאן הדין כן, והיינו שצריך ליטול את כל היד כמים ראשונים ממש.

ואכן הביא, שמרן הגריז"ס (הגאב"ד דבריסק) נהג ליטול את כל היד למים אחרונים, כמו למים ראשונים, ובעצם מבואר כן בהנהגות רבי זונדל מסלנט, שנהג ליטול את כל היד, ומסתבר שקיבל כן מרבו רבינו הגר"ח מוולז'ין שראה גם הוא אצל רבו הגדול הגר"א.

 

שיטה שלישית, עד סוף קשרי האצבעות

הבית יוסף (סימן קפא) הביא מספר שולחן של ארבע לרבינו בחיי, דיש אומרים שצריך ליטול עד מקום שהאצבעות כלים, והוסיף על זה הבית יוסף דלענין הלכה נקטינן כדברי הרשב"א והטור (כשיטה הראשונה עד פרק שני של אצבעות).

ועיין בבן איש חי (פרשת שלח הלכה יב) דנראה לו שצריך ליטול עד פרק שלישי, וראש פרק השלישי בכלל, דכן נראה מלשון הרש"ש שכתב יכון בנטילת י"ד פרקי ימין וכו', עיי"ש, משמע דהנטילה היא לי"ד פרקים והכי מסתברא, עכ"ד. (ומכל מקום יקמץ במים, שיהיו כשיעור דוקא ולא יותר, כפי שכתב הבן איש חי שם בהלכה ח', הובא לעיל).

 

שיטה רביעית, על פי הקבלה רק ראשי האצבעות

בספר כף החיים לרבי חיים פלאג'י (פרק כה אות ב') כתב, שצריך מים אחרונים אפילו שלא נגע במלח כלל, כי הוא לתת חלק לסטרא אחרא כמו שכתב בספר ציפורן שמיר (אות סו), להכי צריך שיזהר שיתן מעט מים על ידיו ולא יתן הרבה לסטרא אחרא. וכפי זה נראה דלא טוב עושין הרוחצין גם שפתותיהן ממים אחרונים, דדוקא לראשי אצבעותיו הוא שניתן רשות לתת חלק לסטרא אחרא ולא בפיו ובשפתיו. ואם חפץ לרחוץ ידיו ופיו היטב ובמים רבים יעשה כן קודם או אחרי כן.

וכן כתב גם החיד"א בספר שמחת הרגל על הגדה של פסח, שצריך שיהיו המים מועטים על ראשי אצבעותיו שלא יהיה יניקה לסטרא אחרא הרבה.

וראה גם בספר ברכת הבית (שער יז סעיף ב') שכתב, דעכשיו נהגו שאין נוטלים רק ראשי האצבעות, וביאר דאפשר שבזמן הגמרא שהיה שכיח מלח סדומית היה צריך ליטול עד פרק שני שעד שם מגיע לכלוך המאכל, אבל עכשיו שאין מלח סדומית מצוי, ואין צריך ליטול רק משום רוח רעה, די שנוטל ראשי האצבעות.

 

תמצית מחלוקת השיטות

בביאור הלכה (סימן קפא ד"ה עד פרק שני) הביא מה שכתב בביאור הגר"א, דמוכח מיניה דדין זה תלוי במחלוקת עד היכן נוטלים ידים קודם האכילה (בסימן קסא סעיף ד'), דלפי הדעה הראשונה שם יהיה הדין בנטילת מים אחרונים עד סוף קשרי האצבעות עם פיסת היד. וטוב לנהוג כן לכתחילה לצאת ידי הכל כשיש לו מים.

מאידך בכף החיים (להגרי"ח סופר סימן קפא אות יז) הביא את השיטות עד היכן צריך ליטול מים אחרונים, והוסיף וכתב, דלענין דינא צריך ליטול את כל האצבעות, דהיינו עד כף היד, כדברי האריז"ל שכתב בדבריו את סוד הדברים בזה, עכ"ד.

 

האם צריך גם לרחוץ את פיו

בגמרא ביומא פג, ב מובא מעשה שרבי יהודה ורבי יוסי הפקידו מעותיהם אצל בעל הבית, וכשבקשו המעות בחזרה אמר להם לא היו דברים מעולם. משכוהו והכניסוהו לחנות והשקוהו יין, וראו על שפמו עדשים. הלכו ונתנו סימן לאשתו שאכל היום עדשים וצוה שתתן את המעות, ונתנה להם והלכו. אחר כך חזר הבעל הבית לביתו והרג את אשתו משום שנתנה להם את המעות. וזה שאמרו מים אחרונים הרגו את הנפש, זוהי אשתו של בעל הבית, שאם היה נוטל מים אחרונים כדרך הנוטלים ידיהם שמקנחים גם את שפמם בידים טופחות, לא היו העדשים נראים.

והנה ממעשה זה נראה כי יש גם להקפיד לנקות גם את הפה קודם ברכת המזון, כמבואר שאם היה נוטל מים אחרונים כדרך הנוטלים ידיהם שמקנחים גם את שפמם בידים טופחות, לא היו העדשים נראים. אמנם לא מצינו שנאמרה הלכה פסוקה שצריך לקנח גם את שפתיו, אך מצינו כמה מנהגים בזה.

מנהג ראשון, יש נוהגים שאחר שנטלו ידיהם מקנחים השפם והשפתיים, כפי שהובא ברש"י ביומא פג, ב (ד"ה מים אחרונים), דדרך הנוטלים ידים לקנח את שפמם בידים טופחות.

וכן כתב בספר התעוררות תשובה (סימן פג) דהנוהגים לרחוץ מים אחרונים צריכים לרחוץ גם את פיו לנקות מה שדבוק משיורי המאכל, וכן כתב בספר המנהגים שאחר הנטילה מעבירים את האצבעות כשהם לחים עדיין על השפתיים.

מנהג שני, יש נוהגים שלא לרחוץ את השפתיים והשפם מימי מים אחרונים. וכפי שכתב בספר כף החיים לרבי חיים פלאג'י (פרק כה אות ב') דלא טוב עושין הרוחצין גם שפתותיהן ממים אחרונים, דדוקא לראשי אצבעותיו הוא שניתן רשות לתת חלק לסטרא אחרא ולא בפיו ובשפתיו. ואם חפץ לרחוץ ידיו ופיו היטב ובמים רבים יעשה כן קודם או אחרי כן.

ועיין בכף החיים (סימן קפא אות א') שכתב דנראה לו שאין ליתן ידו על שפמו בעוד שהם לחות ממים אחרונים, כיון שאלו המים הם חלק הסטרא אחרא.

וראה בזה בבן איש חי (פרשת שלח לך אות ח') שכתב, יזהר שיהיו מים האחרונים מעט ולא ירבה בהם כי המה חלק הסטרא אחרא, ואם ידיו מזוהמות הרבה מן התבשיל וכן פיו ושפמו שצריך להם מים הרבה ברחיצתם, טוב שירחצם קודם נטילת מים אחרונים אדעתא לאכול עוד אחר כך, ויהיו אלו כמים אמצעים וכן יעשה, אחר שירחצם יאכל חתיכת פת מן השולחן כדי שלא תהיה נחשבת רחיצה ההיא למים אחרונים, ואחר שיאכל חתיכת הפת וכיוצא יטול מים אחרונים מעט ויברך ברכת המזון.

 

 

נטילת מים אחרונים במים חמים

שנינו בגמרא בחולין קה, א מים ראשונים נוטלים בין בחמין בין בצונן, אחרונים אין נוטלים אלא בצונן מפני שחמין מפעפעין את הידים, ואין מעבירים את הזוהמא, עיין שם המשך הגמרא. וברש"י שם פירש, "מפעפעין" - מרככין את הידים ומבליעין בהם את זוהם התבשיל.

כן פסק בשולחן ערוך (סימן קפא סעיף ג'), אין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם מפני שמפעפעין את הידים, ואין מעבירין את הזוהמא. ובמגן אברהם (שם ס"ק ג') תמה על השולחן ערוך שכתב דאין נוטלין בחמין מפני שהיד נכוית דצריך עיון האם בשוטים עסקינן שיכוה ידיו, ולכן הביא את דברי הגמרא ששיעור "שהיד נכוית" הוא שיעור שהיד סולדת בו, עיי"ש.

ועיין בקצות השולחן (סימן מג ס"ק יא) דכתב, שיש להסתפק לפי מנהגינו ליטול מים אחרונים אפילו לא היו ידיו מזוהמות מהמאכל, אם רשאי ליטול בחמין כיון שאין ידיו מזוהמות והניח בצריך עיון.

ומכל מקום יש הסוברים דלדינא צריך ליטול במים צוננים, וכבר כתב בספר שבט מוסר (פרק לא סימן לו), דאף על גב דכתב הרמ"א (סימן קפא בדרכי משה ס"ק א') שאין אנו נוהגין ליטול מים אחרונים, מכל מקום הירא והחרד יטול דווקא בצוננים. אולם בטור שם הביא שאין ליטול דווקא בחמין שהיד נכוית בהן, אבל פושרין שפיר דמי.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק ז') כתב: ומיהו אם אין לו כי אם אלו הפושרין בודאי אין להחמיר, ושם בשער הציון (ס"ק יח) הוסיף, דהלא כל הראשונים פסקו כלישנא בתרא לקולא, עיי"ש.

 

באלו משקים נוטלים

בשולחן ערוך (סימן קפא סעיף ט') כתב: מים אחרונים נוטלין בכל מיני משקין, ובדרישה (שם ס"ק ו') הביא דכבר כתב הטור (סימן קעא) שאין נוטלין הידים ביין, ולכאורה משמע דווקא ביין משום דחשוב וקובע ברכה לעצמו, אבל בשאר משקין מודה דנוטלין כדעת שאר פוסקים. ובאשל אברהם (שם ס"ק ז') כתב, דמה דשרי ליטול במשקין דווקא באין לו מים, הא יש לו מים אין ליטול במשקין.

ובזמן שאין לו מים דשרי ליטול במשקין אין לחשוש בזה משום ביזוי אוכלין, שהרי כתב הב"ח (שם סעיף א') דכל שהוא משום מצוה או קדושה או חובה אין לחשוש להפסד אוכלין.

וכן מצינו במגן אברהם (בפתיחה לסימן קעא) שהביא את דברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות ברכות הל"ט), דאין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך ביזוי ובעיטה, עכ"ל. והוסיף המגן אברהם דמשמע דדבר שהוא צורך האדם ליכא ביזוי ובעיטה.

וראה בערוך השולחן (סימן קס סעיף יח) שכתב, דודאי לכתחילה אין ליטול ידים במשקין דהוי דרך בזיון, דלשתותם בראם הקב"ה ולא לשופכם, אולם מעצם נטילת ידים מותר ליטול במשקין, ולכן אם אין מים מותר שאינו עושה מפני הבזיון אלא מפני ההכרח, עיי"ש.

 

יש נוהגים ליטול מים אחרונים מהמים ששטפו בהם כוס של ברכה

יש נוהגים ליטול מים אחרונים מהמים ששטפו בהם את הכוס של ברכה, ועל ידי כך עושין במים שתי מצוות: שטיפת הכוס ונטילת מים אחרונים, כמובא בים של שלמה (חולין פרק כל הבשר דין י') וז"ל: וראיתי מחמי מהרר"ק ירושלמי שהיה מדקדק שאחר גמר סעודה הביאו לו הכוס של ברכת המזון מלא מים, והיה משטף אותה בידיו, ואגב רחץ בהן ידיו למים אחרונים, ועשה שתי מצוות כאחת, שטיפת הכוס וקדושת מים אחרונים, וכן אני נוהג אחריו, ע"כ.

ובמחצית השקל (שם ס"ק י) ביאר את דברי הים של שלמה, וכתב דאחר ששטף הכוס שפך המים ההם על ידיו, דלא כמובן מלשון המהרש"ל שם שהיה רוחץ בעת השטיפה, שהרי המהרש"ל עצמו כתב שאין לרחוץ מים אחרונים מתוך כלי, עיי"ש.

אולם בשו"ת תשובות והנהגות (אורח חיים חלק ב סימן קיד) כתב, ואגב הנה ידוע שיש מקפידים שהכלי שמשתמשים בו למים אחרונים אין להשתמש בו לצרכיו, ובכלל בכל שיירי מים לרחיצה מפורש בהוריות יג, ב שהשותה מהן מזיק לזכרון, ובפרט ממים אחרונים או אם שותה שיירי מי נטילה מובא ב"אבני נזר" על הקיצור שולחן ערוך שבזה מכניס הרהורי כפירה רחמנא ליצלן, ולדעת כמה צדיקים וקדושי עליון כשמשתמש בכלי שנטלו בו מים אחרונים מסוכן לגרום כמה חולשות ומחלות עכ"ל, עיי"ש. וצריך ביאור מדברי הים של שלמה.

 

מים שנפסלו לנטילת מים ראשונים האם כשרים למים אחרונים

לגבי מים שנפסלו לנטילת מים ראשונים אי מותרין ליטול בהן מים אחרונים, דין זה מובא בלשון ריא"ז (על הרי"ף בברכות מ, ב) דכשם שמים ראשונים אינם ניטלים אלא במים הראויין לשתיית בהמה, אף מים אחרונים כיוצא בהן.

אולם בבית יד להמאירי (שער החמישי שער הג') כתב, דמים אחרונים אפילו נשתנה מראיהן או נעשה בהן מלאכה או נפסלו משתיית בהמה, כשרים. ובאמת בכף החיים (שם אות כה) כתב, דנראה לענין דינא, כיון דדעת האחרונים להתיר, הכי נקטינן, רק דלכתחילה יש להזהר, עיי"ש.

 

נטילת מים אחרונים ברוק

בשו"ת פני מבין (אורח חיים סימן לח) נשאל, אם מותר ליטול מים אחרונים ברוק בשעת הדחק, כיון דכל משקים כשרים, ואף דרוק לא הוי משקה, כיון דמכשיר לטומאה נימא דיועיל נמי לנטילה. ובסוף דבריו כתב שם, האמת ונכון דרוק אינו מועיל, דבברכות נג, ב ילפינן מ"והייתם קדושים" אלו מים אחרונים, ומשום ברכת המזון צריך, וכמו שכתב הדרישה (סימן קפא באריכות), ורוק אינו דרך קדושה ואינו מועיל לשום דבר שבקדושה לקינוח ידיו, לכן פשוט לדעתו דאינו מועיל רוק למים אחרונים.

וכן כתב החיד"א בספר מרפא לנפש (סימן סג), דלשיטת הגר"א דצריך רביעית מים, ודאי גם רוק לא מהני, דאינו בגדר נטילה, ומאריך שם בדבריו, ולבסוף כתב הנפקא מינה לענין רוק בשעת הדחק, דאי הנטילה משום חובה שפיר דמי, אבל אי משום מצוה היא לא מהני כלל, עיי"ש.

אולם במשנה ברורה (שם ס"ק ב') כתב, דאם אין לו מים למים אחרונים, שיברך ברכת המזון, וכל זמן שימצא מים אחר כך יטול ידיו, ולא הביא העצה ליטול ברוק, ודו"ק.

 

נטילת מים אחרונים דוקא מכלי

בראב"ד בתמים דעים (סימן סו) כתב, דמים ראשונים אין ניטלין אלא מתוך כלי, מים אחרונים מכל דבר, והיינו שאינו צריך ליטול דווקא מכלי כמו בנטילת ידים לסעודה. אולם בשלטי הגבורים (ברכות סוף פרק אלו דברים) הביא את לשון הריא"ז, דמשמע מדבריו שצריך ליטול מכלי, וכן מדברי הגר"א במעשה רב (אות פד) משמע שנוטל מכלי כמו במים ראשונים.

ובפלא יועץ בעניני נטילת ידים כתב: ואיש הירא יהיה לו בחנותו או בלכתו בדרך כלי מוכן ליטול וכלי לקבל, עיי"ש. וכן כתב בקב הישר (פרק יג), דצריך ליטול מים אחרונים לתוך כלי, מפני שצריך ליתן להם דרך כבוד.

במשנת יעקב (סימן קפא) הביא דבכלי של מים אחרונים יש כמה קפידות שהקפידו עליהם, יש מקפידים שכלי הנוטל ממנו מים אחרונים אין משתמשים בו רק אחר שמדיחין אותו, ושמע בשם צדיקים שיש מנהג להדיח ז' פעמים, עכ"ד. ובהגהות מבשר שלום על הקיצור שולחן ערוך (סימן מד) כתב, שראוי להדיח י"א פעמים.

 

מנהג שכלי של מים אחרונים אין משתמשין בו לנטילות אחרות

יש נוהגין שכלי של מים אחרונים אין משתמשין בו לנטילות אחרות, ובשו"ת תשובות והנהגות (אורח חיים סימן קיד) כתב, דידוע דיש מקפידים שהכלי שמשתמשין בו למים אחרונים אין להשתמש בו לצרכיו.

אולם בספר משנת יעקב (סימן קפא) כתב להקל בזה, והאריך לבאר בענין כלי שנוטלים בתוכה המים האחרונים, שהיה אחד שחשש לאסור להשתמש עוד באותה הכלי והאריך דאין שום רוח רעה על הכלי רק שמדיחין אותה משום נקיות, ומזה נראה דרק על הכלי שנוטלין לתוכה הוצרך להתיר, אבל על הכלי שנוטלין ממנה לא הוצרך להשמיענו היתר, שלא היה שום הוא אמינא לאסור.

 

כלי לנטילת מים אחרונים העשוי מכסף

בספר כל הכתוב לחיים (אות עו עמוד מ') הביא מהאדמו"ר מצאנז שנזהר שלא ליטול מים אחרונים מכוס של כסף. וכך הובא גם בספר אוצר החיים (אות קז).

ובזה יש לעיין על פי מה שכתב הקב הישר (פרק יג) ליטול מים אחרונים דווקא בתוך כלי משום שצריך ליתן להם דרך כבוד, ומטעם זה לכאורה אדרבה עדיף כלי כסף שמכובד הוא ביותר. ובאמת יש רבים שיש להם כלי מיוחד למים אחרונים משל כסף. אמנם אפשר לחלק דגם להקב הישר אין לכבדם כל כך וליתן להם בכלים של כסף.

 

נטילת מים אחרונים מכוס שעושים בה קידוש או שמברכין עליה ברכת המזון

בטעמי המנהגים (אות כ' בהגהות) כתב, דיש להקפיד שלא ליטול מים אחרונים בכוס שעושין בו קידוש או שמברכים בו ברכת המזון. אולם בים של שלמה (חולין פרק כל הבשר דין י') כתב בהיפך הגמור, שעל ידי שנוטל ידיו מכוס של ברכה הטעון שטיפה והדחה, עביד שתי מצוות בהדדי גם שטיפה והדחה, וגם מים אחרונים, ודו"ק.

 

נטילת מים אחרונים מכלי שאוכלים בו

עוד הביא בטעמי המנהגים (שם) בשם מהר"ש מבעלזא זצ"ל, שהיה מקפיד על הנוטל מים אחרונים בכף שאוכלין בו, ואמר שכל אלו הדברים קשין לפרנסה, ולכן יש להזהר שלא ליטול מים אחרונים מכלי שאוכלים בו.

 

נטילת מים אחרונים לכלי ולא על הקרקע

בגמרא חולין קה, א שנינו, מים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי, ואמרי לה אין נוטלין על גבי קרקע, מאי בינייהו, איכא בינייהו קינסא, ופירש רש"י "קינסא" אם נותן שפאי עצים וקסמין תחתיהם, למאן דאמר כלי הני לאו כלי הוא, ולמאן דאמר אין נוטלין על גבי קרקע שפיר דמי, ופירש רש"י דהטעם דאין נוטלין על גבי קרקע, משום דרוח רעה שורה עליהן כשהן על גבי קרקע.

וברבינו גרשום שם כתב, אחרונים אין נוטלין אלא אם כן מקבלין אותם המים ששופכין על הידים בכלי, דבעינן למימר קמן דרוח רעה שורה עליהן.

כן הרמב"ם (בפרק ו' מהלכות ברכות הלכה טז) הכריע כלישנא קמא, דאחרונים אין ניטלין אלא בכלי (ראה ברמב"ם פרנקל בשנויי נוסחאות). ובכסף משנה שם ביאר שיטת הרמב"ם, שפוסק לחומרא משום דלישנא קמא לישנא דגמרא, ואידך בלשון "אמרי לה", אי נמי יש לומר משום דמילתא דסכנתא היא נקט לחומרא דמפרש התם טעמא דאין נוטלין על גבי קרקע הוי משום רוח רעה.

וכן ביאר הדרישה (סימן קפא ס"ק ד'), דטעם הרמב"ם שנוטל בכלי, מפני הרוח רעה, ואף שהוא מדרבנן אין להקל בזה, כי חמירא סכנתא, ובהמשך דבריו כתב, דזיל בתר טעמא דהוא משום עניות ורוח רעה, עכ"ד. וכן כתב בלבוש (סימן קפא סעיף ב') דאין נוטלין אלא בכלי מפני שרוח רעה שורה עליהם ויש סכנה לאותם העוברים עליהם, עיי"ש.

ואפשר לומר שכוונת הדרישה על פי מה שכתב האבודרהם (הלכות ברכות השחר), דאמרו בשבת סב, ב כל המזלזל בנטילת ידים סופו בא לידי עניות, וסימן לזה ע'ל נ'טילת י'דים ראשי תיבות ענ"י. ובפרישה (סימן קנח ס"ק ז') הסביר זאת, משום דידא דעניות נבל שמו ונבל קרו לו, עיי"ש.

בקב הישר (פרק יג) הביא טעם נוסף בשם רבינו ישעיה סגל, שצריך האדם ליטול ידיו במים אחרונים דווקא לתוך הכלי ולא על הארץ, כי זה המים הוא חלק של סטרא אחרא וצריך ליתן לו דרך כבוד, ומתוך זה לא יוכלו המזיקין לעשות שום רע לאדם זה.

 

נטילת מים אחרונים מעל השולחן או מתחתיו

לגבי מקום הנטילה מצאנו בזה ב' שיטות: שיטה ראשונה, בספר טעמי המצוות (למהרח"ו פרשת עקב בשם הזוהר דף קפא) כתב, דהסטרא אחרא נמצא על השולחן, וכיון שצריך לתת לו את חלקו במים אחרונים יש שנהגו ליטול דווקא כשהכלי מעל גבי השולחן שאכלו בו את הסעודה.

שיטה שניה, כתב באליהו רבה (סי' קפא) שצריך ליטול ידיהם במקום נמוך מהשולחן, כדי שלא ישפכו מי הנטילה על השולחן. ובאמת יש שנזהרין בזה.

מכל מקום, אף הנוטל ידיו במקום נמוך מן השולחן, יש שכתבו שלא יטול ידיו על הקרקע, דהרי הבאנו מה שאמרו דרוח רעה שורה היינו דשורה על גב קרקע, כמובא ברש"י בחולין שם דהטעם דאין נוטלין על גב קרקע משום דרוח רעה שורה עליהן כשהם על קרקע, ולכן יש שאסרו כלל ועיקר ליטול על גב קרקע.

אולם בערוך השולחן (שם סעי' ז') מיקל בזה וכתב: נוטל על עצים דקים וכיוצא בזה שיהיה איזה הפסק בין המים לקרקע, ואם גם זה אין להשיג, יטול על הקרקע במקום שאין דרך בני אדם להלוך שם. וכן כתב בכף החיים (לרבי חיים פלאג'י סימן כה סעיף א') דיכול ליטול תחת הקרקע במקום שאינו דורס. ובמגן אברהם (סימן קפא ס"ק ב') כתב בסוף דבריו בענין שיכול ליטול על גב קרקע, דכשיעברו שם אנשים צריך שיתנגבו המים.

 

נטילת מים אחרונים על קרקע מרוצפת

בזמנינו שהקרקע מרוצף, כתב המגן אברהם (סימן קפא ס"ק ב') דיכול ליטול מים אחרונים על גבי הרצפה, דאין רוח רעה שורה אלא כשהם מונחים בקרקע בלי רצפה. ולכן יש שמתירים ליטול מים אחרונים תחת השולחן.

אולם כתב בספר יד הקטנה על הרמב"ם בהל' ברכות, דלא יטול תחת השולחן בשעת הנטילה אם ילדים מצויים שם, אבל אם יתנגבו ביני ביני אין להקפיד, דלאחר הניגוב תסתלק משם הרוח רעה.

אך יש מחמירים שלא ליטול כלל על הרצפה, משום דסוברים דאין לחלק בין רצפה לקרקע, וכתב בשער הציון (סי' קפא ס"ק יז) דהמעיין בלבוש יראה בפשיטות דסבר דהרוח רעה שורה אף כשנוטלים בכלי, אלא שמשתמר בכלי שלא ידרסו עליו בני אדם, ולפי זה אין להקל לשפכם על גבי רצפה, ולדעתו לדברי החינוך צריך עיון דאפשר דרצפה חשוב כקרקע עכתו"ד. ומבואר שם דיש להחמיר בכל אופן ולא ליטול על גב רצפה.

 

הפסק בדיבור אחר הנטילה

כתב הרמב"ם (פרק ו' מהלכות ברכות הלכה כ'), תיכף למים אחרונים ברכת המזון, ולא יפסיק ביניהם בדבר אחר, אפילו לשתות מים אחר שנוטל ידיו באחרונה אסור, עד שיברך ברכת המזון, עכ"ל.

וכתב הכסף משנה (שם), דמשמע מדברי הרמב"ם דמכל מקום להפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכה מותר. וכך משמע מדברי השולחן ערוך והטור. וכן כתב רש"י בברכות מב, א דתכף לנטילת ידים דמים אחרונים ברכה, ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו, עכ"ל, ומכל זה משמע דרק להפסיק באכילה ושתיה אסור, אבל דיבור לא הוי הפסק.

והטעם שמותר להפסיק בדיבור, כתב בערוך השולחן (סימן קפא סעיף א'), דהפסק דיבור לא שייך אלא במקום שיש ברכה וצריך להסמיך הברכה למעשה, על כן במים ראשונים קבעו חכמים שלא להפסיק בין ברכת "על נטילת ידים" ובין ברכת המוציא, אבל במים אחרונים שאין בהם ברכה, מה שייך הפסק בדיבור, ובשלמא אכילה ושתיה אסור משום דאזלה לה ברכת המוציא אחר הנטילה, אבל הדיבור למה יאסר.

אולם הערוך השולחן (שם סעיף ט') הוסיף דאף על פי שביאר שדיבור לא הוי הפסק וכל שכן שתיקה, מכל מקום אין כדאי לעשות כן לכתחילה.

ועיין במשנה ברורה (סימן קפא ס"ק כד) שהביא מהב"ח ואליה רבה בשם האריז"ל, שצריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לברכת המזון אפילו בדברי תורה.

 

הפסק בדברי תורה אחר הנטילה

בב"ח (סימן קסו) כתב, דמה שכתב הטור בשם הרא"ש שלא להפסיק ושלא לדבר, להורות דכל דיבור אסור אפילו לדבר בדברי תורה, וכן כתב הב"ח במקום אחר (סימן קפא), דאף בדברי תורה אין להפסיק לכתחילה בין נטילה לברכת המזון, דשלש תכיפות הן תכף לנטילה ברכה, ומסיים, דהרהור בדברי תורה ודאי לא הוי הפסק.

אכן בסדר היום (עמ' סז) היקל וכתב דבדברי תורה מותר להפסיק, וראוי הוא לאמרם כאן קודם ברכת המזון אם לא אמרם בתוך המזון, כי אין השולחן מתברך וכו' אלא כשקורא בדברי תורה (משמע מדבריו דלכתחילה צריך לומר הדברי תורה קודם הנטילה).

וראה בכף החיים (סימן קעט ס"ק א'), שהביא מעשה במי שנהפך לו הכתף והרגיש כאב חזק, ואמר לו האריז"ל שכאב זה בא לו מפני שהפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון בקריאת פרק משניות.

וכן כתב הבן איש חי (פרשת שלח לך אות טו) שצריך להזהר שלא להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון אפילו בדברי תורה, ורק פסוקים אלו יאמר אותם אחר מים האחרונים קודם ברכת המזון והם המזמור "אלהים יחננו ויברכנו" כולו, וטוב לצייר במחשבתו בצורת המנורה, ואחריו יאמר "אברכה את ה' בכל עת" וגו' ויכוין לגרש הסטרא אחרא העומדת על השלחן, ואחריו פסוק "סוף דבר הכל נשמע" וגו', ופסוק "תהלת ה' ידבר פי" וגו' ופסוק "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה", ואחר כך "וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'", עכ"ד.

 

הפסק לצורך הברכה

לענין הפסק מצרכי ברכת המזון, כגון לבקש יין וכדומה, מותר להפסיק בדיבור, והוא מדברי הריטב"א (פרק שישי סעי' כא) שכתב: שלא יאכל ולא ישתה ולא יתעסק בדברים אחרים. משמע מדבריו דאם מתעסק בדברים שהם לצורך ברכה מותר.

וכתב הפני יצחק בברכות נב, ב, דלשיטת בית הלל מה שמכבדים העצמות בין מים אחרונים לברכה, נמי על כן מטעמא דאין זה כבוד לברכה שיברך במקום שאינו נקי, נמצא דהוי לצורך הברכה, ומשום הכי לא נחשב הכיבוד להפסק.

 

המנהג לומר "מים אחרונים חובה"

בספר בן איש חי (פרשת שלח לך אות ז') כתב במה שאמרו "מים אחרונים חובה" רמוז כמה כונות סודיות של מים אחרונים, ולכן טוב שהאדם קודם שיושיט ידו ליטול מים אחרונים יאמר הלכה זו "מים אחרונים חובה".

והביא הבן איש חי שם, ששמע מאביו שהיה מנהג זקנו רבינו משה חיים לומר הלכה זו קודם נטילת מים אחרונים, ולפעמים היה סומך על הלכה זו במקום דברי תורה שאומרים על השלחן קודם ברכת המזון כשאין שהות לומר דברי תורה, כי זו הלכה מתורה שבעל פה, ודבר בעתו מה טוב.

גם בכף החיים (סי' קנז אות כא) כתב, דאחר הלימוד בתוך הסעודה קודם שיטול ידיו של מים אחרונים יאמר התיבות "מים אחרונים חובה". ומבואר מזה דעיקר המנהג הוא לומר כן בשעת נטילה דהיינו קודם שיטול מים אחרונים.

 

נטילת מים אחרונים בשבת

ברמב"ם (פרק כט מהלכות שבת הלכה יב) כתב, וז"ל: מי שהיה אוכל בערב שבת וקידש עליו היום, והוא בתוך הסעודה, פורס מפה על השולחן ומקדש וגומר סעודתו, ואחר כך מברך ברכת המזון.

עוד כתב הרמב"ם שם: היה אוכל בשבת ויצא השבת והוא בתוך סעודתו, גומר סעודתו ונוטל ידיו (למים אחרונים). והנה, פרט זה שנוטל ידיו לא כתב הרמב"ם לענין אם התחיל סעודתו קודם השבת וגומר סעודתו בשבת.

ובספר כלי חמדה (פרשת יתרו) רצה לומר מכאן, דאולי הרמב"ם לשיטתו (בהלכות ברכות פ"ו ה"ב) דמים אחרונים רק משום סכנה דמלח סדומית, ולכן כתב דיש לומר דבסעודת שבת דהוי שומר מצוה אין צריך מים אחרונים.

ולפי זה אתי שפיר מה שהרמב"ם כתב כאן דנוטל ידיו, דאינו מובן מה בעי הכא בזה, ולהנ"ל יש לומר דהשמיענו בזה חידוש, דאזלינן תמיד בתר גמר הסעודה דאם הוא בשבת אין צריך נטילת ידים למים אחרונים אף על גב דהתחיל בערב שבת, ואם גמר סעודתו במוצאי שבת צריך ליטול ידיו.

אך כתב הכלי חמדה דצריך עיון בזה, כיון דהרמב"ם עצמו לעיל בהלכות ברכות כתב, דצריך ליזהר ביותר בנטילה משום דסכנה הוא, אם כן בזמן שהתחיל את הסעודה בערב שבת אין נפקא מינה במה שגמר את הסעודה בשבת, הרי מכל מקום יש חשש סכנה מצד האכילה של קודם הקידוש, ואכן תמה בדבריו שלא מצא מי שהרגיש בדקדוק לשון הרמב"ם בענין זה.

 

נטילת מים אחרונים בליל הסדר

בקונטרס סדר הפסח הובא ממרן הגרש"ז אויערבאך, שתמה, אמאי לא נתנו בליל הסדר סימן למים אחרונים כמו שהזכירו 'קדש' 'ורחץ' 'רחצה', ובאמת ביוצרות של שבת הגדול הוזכרו מים אחרונים בסדר ליל הפסח, הלא דבר הוא, שהרי היה ראוי להוסיף עוד סימן למים אחרונים קודם הסימן של ''ברך" ולא הוסיף.

ואין לומר שבסימן "ברך'' כבר נכלל גם כן החיוב של נטילת ידיים למים אחרונים, דאם כן לא היה לו לכתוב גם כן הסימן של "רחצה", דנימא נמי שכבר נכלל בהסימן של ''מוציא מצה'' או בהסימן של ''שולחן עורך'', וצריך עיון.

ומובא בשם מרן הגרש"ז אויערבאך, דנראה שבעל ה"סימנים" סבר, דטעם מים אחרונים הוי מפני מלח סדומית, והואיל ובלילה הזה אוכלין מצה, ובמצה אין מלח וכמו שכתב הרמ"א (סימן תעה סעיף א') דאין טובלין את המצה במלח בלילה הזה, ואילו שאר המאכלים כגון הדגים הרי אין חיוב לבשלם במלח, וביותר כי שאר המאכלים אינם נכללים בסימני הסדר, ממילא סבר דליכא חיובא דמים אחרונים בליל הסדר.

אבל בעל היוצרות סבר, שהטעם של מים אחרונים הוי מפני "והתקדשתם" ושפיר חייבים בהם גם בליל הסדר אפילו אי ליכא תערובת מלח. ומכל מקום סובר הגרש"ז אויערבאך, שודאי אין לזלזל במים אחרונים, ויש להזהר בזה גם בליל הסדר, רק בעל ה"סימנים" לא הכניסם כיון שאין מוכרח שיהא מלח, ולשיטתו קאזיל.

ובאופן אחר, בספר אשד הנחלים (ערובין יז, ב) כתב, דנראה פשוט דהיינו טעמא שהשמיט השולחן ערוך את החיוב של מים אחרונים מסדר הסימנים של ליל הסדר, כיון דאיהו סבר כדעת התוספות בסוגיין דהאידנא לא קפדינן על מים אחרונים, כיון דאין מלח סדומית מצוי בינינו וגם אין אנו רגילים כהיום לטבל את אצבעותינו במלח אחר אכילה, הלכך לא כתב סימן למים אחרונים. מיהו אנן למאי דקיימא לן כהפוסקים שמים אחרונים חובה גם היום, בודאי חובה הוא גם כן ליטול מים אחרונים אף בליל הסדר.

ועיין שם שכתב, שהרצה את הדברים לפני הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, והשיב לו בזה הלשון: דאפשר דכיון שיש שאין מקפידין על כך, אינו חיוב גמור כל כך, הלכך לא קבעו לזה סימן. אולם כתב שם סברא נאה ליישב זאת, דהטעם שלא קבעו לזה סימן כיון דעיקר הטעם שנתנו גדולי הדורות הראשונים סימנים לסדר ליל הפסח, הוא כדי שירוץ בהם כל הבא לערוך את הסדר, ויעשנה כהלכתו, ולא יקדים את המאוחר ולא יאחר את המוקדם ולא ישנה כלום ממטבע שטבעו חכמים. הלכך כל מה שיש בו מקום לטעות אם להקדימו או לאחרו כמו "כרפס" או "יחץ" וכו' קבעו לזה חכמים סימן. אך כל שאין בו מקום לטעות כמו מים אחרונים שבודאי אי אפשר לטעות בהם, שהרי תמיד הם באים קודם ברכת המזון, לא הוצרכו לקבוע לזה סימן.

 

סיכום הענין

עד היכן נוטל ידיו למים אחרונים מצאנו בזה ארבע שיטות: שיטה ראשונה, עד פרק שני של אצבעות. שיטה שניה, על כל היד, כמו מים ראשונים. שיטה שלישית, עד סוף קשרי האצבעות. שיטה רביעית, על פי הקבלה רק ראשי האצבעות.

הראשונים לא נתנו שיעור למים אחרונים, וכתב הראב"ד בספר תמים דעים (סימן סו) דמים ראשונים צריכים רביעית בין גדול בין קטן, מים אחרונים אין צריכים אלא שידיח בהם את הידים, וכן כתב הרשב"א (תורת הבית שער שני בדיני נטילת ידים) דמים אחרונים לא נתנו בהם חכמים שיעור, אלא רוחץ עד שיעביר בהם הזוהמא מידיו, בין שיהיו המים מרובים בין שיהיו מועטים.

במשנה ברורה (שם ס"ק י') כתב, וז"ל: ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל, דאינם נותנים כי אם איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת, ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה, ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות.

לענין אם מים אחרונים צריך רביעית, במעשה רב להגר"א (אות פד) כתב: מים אחרונים חובה ומצוה כמו מים ראשונים, ולא יפחות מרביעית ובתוך כלי, עכ"ל. ומקורו מהרמב"ם (פ"ו דברכות) שהשוה דין נטילת ידים תחילה וסוף לכל דיניהם.

יש האומרים להרבות בכמות המים שהנוטל בשפע מתברך בעשירות, מאידך, יש אומרים שיש להזהר שלא להרבות בכמות המים של הנטילה, כיון שמי הנטילה של מים אחרונים הם חלק מן הסטרא אחרא ויש למעט בחלקם.

לענין נטילת מים אחרונים מתוך כלי, בראב"ד בתמים דעים (סימן סו) כתב, דמים ראשונים אין ניטלין אלא מתוך כלי, מים אחרונים מכל דבר, והיינו שאינו צריך ליטול דווקא מכלי כמו בנטילת ידים לסעודה. אולם בשלטי הגבורים (ברכות סוף פרק אלו דברים) הביא את לשון הריא"ז, דמשמע מדבריו שצריך ליטול מכלי, וכן מדברי הגר"א במעשה רב (אות פד) משמע שנוטל מכלי כמו במים ראשונים.

לענין הפסק בדיבור אחר הנטילה, כתב בערוך השולחן (סימן קפא סעיף א'), דבמים ראשונים קבעו חכמים שלא להפסיק בין ברכת "על נטילת ידים" ובין ברכת המוציא, אבל במים אחרונים שאין בהם ברכה, מה שייך הפסק בדיבור, ובשלמא אכילה ושתיה אסור משום דאזלה לה ברכת המוציא אחר הנטילה, אבל הדיבור למה יאסר.

אולם הערוך השולחן (שם סעיף ט') הוסיף דאף על פי שביאר דדיבור לא הוי הפסק וכל שכן שתיקה, מכל מקום אין כדאי לעשות כן לכתחילה.

ועיין במשנה ברורה (סימן קפא ס"ק כד) שהביא מהב"ח ואליה רבה בשם האריז"ל, שצריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לברכת המזון אפילו בדברי תורה.

[Total: 0    Average: 0/5]
שינוי גודל גופנים
ניגודיות