זאת תהיה תורת המצורע וגו' (יד, ב)

 

בגמרא (ערכין טו, ב) איתא אמר ריש לקיש מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

יש להבין, אם זה עונשו של מוציא שם רע שנגעים באים עליו, א"כ איך נאמר במוציא שם רע (דברים כב, יט) 'וענשו אותו מאה כסף וגו'' הרי מצינו בגמ' (מכות ד, א) ש'אין לוקה ומשלם' וזה שלקה בצרעת אף הוא יפטר מלשלם. ועוד קשה כיצד נאמר (שם) 'ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו', והרי במצורע ומוכה שחין כופין אותם להוציא אף אם היא רוצה לשבת עמו, וכדאמרינן בגמרא (כתובות עז, ב).

ואפשר ליישב, דהנה פריך בגמרא (ערכין טז, א) אהא דאמרינן התם דעל עון לשה"ר באים נגעים, הרי מעיל כהן גדול מכפר על לשה"ר. ומשני הא דאהנו מעשיו הא דלא אהנו מעשיו אי אהנו מעשיו (שנתקוטטו על ידו. רש"י) אתו נגעים עליה, אי לא אהנו מעשיו מעיל מכפר.

א"כ י"ל, דכיון שבמוציא שם רע לא אהנו מעשיו שהרי בא הדבר לידי בירור שאין כלום בדבריו, וכדכתיב (שם פסוק טו) 'ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה וגו'', 'ופרשו השמלה לפני זקני העיר' (שם פסוק יז) א"כ אינו לוקה בצרעת ושפיר מכפר המעיל, ומעתה אפשר לחייבו מאה כסף בלא כל חשש.

(בית יצחק)

 

 

זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד, ב)

 

איתא בתו"כ (פר' א) 'והובא אל הכהן' מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן, אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן, מנין שחיטת ציפרים והזיית דם ציפור ותגלחתו בכהן, תלמוד לומר 'תורת המצורע' בכהן.

והנה התוס' (שבועות ג, א ד"ה ועל הזקן) העירו, בהא דדחיא מ"ע דגילוח מצורע לאיסור הקפה הרי אפשר לקיים שניהם כשיגלחנו נכרי, ע"ש עוד. ובשער המלך הקשה, דמדברי חז"ל הנ"ל הרי למדנו שהגילוח הוא דוקא ע"י כהן, וא"כ אין לכאורה מקום להערת התוס'.

ובספר 'אהל דוד' הביא תירוצו של הגאון הנודע רבי משולם איגרא זצ"ל, דכיון דבאם היה לו ב' שערות מתקיימת מצות גילוח בהן, א"כ יכול הנכרי לגלחנו ולהשאיר ב' שערות עבור גילוח ע"י כהן, דבב' שערות אחרונות כבר אין איסור הקפה, כיון שהוא כבר מוקף מקודם. אלא שבספר 'אמרי משה' השיב לעומתו, דנראה דמ"מ כשיש לו שערות הכל ממצות הגילוח.

ואמנם ניתן לחוור כל זה, דאין הכי נמי דמצות גילוח הוא בכל השערות ולאו דוקא בב' שערות אחרונות, אך מה שדרשו חז"ל בתו"כ שצריך גילוח ביד כהן אין הכוונה דמצוות הגילוח תיעשה דוקא ע"י כהן, אלא שטהרתו וטומאתו תלויים ביד כהן. אי לכך כיון דהטהרה היא בב' שערות אחרונות, נמצא דכל ההקפה יכולה ליעשות שפיר ע"י נכרי, והכהן יגלח רק את ב' השערות האחרונות שהן הגורמים לטהרתו. וא"כ חזר על כנו ביאורו של הר"מ איגרא לבאר הערת התוס'.

(משאת המלך)

 

והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע (יד, ג)

 

והנה אמרו בתו"כ (תזריע פ"ב) דהטהרה תלויה ביד כהן, וצריך הכהן לומר טהור אתה ובלאו דבורו אינו נטהר.

ויש להסתפק מה הדין אם יאמר לו הכהן תהא טהור בעוד שעה, האם הטהרה תחול רק בעוד שעה או לאו, דהנה בפסקי איסור והיתר אם החכם אומר על דבר שהוא כשר בעוד שעה, ודאי אינו מועיל מאומה שכן אין הכשרות תלויה בדבורו אלא במציאות דבריו, אבל בטהרת כהן שתלוי במאמר פיו יתכן שיכול להחיל הטהרה בעוד שעה, כשם שהמפריש תרומה ואומר שתחול הפרשתו בעוד שעה הרי זה חייל, כדאמרי' בערובין (לט, ב), וכן המקדיש דבר לאחר שלשים הר"ז חל אז, כדתנן בנדרים (פח, ב). ואין חסרון ד'כלתה דבורו', לפי שכל דבר שחל בדיבור אין בו חסרון דכלתה. (עיין שו"ת הגרע"א בזה).

ואולם הא פשיטא דאפי' נימא שאפשר לכהן לטהר לאחר שעה, אם בא כהן וטיהרו לאלתר דחייל טהרה זו מיד, ולא אמרי' דאחר שפסק הכהן הראשון, א"כ מעתה משועבד לחלות טהרה דידיה.

והנה אי נימא שאפשר לטהרו לאחר שעה, דין הוא דאפשר אף לטמאו לאחר שעה, ולפ"ז יל"ע מפני מה ציותה התורה (לקמן פסוק לו) וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן ולא יטמא כל אשר בבית, הלא הכהן יכול לבא מיד ולפסוק דין טומאה לאחַר שעה, ובינתים יוציאו את כל אשר בבית.

ואפשר דאה"נ דמהני, אלא שאין ראוי לאחֵר הפסק ולא לפוסקו מיד, ואם דין הבית ליטמא אין לפסוק על עוד שעה.

ואכתי יל"ע בהא דלמדו בחולין (י, ב) דין חזקה דמעיקרא מטומאת נגעים שיוצא הכהן חוץ לבית ופוסק טומאה, ולא חיישינן דלמא נתמעט הנגע משיעורו דטהור, ולכאורה הא אפשר שהכהן מטמא לאחר שעה, וחוזר לבית ורואה שלא קטן הנגע בסוף השעה, ולהכי בכה"ג שפיר חייל הפסק, ובשלמא אם נימא דבזמן הפסק צריך לקבוע עליו טומאה ודאית, א"כ שפיר איכא הוכחה דלא חיישי' שיתמעט בזמן זה, דהא איכא למיחש שמא נתמעט הנגע עד שפסק, אבל אם אפשר לפסוק לאחר שעה שפיר איכא לברורי בזמן החלות.

ונראה דודאי אין אפשרות לטמא או לטהר לאחר שעה, דהרי יתכן שבינתיים יבואו סימני טומאה או סימני טהרה, וא"כ א"א לפסוק על זמן העתיד כשאין ידוע בדיוק מה יהא אז סימני הטומאה.

והנה בחידושי המהרי"ל דיסקין כתב שאפשר לטהר מצורע 'על תנאי'. והוא פלא, דהא טהרת המצורע א"א לעשותה ע"י שליח דאין זה בעלות של הכהן, ולא מבעיא דאינו יכול למנות שליח ישראל, אלא אף שליח כהן אינו יכול למנות לטהרו, דכשימנה כהן אחר לטהר הר"ז מצד פסקו של השני ואין זה 'שליחות' דראשון, ואמרי' בנזיר (יא, א) דכל מאי דליתיה בשליחות ליתיה בתנאי.

(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)

 

 

וצוה הכהן ולקח למִטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד, ד)

 

יש להתבונן למה יש שינוי בסדר הדברים בין מצורע לפרה אדומה, דהנה כאן במצורע נאמר בסדר הזה עץ ארז ושני תולעת ואזוב, ואילו בפרה אדומה נאמר (במדבר יט, ו) עץ ארז ואזוב ושני תולעת. עוד יש להעיר כאן, למה קדמה שני תולעת לאזוב, הרי היה ראוי לכותבם בסדר גודלם עץ ארז אחריו האזוב ורק לבסוף שני התולעת.

אך איתא ברמב"ם (שמונה פרקים, וכן בהל' דעות ב, ב) שכדי לתקן מדה רעה שקנתה שביתה בלבו של אדם יש להטות בראשונה עד קצה השני ואז יגיע למדה הממוצעת.

אף כאן, כיון שהמצורע נכשל בשל היותו בעל גאוה כ"ארז", עליו להטות עצמו עד לקצה השני היינו לבחינת "שני תולעת", ואז ישוב לדרך הממוצעת כ"אזוב". א"כ הסדר שנשנה כאן הוא מדוייק כסדר תשובתו הראויה.

אמנם גבי פרה אדומה נכתב הסדר הראוי לפי גודלם וחשיבותם הארז האזוב ורק לבסוף הביא את הקטנה שבהם היא התולעת.

(רבי חיים קנייבסקי שליט"א)

 

והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים וגו' (יד, ז)

 

יש לדקדק בהא דכתיב כאן והזה 'על' המטהר, ואילו לגבי בית המנוגע כתיב (לקמן פסוק נא) והזה 'אל' הבית, ומאי שנא.

לבירור הענין יש להקדים את דברי הרמב"ם (טומאת צרעת טו, ח) כיצד מטהרין את הבית המנוגע אחר החליצה והטיחה, מביא מים חיים בכלי חרס, ושתי צפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת כטהרת אדם שביארנו לכל דבר, אלא שבאדם מזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ובבית מזה שבע פעמים על המשקוף של בית מבחוץ ושאר כל מעשיהן שוין.

דברי הרמב"ם הללו מבוססין על דברי חז"ל בירושלמי (יומא ה, ד) כתיב (לקמן טז, טו) 'והזה אותו על הכפורת', יכול על גגה ת"ל 'ולפני הכפורת', יכול על מצחה ת"ל 'על' – 'ולפני'. ופי' הפני משה (על הירושלמי), דבמתן דמים דשעיר כתיב' 'והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת', יכול על גגה דהיינו חודה של הכפורת, ת"ל 'לפני', אי 'לפני', יכול על מצחה ת"ל 'על' – 'ולפני' כלומר דתרווייהו צריכי ללמד שלא יזה לא על חודה ולא על פני רחבה אלא כנגדה.

ולפ"ז מובן מאד, דגבי מצורע שמזה עליו ממש שפיר כתב ביה 'על' ללמד שיזה דוקא 'עליו' ולא על ראשו או צידו. ואילו גבי בית המנוגע שמזה על משקוף הבית מבחוץ, שייך לומר 'אל' הבית.

(טעמא דקרא)

 

וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו וגו' (יד, ח)

 

ראוי לברר, למה לא פרט הכתוב כאן כיצד מגלח את שערו, רק בסמוך (פסוק ט) מפרט ואזיל 'והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח'. ולכאורה היה לו לפרט כאן את סדר התגלחת ואילו בסמוך רק להזכירו בכללות.

ואפשר, דבא לרבות שעליו לעשות תגלחת בראש וזקן גם במקומות שמן הדין אסור לגלח. והיה צד לומר דדוקא בתגלחת ראשונה בעינן ריבוי זה, אבל בתגלחת שניה שאינה אלא שבעה ימים אחר התגלחת הראשונה שאין בו עדיין איסור תגלחת כלל, שכן בזמן כה קצר עדיין לא צמח שוב השיער משום הכי שרי ולא צריך ריבוי.

אמנם מה נעשה אם נתאחרה התגלחת השניה מכל סיבה שהיא, ואדהכי והכי צמח השיער ס"ד לומר דאסור בתגלחת במקומות האסורים, להכי כתיב הריבוי גם בתגלחת השניה דבכל עת יוכל לגלח כנדרש ללא חשש, ואפילו בתגלחת שניה.

אלא שיש להעיר, דבאמת גם לאחר שבעה ימים בלבד כבר צומח השיער בשיעור שיוכל לכוף ראשו לעיקרו, וכמ"ש רש"י (נזיר טז, ב ד"ה דקסבר) שאין תגלחת כדי לכוף ראשו לעיקרו בפחות מז' יום, הרי שלאחר ז' יום כבר גדל כדי לכוף כל אחד. אמנם ניתן להשיב דלמרות כן תיתכן התגלחת השניה בעוד שלא צמח השיער עד שיוכל לכוף ראשו לעיקרו, והיינו אם התגלחת הראשונה היתה בסוף היום השביעי והשניה בתחילת יום השביעי.

ואין להקשות, דא"כ לא תקויים מצות תגלחת כלל בתגלחת שניה. די"ל דאכתי אפשר שיגלח במקום היתר בתחילת היום הראשון, ובמקום איסור - בסוף היום, וכשיגיע יום השביעי יהא גדל במקום היתר ובזה יקיים מצות תגלחת.

משו"ה שפיר כתב קרא, כל הפרטים בתגלחת שניה, לומר לך דגם בתחילת השניה יכול וחייב לגלח גם במקומות האסורים שגדל שם שיער.

(העמק דבר)

 

כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (יד, לד)

 

יש להבין למה הדגישה התורה בפסוק זה "ארץ כנען אשר אני נותן לכם", ובמיוחד תמוה הלשון "ארץ כנען" דבכל מקום כתיב בקצרה "כי תבאו אל הארץ" מבלי לפרט "ארץ כנען", וכן מה שנאמר "ארץ אחוזתכם" נראה כמיותר שלכאורה היה די לכתוב בפסוק זה "כי תבאו אל ארץ אחוזתכם ונתתי נגע צרעת בביתכם".

אלא הנה בין שבעת העוונות שמנו חז"ל (ערכין טז, ב) שבגינם באים הנגעים הוא גסות הרוח, דהנה בשעה שהאדם משופע בבית פרטי נאה ופרנסה מרווחת, הרי הוא עלול להיכשל במידה מגונה זו של גסות הרוח, וכל זה בא מחוסר שימת לב שבאמת כל מה ברשותו היא בעצם מתנת אלקים, ועל דרך שנאמר (דברים ח, יב-יג) "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וגו'", וכל זאת משום (שם פסוק יז) "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", ולעומתו בא הכתוב (שם פסוק יח) "וזכרת את ה' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל וגו'".

ונראה שענין זה מרומז גם במקרא כאן לפנינו, והפסוק מתחלק לב' אופנים, בתחילה מדבר הכתוב לכל תושב "כי תבאו", כשזכה להתיישב בארץ ויש לו אחוזת בית נאה משלו עליו להכניע עצמו ולהשריש בלבו "אשר אני נותן לכם לאחוזה", וזהו "ארץ כנען" לשון הכנעה.

אך אל האנשים הללו אשר חושבים כי זו "ארץ אחוזתכם", ורם לבבם לאמר כי זאת מכחם ועוצם ידם, להם בא התגמול "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", כי הנגעים באים על גסות הרוח כאמור.

(רבי איסר זלמן מלצר)

 

 

וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הנגע (יד, לו)

 

ובמתני' נגעים (פי"ב) שנינו דאף שכנו הסמוך לו בביתו חייב לפנות עמו האבן דאוי לרשע אוי לשכנו, ולהכי כתיב בל' רבים.

ויל"ע דבתר הכי (פסוק מה) כתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, דמבואר דניתוץ הבית וכן טיחת הבית דכתיב בל' יחיד עושה המנוגע לבדו, וצ"ב דהא ק"ו הוא, דאם בתחילת הנגע חייבו אף את שכינו לפנות עמו האבנים, כ"ש כשפשה וגדל הנגע ושכנו לא הרחיקו מהמשך העבירה אחר שכבר התחיל ליענש, דיצטרך לטוח עמו ולנתץ את הבית.

ואשר יראה, ובהקדם מתני' ספי"ב דנגעים, דנגע החוזר בב' גריסים, וה"ט דהוי פשיון ובעי שיפשה גריס מלבד הנגע, ואילו לגבי טומאת אדם ובגדים שנינו לעיל מינה דנגע החוזר הוא בגריס, וביותר דהמנ"ח (מצוה קע"ז) כת' דפריחה בכולו אינה מטהרת בבתים, כמו דמטהרת בנגעי אדם ובגדים, וצ"ב חילוק הדבר.

והנראה לחדש, דחלוק ביסודם דין נגע באדם ובבגדים דעיקרו שהנגע הופך את האדם והבגד לחפצא דנגע כלישנא דקרא איש צרוע הוא והבגד המנוגע וכו', אמנם יסוד דין נגעי בתים, דהאבן שבה הנגע היא בלבד המנוגעת והנגע מתייחס רק לאבן זו, ולהכי בעי שיהא הנגע על האבן ולא בשיש ולא בעפר וכו', אלא דבבית איכא ב' דינים, א' עצם הנגע שהוא חל באבן, ב' דאחר שיש אבן מנוגעת נהפך כל הבית לדין בית המנוגע ומחמת כך יש דינים אף על דלתות ופרטי הבית בהיותם חלק מהבית שחייבים בניתוץ אף שהנגע עצמו באבן כבר נתפנה.

ומעתה י"ל, דבבגד ובאדם דין הוא דאם הלך בו הנגע וחזר הוי נגע החוזר ולא שייכא כלל לפשיון, ולהכי נמי שייך ביה פרחה בכולו, דאם הבגד והאדם כולו נראה נגוע כה"ג ילפינן דהוא טהור, אבל בבית דהנגע מצ"ע הוא רק באבן אחת, הרי לא שייך ביה פרחה בכולו דאין שייכות בעצם הנגע בין אבן לאבן, וכל אבן דין נגע עצמי לה, ואם היתה באבן נגע, חל על הבית דין המנוגע, ולהכי אם יהיה נגע באבן אחרת הוי פשיון ובעי' שיעור ב' גריס, ואין סברא לטהר בפרחה בכולו, דאין הנגע בכולו כנגעי בגדים ואדם. (ויש להוכיח כן טובא מדינא דמטלית פחות מג' מצלת הבגד ואילו אבן אחת שיצאה ניתצת, ועוד ראיות, ואכמ"ל).

ומעתה י"ל, דכיון דנתבאר דדין טומאת הבית חלה מחמת הנגע, אבל אין הבית נהפך בעצמותו לבית המנוגע כמו שמצינו בבגד ובאדם, א"כ י"ל דכל האי כללא דאוי לרשע אוי לשכנו דיסודו הוא דהנגע בא אף בגלל השכן שדר עמו בסמיכות, ולא הזהירו מדיבור לשה"ר, א"כ כל זה שייך רק לגבי הנגע עצמו שבא באבן, להכי כשמפנים את האבנים המנוגעים, או מקציעים מה שסביבם שאף הם מחמת סמיכותם לנגע חשיבי כחלק מהם כמש"כ רש"י, א"כ בזה שפיר דין הוא דשכנו משתתף עמו ונצרך לפנות עמו, אבל דין טיחת הבית לאחמ"כ וניתוץ כל הבית אם פשה, הרי אין זה דין בנגע עצמו אלא הוא דין שחל בבית מחמת אותו הנגע, א"כ דין זה חל רק בבית של בעל הנגע, וכיון דהוא בית של המנוגע ולא של שכינו שפיר הוא נתחייב בכך דחל הדין בביתו, ולהכי הוא לבדו טח ומנתץ את הבית.

(לחמי הלל - הרב הלל מן)

 

 

ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים (יד, נ)

 

ובגמ' סוטה (טו, ב) יליף לה דיהיו מים חיים שלא נעשתה בהן מלאכה, ובתוס' שם ביארו דאף שכבר קידש מן המים מ"מ לא יצק מן הדדים שבו ולכך לא חשיב שהיתה בו מלאכה. והיינו דאף דקתני בזבחים (כא, א) דבדיעבד קידוש ידים ורגלים הוי כשמכניסם לתוך הכיור, וא"כ נמצא דמשתמש במים שכבר נשתמש בהן כהן אחר. ועלה מסיק בתוס' דאם נשתמש בו לקידוש עדיין לא מיקרי נעשה מלאכה.

ויש להקשות דהרמ"א (או"ח סי' ק"מ סי"א) כתב אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהן חבירו כבר, והיינו דנקט דכיון דבמים אלו נתקיים דין נטילה הוה בכלל מלאכה שכבר פוסל לנטילה. ולכאורה לדבריו תקשה קושיית התוס' דהא במי מצורע בעינן מים חיים שלא נעשו בהם מלאכה וא"כ היאך יהא מותר להשתמש במי כיור שככר קידש בהן כהן ידיו ורגליו.

ונראה בזה דשאני מים שנעשו בהן מלאבה לנטילת ידים ממים שנעשו בהן מלאכה לגבי טהרת מצורע, דהתם איכא דין דכל מים שנעשו בהן מלאכה פסולים לנט"י וא"כ קמסיק הרמ"א דה"ה מים שנטלו בהם כבר כיון דעל מים האלו הוי דין נטילה, ולגבי זה מיקרי דנעשה בו מלאכה, אבל לגבי מים של טהרת מצורע עיקר דינו הוא דבעינן מים חיים חדשים, וא"כ בזה אפשר שכיון שבמציאות במים שנטלו בהן לא נעשה מלאכה, אלא רק כיון דיש כאן דין נטילה לא די לן בזה לאפקועי מיניה שם מים חיים דהיינו חדשים, ודו"ק.

(רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א)

 

ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב (טו, ה)

 

בתו"כ (קלג) איתא במשכבו ולא "הגזול", או יכול שאני מוציא את "הגנוב" ת"ל טמא, ר"ש אומר במשכבו ולא "הגנוב", או יכול שאני מוציא את "הגזול" ת"ל טמא, אמרו לו מה ראית לרבות זה ולהוציא את זה.

לכאורה תמוה, דהא אף הם ממעטין גזול ומרבין גנוב ומה פשר שאלתם לר"ש מה ראית לרבות זה ולהוציא את זה.

והנראה ע"פ מה דתנן בתוספתא (בבא קמא י, ב) זה הכלל כל גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתה אומר לו הרי שלך לפניך, והובא גם בירושלמי (ב"ק ט, א) משמיה דר' יעקב. ועיין בתוס' רי"ד (ב"ק סה) שהוכיח באורך דגנב אינו יכול לומר הרי שלך לפניך משום דכתיב ביה (שמות כב, ג) "חיים שנים ישלם", אחייה לקרן כעין שגנב.

וא"כ א"ש, דלעולם כולהו מיירי קודם יאוש אך הכא במשכב שאין לו טהרה במקוה ואין לו תקנה אלא שבירה, וכדמשמע בתו"כ (שם), א"כ כיון דנטמא הרי הפסידו הרבה כיון שעומד לשבירה, אמנם כיון שאין הגנב יכול לומר הרי שלך לפניך לכך בגנב ריבתה התורה לטומאה דהוי כמשכבו, דשוב אין בעל הבית מקפיד אם ישכב עליו כיון שבלאו הכי מחויב לשלם לו אחר. משא"כ גזלן כיון שיכול לומר הרי שלך לפניך א"כ מקפיד הבעל הבית ולאו שלו הוא.

מעתה מובן למה טענו כלפי ר"ש למה מיעט מ"במשכבו" את הגנוב וריבה את הגזול כיון דאיפכא הוא כדאמרן.

(משך חכמה)

 

והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה (טו, לג)

 

איתא בגמרא (שבת סד, ב) תניא והדוה בנדתה, זקנים הראשונים היו אומרים שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, כלומר שצריכה להיות מנודה ומרוקחת מבעלה למען לא יכשל בה ח"ו, עד שבא ר"ע ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה ת"ל והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבוא במים. ויש להבין מדוע לא חששו הזקנים הראשונים שמא יגרשנה.

וי"ל דכל חד לשיטתייהו אזלי, דאפשר דזקנים הראשונים הללו הינם ב"ש וב"ה (ע"ש שמאי הזקן, והלל הזקן), ולשיטתם שייך שפיר לומר שלא תכחול וכו' ואין חשש שמא בעלה עלול לגרשה, שהרי לדעתם אסור לו לאדם לגרש את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה וכיו"ב, וכדתנן (גיטין צ, א) ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה וכו', וב"ה אומרים אפילו הקדיחה תבשילו וכו'. אבל ר"ע לשיטתיה אזיל שם במשנה דאפילו מצא אחרת נאה הימנה מותר לו לגרש את אשתו, וא"כ אם לא תתקשט הרי אתה מגנה אותה על בעלה והוא עלול לגרשה על דבר פעוט כגון זה, ולכן מותרת להתקשט לדעת ר"ע.

(ילקוט האורים)

[Total: 0    Average: 0/5]
שינוי גודל גופנים
ניגודיות