פרשת וישב

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז, א)

 

וכיון שאמר הכתוב בארץ מגורי אביו הרי כבר ידענו שארץ כנען היא זו ומה שב הכתוב ופירט.

אלא ללמדנו הוא בא, שהרי אחז"ל דמה שהיה ירא יעקב שיהיה ביד עשיו להרגנו הוא מפני שני מצוות שהיה ביד עשיו לקיימם ולא ביד יעקב. ואלו הם מצות כיבוד אב ומצות ישוב ארץ ישראל, ומעתה היינו הא דאמר קרא וישב יעקב שבא לישב בשלוה, ופירש הכתוב הנך תרי טעמי שבא לישב בשלוה ולא יהיה ירא מעתה כלל, כי הרי הוא בארץ מגורי אביו ומעתה בידו גם לקיים מצות כיבוד אב, וכן בארץ כנען היינו מצות ישוב ארץ ישראל, ושוב בידו לקיים מצוות אלו שנחסרו מעמו, ומעתה כל המצוות בידו ושפיר יש לו לישב בשלוה.

ומובן לפ"ז המשך המקראות, דסו"ס הרי כ"ב שנה שהיה בבית לבן נחסרו מעמו הנך ב' מצוות שחיובם תמידי, וע"ז המשיך אלה תולדות יעקב יוסף וכו', היינו דמעשה זה של יוסף שנאבד מעמו כ"ב שנה היה בחינת כפרה על כ"ב השנים שנחסרו מעמו אותם מצוות.

(רבי מרדכי בענט)

 

וישב יעקב בארץ מגורי אביו (לז, א)

 

ד"א וישב יעקב, הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן, הפחמי תמה אנה יכנס כל הפשתן הזה היה פקח אחד משיב לו ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ושורף את כולו וכו' (רש"י).

ומה פקחות יש בתשובה זו, והרי הפחמי רוצה בפשתן וכל תמיהתו הוא אנה ייכנס פשתן זה, ומה תשובה בדבר שיכול לשורפו ולאבדו כליל.

אלא זו עצמה תשובת הפקח, שלא כסברתך פתי שיש ממש בפשתן זה וראוי לשמרו, עד שאתה דואג ומחפש לו מקום, אלא פשתן זה שעל הגמלים הוא לקוי ואינו טוב לשימוש וכל תיקונו הוא באש.

והוא דמיון התשובה אל הנמשל, שהם אלופי עשיו, ואין ענין כלל בקיומם, ואדרבה ניצוץ א' יוצא מבית יעקב ושורף את כולם.

(זבחי צדק)

 

וישב יעקב וגו'. אלה תולדות יעקב יוסף וגו' (לז, א-ב)

 

ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז (רש"י).

והרי צדיקים הרבה ובכללם רבינו הקדוש רבי אלעזר בן עזריה ורב אשי אשר זכו לתורה וגדולה ולא חסרו דבר כל ימי חייהם ולא נתייסרו ולא קפץ עליהם שום רוגז כלל, ומה נשתנה יעקב כיון שהסיבה קיימת אצל כולן. אלא כלל הצדיקים אף כי לא יחסר להם מאום לעולם דאגתם נגדם תמיד ויראים וחרדים המה מחלקם אשר בעולם העתיד ומחמת חרדה זו לעולם אינם בשלוה גמורה, לא כן יעקב אבינו אשר סימן נמסר בידו כי אם יחיו כל בניו הרי הוא בן עולם הבא ולא היתה בו דאגת עוה"ב כלל ונמצא שהיה בשלוה גמורה, ועל כך קפץ עליו רוגזו של יוסף ולא היה יודע מה עלה בגורלו ושמא מת הוא וחזר לדאגת הצדיקים מחלקם בעולם הבא, שהרי אם מת יוסף שוב אין הסימן בידו.

(רבי עקיבא איגר)

 

וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (לז, א-ב)

 

וברש"י, ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז.

ותמה רבי יצחק זאב הלוי עה"ת, דהנה כונת המדרש לפרש טעם הצרה של מכירת יוסף המפורשת לאחר כן בפרשה, דהוא משום דביקש לישב בשלוה בעוה"ז, ויפלא לכאורה הלא הרבה צרות היו ליעקב בעוה"ז קודם המעשה דמכירת יוסף, שהיה עשו מבקש להורגו, ועשרים שנה היה בבית לבן, ונלקחה דינה לבית שכם, ולמה דוקא בצרה זו של מכירת יוסף בא הטעם בתורה על הצרה דאומר הקב"ה לא דיין לצדיקים וכו'. ויעוי"ש דביאר דכל הצרות היו בתורת כלל ישראל, וזה שייך למהלך הכללי של צרות כלל ישראל שע"ז נאמר רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל. אבל צרת מכירת יוסף היתה צרה פרטית של יעקב, דהיתה הצרה לו לבדו ואין לאחר חלק עמו בזה, כמו שהאריך שם, ובזה הוצרכנו לטעם מיוחד עיי"ש.

ונראה עוד בזה, דהנה דרשו (ב"ר פפ"ד ג') בקרא ד'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז' (איוב ג' כ"ה) לענין צרותיו של יעקב אבינו, וכך אמרו לא שלותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף, והביאור בזה דכאשר המלחמה היא מבחוץ וכגון בצרות עשו לבן ודינה, הרי יש כאן חסרון של שלוה והשקט ומנוחה, אבל אין כאן רוגז מבפנים באופן חיובי, אבל צרת יוסף שהיתה בבית פנימה, היא בבחינת 'ויבא רוגז', היינו דבא רוגז באופן חיובי מיניה וביה. והנה מלחמות יעקב עם כוחות הרע זו היא המציאות של יעקב, וכך הוא מתחילתו, ויתרוצצו הבנים בקרבה ולאום מלאום יאמץ, כזב קם וזה נופל ויאבק איש עמו, כי שרית עם אלקים ואנשים ותוכל עשו ולבן, וכן צרת דינה היא מכוחות הרע הבאים מבחוץ. אבל כאשר בתוך המיטה השלימה, בפנים הבית פורצת מלחמה ח"ו זו היא צרה בפ"ע דל"ש למהלך הכללי של יעקב, ויבא רוגז בא עלי רוגזו של יוסף. ולצרה זו נצרך טעם מיוחד, והטעם הוא 'ביקש יעקב לישב בשלוה', כלומר ללא מלחמות ומאבקים עם כוחות הרע, ועל כך נענש שבא רוגז בתוך ביתו עצמו.

(רבי שמואל יעקב בורנשטיין שליט"א)

 

והוא נער את בני בלהה ואת בני זילפה נשי אביו ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם (לז, ב)

 

צריך להבין על שום מה הקדים הכתוב דבר זה שהיה רגיל יוסף אצל בני השפחות לסיפור דיבת אחיו אצל יעקב, ועוד יש לדקדק בלשון המקרא ששינה מדרך בני אדם ולא כתב "ויספר את דיבתם" אלא ויבא, וגם סוף המקרא טעון ביאור שאמר "אל אביהם" ולא אמר "אל אביו" והרי בו הוא עוסק ויעקב אביו הוא.

אכן בא הכתוב ללמדנו בכל אלה טעם מעשהו של יוסף שכל ענינו היה ע"פ דין תורה כי רק בהצטרף כמה תנאים מותר לספר לשה"ר, כאשר הוא עצמו אינו יכול להוכיחו ובזה מותר לגלות לאביו או לרבו וכאשר מכוין הוא לתועלת בלבד ולא לצורך עצמו, וגם צריך ליזהר שלא להוסיף על המעשה הרע דבר כי אם לספרו כמות שהוא ממש, וכל אלו התנאים נתקיימו ביוסף כמו שדקדק הכתוב והקדים שהיה רגיל אצל בני השפחות שהיו אחיו מבזים אותם והוא מקרבן וכדפירש רש"י, ועל כן היה מרוחק מהם והבין שלא ישמעו אל תוכחתו והוצרך לספר לאביו, והדגיש הכתוב ואמר "ויבא את דיבתם" היינו שהביאם כמות שהם בלא שום תוספת אלא כמי שמביא ממקום למקום, וסיים ואמר "אל אביהם" היינו שכל מטרתו בסיפורו היתה שיידע מכך אביהם ויוכיחם ולא כדי שיעריכנו אביו על כך וכדומה, אלא סיפר לתועלת בלבד.

(בעל אפיקי ים)

 

ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם (לז, ב)

 

את דיבתם רעה, שהיו אוכלין אבר מן החי וכו' (רש"י).

והיאך עשו כן שבטי קה לעבור על איסור אבר מן החי, ואם לא היה האמת כן היאך שיקר יוסף הצדיק לאביו.

ופירש הרא"ם דהנה הא חלוקי בן נח מישראל בדין זה של אמה"ח, דבבן נח במיתה תליא מילתא ואצל ישראל בשחיטה, ונפ"מ דישראל מותר לו לחתוך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה חיה ואילו בן נח אסור בכך. ודבר זה גופא היו עושים השבטים שחתכו כזית בשר מבית השחיטה כי סבורים היו שדין ישראל להם ומותרים בכך אכן יוסף סבור היה כי דין בן נח להם ואסורים בכך.

מעתה נראה לפרש בהני לישנא דקרא ויבא יוסף דיבתם רעה אל אביהם, שכפל לשון דיבה ולשון רע שענינם אחד, אכן יל"פ דר"ל שע"י שהביא דיבתם נעשה רעה לאביהם, כי יעקב נשא שני אחיות רחל ולאה ואף כי איסור עריות עליהם, אכן כ"ז בישראל אך בן נח אסור באחיות מן האם דוקא והם לא היו אחיות אלא מן האב, וסבר יעקב כי דין בן נח לו ומותר באחיות מן האב ולא מן האם, אכן כאשר הביא יוסף דיבתם שאכלו בשר מבית השחיטה, הרי דיבה זו נעשתה כי סבורים היו שדין ישראל עליהם, ודבר זה גופא רעה הוא לאביהם כי אם דין ישראל עליהם הרי איסור יש במעשה אביהם שנשא ב' אחיות מן האב.

(המקנה)

 

ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי (לז, ו)

 

צ"ב מה שהוסיף תיבת נא.

ובאור החיים כתב לבאר 'טעם אומרו נא למה שפירשתי שלא היו רוצים לשמוע', אמנם עדיין צ"ע מדוע התחנן יוסף אל אחיו שישמעו את חלומו, וביותר שהרי היה זה לאחר המצב של 'וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום'.

ונראה לבאר ע"פ המדרש בבראשית רבה (פד, יא) 'ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו, אמר הקב"ה כך תהיו גוערים בנביאכם', ומבואר דחלומות יוסף היו בגדר נבואה, וכן מבואר ברש"י ויחי (מט כד), שכתב לפרש הפסוק 'ותשב באיתן קשתו, ואונקלוס אף הוא כך תרגמו ותשב ותבת בהון נביאותיה, החלומות אשר חלם להם' ומבואר דחלומות יוסף לא היו חלומות, אלא היו נבואות ממש.

והנה איתא בגמרא סנהדרין (פט, א) דאסור לנביא לכבוש את נבואתו ונביא הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים, וזהו הטעם שהתחנן יוסף לאחיו שימעו חלומותיו, דכיון שחלומות אלו היו נבואה שנצטווה למסור להם לכן היה יוסף מוכרח לספר להם הנבואה, שלא יהיה בבחינת נביא הכובש נבואתו.

(הגרש"ז ברוידא)

 

והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי (לז, ז)

 

במושב זקנים לבעלי התוס' העיר דבחלום הראשון חלם שהשתחוו לאלומתו של יוסף, ואילו בחלום הכוכבים חלם שהכוכבים משתחוים ליוסף, ותירץ דאילו היה חולם שהכוכבים כולם משתחוים לכוכב אחד, אין בזה שום רמז שהכוכבים משתחוים ליוסף עצמו, דמי יימר דהך כוכב האמצעי הוא של יוסף, אולם בחלום האלומות שפיר נראה שהאלומות כולם משתחוים לאלומתו של יוסף, באשר דיוסף החזיק את אלומתו.

והנה בפשוטו שני חלומותיו של יוסף חלום אחד הוא שעתיד לעלות לגדולה, והקשו בבעלי התוס' דהלא בפרשת מקץ (מא, לב) אמר יוסף על השנות חלומו של פרעה פעמים, דהוא מפני שממהר האלוקים לעשותו, ואילו כאן לא נתקיים חלומו של יוסף אלא אחר כ"ב שנה וצ"ע, ובפירוש הרשב"ם בפרשת מקץ שם תירץ דהוא דוקא בנשנה החלום באותו לילה כמעשה דפרעה, אך חלומות יוסף לא באו שניהם באותו הלילה.

והנראה בזה ובהקדם דברי הרמב"ן בפרשת מקץ (מב, ט) שכתב דבאמת היו ב' חלומות, חדא שישתחוו אחי יוסף (בלא יעקב) ליוסף, ושנית שישתחוו אחי יוסף עם יעקב ליוסף, ומזה הטעם לא חש יוסף לצערו של אביו כל השנים, לפי שהיה עוסק בקיום נבואת החלומות, שחלום הראשון היה שבנימין ירד עם אחיו בלא יעקב, ורק אח"כ יתקיים חלום השני שכל השבטים ויעקב יבואו להשתחוות לו, עכ"ד הרמב"ן.

ולפי דברי הרמב"ן אפשר ליישב הערת בעלי התוס' בשינוי לשון ב' החלומות, שבחלום הראשון לא ידעו שהוא יוסף, ובזה השתחוו לאלומתו ולמלכותו של יוסף בלא ידיעה שהוא יוסף, ולכן נאמר שם משתחוים לאלומתי, ואף בנימין צריך להשתחוות לו בלא ידיעה שהוא יוסף, ואילו בחלום השני חלם שיהו יעקב ובניו משתחוים ליוסף עצמו כדכתיב משתחוים לי, וזהו שישתחוו ליוסף אחר שנתודע לאחיו במאמרו אני יוסף.

והנראה בזה, דבאמת שתי נבואות חלוקות ביסודם נמסרו ליוסף בחלומו, חדא שתהא השתחואה לאלומתו של יוסף, שהיה בזה רמז על שישתחוו ליוסף על עסקי התבואה והאלומות, וזאת ההשתחואה היא מחמת היותו משביר לכל ארץ מצרים, וכ"ה בפירוש הרמב"ן כאן. ושנית שהיתה בזאת נבואה על שישתחוו ליוסף עצמו בתורת השתחואת מלכות על היותו מלך, כי יוסף הוא השליט על כל ארץ מצרים, (ויעוין בבית הלוי שביאר ב' החלומות לענין הצלחה בגשמיות וברוחניות).

הלא מעתה מיושב כל מה שהוקשה לעיל בחלומותיו של יוסף, והוא כי כלפי חלום האלומות לא הוזכר יוסף עצמו, כי גוף ההשתחואה באה על היותו מחזיק באלומות התבואה, אכן חלום השני היה נבואה על שישתחוו ליוסף עצמו, ובזה יכון לשון הנבואה שאחד עשר כוכבים השתחוו ליוסף עצמו בתורת מלך, הלא מעתה מיושב גם מה שאין כאן הישנות החלום פעמים, כי באמת היו בזה ב' נבואות חלוקות, וכמש"נ.

ובאמת כן היה שהשבטים השתחוו ליוסף ב' פעמים, חדא בשעה שבאו לשבור בר, כדכתיב (מב, ו) וישתחוו לו אפים ארצה, ובזה נתקיימה נבואה ראשונה שישתחוו ליוסף בתורת משביר לארץ מצרים, ושוב שנית בשעה שבאו לביתו של יוסף דכתיב (מג, כו) וישתחוו לו ארצה שהיה זה מחמת כבוד מלכות, וזה היה קיום נבואה שניה. ובזה אף יעקב היה בכלל נבואה שניה, והוא השתחוה ליוסף רק בתורת מלכות כדכתיב בפרשת ויחי וישתחו ישראל על ראש המטה, ופרש"י תעלא בעידנא סגיד ליה, הרי שיעקב השתחוה ליוסף בתורת מלכות, כי יעקב לא היה אלא בכלל נבואה שניה שישתחוו לו בתורת מלכות, וכמש"נ.

(חבצלת השרון)

 

ויחלום עוד חלום אחר וגו' (לז, ט)

 

המתבונן בפרטי החלומות יווכח כי אף שבמהותם ענין אחד להם מ"מ נחלקו באופניהם וצורתם, בכמה פנים.

האחד, כי בחלום הראשון היה יוסף כדמות אלומה ונשתחוו לאלומתו, ואילו בחלום השני היה יוסף כמות שהוא בדמות עצמו.

והשנית, כי בחלום הראשון מתחילה קמה אלומתו גם ניצבה ורק אז נשתחוו לאלומתו, ואילו בחלום השני נשתחוו לו בלא שום פעולה מצידו.

והשלישית כי בראשון נשתחוו לו רק האלומות בלא יעקב, וכמו כן היו רק האחים שכבר חיים היו באותו זמן וכאמרו והנה אנחנו מאלמים וגו', ואילו בחלום השני הרי היו אחד עשר שהוא כולל את בנימין.

ומחילוקים אלו נחזה כי החלום הראשון מורה לזמן ביאת האחים מצרימה לשבר בר, שאז היה יוסף כאלומה שהרי לא הכירוהו, וכמו"כ אלומתו קמה וניצבה שהיה יוסף מתנשא אליהם וגורם שיראו מפניו, ואז נשתחוו לו רק האחים שירדו ולא בנימין. ואלו החלום השני הוא מורה על כי ירד יעקב ובניו מצרימה, והכירו וידעו את יוסף, ובלא שום פעולה מצידו נשתחוו לו כולם כולל בנימין.

(אזנים לתורה - מגיד יוסף)

 

ויאמר לו לך נא ראה וגו' והשיבני דבר (לז, יד)

 

ונראה, דיעקב אבינו לא עלה על דעתו משנאת האחים, רק משום ששכם מקום סכנה משום שהרגו את שכם, ועלה אמר לך נא ראה וגו' כדי שיהא שליח מצוה גם בחזירתו, וזה לא הוי שכיח הזיקא שהרי נפלה עליהם פחד, אבל מן האחים לא עלה בדעתו וזה הוי שכיח הזיקא.

ויל"ד דבגמ' פסחים (ח, א) אמרינן דשלוחי מצוה אינם ניזוקין כלל אף בחזירתן, וא"כ האיך ניזוק הכא. ואפשר היה לדחות דהא רב נסתפק שם אי בחזירתן נמי אמרינן כן, ויעקב אבינו שהיה גם מסופק בדבר שלחו ואמר לו לך והשיבני דבר.

אך נראה, דהא דבחזירתן אינן ניזוקין היינו רק מה שנצרך להם לחזירתן, אבל אם יקיף ויילך מה שלא נצרך להליכתו לא נאמר כלל זה, משא"כ אם הדבר עצמו הוא מצוה ולא רק חזרה, א"כ אף מה שמקיף והולך מה שלא נצרך הולך הוא לקראת המצוה והרי הוא בכלל שלוחי מצוה דאינם ניזוקים.

(רבי חיים קנייבסקי שליט"א)

 

ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר (לז, יד)

 

צ"ב במה שהאריך בלשונו 'והשיביני דבר', דהא לצורך זה שלחו שיראה את שלום אחיו ובודאי שישיב לו ולמה הוצרך להוסיף בדבריו 'והשיביני דבר'.

ואפשר לבאר ע"פ המבואר במדרשים, שהטעם שציוה את יוסף 'לך נא ראה את שלום אחיך', הוא כדי לזכותו במצות כיבוד אב, שיהיה שליח לדבר מצוה והמצוה תגן עליו לבל יהא ניזוק בדרך דהא שלוחי מצוה אינם ניזוקים.

אמנם מבואר בקידושין (לט, ב) ובחולין (קמב, א) דכל מה ששליח מצוה אינו ניזוק הוא רק בדרך הליכתו, אבל בדרך חזרתו אינו מובטח שלא ינזק.

ולפ"ז מבואר היטב מה שציוה יעקב את יוסף 'והשיבני דבר', כדי שגם בחזרתו יהיה מצווה בכיבוד אב וגם בחזרתו יהיה שליח מצוה ולא ינזק.

ומה שלא הועיל לו כל זה ובסוף נכשל בשליחותו, הוא משום שמקום שליחותו היה שכם כמש"כ 'הלא אחיך רועים בשכם', ושכם מבואר בגמרא בסנהדרין (קב, ב) שהיה מקום המוכן לפורענות, וא"כ נחשב ל'שכיח היזקא', ובשכיח הזיקא מבואר בסוגיות דלא אמרינן שלוחי מצוה אינם ניזוקים כיון שאסור לאדם להכניס עצמו למקום סכנה.

(תוספת ברכה)

 

ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו (לז, כ)

 

יש לעיין למה הוצרכו לומר שישליכהו לבור, הרי הם דנו אותו למחויב מיתה ודי היה לומר לכו ונהרגהו, ומה חשוב באיזה מקום יניחו אותו לאחר מיתתו.

ונראה לבאר, דהשבטים שמרו את התורה קודם שניתנה, ולכן כשדנו אותו למיתה מחמת רודף, ידעו שא"א לומר כן ליעקב שהרי הוא החשיב את יוסף לצדיק ולא למחויב מיתה, ומאידך לא רצו לומר דבר שקר, ובכן המציאו עצה לצאת ידי שניהם.

להשליכו אחר מיתתו לבור כדי שיאכלוהו הנחשים, (כיון שדיבר לה"ר ועשה מעשה נחש, יבואו הנחשים ויאכלוהו) וימנעו השבטים משקר באמרם חי' רעה אכלתהו, ויעקב יחשוב שחיות רעות טרפוהו והמיתו אותו. אבל באמת אין זה שקר, דנחשים שבבור בכלל חיות רעות הן שאכלוהו.

(רבי אייזיק אוזבנד שליט"א)

 

ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות (לז, כ)

 

וכיון שיהרגוהו וימות הרי יתחייבו לקברו דאיכא דין קבורה על המת דרמי עליהו, ואיך עלה בדעתם להשליכו אל הבור בלא לקברו.

ולהנך שיטות דהיה על האבות דין בן נח גמור ורק בארץ ישראל קיימו כל התורה א"כ כיון שהיה על יוסף דין בן נח, אין ישראל מצווה לקברו, וגם בא"י אין צריכים לקברו כי בן נח הוא, אכן להנך דס"ל דהאבות היו בספק דין ישראל וכדי להחמיר קיימו כל המצוות תיקשי.

ובפרט ייקשה לשיטת הרמב"ן (דברים כא, כג) דגם בעכו"ם נוהג הלאו דלא תטמא את אדמתך, והוא הטעם אשר ציוה יהושע לקבור את מלכי כנען, א"כ כיון שהיו בארץ ישראל איך יטילוהו לבור ויטמאו האדמה.

ומכאן תהיה הוכחה לשיטות הסוברים דבהטלה לבור מיקיימא מצות קבורה (ועל כן לא שייך להוכיח ממה שזרקו הנפלים לבור דלית בהו דין קבורה, וכדמייתי המג"א או"ח תקכ"ו דברי הרא"ש דאהלות, אכן להנך דפליגי וס"ל דיש להוכיח משם דאין מצוה לקבורת נפל, אכתי תיקשי).

(רינת צחק)

 

ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו (לז, כב)

 

ולכאו' אם הבור מלא נחשים ועקרבים, כיצד הוי הצלה אם יושלך אל הבור ומה יועיל שאמר זאת למען הציל אותו מידם, אם כלל לא יוכל להינצל.

והנראה, דהנה מבואר בגמ' (יבמות קכא, ב) דאם נפל לבור מלא נחשים ועקרבים והבור צר ויצטרך לדרוך עליהם אפשר להעיד עליו שמת, כיון דע"י שהוא דוחק אותם יזקוהו, אבל אם המקום רחב ואין עומד עליהן, אפשר שאינם רעבים ולא יאכלו אותו.

מעתה י"ל, דראובן ידע דהמקום רחב ויוכל לחיות, אך לא גילה זאת לאחיו שסברו שבכך ימות יוסף, והיינו שהעידה התורה 'למען הציל אותם מידם להשיבו אל אביו'.

(מהרי"ט)

ובאופן אחר אפשר לומר, דראובן היה מדבר על בור שאין בו נחשים ועקרבים והם לא שמעו בקולו והשליכוהו לבור אחר אשר בו נחשים ועקרבים.

א"נ יל"פ ע"פ מה דאיתא בגמ' (יבמות קכא, א) שאם נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים אין מעידים בו להתיר את אשתו דחיישינן שמא חבר הוא ויודע ללחוש ולהינצל, ורק בבור מלא מים לא שייכא האי עצה ושפיר מעידין בו, ומעתה הרי יוסף חבר היה ומכיר היה ראובן כי יודע יוסף ללחוש וממילא ודאי ינצל, והיינו דקאמר קרא והבור ריק אין בו מים, שאילו היה בו מים לא היה יכול להינצל ע"י לחש ורק כיון שאין בו מים יכול הוא להינצל ואע"פ שיש בו נחשים ועקרבים.

ובפשיטות טפי י"ל שהרי רבי חנינא בן דוסא הרג לו לערוד שהיה מזיק את הבריות באמרו אין הערוד ממית אלא החטא וכדאיתא בברכות (לג, א), וא"כ יודע היה ראובן ביוסף כי אין בו חטא ובודאי לא יוזק וכפי שאכן אירע.

(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)

 

ויקחו את כתונת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתונת בדם (לז, לא)

 

וכבר עמד רש"י על טעם הדבר שלקחו שעיר עיזים דוקא ולא משאר בהמות אשר בצאן שהיה עמם.

ויתכן כי רצו בכך להעמיד יוסף על טעותו, דכפי שהביא רש"י ריש הפרשה הוא היה מביא דיבתם על כי המה אוכלין אבר מן החי, ובאמת טעם הדבר שעשו האחין כן אף ששמרו כל התורה, לפי שאכלו אבר מן החי בתערובת בשר שחוטה וסברו כהך שיטות (חולין צח, ב) דמין במינו בטל ושרי, ויוסף היה סובר דמין במינו אינו בטל ואסור ולא אהני התערובת ועל כן הביא דיבתם רעה.

והנה מקור הך כללא דמין במינו בטל ילפינן לה במנחות (כב, א) מקרא ד'ולקח מדם הפר ומדם השעיר' מדקרי קרא דם השעיר אע"פ שדמו של פר מרובה על כרחך כי אין דם השעיר בטל, וילפינן בגמ' דדוקא עולין שקרבין למזבח אין מבטלין זה את זה אבל בעלמא מין במינו בטל, וממילא לקחו בדוקא דם שעיר להראות את יוסף כי טעות בידו ומין במינו בטל ושפיר הותר אבר מן החי בתערובת בשר שחוטה.

(שפע חיים)

 

ויכירה ויאמר כתונת בני חיה רעה אכלתהו וגו' (לז, לג)

 

ואיך סמך יעקב על סימן זה שמצא בכותנתו כדי להכריע הדבר שמת יוסף והרי משנה ערוכה היא (יבמות קב, א) דאין מעידים על אדם שמת על פי סימן שיש בבגדיו וכדמפרשינן לה דחיישינן לשאלה שמא השאיל בגדיו לאחרים.

אכן כתונת זו היתה אותה כתונת פסים אשר עשה לו יעקב לכבודו וכמו שדרשו חז"ל, וא"כ יודע היה יעקב ביוסף שלא ישאיל כתונת זו לאחרים כי נכבדה היא בעיניו, נמצא שיש בה דין בגדים שאינם עשוים להשאיל לאחרים וכל כה"ג אמרו שם בגמ' שהוא סימן גמור ועדות על מיתה ושפיר למד יעקב מסימן זה שבכתונת יוסף כי טרוף טורף.

(רבי זלמן סורוצקין)

 

ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו (לח, יא)

 

לשון הפסוק מורה כי אחר שיגדל שלה אין מקום לחשוש למיתתו, וכל החשש הוא עד אשר יגדל.

ומה יועיל לו כי יגדל שלה בנו, ועדיין החשש קיים פן ימות כאחיו. ולמה הסכים להשיאה לו לאחר שיגדל.

טעם הדבר כי כאשר יגדל הרי יהיה מוטל עליו בבירור מצות ייבום, כי אז יתברר אם אינו סריס שאז הוא בכלל המצוה, ואזי לכשייבמנה תגן עליו זכות המצוה שלא ימות. אכן כל זמן שלא גדל, ועדיין הוא בספק שמא סריס הוא, אף דקיי"ל שמותר הוא בייבום כי הולכים אחר הרוב, הרי בנדון זה שהוא חשש סכנה, כי היתה קטלנית שמתו כבר שני בעליה הא חמירא סכנתא מאיסורא ואין הולכים אחר הרוב, ועל כן חשש למיתתו ולא נתנו לה עד אשר יגדל ויתברר כי אינו סריס וחייב הוא במצוה בתורת ודאי ואז תגן עליו המצוה לבל ימות.

אך דבר זה קשה לאמרו לפ"מ דאמרו ז"ל (סוטה כא, א) דמי שאינו מצווה ועושה אין המצוה מגינה עליו, וא"כ אף כי האבות קיימות כל המצוות סוף סוף לא היו מצווים ועושים דאכתי לא נצטוו וא"כ אין כח במצוה כדי להגן. וצ"ע.

(נודע ביהודה)

ובאופן אחר נראה לבאר דכיון שהיה כאן ענין יבום, וביבם קטן אף דהדין הוא שמייבם מ"מ אין בזה משום קיום מצות יבום אלא דנתחדשה ההלכה שהיבום חל, אבל אין בזה משום קיום מצוה.

והנה כתב הכסף משנה בהלכות איסורי ביאה (כא, לא) דאף שפסק הרמב"ם דקטלנית לא תנשא מ"מ ביבום אין דין קטלנית, וכן כתב הנודע ביהודה (אבה"ע סימן י') דבמקום מצות יבום אין לחוש לקטלנית, כיון דשלוחי מצוה אינם ניזוקים. אמנם י"ל דכל זה דווקא כשמקיים מצוה ביבום, אבל כשאינו מקיים מצוה ביבום ודאי שיש לחוש לקטלנית ואסור ליבמה, ולפ”ז כיון ששלה היה קטן אפילו שהיבום חל, מ"מ כיון שאין מצות יבום יש לחשוש לקטלנית, ולכן אמר יהודה לתמר 'שבי אלמנה בית אביך עד כי יגדל שלה בני', דכיון שהוא קטן ולא מתקיים בו מצות יבום יש לחוש לקטלנית אבל כיון שיגדל שלה ויתקיים בו מצות יבום, שוב אין לחוש לקטלנית שהרי שלוחי מצוה אינם ניזוקים.

(רבי משולם דוד סאלאוויציק שליט"א)

 

כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני וגו' (מ, יד)

 

מסיפיה דקרא לחודיה הוה משמע כי ענין זה של בקשתו לזכרו לטובה הוא בקשה צדדית לטובה אישית שמבקשו יוסף שיתחסד עמו, אכן לישניה דקרא ברישיה 'כי אם זכרתני וגו'' משמע שתולה פתרון החלום בזה ומתנה את קיום פתרונו בזאת שיזכרנו לטובה, ומה ענין זה לזה.

אלא אמרו במדרש כי שלשת השריגים שראה בחלומו המה משה אהרון ומרים ובאו לרמוז על כלל ישראל והוא עצמו חלק מפתרון הגמור של החלום, וכיון שהחלום רומז גם על כך שיהיו בגפן כל כלל ישראל, א"כ הלא מוטל עליו גם להבין דבר הרמז שבסוף החלום שחלם כי שחט אותם אל כוס פרעה ונתן על כף פרעה את הכוס, וענין חלק זה שבחלום לרמוז כי יירדו ישראל למצרים ויבואו לתוך כף פרעה, ועל כן דקדק ואמרו 'כי אם זכרתני' היינו כי כדי שיתקיים פתרון החלום בשלימותו עם מה שנרמז בו על עם ישראל צריך שיזכרנו ויוציאנו ליוסף מבית האסורים ועל ידי כך יתגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים אל יוסף וכך יתקיים המשך החלום כי יבואו אל פרעה.

(רבי חיים מבריסק)

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות