פרשת ויקרא

מצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג)

ברמ"א (או"ח סימן קסז סעיף ה') כתב שמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).

בנידון זה יש לברר: מהי הברית שכרותה למלח, מהו הדמיון בין שולחן למזבח, האם המלח מוגדר "צורך ברכה", מה הביאור והטעם שלא יבצע עד שיביאו מלח או לפתן (היינו כל דבר הנאכל עם הפת), האם צריך מלח או לפתן לפני כל אחד או רק לפני הבוצע, האם צריכים מלח או לפתן אף אם הלחם נקייה או מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, ואם נתכוין לאכול פת חריבה האם צריך גם לטבול במלח או בלפתן.

עוד נדון האם יש מצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצע אף אם לא ישתמשו בו, מהו מקור וטעם המנהג לטבל במלח ג' פעמים, ואם אין מלח האם יכול לטבול פרוסת המוציא בסוכר או במאכלים שיש בהם מלח.

 

מדוע הברית דוקא עם המלח

רש"י על הפסוק "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך" (ויקרא ב, יג) כתב, שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג, עכ"ל. והקשו המפרשים מפני מה היתה כריתת הברית על המלח ולא על המים עצמם, שבכל קרבן וקרבן ינסכו בו מים.

בספר אמת ליעקב על התורה (ויקרא ב, יג) כתב לבאר זאת, דבאמת היה כאן איזה פיצוי למים התחתונים, שהסביר להם הקב"ה שלא ידמו שהמים העליונים יותר מעולים מהמים התחתונים, והוכיח להם זאת ממה שרואים במלח, כמובא ברש"י בכתובות עט, ב (ד"ה המלח) שביאר איך נעשה המלח, שהיו עושים חריצים למי הים שיכנסו והחמה מיבשתן ועושין מלח, עיי"ש. והיינו שחלקי המים הקלים מתעלין על ידי החמה והנשארים נעשים למלח.

ובזה הוכיח הקב"ה למים התחתונים דבאמת בוחר הקב"ה בהם, שאפילו המים התחתונים עצמם בחר בחלק התחתון שבהם. וראה, כי יש כאן עיקר גדול בהשקפת ישראל על הרוחניות שאינה דוקא בעולמות העליונים, וכולם תלויים במאמר פיו.

 

מהי הברית שכרותה למלח

בגמרא במנחות יט, ב שנינו, תניא: "ברית מלח עולם הוא" (במדבר יח), שתהא ברית אמורה במלח, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נאמר כאן "ברית מלח עולם הוא", ונאמר להלן (במדבר כה) "ברית כהונת עולם", כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח. ופירש רש"י (שם) שברית אמורה במלח שלא תפסוק מקרבנות, ובין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין.

אכן, מצאנו שבעה ביאורים מהו הברית שכרותה למלח. ביאור ראשון, הברית כרותה למלח מששת ימי בראשית כדי ליקרב במזבח. ביאור שני, במלח נכללו כל המדות והוא רמז לצדיק. ביאור שלישי, במלח יש רמז למידת הדין. ביאור רביעי, לפי שאינו דרך כבוד בקרבן שיהיה תפל מבלי מלח. ביאור חמישי, להרוס כוונת עובדי עכו"ם. ביאור שישי, כי במלח יש שני כוחות המשתנים כנגד מידת הרחמים ומידת הדין. ביאור שביעי, כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים.

 

ביאור ראשון, הברית כרותה למלח מששת ימי בראשית כדי ליקרב במזבח

ברש"י (ויקרא ב, יג) פירש מהו "מלח ברית" - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג.

וראה ברבינו בחיי (שם) שכתב על דרך המדרש לבאר על פי הקבלה: ברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו מים התחתונים ליקרב במלח וניסוך המים בחג, וכן אמרו במדרש (בראשית רבה ה, ד): מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים, וזהו שכתוב (איוב כח, יא) "מבכי נהרות חבש".

אמר רבי אבא בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו: "אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו", מה עשו, העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב"ה וכו', אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כך אין להן רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם, שנאמר (תהלים צג, ד) "מקולות מים רבים אדירים משברי ים", ומה הם אומרים: "אדיר במרום ה'", ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי המזבח במלח וניסוך המים.

ועוד דרשו במקום אחר: העולם כלו שלישו מדבר, שלישו ישוב, שלישו ים. עמד ים לפני הקב"ה אמר לפניו: רבש"ע במדבר נתנה תורה, בישוב נבנה בית המקדש, אני מה תהא עלי, אמר לו: עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, עכ"ל.

 

ביאור שני, במלח נכללו כל המדות והוא רמז לצדיק

ברמב"ן (שם) כתב ביאור לענין זה, כי המלח תחלתו הוא מים ותולדתו לרוות הארץ על ידי המטר ולהולידה ולהצמיחה, ובכח השמש המכה בהם יעשה מלח ונהפך טבעם להכרית הזרעים, שנאמר (דברים כט, כב) "גפרית ומלח שריפה כל ארצה" וגו'. והנה במלח נכללו המדות כולם, המים בתחלתו והאש בסופו, והזכיר הברית אחריו, כי הוא רמז לצדיק, ולכך אמר הכתוב (דברי הימים ב' יג, ה) "כי אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח", כי כמו שהמלח הוא טעם כל המאכלות, כך היסוד הוא טעם כל כחות המלכות, כי הוא מידתו של דוד המלך. (מובא בריקאנטי שם).

 

ביאור שלישי, במלח יש רמז למידת הדין

בריקאנטי (שם) הביא מספר הזוהר כי מימי הים התחתון רומזים למימי העליון, ועל כן הם מלוחים רמז למידת הדין, ובעבור כי אין לבוא אל המלך בלעדה כדאמרינן (ויקרא טז, ג) "בזאת יבא אהרן אל הקדש", על כן אמר "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", על זה הענין רמז הכתוב (ישעיה מח, יח) "ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים", שכינה את הנהר לשלום והים לצדק.

 

ביאור רביעי, לפי שאינו דרך כבוד בקרבן שיהיה תפל מבלי מלח

ברבינו בחיי (שם) כתב על דרך הפשט, דטעם המלח בקרבנות לפי שלא יהיה דרך כבוד בקרבן השם שיהיה תפל מבלי מלח, ולמדה תורה דרך ארץ (ברכות נח, א) דמלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, וכדרך (מלאכי א, ח) "הקריבהו נא לפחתך".

 

ביאור חמישי, להרוס כוונת עובדי עכו"ם

דעת הרמב"ם בטעם המלח, כי מנהג עובדי עכו"ם להרחיק המלח מן הקרבנות ומואסים בו ולא יקריבוהו כלל מפני שהמלח בולע הדם, והרחיקוהו כדי שלא ילך אפילו טפה מן הדם לאבוד, כל כך היו נמשכין אחר מאדים וכוחותיו, וכדי להרוס כוונתם תצוה התורה "לא תשבית מלח". (מובא ברבינו בחיי שם).

 

ביאור שישי, כי במלח יש שני כוחות המשתנים כנגד מידת הרחמים ומידת הדין

עוד כתב רבינו בחיי (שם) טעם על דרך הקבלה, כי יש במלח שני כוחות המשתנים זה הפך זה, והם המים והאש, ובכח חמימות האש המיבשו והמגלידו חוזר מלח, ואם כן יש בעצם המלח כח המים והאש שהם כנגד שתי המדות שבהם קיום העולם והם מידת הרחמים ומידת הדין.

ומטעם זה אמר: "ולא תשבית מלח ברית אלהיך", קרא ברית אלהיך מלח לפי שבו יתקיים ויכרת העולם, וכמו שאמרו: (בראשית רבה יד, טו) ראה שאינו יכול להתקיים בדין, שיתף עמו מידת רחמים, וכן המלח מקיים ומכרית, כי הוא מקיים ומעמיד הבשר זמן מרובה ונותן טעם בכל המאכלים, והוא מכרית גם כן כי המקום המלוח לא יעלה בו כל עשב, וכענין שכתוב: (ירמיה יז, ו) "ארץ מלחה ולא תשב", וכתיב: (דברים כט, כב) "גפרית ומלח שרפה כל ארצה".

 

ביאור שביעי, כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים

בדומה לביאור השישי, בכלי יקר (שם) כתב דהביאור הוא, כדי להמליך את הקב"ה על כל ההפכים הנראין בעולם וגרמו לרבים לצאת למינות לומר מהתחלה אחת לא יצאו שני הפכים. והנה מלח יש בטבעו דבר והפכו כי יש בו כח האש והחמימות ותולדות המים עד שאמרו חכמי הקבלה שהוא כנגד מידת הדין ומידת הרחמים, על כן נקרא "ברית אלהיך" כי בהקרבה זו כורתים ברית עם ה' להשליטו על כל ההפכים.

 

הדמיון בין השולחן למזבח

בשבלי הלקט (סי' קמא) כתוב, דמה שנהגו לבצוע על המלח פירשו הגאונים לפי שהשולחן נקרא מזבח ובמזבח כתיב (ויקרא ב, יג) "על כל קרבנך תקריב מלח" (בית יוסף אורח חיים סימן קסז).

וכבר שנינו בזה בגמרא בברכות נד, ב אמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפילתו, והמאריך על שולחנו, והמאריך בבית הכסא.

ובגמרא (שם נה, ב) מבואר שהסגולה בהמאריך על שולחנו הוא שמא יבא עני ויוכל לתת לו לאכול, דכתיב (יחזקאל מא) "המזבח עץ שלוש אמות גבה", וכתיב (שם) "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'", פתח במזבח וסיים בשולחן? רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו.

 

בזמן שבית המקדש היה קיים המזבח מכפר על האדם ועכשיו שולחנו של אדם מכפר

בלקוטי בתר לקוטי (ברכות עמוד קנו) הביא מבעל הישמח משה לפרש את מאמר הגמרא שבזמן שבית המקדש היה קיים המזבח מכפר על האדם עכשיו שולחנו של אדם מכפר, על פי מה שהחליטו המפרשים שעיקר תכלית של הקרבן הוא שיחשוב האדם על כל דבר הנעשה עם הקרבן שהוא היה ראוי לזה מחמת החטאים שלו, ועל ידי הרהורים אלה ישוב אל ה' ורפא לו. ובצדק רמזו חז"ל שעכשיו שאין קרבן, אם יושב האדם אצל שלחנו ומביאים לפניו בשר של בהמה או עוף לצורך מאכלו, יכול הוא להתעורר על ידי זה בהרהורים הנזכרים אצל הקרבן ולשוב אל ה', ואז גם כן יכופר לו חטאו כמו על ידי הקרבן.

ועיין עוד בלקוטי בתר לקוטי (שם) מה שהביא לבאר כוונת מאמר זה על פי הפסוק "עשה משפט וצדקה נבחר לה' מזבח" (משלי כא), שבצדק אמרו "עכשיו שאין קרבן שלחנו של אדם מכפר", היינו על ידי העניים האוכלים על שלחנו מכפר הוא על חטאי האדם, כאמור שצדקה נבחרת ממזבח.

והובא גם במשנה ברורה (סימן קסז ס"ק ל) שבזמן שבית המקדש היה קיים, המזבח מכפר על האדם, עכשיו שולחנו של אדם שנותן מלחמו לדל מכפר עליו דכתיב "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".

וכעין זה שנינו במשנה באבות (פרק ג' משנה ג') רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר (ישעיה כח) "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום ברוך הוא שנאמר (יחזקאל מא) "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".

ובשער הציון (שם ס"ק כה) הוסיף, שגם על ידי אמירת דברי תורה על השולחן הרי הוא מכפר,  כדאיתא באבות שם, ולפחות יאמר איזה מזמור אחר ברכת המוציא.

ועיין בשו"ת משנה הלכות (חלק י' סימן מח) שדקדק בלשון הפסוק "על כל קרבנך תקריב מלח" ולא כתיב "תתן מלח" אלא "תקריב" שהמלח בעצמו הוא קרבן, ועיין שם שהביא מדברי המדרש, עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, נמצא שהמלח הוי קרבן והמאכל שיורי קרבן והלחם הוא מזבח כפרה, והוא "זה השולחן לפני ה'", לכך כשיושבין ומביאין הלחם הם מקריבין הקרבן שהוא המלח על השולחן.

ומענין זה, כתב בשער הציון (שם ס"ק כו) בשם האחרונים שאסור להרוג כינה על השולחן. וכך הביא בערוך השולחן (סימן קסז סעיף ב') דאסור להרוג כינה על השולחן שאוכלין עליו וכן לעשות בו דבר מאוס לפי שנמשל למזבח דכתיב "זה השולחן אשר לפני ה'".

והנה שגור בפי העולם דאסור לישב על שולחן דשולחן דומה למזבח, ומצאנו בספר חסידים (סימן תתקכ) שכתב, דיש סכנה לישב על שולחן שמיוחד לספרים, אבל לא נזכר שם משולחן שאוכלים עליו, אמנם כמאמר העולם כתב כן ביוסף אומץ (אות סד) והביא כן בשם ספר חסידים, מכל מקום בספר חסידים שלפנינו ליתא.

ומטעם זה כתבו הפוסקים שלכן צריך לסלק או לכסות הסכינים מעל השולחן בשעת ברכת המזון, וכפי שכתב הכף החיים (או"ח סי' קסז אות מא) שנהגו לכסות הסכינים בשעת ברכת המזון משום שנאמר "כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ, כא), אך הביא מדברי האריז"ל (שער רוח הקודש דף י') דמי שהוא משורש קין צריך להסיר הסכין מעל השלחן בשעת ברכת המזון לגמרי ולא יספיק לכסותו. ומכיון שאין אנו יודעים מי משורש הבל לבד לפי שנתערבו ניצוצי הנשמות זה בזה, אם כן צריכים הכל להסיר הסכין מעל השולחן.

 

האם המלח או הלפתן נחשבים לצורך ברכה

בגמרא בברכות מ, א מצינו ספק אם המלח או הלפתן נחשבים "לצורך ברכה" ולכן לא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילת הלחם, או דהוי הפסק, וכפי ששנינו שם, אמר רב: טול ברוך, טול ברוך - אינו צריך לברך, הבא מלח, הבא לפתן - צריך לברך. ורבי יוחנן אמר: אפילו הביאו מלח, הביאו לפתן - נמי אינו צריך לברך.

ופירש רש"י על דברי רב "טול ברוך" וז"ל: הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו טול מפרוסת הברכה, אף על פי שסח בינתים, אין צריך לחזור לברך. ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (לו, א) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך, וכן בכסוי הדם, הך שיחה צורך ברכה, ולא מפסקא, עכ"ל.

אבל אם אמר בין ברכת המוציא לאכילת הלחם "הבא מלח" או "הבא לפתן" לתבל בהם את הלחם, צריך לחזור ולברך על הלחם לפני שיאכל ממנו, כי דיבור כזה אינו לצורך הברכה.

אולם שיטת רבי יוחנן דאפילו אם אמר בין ברכת המוציא לאכילת הלחם "הביאו מלח" או "הביאו לפתן" גם כן אינו צריך לחזור ולברך על הלחם לפני שאוכל ממנו, כי אף דיבור זה נחשב צורך הברכה, שעל ידי המלח או הלפתן הפרוסה של ברכה נאכלת בטעם טוב.

 

טעם לדבר שלא יבצע עד שיביאו מלח או לפתן

עוד מובא בגמרא שם, אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד.

ומצאנו שני טעמים מפני מה אין לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן, טעם ראשון: כתב רש"י (שם ד"ה הביאו מלח) שאף המלח צורך ברכה, שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם. וראה שכך הביא בשולחן ערוך הרב (שם סעיף ח') וז"ל: לא יתחיל לברך עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסה של ברכה כדי שתהא נאכלת בטעם, משום כבוד הברכה.

טעם שני: בביאור הגר"א (שם סעיף ה') כתב טעם נוסף בדבר שלא יבצע עד שיביאו מלח או לפתן, כדי שלא יצטרך אחר כך להפסיק בין ברכה לאכילה עד שיביאו את המלח והלפתן, עיין שם דבריו.

שני טעמים אלו הביאם במשנה ברורה (שם ס"ק כז) א. כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה (הגר"ז), ב. ועוד כדי שלא יצטרך אחר כך להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין דאסור להפסיק לכתחילה (הגר"א). ואפילו אם יתאחר קצת עד שיביאו, גם כן נכון להמתין מלברך. עוד כתב המשנה ברורה (שם ס"ק כה) מדברי הפרי מגדים, דממילא צריך ליזהר מלהתחיל לברך הברכה ואם בירך צריך להמתין קצת מלאכול עד שיביאו המלח.

אכן יש להעיר על פי כל הנ"ל דאין העדפה לטבל במלח דוקא יותר מאשר טיבול בלפתן, שהרי לפי טעם רש"י הפרוסה של הברכה נאכלת בטעם גם במלח וגם בלפתן. וכן לפי טעם הגר"א שאין לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן כדי שלא יצטרך אחר כך להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין, הרי זה שייך גם במלח וגם בלפתן.

 

האם צריך מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד או רק לפני הבוצע

בגמרא וברמב"ם מובא שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפני "כל אחד ואחד" מלח או לפתן. בטור ובשולחן ערוך (שם סעיף ה') כתבו: לא יבצע עד שיביאו "לפניו" מלח או לפתן.

והנה בט"ז (ס"ק ה') תמה, למה כתב בטור ובשולחן ערוך תיבת "לפניו" ולא כתב "לפני כל אחד ואחד". והשיב דנראה שהטור והשולחן ערוך מיירי ביחיד שאוכל, ובגמרא וברמב"ם מיירי במסובין רבים, וזה מדוקדק בלשון הגמרא והרמב"ם שכתבו "אין הבוצע רשאי לבצוע" שלכאורה הוא כפל לשון, אלא דברבים מיירי שאחד מהם הבוצע, ולכן לא כתבו הטור והשולחן ערוך בלשון זה, אלא בלשון "לא יבצע" לחוד.

וראה במגן אברהם (שם ס"ק יא) שכתב דאם המסובין רבים צריך להמתין עד שיביאו לפני כל אחד ואחד. והביאו המשנה ברורה (שם ס"ק כו) דאם רבים המסובים צריך להמתין מלברך עד שיביאו לפני כל אחד ואחד, לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכין לטעום מיד אחר הברכה.

אולם בכף החיים (שם ס"ק לה) מביא בשם היד אהרן (בהגהה ט') דבזמן התלמוד שכל אחד היה אוכל בשולחן קטן לפניו, לכך אמרו שצריך לפני כל אחד ואחד, אבל בזמנינו שכולם אוכלים בשולחן אחד די שהמלח לפני הבוצע והוא טובל במלח, ולכן לא כתב הטור לפני כל אחד ואחד, עכ"ד.

אך הוסיף הכף החיים, דנראה שבפת שלנו שיש בה מלח, אין מטבלין במלח אלא רק את פרוסת המוציא כדי למתק את הגבורות ולסלק הסטרא אחרא. אמנם עיין בפסקי תשובות (שם הערה ) שביאר את דברי הכף החיים דהיינו שמטבלים רק פרוסת המוציא של הבוצע, אך על כל פנים נוהגים שכל אחד טובל במלח.

אולם יש שביאר בדברי הכף החיים שהבוצע בוצע לכולם ומטבל כל פרוסה ופרוסה במלח ומחלק לכל אחד ואחד פרוסה מטובלת, שהרי בכף החיים לא כתב דרק הבוצע הוא שמטבל את פתו ותו לא (דברי שלום סימן קסז עמוד קנט).

 

טיבול הלחם במלח (או לפתן) אם הלחם נקי או מתובל בתבלין או במלח ודין פת חריבה

בגמרא בברכות מ, א מובא, רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, הוציאו לו לחם, וברך רבא "המוציא" ובצע את הלחם מיד ולא המתין עד שהביאו לו מלח או לפתן. שאלו אותו אם חזר בו מדינו שהרי לימד שאין לבצוע את הלחם עד שיביאו מלח או לפתן. אמר להו: לית דין צריך בשש.

ובביאור דברי רבא בר שמואל שאמר "לית דין צריך בשש" מצאנו שני ביאורים. ביאור ראשון: כתב רש"י (שם) בשש - עכוב, כמו "בושש רכבו" (שופטים ה'), כלומר דפת נקיה היא זו, ואין צריכה לפתן. ומבואר מדברי רש"י שפת נקיה כגון פת חטים כפי שביאר המשנה ברורה (שם ס"ק כז) אין צריך לטבל במלח או לפתן.

ביאור שני: ברמב"ם (הלכות ברכות פרק ז' הלכה ג') כתב וז"ל: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד אלא אם כן נתכוונו לאכול פת חריבה.

ובבית יוסף (אורח חיים סימן קסז) ביאר את דבריו, דנראה שהוא מפרש כפירוש הערוך (ערך בשש) שכתב "היאכל תפל מבלי מלח" (איוב ו, ו) תרגומו כמא דלא מתאכיל מידי בשש בלא מילחא, פירוש כל דבר שיאכל עם הפת שמו "לפתן" בלשון משנה ובלישנא דרבנן שמו "בשש" ומפרש הרמב"ם ד"לית דין צריך בשש" הכי קאמר אין דעתו לאכול עמו לפתן.

נמצא, שנחלקו רש"י ורמב"ם בביאור תשובת רבא בר שמואל שאמר "לית דין צריך בשש", שלפי רש"י יוצא שאין צריך לטבל פת נקיה במלח או בלפתן. אולם לפי הרמב"ם אם נתכוין הבוצע לאכול בלי מלח ולפתן, אין צורך להביאן לפניו, אפילו אם בוצע על פת חריבה. ועיין ברבינו יונה על הרי"ף (ברכות מ, א ד"ה לית דין) וברא"ש שם שגם הביאו את שני הביאורים לתיבת "בשש".

 

שיטת הטור ותמיהה על שיטתו

ועיין בטור (שם) שכתב, דלא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה, ואם פת נקיה היא אין צריך, וכן כתבו רבינו חננאל והרמב"ם, ואם הפת מתובלת בתבלין או מלוח במלח כעין שלנו אין צריך.

והקשה הבית יוסף (שם)  על לשון הטור "וכן כתבו רבינו חננאל ורמב"ם", על איזה חלק מדבריו הוכיח כדבריהם, אם על עיקר הדברים שלא יבצע עד שיביאו לפניו לפתן למה לו לומר שכן כתבו רבינו חננאל והרמב"ם, והרי גמרא ערוכה היא. ואם הכונה על מה שכתב "פת נקיה אין צריך", הרי לא כתב הרמב"ם שהטעם מפני שהיא נקיה אלא מפני שדעתו לאכלה חרבה. ועיין בט"ז (שם ס"ק ו') במה שכתב ליישב את דברי הטור.

 

פסק השולחן ערוך

אכן השולחן ערוך (שם סעיף ה') פסק כביאורי רש"י והרמב"ם, שלא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן (כל דבר הנאכל עם הפת) ללפת בו פרוסת הבציעה, אך אינו צריך להמתין, באופן ראשון אם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או באופן שני שנתכוין לאכול פת חריבה (רמב"ם).

ולעיל הוזכרו שני טעמים בדבר זה שלא יבצע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן, א. כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה (הגר"ז), ב. כדי שלא יצטרך אחר כך להפסיק בין ברכה לאכילה לבקש מלח ותבלין. דאסור להפסיק לכתחילה (הגר"א).

ועל פי טעמים אלו ביאר המשנה ברורה (שם ס"ק כח - כט) דטעם הדבר שאינו צריך להמתין אם נתכוין לאכול פת חריבה, כיון שאין בזה משום כבוד ברכה, הואיל דאין דעתו לאכול כלל בסעודה זו מלח ותבלין. וגם לטעם השני משום הפסק גם כן לא שייך בזה, דהא אין דעתו כלל לבקש אחר כך מלח ותבלין. אך כתב המשנה ברורה עוד, דאם רוצה להמתין קודם הברכה עד שיביאו לפניו מלח ותבלין הרשות בידו, ואין לחוש להפסק בין נטילה להמוציא, כיון שהוא צורך סעודה.

 

שיחה לצורך הסעודה אחר ברכת המוציא קודם הבציעה בדיעבד אינו הפסק

בשולחן ערוך (שם סעיף ו') כתב, יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה. ואם שח, צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או לפתן, תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, אין צריך לברך.

והט"ז (שם ס"ק ז') הוסיף, דאפילו לדידן שפת שלנו נילוש במלח וכבר אין צריך להביא מלח, מכל מקום כיון דלזה ניחא ליה לאכול על ידי טיבול במלח אם אמר הביאו מלח ודאי לא הוי הפסק, כיון דהוי מעניני סעודה.

אולם בבית יוסף (שם) הביא מהכל בו (סי' כד) שכתב, דכל הני מילי דאמרינן דלא הוו הפסק דוקא בדיעבד, אבל לכתחילה לא יפסיק אפילו בדברים אלו. והביאו הרמ"א (שם סעיף ו') דמכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק מא) שבכל אלו הדברים לא יפסיק, ואפילו אם היה פת שאינו נקי דצריך להמלח גם כן אסור להפסיק קודם שיבלע מעט.

 

האם המצוה להביא על כל שולחן מלח קודם שיבצע אף אם לא ישתמשו בו

יש סוברים דאף שבימינו אין נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח, מכל מקום יש להקפיד להניח מלח על השולחן קודם הבציעה, לפי שברית מלח מגין על ישראל, וזהו רק במלח דוקא ולא כפי שהזכרנו לעיל או מלח או לפתן.

בתוספות (ברכות מ, א ד"ה הבא מלח) כתב דאנו אין אנו רגילים להביא על השולחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב, והרי הוא כי הא דאמר בסמוך "לית דין צריך בשש". מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות, השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם, עכ"ל.

אמנם אין מוכח מהתוספות שיש לטבל במלח שעל השולחן את הפת, וכל מה שדיבר התוספות הוא רק שיש סגולה להניח המלח על השולחן כדי לדחות את המקטרג.

וראה ברמ"א (סימן קסז סעיף ה') שהביא את שני הטעמים שהזכרנו, דמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, טעם ראשון: כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג), טעם שני: שהוא מגין מן הפורעניות.

וכתב המגן אברהם (שם ס"ק טו) דאף שאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח, מכל מקום מצוה להניחו על השולחן, והוסיף דכתבו המקובלים לטבל פרוסת הבציעה במלח.

משמע שאף בימינו שיש מלח כבר בלחם, יש ענין להניח מלח על השולחן מכיון שברית מלח מגין על ישראל, וגם משום הדמיון לקרבן, ובנוסף לזה על פי הקבלה יש גם בזמן הזה ענין לטבל פרוסת הבציעה במלח, וכן הביא בערוך השולחן (שם סעיף יב) שהמקובלים הזהירו בזה לטבול פרוסת המוציא במלח וכן נוהגים כל יראי אלקים.

ועיין עוד בספר אור צדיקים (סימן כג אות יז, הובא בכף החיים שם אות לז) שיש בנתינת מלח על השולחן תיקון לנפש.

 

המנהג לטבל במלח ג' פעמים

אכן על פי הסוד נראה שיש הבדל בין הפוסקים לבין המקובלים כפי שמובא בשער המצוות (דף מ,  ב) וז"ל: כוונת הבציעה והמלח אחר שתבצע הלחם צריך לטבל פרוסת המוציא במלח הוא ג' הויו"ת של הגבורות שביסוד הנמתקות כנודע, ותכוין למתק הג' גבורות על ידי החסדים על ידי טבול זה כי מלח הוא קצת מרירות ודין, עכ"ל.

ומשמע מדברי האריז"ל שני ענינים: א. שצריך מלח בדוקא ולא סגי בשאר לפתן, ב. דאפילו פת נקיה או פת מתובלת צריך לטבל במלח ג' פעמים.

ועיין בכף החיים (שם ס"ק לז) שגם הביא מכתבי האריז"ל דהטעם שנהגו לטבול במלח ג' פעמים, משום שמלח בגימטריה ג' פעמים שם הוי"ה, ועל ידי טיבול במלח ג' פעמים ממתיקים ג' הויות של הגבורות על ידי החסדים, ועיין שם אריכות דבריו בזה.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק לג) הביא בשם המגן אברהם דיש לטבל ג' פעמים, אך אינו במגן אברהם אלא מקורו בשולחן ערוך הרב (סעיף ה') ובבאר היטב.

ועיין במנהג ישראל תורה (חלק א' סימן קסז אות ב') שהוסיף בזה, דמנהג המקובלים לטבל ג' פעמים היינו שהם מוסיפים על דברי הרמ"א בג' דברים: א. שלא סגי להביא את המלח על השולחן אלא צריך לטבול את הלחם, ב. דלא סגי בפעם אחת רק יטבול ג' פעמים, ג. דוקא באופן זה שיטבל את הלחם במלח ולא איפכא שיפזר המלח על הלחם.

בספר דרך סעודה (למהר"ם פאפירש) כתב דהטיבול דוקא במלח, כי מלח הוא ממידת הדין והלחם הוא ממידת הרחמים, ולכן יטבול המוציא במלח כדי שיגבר מידת הרחמים על מידת הדין, "כי המלח למטה והלחם למעלה".

עוד הביא מסידור צלותא דאברהם (עמוד תעא בשירותא דצלותא) שהעתיק מהר"ן (כנראה מהר"ן שפירא) בסדר השולחן שלו, וז"ל: יטבול במלח ג' פעמים ולא כיש רוצים לדקדק ליתן המלח על גבי הפת, לפי שהוא דקדוק עניות.

 

מצוה על האשה להכין את המלח

כתב בכף החיים (שם אות מ') דמצוה זו מוטלת על הנשים להכין מלח על השולחן, וכבר פירש רש"י (בראשית יט, כו) על הפסוק "ותהי נציב מלח" שאשת לוט נהיתה נציב מלח על אשר לא רצתה להביא מלח על השולחן, כלשון רש"י במלח חטאה ובמלח לקתה, אמר לה תני מעט מלח לאורחים, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה.

 

בטעם התוספות שמניחין מלח על השולחן

בתוספות (ברכות מ, א) הנ"ל, מובא שרבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן, כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם, עכ"ל. ויש לעיין מה ענין הקטרוג בזה וגם מה ענין הברית מלח להגין עליהם. וביאור דברי המדרש נראה ליישב בכמה אופנים.

 

הביאור הראשון, כריתת ברית של אחוה וריעות

בספר אמרי שאול פירש, כי המלח אינו נאכל לבדו רק בצירוף שאר אוכל כמו פת במלח או בשר במלח, אם כן הוא דבר המושך להתחברות כי תמיד כורת ברית עם זולתו. ואם כן זה הפירוש, כי מה שממתינים זה על זה הרי זה כריתת ברית של אחוה וריעות שאינו יכול לאכול בלי חבירו, ודבר זה כדאי להגן עליהם שלא יקטרג השטן, עכ"ד. ועיין בארוכה בשו"ת משנה הלכות (חלק י' סימן מח).

 

הביאור השני, כי המלח מראה ששולחנו הוא מזבח וכאילו הקריב קרבן

בשו"ת משנה הלכות (שם) כתב על פי המבואר באבות (פ"ג מ"ג) שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום", אבל שלשה שאכלו כאחד ואמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום, שנאמר "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'".

והנה בשעה שנוטלין ידים והמאכל על השולחן וישראל יושבין על השולחן בזמן זה אין ביניהם דברי תורה שהרי אסור להפסיק, והנראה כי שולחנו חס ושלום יחשב "קיא צואה בלי מקום", ולכן מביא מלח להראות כי אדרבה הרי המאכל בבחינת קרבן ונאמר "על כל קרבנך תקריב מלח", ואמרו בזמן שבית המקדש קיים אדם מביא קרבן ומכפר, ועכשיו שולחנו של אדם במקום מזבח, לכן כשמביא מלח מראה ששולחנו הוא מזבח וכאילו הקריב קרבן.

 

הביאור השלישי, על ידי שהמלח על השולחן משתף מידת הרחמים למידת הדין

ביאור נוסף נראה לומר על פי מה שכתב הרבינו בחיי (שהוזכר בתחילת הענין) שעל דרך הקבלה יש במלח שתי כוחות משתנים זה הפך זה, והם המים והאש ובכח חמימות האש המיבשו והמגלידו חוזר מלח, ואם כן יש בעצם המלח כח במים והאש שהם כנגד שתי מדות שבהם קיים העולם והם מידת הרחמים ומידת הדין. ומטעם זה אמר "לא תשבית מלח ברית אלקיך" קרא "מלח ברית אלקיך" לפי שבו יתקיים ויכרת העולם וכמו שאמרו: ראה שאין העולם מתקיים, שיתף מידת הרחמים למידת הדין עיי"ש.

לפי זה יש לומר, שכיון שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שבה כתיב "והגית בה יומם ולילה", כל שמפסיק אפילו רגע כמימרא השטן מקטרג עליו, ולכן מביא מלח על השולחן לומר ששיתף מידת הרחמים למידת הדין ומבטל אותו על ידי מידת הרחמים.

 

הביאור הרביעי, כי כשהמלח על השולחן מורה שצריכים ליטול רשות לכולם

ביאור נוסף נראה לומר על פי המדרש (בראשית רבה ה, ג): מים התחתונים נקראו מים בוכים, ולמה נקראו מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה, התחילו מים התחתונים בוכים וכו', אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כך אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם.

והנה מן המלח מוכח, דכיון ולשם שמים נתכוונו המים התחתונים, אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות ממים התחתונים, וצריכין להמתין על קבלת רשות ממים התחתונים דזהו כבוד שמים, והכי נמי במה שהללו נטלו ידים ראשונה וממתינים זה את זה עד שיטלו ידיהם כולם, דזהו כבוד שמים שצריכים ליטול רשות לכולם.

ובדומה לזה בשו"ת משנה הלכות (חלק י' סימן מח) כתב להוסיף דברים בזה, במה שנהגו ליטול רשות ולומר "ברשות מרנן", דכיון שהביאו מלח על השולחן להסיר המקטרג ולהראות שצריך להמתין וליטול רשות, לכן מקדים לפני הברכה ואומר "ברשות מרנן", ומברך.

עוד כתב שם להוסיף הסבר בזה, דהנוטלים הראשונים שיושבין על השולחן הרי הם כמים העליונים שהם ראשונים לנטילה, ויש קטרוג למה אין מברכין להקב"ה אלא יושבין על השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו האחרונים, על זה מביא מלח על השולחן להראות שאין רשות לעליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מהתחתונים, והכי נמי אין להם רשות לברך עד שיטלו רשות מהאחרונים וליכא עבירה במה שיושבין וממתינים עליהם.

 

הביאור החמישי, כיון שיושבין בלא לימוד התורה, מביאין את המלח שיגין עליהם מקטרוג

במטה משה (חלק שני סי' רעב) הביא מחלוקת הראשונים אם יש לאסור הפסק בין נטילת ידים לברכת המוציא, אך כתב דאם שואל אדם בדברי תורה ואין משיב לו, עון הוא בידו, ואין ראוי שיעשה גדר לבטל דברי תורה שכל העולם עומד עליהם וצורך סעודה הוא, שכל שולחן שאין עליו דברי תורה הוא כשולחן של מתים, ובפרט לפי מה שכתב רבינו מנחם כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה לזה עד שיטלו ידיהם והם בלא מצוות וכו' שאז ברית מלח מגין עליהם, אם כן לעסוק בתורה אין לך ברית ומצוה יותר ממנה, ולכך כתב שטוב שירגיל עצמו שלא להפסיק בשיחות בטילות אבל בדברי תורה שהיא יעלת חן ראוי שיפסיק רק שיראה שלא יהא בה יוהרא אלא בנחת ולאט עם חבירו, עכ"ד.

ולפי זה כתב דמה שהביאו בתוספות (ברכות מ, א) שרבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם, והנראה בזה, דהרי היו יכולין ללמוד תורה, כיון שמותר להפסיק, וכיון דהם יושבין בלי לימוד התורה אז מביאין המלח שיגין עליהם מקטרוג. אבל העוסקין בתורה לא צריכין לברית מלח. ורבי מנחם שדקדק מאד היה כדי להציל גם את אותם שלא עסקו בתורה. ואולי גם בדברים בטלים לשיטתו דליכא איסור הפסק, ולכן צריכין ברית מלח.

 

הביאור השישי, מביאין את המלח על השולחן להזכיר ברית מלח שהוא שבועה

ביאור נוסף בדברי המדרש יש לומר על פי הרמב"ן (שהוזכר לעיל) שכתב, כי במלח נכללו כל המדות המים בתחלתו והאש בסופו, ולפי מידתו של דוד ומעשיו שהוא מלך רחמן על ישראל וקשה ואכזר לאומות העולם נתנה לו המלוכה לו ולזרעו אחריו ברית מלח, וכמו שהמלח הוא טעם לכל המאכלות, כך מידתו של דוד הוא יסוד וטעם כל כחות המלכות.

והנה קודם הסעודה נוטלין הידים להמשיך מידת המים לרוות את הארץ ולהמטיר לחם מן השמים מהזן ומפרנס לכל בחן ובחסד וברחמים, ומים הם מידת החסד כידוע, אלא שלא יקטרג השטן על ישראל שלא נתנה תורה אלא לאוכלי מן, ואם הם יושבין רגע בלי תורה וממתינים זה את זה, יקטרג מידת הדין עליהם ובכח השמש שהוא התורה המכה בהם על ביטולה יעשה מלח ונהפך טבעם מאותיות "לחם" נעשה "מלח" שהוא ארץ מלחה שהוא דין "וגפרית ומלח שריפה כל ארצה", ועל דרך שאמר רבי שמעון בר יוחאי (ברכות לה, ב) אפשר אדם חורש בשעת חרישה וכו' תורה מה תהא עליה, על זה מקדימין ומביאין מלח על השולחן להזכיר ברית מלח "ולא תשבית מלח ברית אלקיך" שהוא שבועה "מעל מנחתך" שהוא מידתו של דוד המלך רחמן על ישראל ואכזר על אומות העולם ונתבטל מידת הדין והקטרוג מעל ישראל.

 

הביאור השביעי, מלח על השולחן הוא קרבן על המזבח

ביאור נוסף בדברי המדרש יש לומר על פי המדרש המובא ברבינו בחיי, שהעולם שלישו מדבר, שלישו ישוב, שלישו מים. עמד ים לפני הקב"ה אמר לו: רבונו של עולם במדבר נתת תורה, בישוב נבנה בית המקדש, אני מה תהא עלי? אמר ליה: עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח. נמצא שהמלח הוא במקום תורה והוא קרבן להקב"ה, ולכן כשישראל יושבין וממתינים זה לזה והן בלא מצוות שאין לומדין תורה שאסור להפסיק, השטן מקטרג עליהן, ומביאין מלח על השולחן שהוא קרבן על המזבח שזה השולחן לפני ה' שהוא עכשיו במקום המזבח, נמצא דעוסקים במצות הקרבת קרבן שהוא ממצוות שהעולם מתקיים עליהם.

ובשו"ת משנה הלכות (שם) כתב לדקדק בזה, דממה דכתיב "על כל קרבנך תקריב מלח" ולא כתיב "תתן מלח" אלא "תקריב" משמע שהמלח בעצמו הוא קרבן, ועיין שם שאמר המדרש עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, ונמצא המלח הוי כקרבן והמאכל שיורי קרבן והלחם הוא מזבח כפרה ב"זה השולחן לפני ה'", נמצא שבזמן שיושבין ומביאין הלחם הם מקריבין את הקרבן שהוא המלח על השולחן.

 

טיבול פרוסת המוציא במלח בשבת

על פי דברי המדרש המובא ברבינו בחיי, שהקב"ה אמר עתידין ישראל שיקריבו מלח על גבי המזבח, בשו"ת משנה הלכות (שם) כתב דאולי מהאי טעמא יש נוהגין שלא לשום מלח בשבת על השולחן ואין טובלין המוציא במלח בשבת, ובמנחת אלעזר האריך בזה לפי דרכו שלא טבל רק בליל שבת מטעם הכמוס לו שהמלח ממעט הזרע ובליל שבת זמן עונת תלמידי חכמים ומתקנת עזרא אוכלין שום להרבות ואין מן הנכון למעט עיין שם בדבריו.

אולם לפי המבואר לעיל שהמלח הוא קרבן, נראה לומר עוד בזה מפני מה ישנם שלא טובלים פרוסת המוציא במלח בשבת, כיון דהמלח הוא במקום קרבן ואין קרבן נדבה בשבת ולכן אין טובלין במלח בשבת.

אכן גם מנהג החתם סופר (מובא במנהגי חתם סופר אות סד) שלא לטבל במלח בליל שבת, וטעמו  שהרי בלילה אין מקריבין קרבן רק את האימורים, ובליל שבת אסור להקטיר אימורים דדרשינן "עולת שבת בשבתו" ולא עולת חול בשבת (שבת כד, ב).

ויש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לטבול הלחם אפילו בליל שבת, דהא סברת החתם סופר מוכרחת. וראה בקובץ קול התורה (גליון נט עמוד צד) שהביא הכותב ליישב שם דיתכן שמנהגנו על פי שיטת הרא"ה בבדק הבית (עא, א) והביאו הר"ן (חולין ד, א ברי"ף), ומשמע דגם הוא סבר הכי, דלא רק חלק הנקטר צריך מליחה אלא גם חלק הכהנים וחלק הבעלים בקרבן, אם כן הרי גם בליל שבת יש קרבנות הנאכלים הצריכים מליחה, על כן נותנים מלח על הלחם גם אז.

והנה על דברי הרא"ה הנ"ל תמה הרשב"א במשמרת הבית בכמה, ומכח זה חלק עליו, וזה תוכן דבריו: א. הרי כתיב "על כל קרבנך תקריב מלח", ולא על מה שאינו קרב, ב. על חלק הכהנים היה אפשר לומר דמשולחן גבוה זכו, אבל לא על החלק של הבעלים, ג. בתורת כהנים מבואר להדיא דאין חלק הכהנים צריך מלח, עיי"ש.

 

כשאין מלח האם יכולים לטבול בסוכר

בשו"ת תורה לשמה (סימן תק) נשאל אם לא נמצא מלח באיזה פעם אם יש תקנה להניח דבר אחר תמורתו שיועיל כמוהו. ובתשובתו הביא שראה דבר חדש בספר הלכות קטנות (סי' ריח) שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוכר, והשיב דהסוכר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב, ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא וכו', גם יש מלח מתוק ומלוח. סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיומו שבעלי הכימיא אומרים שבכל יש בהם מלח ובקנה הסוכר שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן הראש והאמצעים שלהם, עיי"ש.

הרי המציא דין חדש שיועיל הסוכר בקרבן תמורת המלח, ועל פי זה כתב בתורה לשמה שלפי סברתו נראה שגם בהנחת סוכר על השולחן יועיל. אך כתב שיש לפקפק בזה כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כנזכר בדברי האר"י ז"ל. אולם בסוף דבריו כתב דאפשר לומר שיועיל בקרבן מין מלח ידוע שעוסקין בו לרפואה, ובמקום שאין מלח מצוי יביא מזה, ואם לא נמצא לא זה ולא זה יביא סוכר תמורתו אולי יועיל.

גם ביפה ללב כתב (אות י') דיכול להטביל בסוכר אם אין לו מלח, דיש שסברו שמותר למלוח את הבשר בסוכר, ומביא מנהג שבסעודת חתונה טובלין פרוסת המוציא בסוכר לסימנא טבא, שלא יהיה מר ממות, כמאמר הפסוק "ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז, כו).

אולם בכף החיים (ס"ק לז) כתב דאין יכול לטבול בסוכר, משום דמה שייך סוכר במקום מלח בענין זה, כיון שהטעם הוא כדי למתק את הדין והסוכר אינו דין לא בשמו ולא בטעמו, לא כן המלח או הלחם. ואף מה שהתירו הפוסקים למלוח הבשר בסוכר כבר דחה זאת בשו"ת רב פעלים (יו"ד ח"ב סימן ד') מדברי הראשונים והאחרונים. אמנם מה שכתב שם היפה ללב דבסעודה של חתונה ובראש השנה יניח סוכר על השולחן לטבול בו פרוסת המוציא לסימנא טבא, יש לעשות זאת אחר שיטבול פרוסת המוציא במלח למתק את הדין ואחר כך יחזור ויטבול אותה בסוכר לסימן טוב, אבל לא כמו שכתב לטבל בסוכר בלבד כי זה אינו נכון לפי דעתו.

 

טיבול הלחם בחלק אחר של הלחם

אמנם אם אין מלח, מנהג העולם לטבל בשאר מיני מאכלים שיש בהם מלח, ואולי רק אם מורגש טעם המלח ממש, ועל כל פנים בכף החיים (שם ס"ק לז) כתב בשם ספר סולת בלולה דאם אין לו מלח יוכל לעשות בפרוסת המוציא כעין טיבול ג' פעמים בחלק אחר של הלחם, כי לח"ם אותיות מל"ח, ומנהג העולם בהעדר מלח לטבל הפת בשאר מאכלים ותבשילים שיש בהם מלח.

 

סיכום הענין

מובא בגמרא בברכות מ, א, אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד.

ישנם שני טעמים מפני מה אין לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן, טעם ראשון: כתב רש"י (שם ד"ה הביאו מלח) שאף המלח צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם. וראה שכך הביא בשולחן ערוך הרב (או"ח סימן קסז סעיף ח') וז"ל: לא יתחיל לברך עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסה של ברכה, כדי שתהא נאכלת בטעם משום כבוד הברכה.

טעם שני, בביאור הגר"א (שם סעיף ה') כתב טעם נוסף בדבר, שלא יבצע עד שיביאו מלח או לפתן כדי שלא יצטרך אחר כך להפסיק בין ברכה לאכילה עד שיביאו את המלח והלפתן.

יש הסוברים שאף שבימינו אין נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח, מכל מקום יש להקפיד להניח מלח על השולחן קודם הבציעה, וזהו רק במלח דוקא ולא כפי שהזכרנו לעיל או מלח או לפתן, והוא משני טעמים.

טעם ראשון, לפי שברית מלח מגין על ישראל, כפי שכתבו תוספות (ברכות מ, א ד"ה הבא מלח) דאנו אין אנו רגילים להביא על השולחן לא מלח ולא לפתן משום דפת שלנו חשוב והרי הוא כי הא דאמר בסמוך "לית דין צריך בשש". מיהו רבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם, עכ"ל.

אמנם אין מוכח מהתוספות שיש לטבל במלח שעל השולחן את הפת, וכל דברי התוספות לומר שיש סגולה להניח מלח על השולחן כדי לדחות את המקטרג.

טעם שני, בשבלי הלקט (סי' קמא) כתוב דמה שנהגו לבצוע על המלח פירשו הגאונים לפי שהשולחן נקרא מזבח וכתיב במזבח (ויקרא ב, יג) "על כל קרבנך תקריב מלח" (בית יוסף אורח חיים סימן קסז).

וראה ברמ"א (סימן קסז סעיף ה') שהביא את שני טעמים אלו למצות הנחת המלח על השולחן קודם הבציעה, טעם ראשון: כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג), טעם שני: והוא מגין מן הפורעניות.

ועיין במנהג ישראל תורה (חלק א' סימן קסז אות ב') שהוסיף בזה, דמנהג המקובלים לטבל ג' פעמים, היינו שהם מוסיפים על דברי הרמ"א בג' דברים: א. שלא סגי להביא את המלח על השולחן אלא צריך לטבול את הלחם, ב. דלא סגי בפעם אחת רק יטבול ג' פעמים, ג. דוקא באופן זה שיטבל הלחם במלח ולא איפכא שיפזר המלח על הלחם.

טיבול פרוסת המוציא בראש השנה ובליל הסדר

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג)

ברמ"א (או"ח סימן קסז סעיף ה') כתב שמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג).

בחלק זה נדון בטיבול פרוסת המוציא במלח בשני ימים טובים שנאמרו בהם דינים מיוחדים לענין פת המוציא, א. טיבול פרוסת המוציא בסוכר ובדבש בראש השנה, ב. טיבול המצה במלח בליל הסדר, שכן נחלקו בראשונים אם מותר לאכול מצה מלוחה.

 

טיבול פרוסת המוציא בדבש בראש השנה

כתבו הראשונים שבראש השנה אוכלים דבש וכל מיני מתיקה, ראה בזה באור זרוע (הלכות ראש השנה סי' רנז), מרדכי (ריש מסכת יומא), רוקח (סי' רא), ראבי"ה (מסכת ראש השנה סי' תקמז), ושבלי הלקט (סי' רפג ערך מתיקה).

ועיין בלבוש (סימן תקפג סעי' ב') שכתב בדיני הסימנים לליל ראש השנה וז"ל: מנהג אשכנז מטבילין פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו. וכן הביא בכף החיים (סימן תקפג אות ד') שמנהג אשכנז לטבל פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו, ועתה גם בספרד יש הנוהגין כך.

ובליקוטי מהרי"ח כתב סמך לזה מתהילים (פא, יז) שהוא השיר של ראש השנה שנאמר בו "ויאכילהו מחלב חיטה" דהוא פרוסת המוציא, וסמיך ליה "ומצור דבש אשביעך", ובספר אמרי נועם הוסיף בזה שתיבות "דבש אשביעך" עולים בגימטריה כמנין "חדש השביעי" שהוא חודש תשרי.

 

בליל ראש השנה טובלים בדבש לתיקון חטא אדם הראשון

בשו"ת משנה הלכות (חלק יג סימן עט) נשאל בדבר המנהג לאכול בליל ראש השנה תפוח עם דבש וגם בטיבול פרוסת המוציא בדבש ולא רק במלח כמו בכל השנה וכפי מנהג ישראל תורה, ולכאורה הרי בגמרא (כריתות ו, א) מובא, יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא ותלתן כרתי וסילקא תמרי וקרא, ומדוע הזכירו רק הני מיני, ולמה אנחנו אוכלים דבש וטובלין בו המוציא.

ויישב בדבריו, דהנה מלח ברית כרותה לו שלא יתקלקל לעולם, ולא זאת אלא שכל מאכל שנמלח במלח מחזיקו גם כן שלא יתקלקל ולא יבאש, דזה טבע המלח וכחו. אמנם טבע המלח אינו אלא להחזיק שלא יתקלקל, אבל מה שנתקלקל כבר אין במלח כח להפוך דבר ולהחזירו לטוב.

מיהו בדבש דבורים אמרו חז"ל דמותר באכילה אף שנתערבו בו רגלי דבורים והם שרץ טמא הם, והטעם כתב רבינו יונה (הובא בהרא"ש בברכות מג) דרגלי דבורים בדבש נתהפכין ונעשין היתר, ולכן מותר לאכול הדבש לכתחילה אף שרגלי דבורים נערבין בו.

ולפי דבריו, הדבש עדיף מהמלח במה שמהפך את האיסור להיות כמותו מה שאין כן המלח מחזיק ולא מהפך. והנה בראש השנה אנחנו עושים תשובה ומבקשים מחילה על העוונות. ועוד זאת שלאחר שעשו תשובה, מעבירות נעשו זכיות שגדולה תשובה מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות ותשובה מאהבה שזדונות יעשו לנו כזכיות ומצוות, כמבואר בגמרא (יומא פו, ב) דפריך והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות שנאמר "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה", לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה, עיי"ש.

ולכאורה היכן מצינו שהאיסור יתהפך להיות היתר ומצוה? ולא דמי לכל ביטול ברוב דנתבטל בדבר אחר ברוב, ומכל מקום הלא כל דיני ביטול ברוב אינו אלא שהאיסור נתבטל ומותר באכילה והולך לו שם איסור, אבל אם מצא איסור אחר חוזר וניעור ואין האיסור נתהפך כחומר חותם ונעשה מצוה, והכא על ידי תשובה אמרו דמתהפכת העבירה ונעשית מצוה.

אמנם בדבש מצינו שהדבש מהפך האיסור להיתר ולהיותו דבש ואינו חוזר לאיסורו ולכן בראש השנה שמתפללין שיהפוך לנו הקב"ה העבירות למצוות ומזדונות יעשו זכיות וכדאמר ריש לקיש שזדונות נעשות לו כזכיות ולכן מטבילין המוציא בדבש לרמז על ההיפוך מאיסור להיתר ומעבירה למצוה ומזדונות לזכיות והוא נכון בס"ד.

ולפי זה נראה נמי לומר טעם על אכילת התפוח עם דבש לפי מה שאמר דוד המלך "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתנו אמי" (תהילים נא, ז), וכתיב "תחת התפוח עוררתיך" ובפרט למה שאמרו שהפרי שאכלה ממנו חוה תפוח היה, נמצא שהתפוח חס ושלום גורם התאוה, ומיהו מי שזוכה ומתקן הכל נמצא אדרבה מעז יצא מתוק והכל נעשה מצוה. ולכן טובלין תפוח בדבש לתקן הכל וכל כוונותיו יהיו לשם שמים, עכ"ד.

ועל דרך דברי המשנה הלכות נראה להטעים נפלא גם את המנהג לטבל פרוסת המוציא בדבש בליל ראש השנה, שהרי שנינו בגמרא ראש השנה טז, א דאמר רבי יהודה, מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן.

ובריטב"א (שם) תמה, מה ענין שתי הלחם שהוא מין דגן לרצות על פירות האילן, ואיכא למימר דאתיא כמאן דאמר (סנהדרין ע, ב) דחיטה מין אילן הוא, דקאמר עץ הדעת שאכל אדם הראשון חיטה היתה, עכ"ד.

ולפי זה כיון שחטא אדם הראשון נעשה על ידי חיטה, לכן מי שזוכה ומתקן את חטא אדם הראשון על ידי הדבש, נמצא שמעז יצא מתוק והכל נעשה מצוה, ואולי אף על דרך זה נראה שטובלין פרוסת המוציא בדבש לתקן חטאו של אדם הראשון, שחטאו היה ביום ראש השנה.

 

טיבול פרוסת המוציא בדבש ובמלח בראש השנה

בכף החיים (או"ח סימן תקפג ס"ק ד') וכן בקצה המטה (ס"ק ד') כתבו, דאף הנוהגים בראש השנה לטבול פרוסת המוציא בדבש, מכל מקום אין לבטל המנהג מהאריז"ל לטבול פרוסת המוציא במלח ג' פעמים למתק את הגבורות כידוע, ואינו מן הראוי לבטל זאת בשום סעודה וכל שכן בימים אלו.

ובשו"ת שלמת חיים (סימן רלב) כתב שלא יטבול פרוסת המוציא בדבש ובמלח בפעם אחת, דדבש עם מלח יהיה נותן טעם לפגם ואין ראוי לעשות זאת בליל ראש השנה, דהרי עיקר הטעם שהוא טובל בדבש לסימן טוב על שהוא מתוק, אלא יטבול מקודם בצד אחד בדבש ויטעום, ואחר כך יטבול במלח ויטעום.

ובסידור ישועת ישראל בפירוש דברי חיים כתב להיפוך, דקודם יטבול במלח ג' פעמים ויאכל קצת, ואחר כך יטבול את שאר פרוסת הבציעה בדבש. ובדומה לזה מובא במחזור דברי יואל,  דהאדמו"ר מסאטמאר נהג לטבול פרוסת המוציא בקצה האחד במלח, ובקצה השני בדבש, וחתך את שתי הקצוות בסכין ואכלם יחד, ועיין עוד במנהג ישראל תורה (סימן תקפג עמוד פג).

 

טיבול פרוסת המוציא בסוכר בראש השנה

בנוסף לענין זה שמטבלים פרוסת המוציא בדבש בראש השנה, יש לדון האם מותר לטבול את פרוסת המוציא בסוכר במקום במלח, שכן מצד אחד ההלכה נאמרה על טיבול הפת במלח דוקא, ומצד שני הסוכר מתוק ושמא יש בו מין סימנא טבא.

בשו"ת תורה לשמה (סימן תק) הביא שראה דבר חדש בספר הלכות קטנות (סי' ריח) שנשאל אם מותר למלוח הקרבן בסוכר והשיב שהסוכר הוא מלח גמור שמעמיד הדברים זמן רב, ואל תתמה שהוא מתוק שכל הדברים יש כיוצא וכו', גם יש מלח מתוק ומלוח. סוף דבר המעמיד נקרא מלח ברית עולם וקיומו שבעלי הכימיא אומרים שבכל יש בהם מלח ובקנה הסוכר שמביאים ממצרים קרוב לשורשו הוא מלוח וכן הראש והאמצעים (שלהם), עיי"ש.

הרי המציא דין חדש שיועיל הסוכר בקרבן תמורת המלח, ועל פי זה כתב בתורה לשמה כי על זה סמכו העולם להניח בראש השנה על השלחן סוכר תמורת המלח להטביל בו פרוסת המוציא שרוצים לעשות זה בראש השנה לסימנא טבא.

אך בתורה לשמה פקפק בדברי ההלכות קטנות, דאין לנו ראיה ברורה לדין זה שחידש שיועיל הסוכר תמורת המלח בקרבן. לכן כתב בתורה לשמה שאף שבביתו מביא סוכר לסימנא טבא להטביל בו פרוסת המוציא, מביא גם מלח בכלי אחר ומטבל הפרוסה גם במלח וגם בסוכר, כי באמת בטיבול הפרוסה במלח יש סוד וכונה עמוקה כי ה"מלח" הוא אותיות "לחם", והלחם הוא סוד ג' חסדים שהם ג' הויו"ת בגימטריה לחם, והמלח ה' ספירות ג' גבורות הנמתקות על ידי החסדים, ועל ידי הטיבול הזה לחם במלח מתמתקים הגבורות בחסדים כי כל מלח הוא קצת מרירות ודין וכנזכר כל זה בדברי רבינו הגדול האר"י ז"ל, ועל כן לפי הכונה והסוד הנזכר קשה לומר שיועיל הסוכר במקום מלח בטיבול הלחם בו, ולכן כתב שהוא מוכרח להביא מלח ולטבל בו הפרוסה גם בראש השנה.

 

באיזה ימים טובל בדבש

המנהג לטבול את פרוסת המוציא בדבש לא הוזכר רק בראש השנה, ואכן במטה אפרים (סימן תרא סעיף יח) כתב גם לגבי סעודת ערב יום הכיפורים, דנוהגים בסעודה זו לטבול פרוסת המוציא בדבש.

בספר דרכי חיים ושלום (סי' תשז) הביא שבעל המנחת אלעזר זצ"ל נהג לטבול את פרוסת המוציא בדבש בכל סעודה מראש השנה עד אחר שמיני עצרת. וכן הובא בספר ארחות רבינו מרן בעל הקהילות יעקב (ח"ב עמוד קעג) בשם מרן הסטייפלער זצוק"ל.

וראה בזה גם בילקוט הגרשוני (סי' תרה ס"ק ג') שכתב בשם ספר עתים לבינה להגר"י גינצבורג (מאמר טו במנהגי חודש תשרי עמוד ) שנהגו לטבול את פרוסת המוציא בדבש בכל הסעודות, ובערב יום כיפור ובחג הסוכות עד שמיני עצרת (ועד בכלל). וכן כתב בעל ההתעוררות תשובה (בהוספות לתורת משה עה"ת מהדורא רביעאי עמוד קכט) שנהגו לטבול בדבש בראש השנה וערב יום הכיפורים והושענא רבה.

ועוד בזה, ידוע (מפי השמועה) שמרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל נהג לטבול מראש השנה ועד הושענא רבה אולם רק באמצע הסעודה, משום שחשש להפסק בין הברכה לאכילה, מכיון שטבילה זו אינה מעיקר הדין.

 

האם מותר לשים מלח במצה

כעת יש לדון בעניני הפסח לענין מלח במצה, ובהקדם לכל זה יש לעיין בשיטות הפוסקים לענין אפיית המצה עצמה אם מותר לשים בבצק מלח, ואכן נחלקו בזה הראשונים האם מותר לשים מלח במצה קודם האפיה.

רוב שיטות הראשונים אסרו מצה זו, ורק מעט מן הראשונים כתבו להתיר, ואמנם, אף אלו שאסרו נחלקו ביניהם בטעם האיסור, יש שכתבו שיש בזה איסור שנחשב לחמץ ולכן אסורה כל הפסח, ויש שכתבו שהאיסור הוא מפני שבעינן "לחם עוני", ומצה מלוחה נחשבת למצה עשירה ולכן אין יוצאים בה ידי חובה בליל הסדר, אבל בשאר הימים מותרת המצה באכילה. וכן מצינו חילוקי דינים בכמות המלח ובסוג המלח.

 

שיטות האוסרים

שיטת המרדכי, שהאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ, כפי שכתב בפסחים (סי' תקצד) שיש ליזהר שלא ליתן מלח בעיסה, והאוכל מצה מלוחה כאילו אוכל חמץ מפני שהמלח מוסיף חום בעיסה.

הראב"ד הוסיף, שבמצה של מצוה בליל הסדר לא יתן מלח כלל דבעינן "לחם עוני", והובאו דבריו בספר כלבו (סימן מח) וז"ל: כתב הראב"ד שאין נותנין בעיסה מלח ותבלין דכרותחין דמו ואם נתן עד שלא יהא נאכל מחמת מלחו נאסר באכילה כמו מצה שנילושה ברותחין, ואם נתן בה מעט מלח אם תאפה מיד מותרת באכילה אבל לכתחלה לא יתן, ובמצה של מצוה לא יתן כלל ואם נתן אינו יוצא בה ידי מצה דבעינן "לחם עוני" וזו מצה עשירה היא, עכ"ל.

והקשה עליו הכלבו (שם), דצריך עיון אם נקרא מצה עשירה משום מלח, ויש מתירין, וסמכו על אותה ששנינו (פסחים לה, א) חלות תודה ורקיקי נזיר דאמרינן עשאן למכור בשוק יוצא בהן ובהנהו ודאי יש מלח משום "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). אך כתב דעכשיו נהגו שלא לתת שום מלח לא בשל מצה של מצוה ולא באחרות ואין ראוי לשנות המנהג.

הריטב"א (פסחים לט, ב) הביא בשם יש אומרים דיש לחלק בין סוגי המלח, דרק מלח הנעשה מן המים הרי הוא כמים ואסור, אך מלח הנחצב מן ההר לא נאסר ודינו כמי פירות שאין מחמיצין. אך הביא יש אומרים שאפילו מלח הנחצב מן ההר גם הוא ניתך למים ואז נאסר, עכ"ל. ועיין עוד בר"ן (שם) שמשמע מדבריו שכיון שמלח הוא מתולדות המים דינו כמים ומחמיץ.

 

שיטות המתירים

שיטת הרשב"א, שמותר לאכול מצה מלוחה, כפי שכתב בתשובה (ח"א סי' תנה, רכד ומיוחסות סי' קנג) וז"ל: מהו ליתן מלח בעיסה בפסח, באמת יש אוסרים ומביאים ראיות לדבריהם אלא שהן חלושות, ויש מתירין, ואני מן המתירין, וראיה מפורשת נראה לי ממה שכתב ותיקא שרי (פסחים לט, ב), וכן אנו נוהגין, אלא שמחמירין ואין נותנין במצה שמורה.

 

פסק הלכה

בטור (אורח חיים סימן תנה) כתב: הרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח וכן נוהגין בכל אשכנז ואין טעם ברור לאוסרו ומכל מקום אין לשנות משום "אל תטוש תורת אמך", ויש אומרים שבלילה ראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה, וגם זה אינו, שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש אבל מלח אינו מעשיר. והוסיף הבית יוסף (שם) דעכשיו פשוט המנהג שלא ליתן מלח בעיסה כלל.

כן פסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תנה סעיף ה') דנוהגין שלא ליתן מלח במצה, ונכון הדבר. וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק מא) דמה שנפסק שלא ליתן מלח במצה היינו קודם אפיה אבל אחר אפיה ודאי שרי לקטוף פני המצה במי המלח ולהחזירם לתנור כמו שעושין בחול המועד, ומכל מקום למצת מצוה בשתי הלילות יש ליזהר.

ועיין שם שהגיה הרמ"א, שאפילו בדיעבד יש לאסור ליתן מלח במצה. אך הביא המשנה ברורה (שם ס"ק מב) מדברי האחרונים, שהסכימו דאם נתן בה מעט מלח ואפה אותה מיד (דהיינו לא כשאר מצות דקיימא לן בהו שהעסק שעוסקין בם בידים אינו מניחם להחמיץ) אין נאסר בדיעבד.

וראה בשו"ת שבט סופר (אורח חיים סימן יח) שהביא מדברי החוות יאיר (סי' תסב) שכתב, דאף על גב דבשאר מי פירות לא מקרי מצה עשירה בביטול בשישים, מכל מקום מלח שאני דלטעמיה עבידא ומרגישין טעמו אף ביותר משישים, ולכן הסתפקו הפוסקים אף במעט מלח לענין מצה עשירה (בסימן תנה). ולפי זה אף לענין ממהר להחמיץ יש לומר דמלח שאני דחריף יותר ולטעמיה עביד, ואף במעט מלח ברוב מים נמי ממהר להחמיץ ולא דמי לשאר מי פירות.

ועיין בשולחן ערוך המקוצר (סימן פז סעיף ח') דהביא שמנהגם לתת מלח במצה, אמנם נתפשט המנהג למעט במלח של מצת מצוה מהרגיל בשאר ימות השנה. וראה בשתילי זתים (או"ח סי' תנה ס"ק כה) שכתב שקצת מקרוב נהגו שלא ליתן מלח במצה של מצוה.

 

האם יש לטבל המצה במלח

אחר שנתברר שרוב הפוסקים סוברים שאין לשים מלח במצה קודם האפיה ובפרט במצת מצוה של ליל הסדר, יש לעיין אם יש חשש לטבל את המצה במלח כמו שנוהגים בשאר ימות השנה, ובפרט שאין מלח כבר בתוך המצה, שמא יש בזה סיבה יותר חשובה לטבל את המצה במלח.

בטור (אורח חיים סימן תעה) הביא שכתב רב עמרם, ויברך המוציא ויטבל המצה בחרוסת ויאכל וכן כתב הרמב"ם, ותמה עליו ג' תמיהות: א. ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה, אי משום מצה שאין בה מלח וצריך בשש (פירוש שאינו רשאי לבצוע עד שיביאו לו מלח, באו"ח סימן קסז), לטבל במלח וכן הוא לשון הירושלמי "וטמיש ליה במלחא". ב. ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה. ג. ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא.

אכן בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. והגיה הרמ"א: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח, עכ"ל. מבואר שנחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם יש לטבל את המצה בליל הסדר במלח, שיטת השולחן ערוך שיש לטבל, ושיטת הרמ"א שאין המנהג לטבל.

אמנם בסדר פסח מספר האסופות (הגדה של פסח ראב"ן ועוד, עמ' קיא) מובא בזה הלשון: "ויקח הבקי הקערה שבה המצות ובוצע המצה, ויברך עליה המוציא לחם מן הארץ וטובל אותו במלח שכן דרך עני לטבול פתו במלח, ולא יאכל עדיין עד שיבצע מן הפרוסה וכו' ויברך עליה על אכילת מצה", ובפשטות הכוונה שלחם עוני צריך במיוחד לטבלו במלח.

 

מהו נקרא "לילה ראשונה"

בערוך השולחן (שם) כתב, דמה שכתב השולחן ערוך לטבול במלח והגיה הרמ"א דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה דפת נקי אין צריך מלח עכ"ל. לאו דווקא לילה ראשונה, דהוא הדין לילה שנייה (חוות יאיר ס"ק ד'), אלא כוונתו חובת מצה שבלילה ראשונה וממילא דלדידן הוי שני הלילות משום ספיקא דיומא. וכן במשנה ברורה (שם ס"ק ה) כתב דלילה ראשונה היינו בשתי לילות ראשונות.

 

הטעם לאלו שנהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה ואחר כך יבצע מהמצה השלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח. ונראה דטעמו פשוט, שהרי כל השנה מטבילין את הלחם במלח ולא שנא פסח מכל השנה.

וכן הביא בספר בן איש חי (שנה א' פרשת צו סעיף לד) לענין המצה של מצוה בליל הסדר, שיטבלם במלח ג' פעמים ויאכלם בהסיבה. והוא כפי שכבר הזכרנו בשיעור לעיל שלפי האריז"ל בכל השנה יש לטבל את הלחם במלח ג' פעמים.

 

הטעמים לאלו שלא נהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות

טעם ראשון, כתב הרמ"א (שם סעיף א') דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, כיון דפת נקי אין צריך מלח. ועיין בביאור הגר"א (שם) שמביא, שמקורו של הרמ"א דאין לטבל במלח הוא מדברי הגמרא בברכות מ, א שרבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, הוציאו לו לחם, וברך רבא "המוציא" ובצע את הלחם מיד ולא המתין עד שהביאו לו מלח או לפתן, שאלו אותו אם חזר מדינו שהרי לימד שאין לבצוע את הלחם עד שיביאו מלח או לפתן, אמר להו: לית דין צריך בשש. וביאר רש"י (שם) בשש - עכוב, כמו: "בושש רכבו" (שופטים ה'), כלומר: פת נקיה היא זו, ואין צריכה לפתן. ומבואר מדברי רש"י שפת נקיה כגון פת חטים אין צריך לטבל במלח.

טעם שני, כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ד) שאין המנהג בלילה ראשונה לטבל פרוסת המוציא במלח אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אף על פי שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל (סימן קסז סעיף ה'), מכל מקום בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה "לחם עוני" כשאינו טבול במלח (אחרונים).

אכן יש אחרונים שתמהו על טעם זה והביאו ראיה להיפך מזה מהגמרא בברכות ב, ב מאימתי קורין שמע בערבית משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח, ומשמע שכך הוא בלחם עוני שטובלין במלח (ראה ליקוטי מהרי"ח מנהגי ליל הסדר עמוד כא). וכן אמרו במשנה באבות (פרק ו' משנה ד') כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל. ולכן יש שכתבו מטעם זה שיש לטבל במלח.

טעם שלישי, כתב בערוך השולחן (שם) דהטעם שלא נהגו במלח הוא משום חיבוב מצוה (מהרי"ל) כלומר שאנו מחבבין מצות מצה לבלי לערב בה דבר אחר.

והוסיף הערוך השולחן וז"ל: הלבוש כתב הטעם משום "לחם עוני", ולא ידעתי אטו העני אוכל בלי מלח? וכמדומה לי שעכשיו טובלין במלח מפני שיפה יותר בטעם והוי הידור מצוה, והרמב"ם כתב לטבלו בחרוסת וחלקו עליו ואין המנהג כן, עכ"ל. עיין עוד בחק יעקב (שם, אות ד).

וראה גם בשולחן ערוך הרב (שם) שכתב דאף שבשאר ימות הפסח מטבילין המצה במלח אף שהיא נקיה מכל מקום בב' לילות אלו של פסח אין נוהגין כן, מפני חיבוב מצה לצאת ידי חובתו במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל, אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה (אבל לטבל המצה במשקין יש למנוע מעיקר הדין) עכ"ל.

טעם רביעי, מובא בלקט יושר על פי התוספות (ברכות מ, א) שרבי מנחם היה מדקדק מאד להביא מלח על השולחן כדאיתא במדרש כשישראל יושבין על השולחן וממתינין זה את זה עד שיטלו ידיהם והן בלא מצוות השטן מקטרג עליהם וברית מלח מגין עליהם, עכ"ל. וכיון שפסח הוא ליל שימורים אין צריך מלח הבא להגן על ישראל.

ועיין בהגדה שלמה (עמוד ) ובהגדת מועדים וזמנים (עמוד קה) שהסבירו על פי המדרש הנ"ל בתוספות, דלטעם זה בליל שני של פסח צריך לטבול המצה במלח כיון דלא שייך בלילה השני הטעם של ליל שימורים.

טעם חמישי, מובא בהגדת חודש האביב, שכיון שטעם הטיבול במלח הוא לפי שהמלח הוא דבר המקיים ומתקיים לעולם, ואילו האכילה היא דבר חולף ככל דבר גשמי, ורק כאשר האדם מכוון באכילתו לשם שמים אז נחשבת אכילתו כדבר קיים לעולם, ולכן טובלים כל השנה הפת במלח לרמז שהאכילה היא לשם שמים והיא קיימת לעד, כשם שהמלח הוא דבר המקיים ומתקיים, אבל בליל פסח שאכילת המצה היא מצוה הקיימת לעולם, אין אכילה זו צריכה לסימן המלח (ראה בספר הסדר הערוך פרק קמב סעיף טז).

 

יש שנהגו שלא להניח מלח כלל על השולחן

ברמ"א (סימן קסז סעיף ה') כתב, דהמצוה להניח על כל שולחן מלח קודם שיבצע, כי השולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן, ונאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג) והוא מגין מן הפורעניות, עכ"ד. ולפי זה נראה לומר שבליל פסח כיון שהוא ליל שימורים לא יצטרכו להניח את המלח על השולחן כלל.

ואכן באורחות רבינו בעל הקהילות יעקב (ח"ב עמ' קעג) כתב שמרן הסטייפלר זצוק"ל לא נהג להניח מלח על השולחן בליל פסח. ושמא נראה לומר שהוא מטעם זה.

 

הערה בענין טיבול המצה בליל פסח

בהגדת ירושלים במועדיה (עמוד סב הערה ) כתב להעיר דבר מענין, לדעת השולחן ערוך (או"ח תעה סעי' א') שצריך להטביל המצה במלח, מדוע לא אומרים בהגדה בשאלת מה נשתנה "הלילה הזה שלוש פעמים", טיבול הכרפס במי מלח, טיבול המרור בחרוסת, וטיבול המצה במלח.

ואף לשיטת הרמ"א (שם) שאין מטבילין המצה במלח בלילה זה יקשה, מדוע אומרים "שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת", והרי צריך לעולם להטביל פת המוציא במלח כמבואר.  אמנם יש אומרים שאין מטבילין את הפת במלח, אלא בוזקים מלח על הפת ולדעתם אולי לא יקשה מידי.

וכתב שם ליישב עוד, דנראה שהטבלת המצה במלח לא חשובה הטבלה שאין שם הטבלה בכל התנ"ך אלא בדבר נוזל או לח. אך צריך ביאור לדעת השו"ע (שם) שגם את "הכורך" צריך לטבול בחרוסת, ואם כן ישנו טיבול נוסף. ולדעת הרמ"א אין קושיא כי סובר שאין צריך להטביל הכורך בחרוסת, וצריך ביאור.

 

טיבול המצה בחרוסת או במלח

הרמב"ם (בפ"ח חמץ ומצה הל"ח) כתב וז"ל: אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה "ומטבל מצה בחרוסת ואוכל" עכ"ל. וכתב על זה הראב"ד וז"ל: אמר אברהם "זה הבל" עכ"ל. וכתב המגיד משנה שגם הרי"צ גאות סבר דמטבילין המצה בחרוסת, ועל דברי הראב"ד כתב וז"ל: באמת הרבה מן האחרונים סברו שאין טיבול במצה כשהיא לבדה וכן נהגו, מכל מקום לא היה לו לההביל הדבר כי לא דבר רק הוא, עכ"ל. וההגהות מיימוניות הביא שגם בתשובות הגאונים נמצא דין זה דטיבול מצה בחרוסת, וצריך עיון במה נחלקו.

והנה דבר נאה מצאנו בזה בספר שער רוח הקודש (דף י, א) שהביא מה שכתב האריז"ל וז"ל: מי שהוא משורש קין צריך להזהר לשים מלח על השולחן, עכ"ל. וראה בשולחן הטהור (סי' קסז בזר זהב ס"ק ג') להגאון המקובל רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל מקומרנא, שהביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל בענין טיבול מצה בחרוסת והביא קושיית המגיד משנה על הראב"ד שלא היה לו לההביל את הדבר, וכתב על זה וז"ל: אבל באמת כוונת רבינו רוח הקודש שלו היה, "זה הבל", מי ששורשו "הבל" אין צריך למלח ודי בלפתן, אבל מי שהוא משורש קין בהכרח שיטבל במלח ולא בחרוסת והוא ענין נפלא, עכ"ל.

 

הפתרון לצאת ידי חובת כל השיטות

הנה אחר כל אריכות הדברים בזה, אם מותר ללוש את המצה עם מלח או לאו, ואם יש לטבל את המצה במלח בשעת אכילת מצת מצוה, כתב הכף החיים (סימן תעה ס"ק יד) פתרון טוב לצאת ידי חובת כל השיטות והוא על ידי שיטבל את המצה במלח ואחר מכן ינער את המצה ויאכלנה בלא מלח.

וראה בהגדת חקל יצחק שהביא פתרון נוסף לאכול כזית ראשון בלא מלח, ואחר מכן לטבל את המצה במלח ולאכלה.

 

מנהג שלא לטבול את המצה במלח אלא לתת מלח על המצה

בעצם טיבול המצה במלח בימי הפסח, יש נוהגין שכל ימי הפסח לא מטבילין המצה במלח, ורק נותנים מלח על המצה (עיין בזמירות דברי יואל אות רפה ובספר ויגד משה סימן כד אות יח), ולפי הנראה הוא משום חומרת מצה שרויה, כי כשיטבלו את המצה בתוך המלח ישארו שם פרורים ויש לחוש שיתלחלח המלח, ויחמיץ את המצה.

אמנם מנהג זה אינו כפי שכבר הובא לעיל בשם הפוסקים, שהמנהג הוא לטבל את הפת במלח ולא לפזר מלח על הפת, כיון שיש ענין בטיבול דוקא.

 

סיכום הענין

לענין טיבול הפרוסה בראש השנה, מנהג אשכנז שמטבילין פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו. וכן הביא בכף החיים (או"ח סימן תקפג אות ד') שמנהג אשכנז לטבל פרוסת הבציעה בדבש לומר תהא השנה הבאה עלינו מתוקה וטובה לנו, ועתה גם בספרד יש הנוהגין כך.

בכף החיים (שם) וכן בקצה המטה (ס"ק ד') כתבו, דאף הנוהגים בראש השנה לטבול פרוסת המוציא בדבש, מכל מקום אין לבטל המנהג מהאריז"ל לטבול פרוסת המוציא במלח ג' פעמים למתק את הגבורות כידוע, ואינו מן הראוי לבטל זאת בשום סעודה וכל שכן בימים אלו.

לענין טיבול המצה במלח בליל הסדר, בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תעה סעיף א') פסק, שיברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. והגיה הרמ"א: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, דפת נקי אין צריך מלח, עכ"ל. מבואר שנחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם יש לטבל את המצה בליל הסדר במלח, שיטת השולחן ערוך שיש לטבל, ושיטת הרמ"א שאין המנהג לטבל.

הטעם לאלו שנהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות, וכפי שפסק בשולחן ערוך שם, שהרי כל השנה מטבילין את הלחם במלח ולא שנא פסח מכל השנה, וכן משום שהטיבול מחשיבו ל"לחם עוני".

הטעמים שלא נהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות, טעם ראשון, כתב הרמ"א (שם סעיף א') דאין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה, כיון דפת נקי אין צריך מלח.

טעם שני, בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה "לחם עוני" כשאינו טבול במלח (אחרונים).

טעם שלישי, כתב בערוך השולחן (שם) דהטעם שלא נהגו במלח משום חיבוב מצוה (מהרי"ל) כלומר שאנו מחבבין מצות מצה לבלי לערב בה דבר אחר.

טעם רביעי, מדוע יש שלא נהגו לטבל פרוסת המוציא במלח בלילות ראשונות, כיון שפסח הוא ליל שימורים ולכן אין צריך מלח הבא להגן על ישראל.

טעם חמישי, בליל פסח שאכילת המצה היא מצוה הקיימת לעולם, אין אכילה זו צריכה לסימן המלח, ולכן יש שנהגו לא לטבל את פרוסת המוציא במלח.

הפתרון לצאת ידי חובת כל השיטות, כתב הכף החיים (סימן תעה ס"ק יד) שיטבל את המצה במלח ואחר מכן ינער את המצה ויאכלנה בלא מלח. וראה בהגדת חקל יצחק שהביא פתרון נוסף לאכול כזית ראשון בלא מלח, ואחר מכן לטבל את המצה במלח ולאכלה.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות