תפריט

סנדקאות

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
14/10/2009
"ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו בשר ערלתו " (בראשית יז, כד)

במדרש תהילים (סי' לה) נאמר: כשמל אברהם אבינו עליו השלום נרתע מאוד, ואחז בו הקב"ה במילה, שנאמר "וכרות עמו הברית" ונעשה לו הקב"ה סנדקאות, ונתן לו אז שבעת עממין וארצם. ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) מצויה גירסא: שהקב"ה נעשה שושבין לאברהם אבינו במילה, שנא' "וכרות עמו הברית", ומלאך גבריאל נעשה סנדק, עיי"ש.

ובעצם מצוה גדולה זה עלינו לברר: מהם המקורות לסנדק ומהי חשיבות מצוה זו, מה פירוש המילה "סנדק", האם מותר לשמש סנדק יותר מפעם אחת, ואם לאו, האם דינם שונה של רב או תלמיד חכם או אב התינוק הנימול, עוד יש לברר מי לבחור להיות סנדק, והאם יש ענין שהסנדק ישלם בעד הזכות למצוה זו.

 

סנדקאות בתורה

במדרש רבה (בראשית פר' מז, ז) השוו את ברית מילה לקטורת, שבשעה שמל אברהם את עצמו ואת ילידי ביתו, העמיד גבעה של ערלות, וזרחה עליהן חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת סמים וכעולה שהיא כליל לאישים.

וכבר הובא המדרש תהילים (סי' לה) שכשמל אברהם אבינו עליו השלום נרתע מאוד, ואחז בו הקב"ה במילה, שנאמר "וכרות עמו הברית" ונעשה לו הקב"ה סנדקאות, ונתן לו אז שבעת עממין וארצם. ובפרקי דרבי אליעזר (פרק כט) מצויה גירסא: שהקב"ה נעשה שושבין לאברהם אבינו במילה, שנא' "וכרות עמו הברית", ומלאך גבריאל נעשה סנדק, עיי"ש.

עוד סימוכין מן התורה למצות סנדקאות בבראשית נ, כג בפסוק: "גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף", ותרגם בתרגום יונתן בן עוזיאל: בני מכיר בן מנשה כד אתילידו גזרינון יוסף. ופירש המפרש שם: רוצה לומר שיוסף היה סנדק, שעל ברכי יוסף היו נימולים.

הנה גם אצל דוד המלך ע"ה החשיב בזה הענין, כמובא בילקוט שמעוני (פרק לה) בפסוק "כל עצמותי תאמרנה" וז"ל: אמר הקב"ה לדוד, מה אתה עושה, אמר לו אני משבחך בכל אברי, בראש אני מניח תפילין, בשערי לא תקיפו, בירכי אני עושה סנדיקוס לילדים בשעת מילה ופריעה.

 

מעלת הסנדק

בגמ' ביומא כו, א מובא לענין הקטורת שלא עשה שום כהן הקטרה פעמיים: תנא מעולם לא שנה אדם בה, מאי טעמא אמר רבי חנינא מפני שמעשרת. אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא, אי לימא משום דכתיב "ישימו קטורה באפך" (דברים לג, י) וכתיב בתריה "ברך ה' חילו" (שם פסוק יא), אי הכי עולה נמי הכתיב "וכליל על מזבחך", אמר ליה הא שכיחא והא לא שכיחא, וכו'.

והנה מה שהקשו בגמ' אי הכי עולה נמי דכתיב "וכליל על מזבחך", ומשני הא שכיחא והא לא שכיחא, ופירש רש"י: מסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים. ובתורה תמימה (שם) כתב, דמבואר בגמ' דמטעם זה לא היו הכהנים מניחין לכהן אחד להתעסק שתי פעמים במעשה הקטורת.

ובאמת מכח זה פסק הרמ"א להלכה בשו"ע (יו"ד סי' רסה סעי' יא) שכל סנדק הוי כמקטיר קטורת, ולכן נוהגים שלא ליתן שתי ילדים אצל סנדק אחד, כדאמרינן גבי קטורת שמעולם לא שנה בה אדם, והיו מכריזין חדשים לקטורת.

וכן בדרכי משה (יו"ד סי' רסה ס"ק יא) הביא מהרי"ל (ריש הלכות מילה סו,א) שכתב: דיפה כח הסנדק מהמוהל לקרות בתורה קודם המוהל, דהסנדק המחזיק הילד על ברכיו הוי כאילו בנה מזבח והעלה עליו קטורת, ומטעם זה כתב רבינו פרץ שאין רגילים ליתן ב' ילדים לבעל ברית אחד, משום דאמרינן ביומא כו, א כל כהן שהקטיר פעם אחת לא היה מקטיר פעם שנית מפני שהקטורת מעשרת דכתיב  "ישימו קטורה באפך" וכתיב בתריה "ברך ה' חילו", אם כן כל פעם היה מעשרין בה אחד שלא הקטיר, הכי נמי ברית שהיא דומה לקטורת.

אמנם נראה שכל סגולתה של הקטורת שכליל היא לריח ניחוח ואין בה הנאה להדיוט, ועל כן ראוי לסנדק שתהיה מחשבתו טהורה לשמים, ולא יכוין להתעשר על ידי מצוה זו, שמאבד בזה מעלת המצוה שכל עיקרה כקטורת ועולת כליל. (עיין בספר טעם ודעת דברים לג,י).

ובאמת הגר"א בביאורו (סי' רסה ס"ק מו) מביא, "שלא ראינו סנדק מתעשר". אך בתשובות והנהגות (חלק א' יו"ד סי' תקפד) ביאר זאת דיש לומר שהעשירות לאו דוקא בממון, אלא בהצלחה לבטל כל גזירות ומחלות שנגזרו עליו ובני ביתו, ורק הקב"ה לבדו יכול להעיד אם מחמת זה הסנדק יתעשר.

ועיין בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קנט) שנתקשה במה שהפליג המהרי"ל בשם רבינו פרץ במעלת הסנדק משום שרגלי הסנדק הם מזבח הקטורת, הא המוהל הוא המקטיר הקטורת.

ותירץ שם וז"ל: דודאי להסנדק שייך לומר שהוא מסייע להמוהל בשעת המצוה ונטפל לו, דבלי ספק כשהיה התינוק מונח על השולחן או כסא ומטה לא היה נוח להמול כל כך כמו שהוא על ידי תפיסת הסנדק אותו, אמנם במה שנעשו רגלי הסנדק כעין מזבח, לזה לא יקרא המוהל מסייע או נטפל כלל, אף על פי שאילו לא היה הוא מוהל לא היה רגליו מזבח, מכל מקום לא בשביל זה יאמר עליו שהוא נטפל לו בזה, נמצא דהסנדק תרתי אית ביה, חדא שהוא כמזבח ועוד שהוא כמקריב על ידי שנטפל לו, מה שאין כן המוהל לית ביה אלא חדא לכן הפליג רבינו פרץ בשכר הסנדק יותר מבמוהל, עכ"ל.

ובספר זוכר הברית (סי' יט אות ב') הביא מספר שרביט הזהב שכתב: מצות הסנדק היא רבה, וגדולה מעלת הסנדק כי רגליו דומות למזבח וכאילו מקטיר קטורת לשמים וזוכה לעושר, שנאמר "ישימו קטורה באפך" וסמיך "ברך ה' חילו". גם במהרי"ל (ריש הלכות מילה) כתב: שגדול מצות בעל הברית (שהוא הסנדק) ממצות המוהל, מפני שרגליו נדמו למזבח וכאילו מקטיר קטורת לשמים, עכ"ל.

 

פרוש המילה "סנדק"

הטעם שקורין למחזיק התינוק על ברכיו בשעת הברית "סנדק", כתב בערוך (ערך סנדיקוס) שכן קוראין בלשון יוני ורומי פטרון ופרקליט. ואין בכלל זה המכניס והמוציא את התינוק והוא הנקרא קוואטר.

הסנדק נקרא בלשון הפוסקים בשם "בעל ברית" וכפי שמובא בהגהות מיימוניות (הל' מילה) כתב: זה שחומדין ומתאוין לאחוז התינוק בשעה שנימול על הברכים, ולהיות בעל ברית. וכן ברוקח (סי' קח) ברכי סנדיקוס לילדים, פירוש בעל ברית. גם בספר יראים (סי יט) כתב: אף על פי שעדיין לא נימול, מסירתו לבעל ברית למילה זוהי הכנסתו לברית.

ובזוהר פר' פקודי (דף רנה,ב) בזמנא דאתגזר בר נש וכו' ההיא ערלה דגזרין ושדינן ליה לבר כדין קיימא ההיא סטרא אחרא וחמא דהאי איהו חולקיה מקרבנא דא, כדין אתבר ולא יכיל לשלטאה ולקטרגא עליו, וסליק ואתעביד סניגוריא על ישראל קמיא קוב"ה עכ"ל. וזהו שקורין להמחזיק התינוק על ברכיו "סנדק" אשר לא מצאו בעלי הדקדוק לו שרש והוא נדרש בראשי תיבות ס'ניגור נ'עשה ד'ין ק'טיגור, אי הכי היינו הך מה שכתב בערוך הנז' פטרון ופרקליט ודו"ק.

ביאור הדברים הם, בזמן שהאדם נימול אין השטן יכול לקטרג על ישראל לפני הקב"ה, לפי שעל ידי הסנדק נעשה סנגוריא על ישראל, ולכך נקרא סנדק.

 

כסא של אליהו

בערוך השולחן (יו"ד סי' רסה סעי' לג) כתב: נוהגין לעשות כסא לאליהו שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו, וכך איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מח) דבימי אחאב  בטלו המילה ועמד אליהו וקנא קנאה גדולה וכו', ושמעה איזבל ובקשה להרגו וכו', נגלה עליו הקב"ה ואמר לו מה לך פה אליהו ואמר לו קנא קנאתי  וכו', אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא וכו', חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים שיהא עושים כבוד למלאך הברית וכו', עכ"ל. וכן מובא בטור ושו"ע (יו"ד סי' רסה סעי' יא).

ובסעיף לד כתב הערוך השולחן: וכיון שכסא זו הוא של אליהו, לכן מהדרין להיות סנדק לישב על כסא קדוש הזה ולהחזיק הילד על ברכיו בעת המילה, ולהעשות דוגמת המזבח ומצוה גדולה ויקרה היא.

ובזה כתב בפרישה (שם ס"ק כה) ד"ה חייך שאין עושין ברית מילה: נראה לי דלשבח אמר לאליהו הקדוש ברוך הוא כן, כיון דאתה מקנא לה' על מצות מילה נתן לו ה' יתברך זה לשכרו, ויש דורשין לגנאי כאילו אמר לו ה' יתברך אתה מוציא לעז על בני שאינן מקיימין הברית בעיניך תראה שמקיימין אותו, וכן משמע קצת הלשון. אבל קשה לומר כן שאליהו הוציא דיבה וגם אם כן יכריח לאליהו שיבא ויראה בקיומו.

ובספר אות ברית קודש כתב לבאר הטעם שהאוחז התינוק נקרא "סנדאק" על פי מה שאמרו במדרש שדיבר אליהו דילטוריא על ישראל ועכשיו חוזר ומלמד סניגוריא וזהו ראשי תיבות סנדאק למפרע ק'דושת א'ליהו ד'יטוריא נ'עשית ס'נגוריא ונרמז הענין במילת סנדאק לפי שהוא יושב על כיסאו ומקום מנוחתו של אליהו.

ובספר אורחות צדיקים מובא מעשה שאירע בימי קדם בלידת רבינו האריז"ל והוא שאביו של רבינו האריז"ל שהוא רבינו אברהם לוריא ז"ל, ומרת אמו של רבינו האריז"ל היו צדיקים וחסידים הרבה והיה אליהו זכור לטוב נגלה להם כמה פעמים וכשנולד להם רבינו האריז"ל  נגלה להם אליהו זכור לטוב ואמר לרבינו אברהם ז"ל שביום המילה אל תשלך ידך את הנער למולו כי אם אחרי שתראה את פני אנוכי בא אליך, וכן היה שביום המילה אחר שבאו מבית הכנסת למול הילד לא רצה הרב אבי רבינו האריז"ל למול אותו והיו עומדים הציבור וממתינים עד שעבר איזה זמן מה דהיינו עד שבא אליהו זכור לטוב ואז אמר להרב רבינו אברהם ז"ל לישב הוא על הכסא ואליהו זכור לטוב יושב על גבו ואחז התינוק בידו עד שגמרו המילה. ואחר כך נטלו אליהו בידו והביאו לאימו ואמר לה הזהרי בו כי אור גדול יצא ממנו, עד כאן המעשה, ומבואר שאליהו זכור לטוב בעצמו ישב על כסא קודשו, ולכך רמוז ענין זה דאליהו בסנדק שיושב על כסאו.

ועיין בספורנו עה"ת (שמות ד,כד) שמייחס לעצם המנהג מקור אחר וכך כותב גבי מילת בנו של משה, על הפסוק "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", קרה יום מילת בנו (של משה) אשר בו תשרה שכינה לעמוד בברית, כענין "נימולו אתו, וירא אליו ה'" (בראשית יז, כז - יח, א), ואולי זאת היא סיבת המנהג להכין כסא הכבוד במקום המילה.

 

האם יכול הסנדק לשמש יותר מפעם אחת

ברמ"א (יו"ד סי' רס"ה סעי' יא) כתב: נוהגין שלא ליתן שני ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת. ובמגן אברהם (שם ס"ק כב) ביאר דבריו, כלומר שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד פעמיים או שלוש, רק לכל בן בורר בעל ברית אחר, וכן הוא במהרי"ל.

ובהגהות בית הלל (על השו"ע שם) כתב דכל מה שכתב הרמ"א שלא יהיה סנדק אחד  לשני ילדים, היינו שבעל הברית לא יתן לאותו אדם להיות סנדק פעמיים לשנים או לשלושה מבניו, אך לסנדק עצמו מותר להיות סנדק כמה פעמים, וכפי שנהוג לתת לרב אב בית דין לשמש סנדק אפילו כמה פעמים ביום אחד. והגר"א בהגהותיו (שם ס"ק מו) תמה על דברי הרמ"א, דדבריו אין להם שחר דאם כן מאי טעמא מאדם אחד דוקא, שהרי אחד לא יעשה ב' פעמים סנדק לעולם. והמשיך הגר"א שם שמעולם לא ראינו סנדק שמתעשר, אלא המנהג הוא על פי צוואת רבי יהודה החסיד.

ועיין בערוך השולחן (שם סעי' לד) שכתב: וטרחו גדולים בזה, דאטו בקטורת לא היה רשאי הכהן להקריב כמה פעמים, אלא שלא נתנו לו כדי לזכות לכולם, ואם כן כשהאב רוצה למה לא יכול ליתן. ועוד דהרי יש מקומות שהרב הוא הסנדק בכל הילדים. אך בזה יש לומר שהרב בעירו הוא דוגמת הכהן הגדול שהיה יכול להקריב כמה פעמים שירצה.

אולם בהמשך דבריו כתב: וליבי אומר לי דעיקר הענין הוא מהדברים הנעלמים, דמצינו לרבי יהודה החסיד בצוואותיו שלא ליתן לאחד סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד מהן, עכ"ל. וכן ידוע שרבינו פרץ שממנו מקור דין זה, היה חכם גדול בחכמת הנסתר, וגם רבינו הרמ"א כן, והיה להם דבר זה על פי סוד, אך שבדינים לא יאות להורות מתוך חכמה מוסתרת, והנגלות לנו ולבנינו, לכן עילה מצאו לתלות טעם בקטורת וגם זה אמת, ולכן אינו מהראוי לעבור על דברי רבינו הרמ"א.

ובאמת בתשובות והנהגות (יו"ד ח"א סי' תקפד) כתב, דאף מה שכתב הרמ"א דאין נותנים פעמיים לאחד, מכל מקום הרב הוא כמו כהן גדול שנוטל חלק בראש, ונראה שגם מצד הסברא אם הוא ירא שמים מופלג ומדקדק במצוות או קרוב יכולים לכבדו פעמיים, ורק לחבירו סתם אין ליתן פעמיים.

אכן בשו"ת בית דוד (סי' קכב) כתב: שבסאלוניקי אין נוהגים להיות סנדק שני פעמים בתוך י"ב חודש לשום ילד, ואחר י"ב חודש מקבלים סנדקאות לכל ילד שיהיה, ע"כ. ומשמע שאינם חוששים לצוואת רבי יהודה החסיד, ונוהגים לקבל סנדקאות שניה. גם הגאון רבי חיים פלאג'י בשו"ת חיים ביך (סי' עג) כתב: שהמנהג פשוט בעירו איזמיר שאין אדם אחד נעשה סנדק פעמיים בשנה אחת לשני בנים של אדם אחד, אבל כשאינם של אדם אחד המנהג פשוט לקבל סנדקאות אצל הרבה בני אדם אפילו בתוך י"ב חודש.

ובספר זכרונות אליהו (לרבי אליהו מני, מערכת מילה אות כז) כתב על דברי רבי חיים פלאג'י, שהוא אינו חושש לזה ומנהגו להיות סנדק לכל מה שיזדמן לידו. וביד שאול (סי' רסה) כתב: שאף רבי יהודה החסיד שהקפיד בזה, הוא רק בנותן סנדקאות לאדם זר שאינו קרובו, אבל לקרובו מותר אפילו לשני בניו, עיי"ש.

ובנודע ביהודה (יו"ד סי' פו) נשאל על ידי השואל, באדם שנולד לו בן זכר ולא מצא סנדק כרצונו, רק אחד שהיה אצלו סנדק באחד מבניו הקודמים, אם מותר לו לכבדו. ושם בתשובתו האריך להוכיח שאין בזה טעם במה שנמנעים מלכבד פעמיים אותו סנדק, ובפרט במה שדימו זאת להקטורת, וכל דברים אלו אין להם שורש ועיקר בגמרא, והכל רק דרך דרש ורמז בלבד ולא לעיכוב ולא למנהג, והרבה אין מדקדקין בזה. אלו הן תוכן דבריו עיין בארוכה שם מה שכתב בזה. ועיין עוד בחתם סופר (ח"א או"ח סי' קנח) שהביא שם את דבריו בארוכה ודחאו מכל וכל.

 

האם האב יכול להיות סנדק לשני בניו

החתם סופר (שם) בתשובתו סתר את דברי הנודע ביהודה, שיש נוהגין שגם האב בעצמו אינו נעשה סנדק לשני בניו, ואצל האב בעצמו ודאי לא שייך הטעם שאין ליתן כל מתנותיו לכהן אחד, הלא פשוט שהכהן מעכב תרומותיו לעצמו, וכן הלוי מעכב מתנותיו לעצמו.

וראה בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ג או"ח סי' מא) שכתב בזה וז"ל: אולם אין זה מונע, שהאב עצמו יזכה במצוה זאת ויהיה גם מכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, וגם מקטיר קטורת, הספק שבדבר הוא אם יכול האב להיות סנדק לשני בניו, וכו', ובכל אופן לגבי האב אין שום ספק בדבר שהוא קודם לכל אדם ויכול להיות סנדק לכל בניו.

 

סנדק מתחילה ועד הסוף

בתורת חיים (סנהדרין פט,ב ד"ה אם) כתב וז"ל: כיון שהילד הנימול נחשב כקרבן כך רגלי הסנדק שמלין עליהן חשוב כמו מזבח, כמו שכתב מהרי"ל בהלכות מילה, ונראה דלכך נוהגין ליתן כוס יין של ברכה לשתות לסנדק ואין נותנים אותו לתינוק, כדרך שנוהגין בכוס יין של קידוש, לפי שהעולה טעונה נסכים שהיו מנסכים יין על גבי המזבח בשעת ההקרבה, וכיון שהילד דומה לקרבן עולה, הסנדק דומה למזבח, לכך נותנין כוס יין של ברכה לתוך גרונו של סנדק דהוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח, וכו'.

והמשיך שם: ומהאי נראה דדוקא הסנדק המחזיק את הילד בשעת המילה על ברכיו הוא יחזיקנו גם כן בשעת הברכה וישתה מן הכוס של יין, ודלא כאותן שנוטלין את הילד מן הסנדק לאחר שנימול ונותנין אותו לאדם אחר להחזיקו בשעת הברכה והוא שותה כוס של ברכה, דאיהו לאו מזבח יחשב, ומה לו לשתות כוס של ברכה זו, עכ"ל.

ובספר ברית אברהם הכהן (מגדל עוז נחל התשיעי הערה יג) הביא מעשה מהגאון המפורסם רבי חיים קרייזווירט זצ"ל אב"ד אנטווערפין, שפעם אחת שמע מרב מתימן, שהמנהג בתימן הוא שלא לחלק את הכיבודים, והכל נעשה על ידי הסנדק, הוא המביא את התינוק, והוא אוחזו בשעת המילה ובשעת הברכה וגם מחזיר את התינוק לאחר הברית, ואמר שזהו עיקר מצות סנדקאות, ועל זה אמרו שהוא כמקטיר קטורת ומעשרת, אבל בשאר מקומות שמחלקין הענין סנדקאות להרבה אנשים, נמצא שאף אחד אינו מקיים מצות סנדקאות בשלימות, ולכן אינן מתעשרים.

וכן מובא מעשה מהגאון רבי עקיבא איגר (בקובץ שערי תורה, קראקא תרפ"ו חוברת ב') שכבדו אותו להיות סנדק בעיר סאכטשאוב, והיה גם כן קוואטער, שלקח הילד מן היולדת והיה הסנדק והמוהל.

 

טבילת הסנדק

המדקדקים נוהגין לטבול במקוה כשנתכבדו בסנדקאות, ומפורש הדבר במהרי"ל הל' מילה שנהג לטבול עצמו, מפני שדומה לכהן המקטיר. ובדרכי משה (שם ס"ק יא) הביא מה שכתב מהרי"ל, דכשהיה סנדק היה טובל עצמו להיות נקי להכניס הילד בנקיות לברית, וכתב עליו הדרכי משה וחומרא בעלמא הוא ואין נוהגין כן.

וכתב על זה החיד"א בברכי יוסף (שם אות יח) וז"ל: ואני אומר דאם הוא נקי וטהור, טוב וישר לטבול ולא יגש למזבח הן בעודנו בבגדים צואים עוד טומאתו בו, וכל שכן אם מתכוין לתקן כי לא טהור הוא. ורבים נהגו במקומותינו דבכל אופן טובלים סמוך למצוה כל האפשר, וכן ראוי לנהוג, עכ"ל.

אולם בתשב"ץ הקטן (סי' קכב) מובא: שהיה שופך על ראשו תשעה קבין וכו', במקום טבילה, כי אותה הטבילה אינה כי אם בשביל טהרה ולא חובה. ועיין גם ברוקח (סי' קיג) שמדובר על רחיצה שהיה נוהג בה רבי יעקב, ולא ברור אם הכונה על טבילה במקוה או שפיכת ט' קבין על הראש.

ומעשה מוזר מובא בספר חסידים (סי' תז הוצאת ר' ראובן מרגלית) וז"ל: מעשה באשה אחת שרחצה שני בניה והטביע האחד את חבירו, ונדרה אמו שלא לרחוץ ביום ההוא, פעם אחת היתה "בעלת ברית" ורחצה ומתה, ע"כ. ואולי הכונה שהיתה קוואטער ובעלה היה סנדק, וכנראה שהיה ממנהגם שגם האשה בהיותה קוואטער טבלה במקוה מקודם, עיין בזה.

 

עליית הסנדק לתורה באותו יום

בשו"ת מהר"י ברונא (סי' קפ) כתב וז"ל: רגילים למיקרי בעל ברית לספר תורה לפרסם חיבוב המצוה, וכדי לקנות בדמים יקרים דהורגלו לקנות בשביל העניים דלית להו יציאה לפרנס את היולדת, הילכך היו מכבדים אותם וקוראים אותם לספר תורה, וכו', אבל קריאת אבי הבן לספר תורה אין טעם למנהג זה כי בלאו הכי הוא מפורסם ומאי מצוה קעביד השתא, הילכך בעל ברית הוא קודם.

אבל המהרי"ל כתב בטעם מנהג זה וז"ל: גדול מצות בעל ברית יותר ממצות המוהל מפני שרגליו נדמו למזבח כאילו מקטיר קטורת לשמים, וכו', ומטעם זה דגדול בעל ברית יותר ממוהל, אמר מהר"י סגל דמקדימין אותו בקריאת התורה קודם המוהל, עכ"ל. וכן העתיק זאת הרמ"א (שם סעי' יא) וז"ל: ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת.

 

קוואטער

קוואטער הוא המביא את התינוק לחדר המילה, והוא משותף לאיש ולאשה, ומנהג זה מובא במהרי"ל ותוכן הדברים כך: אמר מהר"י סגל דכתב מהר"ם, האשה שהיא בעלת ברית (כלומר, אשת הסנדק) ליטול הילד מהיולדת להוליכו לבית הכנסת להימול, תוליכנו עד פתח הכנסת ולא תיכנס אל תוכה להיות גם כן סנדק לשם להימול הילד על ברכיה משום פריצות, וכו', ואמר דיש אנשים כשנעשו סנדיקין ואין נשותיהן עמהם, הולכים בעצמם ומביאים הילד מן היולדת, וכו'. וכנראה שמכאן נשתרבב המנהג לכבד במצוה זו.

ובעצם הביטוי "קוואטער" מצינו בלקט יושר (תלמיד בעל תרומת הדשן) ומשם מתברר, שבשם זה היה נקרא לפנים בישראל הסנדק בעצמו, ורק במרוצת השנים הוגבל השם לאשה המביאו ולאיש המקבל אותו מידיה, והמביאו לחדר הברית. וז"ל הלקט יושר (עמ' נב ד"ה והיה): זימנא חדא היה מילה, והנשים היו מתעכבות לבוא לבית הכנסת, ועשיר שבעיר היה בעל ברית שקורין קומפראי ובארצי "קבאטר" וכו'.

ועוד שם (בד"ה מי) וז"ל: המנהג כשתלד אשתו בן הראשון, הרשות בידה לקרות לו שם ולאשתו הרשות בידה ליתן הקבעטריט למי שהוא רוצה, אבל אם אביו הוא עצמו רוצה להיות קבאטר, פירוש שתופס את הנער בשעת המילה, מי יכול למחות.

ובערוך השולחן (שם סעי' לה) כתב: דלסנדק אין האשה עוזרת כלל, רק זהו כיבוד אחר כשמביאין את התינוק לבית המילה, באות נשים עם התינוק ועומדות על פתח החדר שמוהלין בו, ואשה מחזקת התינוק בכר או בכסת, ובעלה לוקח מידיה או בחור ובתולה, והוא מוליכו למקום הכסא של אליהו וקורין לזה "קוואטער".

והמשיך שם: ויראה לי שזהו מלשון קטורת, דאמרינן בכריתות ו, ב מה לשון קטורת דבר שקוטר ועולה, ופירש רש"י קוטר שמתמר ועולה כמקל, עיי"ש. וכיון שנתבאר שהמילה היא כקטורת לכן נקרא זה שמקרב התינוק אל המילה שמקרבו להקטורת, ועל פי שינוי הלשונות נתחלף בין "קוטר" בוא"ו אחד ל"קוואטר" בשני ואוי"ן.

 

סעודת הברית בלילה

כתב המגן אברהם (או"ח סי' קלא ס"ק יא) שיש מקומות שעושים את סעודת ברית המילה בלילה, ולכאורה יש להקשות שהרי מקור סעודת המילה היא מן הכתוב "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" ואמרו במדרש ביום ה' ג' מל את יצחק דהיינו ביום השמיני, (הובא בתוס' שבת קלא,א ד"ה שש) ואם כן הסעודה היא דווקא באותו היום וכמו שנאמר באברהם, ואיך יעשו הסעודה בלילה שאחרי זה.

ויש שמבארים דבר זה לפי מה שכתב הזוהר (בראשית פרשת לך לך) שכל המל את בנו הרי הוא כמי שהקריב כל קרבנות שבעולם להקדוש ברוך הוא, ולפי זה יש לומר דכיון שברית מילה היא כקרבן אם כן הרי בקדשים הדין הוא שהלילה הולך אחר היום (באכילת קדשים ועוד) אם כן נמצא דנחשב שהסעודה היא באותו היום של המילה.

והנה יש מקומות שנהגו לעשות ברית המילה בבית הכנסת, וכתב בספר זכר דוד שהוא משום דמילה היא כקרבן (וכמו שכתב בזוהר) ולכך מלים בבית הכנסת שנקרא מקדש מעט משום דאין מקריבין בחוץ.

 

תשלום בעד המצוה

בזוהר פרשת תרומה מפורש שמצוה שמשלמין עבורה ממון חשובה מאוד, עיי"ש. וכן בתורה לשמה לרבי יוסף חיים (סי' נ') מאריך שם שמעלת הסנדק כפול ומכופל כשמשלם עבורה. וכן איתא במדרש שהקב"ה היה סנדק אצל אברהם אבינו שנא' "וכרות עמו הברית", ושילם שנתן לו שבעה עממין, וכתבו בפירוש רבותינו בעלי התוס' על התורה שזהו מקור שסנדק מוסר מתנה להבן הנימול.

 

בחירת הסנדק והמוהל

באור זרוע (ח"ב סי' קז) כתב: וצריך לחפש אחר המוהל יהודי טוב, כדאמרינן במדרש חזית וכו' יבוא טהור ויטפל עם טהור וכו', שהקב"ה נעשה שושבינו של אברהם אבינו במילה. והשווה מהרי"ל בשם מנהגי מהרא"ק, צריך לחפש אחר יהודי כשר לעשותו סנדק דהוא הבעל ברית, כדי שיבוא אליהו זכור לטוב וישב על הקתידרא מכוסה במעיל אצל הבעל ברית וכו'.

וכעין זאת כתב הריקנטי (סי' תקצא) בשם רבינו שמחה, שצריך להיות בעל ברית טוב, כדי שיתרצה מלאך הברית, הוא אליהו זכור לטוב, לישב בקתדרא כנגדו.

וזאת כתב ברמ"א (יו"ד סי רסד סעי' א') בהג"ה: ויש לאדם לחזר ולהדר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק, עכ"ל. ובספר כורת הברית (בנחל ברית ס"ק ז') כתב, דמה שכתב הרמ"א בזה טוב וצדיק, "טוב" קאי על המוהל שידע האומנות בטוב, ו"צדיק" קאי על הסנדק, עכ"ד.

ובספר בגדי נהורין (מילה דף קעו) כתב על דברי הרמ"א דאינם כדברי האור זרוע שכן הביא פסקו ממנו, דבאור זרוע כתב בלשונו "וצריך לחפש אחר יהודי טוב לעשותו בעל ברית (סנדק) שיבא אליהו זכור לטוב וישב על הקטידרא אצלו בשעת המילה וכו', וצריך נמי לחפש אחר המוהל יהודי טוב, כדאמרינן במדרש חזית המול ימול יבא טהור ויטפל עם הטהור, ע"כ.

ומבואר מדבריו, דגם "הטוב" הנאמר במוהל היינו טוב בתכונות הנפש וביראת ה' וצדקות, ולא מיירי כלל מאומנות ובקיאות.

ובספר שולחן גבוה (שם ס"ק יב) כתב על דברי הרמ"א, דלפי המדרש שאמרו שאין אליהו בא לברית מילה אלא אם כן מכפר הקב"ה את כל עוונתם הנמצאים שם, שיש במדרש שאם יש איזה רשע באותה מילה אומר אליהו להקב"ה איני הולך לשם משום פלוני הרשע שיש שם, והקב"ה מוחל כל עוונותיו כדי שילך אליהו לשם, אם כן אין אנו צריכים לדבר הזה של האור זרוע, לבקש איש תם וישר להיות סנדק או מוהל דכל העומדים שם מכופר עוון, וכן המנהג שלא לדקדק אחר זה, מה גם גדולה חזקה דכל ישראל בחזקת כשרים, עכ"ל.

ובכדי לקיים את דברי האור זרוע כתב שם בספר בגדי נהורין, דאף דיש כאן מחילת עוונות אין זה אלא העברת החסרון והסרחון של החטאים, אבל אין בה הוספת המעלות ומדרגות עד שיהיה אדם ראוי ומוכשר לישב אצל אליהו הנביא זכור לטוב.

ובשולחן גבוה הנזכר כתב בסוף דבריו, ויש לאדם להדר ולחזר אחר מוהל ובעל ברית היותר טוב וצדיק שיכוונו במילתו כוונה מובחרת ומעולה ויגרום שגם הולד יהיה כמותם, עכ"ד. היוצא מדברי הספר בגדי נהורין: המוהל צריך להיות יהודי טוב וצדיק, אמנם קודם צריך לבדוק אם הוא מוהל טוב ואומן. הסנדק גם כן צריך להיות טוב וצדיק תם וישר ולאו כל אדם ראוי ליטול את השם.

ובספר חסידים (סי' תתעג) ובמגדל עוז להיעב"ץ הזהירו, שלא יקח אדם סנדק ומוהל באהבת אדם או בשביל תועלת אם אינם ראוים כי תקנת הנער תלוי בכונת המטפלים עמו, עכ"ל. וצריך להזהר בדבריהם.

וכן מובא בספר דרכי חיים ושלום (הל' מילה דף פד) שיש להדר אחר סנדק היותר טוב וצדיק, ויפה הזה מנהג פולין שנהגו ברובה ככולה שהרב בעירו הוא סנדק אצל כל הילדים, ולא כמו שנוהגין בעוונותינו הרבים במדינתינו בני עניים (אם כי המה יראי ה' ומהם תצא תורה), שיכבדו לסנדק לכל מי אשר יחפוץ לפזר על ככה, וימצא פעמים רבות (על הרוב) איש עשיר גם הוא נקלה ובעל עבירה רחמנא ליצלן, ואיך ימכרו טהרת ויראת ה' של בניהם בשביל ארוגת כסף שנותן הנדיב הזה שרוצה להתכבד בסנדקאות זו, עיי"ש.

ועוד בבחירת הסנדק, כתב בעל לקט יושר (תלמידו של בעל תרומת הדשן): חייב אדם ליתן לאביו קודם אביו זקנו להיות בעל ברית (סנדק), אבל אם הוא ברצון אביו יוכל ליתן לזקנו. והמנהג ליתן לזקנו, משום שהעולם אומרים מי שהיה בעל ברית לבן נינו, אינו רואה פני גהינום. ומכל מקום שמעתי מהגאון רבי גרשון בס והגאון רבי נחום סאור שליט"א, שבענינים אלו אם הדבר נוגע לשלום בית, שלום בית קודם להכל.

 

תפילת הסנדק

ולהשלמת הענין ראינו לצרף תפילה לסנדק מספר עבודת הקודש להחיד"א: לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו כו', הנה אנוכי בא להיות סנדק ואהי' כסא ומזבח לעשות על ירכי המילה, יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שיהיה מזבח כפרה שתכפר על כל חטאותי עונותי ופשעי, ובפרט מה שפגמתי בירכי ובאות ברית קודש, ותעלה עלינו כאילו כווננו בכל הכוונות הראויות לכוין, ותמלא כל השמות שפגמתי בהם, ותהא המילה חשובה כקטורת סמים, כדכתיב גבעת הערלות וכתיב גבעת הלבונה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות