וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל (ל, ב)
וברש"י חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל ומנין שאף שאר הדברות כן ת"ל וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וכו'.
ומשמיה דרבי משולם דוד סאלאווייציק שליט"א שמעתי להקשות מגמ' (עירובין נד, ב) כיצד סדר משנה משה לאהרן ואח"כ לאלעזר ואיתמר ואח"כ לזקנים ואח"כ לכל העם, ולא נזכר כלל שנאמרה התורה לנשיאים.
ונראה ליישב דשאני כיצד סדר המשנה, דאין המדובר בסדר שמיעת התורה כיצד נמסרה התורה אלא לענין סדר המשנה ללמוד וללמד האיך ללמד אחרים ומי קודם ללימוד דעלה אמרינן סדר הלימוד משה לאהרן וכו', אבל דברי רש"י איירי בשמיעת התורה דבזה שפיר קדמה שמיעת הנשיאים לשמיעתם של ישראל, אך הנשיאים לא לימדו ולא השמיעו זאת לאיש לכך לא נכתבו בסדר המשנה האיך מלמדין זאת.
ועוד י"ל, דבאמת גם לענין שמיעת התורה לא נאמרה שמיעה מיוחדת לנשיאים דהשמיעה היתה לישראל, ורק דבשמיעת ישראל קדמה שמיעת הנשיאים דבישראל וממילא היא בכלל שמיעת העם שנאמרה בסדר המשנה.
ובזה מתיישב קו' האוה"ח שהקשה מדוע חילק הכתוב באומרו ראשי המטות לבני ישראל דהול"ל ראשי מטות בני ישראל, ואין לומר דבא להשמיע שיאמר גם לבני ישראל דמקרא אחר יליף לה, וקשה מדוע נצרכנו לב' מקראות שישמיע לבני ישראל ומהו שאמר כאן לבני ישראל.
ולדברינו א"ש, דזהו שבא לבאר מדוע בשמיעת ישראל עצמה קדמו הנשיאים שבישאל לעם עצמו, וזהו שאמר דמשום שהם ראשי המטות לבני ישראל לכן הקדים שמיעתם לשמיעת ישראל, ולכך הוצרך למקרא נוסף דס"ד כיון שהיתה שמיעה אחת לנשיאים ולישראל לא הוצרך להשמיע שוב לישראל בלבד שהרי שמעו בכלל שמיעת הנשיאים, לכך הוצרך למקרא אחר לומר שישמיע אף לישראל לבדם.
(רבי משה שמואל שפירא)
והיה אפ"ל דהאי נשיאים וכתיבי הכא בקרא לאו נשיאים ממש, אלא הזקנים, והוי שפיר דומיא דהתם דשונה לזקנים ואח"כ לכל בנ"י, ויש להביא ראיה לזה, דהלא מקרא דהכא ילפי' דיחיד מומחה יכול להפר ביחיד, ומומחה היינו כל סמוך, הרי דאין זה תלוי בראשי השבטים, אלא כולל כל הזקנים הממונין.
מיהו בתרגום כתב להדיא 'רישי שבטיא' הרי דלאו כל ממונין במשמע, וכן באבן עזרא פי' דראשי המטות היינו הראשים הנזכרים לעיל בפר' מרגלים, שהם ראשי השבטים ממש, וכ"פ רמב"ם דראשי המטות היינו ראשי הדגלים.
וצ"ל דהא דאמרי' בגמ' שם דשונה מתחילה לזקנים, אינו לכל הזקנים, אלא הכונה לראשי שבטים כמו הכא, וכן מוכח מרש"י שהביא מהך דוישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וכו', את דרשת חז"ל שהיה שונה מתחילה לזקנים ואח"כ לכל ישראל, הרי מוכח דלמד דזקנים היינו נשיאים. ואולי דברי רש"י הם מהספרי ופליג אגמ' עירובין.
(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור זה הדבר אשר צוה ה' (ל, ב)
יש לדקדק, דבהאי פרשה הוקדמו ראשי המטות לשמו של השי"ת, והא הול"ל וידבר משה את כל אשר צוה ה' לראשי המטות.
ונראה, דמהלכות הפלאה אנו רואים גם בדברי הרשות איזה כח יש לו לדיבור לעשות חיובים, ואם עובר הרי מתחייב בלאו וגם בחיוב קרבן ביטוי או מעילה בנדרים, וכמה חיובים בעשין, וגם כמה דינים בקדשים חלים בדיבור ופסולי קדשים לרש"י (מנחות ב, ב ד"ה אבל), ומובן מזה כח והשפעת הדיבור לעשות דינים וחלות איסורי תורה.
וטעם הדבר הוא, דאחרי שזהו עיקר האדם והשלמתו והדיבור הוא האמצעי והאופן למלא תכליתו בתורה, הנה לא לבד הדיבור ודברי קדושה פועל מצד קדושת התורה בעצמה, אך בהדיבור בלבד מונח כח גדול לפעול ולחדש גדולות ונוראות, ויש חלק גדול בתורה והוא מקצוע של הפלאה גם בנדרי הקדשות ולעשות קודש, גם חזינן כח הדיבור מצד התרת נדרים, כי אף שצריך פתח או חרטה אבל צריך התרה בפועל.
ובזה חזינן חידוש מה דליתא בכל התורה, מה שכתבו רוב הראשונים בדין מומחה דלא בעינן סמוך רק חכם מובהק ובקי בהלכות נדרים, דאז יש כח בדיבורו להתיר מצד חשיבות דיבורו בתורה, ובעי חכם גמיר וסביר בגדר חז"ל כמו רב נחמן ורב הונא, ולפירוש הרמב"ם (פ"ו מהל' שבועות הל' ה' ועיין בר"ן פ"ג דנדרים כג, א ד"ה אין), זהו להתיר יחידי ולא על אחד מג', ולרמב"ן בעי שיהא אחד מג' חכם בתורה.
וזהו שרמז בהאי פרשא שהוזכרו ראשי המטות קודם שם שמים, והוא שנתנה להם התורה כח לבטל חומר הנדרים, ונדר הוא כשנשבע במלך עצמו ושבועה הוא בנשבע בחיי המלך, ומסרה תורה כח לראשי המטות.
(רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א)
איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג)
בירושלמי יליף מהאי קרא ד'ככל היוצא מפיו יעשה' דנדר שהיתה מקצתו הותר כולו. דילפי' דדוקא באופן של 'ככל היוצא מפיו' דכל הנדר קיום, 'יעשה' מחויב לקיים נדרו, אך אם כבר הותר מקצתו אינו חיוב לקיים את הנדה.
לפ"ז נוכל לבאר דבפסוק זה מרומזים עוד פרטי דינים הנוגעים לדין זה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. דהנה בשו"ע (יור"ד סי' רכט, א) נפסק 'ואין דברים אלו אמורים אלא בנודר לעצמו אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו או לעשות לו מלאכה, והתיר 'לו חבירו מקצתו לא הותרו לו'.
פרט נוסף כתב הכנסת הגדולה בסימן זה. דדוקא אם שני הפעולות שוות אמרי' דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, דהיינו דהיו שני הדברים בשב ואל תעשה, או שניהם בקום ועשה, כגון אם נשבע שלא יאכל תאנים וענבים, אבל אם אחד מהם היה בשב ואל תעשה והשני בקום ועשה כגון שנשבע שיאכל תאנים ולא יאכל ענבים, אם הותר אחד מהם לא הותר השני.
ומרמזים לזה דברי הכתוב 'איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר', דהיינו ששניהם היו לאסור 'על נפשו', דנשבע או נדר על עצמו ולא לחבירו, בזה דינו ד'ככל היוצא מפיו יעשה', דאם שניהם קיימים חייבים לקיימם, אבל אם הותר אחד מהם הותר הכל.
(פני דוד)
איש כי ידור נדר (ל, ג)
בגמ' (שבועות כב, ב) נאמר אמר ר"ח בר אבין אמר שמואל, שבועה שלא אוכל ושתה חייב. איבעית אימא סברא, ואיבעית אימא קרא, עיי"ש בגמ' דשתייה בכלל אכילה כלשון בני אדם, ומסברא חייב, וגם בתורה מצינו דשתייה בכלל אכילה, ולכן חייב. ועיי"ש בתוס' שהקשו כיוון דאיכא סברא למה לי קרא, עיי"ש.
ולכאורה י"ל דבנדרים ושבועות בדרך כלל אזלינן אחר לשון בני אדם, ואמנם בלשון בני אדם שתייה היא בכלל אכילה ומסברא חייב, אמנם יש לדון במקרה שנשבע במקום שמדברים בלעז, והוא נשבע בלשון הקודש שלא יאכל, הרי גילה דעתו שרצונו שהשבועה תחול כפי משמעות לשון הקודש, ובזה יש לדון אם בלשון הקודש שתייה בכלל אכילה, ולזה צריך ראיה מפסוק.
ובני רבי עקיבא שליט"א יישב עוד על פי המבואר בתוס' (ריש נדרים וריש נזיר) שיש חילוק בין נודר בשאר לשונות לנודר בכינויים, דנודר בשאר לשונות צריך שיבין משמעות הלשון, ונודר בכנויים אין צריך שיבין הלשון, וטעם הדבר מפני שכינויים הם כעין לשון הקודש וכמש"כ הרמב"ן (בב"ב קפד, ב). וא"כ יש נפ"מ, דאם נדרו חל מטעם דאזלינן בתר לשון בני אדם, אין לזה תורת לשון הקודש, וצריך שיבין משמעות הלשון, אך אם מועיל בתורת לשון הקודש, מועיל אף שאינו מבין.
(רבי אביגדור נבנצל שליט"א)
ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה וקמו נדריה (ל, ח)
נקט הכא וקמו נדריה. אך לעיל (פסוק ה) נקט וקמו 'כל' נדריה והכ"נ לקמן (פסוק יב) נקט 'כל' נדריה, וטעון ביאור הא דהכא לא נקט 'כל', דיש במשמע שאין יכול הבעל להפר הכל.
ונראה, דהנה באביה ובעלה אם החרישו לה קמו כל נדריה, דאב מיפר כל נדריה והבעל מיפר נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינו, והרי דבכל אופן אם נדרה בבית אביה או בעלה והחרישו לה נמצא דקמו כל נדריה, אמנם בנערה המאורסה דהכא איירי בה (כמש"כ רש"י פסוק ז) הלכה דאביה ובעלה מפירין נדריה ודוקא שניהם, ויש לדון באופן דנערה מאורסה נדרה נדר שאינו עינוי נפש או אי"ז מדברים שבינו לבינה, דאצל אביה היה יכול להפר ולעומת כן אצל בעלה אינו יכול להפר. ועתה דבעינן לשניהם דוקא יל"ע אם גם באופן זה, דלעולם הא אין הבעל יכול להפר דברים אלו, אי בעינן גם בזה לבעלה בדוקא עם אביה. ונראה פשוט דבזה יהא סגי באב בלבד, דאירוסין אין מוציאין מרשות האב לגמרי דהא קמן שעדיין צריכים לקיומו והפרו של אב, אלא דמעתה יש ג"כ זכות לבעל בה. וא"כ כל כמה שיהא שייך לבעל לכשינשא בזה י"ל דכבר מעתה בידו להקם ולהפר, אולם מה שלעולם לא יהיה בידו הא עדיין ברשות אביה היא וודאי דלכך סגי באב בלבד, ומעתה א"ש דבפסוקים לעיל ולהלן איירי באב לחוד ובעל לחוד ובכדון דא כל שהחריש לה קמו נדריה ולכן כתיב כל נדריה, אולם הכא דאיירי בנערה המאורסה הא למש"נ בדברים שלעולם אין לבעל רשות בהם, הרי אף אם יחריש הבעל אם האב יפר הר"ז מופר, ולכן כתיב וקמו נדריה דלא כל נדריה בידו לקיימם דרק במה דלכשינשא יש לו חלק אם מחריש עתה יקומו, ומשא"כ בשאר נדרים אף אם יחריש רשות ביד האב להפר ללא בעל וכמש"נ.
(נחלת בנימין)
וידבר ה' אל משה לאמור. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך. וידבר משה אל העם לאמור החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו (לא, א-ו)
ויש לדקדק רבות באלו הפסוקים, חדא מהו הציווי שנצטווה דוקא משה לנקום את נקמת מדין עד כדי שזהו העיכוב קודם שיאסף אל עמיו, וכי בני ישראל לא יוכלו בציווי ה' לנקום נקמתם, וכן צ"ב כפילות הלשון דבתחילה כתיב דמשה לקח מבני ישראל אלף למטה אלף למטה, ובתר כן כתיב אחר דכתיב דשלח משה אלף למטה חזר ושנה ששלח משה אלף חלוצי צבא לכל מטה.
וביותר צ"ב מהו דקדוק הלשון ד'וימסרו' הא הלכו בציוויו של משה ולא נמסרו לבדם, ועוד מדוע דוקא בהאי קרא נקט דהוי י"ב אלף לצבא, הרי אם יש אלף לכל מטה ממילא הוי י"ב אלף לכל השבטים ומאי חידוש הוא, ובאוה"ח הק' עוד מהו ענין שאמר וישלח אותם משה, דמשמע דלא הוי חלק משילוח האלף שנמסרו לכל שבט אלא היה שילוח מיוחד ששלח משה, ומהו אותו שילוח ובמה שונה הוא. ועוד יש לדקדק מהו הל' וימסרו מאלפי ישראל, ובהא דדוקא בהאי קרא כתיב מאלפי ישראל, וצ"ב.
והנה בהא דכתיב אלף למטה אלף למטה פרש"י 'לכל מטות ישראל לרבות שבט לוי' (ספרי), ובמושב זקנים הק' דהא כתיב דהיו רק י"ב אלף חלוצי צבא, ואם אפרים ומנשה שלחו כל אחד אלף, א"כ בודאי שבט לוי לא שלחו אלף חלוצי צבא, וק' מדברי הספרי דמרבה דשבט לוי שלחו אלף חלוצי צבא, ותי' דלוי נמי שלחו אבל לא היה מספרם אלף, וצ"ב מדוע שונים בני לוי במספר הנשלחים דוקא.
והרא"ם והשפתי חכמים תי' דלענין שילוח המרגלים אפרים ומנשה נחשבו כב' שבטים, כיון דשילוחם היה לנחלת הארץ והם ירשו כשבט בפנ"ע, אבל שליחת החיילים היה לנקמת מדין ולזה אפרים ומנשה נחשבו כאחד ושלחו יחדיו אלף, וממילא בני לוי שלחו אף הם אלף לצבא.
והנראה לומר דהנה במלחמת מדין מצינו ב' דברים, א' נקמת השם כמו שאמר משה לישראל בתחילה נקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים, ב' היה בזה מלחמת בני ישראל שהם באו לילחם בהם, והדין הראשון הוא כמאמר ה' למשה נקום את נקמת בני ישראל והדין השני הוא מלחמה שבאו ישראל מצ"ע לילחם בהם, ומדינא דהאי מלחמה ודאי דשבט לוי אינם יוצאים למלחמה כמש"כ הרמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה הי"ב), אלא דכ"ז מחמת לתא דמלחמת ישראל במדינים, דבהא אין הלויים בכלל הנלחמים, אבל במה דהוא נקמת ה' דכתיב וישלח אותם משה אלף למטה הוא משום נקמת ה', בזה שפיר מרבינן אף שבט לוי.
ונראה דזהו כפילות הכתוב, דבתחילה ציוה ה' למשה לנקום את נקמת ה' במדינים, ועלה אמרי' וימסרו מאלפי ישראל דזהו דוקא מאלפי ישראל שלמלחמה זו יצאו 'ישראל' לילחם במדינים, ובזה לא נכללו הלווים, אבל מלבד זאת היה כאן גם נקמת מדין מה', וזהו ששנה הכתוב וישלח אותם משה דכאן היה שילוח של משה לקיים מצות ה' לנקום בהם ונצרכו לשילוח מיוחד ממשה, ועלה כתיב דאף בני לוי בכלל, דבכלל נקמה אף הם נצטוו.
וביותר י"ל דהאחרונים הק' אהא דאין שבט לוי יוצאים למלחמה מדקתני (בסוטה מג, א) דשבט לוי נמי יוצאין למלחמה, ותי' דמדין חובת המלחמה הם פטורים דעיסוקם אחר, אבל המלך יכול לצוותו מממשפט המלך לילך ולילחם כשיש צורך בכך, ובזה הם נכללים כששולחם המלך. וזהו שאמר וישלח אותם משה דהוא היה מלך כמבואר (בזבחים קב, א), ולכן הכוחו היה לשולחם מדין משפט המלך לנקום נקמת מדין ובזה מרבינן אף שבטו של לוי, אבל מש"כ בתחילה 'וימסרו', ר"ל דלא היה ציווי מאת משה אלא וימסרו מעצמם, שהיה זה נקמת ישראל את המדיינים שהלכו הם לבדם, ובזה שפיר אין שבט לוי בכלל.
ומעתה א"ש דזהו דקדוק הל' דבתחילה נקט אלף למטה דהיו אלף לכל מטה מחמת ציווי ה' לנקום במדינים, ובזה לא נקט מספרם הכולל דאי"ז נפק"מ, וכיון דכלל בזה בני לוי דאף הם בכלל נקמת ה', בהא לא נקט מספרם. אבל בתר כן דאיירי במלחמת ישראל דקדק ונקט וימסרו מאלפי ישראל, דישראל הלכו מדעתם לילך ולילחם במדין, וזהו נמי טעמא דאף נשי מדין נהרגו דהם הכשילו את ישראל, ובהא לא נכללו בני לוי, ולכך הדגיש באומרו דס"ה היו י"ב אלף לומר דלא נכללו בזה בני לוי דאינם יוצאים למלחמה, ודו"ק.
(לחמי הלל)
וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר וגו' (לא, ה-ו)
יש לעיין בכפילות המקרא, דמאחר שנמסרו מאלפי ישראל אלף חלוצי צבא למה חזר הכתוב לכתוב שמשה שלח אלף חלוצי צבא לכל מטה, עוד העיר האוה"ח מה ענין שאמר הכתוב וישלח אותן משה וצ"ע, באופן דהיה משמע מזה דב' דינים נתקיימו בזה, חדא שנמסרו מאלפי ישראל י"ב אלף חלוצי צבא ודין נוסף נתקיים בשילוח משה אלף למטה, וכמובן שכל זה צריך פירוש וביאור.
והנה כתיב (לעיל פסוק ד) אלף למטה אלף למטה, ודריש בספרי לרבות שבט לוי, והקשה במושב זקנים דהלא כתיב שהיה רק י"ב אלף חלוצי צבא, ואם אפרים שלחו אלף חלוצי צבא ומנשה שלח אלף חלוצי צבא, א"כ בודאי לא שלחו שבט לוי אלף חלוצי צבא, ויקשה דברי הספרי דמרבה שבט לוי ששלחו למלחמה, ותירץ דאף דלוי שלח למלחמה מ"מ לא שלח אלף, והדברים צ"ב מה נשתנה שבט לוי.
עוד תירצו בעלי התוס', דבאמת מנשה ואפרים נחשבים כשבט אחד ולא שלחו אלא אלף חלוצי צבא ושבט לוי שלחו אלף, וביאר הרא"ם דאף דלענין שילוח מרגלים כתיב בפרשת חוקת שאפרים ומנשה נחשבו כב' שבטים חלוקים, הוא לפי דשילוח מרגלים היה עבור נחלת הארץ, ברם מלחמת מדין היתה נקמת ה', ובזה שפיר י"ל דאפרים ומנשה נחשבו כשבט אחד, ושבט לוי שלח אלף חלוצי צבא עכ"ד.
והנראה, דהנה מלחמת מדין אית ביה תרתי, חדא שהיה נקמת השם כמו שאמר משה לישראל, ושנית שהיה זה נקמת בני ישראל כמאמרו של הקב"ה למשה נקום נקמת בני ישראל, והנה כתב הרמב"ם (פי"ב מהל' איסו"ב ה"י) דמה שנהרגו נשי מדין הוא מחמת תקלת מיתה שבאה לישראל על ידם, וענין זה מכוון כלפי נקמת בני ישראל. והנה מן הדין הוא ששבט לוי אינו יוצא למלחמה, כמבואר ברמב"ם (פי"ג מהל' שמיטה הי"ב) שהובדלו מדרכי העולם ואין עורכין מלחמות כשאר ישראל, ברם כ"ז הוא רק מחמת לתא דמלחמה ונקמת ישראל, אך דין נקמת ה' יש לומר דאף שבט לוי איתנייהו בה, אדרבה לשבט ה' ראוי לעשות נקמת ה', ואשר בזה מבואר מה דמרבה בספרי דאף שבט לוי שלחו לצבא, ולמש"נ היינו רק מחמת לתא דנקמת ה'.
הלא מעתה יש ליישב כפילות המקראות, דהא דכתיב וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה י"ב אלף חלוצי צבא, זהו מחמת לתא דנקמת בני ישראל, וקרא דוישלח אותם משה אלף למטה הוא מחמת לתא דנקמת ה', שמשה שלח אלף למטה מדין נקמת ה', ויש לומר דלכן במה שנמסרו מישראל כתיב חלוצי צבא, כי עיקרו היה לצורך מערכות מלחמה, אף בשילוח דמשה לא כתיב חלוצי צבא כי עיקרו לנקמת ה'.
(חבצלת השרון)
וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועה בידו (לא, ו)
ובתרגום יב"ע וחצוצרות יבבא בידיה למכנש ולמשרי ולמיטל משריתא דישראל.
ויש לדקדק מה טעם לא פירש דקאי במלחמה, דהרי דין הוא דבמלחמת מצוה יש דין והרעותם בחצוצרות, (כמבואר ברמב"ם בהל' תענית).
וי"ל, דנראה דסבר התרגום דמצות והרעותם בחצוצרות לא נאמר אלא בארץ ישראל אחר שנכנסו אליה, כדכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם, דזהו דין בארץ דוקא.
ועי' במשנה ברורה (סי' תקעו סק"א) שהביא בזה מחלוקת אם נוהג כן רק בארץ או לאו, ונראה דסבר התיב"ע כהך שיטה דלא נהג כן אלא בארץ, ולהכי ביאר באופ"א טעם החצוצרות.
(רבי חיים קנייבסקי שליט"א)
מן האדם מן הבקר מן החמורים ומן הצאן מכל הבהמה ונתתה אותם ללוים (לא, ל)
ותמוה, דכבר פרט הכל ומאי מוסיף עוד באמרו מכל הבהמה.
וביאור הענין, דהא איירי הכא בהרמת מכס שהרימו אנשי המלחמה שנצטוו להרים אחד מחמש מאות לאלעזר הכהן ואחד חמישים ללוים, והנה הנתינה לאלעזר נקראת תרומה וכדכתיב (לעיל פסוק כט) ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה', וכן (להלן פסוק מא) ויתן משה את מכס תרומת ה' לאלעזר הכהן ומשא"כ הנתינה ללוים לא נקראת כך, ומעתה י"ל דהא קי"ל בתרומה דאין לתרום ממין על שאינו מינו ומרע על היפה וכיון שכן היה צריך לתרום ממש מכל מין ומין במספר אחד חמש מאות, אולם באחד מחמישים הניתן ללוים הא אין נקראת תרומה ומצי ליקח מכל מין כנגד אחד מחמישים על הכל, וזהו דכתיב מכל הבהמה, כלומר דלכל המינים יכול לקחת ממין אחד על כל השאר, ובזה יל"פ הא דכתיב (להלן פסוק מז) ויקח משה וגו' מן האדם ומן הבהמה ויתן אתם ללוים וגו' ולא פרט בקר וצאן וכו', דנטלו אחד מחמישים באופן שכל מיני הבהמה כאחד.
(בנין שלמה)
ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף (לב, לג)
הנה לעיל כשהתנה עמהם משה מצינו שהתנה עם בנ"ג ובנ"ר בלבד ולא עם חצי שבט מנשה וצ"ב.
וביאור הענין נראה עפ"מ דאיתא (ירושלמי קידושין פ"ג ה"ג) האומר הרי את מקודשת לי לאחר שירדו גשמים, אם ירדו מקודשת דהכל מודים בלאמר דלא בעי משפטי התנאים ואפילו לר"מ דבעינן בכ"מ תנאי כפול, ופריך מבני גד ובנ"ר דאם לאו כלאחר הוא (פי' דמשה אמר להם אם יעברו ינחלו ואם לא יעברו ינחלו בארץ כנען ולא בארץ הגלעד, וכיון שאמר אם יעברו הא דמיא לכלאחר שירדו גשמים ואמאי כפל לומר אם לא יעברו), ומשני שכן היתה הארץ לפניהם והן מחזיקין בידיהם ע"ש. והביאום (עי' במלחמות ביצה י, א מדפי הרי"ף) דכיון שהם מחזיקים בה עכשיו לפיכך כפל משה שאם לא יקיימו יטלו מה שיש כבר בידיהם, ובקידושין נמי אם יאמר אם ירדו גשמים והיינו שהקידושין חלים מעכשיו בזה צריך לכפול התנאי בכדי להוציא מידה באופן שהתנאי לא יתקיים, אך בלאחר שירדו גשמים דהקידושין חלים לאחמ"כ וא"צ להוציא מידה ובזה לא בעינן לכפול, ומעתה יבואר היטב דב"ג ובנ"ר שהארץ נכבשה קודם להתנאי ונתנה להם קודם קיום התנאי לכך הוצרך למשפטי התנאים בכדי להוציאם מידם אח"כ אם לא יעברו. אמנם הנה בחצי שבט מנשה כתיב (לקמן פסוק לט) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה, והרי שבשעת התנאי עדיין לא נכבשה הארץ ורק אח"כ הלך יאיר וכבש, וכיון של"ה בידם מעתה דמיא ללאחר ושפיר דא"צ למשפטי התנאים.
(משך חכמה)