אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם וגו'. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך וגו'. לעברך בברית ה' אלוקיך וגו' (כט, ט-יא)

 

אי' בגמ' (סוטה לז, ב) דפסוקים אלו נאמר בהם ברית וערבות לישראל, שכל ישראל ערבין זה לזה. (ויעוין שם בתוס' ד"ה אמר את החשבון לכך).

והנה רש"י (נדה יגף ב ד"ה כספחת) כתב, דאין ערבות לגרים, דישראל ערבין זה לזה אך לא לגרים שבינהם.

ולכאורה, הרי בפרשה זו כתוב ג"כ 'וגרך אשר בקרב מחניך' וא"כ מבואר דאף הגרים בכלל הערבות, וכיצד הוציאם רש"י מכלל הערבות.

ונראה עפמש"כ בספר 'ביצחק יקרא' (ח"ב סט"ו) דהערב מחויב בשני דברים, האחד לדאוג שהלווה ישלם, והשני דאם אין ללווה לשלם, משלם הערב תחת הלווה, ואף בערבות דישראל יש את שני החלקים, ראשית שכ"א מישראל מחויב לדאוג שחבירו יעשה המצוה, ולכן יכול להוציא את חבירו בברכת המצוות, ושנית דבעוון אחיו נענש.

עפ"ז י"ל, דהחלק הראשון שכ"א מחויב לדאוג שהשני יקיים שייך גם בגרים, ושפיר יתכן לומר דאפשר להוציא את הגרים בברכת המצוות. אך מש"כ רש"י דהגרים אינם בכלל ערבות היינו בחלק השני, דישראל אינם נענשים בעבור עוונות הגרים.

(מציון מכלל יופי)

 

אתם נצבים היום כלכם לפני ה' וגו' כל איש מישראל. טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך. (כט, ט-י)

 

ומבואר דבערבות מואב הכניסם משה בברית ערבות זה לזה, ומשא"כ בשעת מתן תורה הי' הברית רק על עצמן. וכן הוא בתנחומא וז"ל כלכם ערבים זה בזה עיי"ש. ובתנחומא מבואר דהך הערבות כלל נמי על טפכם ונשיכם וגרך.

אמנם איכא דמפרשי לי' דמהך דהפסיק הכתוב כל איש מישראל, ולהדר כתב טפכם ונשיכם וגרך לחודיה, דע"כ חלוקים הם, דישראל הוה ערבים על כל איש מישראל, משא"כ טפכם ונשיכם וכו' נתפס עוונם רק על עצמן.

וביותר הק' דהרי מבואר בגמ' שבועות [לט,א] דמאי דכתיב בפ' בחקתי (כ"ו ל"ז) וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה, הלא חזינן דהערבות הי' מקודם בברית במתן תורה. ובתנחומא (יתרו פ' י"ג) כתיב וז"ל ויענו כל העם יחדו ויאמרו, ולא עוד אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה, באותה שעה בקש הקב"ה לכרות עמהן ברית על הסתרים ועל הגלוים, אמרו לו על הגלוים אנו כורתין ולא על הסתרים שלא יהא אחד חוטא בסתר ויהא הצבור מתמשכן עליו שנאמר (דברים כט) הנסתרות לה' אלהינו וגו' לעשות את כל דברי התורה הזאת לפיכך וידבר אלהים את כל הדברים.

ונראה לתרץ ע"פ דברי זקני הגרב"ד זיע"א (בדרשתו בשבת תשובה) לבאר בהא דאיתא בגמ' שבת [לג,ב] דאמר רבי גוריון ואיתימא רב יוסף ברבי שמעיה בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור, אין צדיקים בדור תינוקות של בית רבן נתפסים על הדור. והק' רבינו הגרב"ד זיע"א הרי קיי"ל דאין נפרעין מן הערב תחילה, ואמאי נפרעין מן הצדיקין לפני הדור. ותירץ דהנה מצינו ב' מיני ערבות, חדא ערב סתם והיינו דאמרי הלוהו ואני ערב, ועוד ערב קבלן והיינו דאמרי הלוהו ואני אפרע. וגדרם חלוק, דבערב סתם קבלת ערבותו אינו על עצם החוב, אלא נעשה ערב רק בעד הפירעון, והיינו במקום דהלוה אינו פורע חובו, הרי חיוב התשלומים חל עליו, וע"כ קיי"ל דאין נפרעין מן הערב תחילה, אמנם בערב קבלן ערבותו הוא על עצם גוף החוב, ודמיא כמו שהוא הלוה, א"כ רשאי המלוה לתבוע ממנו תחילה, דבתר ערבותו נעשה כהלוה דאיכא עלי' תביעת חובו.

ודן הגרב"ד זיע"א בהך הערבות שקבלו ישראל האם ערבותם הי' בגדר ערב סתם, ונמצא דערבותם הוא רק על התשלומים, ולענין הכא ערבותם הי' על העונשין שנעשו ערבים לענין העונשין, או דלמא דערבותם הי' בגדר ערב קבלן, ונמצא דערבותם הי' על קיום התורה ונעשו ערבים זה לזה בקיום המצוות. ואמר הגר"ח זיע"א דנעשו ערבים כערב קבלן לעצם קיום המצוות. וראי' לזה מהא דאיתא דכל הברכות אע"פ שיצא מוציא, ופי' הראשונים שהוא מטעמיא שכל ישראל ערבין זה לזה, ולכאורה אם נימא דהערבות הוא רק לענין העונשין, א"כ מאי שייכא הך הערבות להועיל בכדי שיוכל לברך עלי', שהברכה תליי' בעצם גוף חיוב המצוה. וע"כ שהערבות הי' על עצם קיום המצוה ולכך נמצא דמחויב עלה על קיום מצותו של חבירו, וממילא יכול לברך עלה על הך חיוב הקיום של חבירו.

הלא מעתה י"ל, דמתיישב שפיר דברית מתן תורה דמבואר דנהיו ערבים, מ"מ אז הי' ערבותן רק כערבין סתם על העונשין, ומבואר כן בלשון התנחומא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה, וגדר משכון הוא על פירעון החוב. ועתה בברית בערבות מואב הכניסם משה בערבות חמורה על גוף קיום המצוות.

ולפי"ז י"ל דאף לדברי התנחומא שבברית בערבות מואב נתערבו נמי הנשים, מ"מ ערבותם לגביהם הי' רק על העונשין, והסברא נותנת כן דהך הערבות על קיום המצוות ל"ש על נשים וטף, דכיון דאינם בכלל חיוב קיום המצוות מאי שייכא שיתחייבו בדין ערבות בהך גוף קיומם. ומ"מ ערבות על העונשין נתערבו עלה. וע"כ שפיר דינא הא דאשה אינו יכולה להוציא אחרים דאינה בכלל ערבות, [ואף דמצאנו דגם הנשים היו ערבים על העונשין, ולפיכך איכא להן חובת תוכחה, ומצאנו דנענשו על מה שלא הוכיחו], דאינה בכלל ערבות על קיום המצות, ולהא בעי שתהי' ערבה על גוף המצוה. [ואיכא שי' דבמצוות שהנשים חייבות בהן יש להן דין ערבות, וי"ל דעל הנך מצות הי' שייך שיהיו בכלל ערבים דערבות קבלן].

(רבי חיים שלמה ליבוביץ שליט"א)

 

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה (כט, יח)

 

רש"י מפרש ד'הרוה' היינו שוגג, דעל השוגג בלבד היה הקב"ה מעביר, אך כיון שנפרע מן המזיד מצרף את השוגג עימו. הרמב"ן מפרש ד'הרוה' היינו מי ששבע מתאותיו והמתאוה נקרא 'צמאה', דהאדם שאינו מתאוה ע"י שמכניס קצת תאוה בליבו יוסיף בנפשו עוד תאוה ותהיה נפשו צמאה לכך.

בין פירושו של רש"י ובין פירושו של הרמב"ן מתקיימים אף בשאר עוונות. ולא רק בעוון ע"ז שבזה עסק הכתוב, כדכתיב 'אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלוקינו ללכת לעבוד את אלוהי הגוים'.

ואולם לפי פשוטו, דהכתוב איירי בע"ז צריך להבין מה שייך לזה 'למען ספות הרוה את הצמאה', ונראה, דהלוא הכתוב מתאר מצב שבו איש או אשה משפחה או שבט פונים מכלל הציבור והולכים לעבוד ע"ז, וי"ל דבזה כלל הכתוב את הענין של פורש מן הצבור, דהרי כאן כלל משה רבנו את כל ישראל מגדול ועד קטן, וכרת עימם ברית, ומזהירם שלא יפרוש מן הציבור כלל, ולא יראה לעצמו את טובתו הפרטית אלא את טובת הציבור.

והנה איתא בגמ' (תענית יא, א) בזמן שהציבור חיים בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי, ומבואר שם דהעושה כן אין לו כפרה עד שימות, והרמב"ם (פ"ד מהל' תשובה ה"ב) מונה את הפורש מן הציבור מאחד מאלו שנועלין בפניו את דרכי התשובה.

עליו הכתוב שמתברך בלבבו לומר 'שלום יהיה לי' דהיינו שלום עליך נפשי, למען ספות הרוה את הצמאה שאוכל ושותה ומרוה את עצמו בשעה שהמדינה כולה צמאה ושרויה בצער, ויש המגדילים לעשות ונהנים מצרת הציבור כעובדא דנקדימון בגן גוריון והאדון שביקש מחיר מופרז על המים בעת שהיה עצירת גשמים. 'לא יאבה ה' סלוח לו' כלומר דנועלין את דרכי התשובה, ורק אם יתאמץ וישוב אל ה' תקובל תשובתו כמש"כ שם הרמב"ם בסוף פ"ד.

(באר יוסף)

 

והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה (כט, יח)

 

'למען ספות הרוה' לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג, והייתי מעביר עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל, וכן תירגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות. (רש"י).

ולכאורה מדוע ייענש על השוגג, אחר ששוגג הוא בדבר, ונראה, דהנה איתא בגמ' (חולין ה, א) 'השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו', ופירש"י 'אילו היה יודע מתחילה, נמי' היה אוכלו ואין שב מידיעתו'.

אף כאן ההולך בשרירות ליבו ועבר אף במזיד, א"כ אינו יכול להביא קרבן על שגגתו כיון דאינו שב מידיעתו, אף אם היה מזיד בדבר היה עושהו, ולכן נפרעין ממנו אף על שגגתו כיון דאינו בר כפרה על כך.

(זבחי צדק)

 

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (כט, כח)

 

דבר ברור ומפורש בתורה שהיא עומד לעולם ולעולמי עולמים אין לה שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר וכו' והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותם עד עולם, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר וכו' שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינם לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר וכו' (רמב"ם פ"ט מיסוה"ת ה"א).

הקשו העולם מכאן, על הא דאמרו (נדה סא ב) מצוות בטלות לעתיד לבוא, הא מעיקרי הדת הוא שהתורה והמצוות לעולם ולדורי דורות.

וי"ל דהכונה בעיקר הזה שדיני התורה לא ישתנו מכפי שנאמרו בסיני ע"י משה רבינו, וגם זה נאמר בסיני שלעתיד לבוא יהיו המצוות בטילות ולא יתחדש שום דין לעתיד מה שלא ניתן למשרע"ה. והא דמצות בטילות לע"ל, גם זה הוא אחד מדיני התורה הנמצאת אצלנו היום.

עוד יש לומר, דהא במצוות בטילות לע"ל אין הכונה דהזמן שלעת"ל גורם שיתבטלו המצוות, אלא שהמתים שיחיו יהיו פטורין מהמצוות, דגזה"כ הוא 'במתים חופשי' כיון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות לעולם אפילו לאחר שיחיה, והדין הזה נוהג גם בזמן הזה, דאי מיתרמי ניסאן כמתים שהחיה יחזקאל פטורין מכל המצוות, ולא יהיה לעת"ל שום התחדשות בדיני התורה והאנשים שיהיו לעת"ל שלא יחיו ע"י תחית המתים באמת יהיו חייבים בכל המצוות.

(קובץ שיעורים ח"ב סימן כט אות א)

 

כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (ל, יד)

 

הרמב"ן פי' דכוונת התורה כאן לתשובה, דצריך להתוודות בפה ולשוב בלב אל ה', ולקבל לעשות את התורה לדורות.

ולכאורה א"כ, מדוע הקדימה התורה את הפה בלב, והלוא בתשובה צריך להקדים את הלב לפה כדאי' בגמ' (תענית טז, א) 'אמר רב אדא בר אהבה אדם שיש בידו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה לאדם שתופס שרץ בידו שאפי' טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה'.

ונראה לבאר עפמש"כ רבינו יונה בשערי תשובה (שער א' אות י"א) דמי שחטא על דרך מקרה, ראשית תשובת האיש הזה החרטה ואח"כ יעזוב דרכו כמו שנאמר 'ומודה ועוזב ירוחם', דהזכיר תחילה 'ומודה' דהיינו החרטה והוידוי, ואח"כ 'ועוזב' דהיינו עזיבת החטא, אך האיש המתייצב על דרך לא טובה תמיד. ראשית תשובת האיש הזה לעזוב את דרכו ואח"כ להתחרט, דעזיבת מחשבת החטא היא השלכת השרץ, והחרטה והוידוי במקום הטבילה.

היוצא מדבריו, דמי שמתייצב על דרך לא טובה תמיד, בא הוידוי בפה לאחר עזיבת החטא, ומי שחוטא על דרך מקרה צריך להקדים את הוידוי בפה ואח"כ לעזוב החטא.

לפ"ז י"ל דמש"כ התורה 'בפיך ובלבבך לעשותו' קאי על החוטא בדרך מקרה, דמקדים את הוידוי בפה למעשה.

(רינת יצחק)

 

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע (ל, טו)

 

בפסוק שלפנינו וכן בפסוקים הסמוכים רואים אנו שהתורה הדגישה 'היום', וכגון בפסוק שלפנינו 'נתתי לפניך היום', וכן להלן 'אשר אנוכי מצוך היום', 'הגדתי לכם היום', 'העידותי בכם היום', ועוד כהנה, ועלינו להבין מה ביקשה התורה להדגיש בכך.

בעל הנר למאור, באר זאת ע"פ מה דאי' בגמ' (ע"ז ה, ב) דילפי' מדכתיב (כט, ג) 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה', דאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.

לפיכך הוסיף משה רבנו בכל מקום ואמר 'היום', כיון דרק היום לאחר ארבעים שנה יש לכם לב לדעת ולהבין את כל מה ששמעתם במשך השנים הללו, ע"פ האותות והמופתים אשר ראו.

עפ"ז יש ליישב את קושית הגמ' (ברכות סג, ב) על הנאמר (לעיל כז, ט) 'הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום ניתנה תורה לישראל והלוא אותו יום סוף ארבעים שנה היה'.

ע"פ הנ"ל י"ל, דרק היום בחלוף ארבעים שנה, כאשר יש להם לב לדעת ולהבין ולעמוד על דברי רבם, בזה איפוא נהיו לעם.

(רבי מרדכי אליהו רבינוביץ)

 

[Total: 0    Average: 0/5]
שינוי גודל גופנים
ניגודיות