איסור שתיית משקין מגולין משום סכנה

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
14/10/2009
"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך"(בראשית לב, יא)

בפירוש תורה תמימה (בראשית לב אות ד') ביאר הענין, דמכיון שאמר יעקב שאינו כדאי לכל הטובות, אם כן הלא לא נעשו לו בחנם אלא שנכו לו מזכיותיו.  ודע דעל יסוד זה שאסור לעמוד במקום סכנה ולסמוך על הנס, אסרו חז"ל כמה וכמה ענינים שיש בהם משום חשש סכנה, והרבה מהם נפרטו בטור (יו"ד סימן קטז).

בגמרא בשבת לב, א מובא: רבי ינאי אמר, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין (רש"י - פוחתין) לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (בראשית לב, יא). וכפי שפירש רש"י: שהוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית.

אחד מן הדברים שאסרו חכמים מפני שיש בו סכנה הוא שלא לשתות מים מגולים, שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות. ובענין זה יש לעיין: מהו מקור וטעם איסור שתיית משקין מגולין, איזה הן המשקין האסורין משום גילוי, האם איסור זה נוהג בזמנינו, מהו הדין של דבר שנאסר במנין אף שהטעם בטל צריך מנין אחר להתירו, ומה הדין אם גזרו רק על משקין מגולין משום הרחשין וכיון שאין רחשין האם ליתא לגזירה, בדין לבוד בנוגע לסכנת משקין מגולין, וענין דבר שהוא סכנה אי בטיל בשישים.

 

 

פתיחה

חובה מוטלת על כל אדם לשמור עצמו מן המאכלים שמזיקין אותו, כי האוכל דברים אלו ואפשר לו זולתם הרי הוא פוגע בגופו ופוגע בנפשו, ואין אדם רשאי לחבול בעצמו, והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו.

וכמו שכתב בחובת הלבבות (שער הבטחון פרק ד'): אף על פי  שימיו ומדת חייו קשורים בגזרת ה' יתברך, בכל זאת חייב האדם לחזר אחר מקורות מזונותיו, ולהשתמש במאכל ובמשתה ובמלבוש ודירה כפי צרכו. ואינו מניח אותם לאלוקים, לומר, אם נגזר מתחילה על ידי הקב"ה שאחיה, ישאיר נפשי בגופי בלי מזון במשך כל ימי חיי, ולא אטרח בבקשת המזון ועמלו.

וכן אין ראוי לו לאדם להכניס עצמו בסכנה מתוך שהוא בטוח בגזרת הבורא, שישתה רעלים או שיסכן עצמו בקרב עם הארי והחיות הרעות בלי הכרח. או שישליך עצמו לים או לאש וכיוצא בהם, דברים שאין אדם בטוח בהם ויסכן נפשו.

וסיים דבריו שם: ואם ינצל בכוחו של הקב"ה יקפח זכויותיו ויפסיד שכרו, כמו שאמרו חז"ל בזה הענין (שבת לב, א) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואמר יעקב אבינו עליו השלום "קטונתי מכל החסדים" (בראשית לב, יא) עכ"ל.

 

חיוב שמירת הגוף וחיוב שמירת הנפש

כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ה') הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.

ומנה הרמב"ם כמה וכמה דברים האסורים משום סכנה (שם פרק יא - יב) וביניהם: לא יניח אדם פיו על הסילון המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה, ולא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות.

מלבד דין שמירת הגוף מחוייב האדם לשמירת נפשו, וכפי שהביא בספר ראשית חכמה (פרק דרך ארץ שער ג') בשם מדרש יהי אור וז"ל: רבי אלעזר פתח וגרסינן "לך עמי בא בחדריך" (ישעיה כז, ב), בא וראה שהקדוש ברוך הוא אוהב לישראל מכל העמים והזהיר אותם שישמרו את נפשם כדי שלא יבאו לידי סכנה, לפי שיש שעות ביום שצריך אדם לשמור את נפשו בהם לפי שבהם הדינין מתעוררים לבא לעולם, ובשעה שהדינים מתעוררים צריך אדם ליזהר שלא תפגע בו מדת הדין, ולפיכך הזהיר הקדוש ברוך הוא את ישראל ואמר "לך עמי בא בחדריך", לפי שכשמדת הדין מתעוררת, הדבר בא לעולם.

וכהמשך לדברים אלו מצאנו בדברי הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ט'): מי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה, ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות.  והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא, שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא. ונמצא החטא עצמו מביאו לענש.

למדים אנו, שהמכניס את עצמו למצב סכנה משנה את דינו. דהיינו: המכניס את עצמו לסכנה, מוסיף עבירה חמורה למאזן זכויותיו וחובותיו, ועבירה זו עלולה להכריע את כף המאזנים ולגרום לשנוי מהנגזר בתחילה. כיון שלא "עוקפים" חס ושלום את ההשגחה, אלא שינוי המאזן משנה את הגזרה.

 

המקור בגמרא

בגמרא בשבת לב, א מובא: רבי ינאי אמר, לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין (רש"י - פוחתין) לו מזכיותיו. אמר רבי חנין: מאי קראה "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת" (שם). וכפי שפירש רש"י: שהוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית. ואכן מצאנו בחז"ל כמה דוגמאות לחשש "שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה" (בראשית רבה צא, יב).

במסכת חגיגה ה, א מובא, ששלוחו של מלאך המוות לקח בטעות אשה שלא נגזר עליה למות. שאל אותו רב ביבי בר אביי כיצד הצליח לקחת נשמה בעולם ללא משפט? ענה לו מלאך המוות: "נקיטא מתארא בידה, והות קא שגרא ומחריא תנורא. שקלתא ואנחתא אגבה דכרעה, קדחא ואיתרע מזלה ואייתיתה", כלומר שלקחה מחתה בידה בשעה שהסיקה את התנור, והניחה את מחתה עם גחלים על ברכיה, נכוותה, והורע מזלה. לכן הצליח מלאך המוות לקחתה. ממעשה זה למדים עד היכן יכול להנזק אם מכניס את עצמו למצב מסוכן, עד כדי שיכול לאבד את חייו קודם זמנו.

 

יש להזהר בין סכנות המובנות והן בסכנות שאינם מובנות

דברים אלו אמורים בין בסכנות המובנות לפי שכלינו, ובין בסכנות הסגוליות המוזכרות בחז"ל. וכן פסק הפרי חדש (ביו"ד סי' קטז סעי' ט') שראוי לכל אדם ליזהר מהדברים שמביאים לידי סכנה שמוזכרים בש"ס, שבסיבתם באים הרבה מקרים לעולם. ושומר נפשו ירחק מהם.

אולם, המציאות הנראית לעינינו לפעמים כאילו חס ושלום אין ממש בדברי חז"ל לגבי סכנות סגוליות, והאמת שהנם תלוים בכמה סיבות, ונציעם אחת לאחת:

הראשון, במסכת עבודה זרה לא, ב מובא: אמר ליה שמואל לחייא בר רב: בר אריא, תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך (בא ואומר לך דברים מעולים שאמר אביך). הכי אמר אבוך: הני ארמאי (גוים) זוקאני (נפוחים) דהוו שתו גילויא ולא מתו (שהיו שותים משקים מגולים, שעליהם אמרו חז"ל שיש בהם סכנה, ולא מתו). איידי דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו (משום שאוכלים שקצים ורמשים גופם לקוי). כלומר המחבלים גופם במאכלות אסורות, גורמים לגופם להפוך ליותר בהמי. ולגוף בהמי אין השפעה להרבה דברים המזיקים לאדם רוחני, לכן הסכנה הנובעת מאיסור אכילת דברים אסורים לא פועלת עליהם.

השני, במסכת מועד קטן יא, א לענין המלצת חז"ל לאכול דג סמוך לסירחונו, כתבו שם התוספות: ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון, וגם משתי עלה אבוה דאמר בסמוך דמעלי. ושמא נשתנו כמו הרפואות שבש"ס, שאינן טובות בזמן הזה.

למדים אנו שהרבה סכנות, או רפואות וסגולות שהיו פועלות בזמן חז"ל, אינן פועלות בתקופתנו, שנשתנו הטבעים. וכך פסק המגן אברהם (או"ח סי' קעג ס"ק א'): דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים, והאידנא אינו מזיק, דנשתנו הטבעיות. וגם הכל לפי טבע הארצות.

השלישי, במסכת פסחים קי, ב בסוגית הזוגות מובא: כללא דמילתא: כל דקפיד קפדי בהדיה, ודלא קפיד לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי עכ"ל. דהיינו שכוח סכנות אלו לפעול, תלויות באמונה שאנשים מאמינים בהם, לכן מי שאינו חושש, לא בהכרח שיצליחו לפעול נגדו.

הרביעי, במסכת פסחים קיב, ב מובא שאביי גזר על המזיקים שלא יעברו בישוב לעולם. דהיינו שאביי ביטל את כוחם. וכן הביא התוספות (יומא עז, ב ד"ה משום): מה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה, לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות, כמו שאין נזהרין על הגילוי, ועל הזוגות.

 

דברים האסורים משום סכנה

מובא להלכה ברמב"ם, טור, שו"ע ועוד פוסקים, הרבה דברים שאסרו חז"ל משום סכנה, ונציע כאן כמה מהם:

בפתחי תשובה (יורה דעה סימן קטז ס"ק ו') הביא מצוואת רבי יהודה החסיד כמה דברים שיש ליזהר משום סכנה. ומה שכתב שם, לא ישא אשה ששמה כשם אמו או שמו כשם חמיו, עיין בתשובת חכמת אדם (כלל קכג דין יג) שכתב דהוא דוקא כשהם משולשים כגון אדם ששמו ראובן וחתנו שמו ראובן ואם יקח עוד חתן זה חתן ששמו ראובן אזי לא יצליח וכן אשה ששמה רבקה וכו' וכן כתב להדיא בספר חסידים (סי' תעז) והעולם טועים בזה עכ"ד.

וראה בתשובת נודע ביהודה (תניינא חלק אה"ע סי' עט) שכתב דכל צוואתו לא היה אלא לזרעו אחריו ולא לשאר אנשים ואף לזרעו אין חשש אלא בשם העצם הניתן בשעת לידה או בשעת מילה אבל לא בשם שנשתנה בשעת חליו, עכ"ל.  ועיין בדברי התורה תמימה (בראשית לב אות ד') על חשש סכנה על פי צוואת רבי יהודה החסיד בעניני זיווגים.

וברמ"א (שם סעיף ה') הגיה: וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה, וכן אסרו לשתות מים מן הנהרות בלילה או להניח פיו על קלוח המים לשתות, כי דברים אלו יש בהן חשש סכנה (רמב"ם). עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשדבר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחלת הדבר, ולא בסופו (תשובת מהרי"ל סי' מ"א). וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם ואסור לסמוך אנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה. (ועיין בחושן משפט סימן תכז).

 

תמצית הלכות משקין מגולים

ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ו') כתב וז"ל: לא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות.

ושם (בהלכה ז') מנה הרמב"ם את המשקין האסורים משום גילוי, וז"ל: ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי, המים, והיין ואפילו מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ, והחלב, והדבש, והציר, אבל שאר כל המשקין אין מקפידין על גילויין שאין בעלי ארס שותין מהן. ועיין עוד בבית יוסף (יורה דעה סימן קטז סעי' א') מה שהביא להקשות מתוספתא בתרומות (פ"ח מ"ד).

 

כמה ישהו מגולין ויהא בהן משום גילוי

בטור יורה דעה (שם) כתב: וכמה ישהו מגולין ויהא בהן משום גילוי, כדי שיצא הנחש מתחת אזן הכלי ויחזור לחורו.

וביאר הבית יוסף דבריו על פי המשנה בתרומות (פ"ח מ"ד) כמה ישהו ויהיו אסורין כדי שיצא הנחש ממקום קרוב וישתה ומפרש בחולין י, א דשיעור זה כדי שיצא מתחת אזן הכלי וישתה ויחזור לחורו ובירושלמי דמסכת תרומות (פ"ח ה"ג) בעי איזהו מקום קרוב וכו'.

ברמב"ם (שם הלכה יא) כתב וז"ל: כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין, ואפילו היה בצדן אדם ישן אין אימת ישן על הזוחלין. וכן כתב הטור (שם).

ובפרישה (יו"ד סי' קטז ס"ק יב) כתב דמשמע הא אי אינו ישן אף על גב שאין פניו לצד המשקה אין בזה משום גילוי כיון שאימת החי עליהם, כדכתיב ואימתכם "וחתכם" כל זמן שהוא חי לאפוקי זמן שהוא ישן דנחשב כאילו אינו חי.

 

כמה שיעור המשקין שיש בהן משום גילוי

בטור (שם) כתב: כמה שיעור המשקין שיש בהן משום גילוי, בכלי אין להם שיעור הן רב הן מעט. בקרקע קאמר בגמ' מ' סאה ויהיב טעמא לפי שאז אין הארס ניכר בהן. יש מפרשים אם הם מ' סאה או יותר אז הארס בטל בהם ושרי ופחות מכאן אינו בטל ואסור, ויש מפרשים איפכא שעד מ' סאה מותר לפי שהן מועטין ואם היה בהן ארס ניכר אם הם צלולין אבל כשהן יותר אפשר שיש בהן ארס ואינו ניכר בהן, וטוב לחוש לדברי שניהם.

והביא הבית יוסף דזה משנה בתרומות (שם מ"ה) שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהם המרה, ר' יוסי אומר בכלים כל שהן ובקרקעות ארבעים סאה ושני הפירושים שכתב רבינו כתבום הרי"ף (י, ב והרא"ש (סי' יג) בפרק אין מעמידין.

 

שטיפת הבית במים מגולים

בתלמוד ירושלמי מסכת תרומות (פרק ח' ה"ג) מובא: תני מים שנתגלו לא ירבץ בהן בתוך ביתו ולא ישפכם ברשות הרבים ולא ישקה לגוי ולא ישקה מהן בהמת חבירו אבל משקה הוא בהמתו. מים שנתגלו לא ישרה בהן את הטיט ולא יכבס בהן את הכלים ולא ידיח בהן קערות כוסות ותמחויין ואין צריך לומר פניו ידיו ורגליו. אחרים אומרים לא אסרו אלא מקום סירטא פניו כסירטא הם ראש אצבעות ידיו ורגליו כסירטא הן. מים שנתגלו לא יגבל בהן את העיסה. רבי נחמיה אמר אפייה מותר מפני שארס נחש כלה באור וכו'.

ופסק כן הטור (שם) דמשקין שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים שמא יעבור עליהם אדם יחף ולא ירבץ בהן הבית ולא יגבל בהן הטיט ולא ישקה מהם לא בהמתו ולא בהמת חבירו ולא ירחץ מהם פניו ידיו ורגליו אפילו שאין בהם בקע. וצריך אדם ליזהר באלו הדברים מאד להחמיר בספקו שיותר החמירו בספקו מבספק איסור.

 

האידנא נהגו להקל

הרבה דברים נאסרו בגמרא משום סכנה, מהם ישנם דברים שלא הוזכרו בספרי הראשונים והאחרונים ברמב"ם ובשולחן ערוך, ולא עוד אלא למרות שנאסרו מים מגולים על פי דינא דגמרא וכן נפסק ברמב"ם טור ושו"ע, ישנם מן הפוסקים שנתנו טעם להקל, ונראה לבאר בכל זה ובהקדם.

תוספות בעבודה זרה לה, א כתבו, ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי, ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין.

וכן כתב הטור (יורה דעה סימן קטז) להלכה: האידנא נהגו להקל אפילו בודאין שאין הרחשים מצויין עתה. וביאר דבריו הבית יוסף במה שכתב "אפילו בודאין", דפירושו שודאי מגולין הן, דאילו אם ודאי שתה מהם נחש פשיטא דאסורים הם אפילו האידנא.

עוד כתב הטור (שם) דאין בזה משום דבר שנאסר במנין, שלא גזרו אלא משום הרחשין וכיון שאין רחשין ליתא לגזירה. וכתב הבית יוסף שכן כתבו התוספות הנ"ל בעבודה זרה (לה, א ד"ה חדא קתני) גבי גבינת הגוים והרשב"א בתורת הבית (ב"ג ש"ה קצר צ, א). גם בשולחן ערוך (שם סעיף א') פסק להקל שמשקים שנתגלו, אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר.

ובפתחי תשובה (שם ס"ק ו') כתב דמה שכתב הבאר היטב, שאין לרחוץ כי אם במים מכוסים כל הלילה אפילו הידים, השיב דבמדינתנו לא קפדי אגילוי כלל אפילו להדחת פיו וכל שכן לנטילת ידים עיי"ש.

ובפרישה (שם ס"ק ה') הביא סימן לכך: דמיחש חש, כלומר, ד'בש מ'ים י'ין ח'לב ש'ום, היינו שבזמן הזה אין איסור בגילוי כמו שכתב הטור אלא הרוצה למיחש חש.

 

יש אחרונים שעדיין מחמירים

בפתחי תשובה (שם ס"ק א') הביא מדברי השל"ה (דף עט, ב) שכתב דמכל מקום שומר נפשו ירחק מזה. והא ראיה שהרי הטור כתבן לכל הדינים אחד מהם לא נותר עיי"ש עוד. ובהנהגת החסיד הגר"א כתוב גם כן שהיה הגר"א נזהר מאד בדבר זה עיי"ש טעמו, על כן הרוצה ליזהר יעיין כל הדינים בטור.

בפרי תואר (שם ס"ק ב') החמיר לאסור משקה מגולה גם בזמן הזה, ומסיים וז"ל אך כל זה במדינות דשכיחי נחשים ועקרבים אבל במדינות דלא שכיחי אין לחוש לאסור כלל. וכעין זה כתב הב"ח דאף על פי דהאידנא לא חיישינן, כתב הטור כל הדינים כיון דבדוכתא דשכיחי נחשים ורחשים איתא להגזירה.

ובפרי חדש (שם ס"ק א') כתב, שהשו"ע לא דיבר אלא רק במדינתינו, אבל בארצות המערב יש הרבה מקומות דשכיחי שם נחשים ועקרבים, וגם בירושלים ואגפיה אף על פי שאין מצויין הרבה מכל מקום מצויין קצת, וראוי לכל ירא נפש להזהר בהם, עיי"ש.

אכן דברי הפרי חדש הנ"ל מובאים בחיד"א בברכי יוסף (שיורי ברכה שם אות ג'), והוא מסיים דכן נוהגין גם עתה בארץ ישראל להזהר בזה. (אכן יש להעיר ממה שכתב החיד"א עצמו בספרו חסדי אבות במסכת אבות (פ"ה מ"ח) לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, דהא דתנן דמים מגולים אסורים בין בארץ בין בחו"ל היינו חוץ לירושלים, אבל בירושלים אפילו לאחר החורבן לית בה משום גילוי). גם בערוך השלחן (סעיף ב') ובכף החיים (יו"ד סי' קטז אות ו') מביאים דברי הפרי חדש הנ"ל. (ובכף החיים או"ח סימן קע אות פב מביא דברי השל"ה).

בישועות יעקב (סימן קטז ס"ק ב') כתב דיש להחמיר במקום שמצויין נחשים, דחמירא סכנתא מאיסורא. והיעב"ץ כתב במור וקציעה (סימן קע) דהיכא דשכיחי נחשים ושרצים ארסיים איסור גלוי במקומו עומד. ובנשמת כל חי (יו"ד סימן מ') כתב דבמקום דשכיחי נחשים אסורים מים מגולים אפילו בבית הגוי.

ובטעמא דקרא בהנהגות מרן החזון איש (אות כז) מביא שהחזון איש נזהר מאד מגילוי והקפיד גם על טהא ולבן מגולה, ואמר שאם יש על החלב קרום שלם מלמעלה אין לחוש לגילוי שאילו הנחש היה מנקר היה ניכר בקרום. ושם (אות מו) כתב שהחמיר אפילו זמן משהוא, וגם אמר דאף בעודן על האש צריך לכסות עד שיעלה הבל (וע' רמב"ם פי"א הלכות רוצח ה"ח והי"א).

וכן בספר אמרי יושר על סדר מועד (בהנהגות החזון איש שבסוף הספר אות קא) כתב שהחזון איש היה נזהר מגילוי, ופעם אחת מילא מים ליטול והוצרך לצאת ובקש מאחד הנוכחים להשאר עד שיחזור שלא יצטרך לשפוך המים.

 

למחמירים יש להחמיר יותר בלילה מביום

לאלו שמחמירים בגילוי יש שכתבו דיש להחמיר בלילה יותר מביום. הנה בספר עצי העולה (דברים שאסורים משום סכנה, חוקי חיים ס"ק א') כתב דאף דמבואר דעכשיו יש לבעל נפש להזהר במשקין שנתגלו היינו דוקא בלילה או ביום במקום שאין בני אדם מצויין, אבל ביום ובבית ובני אדם נכנסים ויוצאים אין לחוש כי שם בודאי אין שום חשש.

אכן בכף החיים (יו"ד סי' קטז אות ז') הביא מהרבה אחרונים שלא ישתה שום משקה שהיה מגולה אפילו ביום. אמנם (שם באות ט') כתב דאפילו אי לא חיישינן בזמן הזה משום גילוי מכל מקום צריך ליזהר הרבה ולכסות התבשיל בלילה משום דמצויים שם נמלים ותולעים ויתערבו בתבשיל, ועוד חיישינן דיאכלו ממנו העכברים ועובר משום בל תשקצו.

וראה בספר תוספות ירושלים (יו"ד סימן קטז) שמוכיח מהא דתנן במס' דרך ארץ (פרק יא) דהשותה מים מגולין שלנה עליהם הלילה דמו בראשו מפני סכנה וכו', דגם במקום שאין מצויים נחשים וגם בדברים דלא שייך גילוי מכל מקום אם הוא מגולה כל הלילה יש בו סכנה, עיי"ש. וראה מה שכתב בבית לחם יהודה (ס"ק ב' והו"ד במשמרת שלום סימן קטז אות ג') דיש ליזהר שלא לשתות בלילה (בחושך) משום שממי"ת שקורין שפי"ן.

 

גבינות העובדי כוכבים

הנה יש להקשות, שהרי ישנו כלל שדבר שנאסר במנין אף שהטעם בטל צריך מנין אחר להתירו, ואז איך אפשר לפסוק שעכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, משקים מגולים מותר. ולחזק השאלה, מצאנו שאיסור אכילת גבינות העובדי כוכבים עדיין קיים אף במצבים שהטעם בטל, ובהקדם.

בטור (יורה דעה סימן קטו) פסק: גבינות העובדי כוכבים אסורות ומפרש בגמרא כמה טעמים, מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה ומפני שטחין פניה בשומן חזיר ושמערבין בה חלב טמא אף על פי שאין החלב הטמא נקפא חיישינן שמא ישאר ממנו מעט בין נקביה. כתב הרמב"ם אפילו אם אין לחוש לאלו כגון שידוע שהעמידה בעשבים ואין בה חלב טמא הורו הגאונים שהיא אסורה שכבר גזרו על הגבינות בין שהעמידוה בדבר האיסור בין שהעמידוה בדבר המותר והאוכל גבינות העובדי כוכבים או חלב שחלבו עובדי כוכבים ואין הישראל רואהו מכין אותו מכות מרדות.

וכן בשולחן ערוך (שם סעיף ב') פסק להלכה: גבינות העובדי כוכבים, אסרום מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה. ואפילו העמידוהו בעשבים, אסורה. וביאר הש"ך (שם ס"ק יט) הטעם, לפי שכבר גזרו על כל גבינות העובדי כוכבים בין העמידוה בדבר האיסור בין העמידוה בדבר המותר (הרמב"ם והפוסקים).

 

חילוק בין מים מגולים לגבינות העובדי כוכבים

ישנם כמה טעמים מובאים בפוסקים מפני מה יש לפסוק שבימינו שאין נחשים מצויים בינינו, משקים מגולים מותר, ואין בזה הדין של דבר שנאסר במנין אף שהטעם בטל צריך מנין אחר להתירו. וכן הסבירו החילוק בין מים מגולים שהרבה מתירים, לבין אכילת גבינות העובדי כוכבים שעדיין איסורו קיים אף במצבים שהטעם בטל.

אולם קודם לכן נקדים את קושיית הב"ח (שם ס"ק ה') שהקשה, דמאי שנא איסור גבינות מאיסור גילוי דשרי האידנא כיון דליכא נחשים בינינו, אף על גב דגם איסור גילוי נאסר במנין.

יישוב ראשון, הביא הב"ח בשם הסמ"ק שתירץ וז"ל: דבמשקים ליכא למגזר אי שריא להו בדוכתא דליכא נחשים אתי נמי למישרא בדוכתא דאיכא נחשים, כיון דליכא טעמא אחרינא לאסור משקים מגולים אלא מפני נחשים לא אתי למטעי. אבל בגבינות דאיכא טעמים טובא לאוסרם בלא טעמא דגילוי הלכך אי שרית להו בדוכתא דליכא נחשים מימר אמרי דטעמא דאיסורא לא הוי אלא מפני שמעמידין אותם בעור קיבת נבלה, וכיון שמעמידין אותה בפרחים לפיכך התירוה האידנא, ואתי למטעי להתיר גם בדוכתא דאיכא נחשים כיון דמעמידין אותם בפרחים, ולפיכך אין לגבינות היתר כלל בשום מקום שלא יבואו לידי טעות.

בדומה לזה כתב בדרישה (שם ס"ק ג') דכיון שבמשקין לית ליה טעם איסור אלא משום גילוי, ושאינם מגולים אין טעם לאסרן, נמצא שמעולם לא אמרו שמים ומשקין אסורים סתם, אלא אמרו דמים מגולים אסורים ומים שאינם מגולים מותרים, מה שאין כן בגבינות דיש בהם טעמים הרבה לאסור אסרום כבר בתחילת גזירתן, כיון שעל פי רוב לא נמצא מקום שלא שייך בו אחד מן הטעמים.

ועיין עוד בזה בב"ח (שם ד"ה "כתב הרמב"ם אפילו אין לחוש") ובט"ז (שם ס"ק א'), ובביאור הגר"א (שם ס"ק א), ועיין עוד במטה יהונתן על השו"ע (שם) מה שכתב בזה.

יישוב שני, הביא הב"ח (שם) כיון דהאיסור בגילוי הוא חששא שמא שתה מהם נחש וכיון דעבר החשש עבר הטעם, ושותין לכתחילה אף שהוא דבר שבמנין, אולם גבינות שנאסר במנין מטעם ודאי איסור אף שעבר הטעם לא עבר האיסור, וצריך מנין אחר להתירו.

יישוב שלישי, כתב בפרישה (שם ס"ק ח') דכיון דלפעמים מעמידים את הגבינות עם דבר איסור בכל הזמנים, לא חילקו בגזירתן ואסרו כולן כדי שלא יבואו לידי מכשול, עיי"ש שהאריך בזה.

 

אין נחשים מצויים בינינו

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט' סימן פה) הביא מה שהמחבר בשו"ע (שם סעי' א') העתיק להלכה דברי התוס' והרשב"א, דעכשיו שאין נחשים מצויין ביננו מותר, והפרי חדש (שם ס"ק א') כתב דהמחבר לא דיבר רק במדינתנו, אבל בארצות המערב יש הרבה מקומות דשכיחי בהו נחשים ועקרבים, וגם פה ירושלים ואגפיה אף על פי שאינם מצויין הרבה, מכל מקום מצויין קצת, וראוי לכל ירא לנפשו להזהר בהם, ובשיורי ברכה (אות ג') הביאו וסיים שכן נוהגין עתה בארץ ישראל ליזהר בזה עכ"ד.

והביא שראה כן בספר מנחת שמואל שכתב קונטרס בהלכות גילוי (נדפס בספר שערי דמעה) שכתב: וזוכר אני גם בעת שזכיתי בעזרת ה' יתברך להיות בארץ ישראל, שמעתי אז שם שנחש נשך לאיזה אנשים שם.

ותמה המנחת יצחק דהפלא הוא, איך אפשר לומר שהבית יוסף שהיה מרא דארעא דישראל, כתב דין זה דעכשיו שאין נחשים מצויין וכו', רק למדינתנו ולא למדינת ארץ ישראל שהיה דר שם, ועל כל פנים היה לו לפרש ולא לסתום, והניח בצריך עיון גדול.

וראה עוד בענין זה בשו"ת חיים ביד (סימן קב ד"ה והנה בתחילה) שהביא מספר נשמת כל חי (ח"א יו"ד סימן מא) בענין איסור מים מגולים במקום דשכיחי נחשים והגוים לא קפדי אגילוי דהיכי סמכינן לאכול פת של גוים.

 

להחמיר על צדדי הסוד

בספר פאת השולחן (סי' ב ס"ק לב), הביא בשם הגר"א שהיה נוהג בכל דיני הגילוי של משקין מגולים גם בזמן הזה, ואף על גב דמבואר בראשונים דבזמן הזה שאין נחשים מצויים בינינו אין לחוש משום גילוי משקין. עיין בזה בתוס' עבודה זרה (לה, א), ובתוס' בביצה (ו, א), ובטור שו"ע יו"ד (סי' קטו סעי' א') ועוד, אפילו הכי היה הגר"א חושש לדיני גילוי, מחמת שהיה אומר דמלבד הטעם הפשטי שהזכירו חז"ל דהוא משום נחשים, יש בזה עוד טעמים נסתרים אחרים על פי הסוד.

וראה בשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג' אה"ע סימן יב) שהאריך בזה, וכתב דכאשר קבעו לנו חכמים זכרונם לברכה ענין המצוה ופרטיה, עיני קודשם לנוכח הביטו לא רק על הצד הפשטי שבדבר, אלא גם על צדדי הסוד, וכמו שמצינו דאין תוקעין בשופר בשבת משום דידעו בדעתם דעת עליון שכל שחל ראש השנה בשבת נתקן הענין הראוי להתקן מכח השבת עצמה, ומה דאמרו דאין לתקוע בשופר גזירה שמא יטלטלו ד' אמות ברשות הרבים, טעם מקופיא הוי לשבר האוזן, אבל איכא ביה טעמא רבה על פי הסוד עמוק עמוק מי ימצאנו.

 

גלוי בתוך המקרר או ארון סגור

דנו פוסקי האחרונים בענין מים מגולים בארון או במקרר אם נחשבים הם למכוסים. בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' מג) כתב כי גם האדם המקפיד על תקנה זו אינו צריך לחשוש מהנחת משקין בתוך המקרר, משום שאין דרך נחשים להכנס למקומות קרים.

כן הורה כבר החזון איש זצ"ל (הובאו דבריו בספר שמירת הגוף והנפש סי' מד) דכשהשאירו מים מגולים בתוך המקרר הורה שיש להקל משום שנחשבים הם למכוסים. ועיין בכף החיים (או"ח סי' ערב אות ט') שכתב דנראה שאם הכלי של יין מונח בתוך שידה תיבה ומגדל, אף על פי שהכלי מגולה אם הם סגורים אינו נפסל בכך אלא אם כן נמר ריחו וטעמו.

 

נטילת ידים במים גלויים

בגמרא בעבודה זרה ל, ב מובא: תנו רבנן מים שנתגלו הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים ולא ירביץ בהן את הבית ולא יגבל בהן את הטיט ולא ישקה מהן לא לבהמתו ולא לבהמת חבירו ולא ירחץ בהן פניו ידיו ורגליו.

ופסק להלכה ברמב"ם (הלכות ברכות פרק ו' הל' ו') כל הנוטל ידיו צריך להזהר בארבעה דברים, במים עצמן שלא יהיו פסולין לנטילת ידים, ובשיעור שיהיה בהן רביעית לכל שתי ידים, ובכלי שיהיו המים שנוטלין בהן בכלי, ובנוטל שיהיו המים באין מכח נותן. ושם בהלכה ז' כתב: ארבעה דברים פוסלים את המים, שינוי מראה וגילוי, וכו'. והטור (יו"ד סי' קס) כתב שהאידנא שאין חוששין לגילוי כשרים אף לנטילת ידים, והסכים הבית יוסף לדבריו.

אמנם כתב המלבי"ם בארצות חיים (סימן ד', המאיר לארץ ס"ק יז) דיש להחמיר שלא יטול ידיו במים מגולין, עיי"ש. ובספר כף החיים (פאלאג'י סימן ח' אות יא) כתב דנטילת ידים שחרית אין ליטול במים מגולין וכן ראוי ליזהר בכל הנטילות, ויש מדקדקים לכסות פי הכלי ובית היד, ומה טוב כשהוא של מתכת וכו', ובשערי תשובה (סימן ד' ס"ק ז') מביא דבבאר היטב (ביו"ד סימן קטז) כתב בשם הגאון מוהר"ר שעפטיל ז"ל שאין לרחוץ כי אם במים מכוסים כל הלילה אפילו הידים וכל שכן הדחת פיו.

והיעב"ץ כתב במור וקציעה (סימן קע) דהיכא דשכיחי נחשים ודאי דאיסור שתיית מים מגולים במקומו עומד וכן כל שימושן בכלל וכו', ומשמע מדבריו דבמקומות אלו גם נטילת ידים שחרית וכיוצא בזה אסורים. ובשו"ת לב חיים (ח"א סימן סב) האריך בשאלה זו ומסיק דבמקומות דשכיחי נחשים אסור ליטול ידים במים מגולים אפילו בדיעבד ובמקומות אחרות יש להקפיד לכתחילה אבל אינו מעכב בדיעבד, עיי"ש.

אמנם כתב השו"ע (או"ח סימן ד' סעיף ז') דטוב להקפיד בנטילת ידים שחרית בכל הדברים המעכבים בנטילת ידים לסעודה וכו', אכן גם שם יש מחלוקת בין האחרונים אם מים מגולים הם בכלל, ומה עוד שאפשר לדחות דהמחבר מיירי בענין נטילה דיוצא גם בכהאי גוונא ולא מיירי בכלל בענין הסכנה.

 

בדין לבוד בנוגע לסכנת משקין מגולין

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ט' סימן פה) נשאל אי אמרינן דין לבוד לענין גילוי משקין, היינו לבוד שפירושו שהפרצה נדונית כמכוסה ממש, ובכן מסופק אם משקין האסורים משום גילוי (ביו"ד סי' קי"ז) שעמדו במקום שנחשים מצוין, תחת ארון או שלחן הגבוה פחות מג' טפחים מקרקע הבית, אם דינם כמכוסים ומותרים בשתיה או לא.

וכתב דלדעתו אין כאן ספק דבמה שנוגע לחששא מחמת המציאות לא מהני בזה דין לבוד, כמו שלא יהני דין לבוד לסלק החשש דשמא נפל בו איסור בשני קדרות למשל (המבואר ביו"ד סי' קיא) וכהאי גוונא, לומר דאם ההיתר מכוסה ויש מקום פתוח פחות מג' טפחים, בודאי לא נפל בו איסור, כן הכא לענין דשמא שתה ממנו נחש לא מהני כיסוי דמצד הדין רק כיסוי שמצד המציאות.

וכדברים אלו מפורש יוצא במתני' דתרומות (פ"ח מ"ז) המשמרת של תרומה אסורה משום גילוי, דתנא קמא סבר דאף על גב דהכלי התחתון מכוסה במשמרת יש בו משום גילוי, שהארס עובר דרך המשמרת, ורב נחמן מתיר שהארס צף ואינו עובר, אבל משום דהמשמרת הוי כיסוי מצד הדין דאין בין נקב לנקב ג' טפחים לא סבר לשום מאן דאמר להתיר, כיון שיש כאן נקבים קטנים שאפשר במציאות להארס לעבור חיישינן.

 

דבר שהוא סכנה אי בטיל בשישים

הרבה פוסקים דנו לענין דבר שהוא סכנה אי בטיל בשישים, ורק נציע כמה שיטות לענין מים מגולים. בספר איסור והיתר הארוך (כלל כג דין ז') הביא בשם מרדכי ואשר"י דכל דבר שיש בו סכנה בטל בשישים כמו שאר איסור, ומיהו גם ביבש בעי שישים, עכ"ל. ותמה בדרכי משה (שם אות ב') דדבר תמוה הוא דהא חיישינן לגילוי אפילו בארבעים סאה מים ואי אפשר שלא יהיה שישים אף אם נחשים שתו ממנו.

אכן בפתחי תשובה (שם ס"ק ג') הביא מתשובת חוות יאיר (סי' סד) שפסק להקל דבטל, וכן כתב בתשובת שבות יעקב (ח"ב סוף סי' קד) ושאין להחמיר כלל. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ו סימן קיא) מתיר במקום הפסד מרובה לבטל יין שנתגלה חד בתרי, עיי"ש. וכתב בתשובת חוט השני (סי' סז) דדוקא ארס נחש אינו בטל כמו שכתב הטור דחוששין לגילוי אפילו במ' סאה מים אבל דבר שאינו ארס אף על פי דהוא סכנה בטל בשישים עיי"ש.

ועיין בספר תכ"א שכתב דאם נפל שממית שקורין שפי"ן לתוך אוכל או משקה כתב הבית ל"י דאינו מועיל ס' דהטעם משום ארס ועיין במגן אברהם (שם ס"ק כג) שכתב שאחד מאלף שהיא מסוכנת במאכל אפשר יש לסמוך ולהתיר על כל פנים בשישים, וגם בספר הברית מובא דאין להם ארס כלל.

גם בהגהות חכמת שלמה (יו"ד סי' קטז ס"ק ב') כתב וז"ל: והנה המעיין ברא"ש (פ"ב דע"ז) מביא מגמרא בביצה ז, ב שכתב דאף מים מגולין בטלים, עיי"ש. אם כן מוכח דאף באיסור סכנה שייך ביטול. ובשו"ת ציון לנפש חיה (סי' קי) הביא דרוב גדולי האחרונים הסכימו דאין בסכנה דין אין מבטלים וכו'.

 

קידוש ביין מגולה

מובא בפוסקים שיין הוא אחד המשקים האסורים משום גילוי, וכתב הרמב"ם (שם הלכה ח') דיין מבושל אין בו משום גילוי. וכן כתב הטור (יורה דעה סימן קטז). ופסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רעב סעיף א') דאין מקדשין על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי. ומצינו שלושה טעמים מדוע אין מקדשין על יין מגולה.

טעם ראשון כתב המגן אברהם (שם) משום "הקריבהו נא לפחתך" (כלומר דזה מבוזה), אך הוסיף דאפשר שאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כל כך וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אלא אם כן נמר ריחו וטעמו.

טעם שני, בדעת תורה מציין המהרש"ם מה שכתב בתורת חיים (בבבא בתרא צז, ב) שיין שמקדשין בשבת רמז ליין המשומר בענביו ליום שכולו שבת וכו' והוא טמיר וגנוז וכו' לכן אין מקדשין על יין מגולה.

טעם שלישי, בספר נשמת כל חי לרבי חיים פלאג'י (או"ח סי' יג) הביא בשם ספר עצי אלמוגים שכתב טעם שגם בזמנינו יין מגולה פסול לקידוש, דחיישינן לרוק מבעלי חיים שנתערב ביין, ולקידוש בעי שיעורא, ושמא אין שיעור יין מכיון שהרוק הוא זה שמשלים את השיעור.

אך בספר נשמת כל חי תמה על העצי אלמוגים דממה נפשך הא בזמנינו אין חוששין לבעלי חיים דהא לא שכיחי נחשים, ולכך אין מקפידין בגילוי, ואם כן אם חוששין כבר לרוק ניחוש כבר לסכנתן. ועיין בספר פתח הדביר (שם ס"ק ב') שתמה על קושייתו דמאי קשיא, שמא נחשים דיש בהם משום סכנה לא שכיחי, אולם לשאר שרצים חיישינן ובהם יש חשש רוק כאמור.

ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק א - ג) שכתב דאין מקדשין ביין מגולה אפילו אין לו יין אחר, ואפילו בדיעבד אם קידש משמע מדברי הרמב"ן שהובא בבית יוסף דלא יצא. ואף דלא קפדינן אגילוי משום שאין מצויין אצלנו נחשים, אפילו הכי אסור משום "הקריבהו נא לפחתך". מיהו אם עמד שעה מועטת מגולה אין להקפיד האידנא כל זמן שלא נמר טעמו וריחו, וכתב החיי אדם דדוקא במקום שהיין ביוקר דלא קפדי כולי האי בגילוי מועט, אבל המקדש על השכר יהיה זהיר בזה, ונראה דבאין לו אחר אין להקפיד בדיעבד גם בשכר כמו ביין.

ובמה שכתבו המגן אברהם והמשנה ברורה "אלא אם כן נמר ריחו וטעמו", הנה בבן איש חי (ש"ב פרשת בראשית אות כה) כתב דאם עבר לילה אחת בגילוי נפסל לקידוש אף על פי שלא נמר ריחו וטעמו. וכן משמע בשו"ת בית יהודה (סימן מג). ובכף החיים (אות ז') פוסל בכהאי גוונא גם בדיעבד, עיי"ש. ועיין עוד בזה בספר אז נדברו (ח"א סימן ז').

 

הבדלה ביין מגולה

בשו"ת בית יהודה (סימן מג) כתב דדבר פשוט הוא דאין חילוק בין קידוש להבדלה, לא מיבעיא לשיטת רמב"ם דגם הבדלה מדאורייתא אלא אפילו נימא דהוא מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סימן א') האריך בדיני מגולה בקידוש, ובסוף התשובה כתב דכל זה רק בקידוש ליל שבת אבל בקידוש שחרית והבדלה שרי כיון דאפשר גם בשאר משקין. והנה מה שכתב דגם בקידוש שחרית שרי, לכאורה מוכח מדברי החיי אדם שמביא המשנה ברורה דלא סבר כוותייהו בזה, דהלא כל הדין של שכר לא שייך רק בקידוש שחרית. אכן כבר העיר על זה בהדיא מרן החפץ חיים בשער הציון (אות ה') וז"ל: הלא דין זה קאי על שחרית דבלילה אין מקדשין בשכר.

ועיין באורחות חיים (הלכות שבת סד אות כב) שכתב דאין מבדילין על יין מגולה, ותמה עליו רבי חיים פלאג'י (או"ח סי' יג) דהא בגמרא מובא רק שאין מקדשין עליו, ושוב ציין שם לדברי הרשב"ץ (ח"א סי' פה) שמוכח בדבריו שמחלק בין קידוש להבדלה, אם כי לא מפורש מדבריו היתר ממש להבדיל על יין מגולה, ומסיק להלכה שם דמבדילין עליו אם אין לו יין אחר.

אמנם המשנה ברורה (שם) הביא שבחדושי רבי עקיבא איגר שמסתפק בזה אם מותר להבדיל על יין כזה, ולדעת המשנה ברורה פשוט הדבר לאיסור כיון שהטעם הוא משום "הקריבהו נא לפחתך", אחר כך הביא שמצא בברכי יוסף שכן כתב בשם ספר בית יהודה. ופשוט דהוא הדין על השכר שריחו רע אין מקדשין.

ולענין אם יש איסור למזוג יין במים מגולים, הנה בשו"ת שלמת חיים להגרי"ח זוננפלד (ח"א סי' נח) כתב, דהגם שנראה מדברי המגן אברהם דהטעם הוא משום "הקריביהו נא לפחתיך", הוא משום דיין נמר, ולפי זה במים אין חשש זה, ובפשטות יין מגולה אסור מחמת שמעיקרא לא נזהרו בזה והוצרכו לסננו אין זה ראוי למצוה משום הקריביהו, וכיון שכן, מסיק שאסור למזוג מים מגולים לתוך יין לקידוש.

 

ליל הסדר ושבע ברכות

במנהגי בעל חתם סופר (פרק י' הערה ז') כתב בשם שו"ת לקוטי חבר בן חיים, שהיה נוהג להניח כוס של אליהו בליל הסדר מכוסה כל הלילה ובשחרית לקחו לקידוש של יום, ובלי ספק שראה מרבו החתם סופר לנהוג כן.

בכף החיים (או"ח סי' רעב אות יא) כתב, דיותר יש ליזהר בכוס דז' ברכות, דהשטן מקטרג ביותר בשעת השמחה. (וראה עוד בשו"ת שלמת חיים ח"א סימן נח). עוד כתב בכף החיים (שם אות ט') דאם הכלי של יין מגולה מונח בתוך שידה תיבה ומגדל סגור אינו נפסל בכך אלא אם כן נמר ריחו וטעמו.

 

בהמה ששתתה מים מגולים

בתוספות בבא קמא קטו, ב (ד"ה ולא ישקה מהן לבהמה) הביא את שיטת רש"י בטעם האיסור להשקות מים מגולים לבהמה, דשמא ישחטנה ואיכא סכנת נפשות. אמנם דחה תוספות את דבריו דאין נראה דאפילו לבהמה טמאה לא ישקה משום בל תשחית כדמשמע בפרק ב' דעבודה זרה דף ל, ב.

אכן גם הרשב"א (שם) הביא את פירוש רש"י ודחאו שאינו מחוור, דאפילו בהמה טמאה אסור שמא יאבד ממון חבירו, ואף בשלו אסור משום בל תשחית. אמנם בתוספות אנשי שם (תרומות פ"ח מ"ח) כתבו דבאופן שאין השחתה בהריגת הבהמה כגון לצורך עור הבהמה או אם היא בהמה המזיקה שצריך להרוג את המזיק, נראה שאין בזה משום בל תשחית.

בשבות יעקב (ח"ב סי' סה) כתב ששמע מחכמי הרופאים שיש חשש סכנה למי שאוכל מתרנגולים אלו שנמצא מים בחלל בטנם, שיבא לידי חולי (וואסר זוכט) עיי"ש. ואם כן יש לחוש לסכנתא דחמירא מאיסורא.

אולם כל האחרונים שהתירו בקפץ קילוח מים מחלל הבהמה לא חששו לסכנה, ועל כרחך שאין כאן דבר ברור שיש סכנה בזה, וכל שלא הוחזקה סכנה בזה, לא שייך לומר חמירא סכנתא מאיסורא. ולא אמרו כן אלא כגון מים מגולים שהחשש הוא משום ארס נחש שהיא סכנה ברורה.

וכן מובא בשו"ת תורת חסד (אה"ע סי' ה אות ה'), דאף על גב דלא אזלינן בתר רובא וספק ספיקא בסכנתא דגילוי וכהאי גוונא, מכל מקום אין ללמוד מזה לענין קטלנית, דשאני התם דסכנת גילוי הויא סכנה ברורה על פי חוש הטבע, דחזינן שמתים משתיית הארס, מה שאין כן סכנת קטלנית שהיא רק בתורת חשש, וגם אין הסכנה על פי הטבע. ומהאי טעמא יש לומר נמי דלכן מקילים בסכנת דגים ובשר על ידי ביטול בשישים, מה שאין כן בארס נחש.

 

 

סיכום הענין

ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ו') כתב וז"ל: לא ישתה מים מגולים שמא שתה מהן נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר וישתה וימות.

ושם (בהלכה ז') מנה הרמב"ם את המשקין האסורים משום גילוי, וז"ל: ואלו הן המשקין האסורין משום גילוי, המים, והיין ואפילו מזוג ואפילו התחיל להשתנות טעמו לחומץ, והחלב, והדבש, והציר, אבל שאר כל המשקין אין מקפידין על גילויין שאין בעלי ארס שותין מהן.

וכתב עוד (שם הלכה יא) וז"ל: כל המשקין האסורין משום גילוי שנתגלו בין ביום בין בלילה אסורין, ואפילו היה בצדן אדם ישן אין אימת ישן על הזוחלין. וכן כתב הטור (שם).

וביאר הבית יוסף דבריו על פי המשנה בתרומות (פ"ח מ"ד) כמה ישהו ויהיו אסורין כדי שיצא הנחש ממקום קרוב וישתה ומפרש בחולין י, א דשיעור זה כדי שיצא מתחת אזן הכלי וישתה ויחזור לחורו ובירושלמי דמסכת תרומות (פ"ח ה"ג) בעי איזהו מקום קרוב.

אמנם למרות שנאסרו מים מגולים על פי דינא דגמרא וכן נפסק ברמב"ם טור ושו"ע, ישנם מן הפוסקים שנתנו טעם להקל.

תוספות בעבודה זרה לה, א כתבו, ואנו שאין נחשים מצוין בינינו אין לחוש משום גלוי, ואין לומר דדבר שבמנין הוא וצריך מנין אחר להתירו, כי ודאי הוא כשאסרו תחלה לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצוין. גם בשולחן ערוך (שם סעיף א') פסק להקל שמשקים שנתגלו, אסרום חכמים דחיישינן שמא שתה נחש מהם והטיל בהם ארס. ועכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, מותר.

בפתחי תשובה (שם ס"ק א') הביא מדברי השל"ה (דף עט, ב) שכתב דמכל מקום שומר נפשו ירחק מזה. והא ראיה שהרי הטור כתבן לכל הדינים אחד מהם לא נותר עיי"ש עוד. ובהנהגת החסיד הגר"א כתוב גם כן שהגר"א היה נזהר מאד בדבר זה עיי"ש טעמו, על כן הרוצה ליזהר יעיין כל הדינים בטור.

בטעמא דקרא בהנהגות מרן החזון איש (אות כז) מביא שהחזון איש נזהר מאד מגילוי והקפיד גם על תה ולבן מגולה, ואמר שאם יש על החלב קרום שלם מלמעלה אין לחוש לגילוי שאילו הנחש היה מנקר היה ניכר בקרום. כן הביא בספר אמרי יושר על סדר מועד (בהנהגות החזון איש שבסוף הספר אות קא) שהחזון איש היה נזהר מגילוי, ופעם אחת מילא מים ליטול והוצרך לצאת ובקש מאחד הנוכחים להשאר עד שיחזור שלא יצטרך לשפוך המים.

ישנם כמה טעמים מובאים בפוסקים למה יש לפסוק שעכשיו שאין נחשים מצויים בינינו, משקים מגולים מותר, ואין בזה הדין של דבר שנאסר במנין אף שהטעם בטל צריך מנין אחר להתירו. וכן ביארו את החילוק בין מים מגולים שהרבה מתירים לבין אכילת גבינות העובדי כוכבים שעדיין איסורו קיים אף במצבים שהטעם בטל.

בספר פאת השולחן (סי' ב ס"ק לב), הביא בשם הגר"א שהיה נוהג בכל דיני הגילוי של משקין מגולים גם בזמן הזה, ואף על גב דמבואר בראשונים דבזמן הזה שאין נחשים מצויים בינינו אין לחוש משום גילוי משקין החמיר הגר"א, מחמת שהיה אומר דמלבד הטעם הפשטי שהזכירו חז"ל דהוא משום נחשים, יש בזה עוד טעמים נסתרים אחרים על פי הסוד.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות