סריקת שער ופאה נכרית בשבת ויו"ט

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
14/10/2009
"אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער"(בראשית לז, ב)

במדרש רבה (בראשית פרשה פד) על הפסוק "יוסף בן שבע עשרה" הקשה, בן י"ז שנה ואת אמרת "והוא נער" אלא שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו מתקן בשערו מתלה בעקבו. וכן ביאר רש"י שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו וממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה.

בגמרא בשבת (נ, ב) מובא, רוחץ אדם פניו ורגליו בכל יום בשביל קונו, והמגרר גלדי צואה וגלדי מכה שעל בשרו בשביל צערו מותר, ואם בשביל ליפות אסור. וכבר האריכו רבות בעונשו של המסלסל בשערו לשם יופי.

איסור נוסף בשער מצינו לענין סריקת שער בשבת, האם יש איסור בסריקת שער בשבת ויום טוב, ואם כן מהו האיסור, האם יש אופנים שסריקת שער מותרת בשבת, ומהו דין סריקת פאה נכרית בשבת ויום טוב.

 

תמצית הגדרים להלכות שבת

מלאכות שבת, יסודם בארבעים חסר אחת, מהם מסתעפות מלאכות הדומות להם בצורת הפעולה ובתכליתה, הנקראות תולדות. אחת ממלאכות שבת היא מלאכת גוזז: הגוזז שער בין מן אדם בין מן בהמה, אפילו מן המתה, וכן התולש נוצה של עוף, חייב משום גוזז, ואפילו לתלוש ציפורן ביד ולא בכלי גם כן אסור, וכן אסור לתלוש דלדולים של עור, כגון אלו שסביב הציפורן, או אלו מעל השפתיים, בכל אלו חייב משום גוזז.

 

אבות ותולדות

לעניין איסור מלאכה בשבת, "אב מלאכה" הוא קבוצת מלאכות מסוג אחד, שנכללו בה פרטים הרבה, הפרטים נקראים בשם "תולדות". ההבדל בין אב לתולדה במלאכת שבת הוא רק לענין קרבן, שהעושה בשוגג אב והרבה מתולדותיו בהעלם אחד, חייב חטאת אחת, כי עשה מלאכה אחת.

בגמרא בשבת מט, ב מובא, ר' חנינא בר חמא אמר שהמלאכות הן כנגד עבודות המשכן, המלאכות המנויות היו חלק ממלאכת המשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת המשכן ללמוד ממנה. דעה זו מוסכמת בכל התלמוד, ולכן יסוד המלאכות הם "הך דהוי במשכן וחשיבא קרי ליה אב" (ב"ק ב, א).

דברים הרבה אשר אינם מלאכות גמורות אסרו חכמים מפני שהם כעין תולדות מן האבות (שו"ע או"ח סי' שמ), וגזרות רבות סמכו על אב המלאכה "מכה בפטיש" שתלו בו תולדות רבות (רמב"ם הל' שבת פ"י טז - יח).

 

מלאכת מחשבת

מכיון שמלאכות שבת ילפינן ממלאכת המשכן, אינו חייב רק אם נעשה באופן ובדרך שנעשה במשכן, וזהו מה שנקרא, "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (ביצה יג, ב), ועל כן שונה מלאכת שבת לענין דבר שאינו מתכוין, מלאכה שאינה צריכה, כלאחר יד ושינוי, מקלקל, ודבר שאינו מתקיים, ולהלן נבאר הדינים הנוגעים לענינינו.

 

דבר שאינו מתכוין

היתר "דבר שאינו מתכוין" הוא כאשר נעשית פעולה של היתר, אלא שפעולת ההיתר גוררת עמה, בלא כונה פעולה אחרת של איסור, כשלא היה מוכרח בשעת עשיית המלאכה שכתוצאה ממנה תיעשה גם מלאכה.

דוגמא לזה שבגרירת מיטה כיסא וספסל הרי יכולה לגרור עמה גם פעולת עשיית חריץ בקרקע ובכל אופן מותר. והיינו מכיון שלא היה הכרח בשעת גרירתו שיעשה חריץ, ואף לא נתכוין לאותו חריץ, לא נחשב לו לעשיית מלאכה, וזהו דבר שאינו מתכוין.

 

פסיק רישיה

פסיק רישיה ולא ימות (שבת עה, א) היינו אדם שעשה בשבת מעשה שבהכרח גורר אחריו מעשה אחר, אף אם לא התכוון למעשה השני חייב. כיצד? הרי שצריך לראש עוף, וחתך אותו בשבת, אף על פי שאין מגמתו להרוג את העוף חייב, שהדבר ידוע שאי אפשר לחתוך את ראש החי בלי שימות (לפי רמב"ם הלכות שבת פ"א, ה"ו).

ואכן רבי שמעון מתיר לעשות בשבת מעשה אם יתכן שתהיה למעשה גם תוצאה אסורה: "דבר שאינו מתכוון", לרבי שמעון, מותר. אך במקרה שהמעשה המותר יגרור אחריו בהכרח תוצאה אסורה - "פסיק רישיה ולא ימות" - אוסר גם רבי שמעון.

דוגמא לדבר: רבי שמעון מתיר לגרור מטה, כסא וספסל בשבת ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ, כי יש גרירה בלא חריץ והחריץ אינו תוצאה הכרחית מן הגרירה. אך אם אי אפשר לעשות את המעשה בלי שיגרור אחריו את התוצאה האסורה, גם אם לא התכוון לתוצאה, כאילו התכוון לה, ואסור.

 

מלאכה שאינה צריכה לגופה

כאשר אין האדם רוצה בשום תוצאה חיובית של המעשה שהוא עושה, אלא שאי אפשר  להגיע לתוצאה השלילית כי אם בעשיית מעשה המלאכה, אומרים שהוא מבצע "מלאכה שאינה צריכה לגופה", רבי שמעון סובר שזה כאילו הוא אנוס לעשות מה שהוא עושה, ואין כאן רצון ולכן פטור אבל אסור. רבי יהודה סובר שהיות והוא בחר לעשות מלאכה זו, לא אכפת לנו שהיה מעדיף לא לעשות כלום, ולפיכך חייב.

וכאשר מדובר בפעולה אסורה אחת, אלא שהעושה אותה איננו מתכוין לתוצאה שבגללה אסרה התורה את הפעולה, אלא לתוצאה אחרת, אין זה מצב של אינו מתכוין אלא מצב של מתכוין, ובשבת יתכן בכל זאת פטור של "מלאכה שאינה צריכה לגופה" (עיין חגיגה י, א וברש"י ד"ה שאינה צריכה). אמנם נחלקו להלכה איך לפסוק, ומכל מקום אף לשיטת הפוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה יש איסור דרבנן.

דוגמא לזה בחופר גומא שנחשב הוא לבונה בנין, ואם אינו צריך לגומא אלא רק כדי ליטול את העפר, אף על פי שהבנין בנוי, אינו חייב משום בונה.

 

דין הנוטל שערו

במשנה בשבת צד, ב שנינו, מי שקצץ צפורניו ביד אחת בצפורני ידו השניה בשבת, או שקצץ צפורניו בשיניו, או תולש שערות ראשו או שערות זקנו בידו או בשיניו, וכן אשה הפוסקת שערות ראשה, היינו שחוצה לשנים  את שערות ראשה בתסרוקת, (ולפי ביאור הירושלמי פוסקת היינו שנותנת צבע על פניה), לשיטת תנא קמא הרי כל אלו תולדה של מלאכת גוזז וחייב מן התורה בשבת. אמנם לשיטת חכמים איסורם משום שבות, והיינו שאין חיוב חטאת על מלאכות אלו, לפי שאינם נקראים תולדות מכיון שלא נעשו כדרך אבות המלאכות, ומה שאסור לעשותן בשבת הוא דרבנן משום שבות.

ואכן בגמרא אמרו, שדוקא בנוטל צפורניו או שערו בידיו פטור לדעת חכמים, אבל הנוטל צפורניו או שערו בכלי, אף חכמים מודים שחייב חטאת, וביארו התוספות שם שחכמים סוברים כרבי יהודה, שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה, שלכאורה נטילת צפורניו או שערו אינה לצורך הצפורניים או השער, ועדיין סוברים חכמים שיש איסור דאורייתא ליטול צפורנים או שער בכלי.

ומשמע לפי פירוש התוספות, שלפי רבי שמעון הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, הנוטל צפרניו או שערו בכלי, יש בזה איסור דרבנן, ולא איסור דאורייתא.

 

שיטות הפוסקים בנטילת שערו

בטור (אורח חיים סימן שמ) כתב: הנוטל שערו או צפרניו ביד בין לעצמו בין לאחרים פטור אבל אסור ובכלי חייב חטאת וחייב על ב' שערות. וכן בשולחן ערוך (שם סעיף א') פסק: אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות. ומלקט לבנות מתוך שחורות, אפילו באחת, חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה" (דברים כב, ה).

ובמשנה ברורה (שם ס"ק ב - ה) ביאר את דברי השו"ע דאף שהשוה יד לכלי הוא רק לאיסורא דבכולן יש איסור, אבל לענין חיובא יש חילוק ביניהן דביד פטור בכל גווני שאין דרך גזיזה בכך בחול ובכלי חייב בכל גווני דהוי ליה תולדה דגוזז, ומה שכתב אחר כך דחייב על שתי שערות הוא דוקא בכלי.

ומה שאמרו דחייב על ב' שערות, נראה לו דבשער אחד יש בו איסורא דאורייתא כמו כל חצי שיעור של כל האיסורים, וכן הדין בכל מלאכות שבת לא בעינן בהו שיעור לענין איסור אלא לענין חיוב חטאת. ובמלקט לבנות מתוך שחורות אסור אפילו בחול מטעם "לא ילבש", לפי שדרך הנשים להקפיד על זה להתנאות.

 

נטילת שער איסור דאורייתא או דרבנן

בטור ובשולחן ערוך (שם סעיף א') פסקו, שהנוטל צפורניו או שערו בכלי, יש בזה איסור דאורייתא. ובביאור הלכה (שם) הביא את דברי התוספות שכתבו, דזהו דוקא לרבי יהודה דמלאכה שאין צריך לגופה חייב, אבל לרבי שמעון פטור אף בכלי.

והביא שמשום זה תמהו האחרונים על הרא"ש והטור שהעתיקו הדין שיש בזה איסור דאורייתא, והלא הם פסקו כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ולכאורה הנוטל צפורניו או שערו בכלי אינו צריך הצפורניים או השער. וגם המחבר האיך סתם הדין בזה בסתמא שחייב ובמקום אחר (סי' שטז סעי' ח') מצדד כדעה הראשונה לפטור.

אכן המגן אברהם (שם ס"ק א') כתב ליישב איך כתבו לחייב בשו"ע ובטור, דלמאן דאמר דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כאן מיירי בשצריך לשערן, ולכן חייב אפילו לרבי שמעון משום שיש בזה מלאכה שצריכה לגופה.

אולם הביאור הלכה הקשה על המגן אברהם, דלפי זה מדוע פסק דבמלקט לבנות מתוך שחורות אפילו באחת חייב, הא מכל מקום אין צריך את השער עצמו, שאף אם נאמר דמיירי שצריך את השער האחת שליקט הרי היא בעצמה אין בה שיעור לחיוב, וכי משום דעושה תועלת היפוי בליקוט השערה האחת יושלם בזה השיעור של ב' שערות הצריך לגופן.

והנה הריב"ש (סימן שצד) כתב ליישב באופן אחר את הקושיא, דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכולי עלמא אפילו אין צריך להשער, כיון דגזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים, ועל כן חייב כל שהוא לצורך גופן אף על פי שאינו צריך לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא עכ"ל.

וכיוצא בזה ממש, כתב מורו הר"ן בחידושיו למס' שבת (צד, ב) וז"ל: מחלוקת ביד, פירש רש"י משום גוזז שאף על פי שאינו צריך לגיזה הואיל והוא צריך ליפות עצמו בגיזה זו אף בזה חייב משום גוזז דומיא דגוזז את השלח שהוא חייב משום גוזז, ואף במקום שאינו צריך לגיזה אלא שישאר העור בלא שער כדי שיהא ראוי לאיבוד עכ"ל.

 

תמיהת החתם סופר על יישוב הריב"ש

בחתם סופר שבת צד, ב הביא את יישוב הריב"ש דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה לכולי עלמא אפילו אין צריך להשער, משום דגזיזת התחשים שבמשכן לא הוצרכו לשערותן רק לנקות העור, ותמה עליו דדבריו צריכים עיון היכן מצינו שגזזו עורות התחשים אדרבא לכאורה השערות שעליהן היה יפות ונאין וכדמתרגמינן "ססגונא" ששש בגוונים, עיי"ש אריכות דבריו בזה.

אולם בסוף דבריו הביא החתם סופר את דברי הריב"ש שכתב סברא אחרת דמלאכת הגזיזה חשיבא מלאכה, משום שהמלאכה היא הנטילה והיא צריכה לו, והוסיף שהגאון חכם צבי (סי' פב) החזיק בכל מעוז בסברא זו, אמנם סיים החתם סופר: ולא זכיתי להבין סברא זו, עכתו"ד החתם סופר.

אך למעשה כתבו הפוסקים שיש חיוב דאורייתא לגזוז בכלי אף שאינו צריך את השער, ועיין בזה באגלי טל (מלאכת גוזז אות ט) שכתב: אף על פי שבכל מלאכת שבת אם אינו צריך לגופה של מלאכה יש אומרים שפטור, מלאכת גוזז אינו כן כי אפילו שאין צריך להשערות וכדומה רק לנקות העור מהם חייב. ויש אומרים שדינו ככל מלאכת שבת.

והביא שם בשם הרמב"ן שכתב כן וז"ל: וכבר רמזנו לגוזז ונוטל שערו וצפורניו בין לתקן גופו וליפות עצמו ובין לצורך השער והגיזה, כולן מלאכה הצריכה לגופה מפני שהכל דבר אחד והנטילה היא המלאכה מה שאין כן בחופר גומא שאין צריך אלא לעפרה שהבנין בקרקע הוא והוא הנקרא מלאכה.

 

סריקת שער לנזיר

שלשה מיני איסורים קיימים בנזיר: א. תגלחת - הנזיר אסור בגילוח אפילו מקצת משער ראשו, ואסור אפילו בתלישת שערות בידיו, ב. שתיית יין - הנזיר אסור בשתיית יין ובאכילת ענבים, ג. טומאת מת - הנזיר אסור בטומאת מת, אבל מותר לו להיטמא בטומאות אחרות. במלאות ימי הנזירות צריך הנזיר לגלח את כל שערו בתער ולהקריב קרבנות מיוחדים, ובכך הוא מסיים את נזירותו.

במשנה בנזיר מב, א שנינו: נזיר חופף - מחכך בידו את שערותיו, ומפספס - שמפריד שערותיו זו מזו בצפורניו, אבל לא סורק - במסרק מפני שהמסרק משיר שערות. וביארו בגמרא דמה שאמרו שהנזיר חופף ומפספס היא כשיטת ר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, אך מה שאמרו במשנה שהנזיר לא סורק הוא לשיטת רבנן (היינו רבי יהודה דסבר דדבר שאינו מתכוין אסור).

והקשו בגמרא: אם כן הרישא כר' שמעון והסיפא כרבנן? תירץ רבה: כולה ר' שמעון היא, ומה שאמרו במשנה שאסור לנזיר לסרוק שערו, היינו משום שכל הסורק הוא להסיר נימין מדולדלות מתכוין (וביארו התוספות שנימין המדולדלות הוי שערות שאינן מחוברות יפה ונוחין להנתק), ולכן אף לרבי שמעון אסור משום דהוי דבר המתכוין.

 

סריקת שער בשבת

בשו"ת הריב"ש (סימן שצד) כתב על דברי הגמרא בנזיר שם, דמה שאמרו "כל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין", לא על נזיר לבד אמרו, אלא הוא לקיחת הוראה משאר אנשים, על הנזיר. כלומר: כל אדם הסורק, להשיר נימין הוא סורק. אם כן, אף בנזיר אסור, מטעם זה. והוא הדין לשבת, דכי הדדי נינהו. ואדרבה לאוי דשבת חמירי, ואסרו (בשבת קמט, א) לראות בו במראה של מתכת, ואפילו קבועה: גזרה משום השרת נימין. ולא מצינו שגזרו כן בנזיר. ועוד, דבנזיר: כל שישאר בהן כדי לכוף ראש לעקרן, לא הוי כעין תער, ולא עבר בלאו: דתער לא יעבור על ראשו, אלא בעשה: דגדל פרע. אבל בשבת, בכל ענין הוי מלאכה גמורה, משום גוזז: ואיכא סקילה וכרת.

והמשנה דנזיר הובאה גם בגמרא בשבת פא, ב לענין איסור השרת שיער בשבת, אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בחרס בשבת. מאי טעמא? אילימא משום סכנה - אפילו בחול נמי! ואלא משום כשפים - אפילו בחול נמי לא! ואלא משום השרת נימין - דבר שאין מתכוין הוא, וכו', ותנן: נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק.

ועיין ברש"י שם שפירש שלא סורק במסרק, מכיון דודאי משיר שיער, ובזה מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, אבל בחופף ומפספס  שפעמים אינו משיר, וכשמשיר נחשב לדבר שאין מתכוין ומותר.

 

טעם האיסור לשיטת רש"י

בשו"ת הריב"ש (סימן שצד) כתב דדבר ברור הוא, שאסור לסרוק במסרק בשבת, דתנן במסכת נזיר (מב, א), ומייתינן לה במסכת שבת (נ, ב), לענין שבת: נזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק. ומקשינן התם בגמרא במסכת נזיר: חופף ומפספס, אתאן לר' שמעון. אבל סורק, אתאן לרבנן? ומשני אמר רבא כל הסורק, להשיר נימין המדולדלין הוא סורק. ונראה מפשט סוגיא זו: שאין הסריקה פסיק רישיה, אבל אסור מטעם שהוא מתכוין להשיר נימין המדולדלין. ואם כן, הדבר ברור שאסור לסרוק בשבת, אם הוא מתכוין להשיר.

אבל רש"י בגמ' שבת פא, ב כתב בטעם אסור הסריקה בנזיר, משום דהוה פסיק רישיה. והוא מן התימה, איך נעלמה הלכה מפורשת במקומה, מעיני מאור הגולה דבגמרא בנזיר משמע דטעמא משום דהוי מתכוין.

וכתב הריב"ש ליישב שיטת רש"י, דאפשר לומר שנראה לו לרש"י שאם היה אסור הסריקה מפני שהוא מתכוין, לא היה לו לתנא במשנה בנזיר להכניס איסור הסריקה, בין החפיפה בנתר ובחול והפספוס, ובין החפיפה באדמה, שאסר רבי ישמעאל, מפני שמשרת (מלשון נושר) השער. והיה לו לתנא לשנות משנה בפני עצמה, נזיר אסור לסרוק, על כן הבין רש"י שהכל הוא משום פסיק רישיה: היתר החפיפה והפספוס, דלא הוי פסיק רישיה, ואסור הסריקה, משום פסיק רישיה.

אמנם במגן אברהם (אורח חיים סימן שג ס"ק כב) הביא מה שפירש רש"י (שבת פא, ב) דהוי פסיק רישיה ומה שהקשה בריב"ש (סימן שצד) עליו דהא בנזיר מב, א אמרינן דהטעם דאסור משום דכל הסורק להשיר נימין מדולדלות שאינן מחוברין יפה קא מכוון.

ולכן כתב ליישב באופן אחר את שיטת רש"י, דבא רש"י לאשמועינן דאפילו אינו מתכוין להשיר נימין אסור משום דהוי פסיק רישיה, ובגמרא בנזיר מיירי במסרק רך, וכלשון הריב"ש (שם) הבחורות מתקנות מעט שער ראש בכלי העשוי משער חזיר, והדבר ידוע שאין בו משום השרת שער, אבל במסרק אסור.

 

נפקא מינה בין שני הטעמים

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שמ סעיף א') כתב: אסור ליטול שערו, וכו', וחייב על שתי שערות. ובמשנה ברורה (סימן שג סעיף כז) הביא את טעמי דין זה: א. טעם רש"י שכתב דאף אם אינו מכוין לתלישת השער גם כן אסור דהוי פסיק רישא, ב. טעם הגמרא בנזיר איתא דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין (היינו שנתלשו קצת ועדיין לא נעקרו לגמרי) מתכוין כדי להפריד היטב שערותיו.

והביא המשנה ברורה נפקא מינה בזה דאפילו במסרק רך  (מברשת רכה) שאינו פסיק רישא גם כן אסור אם לא באופן שאין מכוין להשיר הנימין הנ"ל.  וכן עיין בדברי הריב"ש שכתב: ונראה מפשט הגמ' בנזיר שאין הסריקה פסיק רישיה, אבל אסור, מטעם שהוא מתכוין להשיר נימין המדולדלין. ואם כן, הדבר ברור שאסור לסרוק בשבת, אם הוא מתכוין להשיר.

 

שיטת הריב"ש בסריקת שער במסרק בשבת

ובגוף נידון זה, תשובת הריב"ש (בסימן שצד) הינה עיקרית בענין זה שנשאל אם מותר לסרוק במסרק בשבת, והאריך שם השואל להוכיח שמותר, אך הריב"ש עצמו פסק דדבר ברור הוא שאסור, דתנן במסכת נזיר מב, ב ומייתינן לה במסכת שבת נ, ב דנזיר חופף ומפספס, אבל לא סורק. וביאר רבא טעם איסור הסריקה שכל הסורק, להשיר נימין המדולדלין הוא סורק.

וכתב דנראה מפשט סוגיא זו: שאין הסריקה פסיק רישיה, אבל אסור: מטעם שהוא מתכוין להשיר נימין המדולדלין. ואם כן, הדבר ברור שאסור לסרוק בשבת, אם הוא מתכוין להשיר. אמנם רש"י כתב שטעם אסור הסריקה בנזיר, הוא משום דהוה פסיק רישיה.

והביא הריב"ש את דברי השואל דאין הסריקה פסיק רישיה, הואיל וחזינן דאין הסורק תולש כל שער ראשו עד שלא ישאר בו אפילו אחד, ולכן  הוברר דלאו פסיק רישיה הוא, שהרי כל שער ושער הוא בגדר האפשר. וכיון שכן, אפשר שלא יתלוש אפילו אחד מהם. ודחה הריב"ש את דברי השואל בתוקף, ומכח זה מבואר הביטול, שהרי אין אדם סורק לבטלה, אלא כשקצת שערותיו מדולדלין, קשורין זה בזה. וכשהותרו הנקשרים על ידי השרה, נחו שקטו האחרים.

והביא ראיה לסתור את דברי השואל, מכבוד הבית, שאסרו קצת הפוסקים. דסברו כיון דלא אפשר לבית בלא גומות, לא סגיא דלא משוי גומות. ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ובודאי, שהמכבד הבית אינו משוה כל גומותיו, עד שלא תשאר אחת. אף על פי כן, הוי פסיק רישיה כיון שאי אפשר בלי השואת אחת מהנה.

ועוד ראיה לסתור דברי השואל, משבת פא, א דאמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת, כדרך שממשמש בחול. ופירש רש"י, למשמש בצרור: באותו מקום, כדאמרינן התם: הנצרך לנקביו, ואינו יכול ליפנות, רב המנונא אמר, ימשמש בצרור באותו מקום. ואסור משום השרת נימין. ועל כן אית לן למימר, דהוי פסיק רישיה; דאי לא, אמאי אסור? הא רבא, כרבי שמעון סבירא ליה. ואם דבר זה הוא פסיק רישיה, הנה דבריך בטל. ועיין במה שהאריך עוד לדחות את דבריו.

 

אין להתיר משום פסיק רישיה דלא ניחא ליה

השואל בשו"ת הריב"ש (שם) הביא את דברי בעל הערוך, שכתב דלא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה דאסור, אלא היכא דניחא ליה, ונהנה בדבר. אבל היכא דאזיל לאבוד, לא. וכתב השואל שהאחרונים הכריעו בראיות ברורות, כדבריו.

אמנם דחה הריב"ש את דברי השואל שכתב להתיר סריקת שער על פי דברי בעל הערוך, דבאמת הנה כאן אסור, דנהנה בהשרת השער כיון שהוא רוצה בהפרדת השערות המדולדלים והנקשרים, שהם נמנעי ההפרדה, בזולת השרה. אם כן נהנה הוא בהשרה, ואין הסריקה דבר אחר רק השרת השער, ואף על פי שהשערות הנושרות אזלי לאבוד, מה בכך, כיון שהוא נהנה במלאכה ההיא, שהרי הנוטל צפרניו בכלי, אף על פי שאינו צריך לצפרניו, אלא אזלי לאבוד, חייב אפילו לרבי שמעון דפטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי הנטילה היא המלאכה, וכן בשער.

אכן אף גזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער, רק לצורך העור, כגון בעורות תחשים. ועל כן חייב כל שהוא לצורך גופו, אף על פי שאינו צריך לשער, ומלאכה הצריכה לגופה היא, ולכן הסריקה אסורה מטעם פסיק רישיה, אף לדעת בעל הערוך. וכל שכן שדברי בעל הערוך דחה אותם הרמב"ן, והרבה מן האחרונים.

וסיים הריב"ש דבריו, שמעולם לא ראה ולא שמע מי שיהיה חוכך להתיר הסריקה, ולא מי שיפרוץ בה במעשה, רק שהבחורות מתקנות מעט שער ראשן, בכלי העשוי משערות החזיר. והדבר ידוע, שאין בו משום השרת שער, או דלא הוי פסיק רישיה, ואם לא מיחו החכמים והגדולים שהיו בה, על הבחורות והכלות, אולי היה לפי שלא היו מקבלות מהם, ומוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, עכתו"ד הריב"ש.

וכתב כן בבית יוסף (אורח חיים סימן שג) וז"ל: שמעתי שיש מהנדזין בדבר לומר דלדברי הסוברים דלא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה אלא בדניחא ליה, אבל היכא דלא ניחא ליה לא, מותר לסרוק דהא לא ניחא ליה בתלישת שערות. ויש לדחות דבריהם דכיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהא חלק ויפה ואי אפשר להשוותו אלא אם כן ישיר קצת שערות הוי פסיק רישיה דניחא ליה.

ויש ראיה לדבר מדאמרינן בנדה סז, ב דאשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, והטעם מפני שאינה יכולה לחוף בשבת, לפיכך התירו לה להקדים מערב שבת, וכן פירשו המפרשים. וחפיפה היינו סריקת הראש כדפירש רש"י (בב"ק פב, ב).

וכן כתב הסמ"ג בהלכות נדה (לאוין קיא דף לח, ב) וז"ל: אם הוא יום טוב במוצאי שבת או חל טבילתה ליל שני בשבת והיה שני ימים טובים אירעו באחד בשבת שאינה יכולה לרחוץ בחמין כלל ולא לסרוק ראשה כלל אז תרחוץ בחמין מערב שבת ותחוף ותסרוק עכ"ל. הרי בהדיא דאסור לסרוק הראש בשבת או ביום טוב וזו היא ראיה שאין עליה תשובה, עכ"ל הבית יוסף. כן מובאים דברי הריב"ש בשער בציון (סימן שג אות עד) עיי"ש.

וראה בשו"ת מנחת שלמה (חלק א' סימן י') לענין סריקה בשבת דמבואר בשו"ע (סוף סי' שג) שאפילו אם אינו מכוין להסיר הנימין המדולדלין אפילו הכי אסור משום דהוי פסיק רישיה, נראה דאף שבכל פעם שמעביר את המסרק פשוט הוא דליכא כלל פסיק רישיה של השרת נימין, ועל כרחך משום דמכל מקום באותו פעם שהסריקה משרת מתברר שבלא יודעים עשה פעולה שיש בה פסיק רישיה של השרת נימין מדולדלין.

 

שיטות הפוסקים באיסור סריקה בשבת

בבית יוסף (אורח חיים סימן שג ס"ק כז) כתב  דמשמע מדברי הטור ועוד כמה ראשונים דלא שרי אלא לחלוק שערה דכיון דאינה תולשת שער אפילו לחוף ולפספס מותר דקיימא לן (שבת כב, א) כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר, אבל לסרוק במסרק לכולי עלמא אסור וכדתנן בנזיר מב, ב נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, ואוקימנא אפילו כרבי שמעון משום דכל הסורק להשיר נימין מתכוין כלומר נימין המדולדלות, ובשבת פא, ב מייתי הא מתניתין לגבי שבת ופירש רש"י "אבל לא סורק", במסרק דודאי משיר שער ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות ובשבת (נ, ב) נמי מייתי לה וכתב רש"י נזיר בחול ככל אדם בשבת.

וכן כתב הרא"ש (בסוף פרק ב' דביצה סי' כד) גבי הא דשרי בשבת (כג, א) לקרד הבהמה ביום טוב וזה לשונו תימא דלא מדכר הכא אלא איסור חבורה ואנו רואים כשמגררים הסוסים במגררת של ברזל שתולשין מן השער והוי פסיק רישיה כההיא דתנן נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, וצריך לומר שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער עכ"ל. וכן כתוב בכל בו (שם כו ע"ג) וזה לשונו אין מעבירין על הראש המסרק ואפילו של פיל ואפילו אותו שעושין משער החזיר שאי אפשר שלא יעקרו שערות עכ"ל.

ובאמת פסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שג סעיף כז) דאסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותו שעושים משער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו שערות. והגיה הרמ"א: אבל מותר לחוף ולפספס ביד.

 

יש להתיר תיקון מעט שער במברשת רכה

במגן אברהם (שם ס"ק כב) הביא שפירש רש"י (שבת פא, ב) דסריקה הוי פסיק רישיה והקשה בריב"ש (סימן שצד) דהא בנזיר דף מ"ב אמרינן בהדיא דטעמא דאסור משום דכל הסורק להשיר נימין מדולדלות שאינן מחוברין יפה קא מכוון, ומשמע שאין זה פסיק רישיה.

וכתב דאפשר דרש"י בא לאשמועינן דאפילו אינו מתכוין להשיר נימין אסור, ובגמרא בנזיר מיירי במסרק רך וז"ל הריב"ש: הבחורות מתקנות מעט שער ראש בכלי העשוי משער חזיר והדבר ידוע שאין בו משום השרת שער אבל במסרק אסור, עד כאן דבריו. ומשמע שיש חילוק בין מסרק קשה שאסור, לבין מברשת רכה שאין בו משום השרת שער שמותר. ומשמע עוד שיש רק "לתקן" מעט שער, אך לא לסרוק אפילו במברשת רכה.

כן נראה הטעם שחילקו בין מסרק למברשת רכה, דמברשת ששערותיה דקות ורכות יטו השערות של המברשת ולא יתלשו שערות המסובכות בגוף, מה שאין כן במסרק ששערותיה גסים וקשים קצת דהוי פסיק רישיה שיתלשו השערות המסובכות של הגוף.

ובאמת רק בתיקון מעט ליכא פסיק רישיה שיתלשו השערות, ולכן לא התירו אפילו במסרק רך אלא רק על ידי תיקון מעט.

גם במשנה ברורה (שם ס"ק פה וס"ק פו) כתב דמה שאסור לסרוק הוא משום תלישת שער הגוף דהוי תולדה דגוזז. ואף אם אינו מכוין לתלישת השער גם כן אסור דהוי פסיק רישא. ובגמרא איתא דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין מתכוין כדי להפריד היטב שערותיו. ונפקא מינה מזה דאפילו במסרק רך (כגון מברשת רכה) שאינו פסיק רישא גם כן אסור אם לא באופן שאין מכוין להשיר הנימין, עכ"ל. ומשמע שבמרשת רכה אם אינו מכוין לתלישת השער, שמותר.

והוסיף במשנה ברורה, שבספר ישועות יעקב כתב שראה אנשים מקילים לסרוק ראשם בשבת וכמעט נעשה הדבר כהיתר אצלם ואוי לעינים שכך רואות לעבור בשאט נפש לחלל שבת בידים ומהראוי לכל חכם בעירו להזהיר על זה אולי ישמעו ויקחו מוסר עכ"ד. ומה שמשיבין שמוכרח לתקן שערותיו כדי שלא יתגנה בפני חבריו הלא יכול לעשות באופן ההיתר כנ"ל וגם כדלקמיה בס"ק פז, ומלבד כל זה הלא יכול לחוף ולפספס שערותיו ביד ולמה יעבור איסור חמור כזה בידים.

ועיין בערוך השולחן (שם סעיף לב) שכתב: אסור לסרוק במסרק בשבת ואפילו אותם שעשוין משיער חזיר שאי אפשר שלא יעקרו מהשערות והוי גוזז והוא אב מלאכה אבל מותר לחוף ולפספס ביד, ויש שכתבו שהעשוים משיער חזיר אינו פסיק רישא ויש ראיה לזה מנזיר מב, א שאומר הש"ס דלרבי שמעון אסור הנזיר בסריקת שיער משום דמכוין להסיר הנימין המדולדלים שעדיין לא ניתקו לגמרי ע"ש, ומבואר להדיא דלא הוי פסיק רישא. ויראה לי דזהו הסריקים מהשערות הדקות של החזיר דהעבים וודאי תולשים שערות וכל שכן במסרק באיזה שהוא הוא איסור דאורייתא, עכ"ל.

 

תנאי שלישי, כלי המיוחד לשבת

בנוסף לשני התנאים שיש להשתמש רק במברשת רכה, ורק לתקן קצת שער, הוסיפו הפוסקים תנאי נוסף שהמברשת תהא מיוחדת לשבת.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שכז סעיף ג') פסק: אין מגרדין בכלי העשוי לכך, אלא אם כן היו ידיו או רגליו מטונפות בטיט וצואה. והביא במגן אברהם (שם ס"ק א') מה דאמרינן בגמרא דאם היה לו מגרדת המיוחד לשבת שרי, והוסיף דמזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת.

ומבואר בדברי המגן אברהם דנראה שהוסיף תנאי שלישי בזה, וז"ל: ומזה נהגו הבתולות להיות להם כלי משער חזיר המיוחד לשבת, ע"כ. והיינו דרק בכלי שמיוחד לכך בשבת שרי.

כן כתב מחצית השקל (שם) דאף שהביא הרמ"א (או"ח סי' שג) דאפילו מסרק של שער חזיר אסור, היינו דוקא מסרק, אבל לתקן השער של ראשן מותר בכלי העשוי משער חזיר, וכמו שכתב המגן אברהם בשם הריב"ש, ואף על פי כן המנהג לייחדו לשבת דוקא.

ובמשנה ברורה (סי' שג ס"ק פז) הביא את כל ג' התנאים הללו וכתב דמכל מקום מותר לתקן מעט את שער הראש בכלי העשוי משער חזיר דדוקא לסרוק אסור בו דמשיר שער אבל לתקן מעט שרי ובמסרק אסור אף בזה, ונהגו שיהיה הכלי העשוי משער חזיר מיוחד לשבת כדי שלא יהיה מחזי כעובדין דחול, עכ"ל.

 

תנאי רביעי, כלי קטן שאינו עומד לסריקת שער

בשער הציון (שם אות עח) הביא מהמאמר מרדכי שכתב בהיתר זה תנאי רביעי, והוא, שיהיה דוקא כלי קטן כזה שאינו עומד לסריקת השערות. ומשמע שלא מועיל יחוד לשבת כלי בראש אף לתקן מעט אם הוא בראש העומד לסריקת השערות ממש. ועיין גם בשונה הלכות (הל' שבת סי' שג סעי' כג).

נמצא מדברי הפוסקים דאיכא ד' תנאים להיתר סריקת השערות בשבת, א. באופן שיש תיקון מעט בשער (ריב"ש), ב. אם מיירי בשער חזיר או משהו רך דאין חשש שישיר השער (ריב"ש), ג. סירוק בכלי המיוחד לכך בשבת (מגן אברהם ומחצית השקל), ד. כלי קטן שאינו עומד לסריקת השערות (מאמר מרדכי בשער הציון).

ובנדון זה האריך באגרות משה (או"ח ח"ב סי' עח) וכתב שם: בדבר לסרוק השערות בשבת אסור בין במסרק שהוא נקרא "קאם", בין בכלי העשוי משער חזיר דהוא נקרא "בראש" כמפורש בשו"ע (סוף סי' שג), ופשוט שהוא הדין כשנעשה הבראש משאר שערות וליכא שום היתר בזה, ורק לתקן מעט השערות מתיר המג"א (שם בס"ק כב) בשם הריב"ש בכלי העשוי משער חזיר ולא במסרק, וצריך שיהיה כלי מיוחד לשבת כדאיתא במגן אברהם (סי' שכ"ז ס"ק א') ועיי"ש במחצית השקל.

ושם הביא את המשנה ברורה בשער הציון (אות עח) בשם מאמר מרדכי שמצריך שיהיה דווקא כלי קטן כזה שאינו עומד לסריקת השערות, משמע שלא מועיל יחוד לשבת כלי "בראש" אף לתקן מעט אם הוא בראש העומד לסריקת השערות ממש. אבל מהמחצית השקל משמע שיכולה לייחד אף "בראש" העשוי גם לסריקה, שכתב אבל לתקן השער של ראשו מותר בכלי העשוי משער חזיר, ואף על פי כן המנהג ליחד לשבת דוקא, עיי"ש.

וביאר האגרות משה את דברי המחצית השקל שנהגו לייחדו לשבת דווקא דשמא רק לחומרא בעלמא הוא, וגם אפשר שסובר כטעם הפרי מגדים שכתב הטעם שלא יהיה כעובדין דחול. ועיין עוד ביאורו שם לטעם המאמר מרדכי שמצריך שיהיה כלי קטן שאינו עומד לסריקת שערות כלל.

וסיים האגרות משה דבריו, קיצור הדבר: שלסרוק אסור אף בבראש, ולתקן קצת מותר בבראש של שערות ולא במסרק, והבראש יהיה מיוחד רק לשבת, ויש לייחד לכתחילה בראש שאינו ראוי לסריקה כהמאמר מרדכי, ואם קשה להשיג יכולה לייחד כל "בראש" העשוי משערות שיהיה רק לשבת, אבל רק לתקן מעט.

 

קינוח צואת החוטם, וכן הרוחץ פניו ומשפשף בידו בשער הפאות והזקן

בספר רוח חיים (למהר"ח פלאג'י סי' שכא ס"ק ב' וסי' שמ ס"ק א') וכן בספר כף החיים (סי' ל אות קה) כתבו שיש להזהיר לאלה שמקנחים צואת החוטם (בפרט כשהיא יבשה), שתולשים על ידי זה כמה שערות, ואף על גב דדבר שאינו מתכוין מותר, היכא דפסיק רישיה יש להחמיר. וכן הרוחץ פניו ומשפשף בידו בשער הפאות והזקן, דמסתמא אי אפשר בלי תלישת שער, והוי פסיק רישיה ואסור.

והביא שם מה שנודע מעשה של האר"י ז"ל שפעם אחת שגג והניח ידו על זקנו בשבת, ולא הוציאה משם עד מוצאי שבת. וכו', ואל יסמוך על צדדי היתר דדבר שאינו מתכוין וכדומה. עכת"ד.

וראה בשו"ת יבי"א (חלק ה' או"ח סימן ל') שכתב להקל בכל זה מעיקר הדין, על פי המבואר ברמב"ם (פ"ט מה' שבת ה"ח) שהתולש שער בידו בין לו בין לאחרים פטור. וכן פירש הטור סי' שמ. ומלבד כל זה הרי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכיון דהוי תרתי דרבנן, וגם הוא פסיק רישיה דלא איכפת ליה, בודאי דמשרא שרי. וכל שכן במוציא צואת החוטם ועל ידי זה נתלשים שערות דהוי תולש כלאחר יד דקייל טפי משאר שבות. ולכך בודאי דיש להקל.

ויש גם להקל בשפשוף בזקן בשעה שרוחץ פניו, מלבד דלאו מילתא פסיקתא היא דהוי פסיק רישיה, ובפרט ששערות פניו קיילי משערות ראשו, דשערות פניו ידיו ורגליו אינם נושרות מהר, ולא הוי פסיק רישיה, ועל כן כל האזהרות הנ"ל אינם אלא מידת חסידות בעלמא, עיי"ש.

 

סריקת שער בשבת על ידי גוי

בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קנח) דן אם יש להקל לסרוק שער בשבת על ידי גויה במקום מצוה, וכתב (בד"ה אמנם) דיש לדון על פי מה שכתב החתם סופר (חו"ד סי' קמ) שנימין המדולדלין אין בעקירתן רק איסור דרבנן, אלא אפילו לפי דעתו שאין הכונה שנדלדלו קצת ממקום חיבורם אלא שמלמעלה הם מדולדלין ומעורבין, מכל מקום נראה דאיכא למימר דלא דמי לנוטל שערו ליפות (דחשיב מלאכה צריכה לגופה), דבסורק עיקר כוונתו ליפות שערו על ידי הפרדתם, ונהי דאי אפשר בלי תלישה מכל מקום אין לו צורך בתלישה אלא בפירוד השער וסידורו ועל ידי מקרה בא לו התלישה, ואם כן יש לומר דגם להרמב"ן בכהאי גונא חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, עכת"ד.

ואף שגם בזה מבואר בריב"ש שלא כדבריו, שהרי ביאר הריב"ש (ד"ה עוד אמרת) דחשיב מלאכה הצריכה לגופה אף שאינה צריכה לשער כיון שצריך ליפוי, אך עדיין יש מקום לסברת המהר"ם שיק דאף דתכלית מלאכת גזיזה היתה במשכן לצורך יפוי העור, מכל מקום זהו שמסיר השיער והעור נשאר חלק ויפה, מה שאין כן כאן שאין בתלישת השער גופה יפוי רק שנסבב על ידי כך שממלא שערו יתייפה, ונהי דחשיב דבר שניחא ליה, מכל מקום נראה דחשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה דאין זו תכלית המלאכה.

והוסיף המהר"ם שיק, דאף דלהרמב"ם דסבר דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, מכל מקום בסריקה יש לומר דפטור, ועיין בדבריו מה שביאר בזה.

עוד דן המהר"ם שיק דלכאורה שרי על ידי גוי כיון דהוי דבר שאינו מתכוין בפסיק רישיה דשרי על ידי גוי וכמו שכתב המג"א (סי' רנג ס"ק יח וס"ק כא וסי' שיד), אלא שדחה דכל זה כשהפסיק רישיה הוא דבר צדדי מהמלאכה כגון גורר כסא וכו', מה שאין כן הכא דהפסיק רישיה שנתלשין הנימין הם המסייע למלאכת הסירוק ובזה גם על ידי גוי אסור.

אלא שלכאורה יש לדון להקל בזה משום תרי קולי, חדא דחשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם שעל ידי גוי הוי דרבנן, ולא חשיב הישראל מסייע, ולכן בודאי לכתחילה צריכה לסרוק מערב שבת אבל אם שכחה או נאנסה ולא סרקה מערב שבת והיא מצטערת לילך כך, מאן דמיקל יש לו על מה לסמוך, על גירסת המגיד משנה והטור (בסי' שז) דמצטער מותר בשבות דשבות ואני איני מתיר ואיני אוסר, עכת"ד.

 

בענין סריקת פיאה נכרית בשבת

בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק ב' או"ח סימן נו) הביא משו"ת בית יצחק (או"ח סי' טו טז) שכתב לענין סריקת פאה נכרית בשבת דאסור ורובן מחללי שבת בפרהסיא בסריקה, וכן הביא בשם גדול אחד שאמר דלהסורק יש כמה חיובי חטאת, דמדמי ליה לתולש מעור בהמה מתה.

ותמה בשו"ת אפרקסתא דעניא על זה, אמאי לא מדמה ליה לתולש מעציץ שאינו נקוב, דאף על גב דאסור לתלוש ממנו, מכל מקום חיובא ליכא כמו שכתב הט"ז (סי' שלז ס"ק ד'). וביותר תמה שגם בעיקר סריקה אפילו בשערות דגופה, לא ידע אמאי פשיטא ליה כל כך דאיכא חיוב חטאת וההולכת בשבת וראשה סרוק הוי ליה מחללת שבת בפרהסיא. דאי נימא דסבר דהוי איסורא או גם חיובא מהתורה, על כרחך צריך לומר דהוי פסיק רישיה דניחא ליה והוי עוקר דבר מגידולו.

אבל בפאה נכרית משמע אפילו איסורא ליכא דבסריקה משירה שער, הרי לא הוי רק תולש מן התלוש, ועדיף מענף שנתלש מן האילן בערב שבת שעדיין הוא מחובר בקליפתו, דמותר לתלוש הפירות מן הענף בשבת (כמו שכתב הרמ"א באו"ח סי' שלו סעי' ח' עיי"ש בט"ז ומגן אברהם ס"ק ה'). והתם הרי על כל פנים הפירות מחוברין בענף מתולדה, ועיקר גידולם שם, אלא דדין הענף עליהם, כל שכן בשערות של פאה נכרית דלאו רבותייהו במה שנתחברו שם, ודאי ליכא בתלישתם שום לתא דמלאכה.

אלא דאפילו אם תמצא לומר דיש בזה איזה איסור דרבנן, מכל מקום הרי אפילו הוי פסיק רישא, הוי ספק פלוגתא, דהתרומת הדשן סבר דבמלאכה דרבנן אפילו הוי פסיק רישא שרי, והמגן אברהם (סימן שיד ס"ק ה') פליג עליו. ועוד דבזה הוי ודאי פסיק רישא דלא ניחא ליה, דבשלמא בשערי דגופה יש מקום לומר דהוי בכלל ניחא ליה, ולא קפדה על חסרון איזה שערות דחזרי וגדלי, מה שאין כן בפיאה נכרית ודאי לא ניחא ליה בחסרון שערות, אדרבה נראה לומר דזה עדיף נמי מסתם לא ניחא ליה, דודאי מדקדקת היטב שלא תתלוש.

וסיים בשו"ת אפרקסתא דעניא דבריו, דיש מקום להאריך עוד, אך מה שהגאון הבית יצחק החמיר כל כך, אפשר דקנאותיה גרמה לו לכתוב כן לפום שעתא, או משום דהרבה נשים נושאות פאה נכרית יש להן גם שערי דגופא ואיכא למיחש שיסרקו גם שערות עצמן. ואפילו בכהאי גונא הרי לפנינו מסקנת המהר"ם שיק, עכתו"ד.

הנה נחלקו בזה האחרונים, אם יש לאסור או להתיר סריקת פאה נכרית בשבת, שיש הסוברים שהוא איסור דאורייתא, ויש הסוברים שיש בו איסור דרבנן, אך יש גם מתירים.

בשונה הלכות הל' שבת (סי' שג סעי' כה) כתב: אסור לאשה לחלוק שערה דהיינו לעשות השייטל על ידי כלי, אבל באצבע בעלמא נהגו להקל. כן בשמירת שבת כהלכתה כתב בשינוי קצת (בפרק יד הל' מו) נכון להמנע מסריקת פאה נכרית (שייטל) בשבת וביום טוב, אבל מותר להחליק את השערות של הפאה הנכרית בעזרת מברשת בעלת שערות רכות. והוא מדברי האגלי טל (מלאכת גוזז סעי' י'), ומשו"ת בית יצחק (או"ח סו"ס טו).

 

סיכום הענין

בשו"ע (או"ח סי' שג סעי' כז) כתב: דאסור לסרוק במסרק בשבת, ואפילו אותו שעושים משער חזיר, שאי אפשר שלא יעקרו שערות.

ומובא בפוסקים שני טעמים לדין זה: א. טעם רש"י שכתב דאף אם אינו מכוין לתלישת השער גם כן אסור דהוי פסיק רישא, ב. טעם הגמרא בנזיר דכל הסורק להשיר נימין המדולדלין (היינו שנתלשו קצת ועדיין לא נעקרו לגמרי) מתכוין כדי להפריד היטב שערותיו.

בשו"ת הריב"ש (סי' שצד) חשבו למלאכה דאורייתא וחיוב חטאת, וכן מבואר במגן אברהם (שם ס"ק עב) בשם הריב"ש וחידושי הר"ן (שבת צד, ב) בשם הרא"ה.

אכן יש שכתבו שאין בסריקת שערות מלאכה דאורייתא, ועיין בשער הציון (שם ס"ק עב) שכתב דלדעת התוס' בשבת צד, ב תליא בפלוגתא.

בגוף נידון זה, הריב"ש (בסימן שצד) נשאל אם מותר לסרוק במסרק בשבת, והאריך שם השואל להוכיח שמותר, אך הריב"ש עצמו פסק דדבר ברור הוא שאסור, משום דהוה פסיק רישיה.

וכתב בבית יוסף (אורח חיים סימן שג) וז"ל: שמעתי שיש מהנדזין בדבר לומר דלדברי הסוברים דלא מודה רבי שמעון בפסיק רישיה אלא בדניחא ליה, אבל היכא דלא ניחא ליה לא, מותר לסרוק דהא לא ניחא ליה בתלישת שערות. ויש לדחות דבריהם דכיון שהוא רוצה להשוות שערו שיהא חלק ויפה ואי אפשר להשוותו אלא אם כן ישיר קצת שערות הוי פסיק רישיה דניחא ליה.

ויש ראיה לדבר מדאמרינן בנדה סז, ב דאשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת, והטעם מפני שאינה יכולה לחוף בשבת, לפיכך התירו לה להקדים מערב שבת. וחפיפה היינו סריקת הראש כדפירש רש"י (בב"ק פב, ב).

במגן אברהם (שם ס"ק כב) הביא שפירש רש"י (שבת פא, ב) דסריקה הוי פסיק רישיה והקשה בריב"ש (סימן שצד) דהא בנזיר דף מ"ב אמרינן בהדיא דטעמא דאסור משום דכל הסורק להשיר נימין מדולדלות שאינן מחוברין יפה קא מכוון, ומשמע שאין זה פסיק רישיה.

וכתב דאפשר דרש"י בא לאשמועינן דאפילו אינו מתכוין להשיר נימין אסור, ובגמרא בנזיר מיירי במסרק רך, ומבואר שם בדברי הריב"ש שיש חילוק בין מסרק קשה שאסור, לבין מברשת רכה שאין בו משום השרת שער שמותר. ומשמע עוד שיש רק "לתקן" מעט שער, אך לא לסרוק אפילו במברשת רכה.

נמצא מדברי הפוסקים דאיכא ד' תנאים להיתר סריקת השערות בשבת, א. באופן שיש תיקון מעט בשער (ריב"ש), ב. אם מיירי בשער חזיר או משהו רך דאין חשש שישיר השער (ריב"ש), ג. סירוק בכלי המיוחד לכך בשבת (מגן אברהם ומחצית השקל), ד. כלי קטן שאינו עומד לסריקת השערות (מאמר מרדכי בשער הציון).

באגרות משה סיכם, שלסרוק אסור אף בבראש, ולתקן קצת מותר בבראש של שערות ולא במסרק, והבראש יהיה מיוחד רק לשבת, ויש לייחד לכתחילה בראש שאינו ראוי לסריקה כהמאמר מרדכי, ואם קשה להשיג יכולה לייחד כל "בראש" העשוי משערות שיהיה רק לשבת, אבל רק לתקן מעט.

בשמירת שבת כהלכתה (פרק יד הל' מד) כתב, אסור לסרוק את השערות, הן במסרק הן במברשת קשה, והמסרק והמברשת הם אסורים בטלטול משום מוקצה. וכדי שלא יהא נראה כעובדין דחול, טוב לייחד לשבת ויום טוב מברשת מיוחדת לתקן בה מעט את שער הראש, ותהיה בעלת שערות רכות, שאין בשימוש בה משום חשש לתלישת שערות האדם.

ושם הביא בהערה ששמע מהגרש"ז אויערבך זצ"ל, כי דין זה תלוי בפלוגתת הפוסקים לענין השימוש במכבדות העשויות מקיסמין, דלדעת הרמ"א (סי' שלז סעי' ב') שאוסר, הכא נמי בענינינו, ולדעת המקילין בביאור הלכה (שם ד"ה שלא) הכא נמי כאן יש להקל, על כל פנים בכלי המיוחד לשבת.

[Total: 0    Average: 0/5]
שינוי גודל גופנים
ניגודיות