ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' (לג, ב)
ויש להבין למה האריך לכתוב את המקומות שמהם יצאו ולשם נסעו וצ"ב.
ונראה דהנה ס"ל לרבנן (זבחים יג, א) דאם הוליכו את הדם למזבח שלא לשם חטאת הקרבן פסול, ואף דמצי לשחוט בצד המזבח ולזרוק מיד, והיינו שאין ההילוך מצוה וחובה רק אמצעי לקרב את הדם למזבח, מ"מ כיון שעתה נעשה בתורת מצוה לכן שלא לשמה פוסל, ע"ש. וחזינן דהילוך אף כשהוא אמצעי מ"מ כשא"א בלא זה חשיב מצוה, והנה ההולך ממקום למקום הלא עיקר כוונתו לבא למקום השני ואין ההליכה אלא אמצעי לכך, אולם שאני הדבר בהמסעות דבגמ' (עירובין נה, ב) איתא דדגלי מדבר כיון דכתיב בהו על פי ה' כמאן דקביע דמי (וחשיבי כעיר למדידת אלפיים אמה) ע"ש. ומבואר דכיון שהיה ע"פ ה' אי"ז כנסיעה והעברה בעלמא אלא כל חנייה חשובה בפ"ע כיון היא מצוה, וזהו דאמר קרא ע"פ ה' שהכל היה בכוונה מיוחדת ומלבד להגיע למחוז חפצם קיימו מצוה בעצם המסע לקיים רצון ה', ולזה האריך הכתוב לומר את כל המקומות דכ"א היה בגדר מצוה וקמ"ל שקיימו מצוה זאת בשלמות.
(צפנת פענח)
והורשתם את הארץ וישבתם בה (לג, נג)
לדברי הרמב"ן (הוספות למ"ע מצווה ד) נאמר במקרא זה איסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל.
והנה בגמ' (קידושין לא, ב) נאמר, שרב אסי בא לפני רבי יוחנן אמר ליה מהו לצאת מארץ לחו"ל, אמר ליה אסור, ושוב שאלו לקראת אמו מהו, א"ל איני יודע. ומבואר בגמ' שרבי יוחנן לא ידע אם מותר לרב אסי לצאת לחו"ל, ואף שכוונתו היתה לצאת לקראת אמו ויש בזה משום כיבוד אם, מ"מ הסתפק רבי יוחנן אם מותר לרב אסי לצאת בשל כך לחו"ל.
ולכאורה מכאן יש להקשות על דברי המג"א (סימן תקלא סק"ז), שכתב שמותר לצאת לחו"ל כדי לראות פני חברו, דמקרי מצווה. והוכיח כן מדברי הרמ"א (רמח, ד) שסובר שללכת לראות פני חברו נחשב ללכת לדבר מצווה.
והרי מגמ' זו מבואר שאף לקראת אמו לא ידע רבי יוחנן אם מותר לרב אסי לצאת לחו"ל, אף שיש בזה משום כיבוד אם, ואיך פשוט לו למג"א שלקראת פני חברו מותר, ואם לקראת חבירו מותר לצאת לחו"ל כל שכן שאם הבנים שמחה בראותה ילדיה מעשה ידיה, יתר על שמחת הלב שיש למי שהולך לראות פני חברו. ואם כן כ"ש שלקראת אמו יהיה רשאי לצאת לחו"ל.
ונראה בזה, ששונה איסור שנאסרו הכהנים לצאת לחו"ל מהאיסור שנאסרו ישראל לצאת לחו"ל, דכל ישראל האיסור עליהם לצאת לחו"ל הוא מצד מצוות ישיבת ארץ ישראל אי מדאורייתא (לרמב"ן הנ"ל), אי מדרבנן (לדברי הרמב"ם) ועי' (שד"ח מערכת א' אות רמ"ו, וראה בספר המפתח פ"ה ה"ט מהל' מלכים).
אך לבני אהרן הכהנים נוסף טעם באיסור היציאה לחו"ל, גם משום טומאה שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, כמבואר בגמ' (ע"ז יג, א) שאסור לכהן לצאת לחו"ל כי אם ללמוד תורה ולישא אשה, שגזרו טומאה על כל ארצות שמחוץ לארץ ישראל כדאיתא (בשבת סו, א).
ויותר מכך, דעת הירושלמי היא שכל האיסור לצאת לחו"ל אינו אלא לכהן, כמו שכתב הגר"א (או"ח סי' תקלא סוף סע' ד).
והנה בגמ' (מגילה כב, א) רב כהנא ורב אסי נקראים 'כהני חשיבי דארעא דישראל', הרי שרב אסי היה כהן. ומעתה י"ל היטב, שאמנם פשוט הוא שמצווה של ראיית פני חברו מתרת לישראל לצאת לחו"ל, וכדברי המג"א. אך רב אסי שהיה כהן שאל האם גם לו שהוא כהן, מותר לצאת לחו"ל, שהרי גזרו טומאה על חו"ל, ושמא ליטמאות בטומאה זו אסור גם כשיוצא לצורך מצוות כיבוד אם.
ואף שבגמ' (ע"ז יג, א) מבואר שללמוד תורה ולישא אשה מותר לכהן לצאת לחו"ל, מ"מ שמא לגבי מצוות אלו הדין שונה, שהן מצוות חשובות כלשון התוס' שם. ויש לומר שלא לכל המצוות הותר לכהן לצאת לארץ העמים, כי אם להנך מצוות חשובות, לכך לא פשיטא ליה לרבי יוחנן אם לרב אסי, שהוא כהן, מותר לצאת לחו"ל. ויעוי' בגמ' (קידושין לא, ב) דדוקאר רב אסי אמר 'אי ידעי לא נפקי', כששמע שנפטרה אמו בשונה מאחרים, ולהמתבאר י"ל, ששונה דינו של רב אסי היות שכהן
היה, ומחמת היותו כהן, לא היה יוצא לקראת אמו אם היה יודע שנפטרה כבר, מחמת האיסור להיטמא בארץ העמים.
(רבי אביגדור נבנצל שליט"א)
כי לקחו מטה בני הראובני לבית אבותם ומטה בני הגדי לבית אבותם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם (לד, יד)
יש לדקדק בהא דגבי ראובן וגד נקט לבית אבותם ומשא"כ במנשה לא נקט הכי וצ"ב.
ונראה לומר, דהנה לקמן (פסוק יז) כתב רש"י, כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו ומחלק נחלת השבט למשפחות ולגברים ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון וכו', ע"כ. הרי דמלבד מה שחלקו את הארץ לעשרה חלקים ונטל כל שבט חלקו ע"פ גורל, עוד היה כאן חלוקה בתוך השבט לכל או"א ע"י נשיא השבט, והנה לעיל (פסוק ב) זאת הארץ אשר תפל לכם, ובספורנו כתב, ואמר זאת, כי מה שכבשו חוץ לארץ לא הוצרך לחלק בגורל, ולכן חילק משה את ארץ סיחון ועוג בלתי גורל כפי הנראה בספר יהושע, ע"כ. ובמצודת דוד (יהושע יג, טו) כתב עוד דבחלוקת ארץ סיחון ועוג לא רק שחילק משה לכל שבט ושבט, גם נתן החלק לכל משפחה. ונמצא שחילק בזה משה גם במקום הגורל, היינו לכל שבט ושבט וגם במקום נשיא השבט שבא"י הנשיא הוא האפוטרופוס והכא משה חילק למשפחות, וכן הוא משמעות הפסוקים ביהושע (שם) ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם, ויהי להם הגבול וגו', וכלשון הזה כתיב (שם כד) גבי בני גד, ומשמע דאחר שנתן חלקם למשפחותם יצא להם שזהו גבולם כך וכך, אמנם נראה דלא כן היה אצל חצי מטה מנשה דהתם (שם כט) כתיב, ויתן משה לחצי שבט מנשה, ויהי לחצי מטה בני מנשה למשפחתם ויהי גבולם וגו', ומשמע דהכא לא חילק משה למשפחותם רק נתן להם חלק השבט במקום הגורל ואח"כ חלקו הם חלקם למשפחותם, (ומדויק הוא דאצל מנשה כתיב ויהי גבולם וגו' דהיינו זהו גבולם דמעיקרא ורק דעתה חילקו לשמפחותם אך אצל ב"ג ובנ"ר כתיב ויהי להם הגבול ומשמע דמעתה הוא), ולפ"ז י"ל דבב"ג ובנ"ר כתיב לבית אבותם כיון דעיקר לקיחתם היתה ע"פ חלוקת משה שחילק לשבט ולמשפחותיו, אך חצי מטה מנשה דנטלו חלקם כאחד ורק אח"כ חילקו ביניהם כתיב לקחו נחלתם.
(נחלת בנימין)
ואלה שמות האנשים למטה יהודה כלב בן יפונה (לד, יט)
ויש להתבונן בסדר השבטים שבפרשה זו דנכתבו לא כסדר תולדותם ולא כסדר חנייתם וצ"ב.
וביאור הענין נראה, דהנה בשלשה נשיאים ראשונים שבפרשה זו כתיב שמותיהם בלבד, ומכאן ואילך הוסיף לשמותיהם תיבת נשיא, ונראה לבאר עפ"מ דאיתא (נדרים מח, א) תניא רבי יהודה אומר אנשי הגליל קנטרנין היו והיו נודרין הנאה זה מזה, עמדו אבותיהן וכתבו חלקיהן לנשיא, (כדי שיהיו מותרין בהן אלו ואלו) ע"ש.
והנה ארץ ישראל אית בה ג' ארצות, יהודה עבר הירדן והגליל, ואת עבר הירדן הא נטלו בני גד ובנ"ר וזה היה קודם נחלת הארץ ולכן לא נזכרו הכא נשיאיהם כלל, ואת ארץ יהודה נטלו יהודה שמעון ובנימין כדאיתא בספר יהושע, ונמצא דשאר שבטים נטלו את ארץ הגליל, וכיון שאבות אנשי גליל כתבו חלקיהן לנשיא, לכך נאמר בהם נשיא דהכא איירי מנחלת הארץ ואדמת השבט כתובה היתה לנשיא, וזהו שסידר הכתוב בראשונה את שלש השבטים שבארץ יהודה שצריכים עדיין לחלוקה דאין אדמותיהם רשומה ע"ש נשיאיהם, ולכך לא כתיב בהם נשיא.
(חידושי רבי אלעזר משה)
והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה (לה, יא)
ובמס' מכות שנינו, שאם העידו ב' עדים על אחד שהרג בשגגה וחייב גלות והוזמו אין העדים שהוזמו גולין, ונלמד מפסוק 'הוא ינוס אל אחת הערים האלה' ולא זוממין, וצ"ב מאי שנא בהא דנתחדש דאינם מקבלין זממתם.
ואפשר להסביר ענין זה, ע"ד שאם העידו ב' עדים על שורו של אחד שהרג ובעל השור נתחייב כופר, הדין דהמוזמין אינם משלמים כופר, אף דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, ומבואר שם למ"ד כופר כפרה והעדים שהוזמו לאו בני כפרה נינהו, ופירש"י שהרי שורם לא הרג, ואמרינן שם עוד למה בהורג קרוב למזיד אינו גולה, משום דגלות כפרה וקרוב למזיד אינו ראוי שיהיה לו כפרה בגלות לעיר מקלט, חזי' דגלות נמי חשיבא כפרה.
ועפ”ז אפשר לבאר אמאי העדים המוזמין אינם גולין לעיר מקלט כיון דלאו בני כפרה נינהו, שהרי סו"ס לא הרגו, ולמדים מכאן שאע”פ שהתורה מדגישה שהרג ב'פתע' 'בלא איבה' 'בלא צדיה' 'בלא ראות' 'והוא לא אויב לו' 'ולא מבקש רעתו', אעפי"כ חייבה התורה בכח ב"ד שיגלה לעיר מקלט וישב שם עד מות הכהן הגדול, ועי"ז יהא לו כפרה.
ובמשלי (יט) שנינו 'גם בלא דעת נפש לא טוב', כשהנפש טוב, גם בלי דעת לא יוצא מכשול מתחת ידו, ובפרט מכשול כזה שהרג נפש בשגגה, ודמו ודם זרעו וזרע זרעו צועקים אלינו מן האדמה, ורובץ עליו עוון נורא, ואם על אכילת כזית חלב בשוגג חייב להביא קרבן חטאת, בכדי לכפר על נפשו, כ"ש מי שהרג בשגגה שצריך כפרה גדולה וגלות מכפרת, ומובא בפוסקים שאם אחד שלח להוליך איזה דבר ובאמצע הדרך נהרג, השולח צריך כפרה ועבור תיקון נפשו צריך להתענות הרבה וסיגופים גדולים כמובא בפוסקים, כ"ש כשהוא בעצמו הרג את האדם.
(רבי ישראל גרוסמן)
ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת רוצח הוא (לה, יז)
וברש"י, אשר ימות בה שיש בה שיעור להמית ע"כ. והיינו שחייב רק דיש בה כדי להמית, והנה באין בו כדי להמית דפטור נחלקו בזה דרש"י ס"ל הטעם משום דתלינן דלא מת מחמת המכה (עי' ב"ק ג, א ד"ה וזה אב, בל"א), אולם דעת תוס' דהטעם משום שאין רגילות שימות בכה"ג ולכן אף שמת מחמת המכה פטרה אותו תורה (שם י, א תד"ה ליחכה). ולרש"י א"ש קרא דהכא דכתיב אבן אשר ימות וגו' רוצח הוא, והיינו דאם אין באבן כדי להמית לאו רוצח הוא דאמרינן שלא מת מחמת המכה. אמנם לתוס' צ"ב אמאי כתיב הכא רוצח הוא שיש במשמע רק באופן שהיה באבן כדי להמית, והא אף באין בה למית אם מת אמרינן דרוצח הוא ורק שפטור משום שאין רגילות ולא משום שאינו רוצח וצ"ב.
ויש לבאר עפמש"כ הרמב"ם (פי"ב מה נזק"מ הט"ו) דהטעם שאין בו כדי להמית פטור הוא משום שאין המיתה בכל שהוא מצויה והרי הוא כמו אונס ע"ש, וכיון שהוא אונס אין המעשה מתייחס אליו וממילא דבכה"ג לא איקרי רוצח.
(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)
וישב בה עד מות הכהן הגדול (לה, כה)
ובגמ' אמרו, מאי הוה ליה למיעבד, היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש, ע"כ. ויש לתמוה, וכי הו"א לומר שהיה לו להתפלל שבי"ד לא יפסקו הדין כפי שהוא אמת, רק יטעו ויזכוהו אע"פ שחייב.
ונראה, דבגמ' (סנהדרין יז, א) איתא, דבדיני נפשות אם ראו כולם לחובה פוטרין אותו, ע"ש. ועי' רמב"ם (פי"א מה' סנהדרין ה"ד) שדין גלות הוי כדיני נפשות, ולפ"ז י"ל דהיה לו להתפלל שיאמרו כולם דין האמת כלומר שיחייבוהו כולם וא"כ הרי פוטרין אותו, וא"ש הא דאמרו שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות, דאף אם הוא חייב אזי שכולם יחייבוהו וממילא שיפטר מגלות.
(שו"ת תשובה מאהבה – ילקוט הגרשוני)
ובאופן אחר אפשר לפרש, עפ"מ דאיתא (זבחים פח, ב) ואמר רבי עיניני בר ששון למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרים אף בגדי כהונה מכפרין, כתונת מכפרת על שפיכות דמים וכו' ע"ש. ורש"י פירש דמכפר על שפ"ד באופן דהוה מזיד דלא אתרו ביה, והכפרה היא על הציבור שלא ייענשו על ידו אך לא על ההורג, ובתוס' (סנהדרין ז ד"ה מיום) הקשו ע"ז וכתבו דמכפר על ההורג בשעשה תשובה ע"ש. אולם המהרש"א (ח"א זבחים שם) כתב דמכפר על שפ"ד בשוגג ע"ש. וביאור דבריו נראה דזהו הטעם שנסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה, דכשם שקרבנות מכפרים אשוגג הכ"נ בגדי כהונה מכפרי אשוגג, ולפ"ז ממילא כשם שקרבנות תלוי בעיקר בהכוונה של הכהן בשעת הקרבה הכא נמי בבגדי כהונה תליא בכוונת הכהן בשעה שמלובש בהם, שצריך לבקש רחמים שיכופר להם לשופכי דמים בשגגה, ומצא דאם היה מבקש עליהם כפרה ותפילתו היתה נשמעת הרי שהקב"ה היה מסבב בלב הדיינים להטות דינו לזכות ולפטרו מגלות, ועתה הרי אי"ז עיוות הדין דהא הגלות כפרה היא ולזה כבר נתכפר בלבישת הכהן בגדי הכהונה ובקשת הרחמים שביקש שיכופר לו, וזה מ"ש שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש, והיינו לא בשעה שעמד לדין אלא בשעת לבישת בגדים היה לו לבקש עליו רחמים לכפרה וממילא שבי"ד היו גומרים דינו לזכות.
(באר יוסף)
זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים (לו, ו)
בדברי הפסוק נראה לכאורה סתירה, דבתחילה משמע שיש להן רשות לינשא לאיזה שבט שירצו, ולבסוף הכתוב אמר 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים'.
ונראה לבאר ע"פ מה שאמרו חז"ל, שבאמת בנות צלפחד לא היו ראויות להוליד כיון שנישאו לבעליהן אחר ארבעים שנה, אלא מחמת צדקתן נעשה להן נס וילדו.
ולכן, בתחילה אמר הכתוב 'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים', כיון שנחלת השבט לא ייגרע ע"י הנישואין הללו, כיון שע"פ טבע בין כך לא יולידו ומה שיירש הבעל אין בזה גריעותא, שהרי ירושת הבעל אינה דאורייתא, אבל בכ"ז כיון שחפץ אני לעשות להן נס שיוולדו להן בנים, ואין זה מן הנכון שאעשה נס אשר יגרום את גריעת נחלת השבט של אביהן. לכן מייעץ אני להן עצה טובה שרק למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, ואז תהיינה האפשרות לעשות להן נס שיוולדו להם בנים, מאחר שלא יגרע נחלת אביהן ע"ז.
(חתם סופר)
ע"פ המבואר יובן המשך דברי הכתוב (פסוק י) 'כאשר צוה ה' את משה כן עשו בנות צלפחד'. ולכאורה פשיטא הוא.
אלא דכיון דהקב"ה אמר להם רק עצה טובה, ואמנם ע"פ דין היו יכולות לישא אנשים כטוב בעיניהן, אך בכ"ז שמעו לעצה טובה של הקב"ה ובחרו להן אנשים ממשפחת אביהן.
(ליקוטי בתר ליקוטי בשם רבי שמשון רפאל הירש)
ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונועה בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים (לו, יא)
ובגמ' איתא (ב"ק קיט, ב) שהיו צדקניות ולא נישאו אלא להגון להן, תני ראב"י אפילו קטנה שבהן לא נישאת פחות מארבעים שנה, ופריך מהא דא"ר חסדא נישאת בת ארבעים שוב אינה יולדת, ומשני מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס, וע"ש ברשב"ם שהיו בטחות בצדקתן שיעשה להן נס כיוכבד ולכן נתעכבו עד ארבעים בכדי להנשא להגן, ע"ש. וצריך מובן דבשלמא בנות צלפחד בטוחות היו בצדקתן כי ידעו בנפשם שראויות הן לנס אולם אלו הגברים שנשאו אותן היאך סמכו על זה, וצ"ע.
ולחומר הקושיא י"ל דאותם אנשים קיימו מכבר מצות פו"ר ואשר לכן לא חששו עוד.
(חילך לאורייתא)