תפריט

כיסוי ראש לאשה בפאה נכרית

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
14/10/2009
"ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס"(בראשית כד, סה)

בתרגום יונתן  תרגם על הפסוק "ותקח הצעיף ותתכס", וז"ל: ונסיבת רדידא ואיתעטיפת ביה, עכ"ל. היינו שרבקה התכסתה ברדיד על ראשה. וכן פירש הרשב"ם (בבראשית לח, יד) על הפסוק: "ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים", שתמר כסתה ראשה בצעיף.

בספר שכל טוב בראשית (פרק כד) על הפסוק: "ותקח הצעיף" שרבקה התכסתה עצמה בו, והוסיף שם: "צעיף" לא מצאתי לו דמיון במקרא, זולתי "ותכס בצעיף" (בראשית לח יד), וכן "ותסר צעיפה" (שם שם יט), ויש לו לדורשו המוצע על פניה, ועיקר המלה היא רדיד, כי "ותקח הצעיף", מתרגמינן בירושלמי ונסיב רדידא, ובלשון רבותינו נקרא הצעיף כבינתא, והוא בגד דק מאוד שמשימות הנשים על הראש, עכ"ל. מצאנו שרבקה ותמר התכסו דוקא ברדיד ולא בפאה נכרית, (ורבקה באותו הזמן היתה פנויה ותמר אלמנה).

בנדון כיסוי הראש בפאה נכרית יש לדון, מהו מקור החיוב לאשה לכסות שערה, האם מותר לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית בראשה במקום מטפחת או כובע, האם יש איסור מראית עין לאשה שיוצאה בפאה נכרית, האם יש חילוק בין רשות הרבים לחצר לענין פאה נכרית, ודין לבישת פאה נכרית כשאמה נוהגת איסור.

 

פתיחה

חובת האשה לשמור על צניעותה באה לידי ביטוי הן בהליכותיה ובין בצורת הלבוש וההופעה. ככלל ניתן לומר: כללי הצניעות קיבלו נשות ישראל על עצמן מקדמא דנא, בהם צניעות בחובת כיסוי הראש לנשים. המקור לחיוב זה מופיע בתורה בהקשר לפרשת סוטה, ומפורט בהרחבה בתלמוד ובמדרשים.

מטבע הדברים, כאשר מדובר בכללי התנהגות, הדברים פושטים צורה ולובשים צורה במהלך תקופות השנים. לכל תקופה ולכל מקום יש את הלבוש המיוחד לו, ובהתאם לכך יש צורך להגדיר מחדש את ההלכות הנוגעות לדרכי הצניעות של האשה ובכלל זה גם כיסוי ראש לנשים.

וזאת למודעי, כי אין לראות במאמר זה פסיקת הלכה למעשה, אלא דיון בדברי רבותינו הפוסקים, בירורם וליבונם, ויהי רצון שהדברים יסייעו בחיזוק דרכי הצניעות בעם ישראל בכלל ונשות ישראל בפרט.

 

מקור האיסור לגילוי שער ראש האשה

מקור האיסור של גילוי שער ראש אשה הוא בגמרא בכתובות עב, א על המשנה שם: ואיזוהי דת יהודית (העוברת על מנהגי הצניעות של בנות ישראל) יוצאה וראשה פרוע (היוצאת לשוק וראשה מגולה בלא כיסוי הראש כלל), מקשה הגמ': ראשה פרוע דאורייתא הוא (שהוא איסור דאורייתא לאשה לצאת בראש מגולה), דכתיב: "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי רבי ישמעאל, אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש? ויישבו בגמרא: דאורייתא - קלתה שפיר דמי, דת יהודית - אפילו קלתה נמי אסור.

ופירש ברש"י שקלתה הוא סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן עכ"ל. ומבואר מדברי הגמרא שמדאורייתא מותר לאשה לכסות ראשה בקלתה שהוא כיסוי חלקי, אך מצד דת יהודית יש צורך לכסות ראש בכיסוי מושלם.

ועיין בריטב"א שם שכתב על דברי הגמרא, דראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב "ופרע את ראש האשה", פירש רש"י ז"ל מדכתיב "ופרע" מכלל דמעיקרא מכוסה היה, ועוד דכיון דאמרה תורה לפרוע האשה כדי לנוולה מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה.

 

דברי הפוסקים בזה

בשו"ע (אבה"ע סי' כא סעי' ב') פסק: "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחד פנויה ואחד אשת איש". ומקור דברי השו"ע להלכה הוא מדברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פרק כא הל' יז). וכבר שאלו הב"ח והגר"א, מנין לו להרמב"ם להוסיף איסור גם בפנויה? וביארו, שהרמב"ם הוכיח זה מלשונו של תנא דבי ר' ישמעאל מדקאמר "לבנות ישראל" ולא קאמר "לאשה".

ומפרשי השו"ע, הח"מ והבית שמואל, נתקשו על השו"ע שהביא לשונו של הרמב"ם האוסר גם בפנויה, והוא סותר את הדין המובא בשו"ע או"ח סי' עה שכתב להתיר לבתולות לילך פרועות ראש. לפיכך כתבו, שכוונת הרמב"ם והשו"ע לאסור רק בפנויה שהיא אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת לילך פרועת ראש, וכמו שמוכח שם מדברי המשנה: יוצאת בהינומא וראשה פרוע.

עוד עיין במגן אברהם (או"ח שם) שהעלה, שהאיסור לילך בגילוי הראש הוא רק בנשואה, דקרא לא איירי בפנויה, ולכן מותר לקרות קריאת שמע נגד שער בתולה מגולה. ומה שכתב הרמב"ם והשו"ע לאסור גילוי הראש בין בנשואה בין בפנויה (בתולה, לפי דעת המגן אברהם) - מידת צניעות היא.

דין איסור גילוי שער הראש באשה יוצא ברור ומפורש גם מדברי הספרי (פר' נשא, פיסקא יא): "ופרע את ראש האשה", כהן נפנה לאחוריה ופורעה, כדי לקיים בה מצות פריעה, דברי ר' ישמעאל. דבר אחר לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (שמואל ב' יג, יט): "ותקח תמר אפר (כלומר: סודר) על ראשה". והם הם הדברים שהובאו בכתובות עב, ב בשם התנא דבי ר' ישמעאל.

 

דין פאה נכרית בתלמוד בשני מקומות

מצאנו לפחות שני מקורות בגמרא הנוגעים לענינינו, שבהם הוזכר הענין של פאה נכרית, האחד לענין הוצאה בשבת, והשני לענין תגלחת נזיר.

מקור ראשון, לענין הוצאה בשבת, בגמרא בשבת סד, ב במשנה: יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה וכו', בכבול ובפאה נכרית לחצר.

ובגמרא שם: "בכבול ובפאה נכרית לחצר", אמר רב: כל שאסרו חכמים לצאת בו לרשות הרבים - אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית, וכו'. ורב, מאי שנא בכבול ופאה נכרית שאסרו חז"ל לצאת לרשות הרבים אך התירו לה לצאת אתם לחצר? - אמר עולא: כדי שלא תתגנה על בעלה.

מבואר מדברי הגמרא שאסרו חז"ל לאשה לצאת בפאה נכרית שמא תעבירנה ד' אמות ברשות הרבים, אמנם בחצר התירו לה לצאת בפאה נכרית, כיון שהתירו לאשה קצת קישוטים הנאים כדי שלא תתגנה על בעלה ולכך לא גזרו חז"ל בחצר.

מקור שני, מבואר במשנה בנזיר כח, א בענין אשה נשואה שקבלה עליה נזירות, שנחלקו תנא קמא ורבי עד מתי יכול הבעל להפר נדריה, לשיטת תנא קמא אין הבעל יכול להפר נדריה לאחר שהשלימה נזירותה בטהרה (אף שהוא קודם שגלחה את שערה), ולרבי יכול הבעל להפר נדריה כל זמן שעדיין לא גילחה את שערה.

הנה שיטת רבי שם במשנה שאף בתגלחת הטהרה (כלומר זריקת הדמים של קרבנות הטהרה), כל עוד שלא גלחה את ראשה יכול הבעל להפר נזירותה שלא תתגלח, לפי שיכול לומר אי אפשי באשה מגולחת, שהגילוח באשה ניוול הוא. ובגמרא מבואר שתנא קמא אינו חושש לטענת רבי, שהרי יכולה האשה להשתמש בפאה נכרית, מה שאין כן לדעת רבי יכול הבעל לטעון שאף מפאה נכרית אין דעתו נוחה. וכלשון הגמרא: איידי דזוהמא לא ניחא ליה. נמצא כאן בדברי הגמרא מקור נוסף לענין לבישת פאה נכרית לכיסוי ראש לאשה, ונרחיב במקור גמרות אלו בהמשך הענין.

 

ראש המתירים לפאה נכרית - שיטת שלטי הגיבורים

ראש המתירים לכיסוי הראש לאשה על ידי פאה נכרית הוא השלטי הגבורים שהביא בשני מקומות היתר לאשה לכסות ראשה בפאה נכרית.

הראשון, בגמרא בשבת סד, ב כתב בשלטי הגבורים (שם בדפי הרי"ף) אמתניתין "יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר", וז"ל: נראה לעניות דעתי להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן שקורין קרינאל"ו בלעז מההיא דשנינו בפרק במה אשה יוצאה דף סד, ב שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים כי פאה היא מגבעת ידבקו בו שער נאה הרבה ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער, והתם באשה נשואה מיירי מתניתין מדקאמר בגמרא דהטעם משום שלא תתגנה על בעלה הרי דבנשואה מיירי.

ומפרט השלטי הגיבורים במהות הפאה נכרית וז"ל: והאי פאה נכרית הוי ממש כעין אלו הקרינא"ל, ומשמע להדיא שמותרות בנות ישראל להתקשט בהן, ד"שער באשה ערוה" דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש, ונראה גם בשר עם השיער, אבל שער המכסה את שערה אין כאן משום "שער באשה ערוה", ואף לא משום פרועת ראש. ואין לומר שהיו משימות צעיף או מידי על הפאות נכרית, דאם כן מאי אהני ההוא קשוט הרי כל עצמו של אותו קשוט לא הוי אלא בשביל שתראה בעלת שער, אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות עכ"ל.

השני, בגמרא בנזיר כח, א הביא בגליון הש"ס על הא דאמרינן שם "ותנא קמא אמר לך אפשר בפאה נכרית" וכו' וכתב שם בגליון וז"ל: נראה לומר היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נתנו בראשיהן (יהושע בועז) עכ"ל הגליון. ובגליון הש"ס כתוב השם: "יהושע בועז" ובתוך סוגריים.  והנה הרב יהושע בועז הוא עצמו הרב בעל שלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף.

 

דברי הפוסקים בזה

יש מן הפוסקים שהביאו את שיטת השלטי הגיבורים להלכה, אמנם דבריו הוזכרו רק בשולחן ערוך אורח חיים לענין קריאת שמע, שמותר לקרא קריאת שמע כנגד אשה הלבושה בפאה נכרית, ולענין היתר יציאה לרשות הרבים עם פאה נכרית בשבת, אולם לא הביאו הפוסקים דבריו בשולחן ערוך אבן העזר לענין דין כיסוי הראש באשה.

בשולחן ערוך או"ח סי' עה (סעי' ב') פסק לענין קריאת שמע, ששער אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר. והגיה הרמ"א: והוא הדין השערות של נשים שרגילין  מחוץ לצמתן וכל שכן שער נכרית, אפילו דרכה לכסות (הגהות אלפסי החדשים).

והביא שוב הרמ"א את דברי שלטי הגיבורים בדרכי משה (או"ח סי' שג ס"ק ו') לענין הוצאה בשבת, וז"ל: מצאתי כתוב בהג"ה אלפסי החדשים (הוא השלטי הגיבורים), ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משער חברתה, דאין שער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין עשויות לכסות שערותיה האחרות אף על גב דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שער, עכ"ל.

היינו, אף שהרמ"א הביא דברי השלטי הגיבורים לענין הוצאה בשבת וכן בהלכות קריאת שמע, לא הביא את שיטת השלטי הגיבורים באבן העזר (סי' כא) המובאים שם יסודות ההלכה של כיסוי הראש לאשה.

אף המגן אברהם (אורח חיים סימן עה ס"ק ה') לענין קריאת שמע הביא את דברי שלטי הגבורים, וסיים: דלא כהבאר שבע שהאריך לדחותו בדברים דחויים עכ"ל. גם הגאון בעל הלבושים (שם בסי' עה) פסק כהרמ"א, אלא שמחלק בין שערות עצמן אחר שנתלשה לשערות חברתה.

המשנה ברורה (שם ס"ק טו) כתב בשם הפרי מגדים, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך להקל, וז"ל על דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרא קריאת שמע כנגד אשה הלובשת שער נכרית - קרי "נכרית" להשער שנחתך ואינו דבוק לבשרה וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל "שער באשה ערוה" וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך "שער באשה ערוה" ואיסור פריעת ראש. וכתב הפרי מגדים דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואחר כך חברה לראשה גם כן יש להקל. ובספר מגן גבורים החמיר בזה עיי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין, עיי"ש.

 

השגה על שיטת שלטי הגבורים

בשו"ת באר שבע (סימן יח) הביא את דברי שלטי הגיבורים שהתיר לאשה לכסות ראשה ברשות הרבים בפאה נכרית, והביא הבאר שבע שמצא כתוב בכתיבת יד רבי יהודה קצנאילנבוגין שכתב על השלטי הגיבורים, לא זה הדרך ולא זו העיר שהנחילו לנו אבותינו חכמי המשנה והגמרא והמפרשים והפוסקים ז"ל מפני שהדבר פשוט הרבה יותר מביעתא בכותחא, דמה ששנו היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמרא מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת השבכה ועל ראשה רדיד כמו השערות הדבוקות לבשרה ממש, כי לא היו רגילות בפאה נכרית אלא דוקא הנשים שהיה שערן מועט וכדי שלא ירגישו בעליהן במעוט שערן שהוא ניוול לנשים היו רגילות לקשור בשערן פאה נכרית כדי שתראה בעלת שער הרבה, אבל הנשים שהיה שערן הרבה לא היו רגילות בה כלל כדמוכח בהדיא בנזיר כח, ב בשמעתין "ותנא קמא אמר לך אפשר בפאה נכרית", עכתו"ד רבי יהודה קצנאילבוגן.

 

כמה תמיהות על שיטת שלטי הגבורים

מבואר אף מהמשך דברי הבאר שבע שלדעתו פאה נכרית המוזכרת בגמרא, מלבד מה שהיא קשורה בשער עצמה, היתה מכוסה עמהן תחת השבכה ועל ראשה רדיד, ולכן תמה על השלטי הגיבורים בכמה.

תמיהה ראשונה, לשיטת השלטי הגיבורים ששערות של פאה נכרית יהיו נראות לחוש עין הרואה להטעות אותו להחזיק הפאה נכרית לשער עצמה הדבוק לבשרה ממש, איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה, דהא לצאת בשער עצמה מגולה אסור מן התורה כדאיתא בכתובות דף עב, ב "ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב "ופרע את ראש האשה" ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש" וכו', והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין.

תמיהה שניה, דהא הטור (אבן העזר סימן קטו) אחר שכתב ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע אפילו אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה, כיון שאינה מכוסה בצעיף וכו', חזר וכתב שם בשם הרמב"ם דאף על פי שמכוסה במטפחת, כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים וכו'.

ויש לדקדק בדבריו במה שהצריך הרמב"ם דוקא מטפחת ועל המטפחת רדיד? אלא שהרמב"ם בא ללמדינו שאף על פי שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכסוי השער, וגם הוא כסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפילו הכי לא סגי משום דשני כסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכסוי השער כמטפחת או שבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד, משום דזהו מנהג יהדות שנהגו בנות ישראל ולאו דוקא נקט הגמרא קלתא, והשתא היאך יעלה על הדעת שיהא מותר לצאת בפאה נכרית מגולה לחוד טפי ממטפחת דעביד ביחוד לכסוי השער וגם הוא מכסה לגמרי השערות.

תמיהה שלישית, דאלו היו יוצאות בפאה נכרית מגולה מה הועילו בתקנתן שלא יתגנו על בעליהן שידעו שיש להן שער מועט, הלא כיון שבעליהן יראו שהולכות בשערות מגולות ידעו בברור שמין אלו שערות עצמה המחוברים בראשה ממש.

תמיהה רביעית, מה שהביאו לטעות ושבוש זה הוא הפירוש שכתב השלטי הגיבורים בשם המפרשים, שפאה נכרית היא מגבעת ידבקו בו שער נאה והרבה ותשים אותו האשה על ראשה כדי שתתקשט בשער. ומבואר שסבר שאותה מגבעת תשים אותו האשה מגולה על ראשה כדי להוסיף קישוט כמו כובע של שער שנושאים אנשים על ראשן, וזה ודאי לא עלה ולא יעלה על דעת שום בר אוריין דאם כן מאי קמבעיא ליה לרבי יוסי בר חנין בפרק חלק לענין עיר הנדחת, פאה נכרית של צדקניות מהו, אי כגופה היא וניצול או כמלבושה היא ונשרף, פשיטא כמלבושה היא כיון דעביד להוסיף קשוט בעלמא דמאי שנא קשוט זה משאר מלבוש שלה של קשוט.

תמיהה חמישית, שאין זכר לדבר להתיר לנשים נשואות לצאת בפאה נכרית מגולה בשוק או בחצר דבקעי ביה רבים, ואפשר לפרש דמה ששנו בגמרא היתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית מיירי דוקא בחצר שאין הרבים בוקעין בו, דהא אפילו בשערות ראשה ממש מגולות מותר לה לילך בחצר שאין הרבים בוקעין בו ואינו אסור אפילו משום דת יהודית דהיינו מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. משמע דבחצר שאין הרבים בוקעין בו אפילו אם שערות ראשה ממש פרועות לית לן בה.

 

שיטות האוסרים פאה נכרית

בשו"ת לחמי תודה (דף ד' סעי' ב' ודף יט ע"ד), כתב, ראוי להודיע גודל המכשלה של המנהג הרע שנשתרבב זה כמה שנים לצאת בפאה נכרית, וזה מכבר יצא בעל ההפלאה בצירוף חברי בית דינו בחרם על הנשים הלובשות פאה נכרית, וכל שכן על גילוי שערות עצמן, והסמך שמביאים משבת (סד, ב) יוצאה אשה בפאה נכרית, אינו כלום, דהתם בפנויה מיירי.

ועיין בספר עצי ארזים (סי' כא ס"ק ב') שכתב בפשיטות שאסור לאשה נשואה להתקשט ולצאת בפאה נכרית, והמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין.

וכתב בשו"ת חסד לאברהם (קמא יו"ד סי' פה) שלא היקל הרמ"א באו"ח (סי' עה) אלא לענין לקרות קריאת שמע כנגד פאה נכרית, שאין זה אלא מדרבנן, והוא ממה שלא הביא הרמ"א בהגהותיו דין זה באבן העזר (סי' כא) ששם עיקר דין פירוע ראש האשה, אלא על כרחך שלא רצה לסמוך להקל בזה לפרוץ גדרן של ישראל, שעל כל פנים לא עדיף מדת יהודית שיוצאת בלי כתובה אפילו ביוצאת בקלתה.

ועיין בשו"ת שאילת יעבץ (חלק א' סימן ט') שהאריך בתוקף לדחות את דברי השלטי הגיבורים שמתיר, שלא ראה מהיכן למד פשיטות היתר זה ומהיכא דייק, ובין דבריו כתב על דברי השלטי הגיבורים כך: "ובשלטי הגיבורים נסתבך בזה מאד, לא זכה בדינו הלזה ולא יזכה בו לעולם".

ועוד עיין בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב' סימן ז' וסימן ח') שהוסיף לדחות בתוקף את דברי השלטי הגבורים בהיתר הפאה נכרית, ודחה מה שכתב השואל לסייע לדברי השלטי הגיבורים. ובמור וקציעה סיים היעב"ץ דבריו: דדברי הגאון מהר"י קצנלבויגן שהובאו בבאר שבע לאסור יש בהם טעם כעיקר, לא דחויים הם, אלא שרירין וקיימין, ומנה לא נזוע, ולא נטה ימין ושמאל מדבריו, עיי"ש.

אולם מן הראוי להזכיר, שהיעב"ץ (בחלק א' שם) כתב דמכל מקום נראה לחלק דאף למאי דכתיבנא לאיסורא, אינו אלא בפיאה נכרית הנתונה בגובה הראש במקום שער, דשייך ביה משום פריעת הראש כדפרישנא. אבל בנתונה למטה מן השבכה על פדחתה ובצדעים, במקום שכלים שערותיה לית לן בה, דלא הוי אלא כשאר תכשיטין שבחוץ.

והאמת שבדברי האחרונים שהחמירו בכיסוי ראש לאשה על ידי פאה נכרית, מצאנו טעמים שונים לאסור, ביניהם מטעם מראית עין, מטעם פריצות, משום חשש איסור ערוה, איסור נדר מדאורייתא, מדין קריבה לגילוי עריות, מאיסור בחוקותיהם לא תלכו, ומשום אל תטוש תורת אמך, ובהקדם.

 

טעם ראשון לאסור - מראית עין

בשו"ת באר שבע (סימן יח) כתב, איך יעלה על הדעת שיהיה מותר להראות עצמה כעוברת על דת משה, דהא לצאת בשער עצמה מגולה אסור מן התורה כדאיתא בכתובות עב, ב "ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב "ופרע את ראש האשה", ותנא דבי ר' ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש" וכו' והלא הרבה דברים אסרו חכמים לנשים מפני מראית העין.

כן בספר תורת שבת (סי' שג ס"ק י') כתב בדברי השלטי הגבורים שהתיר פאה נכרית, אינם כדאי להתיר מנהג שנהגו וגדר שגדרו בנות ישראל משנים קדמוניות, וראייתו משבת (סד, ב) מעיקרא ליתא, וכו'. ולית נגר ובר נגר שיסתור ראיות הבאר שבע שאוסר בזה, ומכיון שאין אדם יכול להבחין אם בשערותיה או בפאה נכרית היא מתקשטת ויוצאת, למה לא נאמר על זה שערה הנה זמה היא? שהרי נראית כעוברת על דת משה ויהודית, ואפילו בכמה וכמה דברים ששורש איסורם מדרבנן גזרו בהן משום מראית העין, וכל שכן כאן שנראית ממש כעוברת על איסורא דאורייתא, כדפריך בכתובות (עב, ב) ראשה פרוע דאורייתא היא.

גם בתפארת ישראל (פ"ו דשבת מ"ה) מובא דדוקא בחצר שאין רבים בוקעים בו התירה המשנה לצאת בפאה נכרית, הא לאו הכי ודאי שיש בזה משום מראית העין.

וכתב בשו"ת מהרי"ל דסקין (בקונטרס אחרון סי' ריג) וז"ל: עיין בשלטי הגבורים (פ"ו דשבת) דשער פאה נכרית מותר, ונראה לומר דדוקא בגוונא שהפאה ניכרת לכל שלא נעשית משערותיה של האשה עצמה, אבל בלאו הכי ודאי דאסור משום מראית העין, כדקיימא לן לאסור בדם דגים, וכו'. וגם בלאו הכי יש לומר דהתם רק בחצר אמרו, אבל ברשות הרבים מנא ליה להתיר.

ועיין במשנה ברורה (סי' שג ס"ק טו) שהביא, דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין, עכ"ד. וגם כתב בעל אליה רבה (או"ח סי' צא) כובעים הקלועים מקש חשיבא כסוי והוא הדין שערות פרוקין (פאה נכרית) אך מפני מראית עין יש ליזהר.

 

טעם שני לאסור - פריצות

בשו"ת דברי חיים (יורה דעה חלק א' סימן ל') הביא ששמע מחמיו, שלא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך, ורק בעוונותינו הרבים מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים, ולכן חס ושלום לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן והאיסור במקומו והעובר לוקה מן התורה ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים.

ועיין בספר ישועות יעקב (אה"ע סי' כא) שהביא ממחבר הספר ברכת רצה, שיש לאסור לצאת בפאה נכרית לפי מה שכתב הרא"ש בתשובות (כלל לב סי' ח) שהטעם של היוצאת וראשה פרוע שאין לה כתובה, משום חציפות ופריצות, אם כן גם בפאה נכרית יש פריצות על כל פנים, וזה ברור.

בשו"ת חסד לאברהם (תנינא אה"ע סי' פז) כתב, בדבר מה שנהגו הנשים לצאת בפאה נכרית בראשם עד שנראות כאילו הולכות בשערותיהן מגולות, ודבר זה שאבותינו נהגו בו איסור באו פריצים וחללוהו, ופרצו גדרן של ישראל, וכו'. וכבר האריך הבאר שבע לאסור בזה, וכן עיקר שגילוי שער של פאה נכרית אסור מהתורה, דאזלינן בתר טעמא דהוי פריצותא ואיכא הרהור.

 

טעם שלישי לאסור - איסור ערוה

בספר תורת שבת (שם) כתב בדברי השלטי הגבורים שהתיר פאה נכרית, אינם כדאי להתיר מנהג שנהגו וגדר שגדרו בנות ישראל משנים קדמוניות, וכו'. שכיון שדומות לשער עצמן הרי היא פועלת בהן איסור ערוה, כאשר נודע לתורה שפועלת כן בשיער עצמה. ולכן איסור גמור הוא ללכת בפאה נכרית לבית הכנסת או לרשות הרבים, והעושה כן נגד המנהג שנהגו בנות ישראל צריך בעלה לגרשה ואין לה כתובה.

כן כתב בשו"ת מהרי"ל דסקין (בקונטרס אחרון סי' ריג) וז"ל: עיין בשלטי הגבורים (פ"ו דשבת) דשער פאה נכרית מותר, ונראה לומר דדוקא בגוונא שהפאה ניכרת לכל שלא נעשית משערותיה של האשה עצמה, אבל בלאו הכי ודאי דאסור, משום מראית העין, וכו', וכל שכן לענין איסור ערוה שהוא מחשש הרהור.

וראה מה שכתב בשו"ת שנות חיים (תשובה שטז דף צ ע"ד), שבזמן הזה אף המגן אברהם מודה לדינא שאסור לנשים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, כי המגן אברהם דיבר לפי זמנו, ובפרט בזמן חכמי הש"ס, שרוב הנשים היו כשרות וצנועות ולא היה דרכן לצאת בגילוי שער שלהן כלל, לפיכך כשאחת הולכת בפאה נכרית מידע ידעי שאין אלו שערותיה ולא יבואו לידי הרהור. אבל בזמן הזה שבעוונותינו הרבים רבות בנות פרוצות הולכות בגילוי ראש ברשות הרבים הרי גם ההולכת בפאה נכרית גורמת להרהורי עבירה, כי מאין ידע הרואה שפאה נכרית בראשה, והוא יסבור כי שערותיה הן, ויבאו לידי פריצות והרהורי עבירה הקשים מעבירה, ששער באשה ערוה.

 

טעם רביעי לאסור - נדר דאורייתא הוא

טעם נוסף כתב בספר תורת שבת (שם), דאיסור גמור הוא ללכת בפאה נכרית לבית הכנסת או לרשות הרבים, והעושה כן נגד המנהג שנהגו בנות ישראל צריך בעלה לגרשה ואין לה כתובה. ומכל מקום גם בבית ובחצר קבלו עליהן נשותינו משנים קדמוניות שלא ללכת בשום דבר הנראה ודומה לשער, ונדר דאורייתא הוא, ופורץ גדר ישכנו נחש.

 

טעם חמישי לאסור - קריבה דגילוי עריות

בספר מקרי דרדקי (בראשית אות לה) הוסיף טעם לאסור על פי דברי רש"י (דברים כב, ה) בפסוק "לא יהיה כלי גבר על אשה" שפירש: שתהא דומה לאיש, כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף, עד כאן. ומעתה מסתבר שמאחר דקיימא לן כדעת הרמב"ם שאיסור קריבה בגילוי עריות כחיבוק ונישוק, הוא מן התורה, והרי זה בכלל יהרג ואל יעבור (ועיין ביו"ד ס"ס קצה), מה שאין כן הדין בפנויה, אם כן איסור תורה הוא שתצא אשה נשואה בפאה נכרית, כיון שעל ידי כך אין היכר בין נשואה לפנויה, ותוכל לבא לידי קריבה דגילוי עריות, מפני שנראית שהיא פנויה, עכ"ל.

אולם עיין בשו"ת יב"א (חלק ה' אה"ע סימן ה') שכתב על דבריו שאינם מחוורים כלל, א. לפי שאין לנו בזה הכרעה ברורה כדעת הרמב"ם, וכמו שכתב החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' קנז ס"ק ה'), ונודע שהרבה ראשונים גם כן סברו כדעת הרמב"ן דאיסור קריבה בגילוי עריות מדרבנן (ומהם הרשב"א והרא"ה והרשב"ץ), ב. שאפילו לדבריו אין בזה אלא גזירה מדרבנן, שמא יבאו לידי קריבה באשה נשואה בחשבם שהיא פנויה, וברור שאחר התלמוד אין לנו לגזור גזירות מדעתינו, וכנודע מדעת הרא"ש (שבת כד, ב).

 

טעם שישי לאסור - בחקותיהם לא תלכו

יש שהוסיפו טעם לאסור על פי מה שכתב הרמב"ם (פרק יא מהל' עכו"ם הל' א') אין הולכין בחקות העכו"ם ואין מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן, שנאמר "ולא תלכו בחקות הגוים" וכו', שעיקר המנהג של פאה נכרית יצא על פי הגוים באופנות המתחדשות חדשים לבקרים, שרשם מעמלק, ולכן יש בזה "ובחקותיהם לא תלכו", הואיל ויש בו פריצות וחציפות, וכמו שכתב מהר"י קולון (שרש פח), ובבית יוסף ורמ"א (סי' קעח). וכן כתב בשו"ת יהודה יעלה (יו"ד סי' שסו), וכן מובא בשו"ת תשובה מאהבה, שיש בזה משום "ובחקותיהם לא תלכו".

וראה במהר"ם חאגיז (בספר אלה המצות סי' רסב) במצות "ובחקותיהם לא תלכו" שכתב, שתחת סוג לאו זה נכנס איסור גילוי שער ראש האשה שהוא ערוה, ולכן נקראת עוברת על דת יהודית כשיוצאת וראשה פרוע, שהוא מנהג צניעות שנהגו בו בנות ישראל.

אכן באמת מהסוגיא בכתובות (עב, ב) מתבאר להדיא דבעוברת על דת יהודית אין איסור אלא מדרבנן. ואף בעוברת על דת משה דהוי איסורא דאורייתא אין זה מטעם "ובחקותיהם לא תלכו", אלא ילפינן לה מדכתיב "ופרע את ראש האשה". ובסנהדרין (נח, ב) מאימתי התרתה של השפחה שייחדוה לעבד, משפרעה ראשה בשוק, פירש רש"י, שאף הנכריות הנשואות היו רגילות שלא לצאת בראש פרוע. עיי"ש. ומזה הביא בשו"ת יבי"א (חלק ד' אה"ע סי' ג') דנראה שאין בזה איסור לא תעשה כלל.

 

טעם שביעי לאסור - אל תטוש תורת אמך

בשו"ת מהר"ץ חיות  (סימן נג) כתב, שבכל תפוצות ישראל במדינת פולין לא נשמע שיקילו בזה, זולת המתחדשים שפרצו גדרות ישראל. עיי"ש. ולכן כתב בשו"ת יב"א (חלק ד' אה"ע סימן ג') שיש בזה משום "אל תטוש תורת אמך".

ועיין אף בשו"ת תשורת ש"י (סוף סי' תקע) שהסיק דכיון דאבותיה ואמה ואם אמה נהגו בזה איסור יש בה משום "אל תטוש תורת אמך".

 

לבישת פאה נכרית כשאמה נוהגת איסור

בשו"ת דברי יציב (חלק יו"ד סימן נה) נשאל במי שאמה הולכת בלי פאה נכרית והיא רוצה ללבוש פאה נכרית, אם צריכה התרת נדרים, ובתשובתו הביא מה שכתב בפרי חדש (או"ח סי' תצו פרט שני) שכתב להדיא בשם מהרשד"ם (יו"ד סי' מ'), דהא דמהני התרה היינו רק בדברים המותרים לגמרי שנהגו בהן איסור, אבל בדבר שיש בו מחלוקת בין החכמים ובמקום אחד נהגו כדברי האוסרים לא מהני התרה עיי"ש (ובפרט שמיני שם).

וכתב שם בסוף דבריו שיש דעות גדולי הפוסקים האוסרים מדינא לצאת בפאה נכרית, ובשו"ת דברי חיים (ח"ב יו"ד סי' נט) כתב שרוב האחרונים מסכימים לאסור פאה נכרית ולכן צריכה להמשיך כמנהג בית הוריה ואסורה לשנות.

 

הבנה חדשה בשיטת שלטי הגבורים שאף הוא אוסר

במשנה בשבת סד, ב מובא: יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה, בין משל בהמה וכו', בכבול ובפאה נכרית לחצר.

בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סימן מח) יצא לדון בדבר חדש בהבנת משנה זו, שברישא נקט "חוטי שער" ובסיפא "פאה נכרית", דבאמת הן ברישא והן בסיפא מדובר בשערותיה שתחת השבכה, ומה שלא התירו פאה נכרית בסיפא אלא בחצר, מיירי במה שעושין כמיני קליעות שערות משערות נכריות היוצאות מחוץ לצמתן ולכך נקראות בשם "פאה נכרית", כי הן בפאות ראשן ונראין כדמותן וכצלמן של פאות ראשם ובפאה זו חששו דלמא שלפא ומחוי, דהא מותר לקרות קריאת שמע נגד שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן מכל שכן באלו פאה נכרית. ובזה נסתרו כל השגות אשר השיגו על בעל שלטי הגבורים.

ומה שנדפס משמו של שלטי הגיבורים בגמרא בנזיר כא, ב שכתב וז"ל: נראה לי היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהן עכ"ל, אשר גם על זה השיג בעל באר שבע דשם מיירי נמי תחת השבכה וכו'. ולפי דבריו מיושב שפיר, כיון דבעל שלטי הגיבורים לא התיר אלא בפאות היוצאות מבין קשוריה, ולכך דקדק בלשונו גם בנזיר שנשים נשואות נותנות "בראשיהן" ולא אמר "על ראשיהן" וכו', ואין ענין כלל לאיסור פריעת ראש ודת יהודית.

אמנם כתב שם בתשובה מאהבה, שאותן אלו הלובשות איסטמא למטה מן השבכה ועושין נמי כמין קליעת שערות משערות זרות דוגמת פאות ראש האיש, בזה אפשר שבעל באר שבע לא החמיר מעולם כנראה מכל ראיותיו. וגם בעל שאילת יעב"ץ לא החמיר אלא בגובה הראש למעלה במקום שער דשייך פריעת ראש, אבל למטה מן השבכה כעין פאות על צדעי ועל פדחת אינן אלא כשאר תכשיטין של חוץ ובפאה נכרית כזו מקיל המג"א (או"ח סי' עה ס"ק ה') וכן משמעות רמ"א שם ועיין שם בדרכי משה (סי' שג) וגם בעל פרי מגדים אפשר לא הקיל אלא על פאה נכרית כזו וכו'. אבל לעשות קלעי שער כעין פאה נכרית של האנשים אפשר גם השלטי הגיבורים לא מצא סמך היתר לזה. ולכן אין דעת התשובה מהאהבה נוטה כלל להקל.

 

שיטות המצריכות שני כיסויים גמורים

ברמב"ם (הלכות אישות פרק כד הל' יב) כתב וז"ל: איזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית, יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אף על פי ששערה מכוסה במטפחת, וכו', עכ"ל. ונחלקו באחרונים בכוונת דברי הרמב"ם, ובהקדם.

בשו"ת באר שבע (סימן יח) הביא את דברי הטור (אבן העזר בסימן קטו) שכתב ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע אפילו אין פרוע לגמרי אלא "קלתה" בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף וכו' ולאחר זאת חזר וכתב את אותן הדברים בשם הרמב"ם, דאף על פי שמכוסה "במטפחת" כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים וכו', ותמה הבאר שבע על דבריו, מאי חידוש איכא בדברי הרמב"ם האלה טפי מבדברי הטור גופיה המוקדמים ועל הרמב"ם גופיה איכא למידק למה כתב "מטפחת" במקום "קלתה" הנזכר בגמרא שפירושו סל.

לכך כתב בהבנת דברי הרמב"ם, דבא לאשמועינן חידוש זה דלא מיבעיא דלא סגי "בקלתה" לחוד שאינו מכסה לגמרי השערות שהרי הוא חלול בכמה מקומות לפי שאינן קלועין יפה (כמו שכתב בהדיא בעל תרומת הדשן בסימן י') אלא אף על פי שמכוסה "במטפחת" שהוא מכסה לגמרי השערות אפילו הכי לא סגי.

וביותר כתב לומר, "דמטפחת" דקאמר הרמב"ם רצונו לומר דעביד ביחוד לכסוי השער ובא הרמב"ם לאשמועינן חידוש זה דלא מבעיא דלא סגי "בקלתה" לחוד (שיש בו תרתי לגריעותא חדא דלא עביד ביחוד לכסוי השער אלא לתת בו פלך ופשתן ועוד שאינו כיסוי מעליא מחמת שהוא מלא נקבים חלולים ואינו יכול לכסות לגמרי השערות) אלא אף על פי שמכוסה "במטפחת" דעביד ביחוד לכסוי השיער וגם הוא כסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות אפילו הכי לא סגי משום דשני כסויים גמורים בעינן ודעבידי ביחוד לכסוי השער כמטפחת או שבכה והדומה לה ועל המטפחת רדיד משום דזהו מנהג יהדות שנהגו בנות ישראל ולאו דוקא נקט הגמרא "קלתה". עכ"ל הבאר שבע. ומבואר מדברי הבאר שבע שהרמב"ם מצריך לאשה לכסות שערה, א. בשני כיסויים גמורים, ב. בכיסויי ראש שנעשים ביחוד לכיסוי השער.

אולם, בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (חלק ב' אה"ע סימן לו) כתב בשיטת הרמב"ם (בפרק כד מהל' אישות הל' יב) שפירש דדת יהודית היא אם תלך בלא רדיד, יש מהאוסרים שפירשו דהיינו בלא שבכה תחת פאה נכרית. אכן יש לתמוה על זה היכן מצאו דצריך להיות כלי בתוך כלי, והס מלהזכיר שיהא צריך לגרש בנות ישראל ולהוציאם בלא כתובה בדבר שאינו מיוסד במלות מבוררות של גדולי הפוסקים.

ועל דבר "רדיד" שהצריך הרמב"ם הנה בהגהות מימוניות פירש שהוא צעיף. ועיין בתוס' (ב"ב קנו, ב בסוף ד"ה כבינתי) מבואר דרדיד היינו מה שאנו קורין שלייער (הינומה) שמכסה גם פניה, ובודאי דת וצניעות יהודית בארצות הקדם שלא להיות פני הנשים מגולות והרמב"ם ממה דחזי פירש. ותמה האם עתה יחמיר גם כן להצריך לכל הנשים צעיפים ורדידים לכסות פניהן.

ועיקר הדבר ויסודו "דקלתה" וכן מה שקרא הרמב"ם "מטפחת" היינו מעשה קליעה באופן ששערה עצמה נראין עוד לחוץ בין הקליעות (וקלתה ומטפחת אחת היא) וזה מותר מהתורה, דרק פריעת שער ממש אסרה התורה כמו שנעשה עם הסוטה דפרעו אותה לגמרי. אבל מגדר דת יהודית אף בזה אסור עד דמכוסה מכל וכל, אבל אם מכוסה מכל וכל אף במה שקורין לאקקען - שייטעל אין בזה דת יהודית. והמחמיר חומרא גדולה כזו עליו להביא ראיות מוחלטות. עכ"ל. ומבואר בדברי רבי עזריאל שחולק על הבאר שבע בביאור שיטת הרמב"ם, ולדעתו כוונת הרמב"ם היא שמצריך כיסוי ראש אחד ותו לא.

וראה גם בשו"ת אגרות משה (חלק אה"ע א' סימן נח) שכתב לדעת הרמב"ם שלא סגי במטפחת לבד מנא לן שמצריך שתלבש שני בגדים מטפחת וגם כובע, דפשוט שהוא משום שמטפחת לא סגי משום שהוא כסוי דק או שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות כדפירש הב"ח (באהע"ז סימן קט"ו) אבל אם היה כסוי טוב אף שהוא בגד אחד סגי.

ועיין במנהג ישראל תורה (דף קעב) שכתב, דזה פשוט דגם להמיקל בפאה נכרית, עדיין שייך חומרת הבאר שבע דלא סגי בחדא כיסוי אלא בעינן שני כיסויים, ועל כרחך לדעה זאת צריכים להניח שכבה תחת הפאה, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ב יו"ד סי' קסח) עיי"ש.

 

טעמי שיטות המתירים

לעומת פוסקי האחרונים האוסרים לאשה לילך בכיסוי הראש על ידי פאה נכרית כל אחד מטעם שלו, מצאנו גם לגדולי פוסקי האחרונים שכתבו להתיר לאשה לילך בכיסוי הראש על ידי פאה נכרית, ומטעמים שונים.

טעם ראשון - אין מראית עין בפאה נכרית, טעם שני - רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, טעם שלישי - ברוב הפעמים יכירו שהיא אשה כשרה, טעם רביעי - משום דקים להו לרבנן שאין היצר הרע שולט אלא בדבר המחובר לגוף האשה עצמה. ובהקדם.

 

טעם ראשון - אין מראית עין בפאה נכרית

בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (חלק ב' אה"ע סימן לו) דן אם יש איסור דת יהודית בפאה נכרית המכסה כל הראש הנקרא בל"א לאקקען שייטעל. וכתב שם להפך בזכותן, וכן נכון הדבר לעשות וללמד זכות לנשים כשרות ולאבותיהן אשר בתוכן גדולי ישראל דליכא איסור דת יהודית חס ושלום והדין עמהם.

וכתב שם בסוף דבריו שכיסוי ראש גמור לית ביה שום חשש. ויעוין בכל זה בשו"ת תשובה מאהבה (או"ח סי' מח) ודבריו נכונים וישרים למודה על האמת. ובאמת בסוף התשובה סיים בדברי מוסר שלא תצאנה הנשים בפאה נכרית להדמות ליוצאות בשערן של עצמן, ועתה פשתה ההיתר בזה והלואי שיאחזו הכל בזה שלא להיכשל בפריעת ראש דאורייתא.

עוד כתב שם בשו"ת רבי עזריאל, שאם כי הנשים נראות על ידי זה כיוצאות בפרוע ראש ממש חלילה, הרי נודע כי כל אשה ובתולה מיד רואה ההפרש הגדול בזה וגם האנשים הפרוצים הצופים בנשים בודאי יראו החילוק והנשים בעצמן יודעות כי כבר נודע הדבר. אם כן צריכין אנו להפך בזכותן במה שאין שום מקור איסור בש"ס ופוסקים. ואם כן מה שרצה לומר כי הלאקקען שייטעל גרועה יותר ויותר ממטפחת באמת לא נראה כן אלא עדיפה יותר ויותר שמכסה כל הראש במכסה גמורה.

 

ביאור הענין שאין בפאה נכרית משום מראית עין

בשו"ת אגרות משה (חלק אה"ע ב' סימן יב) האריך להוכיח שאין בפאה נכרית משום מראית עין, לפי שהטעם פשוט דכיון שלא מצינו בגמרא שאסרו אין למילף ממקומות אחרים שאסרו משום מראית עין, דאין למילף חדא מאידך, ולכן נאמר איסור מראית עין ביחוד בכל דבר שאסרו. ובפאה נכרית ודאי הא אין למילף, חדא דאין זה איסור לאו אלא איסור עשה דעל האשה להיות צנועה ולכסות ראשה ואין למילף ממה שאסרו בשבת ועוד איסורי לאוין.

עוד כתב, משום שברוב הפעמים ניכר שהשערות הם מפאה נכרית, ואף אם אינו ניכר לאנשים שאין מסתכלין כל כך בנשים עד שיכירו מכל מקום לנשים ודאי ניכר ברובא דרובא ואולי גם כולן ניכרות, ולכן בשביל מה שנזדמן לפעמים רחוקות שלא ניכר לא אסרו.

והביא האגרות משה כעין ראיה לדבריו בזה, מהא שמותר להתגלח הזקן במספרים כעין תער ולא אסרו משום מראית העין אף ששם הוא מאיסורי לאוין וגם הם חמש לאוין, אלמא דלא בכל דבר אסרו. ואולי הוא נמי משום דברוב הפעמים ניכר להרגילים להתגלח שאינו גלוח דתער, לא אסרו בשביל פעמים רחוקים שלא ניכר. ואף שהם מצוים גם בין אנשים שאין מתגלחין שהם אין מכירין כל כך, מכל מקום כיון שלהמתגלחים הוא ניכר כבר הוא כידוע זה לכל דחברך חברא אית ליה וידעו הכל שפלוני מתגלח במספרים ובסם וכדומה ולא בתער.

לפי כל זה כל שכן באשה שעיקר היא נמצאת בין הנשים שהן מכירות שהיא פאה נכרית שאין לאסור בשביל שיטעו אנשים שאין מכירין זה דנחשב כידוע גם להם. ואף אם היא אשה שמלאכתה בין אנשים נמי כיון שעל כל פנים ניכר לנשים אין לאסור, וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכל שכן שהוא רק מאיסורי עשה שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה.

ומעתה כיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה אין לאסור דמהתורה יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלין כל כך בנשים שהשער הנראה הוא משערות האשה עצמה כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה ויודעין שמקרוב ודאי מכירין שאינן שערותיה והרואים אותה בקרוב ומסתכלין הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית.

כעין סברא זו מובא בשו"ת מנחת שלמה (תנינא ב' סימן נג אות ג') לענין מנעלים הדומים לעור ללבישה ביום הכיפורים, כשנשאל על מנעלים הדומים לנעלי עור, וז"ל: נשאלתי אם מותר ללבוש ביום הכיפורים נעלים של "קורפם" אשר במראיתם הם דומים ממש לנעלים של עור, וכו'. ולדעתו מראית עין הנזכר בש"ס היינו בדבר המותר ורק מפני שנראה כעושה איסור לכן אסור, וכידוע מאכילת דם דגים או חלב שקדים עם בשר, וכיון שכן בנעלי "קורפם" כיון שנראין כנעלים של עור נראה דהרי זה דומה לכל הדברים שאסרו חכמים מפני מראית עין. ומה שנתפשט ההיתר של פאה נכרית חושבני שסומכין על זה שרוב אנשים יודעים בזה להבחין, אף שהרבה פעמים אני אינני יודע להבדיל, וכיון שגם לענין מנעל ביום הכיפורים נזכר בגמרא יומא עח, ב הענין של מראית עין וכן גם ברא"ש (שם פרק ח' הל' ז') ובקרבן נתנאל (אות ז') עיי"ש, ולכן לדעתו אסור.

 

טעם שני - רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים

בשו"ת אגרות משה (שם) כתב שהנכון לדעתו אף דאיכא מאן החושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין (עיין בעטרת זקנים או"ח סימן עה), מכל מקום רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א (או"ח סי' עה ובסימן שג בדרכי משה) והמגן אברהם והפרי מגדים, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן שלא אסרו בזה משום מראית העין. וכמעט שמוכרח מהגמ' בשבת סד, ב שאם איירי דיוצאה בפאה נכרית דוקא במכוסה לא היה שייך לומר דעל שערות זקנה לילדה ניחוש למחכו עלה.

 

טעם שלישי - המכירים אותה יודעים שהיא אשה כשרה

טעם נוסף כתב באגרות משה (שם) במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון שידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה אין לאסור, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה ויודעין שמקרוב ודאי מכירין שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלין הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית.

ואין לומר שבמדינתנו זו בזמן הזה שנתפרצה שרוב נשים בעוונותינו הרבים אין מכסות ראשן שלכן יאמרו גם עליה שהיא מהפרוצות בזה, שלכן אף שלא אסרי רבנן אנן יש לאסור, חדא דאנן אין מחדשין איסור מה שלא אסרו מתחלה בגמרא והגאונים, ועוד הא אי אפשר לחוש שיצא קלקול מזה דלהמכירין אותה לא יהיה שום חשד כיון שיודעין שהיא אשה כשרה, ולהאין מכירין אותה ויאמרו שגם היא מהפרוצות בזה הרי לא ילמדו ממנה יותר משאר הפרוצות שהן הרבה בעוונותינו הרבים ולא מצינו שאסרו בכהאי גוונא.

בדומה לענין זה הביא באגרות משה (שם) דהטעם במה שלא אסרו לגלח במספרים כעין תער ובסם שנמי כיון שידוע שאפשר לגלח כעין תער בדבר המותר לא יחשדוהו. ואף שנתפרץ בעונותינו הרבים שהרבה מגלחין בתער מכל מקום אין לאסור עתה מה שלא אסרו מתחלה, וגם להמכירין אותו לא יהיה שום חשד כיון שהוא בחזקת כשרות ולהאין מכירין לא יצא מזה שום קלקול בזה שיחשבו עליו שגם הוא מהעבריינים יותר ממה שנמצאים שאר העבריינים.

לכן כתב לדינא שאין השואל יכול למחות ביד אשתו מללבוש פאה נכרית, שאף אם השואל רוצה להחמיר אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה אף אם לא תכסה כלל הפאה נכרית. וכל שכן כשרוצה להלביש כובע עליה שיכסה רוב מהפאה נכרית שאין לשואל להקפיד כלל.

 

טעם רביעי - אין היצר שולט אלא בדבר המחובר לגוף האשה עצמה

בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ז' אה"ע סי' טז) כתב טעם ביסוד היתר השלטי הגיבורים בכיסוי הראש בפאה נכרית, וזה לשונו: משום דקים להו לרבנן שאין היצר הרע שולט אלא בדבר המחובר לגוף האשה עצמה, שהוא דבר שיש לו נפש חיונית, מה שאין כן בנתלש מהאשה שניטל ממנו נפש החיוניות פקע ממנו איסור הערוה שהיה מתחלה בהיותו דבוק בגוף האשה, והרי הוא כפגר מת שאין ליצר הרע שליטה בו, ולכן התירו להסתכל בו, שכיון שאין ליצר הרע שליטה בו הרי לא יבא לידי הרהור בזה. ואם היה הבאר שבע מפנה תשומת לבו להבין טעם הדבר על אמיתותו לא היה נחפז להטיח דברים קשים כאלה, ועינינו הרואות שכן נהגו נשי רבנים גאונים ואדמורי"ם ואין פוצה פה ומצפצף.

 

סיכום הענין

ראש המתירים לכיסוי הראש לאשה על ידי פאה נכרית הוא השלטי הגבורים שהביא בשני מקומות היתר לאשה לכסות ראשה בפאה נכרית.

הראשון, בגמרא בשבת סד, ב כתב בשלטי הגבורים (שם בדפי הרי"ף) אמתניתין "יוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית בחצר", וז"ל: נראה לעניות דעתי להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכסוי שערות שלהן כשהן נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן שקורין קרינאל"ו בלעז מההיא דשנינו בפרק במה אשה יוצאה דף סד, ב שהאשה יוצאת בפאה נכרית בשבת, והתם באשה נשואה מיירי מתניתין מדקאמר בגמרא דהטעם משום שלא תתגנה על בעלה.

השני, בגמרא בנזיר כח, א הביא בגליון הש"ס על הא דאמרינן שם "ותנא קמא אמר לך אפשר בפאה נכרית" וכו' וכתב שם בגליון וז"ל: נראה לומר היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נתנו בראשיהן (יהושע בועז) עכ"ל הגליון. והנה הרב יהושע בועז הוא עצמו הרב בעל שלטי הגבורים אשר סביב הרי"ף.

יש מן הפוסקים שהביאו את שיטת השלטי הגיבורים להלכה, אמנם הזכירו דבריו רק בשולחן ערוך אורח חיים לענין קריאת שמע, שמותר לקרא קריאת שמע כנגד אשה הלבושה בפאה נכרית, ולענין היתר יציאה לרשות הרבים עם פאה נכרית בשבת. אולם לא הביאו הפוסקים דבריו בשולחן ערוך אבן העזר לענין דין כיסוי הראש באשה.

מבואר מדברי הבאר שבע שלדעתו פאה נכרית המוזכרת בגמרא, מלבד מה שהיא קשורה בשער עצמה, היתה מכוסה עמהן תחת השבכה ועל ראשה רדיד, ולכן תמה על השלטי הגיבורים בכמה.

בדברי האחרונים שהחמירו בכיסוי ראש לאשה על ידי פאה נכרית מצאנו טעמים שונים לאסור, ביניהם מטעם מראית עין, מטעם פריצות, משום חשש איסור ערוה, איסור נדר מדאורייתא, מדין קריבה לגילוי עריות, מאיסור בחוקותיהם לא תלכו, ומשום אל תטוש תורת אמך.

לעומת פוסקי האחרונים האוסרים לאשה לילך בכיסוי הראש על ידי פאה נכרית כל אחד מטעם שלו, מצאנו גם לגדולי פוסקי האחרונים שכתבו להתיר לאשה לילך בכיסוי הראש על ידי פאה נכרית, ומטעמים שונים.

טעם ראשון - אין מראית עין בפאה נכרית, טעם שני - רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, טעם שלישי - ברוב הפעמים יכירו שהיא אשה כשרה, טעם רביעי - משום דקים להו לרבנן שאין היצר הרע שולט אלא בדבר המחובר לגוף האשה עצמה.

בשו"ת אגרות משה האריך להוכיח שאין בפאה נכרית איסור משום מראית עין, והביא כעין ראיה לדבריו מהא שמותר לאיש להתגלח הזקן במספרים כעין תער ולא אסרו משום מראית העין אף ששם הוא מאיסורי לאוין וגם הם חמש לאוין, אלמא דלא בכל דבר אסרו.

המשנה ברורה (שם ס"ק טו) כתב בשם הפרי מגדים, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך להקל, וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין, עיי"ש.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות