פרשת מצורע

מקורות וטעמים לנטילת ידים שחרית

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו, יא)

בגמרא בחולין קו, א דרש רבי אלעזר בן ערך על הפסוק "וידיו לא שטף במים", מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה.

במצות נטילת ידים שחרית מצאנו בגמרא שני טעמים עיקריים בזה, א. משום רוח רעה, ב. משום תפילה. על פי שני טעמים אלו נרחיב בנפקא מינות, ביניהם, אם נטל ידיו רק פעם אחת, אם יש לברך על הנטילה, מה הדין אם תחב ידיו בכלי ג' פעמים באותם מים, והאם הנטילה היא רק במים או נקיון בעפר וכל מידי דמנקי.

בטעם משום תפילה, נבאר את שני הביאורים בזה, א. מכיון שידיו של אדם עסקניות הן, ב. משום שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה. ונציע כמה נפקא מינות בין שני הביאורים.

 

סמך לנטילת ידים מן התורה

בגמרא בחולין קו, א מצאנו סמך לענין נטילת ידים קודם סעודה, דאמר רבי אלעזר בן ערך, "וידיו לא שטף במים" (ויקרא טו, יא), מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה.

ובהמשך הגמרא הקשו, "וידיו לא שטף במים" הא אם הזב שטף את ידיו במים טהור, דהוא בתמיה, הרי הזב צריך טבילת כל גופו במקוה כדי ליטהר ולא רק לשטוף את ידיו, ויישבו שם: אלא הכי קאמר ואחר שלא שטף טמא, ופירש רש"י דהנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאים ואסמכתא בעלמא היא, עכ"ל. אך בכל זאת בפירוש תורה תמימה (שם הערה מה) הקשה שאף על פי שאסמכתא היא, מכל מקום קשה להוציא הפסוק לענין אחר שאינו איירי ביה.

לכן כתב דאפשר לפרש כונת הגמרא בכלל, דמה שאמרו "וידיו לא שטף" פירושו טבילה, דהא זב צריך טבילת כל גופו, ומדהוציא הכתוב ענין טבילה בלשון שטיפת ידים, שמע מינה שעיקר הטומאה באה מחמת הידים שעסקניות הן, וכתיב "וכל אשר יגע בו הזב", וסתם נגיעה בידים, ורק משום חומר האיסור צריך מחמת נגיעת הידים טבילת כל הגוף. וממילא מבואר שסתם ידים עסקניות הן, ואף כי אין צריך מחמתן טבילת כל הגוף, אבל על כל פנים הן עצמן צריכות שיטוף להעביר הלכלוך, כמו שבזב הם גורמות לטומאה, וזהו הביאור מה שאמרו "מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה".

 

כל הקרב לשלחן מלכים לשרת רוחץ ידיו בעבור היותם עסקניות

לענין נטילת ידים קודם התפילה מובא בפירוש הריקאנטי (שמות ל, כג) על הפסוק "ועשית כיור נחשת וגו' ורחצו אהרן ובניו ממנו"  (שם יח - יט), דהכיור רומז אל השכינה, כמה דאת אמר (קהלת א, ז) "כל הנחלים הולכים אל הים", וכתיב (בראשית א, ט) "יקוו המים מתחת השמים", ועל כן ירחצו בו בבואם להקריב, כמה דאת אמר (ויקרא טז, ג) "בזאת יבא אהרן אל הקודש". וטעם הרחיצה לפי הפשט, כי כל הקרב לשלחן מלכים לשרת וליגע בפת בג המלך וביין משתיו רוחץ ידיו בעבור היותם עסקניות. והוסיף לרחוץ גם הרגלים בעבור היות הכהנים משרתים יחפים ויש ברגליהם זוהמא וכיעור.

ועל דרך הסוד בעבור היות ראש האדם וסופו הידים והרגלים, כי הידים למעלה מהכל בהגביהן למעלה, והרגלים למטה והגוף בינתיים, רמז לעשר ספירות שיהיה כל גופו כלול בינתיים, כדאמרינן בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו והם ה' כנגד ה', ורצה ה' יתברך שיהיה מספר ההויות בתחלתו וסופו, לרמוז שהם סיבת מציאותו ובהם קיומו.

וטעם היותה במים, בעבור כי בלילה זמן ממשלת מדת הדין על כן רוח רעה שורה על הידים, ובבא היום שהוא הרחמים מעבירין אותן במים, וברכה וטובה באה לעולם, כי הוא רומז לנשיאות כפים. ומכאן תקנו נטילת ידים לתפילה. וכמו שקידוש ידיו ורגליו תחילה לעבודת היום, כך על נטילה קודם לכל ברכות של שחרית.

 

טעם ראשון לנטילת ידים שחרית, משום רוח רעה

מצינו בגמרא שני טעמים לנטילת ידים בבוקר. הראשון בגמרא בשבת קח, ב רבי מונא היה אומר: יד הנוגעת בעין קודם לנטילת ידים שחרית תיקצץ, היינו שנוח לו לאותו אדם שהיתה נקצצת יד זו מתחלה ולא היתה נוגעת בעינו, כי רוח רעה שורה על הידים, ומעוורתו. כמו כן יד לחוטם תיקצץ, יד לפה תיקצץ, יד לאוזן תיקצץ וכו'. יד מסמא, יד מחרשת, יד מעלה פוליפוס. תניא, רבי נתן אומר: בת חורין היא זו, ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים.

ופירש שם רש"י דברי רבי נתן שאמר בת חורין היא זו, הכונה שהרוח רעה שורה על הידים לפני הנטילה, ומקפדת בנטילתו לנוטלה יפה עד שישפוך מים יפה שלש פעמים על ידיו.

והריטב"א (שם) פירש, דכל אלו שאסרו לגעת בהם, הוא משום רוח רעה הנקראת "בת המלך" שהיא שורה על הידים שאינם רחוצות שחרית.

והביא מה שכתב רבינו תם, ד"בת מלך" האמורה כאן אינה אותה רוח רעה הנקראת "שיבתא", שאמרו בפרק בתרא דיומא (עז, ב) גבי מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, דההיא אפילו לידים שהן רחוצות שחרית, כי כשהן עסקניות ונוגעות בפת בלא נטילה שורה רוח על הפת.

 

טעם שני לנטילת ידים שחרית, משום תפילה

טעם שני לנטילת ידים שחרית מצינו בגמרא בברכות יד, ב אמר רבי יוחנן, הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, יפנה (ופירש רש"י: יפנה לנקביו) ויטול ידיו, ויניח תפילין ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא מלכות שמים שלמה.

מבואר מהמשך דברי הגמרא שמהפסוק "ארחץ בנקיון כפי" למדנו שמנקים את הידים לתפילה על ידי כל דבר שמנקה ולאו דוקא מים, והוכיחו זאת בגמרא שהרי רב חסדא קילל את מי שמחזר אחר מים בזמן  התפילה. וכל זה הוא לענין קריאת שמע שזמנה קבוע ואם יחזר אחר מים יש לחוש שיעבור לו הזמן, מה שאין כן לענין תפילה שזמנה כל היום צריך לחזר אחר מים בדוקא.

 

תמצית טעמי חיוב נטילת ידים שחרית

שני טעמים נאמרו בנטילת ידים שחרית, האחד בשבת (קט, ב) שרוח רעה שורה על הידים שחרית קודם נטילה, ואין ליגע לפה ולאוזן ולעינים קודם רחיצה, והרוח רעה לא סר עד שירחוץ ידיו ג' פעמים.

השני, דמצינו בברכות (יד, א) דלקריאת שמע ותפילה צריך רחיצת ידים דכתיב (תהלים כו, ו) "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'", ואם אין לו מים מנקה בעפר ובכל מידי דמנקי.

וראה בערוך השולחן (אורח חיים סימן ד' סעיף ג') שכתב דמהטור מבואר להדיא שברכת "על נטילת ידים" היא גם על הרוח רעה וגם על התפילה, דאי אפשר לומר שהיא על רוח רעה לבד, דאם כן מאי מהני קינוח ידיו בצרור, אלא ודאי דהכי קאמר דאם אין לו מים דאין תקנה עתה להרוח רעה, מכל מקום לתפילה יכול להועיל על ידי ניקוי צרור, אך לא יברך "על נטילת ידים" כי אין כאן נטילה אלא על נקיות ידים. ולפי זה לדעת הערוך השולחן ברור דלהטור ברכה זו קאי אתרווייהו על הרוח רעה ועל התפילה.

 

נפקא מינות בין הטעמים

ישנם כמה נפקא מינות בין שני הטעמים המובאים בגמרא לנטילת ידים שחרית, ונציע כמה מהם: נפקא מינה ראשונה, נטל ידיו פעם אחת. נפקא מינה שניה, אם יש לברך על הנטילה. נפקא מינה שלישית, תחב ידיו בכלי באותן מים ג' פעמים. נפקא מינה רביעית, אם אפשר לנקות ידיו בעפר וכל מידי דמנקי במקום מים. נפקא מינה חמישית, נטילה שלא בסירוגין. נפקא מינה שישית, השכים קודם עלות השחר וכבר נטל ידיו, אם חייב ליטול ידיו שנית כשיאיר היום.

 

נפקא מינה ראשונה, נטל ידיו פעם אחת

נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד' סעיף ב') שידקדק לערות מים על הידים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן. ובמשנה ברורה (שם ס"ק ח') ביאר מדוע יש לדקדק לערות המים ג' פעמים, כי חוץ מהטעמים הנזכרים (בס"ק א') שצריך ליטול ידיו לתפילה, צריך ליטול גם משום רוח רעה השורה על הידים.

נמצא שנטילת הידים ג' פעמים היא משום רוח רעה. אך לטעם שנטילת ידים היא משום תפילה, לכאורה מספיק ליטול רק פעם אחת.

 

נפקא מינה שניה, אם יש לברך על הנטילה

במשנה ברורה (שם ס"ק ח') כתב, דהיכא שהנטילה הוא משום רוח רעה לבד לא היו מתקנים על זה ברכה, לכן אנו צריכים גם לטעמים הנ"ל (שצריך ליטול ידיו לתפילה), עכ"ד. ומשמע מדבריו דלולי הטעם של תפילה לא היה צריך ברכה על הנטילה. וכמו שהבאנו לעיל מפורש מהערוך השולחן (אורח חיים סימן ד' סעיף ג').

 

נפקא מינה שלישית, תחב ידיו בכלי באותן מים ג' פעמים

בשולחן ערוך (שם סעיף יב) פסק, דאם שכשך ידיו לתוך כלי של מים, עלתה לו נטילה לקריאת שמע ולתפילה, אבל לא לרוח רעה שעליהן. אם שכשך ידיו בשלש מימות מחולפים, יש להסתפק אם עלתה לו להעביר רוח רעה שעליהן.

בט"ז (שם ס"ק ח') הביא מה שדרשו בזה, דאמרינן בכיור "ירחצו ממנו" ולא בתוכו, הא בעלמא אפילו בתוכו, אבל לרוח רעה בעי עירוי ג' פעמים דוקא, ושכשוך בכלי אפילו ק' פעמים לא חשיב אלא כאחד, שמיד נטמאו המים והויין כמי שופכין, משום הכי נסתפק אחר כך במימות מחולפים דאפשר דלאו דוקא עירוי בעינן להעביר רוח רעה, ואפילו רחיצה סגי, אלא שמדברי הזוהר נראה דבעינן כלי.

ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק כה) שהביא את דברי הפרי מגדים דאם תחב ידו בנהר ג' פעמים או בשלג המונח על הארץ בשלשה מקומות מחולפים, אפילו הכי לא מהני רק לתפילה ויוכל לברך "על נטילת ידים", אבל ספק אם מהני להעביר רוח רעה, דאולי בעינן לזה עירוי מכלי. והארחות חיים ולבושי שרד פסקו דבנהר וכן בשלג ובמי מקוה מהני אף להעביר רוח רעה ואפילו אין בהם ארבעים סאה.

הרי מבואר דאם שכשך ידיו לתוך כלי של מים, סגי לתפילה. אך אם שכשך ידיו לתוך כלי של מים אפילו ג' פעמים, לא עלתה לו טבילה זו לסלק רוח רעה.

 

נפקא מינה רביעית, נקיון בעפר וכל מידי דמנקי

בשולחן ערוך (שם סעיף כב) פסק, דאם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי, ויברך "על נקיות ידים", ויועיל לתפילה, אבל לא להעביר רוח רעה שעליהן.

והמשנה ברורה (שם ס"ק סא) כתב בין דבריו, דרק משום כדי להעביר רוח רעה בעינן מים. ואכן בביאור הגר"א (שם סעיף כב) הביא מקור לפסקו של השולחן ערוך מדברי הגמרא בשבת קח, ב שרוח רעה שורה על הידים שחרית קודם נטילה, ואין ליגע לפה ולאוזן ולעינים קודם שירחוץ ידיו במים ג' פעמים.

ועיין עוד בשולחן ערוך (אורח חיים סימן צב סעיף ו) שכתב דהעומד בתפילה ונזכר שנגע במקום מטונף, די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל. ומשמע דלטעם תפילה בלבד אין הכרח ליטול על ידי מים דוקא, ורק משום הטעם של רוח רעה בעינן דוקא מים.

נמצא נפקא מינה, שאם קנח ידיו בצרור או בעפר וכדומה, הואיל לו רק לענין תפילה, אך לא לענין רוח רעה.

 

נפקא מינה חמישית, נטילה שלא בסירוגין

במשנה ברורה (שם ס"ק י) כתב על דברי השולחן ערוך "ידקדק לערות עליהן מים ג' פעמים להעביר רוח רעה ששורה עליהן", דאפילו שופך הרבה בפעם אחד אינו מועיל, כי אין הרוח הולך אלא בג' פעמים, דהיינו פעם אחת על יד ימין ואחר כך על יד שמאל עד ג' פעמים בסירוגין. ובספר מעשה רב כתב ד' פעמים: ג' פעמים להעביר רוח רעה והפעם הד' להעביר המים שנטמאו.

וראה בבן איש חי (פרשת תולדות אות א) שכתב מפורש "אין הרוח רעה נעקרת אלא דוקא ברחיצה של סירוגין", ומשמע בדבריו דגם בדיעבד אינו מועיל להטעם של רוח רעה.

נמצא נפקא מינה, אם נטל אף ג' פעמים אך שלא לסירוגין, לענין תפילה הועילה נטילתו, אולם לענין רוח רעה לא הועילה נטילתו.

 

נפקא מינה שישית, השכים קודם עלות השחר

בבית יוסף (אורח חיים סימן ד') כתב, דאם השכים ללמוד ונטל ידיו ואחר כך השכיב עצמו לישן קודם היום, נראה דאפילו כדי להעביר רוח רעה אינו צריך לחזור וליטול ידיו, דכיון שעברה פעם אחת על ידי נטילה שלש פעמים שוב אינה שורה באותה הלילה. ואפשר שאף על פי שעברה על ידי נטילה שלש פעמים חוזרת ושורה, וכן נראה מספר הזוהר בתחילת פרשת ויגש (רז, א), עכ"ל.

משמע בהדיא מדברי הזוהר, שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול ידיו, שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא, משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל, וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה, שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך.

עוד הביא הבית יוסף מדברי הארחות חיים (הל' נטילת ידים סי' יא) דאם השכים קודם עמוד השחר ונטל ידיו, יש אומרים שצריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום, משום בת מלך השורה על הידים כל הלילה עד היום, וכן צריך לשפוך עליהם מים שלש פעמים, ע"כ. והוסיף הבית יוסף, דנראה מדבריו שאפילו היה ניעור עד הבוקר קאמר צריך ליטול ידיו פעם אחרת משום בת מלך.

אכן פסק בשולחן ערוך (סימן ד סעיף יד) דאם השכים קודם עמוד השחר, ונטל ידיו, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאיר היום, להעביר רוח רעה השורה על הידים. והגיה הרמ"א: ויטלם בלא ברכה.

והט"ז (שם ס"ק י) ביאר מדוע יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו פעם אחרת כשיאור היום, כיון דבת מלך היא שורה עד אור היום, ועל כן צריך נטילה באור היום.

וכן המגן אברהם (סימן ד ס"ק יג) ביאר מה שהסתפק השולחן ערוך, דמשום תפילה ודאי כיון שקידש ידיו פעם אחת שוב אינו צריך לקדש ידיו שנית, אפילו ישן שנית, דפעם אחת נעשה בריה חדשה ולא שני פעמים, אלא הספק הוא משום רוח רעה, ולכן אפילו ישן שנית אין צריך ברכה, דלרוח רעה אין צריך ברכה.

וביתר ביאור כתב במשנה ברורה (שם ס"ק לב), דודאי משום תפילה אין צריך עוד הפעם ליטול ידים, ואפילו אם חזר וישן פעם שנית קודם עמוד השחר, דבזה בודאי צריך שוב ליטול משום רוח רעה, מכל מקום אין יכול לברך "על נטילת ידים", ואפילו אם השינה היתה שינת קבע, דאנו חוששין לשיטת הרשב"א דסבר דטעם הנטילה משום דבבוקר נעשה בריה חדשה, ופעם אחת נעשה האדם בריה חדשה ולא שתי פעמים, ומשום רוח רעה בלבד לא תקנו ברכה.

המבואר כאן, דמי שהשכים קודם עלות השחר וכבר נטל ידיו, נסתפק השולחן ערוך אם חייב ליטול ידיו שנית כשיאיר היום, וביאר המשנה ברורה דבודאי צריך ליטול ידיו שנית משום רוח רעה, אך משום תפילה אין צריך ליטול ידיו שנית. ועל כן לא יברך על נטילה זו.

 

ביאור בטעם השני שמברכים "על נטילת ידים" משום תפילה

בתחילת הדברים נביא מדברי הרמב"ן על התורה (שמות ל, יט) שכתב טעם למה שתיקנו חז"ל נטילת ידים לתפילה, ובפרקי תורה (פרשת כי תשא דף רצט) פירש טעם הרמב"ן: דנטילת ידים לא תיקנוה זכר לקידוש ידים ורגלים בעבודת בית המקדש, כיון דתפילה במקום תמידין תקנום, אלא משום דהתפילה עצמה חשובה לעבודה, וזו העבודה היא מגדר "נשא לבבינו אל כפיים אל קל בשמים", הרי שזו העבודה מתיחסת לכפיים ולכך יש בה רחיצת ידים.

אכן יש שני ביאורים לנטילת ידים בשחר משום תפילה: טעם ראשון, הרא"ש כתב שטעם נטילת ידים וברכתו לפי שידים של אדם עסקניות הן, ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה, לזה תיקנו חז"ל ברכה על הנטילה לקריאת שמע ולתפילה.

טעם שני, כתב הרשב"א לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג'), צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו, לכן דבר זה תיקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו. ונרחיב בשני ביאורים אלו.

 

ביאור הרא"ש, משום שידיו של אדם עסקניות הם

ברא"ש (ברכות פרק הרואה אות כג) כתב דהטעם לנטילת ידים שחרית הוא לפי שידיו של אדם עסקניות הן, ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה, תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל. והוסיף דנראה שאם אין לו מים ומנקה את ידיו בצרור ועפר, שמברך "על נקיות ידים" כדאמר בברכות טו, א דכתיב "ארחץ בנקיון כפי". מזה יש ללמוד דהוא הדין בתפילת המנחה ובתפילת הערבית אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך "על נטילת ידים".

וראה בערוך השולחן (שם סעיף ד') שביאר בטעם הרא"ש, דסבר דמשום רוח רעה לא מתקנים ברכה כיון שבכל דבר שתיקנו חכמים משום סכנה אין מברכין עליו, כי לא שייך ברכה על זה כמו שלא תקנו ברכה במים אחרונים מטעם זה מפני שהיא משום סכנה כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ו דברכות) עיי"ש, והוא הדין כאן שנוטל ידיו משום סכנת הרוח רעה, אינו מברך.

 

ביאור הרשב"א, משום שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה

בשו"ת הרשב"א (חלק א' סימן קצא) כתב, דנהגו בכל מקום לברך בשחר "על נטילת ידים" ומקפידים בה בכל תנאי הנטילה כבשעת סעודה. וביאר טעם לזה מכיון שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב (איכה ג) "חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכמו שבא להם ז"ל במדרש. וצריכין אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. ולפיכך אנו צריכין להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו.

 

נפקא מינות בין ביאורי הרא"ש והרשב"א

מצאנו לפחות שישה נפקא מינות בין טעמי הרא"ש והרשב"א: נפקא מינה ראשונה, אם מברכים על נטילת ידים רק בשחרית או אף לשאר התפילות. נפקא מינה שניה, אם יש לברך אשר יצר בבוקר אם לא עשה צרכיו. נפקא מינה שלישית, מתי יש לברך ברכת "על נטילת ידים". נפקא מינה רביעית, בניעור כל הלילה אם צריך ליטול ידיו. נפקא מינה חמישית, בניעור כל הלילה לדברי המגן אברהם. נפקא מינה שישית, בישן שינת קבע ולא נגע כלל בשום מקום סתר.

 

נפקא מינה ראשונה, אם מברכים רק בשחרית או אף לשאר התפילות

ברא"ש (הנ"ל) כתב, דהוא הדין בתפילת המנחה ובתפילת הערבית אם עשה צרכיו ונוטל ידיו מברך "על נטילת ידים". ומשמע בפשטות דברכת "על נטילת ידים" היא אף בתפילת מנחה ומעריב.

אך בשו"ת הרשב"א (הנ"ל) כתב וז"ל: ואם תשאל מאי שנא תפילת השחר מתפילת מנחה וערבית, יש לומר לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך" וכו', ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן ברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר. מבואר מדברי הרשב"א שמברכים רק בבוקר ולא לתפילות מנחה ומעריב.

אכן השולחן ערוך והרמ"א (אורח חיים סימן ז' סעיף א') פסקו כשיטת הרשב"א, שרק בשחר מברכים, וז"ל: כל היום כשעושה צרכיו, בין קטנים בין גדולים, מברך אשר יצר, ולא "על נטילת ידים", אף אם רוצה ללמוד או להתפלל מיד. והגיה הרמ"א: היו ידיו מלוכלכות, ששפשף בהן, אפילו הכי אינו מברך "על נטילת ידים".

במגן אברהם (אורח חיים סימן ד' ס"ק א') כתב על דברי השולחן ערוך, דלפי מאי דקיימא לן אפילו עשה צרכיו ועומד להתפלל אינו מברך "על נטילת ידים", ובשחרית מברכין, צריך לומר הטעם כמו שכתב הרשב"א דבבוקר נעשה כבריה חדשה.

 

נפקא מינה שניה, אם יש לברך אשר יצר אם לא עשה צרכיו

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן ד' סעיף א') פסק דירחץ ידיו ויברך "על נטילת ידים". והגיה הרמ"א: ויש אומרים גם "אשר יצר" ואפילו לא עשה צרכיו, וכן נהגו.

ובביאור הגר"א כתב דדברי הרמ"א שהביא "יש אומרים גם אשר יצר ואפילו לא עשה צרכיו", הוא אליבא דשיטת הרשב"א (בסימן קצא) שכתב דנשתנה שחרית ממנחה וערבית מפני שנעשה כבריה חדשה, כמו שאמרו במדרש על פסוק "חדשים לבקרים", וצריכין להודות לו ולשרתו. ותיקנו "אלהי נשמה" וזהו על הנשמה, ו"אשר יצר" על הגוף, ולכן נוסחת כל הראשונים "אלהי נשמה" תיכף אחר "אשר יצר".

ועיין במגן אברהם (שם ס"ק ב') שהביא מדברי הדרכי משה, דהטעם הואיל וקודם נטילת ידים אסור ליגע בנקבים לסותמן ולפותחן, ועכשיו מותר ליגע, מברך "אשר יצר", אך המגן אברהם כתב דנראה לו הטעם משום דנעשה כבריה חדשה.

 

נפקא מינה שלישית, מתי יש לברך ברכת "על נטילת ידים"

יש שתלו במחלוקת הרא"ש והרשב"א מתי יש לברך ברכת "על נטילת ידים", שהרי לפי טעם הרא"ש "לפי שידיו של אדם עסקניות הם וכו' תקנו ברכה קודם שיקרא קריאת שמע ויתפלל" יש לברך רק סמוך לתפילה. אבל לפי טעם הרשב"א "שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה" יש לברך מיד בקומו, אחר הנטילה.

אך עיין בבית יוסף (אורח חיים סימן ו) שלמד ההפך בדברי הרשב"א, וז"ל: לפי מה שכתבתי בסימן ד' (ד"ה ומשמע) בשם תשובת הרשב"א (ח"א סי' קצא) שבשחר תקנו שיטול אדם ידיו לפי שאז אנו נעשים כבריה חדשה, וצריכים אנו להודות לו יתברך על שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר וכו', יש לומר דכיון דנטילת ידים לא אתיא אלא כדי להתקדש, לברך ברכת ההודאה בתרייהו גרירא, ומאחר שהן נסדרות בבית הכנסת גם ברכת נטילת ידים יכול לסדרה בבית הכנסת, עכ"ל.

ובאמת נחלקו האחרונים בזה, יש סוברים שנחלקו הרא"ש והרשב"א אימתי יש לברך "על נטילת ידים" כנ"ל, ויש סוברים שלא נחלקו הרא"ש והרשב"א ולפי שניהם יש לברך רק בבית הכנסת סמוך לתפילה. ומצד שלישי יש סוברים נמי שלא נחלקו הרא"ש והרשב"א, אלא דסבירא להו שלפי שניהם יש לברך בבית מיד אחר הנטילת ידים, כשקם בבוקר.

 

שיטת החיי אדם והגר"א דיש להמתין מלברך "על נטילת ידים" עד התפילה

בחיי אדם (כלל ז' סעיף ו') כתב, דנכון להמתין לברך "על נטילת ידים" עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל, דאז יצא לכולי עלמא. אבל כשבירך מקודם ואחר כך יפנה להרא"ש צריך לחזור ולברך ואף דלא קיימא לן הכי מכל מקום נכון ליזהר בזה. עכ"ל.

בביאור הלכה (שם סעיף א) כתב, דמשמע מלשון החיי אדם דמי שהוא קם זמן הרבה קודם התפילה, אפילו אם הטיל מי רגלים דזה כבר נקרא בשם עשיית צרכים, מכל מקום כיון דמסתמא כשיגיע בבוקר זמן תפילה ילך בבית הכסא לנקות עצמו, ימתין עתה מברכת "על נטילת ידים" עד שינקה עצמו קודם התפילה, כדי לצאת דעת הרא"ש דסבר דעיקרה ניתקן בשביל התפילה.

אך תמה הביאור הלכה, דלכאורה קשה על עצתו, איך יצא עתה בברכתו אליבא דהרשב"א הלא במה שנטל ידיו תיכף כשקם יצא ידי חובת נטילה, ואיך יאמר עתה על הנטילה השנייה "וצונו על נטילת ידים". ולומר דהברכה זו קאי על נטילה ראשונה, הלא יש הפסק גדול, ולכתחילה יש ליזהר בזה מאוד כמבואר בהרבה אחרונים בסימן ו' עיי"ש.

וכתב שם, דבאמת אפשר ליישב, דהרי כתב הבית יוסף (סימן ו') דלטעם הרשב"א דמשום בריה חדשה נוכל לאחרה ולסדרה עם שאר הברכות אף דהוא הפסק גדול, אך אם כן יהיה צריך לברך אחרי זה תיכף גם שאר ברכות השחר. ומסתימת לשון השערי תשובה (סימן ו' ס"ק ה') משמע שאין סובר כהחיי אדם אלא תיכף אחר עשיית הצרכים מברך "על נטילת ידים" ואשר יצר.

והביא שאחר כך מצא בספר מעשה רב כדברי החיי אדם שכתב שיש לסמוך ברכת "על נטילת ידים" לתפילה, ולא יאמר אותו תיכף כשקם כשאין דעתו להתפלל מיד, ובלבד שלא ישכח, עכ"ל. ואף דיש לדחות דהוא קאי שם לשיטתו דפסק שם כהרא"ש דצריך לברך לכל תפילה, מה שאין כן לדידן, מכל מקום יותר טוב לעשות כהחיי אדם דזה אליבא דהרא"ש בוודאי יוצא, ואפשר גם להרשב"א לפי מה שכתב הבית יוסף. מה שאין כן אם לא יעשה כוותיה, להרא"ש בוודאי אינו יוצא וכדמוכח בתשובת הרא"ש שהובא בבית יוסף.

 

שיטת הערוך השולחן דיש לברך בביתו

בערוך השולחן (אורח חיים סימן ד' סעיף ה') כתב שראה לגדולים שתפסו דלדעת הרא"ש בהכרח להסמיך ברכה זו לתפילה דוקא, כיון שנתקנה משום תפילה, ולדעתו מוכח מהרא"ש עצמו שאינו כן, שהרי כתב בתשובה (כלל ד' סימן א') והביאו הטור (לקמן סוף סימן מז) וז"ל: המשכים ללמוד קודם עלות השחר יברך "על נטילת ידים" ואשר יצר וכו', עכ"ל. והרי עדיין אינו זמן תפילה והוא יושב ללמוד ועם כל זאת מברך "על נטילת ידים", אלא ודאי דתקנת הברכה היתה משום תפילה, אך תקנוה שיברכה מיד בקומו ממטתו. וכן מוכח מהרמב"ם ומהגמרא שתקנוה בין ברכות השחר וכן עיקר לדינא.

עוד הביא, דהרשב"א בתשובה (חלק א' סי' קצא) כתב שהברכה היא משום תפילה אלא שביארה בפנים אחרות, מיהו גם הוא סבר דהנטילה היא לתפילה, אלא שהרא"ש אומר הטעם משום שהידים אינם נקיות והרשב"א אומר משום בריה חדשה. ולדעת הערוך השולחן לדינא לא פליגי כלל דמה לי אם תקנו מפני זה או מפני זה, סוף סוף כיון דתקון תקון, ולשניהם הוי כ"על נטילת ידים" לאכילה כמו שהשוון הרמב"ם, וגדולי הפוסקים עשו ביניהם מחלוקת, ולדעת הערוך השולחן אינו כן וכן משמע מהב"ח עיי"ש.

וכן כתב עוד הערוך השולחן במקום אחר (או"ח סימן ו' סעיף י') דאף על גב שברכת "על נטילת ידים" נתקנה משום תפילה, מכל מקום היתה התקנה לברכה תיכף בקומו ממטתו אף על פי שיתפלל לאחר זמן.

 

סיכום השיטות אימתי לברך על הנטילה

בשולחן ערוך (שם סעיף ב') כתב דיש נוהגין להמתין לברך "על נטילת ידים" עד בואם לבית הכנסת, ומסדרים אותו עם שאר הברכות. ובני ספרד לא נהגו כן. ועל כל פנים לא יברך ב' פעמים ומי שמברכם בביתו, לא יברך בבית הכנסת, וכן מי שמברכם בבית הכנסת לא יברך בביתו. ועיין שם המשך דבריו.

בט"ז (שם ס"ק ד') הביא סברות לשני המנהגים, דיש נוהגין להמתין לברך "על נטילת ידים" עד בואם לבית הכנסת כיון דטעמא מאחר שהברכות אחרות אין אנו מברכין אותם מיד סמוך לנטילה, ומניחים אותם לבית הכנסת תדחה גם "על נטילת ידים" עמהם. ובני ספרד סברו דנטילת ידים צריך לעולם להקדימה עובר לעשייתן, כדין כל ברכת מצוות, אלא שממתינין עד אחר הנטילה דגברא לא חזי, אבל הברכות האחרות שהם ברכות השבח יכול לאומרן אחר עשייתן. וכתב בדרכי משה שהוא נהג עצמו כבני ספרד.

בשערי תשובה (שם ס"ק ה') כתב דהסכמת כל האחרונים שאין להפסיק בין ברכת "על נטילת ידים" להנטילה, ומיד שנוטל צריך לברך "על נטילת ידים", אלא שיש שכתבו שצריך לברך אחר הניגוב, ולא נהגו כן. ואם בעת שנוטל ידיו הוא צריך לנקביו שאפילו בדברי תורה אסור, ואפילו אם הוא יכול להעמיד עצמו עד פרסה, אין לברך "על נטילת ידים" עד שיעשה צרכיו, ואזי יברך "על נטילת ידים" ואשר יצר.

וכן הביא המשנה ברורה (שם ס"ק ט') דהסכמת האחרונים לנהוג כאנשי ספרד, שלא להפסיק לכתחלה בין ברכת "על נטילת ידים" והנטילה, אלא מיד שנוטל ידיו צריך לברך "על נטילת ידים".

אך בפסקי תשובות (סימן ד' אות ב') כתב דמחלוקת זו אינה מוכרעת, והביא שם בהערה  בשם מרן החזון איש (בספר מעשה איש פרק ו') שענה לאחד ששאל בענין זה "תעשה איך שאתה רוצה, כי שניהם טוב".

ועיין בתשובות והנהגות (חלק ג' סימן א') שכתב שם דהעולה למעשה, אדם שמשכים ללמוד לפני התפילה, יטול ידיו ויברך "על נטילת ידים", ויכוון להדיא למצות תפילה שבאמירת הברכות ולתפילה שאחר כך, ואחר הנטילה יברך ברכות השחר וברכות התורה וילמד. אך אם קם ועושה צרכיו והולך מיד לבית הכנסת, אין לו לברך מיד אלא סמוך לתפילה.

נמצא, שמהראוי ליטול סמוך לקומו, אבל רק אם אומר מיד אחר כך את הברכות, או על כל פנים איזה תפילה קצרה עם שבח להקב"ה ובקשה מה שצריך והודאה, שמהתורה יוצאים בזה ידי חובת תפילה. אך אם יטול בבוקר ולא יאמר שום תפילה רק ברכות התורה ולומד ולא אומר ברכות השחר והולך לבית הכנסת, ראוי להסמיך את הברכה של נטילת ידים לתפילה דוקא, ולא יאמר שום ברכה כשקם. והאשכנזים שמברכים את כל הברכות בבית הכנסת ולא בבית, יטלו ויברכו רק סמוך ממש לתפילה. ואלו האומרים את הברכות בבית יכוונו לקיים בזה מצות תפילה מהתורה (להרבה פוסקים) ויטלו בברכה כבר אז.

 

נפקא מינה רביעית, ניעור כל הלילה

בבית יוסף (אורח חיים סימן ד) כתב דמשמע שאם היה ניעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו כדי להתפלל, לדעת מי שסובר דסתם ידים כשרות לתפילה, שהרי כתב הרא"ש (בסוף ברכות פ"ט סי' כג) דאינו צריך ליטול ידיו שחרית אלא משום דידים עסקניות ואי אפשר שלא ליגע בבשר המטונף בלילה, וכיון דניעור הוא הרי אפשר שלא נגע בשום מקום מטונף, וכי היכי דביום אין חזקתן שנגע במקום המטונף הוא הדין נמי בלילה אם הוא ניעור.

ואף לדברי הרשב"א דטעמא דנטילת ידים שחרית היא מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה דכתיב "חדשים לבקרים" וגו', האי טעמא נמי לא שייך אלא כשישן בלילה, וכמו שאמרו במדרש (ילקוט שמעוני תהלים סי' תשב) בשר ודם מפקיד פקדון ביד חבירו ומחזירו לו בלוי ומקולקל וכו', ואם היה ניעור כל הלילה הרי לא הפקיד פקדונו ביד הקדוש ברוך הוא ואם כן אינו נעשה כבריה חדשה באותו שחר.

אך כתב הבית יוסף דאפשר שאפילו היה ניעור כל הלילה צריך ליטול ידיו שחרית, לפי טעם זה של הרשב"א דטעמא דנטילת ידים שחרית היא מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, דכיון שתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן. אבל להרא"ש שאינו צריך ליטול אלא מפני שנגעו במקום מטונף היכא דלא נגעו משמע דלא תקון, עכ"ד.

יוצא נפקא מינה על פי דברי הבית יוסף בין ביאורי הרא"ש והרשב"א, דלפי טעם הרא"ש דנטילת ידים היא משום דידים עסקניות הם, אם היה ניעור כל הלילה, ומסתבר שלא נגע במקומות המטונפים, כשם שביום אינו נוגע, אין צריך נטילת ידים. אך לפי טעם הרשב"א דנטילת ידים שחרית היא מפני שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, בניעור כל הלילה אפשר שצריך ליטול, כיון שתקנו ליטול ידיו שחרית לא פלוג רבנן בין אם ישן ובין אם לא ישן.

ועיין בט"ז (שם ס"ק ט') שדקדק בדברי הבית יוסף מפני מה לא אמר אף לשיטת הרא"ש דהטעם שצריך נטילה הוא משום לא פלוג, והשיב דנראה לו דדוקא להרשב"א שהטעם משום דצריך אדם ליתן שבח והודיה על חסדי הקב"ה שמחזיר נשמותיהם של אחרים שהיו ישנים, דוגמא לדבר בברכת לשכוי בינה דאיתא לקמן, על מנהגו של עולם מברך, מה שאין כן לטעם הרא"ש שאין זה חוק ליתן הודיה אלא להציל אדם מעבירה שלא יתפלל בידים מזוהמות, וכיון שזה אין צריך לזה לא בעי נטילה, זהו מקום הספק, ועל כן פסקו כאן השולחן ערוך והרמ"א דיטלם בלא ברכה.

 

נפקא מינה חמישית, ניעור כל הלילה לדברי המגן אברהם

אך עיין בב"ח (שם) שכתב דלדעתו דבניעור כל הלילה, אף לפי הרא"ש, צריך ליטול ולברך, והביא ראיה מדברי הרא"ש עצמו עיין שם. וכך הוא לסברת הרשב"א דסבירא ליה דעיקר התקנה לא היתה אלא משום "חדשים לבקרים", וכמו שכתב להדיא וז"ל, ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותם הברכות אבל כיון שתיקנוה תיקנו אותה בסתמא ואין לבטלה בשום פנים, ולכן אף בניעור כל הלילה חייב ליטול ולברך.

אמנם המגן אברהם (שם סעיף יג) דחה את דברי הב"ח שכתב דיברך משום דלא פלוג רבנן, והוכיח כן מתשובת הרא"ש, וכתב דמכל מקום אינה ראיה כל כך, שהרי הרא"ש סובר דאף לתפלת המנחה צריך לברך בנטילה, ואם כן הכי נמי אף על פי שלא הגיע זמן תפילה, כיון שסופו להתפלל מברך, אבל לדידן עיקר הטעם משום בריה חדשה וזה אינו אלא בישן.

אכן יוצא נפקא מינה על פי דברי המגן אברהם בין ביאורי הרא"ש והרשב"א למי שהיה ניעור כל הלילה ההפך מהנפקא מינה לעיל בדברי הבית יוסף, דלהרא"ש שהתקנה היתה אף לתפילת המנחה, אם כן אף בניעור כל הלילה צריך ליטול ידיו, כיון שסופו להתפלל תפילת שחרית, אך לטעם הרשב"א משום בריה חדשה, זה אינו אלא רק בישן שהפקיד נשמתו ביד הקב"ה.

 

דברי הפוסקים בניעור כל הלילה

בשולחן ערוך (שם סעיף יג) פסק דאם היה ניעור כל הלילה, יש להסתפק אם צריך ליטול ידיו שחרית, להתפלל ולהעביר רוח רעה מידיו. והגיה הרמ"א: ויטלם בלא ברכה.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק כט - ל) הביא דיש מהאחרונים שחולקין על הכרעת הרמ"א וסוברים דצריך לברך, ויש שמסכימים עמו, וכל זה בלא עשה צרכיו אבל אם עשה צרכיו קודם התפלה הסכמת אחרונים דבזה צריך ליטול ידיו ולברך. וכן נכון לעשות לכתחילה במי שניעור כל הלילה כגון בליל שבועות, יעשה צרכיו או יטיל מים וישפשף שאז לכולי עלמא יתחייב לברך ויברך "על נטילת ידים" ו"אשר יצר".

אך עיין בערוך השולחן (שם סעיף יב) שכתב, דנראה עיקר לברך בניעור כל הלילה, והוא אף שלא עשה צרכיו, עיין שם ביאורו לזה.

 

נפקא מינה שישית, בישן שינת קבע ולא נגע כלל בשום מקום סתר

לכאורה נראה לומר נפקא מינה נוספת בסוג הבגדים שישן בהם, דאם ישן במלבושיו הדבר תלוי אם הם רפויים ופתוחים (כגון שמצוי בהרבה פיג'מות קייציות) אזי יש חשש שנגע במקומות המכוסים, ואף לפי טעם הרא"ש דידים עסקניות הן, יתחייב בנטילת ידים. אבל אם ישן בבגד המכסה היטב את המקומות המכוסים שבגופו (כגון בכמה סוגי פיג'מות חורפיות שאינן רפויות) אזי אין לחשוש שנגע במקומות המכוסים, ולכאורה לטעם הרא"ש שידים עסקניות לא יתחייב בנטילת ידים.

אולם לפי הרשב"א הסובר בטעם נטילת ידים שהוא משום שבשחר אנו נעשים בריה חדשה, הרי בין כך צריך ליטול ידיו, שהרי ישן בלילה ואין נפקא מינה באיזה בגדים ישן. והאמת נראה דנפקא מינה זו היא גם במי שישן בכפפות, דלפי טעם הרא"ש לכאורה לא יצטרך ליטול ידיו, מה שאין כן לטעם הרשב"א ודאי יצטרך נטילת ידים ולברך.

אך מכל מקום כיון שלהלכה כתב המשנה ברורה (סימן ד' ס"ק א') שאנו חוששים לשתי השיטות לחומרא א. לטעם הרא"ש שהוא משום ידים עסקניות, ב. לטעם הרשב"א דהנטילה והברכה משום בריה חדשה, עכ"ד, נראה שלהלכה יש לו ליטול ידיו ולברך, אף אם ישן בבגדים מהודקים (וזאת הברכה פרק כא עמוד ).

 

סיכום הענין

שני טעמים נאמרו בנטילת ידים שחרית, האחד בשבת (קח, ב) שרוח רעה שורה על הידים שחרית קודם נטילה ואין ליגע לפה ולאוזן ולעינים קודם רחיצה, והרוח רעה לא סר עד שירחוץ ידיו ג' פעמים.

השני, דמצינו בברכות (יד, א) דלקריאת שמע ותפילה צריך רחיצת ידים דכתיב (תהלים כו, ו) "ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'" ואם אין לו מים מנקה בעפר ובכל מידי דמנקי.

ישנם כמה נפקא מינות בין שני הטעמים המובאים בגמרא לנטילת ידים שחרית: נפקא מינה ראשונה, נטל ידיו פעם אחת. נפקא מינה שניה, אם יש לברך על הנטילה. נפקא מינה שלישית, תחב ידיו בכלי באותן מים ג' פעמים. נפקא מינה רביעית, אם אפשר לנקות ידיו בעפר וכל מידי דמנקי במקום מים. נפקא מינה חמישית, נטילה שלא בסירוגין. נפקא מינה שישית, השכים קודם עלות השחר וכבר נטל ידיו אם חייב ליטול ידיו שנית כשיאיר היום.

בטעם השני שמברכים "על נטילת ידים" משום תפילה נאמרו שני ביאורים: הרא"ש כתב שטעם נטילת ידים וברכתו לפי שידים של אדם עסקניות הן, ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה, לזה תיקנו חז"ל ברכה על הנטילה לקריאת שמע ולתפילה.

ביאור שני, כתב הרשב"א לפי שבשחר אנו נעשים כבריה חדשה, דכתיב "חדשים לבקרים רבה אמונתך", צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו, ועל דבר זה תיקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר, לכן דבר זה תיקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו.

מצאנו לפחות שישה נפקא מינות בין טעמי הרא"ש והרשב"א: נפקא מינה ראשונה, אם מברכים על נטילת ידים רק בשחרית או אף לשאר התפילות. נפקא מינה שניה, אם יש לברך אשר יצר בבוקר אם לא עשה צרכיו. נפקא מינה שלישית, מתי יש לברך ברכת "על נטילת ידים". נפקא מינה רביעית, בניעור כל הלילה אם צריך ליטול ידיו. נפקא מינה חמישית, בניעור כל הלילה לדברי המגן אברהם. נפקא מינה שישית, בישן שינת קבע ולא נגע כלל בשום מקום סתר.

דילוג לתוכן