תפריט
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה, יא)

 

וברש"י כתב ליישב אמאי בא הכתוב ויחסו אחר אהרן ע"ש.

ונראה עוד, דבגמ' (זבחים קא, ב) פריך אי משה רבנו היה כהן גדול אמאי לא ראה נגעי מרים, ומשני שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובים בפרשה, ע"כ. ומבואר דבמראות נגעים מלבד דין כהונה בעינן גם דין אהרן ובניו, ומעתה י"ל דפינחס כיון שזכה בכהונה לא מכח יחוסו רק בזכות מעשיו שקינא לה' הרי שאינו במראות נגעים דלזה בעינן כהונה מכח אהרן, ולכך אתי קרא ליחסו אחר אהרן לומר דניתנה לו כהונה גמורה לכל דיניה, ואף לדינים התלויים ובניו כמראות נגעים.

(מציון מכלל יופי)

 

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי (כה, יא)

 

איתא (בסנהדרין פב, ב) התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל בא הכתוב ויחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכפי הנראה הוקשה להש"ס למה הוצרך הכתוב לייחסו עד אהרן הכהן, ובאמת כן פריך בספר הזוהר וכפי שיבואר, וע"ז משני דהקב"ה יחסו לבטל לעז השבטים (לגלות דמעשה זה בא לו מחמת היותו מתייחס לאהרן).

ורבי אביגדור נבנצל שליט"א בספר מציון מכלל יופי כתב ישוב נפלא, דהנה איתא (בזבחים קב, א) דאף שהיה משה כהן מ"מ לא היה כשר לראות נגעים, דבפרשת נגעים כתיב ובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים, הרי שצריך שיהא אהרן ובניו, ולכאורה יקשה דכיון שנתכהן פנחס כהונה עצמית, א"כ אין דין כהונתו מתורת כהונת אהרן, וא"כ לא יוכשר לראות נגעים, ולזה יחסו אחר אהרן שכהונתו באה לו מדין כהונת אהרן. ושמעתי שהגרי"ז אמר שכאשר ניתנה לו לפינחס כהונת עולם, הרי שבודאי ניתנה לו להמשך להיות מתייחס לכהונת אהרן, שהרי כאשר עלה לדוכן בירך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וכו' עכ"ד.

והנה איתא במכילתא (פרשת בא פ"א), עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל כשרים לכהונה משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, שנאמר (לעיל יח, יט) ברית מלח עולם הוא לפני ה', ואומר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו', וכזאת יש להעיר בהא דאיתא (בקידושין סו, ב) שחלל שעבד עבודתו כשרה, דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם בין זרע כשר בין זרע פסול, הרי דילפינן דיני כהונה ממה דכתיב גבי פנחס.

ולכאורה יש להעיר, שהרי פרשה זו האמורה כאן והיתה לו ולבנו אחריו ברית כהונת עולם מכוון כנגד פנחס כמבואר בתוס' (יומא ט, א ד"ה ולא) בשם הספרי שזכה פנחס שבנו נעשו כהנים גדולים דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו, הרי דהך קרא והיתה לו ולזרעו ברכה מסוימת לפנחס, וא"כ היאך נלמד מזה שניתנה לאהרן הכהונה בתורת ברית, וכן היאך נלמד מזה דכל בני אהרן החללים עבודתן כשרה, וצ"ב.

וע"כ דכהונת פנחס הוא מדין כהונת אהרן, וביותר למה שנתבאר בארוכה דחלוק כהונת משה מכהונת אהרן, דכהונת משה קדושה וגדולה בעלמא היא, ואילו כהונת אהרן באה לו בתורת משפחה ובתי כהונה, ולכן שפיר שייך לצרף את פנחס להיות בכלל משפחה זו, ואדרבה מתוך משפחת הכהונה ניתנה לו זכות כהונת עולם, וממילא שבדיני הכהונה ע"כ אין לחלק, וכל עיקר כהונתו בא לו כטפל לזרע אהרן.

ובזוהר פרשת (אחרי מות דף נז, א) וז"ל בקצרה כתיב פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, פינחס בן אלעזר הכהן מבעי ליה, בכל אתר דאתא פינחס בן אהרן הכהן כתיב, ובא הזוהר ליישב וז"ל, (נדב ואביהו) נפשהון לא מיתו, תרי זוג פן חס וכו', והיינו דנפש נדב ואביהו נכנס בפינחס, (שכיון שלא נשאו אשה הוי כל אחד פלג גופא ונכנסו שניהם בפינחס, ולכן פנחס נחשב כבן אהרן, ולכן יחסו אחר אהרן הכהן, והדברים מכוונים.

והוסיף בזה הרי"מ שורקין, דהנה איתא (בחולין קלד, ב) בענין מתנו"כ זרוע לחיים וקיבה בזכות מעשה פינחס, זרוע תחת ויקח רמח בידו וכו', והרמב"ן בפרשת (שופטים יח, ג) רמז להעיר שהרי מתנות נותנין אף לבני אהרן, ותירץ וז"ל, וזיכה לכל השבט בזכות פנחס, כאשר זיכה לפינחס להיות כהן עמהם, ואמר הרב הנ"ל שהוא מכוון עם מש"נ, שפינחס זכה בכהונת אהרן, וממילא שאין לחלק בין דיני הכהונה.

(חבצלת השרון)

 

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה, יא)

 

וברש"י, מה ראה הכתוב לייחס את פינחס אחר אהרן.

ונראה עוד בזה, שהנה בגמ' (תענית יא, ב) נאמר במה ששימש משה בשבעת ימי המילואים בחלוק לבן וכו'. ופרש"י דאילו באהרן כתיב 'בגדי כהונה' דכתיב והלבשתם וגו' ע"כ. ורש"י במס' (ע"ז לד, א) כתב עלה, וז"ל משה לא נשתמש בבגדי כהונה דכתיב ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך, והוא היה זר אצלם.

הרי נתבאר, שאפילו משה איש האלוקים, שבשבעת ימי המילואים נתכהן לעבוד מ"מ נאסר בבגדי כהונה, שלא נאמרו הבגדים אלא לאהרן ולבניו. וביאור הדברים הוא, דבגדי כהונה לא ניתנו סתם לכל הכהנים העומדים בבית ה' אלא לאהרן ולבניו בלבד. וכל שאינו מזרע אהרן נחשב כזר לענין בגדי כהונה.

וא"כ י"ל, שאם לא היה מתייחס פינחס אחר אהרן היה נאסר בבגדי כהונה, כי גם אם היתה הכהונה ניתנת לו, אך לא היה עדיף ממשה שנאסר בבגדי כהונה, והייתי סבור לומר שפינחס שזכה לכהונה מכח עצמו, אינו מותר בבגדי כהונה, שלא ניתנו הבגדים אלא לכהנים שנתכהנו בהיותם זרע אהרן. לכך בא הכתוב וייחסו לפינחס אחר אהרן, ושוב אינו נחשב אצל הבגדי כהונה כזר, שמלבד שנתכהן מצד עצמו נתכהן גם מצד היותו זרע אהרן, ושוב הותר בבגדים.

(רבי אביגדור נבנצל שליט"א)

 

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (כה, יא)

 

וברש"י לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן, ע"כ. וטעון ביאור דהא קי"ל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו וא"כ פינחס כדין עשה ומה חילוק יש בין גברא מישראל וכי למיוחסים שבהם נאמר דין זה. ועוד יש להבין דאי יש מה בטענת יחוסו מה יועיל הא דיחסו הכתוב אחר אהרן.

והנה בהא דקי"ל הבועל ארמית קנאין פוגעין בו יל"ע, דמצד אחד חזינן שאין עליו חטא משפט מות ולכאורה אי"ז חמור כשאר עריות דהא אין נהרגין ע"פ בי"ד בזה, ואף אם הקנאי באם להימלך בבי"ד קי"ל (סנהדרין פב, ב) דאין מורין לו להרוג, וכן אם הרג את הקנאי אין נהרג עליו כיון דהקנאי רודף הוא, והכ"נ אם הרגו הקנאי להבועל לאחר שפירש הימנה נהרג ע"ז דרק בשעת מעשה הותר דמו, וחזינן דזה שונה משאר עריות, אמנם אישתני דינו בעצם התרת דמו, דכל חייבי מיתות צריכים התראה ועדים, ועוד מצינו דינים לעכב מיתתם ומשא"כ הבועל ארמית הותר דמו לכל והקנאי נעשה עליו דיין יחידי וא"צ אפילו נטילת רשות.

וביאור הענין נראה, דקי"ל (ע"ז לו, ב) הבועל ארמית מכין אותו מכת מרדות, וההלכה דקנאין פוגעין בו נאמרה רק באם עשה בפרהסיא בפני עשרה. הרי מבואר דהא דהותר דמו אי"ז מצד חומר העבירה אלא מצד חילול קדושת ישראל, וכדאיתא (סנהדרין שם) דעליו נאמר כי חלל יהודה וגו' ובעל בת אל נכר, וכי יש בת לאל נכר אלא זה הבא על הכותית ע"ש דבנו נחשב לכותי, וכן הוא לשון הרמב"ם (פי"ב מה' איסו"ב הו"ז) כי חלל יהודה וגו' הנה למדת שהבועל כותית ונתחתן לעכו"ם שהאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה' וכו' יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו, שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשה אע"פ שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו, ע"כ. ומזה יש ללמוד דעיקר עוון בועל ארמית בפרהסיא הוא חילול קדושת ישראל, וע"ז נאמרה ההלכה למשה מסיני שהמקנא לקדושת ישראל רשאי לפגוע בו דעמדה תורה על סוף דעתם של יראי ה' המקנאים לכבודו, וכיון שמצד עצם החטא אינו בר קטלא ורק משום חילול קדושת ישראל לכן הותר דמו דוקא בשעת מעשה ובפרהסיא, ואי משום הא א"כ ודאי דכל מה שהותר הוא דוקא למקנאים אמת ובלב שלם לקדושת עם ישראל, וכלישנא דנקט קנאין פוגעין.

והנה איתא (סנהדרין צד, א) ויחד יתרו, שנעשה בשרו חדודים חדודים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה קמיה ע"ש, דעד עשרה דורות נושא בלבבו שייכות לאבותיו הארמיים, ונראה דזהו טענת השבטים, דכיון שטבע האבות מושרש בדורותיהם אחריהם הרי שא"א לאחד שנולד מגזע המפטם לע"ז שיהיה לבבו מקנא באמת כנגד המחללים קדושת ישראל ואין כאן קנאה טהורה, ולכן יחסו הכתוב אחר אהרן לומר שקנאותו נובעת מכח יחוסו הגדול וקנאה טהורה היא.

(באר יוסף)

 

ושם איש ישראל המכה וגו' זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני (כה, יד)

 

יל"ע מ"ט הכא הזכירה תורה שם החוטא, דבגמ' (שבת צו, ב) איתא דרבי עקיבא היה אומר מקושש זה צלפחד ואמרו לו חכמים היאך אתה מגלה שמו כשהתורה כסתו והיינו שנכון יותר לכסות שם החוטא.

והנה כתב הרמב"ם (פי"ב מה' איסו"ב ה"ד) כל הבועל גויה וכו' אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ובהשגות כתב הראב"ד, בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין, ע"כ. ועי' בהרה"מ שהקשה דה אלדין זה דקנאין פוגעין מייתי ראיה מפינחס, והתם לא מצינו שהתרה בזמרי ומנ"ל התראה בבועל ארמית, ואשר י"ל בזה דהנה פליגי רבי יוסי בר יהודה ורבנן, (סנהדרין ח, ב) דלר"י חבר א"צ התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד וחבר אינו יכול לומר סבור הייתי שזה שוגג, ורבנן ס"ל דאפ"ה חבר צריך התראה, אמנם הנה הרמב"ם (פי"ב מה' סנהדרין ה"ב) פסק כרבנן דחבר צריך התראה, אך נקט לטעמא דר"י שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ולכאורה טעם זה נותן שחבר לא יצטרך להתראה ועי' מש"כ שם הלח"מ דתרי עניני שוגג הם, דהא דר"י שוגג היינו שאינו יודע הדין אם אסור אם לאו ובכגון דא ס"ל לר"י דחבר א"צ התראה דודאי שיודע הדין, אך הא דהרמב"ם איירי באין דעתו לעשות כן וסובר שאין עושה עבירה כלל ובזה לכו"ע צריך התראה ואף לחבר, ע"ש. וכ"כ הרמב"ם (בפ"א מה' איסו"ב ה"ג) ע"ש. והנה במדרש איתא עה"פ ויקרב את המדינית לעיני אחיו, שלקח את המדינית והקריבה למשה ושאל זאת אסורה או מותרת ע"ש, ולפ"ז ממילא הא ידע שהיא נכרית ולא הוי כשוגג דהרמב"ם ורק שלא ידע שיש איסור, ובזה קי"ל כדרבנן דחבר א"צ התראה ומשום כן לא מצינו התראה בזמרי שהיה חבר וא"ש דברי הראב"ד.

בזה יבואר היטב הא דהזכירה תורה שם החוטא, דבאמת (לעיל כה, ו) לא הזכירה תורה שמו, אולם עתה שמדבר בשבחו של פנחס יש לשאול דהלא הרגו בלא התראה וא"כ אינו משובח כ"כ וכמש"כ הראב"ד, אשר לכן אמר קרא שמו שהוא נשיא בית אב וא"כ חבר הוא, ובזה לכו"ע חבר א"צ התראה.

(אמרי שפר)

 

צרור את המדינים וגו'. כי צוררים הם לכם בנכליהם (כה, יז-יח)

 

בתפארת יהונתן הק' מדוע לא יכלו המדינים לטעון 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין' שהרי מי אמר לישראל להתפתות אחריהם, יעו"ש.

ונראה, חדא די"ל דלא שייך כלל במדינים הכלל של דברי הרב וכו', כיון דהטעם להאי דינא הוא משום דכסבור שלא ישמע לו כמו שכתב הסמ"ע (חו"מ סי' קפב), וכאן הרי רצו המדינים שהם יכשלו וודאי לא שייך טעם זה.

ועוד י"ל, דטענה זו שדברי הרב וכו' צריך לטעון זאת, ומדלא טעין זהו ראיה שנתכוונו להכשילו, וראיה לדבר שהרי מצינו בגמ' (סנהדרין כט, א) גבי מסית שאין אומרים בו דברי הרב וכו', דאיהו לא טעין אנן נטעון, משמע שצריך שהוא עצמו יטען כן.

(רבי חיים קנייבסקי שליט"א)

 

שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל (כו, ב)

 

וברש"י, מה שצוה למנותן עתה, משלו רז"ל משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן והוא מונה אותן לידע מנין הנותרות. ועוד שבתחלה נמנו כשיצאו ממצרים עכשיו שהגיע עת פטירתו והוצרך להחזיר לו צאנו מחזירן במנין.

בלשון רש"י איכא דקדוק לשון, שכתב בפי' קמא לידע מנין 'הנותרות', דהלא הכא לא נמנה אפי' אחד מהנותרים שכולם מתו בדור המדבר, וא"כ כולם צריכים מנין חדש. וצ"ע.

והנה בעצם הדין מנין, הא פשיטא דמשה ואלעזר קיימו מצוה כשמנו את ישראל, כדכתיב שאו, שהוא ציווי עליהם לעשות זאת, מיהו יש להסתפק אם בני ישראל קיימו בזה אף הם מצוה, דלכאורה מה מצוה איכא גבייהו, דמה צריכים המה לעשות בשביל המנין, אטו אחד שיאמר שאינו רוצה להמנות, וכי בדידיה תליא מילתא, הלא בעל כרחו ימנוהו המונים שמנו את בני ישראל.

ומצינו ב' ביאורים בדרך המנין, דבספורנו כתב דהמצוה שיאמר שהוא בן כ' שנה, שמאז הוא נמנה, אמנם תמוה וכי בדידיה תליא מילתא, ומי מהימן לזה לומר שהוא בן כ' וראוי הוא למנין, והלא צריך להביא עדים על כך שזוכרים יום לידתו.

ונראה לומר, דהאב נאמן ע"ז לומר שהוא בן כ' שנה, וקשה (דבקדושין סג, ב) מבואר דאין האב נאמן למלקות ועונשים, ויש לדון אי מהימן עכ"פ לומר שבנו בן כ' שנה למנין, ושמא הכא חשיב כלענין נדרים דהאב נאמן לנמר על בנו שהוא גדול.

ובמלבי"ם פי' דהמנין היה ע"י נתינת מחצית השקל, וא"כ יתכן דהמצוה על ישראל הוא ליתן מחצית השקל דהיא מצוה קיומית, ויל"ע להיכן הלכו אותם מטבעות שניתנו במחה"ש, דבמנין ראשון הלך לאדני המשכן, והכא לא מצינו דמבואר לאיזו מטרה ניתנו, אם נתנוהו לתרומת הלשכה או לצורך אחר. ובכל מנין שע"י מחה"ש, יש להסתפק אם חלק מן המצוה הוא נמי ליתן הכסף, או דבעצם יש רק מצוה א' להמנות, אלא ד'האפשרות' למצוה זו הוא ע"י נתינת מחה"ש.

(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)

 

 

ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קורח במות העדה באכל האש את חמשים ומאתים איש ויהיו לנס (כו, י)

 

ובגמ' (ב"ב עד, א) בלועי דקורח בכל תלתין יומין מהדר להו גיהנום, וכתב רש"י שם דהיינו ראש חודש, ויש להבין טעם הדבר מדוע דוקא בראש חודש קורה הדבר.

ונראה לומר בזה ב' טעמים, כי תלתין יומין הוה שפיר ג"כ באמצע החודש וכדו' אלא דענין קידש החודש נמסר לחכמי ישראל, כדדרשינן ואתם אפילו שוגגים מוטעים וכו', וכאן קורח ועדתו חלקו על חכמי ישראל ונועדו קרואי מועד אנשי שם, ודרשו חז"ל קרואי מועד שיודעים לעבר שנים ולקדש חדשים, וחלקו על משה, לכן נענשים בכל ראש חודש, ודייקא ר"ח שר"ח מרמז ענין זה שמרדו בחכמי ישראל, וכוונתי בזה לדעת כ"ק אדמו"ר הגה"ק ממטמאר שליט"א.

ובאופן ב' י"ל דענין ר"ח הוא שהלבנה טענה כלפי השמש שאין שני מלכים משמשין בכתר אחד, ואמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך, והקב"ה אמר הביאו עלי כפרה וכמו שהאריכו חז"ל בחולין, וזהו ענין ר"ח, והנה קורח הו"ל למילף מינה שלא יחלקו על משה וילמדו מן הלבנה מוסר למו, והם לא עשו כן, לכן בכל תלתין יומין, כתב רש"י שהוא בר"ח.

(רבי משה הלברשטאם)

 

ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה וגו' (כז, א)

 

תנא בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן, שלפי שעה דיברו. דא"ר שמואל בר רב יצחק מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר כי ישבו אחים יחדו. אמרו לו אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן, אם לאו תתייבם אמנו מיד ויקרב משפטן לפני ה' (ב"ב קיט, ב).

ולכאורה מה רצו להוכיח מהא דמשה רבנו היה עוסק ודורש בפרשת יבמין.

ואפשר לומר, דהנה מצינו בגמ' (יבמות סד, א) שפשוט לא ייבם כיון דכתי' בקרא אחיו הבכור. ותי' הגמ', דמהא דחזי' דמיעט קרא אשת אחיו שלא היה בעולמו דכתי' 'כי ישבו גוים יחדו, מהא מוכח דבעלמא פשוט מייבם'.

ובזה ניחא טענתם, דטענו ממ"נ או שתתייבם אמנו או שתיתן לנו נחלה. דאמנם אם לא היה נאמר פסוק זה דכי ישבו אחים יחדו, לא היה להם כלל מה לטעון, דאכן אינם חשובות כבן ואינן נוחלות ובכ"ז אף אמם לא תתייבם כי פשוט אינו מייבם, אך מאחר דכתי' כי ישבו אחים יחדו דמינה הוכחנו דפשוט מייבם. א"כ טענו ממ"נ דאם איננו חשובים כבן – תתייבם אמנו, ואם אנו חשובים כבן – תנה לנו את נחלתינו.

(לחמי הלל)

 

כי בחטאו מת ובנים לא היו לו (כז, ג)

 

דבריהם טעונים ביאור, אם סברו שמשה יודע חטא אביהם מה הוצרכו למסירת מודעה שלא היה בעדת קרח דהעיקר הוא שבנים לא היו לו ולכך הן יורשות, ואילו סברו שמשה לא יודע הרי נוגעות הן שמבקשות נחלה, ואיך יקבל דבריהם.

וביאור הענין דלעיל (טז, ד) וישמע משה ויפל על פניו פי' בתרגום יונתן שחשדוהו באשת איש ומפני הבושה נפל על פניו, וזהו פירוש הכתוב (תהלים קו, טז) ויקנאו למשה במחנה כדאיתא בגמ' (סנהדרין קי, א) והנה לעיל בפרשת סוטה (ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע פרש"י שאם עד עתה היתה יולדת נקיבות תלד זכרים, וכו' ע"ש. ולפ"ז החוטאים בעדת קרח שקנאו לנשותיהם אם עד עתה ילדה מי מהם נקות צריכה מעתה לילד זכרים, וזהו טענת בנות צלפחד, שאבינו לא היה בעדת קרח אלא בחטאו מת והא ראיה כי בנים לא היו לו וע"כ שלא היה בעדת קרח.

(חנוכת התורה - לב אריה)

 

איש כי ימות ובן אין לו וכו'. ואם אין לו בת (כז, ח-ט)

 

מעשה ברבי חיים מבריסק זצ"ל, ששאלוהו על דינו של אחד שנטה למות, והניח צוואה שאם תלד אשתו המעוברת זכר, יתנו ב' שלישים מנכסיו להבן ושליש לאשתו. ואם תלד נקבה, יתנו ב' שלישים לאשתו ושליש להבת. לבסוף נולדו תאומים, אחד זכר ואחד נקבה, ונשאל הגר"ח איך יחלקו את הירושה.

עה לו הגר"ח, דמלשון הצוואה משמע שאוהב את בנו כפלים מאשתו, ואוהב את אשתו כפלים מבתו. ולכן יחלקו את הנכסים לשבע, ויתנו ד' חלקים לבן, ב' חלקים לאשה, ואחד להבת.

(איבעיא להו)

 

וידבר משה אל ה' לאמור. יפקוד ה' וגו' איש על העדה וגו' (כז, טו-טז)

 

וברש"י, כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו. אמר הגיעה שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי, אמר לו הקב"ה לא כך עלה במחשבה לפני כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל וזהו שאמר שלמה (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה עכ"ל.

הנה בשם משמואל כתב בשם הרבי מקוצק ז"ל, שמרע"ה היה דעתו על פינחס והקב"ה פסלו מפני מדת הקנאות שבו וכדרך שמצינו באליהו שאמר קנא קנאתי א"ל הקב"ה ואת אלישע תמשח לנביא תחתיך.

לכאורה דברים אלו סותרין לפירוש רש"י זה, אבל באמת אין הדברים סותרין כי הנה לכאורה ישנה פליאה עצומה בדברי רש"י שסותר את עצמו תוכ"ד, שהרי בדבור לפני כן כתב רש"י וז"ל וידבר משה אל ה' וגו' להודיע שבחן של צדיקים כשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי ציבור עכ"ל, והיאך כותב רש"י אח"כ ממש ההיפך מכך.

אלא על כרחך אין הדברים כמשמען שמשה בא לתבוע צרכי עצמו שיירשו בניו את גדולתו, תדע שכתוב המקרא בלשון עזה ואמרו ע"ז רז"ל במדרש כל מי שמבקש צרכי צבור כאילו בא בזרוע. ובפרט שבספרי עה"פ ואתחנן אל ה' אמרו זהו שאמר הכתוב (משלי יח) תחנונים ידבר רש ואילו כאן בא בזרוע שלא כמדתו, אלא הענין יבואר בהקדם מש"נ במק"א במקרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור, ופרש"י יהיה טהור הטובל בהם מטומאתו. ברם כידוע גדולה מעלת המעין ממעלת המקוה וכו'. והנה שני סוגי תלמידי חכמים ישנן יש ת"ח שהוא בבחינת בור מקוה מים, אמנם הוא בור סוד שאינו מאבד טפה אבל סו"ס לית ליה מגרמיה כלום ואין לו אלא מה שניתן לתוכו, משא"כ הת"ח שהוא בבחינת מעין שיש לו לב מבין להבין דבר מתוך דבר ולדמות מילתא למילתא.

והנה פינחס זכה לכהונה מצד עצמו ולא קיבלה מהמשפחה וכדאמרינן בגמ' זבחים (קא, ב) א"ר חנינא לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי וכו', רב אשי אמר עד שעשה שלום בין השבטים שנאמר וישמע פינחס הכהן וגו', ועיין בא"ע פרשת פינחס עה"פ והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, כי הכהנים הגדולים היו מזרע פינחס. ונראה הטעם עפמ"ש השם משמואל בשם אביו האבני נזר מה טעם כהן הדיוט מיטמא לקרובים ואילו כ"ג אינו מיטמא לקרובים, כי כהן הדיוט קיבל מעלתו מן המשפחה לפיכך הוא חייב לחלוק כבוד למשפחה, משא"כ כ"ג לא קיבל מעלתו מן המשפחה ודפח"ח. ולפיכך פינחס שלא קיבל מעלתו מן המשפחה דין הוא שממנו יצאו הכהנים הגדולים שאין מעלתם באה להם מן המשפחה וק"ל.

נמצא שפינחס בבחינת מעין ולא בבחינת בור מקוה מים על כן היה סבור משה שהוא ראוי להנהיג את ישראל ואמר לו הקב"ה שאינו כן, כי הואיל והוא בבחי' זו של חי הנושא את עצמו ולא הורגל להקשיב לזולת הוא קנאי, ואינו ראוי להיות מנהיג.

והנה כששמע משה כך סבר אם כן הקב"ה אוהב את ההמשכיות ואין לך ראוי להמשכיות יותר מאשר הבנים, שהם ממשיכים נאמנים ומעתיקי השמועה בנאמנות בבחינת ברא כרעיה דאבוה, ובפרט ששמע מהקב"ה שאמר לו תן נחלת צלפחד לבנותיו שיש ללמוד מזה מעלת ההמשכיות, וכמו שנאמר להלן בפרשת מסעי איש בנחלת אבותיו ידבקו בני ישראל. כי מעלתה וקדושתה של א"י מחייבת המשכיות, ואם כן ראוי שיהיו בניו יורשים וממשיכים את המנהיגות. ואמר לו הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, והיינו כי ההמשכיות של ירושת אבות ג"כ אינה רצויה לפניו ית'.

לפיכך אמר לו הקב"ה למשה, קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו ופירש רש"י שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ובמ"ר אדם שיודע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו, ולשון הספרי שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן.

ומבואר בזה מה שהוזכרו שני טעמים לבחירתו של יהושע, הטעם מפני שמושו שלא מש מתוך האהל והטעם מפני שהוא איש אשר רוח בו שיודע להלוך עם כל אחד ואחד כפי דעתו ודו"ק.

ובזה תבין, למה נבחר יהושע להלחם עם עמלק הואיל ויהושע היה בחינת דעת והרי עמלק הוא דעת דקליפה כנודע.

(רבי שלמה פישר שליט"א)

 

מלבד עולת התמיד ומנחתה ונסכיהם (כט, יט)

 

ויש להבין הך ונסכיהם על מה קאי, דאי אמוספי היום הא קודם לכן אמר קרא (פסוק יח) ומנחתם ונסכיהם, ואי על עולת התמיד הול"ל ונסכה כדכתיב אצל יתר הימים ועי' מש"כ רש"י בזה.

והנה איתא (תמורה יד, א) ת"ל מנחתם ונסכיהם, בלילה וכו' למחר, וברש"י אם קרב הקרבן בזמנו ואפילו מכאן ועד עשרה ימים, ע"ש דניסוך היין מצי אף אחר עשרה ימים באם הביא הקרבן בזמנו, אולם בניסוך המים קי"ל עבר יומו בטל קרבנו וכדאיתא בירושלמי (סוכה פ"ד ה"ו) הדא אמרה הקדימה לזבח כשר, ניסכן בלילה (שקודם לקרבן) כשר, לא ניסך היום לא ינסך למחר על שם עבר יום עבר קרבנו ע"ש, ומבואר דחלוק ניסוך היין מניסוך המים, דניסוך היין עיקר שייכותו הוא אל הקרבן ולכך משעה שהקריב מצי להשלימו מכאן ואילך ואפי' עד עשרה ימים, אולם ניסוך המים עיקרו מתייחס אל היום ולא אל הקרבן, דהן אמת שמצותה לבא עם הקרבן אך מוכרח דרק לכתחילה הוא דהא קמן אם הקדימו לזבח וכגון בלילה שלפניו כשר, ואשר לכן אם עבר היום לא ינסך עוד דעבר יום עבר קרבנו.

ומעתה י"ל דאי הוה כתיב ונסכיה הרי יש במשמע ב' נסכים של דבר אחד כלומר ניסוך המים והיין של עולת התמיד, ולכן אמר קרא ונסכיהם היינו ב' נסכים של ב' דברים, המים של היום והיין לעולת התמיד.

(משך חכמה)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות