תפריט

אמירת דבר שבקדושה על ידי אמצעי קול

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
14/10/2009
"ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים כי היה הרעב בארץ כנען"(בראשית מב, ה)

בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק ז ה"ג) נלמד הדין שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה מגזירה שוה מתיבת "בתוך", דבמקום אחד נאמר (ויקרא כב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ובפסוק כאן נאמר (בראשית מב, ה) "ויבאו בני ישראל לשבר בתוך הבאים", מה בני ישראל שנאמר להלן עשרה, אף כאן עשרה.

והנה אף דהדין הוא (משו"ע או"ח סי' נה סעי' כ') דאם יש עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה יכול לענות אף מי שאינו עמהם, יש לעיין בדבר השימוש בטלפון ורדיו בימות החול לצורך תפילה כדי לצאת דברים שבקדושה, חזרת הש"ץ, מגילה, תקיעת שופר, הבדלה וכדומה, למי שאינו יכול לבוא לבית הכנסת. ובדומה לזה יש לעיין עוד בשימוש מיקרופון ורמקול לצורך התפילה בתוך הבית כנסת עצמו.

והאמת שענין זה נחלק לשתי קושיות עיקריות: א. האם צריך שלצירוף לא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם, ובמרחק כזה על ידי טלפון וכדומה שמא מפסיקין. ב. האם ה"קול" שנשמע דרך האמצעי קול נחשב הוא לקול אחר שנברא מקולו של המדבר הבא על ידי הזרם, ולכן אין יוצאים בזה ידי חובת תפלה ומגילה וקול שופר וכדומה, או דילמא כיון שעל כל פנים רק כשהמדבר קורא נשמע הקול, אז יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש, דהרי כל זה נשמע שעושה קולו ממש.

 

 

מקורות בגמרא לצירוף עשרה לדבר שבקדושה שיהיו כולם ברשות אחת

מקור ראשון, בגמ' בפסחים פה, ב נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי אם מחיצה מפסקת לענין תפילה בציבור. דאיתא שם לענין אכילת קדשים קלים מה נחשב להיות תוך ירושלים, במשנה מובא מן האגף ולפנים - כלפנים, מן האגף ולחוץ - כלחוץ.

ופירש רש"י דאגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו, דהיינו משפת הפנימית של עובי הפתח עד מקום הנקישה, וזהו "מן האגף ולפנים", היינו תוך העיר ממש כלפנים, ואוכלין שם קדשים קלים. אך "מן האגף ולחוץ כלחוץ", היינו מקום הנקישה ולחוץ נחשב כלחוץ מהעיר ואין אוכלים שם קדשים קלים. ואגף עצמו לא ידעינן השתא אי כלפנים אי כלחוץ.

ושם בגמרא אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה (רש"י: שהעומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח - אין מצטרף). ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, עכ"ל. וביאר רש"י את שיטת רבי יהושע בן לוי (בד"ה אינה מפסקת) שאין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו, ואין סתימה לפניו, עכ"ל. כלומר שלפי רבי יהושע בן לוי, אין המחיצה מונעת להחשיבם כקבוצה אחת ולצרפם למנין עשרה.

אולם, למעשה נחלקו הראשונים במה נחלקו רב ורבי יהושע בן לוי בענין מחיצה מפסקת או אינה מפסקת לתפילה בציבור - אי קא מיירי לענין צירוף למנין (כשיטת רש"י הנ"ל) או רק לענין לצאת ולענות איירי כשכבר יש מנין במקום אחד (כשיטת התוס'), כפי שיתבאר להלן.

מקור שני, בסוגיא בסוטה לח, ב משמע, דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. דאמר אדא אמר ר' שמלאי: בית הכנסת שכולה כהנים, כולן עולין לדוכן. למי מברכין? אמר ר' זירא: לאחיהם שבשדות (רש"י: דאניסי במלאכתן ואין יכולין לבא).

ובהמשך הגמרא, פשיטא, אריכי באפי גוצי לא מפסקי (אדם ארוך אינו הפסק בין הכהנים לישראל מהיות בכלל ברכה דאם כן אין לדבר סוף), תיבה לא מפסקה, מחיצה מאי? תא שמע, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. מבואר מדברי הגמרא דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת.

מקור שלישי, מגמרא בעירובין צב, ב  משמע להיפך דסתמא מחיצה מפסקת לצירוף דקאמר בגמ' שם: תשעה בגדולה ויחיד בקטנה - מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה - אין מצטרפין. והיינו (על פי שו"ע או"ח סימן נה) דאם תשעה אנשים בחצר גדולה ואחד בחצר קטנה, מצטרפין שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה. אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין. ומבואר מדברי הגמ' דסתמא דמחיצה מפסקת לצירוף.

מקור רביעי, במשנה בראש השנה כז, ב התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות (מין מיכל של מים), או לתוך הפיטס (חבית גדולה של חרס), אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא. וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כוון לבו וזה לא כוון לבו. מבואר מדברי הגמרא דמחיצה אינה מפסקת דהרי אם כיון לבו יצא.

 

מחלוקת הראשונים בסוגיא

נחלקו הראשונים במאי קא מיירי הגמ' הראשונה הנ"ל בפסחים האם לענין צירוף או לענין לצאת ולענות. שיטת רש"י בפסחים פה, ב שנחלקו רב ורבי יהושע בן לוי לענין צירוף למנין, שלדברי רב שאמר "וכן לתפלה" פירש רש"י שהעומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה והעומד חוץ לפתח אינו מצטרף, ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, כלומר שאין המחיצה מונעת להחשיבם כקבוצה אחת ולצרפם למנין עשרה.

אולם תוספות (שם ד"ה וכן לתפילה) מבאר דנחלקו רב ורבי יהושע בן לוי לענין אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה וכדומה, אם מי שאינו עמהם יכול לענות, וז"ל: הכא מיירי לענין לענות יחיד קדושה ויהא שמיה רבא מברך דאין מחיצה מפסקת לרבי יהושע בן לוי. ולרב יהודה (בשם רב) מפסקת כיון דהוי דבר שצריך עשרה וכי היכי דלא מצטרף לא נפיק ידי חובה אבל שופר לא בעי עשרה.

וכן הוא בתוספות בעירובין צב, ב (ד"ה תשעה בגדולה) וז"ל: ונראה לפרש דלצירוף מודה רבי יהושע בן לוי דאין מצטרפין כדאמרינן הכא. ופליגי לענין לענות קדושה או ברכו דקיימא לן במגילה (כג, ב) דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וקסבר רב מן האגף ולחוץ אינו יכול לענות דלא הוי בכלל צבור שבפנים ורבי יהושע בן לוי סבר דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת והוי בכלל צבור לעניית ברכת כהנים ולענות דבר שבקדושה. ועיין עוד בתוספות מסכת ראש השנה כז, ב ד"ה ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא.

ועיין בחידושי הריטב"א (ראש השנה כז, ב) שהאריך לבאר את שיטת התוס', ובסוף דבריו כתב דלפי שיטת תוס' לענין צירוף עשרה בכל דבר שבקדושה בעינן שיהיו כולם ברשות אחת כההיא דעירובין צב, ב ואם לאו אינו עולה להם וגם אינו יוצא, וכל דלא בעינן עשרה כגון שופר ומגלה וכיוצא אפילו אינם ברשות אחת יצאו לעולם, ואפילו בדבר שבקדושה דבעינן עשרה חייב הוא לענות עמהם, ויש מרבותי שהיו אומרים כי לעולם אינו עונה אלא כשהוא עמהם כההיא דעירובין צב, ב וההיא דפסח שני ליתא לדרבי יהושע בן לוי, ולא נהירא.

 

פסק הלכה

בטור (אורח חיים סימן נה) פסק כרבי יהושע בן לוי לפי שיטת התוס', שצריך שיהיו כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם והעומד תוך הפתח מן המשקוף ולפנים כלפנים ממנו ולחוץ כלחוץ וכו'. והני מילי להצטרף לעשרה אבל אם היו עשרה במקום אחד ואומר קדיש או קדושה אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם כיון שעשרה במקום אחד דאמר רבי יהושע בן לוי אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.

והביא הבית יוסף (שם) שכן כתבו התוספות בפסחים (פה, ב ד"ה וכן) ובראש השנה (כז, ב ד"ה ושמע) וכן כתב הר"ן (ר"ה ז, א ד"ה והקשו) והמרדכי שם (סי' תשטו) וכן הסכים הרשב"א בתשובה (ח"ג סי' רפו) וכתב שכן דעת הראב"ד ז"ל ולאפוקי מדברי החולקים בזה וכו'.

אולם כתב המהר"י אבוהב שיש חולקים בזה שכתב הטור ש"אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות אחריהם" וכו' ומכל מקום כתב שהסכמת רוב הפוסקים כדברי הטור. מיהו כתב דאיתא בירושלמי שהשומע בביתו קדיש אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף, ובשם רב אחא כתב והוא דליכא טינוף מפסיק בהדיא והוא דליכא גוי מפסיק בהדייהו.

ואכן בשולחן ערוך (שם סעיף יג וסעיף כ') פסק: שצריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום (שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ. אך אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים.

ועל דברי השו"ע שאם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ס) דאפילו הוא בבית אחר רחוק לגמרי שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה. ושם (בס"ק סא) כתב שיכול לענות אמן ואמן יהא שמיה רבא וקדושה וברכו וכן יכול להוציאו ידי חובתו בתפלה אם אינו בקי.

 

מהו "שלא יהא מפסיק עבודת כוכבים"

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נה  סעיף כ') כתב: ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים. וכתב המגן אברהם (שם ס"ק טו) דהיינו שלא יהא עבודת אלילים מפסקת אבל עובד עבודת אלילים אינו מפסיק כנ"ל. ועיין בשערי תשובה (שם ס"ק יז) שהביא שבבית דוד חולק וכתב דהיינו שאינו בן ברית ואין חילוק בין איש לאשה עיי"ש. וראה במשנה ברורה (שם ס"ק סה) שהביא שני ביאורים אלו.

 

הקדמה לד' שיטות

מצאנו ד' שיטות בדבר השימוש במיקרופון טלפון ורמקול וכדומה בימות החול לצורך תפילה בבית הכנסת, א. יש שהקילו שיכול לענות דבר שבקדושה, מגילה וכדומה דרך מכשירים אלו, ב. יש שהחמירו בזה מכל וכל, ג. יש שנטו להקל אך כתבו לנקוט בכעין שב ואל תעשה בענין זה, ד. וישנם המקילים בזה רק ליושבים סמוך לשליח ציבור. וכפי שיתבאר להלן.

 

שיטה ראשונה - שיטת המקילים בטלפון ורמקול

בשו"ת מנחת אלעזר (סי' עב) נשאל להלכה אם יש לענות אמן אחר ברכת חבירו ששומע על ידי הטעלעפאן שהוא המכונה ששומע קול חבירו על ידה גם בריחוק הרבה פרסאות ונתהווה שבסעודת שמחה של חבירו היה אחדמברך בורא פרי הגפן שישמע חבירו על ידי הטעלעפאן ואומר לו לחיים, ושאלו אם יש לענות אמן על זה, וכן כששומע קדושה וברכו על ידי הטעלעפאן בריחוק מקומות בהרבה פרסאות אם מותר לענות.

והשיב המנחת אלעזר דבטור (או"ח סי' נה) פסקינן כרבי יהושע בן לוי דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים, וכל השומע קול השליח ציבור אפילו יחיד והוא בבית אחר יוכל לענות עמו. אך הבית יוסף כתב בשם מהר"י אבוהב בשם ירושלמי דדוקא אם אין טינוף מפסיק בהדיה והוא דליכא עכו"ם מפסיק בהדיה.

אמנם הך ד"והוא דליכא טינוף בהדיה" הביא בשו"ע רק בשם יש אומרים ונמצא לכאורה דהך דיעה ראשונה עיקר להלכה דיוכל לברך, ואין נפקא מינה אם טינוף מפסיק מבחוץ בינותם או לא, כיון דכתב הך דיעה דאסור כשטינוף מפסיק רק בשם יש אומרים, ודיעה ראשונה בסתם העיקר כראשונה כנודע הכלל בלשון מרן המחבר.

אולם כתב שם בפרי מגדים דצריך עיון דזהו רק כשמפורש במחבר שהדיעה האחת מפורש להיפוך מדיעה ב', מה שאין כן כשכותב המחבר דיעה א' ואין מפורש ההיפך מדיעה ב' יש לומר להחמיר כדיעה הב'.

ואם כן הכי נמי יש להחמיר, כיון שבדיעה א' כתב רק בסתם דאפילו מחיצה של ברזל וכו' דכשיש עשרה במקום א' יוכלו לענות גם בבית אחר אבל לא מיירי אם יש טינוף בינותם כלל ואם כן אין מפורש בדיעה הא' להיפוך מדיעה הב'. ואם כן אין לברך מספק לבטלה וכן שלא לענות אמן לבטלה מספק בכהאי גוונא, ואם כן כיון שלא ימלט שבריחוק מקום איזה פרסאות (שהקול הולך בהטעלעפאן דרך החוט הברזל הקבועה על הכלונסאות ואינו הולך תוך החוט ברזל דהחוט אינו חלול כלל והרי הוא כהולך על החוט וחוצה סביב לו) שלא יהיה בכל משך הלז שום צואה, ואם כן אין לענות אמן או ברכו וקדושה.

על כל פנים כשמפסיק צואה באמצע גם אם נחמיר כדעת היש אומרים במחבר, מכל מקום הא פסקינן בשו"ע בהל'קריאת שמע (סי' עט סעי' ג') דכשהיתה הצואה במקום גבוה עשרה או נמוך עשרה אז מותר לקרות לדעת הרא"ש, ולדעת הרשב"א דוקא כשאינו רואה אותם, מכל מקום כתב המגן אברהם (שם ס"ק ט') דבלילה או מעצים עיניו שרי לכולי עלמא. ואם כן בנידון הטעלעפאן כשנחשוב הקול דרך החוטי ברזל למעלה על העמודים שהוא הרבה למעלה מעשרה גבוה באויר אפילו כשיש טינוף למטה, כיון שהעומד בבית ומדבר וכן השומע בבית אינם רואים כלל הצואה בדרך אם כן הוי מותר לכולי עלמא גם לדעת הרשב"א כיון דלא שייך בזה "ולא יראה בך ערות דבר".

ומה דאמרינן בפסחים פה, ב שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, פירש רש"י שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו עכ"ד. ומזה אפילו בריחוק הרבה פרסאות אם שומע קול חבירו מברך על ידי הטעלעפאן, יש לומר שיוכל לענות אמן או קדושה וברכו, בפרט שבכח חוטי הטעלעפאן למעלה לבד מוליך הקול בכח העלעקטרי ואין הקול כלל למטה מעשרה בדרך הילוכו בזה על כן יש לומר דמותר כנזכר.

אמנם לענין שופר אם יוצאין בשמיעתו על ידי הטעלעפאן, פשוט לדעתו דלא יצא, דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות לאותן העומדים בחוץ אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו ואם קול הברה שמעו עם קול שופר לא יצאו כמו שפירש רש"י (בר"ה כח, א) ובשו"ע (סי'  קפז) והכי נמי כשבא הקול על ידי הטעלעפאן מעורב לא כמו קול איש שמדבר, רק קולו כאוב וגם קול שופר ישתנה בודאי ויתערב כמו דרך הברת הטעלעפאן.

כן נשאל לענין מגילה אם יוצא השומע מהקורא בטעלעפאן ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצא לאסור. דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא.

אכן בספר נטע שעשועים (לתלמידו של המנחת אלעזר סימן ד) צידד להתיר אפילו לצאת תקיעת שופר דרך הטלפון, כיון שבעת שמשמיע המשמיע אין כאן שום הפסק ואותו הקול ממש שמדבר המשמיע שומע חבירו אפילו ברחוק כמה וכמה מאות פרסאות תיכף ומיד באותו רגע בלי שום הפסק, ויש התקשרות גמור בין השומע ובין המשמיע.

ואכן, מסקנת הנטע שעשועים למעשה שאין שום ספק שבעולם דשפיר יכולים לצאת מגילה על ידי טלפון ואפילו שלא מדוחק, וכמו שפסק לדינא גם המנחת אלעזר. וגם לענין עניית אמן קדיש וקדושה וברכו על ידי הטלפון הכריע הנטע שעשועים דלית דין צריך בשש דמותר לענות קדיש וקדושה ואפילו ברכו על ידי הטלפון אם ישראל חבירו כשר הוא המברך.

והוסיף שם טעם לדבר, שאפילו יוכל לשמוע תקיעת שופר על ידי טלפון, משום שהתוקע תוקע ככל אדם, אלא שהטלפון נושא את קולו למרחוק. וגם השומע שומע ככל אדם, ואין שינוי בגוף המצוה אלא שבסיבת מכשיר הטלפון נשמע קולו לרחוק יותר.

ובעצם דברי המנחת אלעזר שלא יוצאים ידי חובת שמיעת תקיעת שופר בטלפון מכיון שהקול "מעורב" ואינו נשמע כמו קול של איש רגיל שמדבר, כתב הנטע שעשועים: דהנה רבינו בעל המנחת אלעזר הדפיס חיבורו עוד בשנת תרס"ז, ואולי התשובה הלז נערכה מאתו איזה שנים קודם לכן, ואז מלפני ארבעים שנה בערך יכול להיות שעדיין מלאכת המעכאניק לא היתה גבוה כל כך ולא שמעו על הטלפון רק קול הברה עם הקול שופר, אבל בזמנינו שנתייפו עבודות הללו בעשר מעלות, ואנו רואים שקול תקיעה או שברים או תרועה על ידי הטלפון הוא קול שופר ממש בלי שום תערובות קול אחר, על כן בשעת הדחק וצורך גדול ואי אפשר בענין אחר שפיר יש לומר שיש למורה לפום גודל הנחיצות מקום להכשיר ולהתיר מצות תקיעת שופר על ידי טפלון, באופן שנכרי יעשה את כל ההתקשרות.

גם בספר מקראי קודש (לרבי צבי פסח פראנק דיני חנוכה ופורים עמוד צו) צידד שיוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הרמקול, שכל הקולות כשרים, אלא שצריך שיהיו נשמעים מפי בר חיובא, ולא דמי לשופר שאם יש בו תערובת קול אחר פסול. ובהערת הגאון רבי יוסף כהן שליט"א שם, כתב, שעל פי דברי הגאון המחבר נסתרו דברי המערערים על המשמיעים מקרא מגילה על ידי רמקול או טלפון, משום שהקול הנשמע דרכם אינו קול האדם, אלא קול אחר המתהווה מקולו, ודומה לתקליט של גרמופון. אבל לפי האמור אין זה דומה לתקליט, שאפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מכל מקום עדיין לא נפסק כח קול האדם, שהרי אין הקול נשמע אלא כשהוא קורא, והכל בא מכוחו, ונחשב כקולו ממש.

וראה בשו"ת פני מבין (אורח חיים סימן לג) שגם כן כתב לצדד שיוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך הטלפון, ואין זה דומה לשמיעת קול שופר שאם קול הברה שמע לא יצא, שבמקרא מגילה יוצאים גם בקול הברה עיי"ש. ועיין עוד בשו"ת שערי דעה (חלק א' סימן ב'), ובשו"ת ירושת פליטה (סימן י').

 

שיטה שניה - שיטת המחמירים דאין יוצאים ידי חובה על ידי טלפון

בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן ט) האריך רבות בענין זה, וכתב להחמיר בדבר השימוש במיקרופון טלפון ורמקול בימות החול לצורך תפילה בבית הכנסת, דנראה שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול (אף אם לא נאמר שהקול משתנה קצת ולענין שופר דינו כתוקע לתוך הבור או דות) לא יצא כלל ידי חובתו, משום דדוקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר על ידי קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, מה שאין כן כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה אף על פי שגם אותן התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר.

וכן הוא כמו שהשומע קול שופר מתוך תקליט של גראמופון, אף על פי שתנועת המחט בתוך התקליט מרעידה את הממברנה שעל גביו ויוצרת גלי קול ממש כקול השופר שהשאיר את רישומיו בתוך התקליט, אפילו הכי פשוט הוא שלא יצא כלל ידי חובת השופר, הואיל והוא שומע עכשיו רק קול ממברנה מן התקליט ולא קול שופר, הכי נמי גם כאן רק קול ממברנה שמע ולא קול שופר.

וכתב שם במאמר המוסגר: דיודע שיש לחלק מגראמופון, דשאני התם, שהקול אינו נוצר כלל עכשיו ברגע זה על ידי אדם, עם כל זה הביא דבר זה לדוגמא כדי להסביר בכך את כוונתו, מכיון שלאמיתו של דבר שווים הם, ואין שום סברא לחלק ביניהם הואיל וגם בטלפון קול האדם חולף ונעלם ונהפך רק לזרם משתנה, ולדינא לא איכפת לן כלל בין אם ההפסק שבינתים הוא זמן מרובה או מועט, כיון שקול האדם או השופר רק משנה זרם אבל הקול עצמו כבר עבר ובטל מן העולם לכן אף שבין רגע היה ובין רגע אבד וחיש מהר חוזר ונוצר שוב, מכל מקום כיון שבינתים חלף ונעלם הקול הנשמע לבסוף הוא רק קול תנודות מכניות של הממברנה הנעשה אך ורק על ידי זרם משתנה ולא על ידי שופר, מסתבר דאין זה חשוב כלל קול שופר כי אם קול תנודות ממברנה.

ואף על פי שהתנודות והזעזועים נעשים ממש על ידי מיתרי קול האדם ונמצא שתחלתם וסופם גלי קול, אפילו הכי מנין לומר שגם תנודות ממברנה שנוצרות על ידי דיבורו של אדם דאף גם הן תחשבנה משום כך כקול אדם.

ולענינינו כתב שם דאיכא לדמויי הך מלתא לאדם התוקע שופר או קורא מגילה על ידי זה שלוחץ באצבע על כפתור חשמלי וגורם בכך להשמיע קול שופר ומגילה ממש כקולו של אדם תוקע או קורא, דפשוט הוא דלאו כלום הוא הואיל והשמיעה צריכה להיות רק ממיתרי הקול ולא מן האצבע.

וראה בשו"ת יבי"א (חלק א או"ח סימן יט) שהביא שדיבר בזה עם מרן הגרש"ז זצ"ל, ולדעת הגרש"ז ברור הדבר שאין קול המדבר עצמו נשמע דרך הטלפון והרמקול, אלא הוא קול אחר הבא על ידי הזרם, באמצעות ממברנא, ולכן אין יוצאים בזה ידי חובת קריאת שמע ותפלה ומגילה וקול שופר וכו', ודמי לגרמפון שהקול הראשון אינו בעולם, והקול הנשמע מלוח הגרמפון הוא קול אחר לגמרי.

אולם הביא שם הרבה מן האחרונים שפלפלו אם יוצאים ידי חובת קריאת המגילה או שמיעת קול שופר על ידי הטלפון. ובכל אלו שהזכיר שם לא העירו בזה שהזרם הוא קול אחר כדברי מרן הגרש"ז זצ"ל, ואינו חשוב קול המדבר. אך לדברי הגרש"ז יפה עשינו שבטלנו את הרמקול, כי אף בחול אין יכולים לצאת בו ידי חובת תפלה ולענות קדיש וקדושה. וכמו כן לענין קריאת המגילה לא מהני לצאת בו ידי חובה.

והנה עיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן לח אות טז) שהביא בענין לצאת על ידי הטלפון והמיקרופון דברים שבקדושה, דיש שרצו לחלק בין קריאת התורה ומגילה וכיוצא בזה, דיש לדון דשפיר יוצא, גם כשנתערב מקול אחר, ובשופר לא יצא, דבשופר מעכב אם יש בתערובת של קול אחר, דאם שמע קול הברה לא יצא.

וראה בבאר משה (חלק ג' סימן קסו) שנשאל באדם שנדר שלא לדבר עם פלוני, האם בזמן שמדבר עמו דרך טלפון נקרא עובר על נדרו או לאו. והשיב שם שאסור לדבר עמו על ידי טעלעפאן מאחר שכלל גדול בידינו בנדרים,בכמה מקומות בש"ס, ומבואר בערכין (יט, ב) דאפילו נגד לשון מקרא אזלינן בתר לשון בני אדם. ולכן, הוי ממש כאלו מדבר עמו ישר פה אל פה ואסור.

אולם הוסיף חילוק לענין תפילה על ידי טלפון על פי מה שידוע על ידי חכמי הטכניק שהקול הנשמע בשפופרת הטעלעפאן אינו כלל קולו, אלא שקולו נרשם בכלי הקליטה ומשם על ידי גלי עלעקטרישע נשמע הקול בצד השני ואינו קולו כלל. ולכן חלילה לצאת קריאת מגילה או הבדלה וכיוצא בזה על ידי טעלעפאן וגם אין לענות אמן כששומע ברכה על ידי הטעלעפאן.

וזאת משום שאין כאן קול אדם אלא קול גולם דומם ואין לפלפל בזה, וכמו כן קול של מיקרופון אין יוצאים שום דבר כי גם קול המיקרופון אין קולו של המדבר נשמע אלא קול הזרם המשדר קול הנקבע בהטייפרעקארדער כידוע לכל הבקי קצת בענינים אלו. וכל מה שכתב לענין טייפ כן הוא לענין טעלעפאן, ראדיא, רמקול, טעלעוויזשן הטמא כי לעיקר הדין שוה כי הקול מכל כלים אלו יוצא כעין הטייפרעקארדער.

וכן כתב בבאר משה במקום אחר (חלק ז', סימן קי) לענין קריאת מגילה וכל מצוה ומצוה על ידי שמיעה כיוצא בזה כמו תקיעת שופר תפלה קריאת התורה קידוש הבדלה וכו', לצאת על טייפרעקארדער בודאי אין יוצאין כי הטייפרעקארדער הוי דבר דומם אין בו ממש.

 

שיטה שלישית - שיטה שלא ברור להיתר, אך יותר נוטה שיוצא בזה

בשו"ת מנחת שלמה (בתשובה הנזכרת לעיל) בהערות המחבר בסוף דבריו שם, כתב כך: לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כל כך פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה דמה שאמרו בגמ' "אם קול הברה שמע לא יצא", היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם מה שאין כן בטלפון ורמקול. אולם כתב מרן הגרש"ז על שיטת החזון איש שלדעתו הוא חידוש גדול מאד ואינו מבין אותו, עכ"ד. ולכאורה מבואר מדברי החזון איש שאפשר גם על ידי אמצעי קול חשיב ששומע ממש מפי המדבר.

ועיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ב' סימן קח) שכתב בדבר קריאת המגילה על ידי מיקראפאן דקשה לומר בזה הלכה ברורה כי לא נתברר כראוי איך נשמע על ידי זה. ולכן אין ראוי לקרא המגילה שישמעו על ידי המיקראפאן.

אך כתב להעיר, דאף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, הא על כל פנים רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך שאולי הוא גם כן באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. ועוד, שהרי מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומכל מקום נחשב שהוא קול האדם, לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. ועוד, דלא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר.

ומכח הערות אלו כתב דמטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה על ידי המיקראפאן מצד ההלכה. אך כתב בסוף דבריו דמכל מקום כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו כמו שכתב השואל שם.

וכעין דבריו כתב גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ד' סימן קכו) שנשאל בענין קריאת מגילה במקרופון במקום דחוק שלא ישמעו בלא רמקול שאולי יש להתיר בשעת הדחק, על פי התשובה הנ"ל שכתב האגרות משה שיותר מסתבר שיצאו בזה, אך כיון שלא ברור להיתר וגם הוא ענין חדש אין לעשות כן. והשיב דאף שהוא קצת דוחק אין לעשות כן.

אולם בשו"ת אגרות משה במקום אחר (או"ח ד סימן צא) כתב לענין שמיעת הבדלה על ידי טלפון לאשה הנמצאת בבית החולים בזמן שאי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטעלעפאן, שיותר נוטה שיוצאה בזה כפי שכתב בתשובה הנ"ל (או"ח ח"ב סימן קח) לגבי קריאת מגילה והוא הדין גבי הבדלה, משום דכל מצות דבור דבחול הוא כמגילה לבד קריאת שמע וברכת המזון שצריך למחות באלו הרוצים לצאת במיקרופון, שלכן כיון שאי אפשר לה לשמוע הבדלה בבית החולים צריכה לשמוע על ידי הטעלעפאן, וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעין על ידי טעלעפאן ועל ידי מייקראפאן מספק, עכת"ד.

ומבואר מדברי האגרות משה, שמעיקר הדין דעתו הוא כשיטת החזון איש דכיון שהקול נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, אין להחמיר מכל וכל כמו שכתב המנחת שלמה.

אולם עיין בשו"ת יחו"ד (חלק ג סימן נד) שהביא את דברי האגרות משה (אורח חיים חלק ב' סימן קח), וכתב עליו דכנראה שלא הוסבר לו הדבר כראוי, שהקול הנשמע הוא על ידי הממברנא, ואם כן בודאי שמצד עיקר ההלכה אין יוצאים ידי חובת מקרא מגילה דרך המקרופון.

 

שיטה רביעית - שיטה שרק היושבים סמוך לשליח צבור הקורא ברמקול  יוצאים ידי חובתם

בשו"ת קול מבשר (חלק ב' סימן כה) כתב, שהשומעים דרך מקרופון אינם יוצאים ידי חובת מקרא מגילה וקריאת התורה, שכדי לצאת ידי חובה צריך לשמוע קולו של המדבר בלבד, ללא שיתוף מכשיר אחר, ואין מועיל בזה מה שחצי הקול מפי האדם המדבר וחציו על ידי המכשיר. וכל שכן שהשומע קול שופר דרך מקרופון אינו יוצא ידי חובה, שאם שמע קול הברה שהוא קול מעורב לא יצא עכ"ד.

ולדבריו היה מקום לדון גם לגבי היושבים סמוך ונראה אל השליח צבור, שבכל זאת כיון שעל ידי הרמקול שומעים את הקול כשהוא עבה יותר מקולו הרגיל של השליח צבור, נמצא שקול אחר מעורב בו, ולא יצא ידי חובה.

אולם עיין בשו"ת יחו"ד (חלק ג' סימן נד) שכתב דנראה שהיושבים סמוך לשליח צבור, ויכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרמקול, ודאי שיוצאים ידי חובה. ואפילו אם על ידי הרמקול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר חיובא, וכל הקולות כשרים. וכל השאלה היא לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרמקול לא היו יכולים לשמוע את המגילה.

 

עניית אמן אחר ברכת חברו ששומע על ידי הטלפון

מצאנו כמה שיטות באחרונים לענין עניית אמן ששומע מחבירו דרך טלפון. שיטה ראשונה, במנחת אלעזר (שם) צידד להתיר לענות אמן, והוכיח דבריו ממה דאמרינן בפסחים פה, ב שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ופירש רש"י שאין הפסק לפני המקום שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו. ומוכח מזה דאפילו בריחוק הרבה פרסאות אם שומע קול חבירו שמברך על ידי הטעלעפאן, יש לומר שיוכל לענות אמן או קדושה וברכו. ואכן בשו"ת אגרות משה (או"ח ד סימן צא) כתב בפשיטות שצריך לענות אמן על ברכה ששומעין על ידי טעלעפאן ועל ידי מייקראפאן מספק.

שיטה שניה, בבאר משה (חלק ו סימן יז) כתב לענין לענות אמן על ברכה דרך טלפון דבודאי שרי אם השומע יודע איזה ברכה המברך בירך ואינו רוצה לצאת בברכתו, דלא יהא גרע מדיופלוסטון אלכסנדריא שהחזן היה עומד ומניף בסודר ואז ידעו שהחזן גמר ברכה הידוע להם וענו אמן, ועיין בתוס' סוכה (ר"פ א' ד"ה וכיון) וברכות (מז, אד"ה אמן) ובמפרשים ראשונים ואחרונים ובפרט בספר עינים למשפט (ברכות מז, א אות ו) ביאור רחב בענין זה.והעולה מדבריהם שאם יודע שבאותו רגע סיים המברך ברכתו ויודע איזה ברכה סיים והוא אינו רוצה לצאת בברכתו, רק לענות אמן יכול לענות על פי עיקר הלכה, עכ"ד. ומבואר שמותר לענות אמן דרך טלפון אם יודע שבאותו רגע סיים המברך ברכתו ויודע איזה ברכה סיים. אך כל זה בתנאי שהשומע שעונה אמן אינו רוצה לצאת בברכת המברך.

שיטה שלישית, היא שיטת מרן הגרש"ז אויערבך שנטה להחמיר אפילו בברכה שאין השומע מחוייב אם אינו עומד בבית הכנסת או סמוך לו, שכתב בשו"ת מנחת שלמה (חלק א' סימן ט) דלפי הדברים שביאר (הובאו לעיל) נראה שיש לשמיעה זו דין הנפת סודרים שהיתה באלכסנדריא של מצרים (שהיה בית כנסת גדול מאד, ולא היה כל הקהל יכול לשמוע קולו של השליח ציבור, ולכן היו מניפין בסודרין כדי שידעו שהחזן גמר ברכה הידוע להם וענו אמן), דחשיב רק כיודע באיזו ברכה השליח ציבור עומד ולא יותר, וכיון שכן נראה שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה.

וביותר כתב דאף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה גם כן אפשר דרק אם עומד בבית הכנסת או אפילו סמוך לו ושומע חזרת השליח ציבור או שאר ברכות על ידי רמקול אז שפיר נגרר אחר הצבור ועונה אמן מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, מה שאין כן כששומע את הברכה רק ממברנה ולא מפי אדם.

עוד הוסיף דקל וחומר הוא לפי זה שהשומע קול שופר, מקרא מגילה או סתם ברכה על ידי רדיו שאינו עושה כלל שום מצוה וגם אינו רשאי לענות אמן אחר המברך, כי הקול היוצא מהממברנה של מקלט הרדיו איננו כלל קול התוקע או המדבר, אלא גם כאן רק הממברנה עצמה היא המדברת, ונמצא שרק קולות עץ ואבן הוא שומע ולא קול אדם. ואדרבא רדיו עוד יותר גרוע מרמקול וטלפון.

וראה במועדים וזמנים (חלק ב' פורים ומגילה סימן קה) שכתב סברא כעין של המנחת אלעזר שנשאל מחו"ל במסיבות שמתפללין ומברכין בימי החול ברמקול, אם השומע ברמקול כשהוא בחוץ עונה אמן ויהא שמיה רבה או לא, וגאון אחד פסק בפשיטות שכל השומע ברמקול חייב לענות אמן, דלא גרע מאלכסנדריא של מצרים שהניפו בסודרין וכל הרואה ענה, והכא נמי כששומע ברמקול לא גרע מסודרין, וכיון שיודע שגומר ברכה עונה אמן אף שלא שמע הקול ממש.

וכתב שם לפקפק מאד בדין זה, דכשם שאם שומע ברדיו אינו עונה אמן שאין זה קולו, ואף שמדבר עכשיו באותה שעה, הוא הדין ברמקול אין יוצאין, ובאלכסנדריא של מצרים כולם באולם גדול יחד ונצטרפו בכך, וכהאי גוונא אף שאינו שומע כיון שיודע שמברך עכשיו עונה אמן. אבל כשאינו עמו בהמקום וגם אינו שומע קולו ממש, נראה גם אמן אין לו לענות. ולפי זה באולם גופא עונה אמן ויהא שמיה רבא, אבל במקום אחר לגמרי אף ששומע דרך רמקול ויודע שגומר עכשיו ברכה אינו עונה אמן שאינו מצורף יחד באולם וגם אינו שומע הקול ממש והוה כשומע ברדיו.

מיהו נראה דאף שאינו שומע המברך שעל זה לא מועיל רמקול, אם שומע פי העונים ממש נמי מברך עמם וכמבואר ברמ"א (קכד סוף ס"ק יא), ולכן אפילו אינו בחדר המברך רק במקום אחר ושומע ברמקול המברך, אם שומע על כל פנים מפי עונים ממש חייב לענות עמם.

 

סברות נוספות להחמיר

בנוסף לסברת המחמירים שה"קול" שנשמע על ידי מיקרופון טלפון רדיו ורמקול הוא קול אחר שנברא מקולו הבא על ידי הזרם, ולכן אין יוצאים בזה דברים שבקדושה, חזרת הש"ץ, מגילה, תקיעת שופר, הבדלה וכדומה, יש שהוסיפו עוד סברות להחמיר.

 

אין דרך טבע השמיעה בעצמותה בכך

בספר גליוני הש"ס (ברכות כ"ה ע"ב) דן רבי יוסף ענגיל בדבר שמיעת שופר ומקרא מגילה על ידי הטלפון שנתחדש מקרוב, וכתב, דנראה שאין לנו לדון משמיעה רגילה לשמיעה שעל ידי הטלפון, ששמיעה רגילה אף על פי שהיא גרמא על ידי חלקי האויר שמתנודדים זה מזה, על כל פנים הואיל ודרך השמיעה וטבעה בכך, שפיר נחשבת לשמיעה, מה שאין כן בשומע דרך הטלפון שאין דרך טבע השמיעה בעצמותה בכך.

 

עשיית המצוה הוא על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשותה

בשו"ת חיי אריה (סימן ל') כתב שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר דרך הטלפון, שכל מצוה שכתבה התורה לעשות בכוונה, עשיית המצוה על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשותה, פוסלת אותה, ומטעם זה כתב בשו"ת בר ליואי (חלק אורח חיים סימן יט), לענין מצת מכונה, שאין יוצאים בה ידי חובת אכילת מצה כיון שנעשית בשינוי מהדרך שציותה התורה.

 

הקורא ברדיו ורמקול אין בו הפחד הנצרך בשעת התפלות

בנוסף שהדין נוטה שאי אפשר בכלל לצאת ידי חובה בשמיעה על ידי כלים אלה שהקול היוצא מהם אינו קול המדבר המשמיע, הביא הציץ אליעזר (חלק ד סימן כו)  שיש להחמיר משום שהעומד לפני הרדיו והרמקול, חובה עליו להצטמצם להשמיע היטב את קולו דרך בם וממילא בהכרח לצמצם גם את מחשבותיו כולם או רובם ולו אפילו מקצתם להשמיע בהם היטב את קולו ונמצא שכל כמה שמחשבותיו נתונות לכך באותה המדה מחסיר מנפשו ההרגשה והאימה שהנהו עומד לפני יושב תהלות ישראל בשליחות עם קודש. ואין לו באותה שעה שמתכוון להשמיע קולו בהם אימה ויראה וכובד הראש הראוי.

וכן במדת מה גם לא להשומעים המטים אזניהם לשמוע, כי הרי כוונת התפלה היא שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה (רמב"ם פ"ד מה' תפלה הט"ז) וכל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה (רמב"ם שם הט"ו, ושו"ע או"ח סי' צח). ומובן שפניית לב זאת מכל המחשבות ולראות עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה צריך להיות גם כששומעים מפי השליח ציבור דברי קדושה לצאת ידי חובה, ובשעה שמטין האוזן לשמוע לקול היוצא מהרדיו או אפילו מהרמקול בלי ספק שאין הלב פנוי אז מכל המחשבות לראות את עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, כי אי אפשר לשני הפכים בנושא אחד.

וכעין זה מובא במנהג מרשלייאה (בסוף דבר עמוד 171) דאמר ר' אלעזר מאי דכתיב "היתה לי נחלתי כאריה ביער נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" (ירמיה יב, ח) זה שליח צבור היורד לפני התיבה שאינו הגון, וכל שכן מי שאינו משים כונתו בתפלתו ומתפלל "מצות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג) והוא אמרו "בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני" (שם). וכל שכן מי שאינו מבין מה שאומר שפעמים הוא מברך את השם ופעמים הוא מקלל את העם והוא "לא ידע ואשם" (ויקרא ה, יז).

וכל שכן מי שאין כונתו אלא להשמיע קולו ונגונו שאין תפלתו לשם כי אם לעם והוא כמקריב קרבן לה' לזר. וכל מי שאין מתפלל כי אם להתגדל על העם, שהוא שנוי ובזוי לשם ולעם. וכל שכן מי שמתפלל בקלות ובעזות ראש ואינו משים על לבו לפני מי הוא עומד, שתפלתו תועבה.

 

מכשירים אלו - שנאוי הוא לפני המקום

עוד כתב בשו"ת ציץ אליעזר הנזכר, דהדעת נוטה לומר שעצם העברת הקול ליציאת ידי חובת תפלה ודברי קדושה על ידי מכשירים ותקליטים שמשמיעים על ידם כל מיני שחוק והוללות (ובעיקר שייך זה בנוגע להעברה דרך הרדיו) שנאוי הוא לפני המקום.

ובדומה לזה עיין בשו"ע או"ח (סי' נג סעי' כה) דשליח ציבור המנבל פיו או שמרנן בשירי הנכרים ממחין בידו מלעשות כן ואם אינו שומע מעבירין אותו (עיי"ש ובחידושי רע"א). וכן מה שפסקינן שם ששליח ציבור שאינו מחליף בגדיו בשעת התפלה מעבירין אותו משום משניאי אהבו מות, הגם שאינו דומה לשם שהוא בר חיובא ומוזהר מלעשות זאת, אבל נשמע מזה שהשמעת הקול של השליח ציבור צריך להיות על ידי פה נקי וטהור מכל שמץ, והוא עצמו צריך להתקדש ולהטהר בקדושה עליונה בשעת תפלתו שמשמש אז בתור שליח ציבור עומד ביניהם ובין ה' להוציאם ידי חובה.

 

יש מקום לאסור הכנסת כלי מכשיר הרדיו ואולי גם הרמקול לבית הכנסת

בשו"ת ציץ אליעזר (שם) כתב דיתר על כן יש גם מקום דיון לאסור עצם הכנסת כלי מכשיר הרדיו ואולי גם הרמקול לבית הכנסת שמוראו עלינו כמורא המקדש, ומכל שכן בשעת התפלה, ואיסורם נלמד ממה שאמרו חז"ל במגילה כח, ב ונפסק ברמב"ם (פרק יא מה' תפלה ה' ו' ז') ושו"ע או"ח (סי' קנא) דבתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה וכו'. כי כמעט ולא יצויר שעם הכנסת מכשירים אלה לבית הכנסת שלא יבואו על ידיהם לידי כל הנ"ל, ולפעמים עוד יותר מזה.

 

לענין שופר, שופר אחד אמר רחמנא

בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן פב) נשאל אם מותר לתקוע בשופר ביו"ט של ראש השנה במיקראפאן או ראדיו, עבור החיילים שהם אצל הצבא ולא יוכלו לבא לבית הכנסת לשמוע קול שופר ותפלה, אם מותר לתקוע להם על ידי ראדיו, ואם יוצאים בזה.

ותירץ דפשיטא שאין יוצאין תקיעת שופר על ידי ראדיו, וכמבואר להדיא ברא"ש (ר"ה פ"ג), אם היה מעכב את התקיעה וסתמו פסול, וטעמא דפסול כיון דסתימה זו מסייעת לקול, משום ששופר א' אמר רחמנא ולא שיסייע שום דבר אחר לקול, וכן הוא בשו"ע (תקפו) בטו"ז שם. והכא אין לך מסייע גדול מכוח הראדיו, שכוח הראדיו מוליך את הקול, ופשיטא שאינו יוצא בזה מצות תקיעת שופר, אך הוסיף בסוף דבריו שעל כל פנים אסור להשתמש העלעקטרי בשבת ויום טוב.

 

לצאת בהבדלה על ידי שמיעה בטלפון

בשו"ת אגרות משה (או"ח ד סימן צא) כתב בענין שמיעת הבדלה על ידי טלפון לאשה הנמצאת בבית החולים, דאם אי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטעלעפאן שיותר נוטה שיוצאה בזה, וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעין על ידי טעלעפאן ועל ידי מייקראפאן מספק.

אולם מאידך, דעת הגאון רבי יעקב קמינצקי (המובאת מפי השמועה בספרו אמת ליעקב, סוף סימן רצו) שאין לאשה לצאת ידי חובת הבדלה על ידי הטלפון, כי אין זה קול המדבר, ולכן צריכה להבדיל בעצמה. ויש לה עצה להבדיל על השכר, כי מה שנהגו שלא לשתות מכוס של הבדלה הוא רק ביין או במיץ ענבים, מטעם שכתב השל"ה שהבדלה הוא תיקון לחטא עץ הדעת, אבל בשכר אין חשש. וכשאין לה עצה אחרת יכולה להוציא את הקטן בהבדלה, והקטן ישתה את היין, דאף על פי שהקטן יכול לברך בעצמו, מכל מקום הרי כבר ביאר רש"י בעירובין(מ, ב) דהשתייה בכוס של ברכה הוא משום שלא יהא גנאי לכוס, ואף על פי שאינו שותהו אינה ברכה לבטלה, ולכן כיון שאין הטעימה חיוב כל כך יכול גם הקטן לטעום מכוס של הבדלה שלא יהא גנאי לכוס.

ועיין בבאר משה (חלק ו' סימן מז) שכתב דטעות גדול הוא ביד המתירין להוציא אחר ידי הבדלה במוצאי שבת בטלפון וכי איננו יוצא השומע כלל וכלל לא. ועוד עיין בשו"ת משנה הלכות (חלק ב', מדור התשובות סימן לז) שכתב לענין זה שעכשיו שידוע אופן פעולת הטלפון, פשוט דאין יוצא בזה כלל.

 

 

סיכום הענין

בשולחן ערוך פסק: שצריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום (שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ. אך אם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות. ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים.

ועל דברי השו"ע שאם היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות, כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ס) דאפילו הוא בבית אחר רחוק לגמרי שכיון שעשרה הם במקום אחד שכינה שרויה ביניהם ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה, עכ"ד. ולכן נראה מפשטות דבריו שאפשר לענות בטלפון אחר דברים שבקדושה ולצאת ידי חובה בהבדלה, קריאת מגילה וכדומה.

אולם מצאנו ד' שיטות בדבר השימוש במיקרופון טלפון ורמקול וכדומה בימות החול לצורך תפילה בבית הכנסת, א. יש שהקילו שיכול לענות דבר שבקדושה, מגילה וכדומה דרך מכשירים אלו, ב. יש שהחמירו בזה מכל וכל, ג. יש שנטו להקל אך כתבו לנקוט בכעין שב ואל תעשה בענין זה, ד. וישנם המקילים בזה רק ליושבים סמוך לשליח ציבור.

ישנם כמה שיטות באחרונים לענין עניית אמן ששומע מחבירו דרך טלפון. שיטה ראשונה, במנחת אלעזר (שם) צידד להתיר לענות אמן, והוכיח דבריו ממה דאמרינן בפסחים פה, ב שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ומוכח מזה דאפילו בריחוק הרבה פרסאות אם שומע קול חבירו שמברך על ידי הטעלעפאן, יש לומר שיוכל לענות אמן או קדושה וברכו. גם בשו"ת אגרות משה (או"ח ד סימן צא) כתב בפשיטות שצריך לענות אמן על ברכה ששומעין על ידי טעלעפאן ועל ידי מייקראפאן מספק.

שיטה שניה, בבאר משה (חלק ו סימן יז) כתב דאם השומע יודע איזה ברכה המברך בירך יכול לענות אמן דרך הטלפון אם אינו רוצה לצאת בברכתו, דלא יהא גרע מדיופלוסטון אלכסנדריא שהחזן היה עומד ומניף בסודר ואז ידעו שהחזן גמר ברכה הידוע להם וענו אמן, אך כל זה בתנאי שהשומע שעונה אמן אינו רוצה לצאת בברכת המברך.

שיטה שלישית, היא שיטת מרן הגרש"ז אויערבך שנטה להחמיר, שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה. וביותר כתב דאף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה גם כן אפשר דרק אם עומד בבית הכנסת או אפילו סמוך לו ושומע חזרת השליח ציבור או שאר ברכות על ידי רמקול אז שפיר נגרר אחר הצבור ועונה אמן מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, מה שאין כן כששומע את הברכה רק ממברנה ולא מפי אדם. וכעין זה מובא גם במועדים וזמנים (חלק ב' פורים ומגילה סימן קה).

יש שהוסיפו עוד סברות להחמיר להשתמש במכשירים אלו לצורך תפילה מגילה תקיעת שופר וכדומה, והם: א. דאין דרך טבע השמיעה בעצמותה בכך, ב. עשיית המצוה הוא על ידי שינוי וגרעון ממה שדרך רוב בני אדם לעשותה, ג. הקורא ברדיו ורמקול אין בו הפחד הנצרך בשעת התפלות, ד. מכשירים אלו - שנאוי הוא לפני המקום, ה. יש מקום לאסור הכנסת כלי מכשיר הרדיו ואולי גם הרמקול לבית הכנסת, ו. לענין שופר, דשופר אחד אמר רחמנא.

במנחת שלמה (שם) סיים אריכות דבריו בענין זה, דאין להשתמש בבית הכנסת לצרכי תפילה במיקרופון ורמקול, היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפלתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת הוא כדברינו, וברור שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה וחושבים מחשבות הבל שחוטי הטלפון או גלי הרדיו מוליכים ממש את קול האדם.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות