קריאת שם הנדבה על שם הנדיב

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"ויעש בצלאל את הארן עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" (שמות לז, א)

פירש רש"י שם דלפי שנתן בצלאל נפשו על המלאכה יותר משאר חכמים, נקראת על שמו. וענין זה נשנה כבר במדרש רבה (שמות פרשה נ') דבר אחר "ויעש בצלאל", וכי בצלאל עשה לעצמו שבכל דבר ודבר הוא אומר "ויעש בצלאל"? אלא על שנתן נפשו עליו ביותר לא קיפח הקב"ה שכרו ופרסמו הכתוב על כל דבר ודבר. וכן הוא בתנחומא ישן (סי' יא).

ומתוך כך שנחקק זכרו של בצלאל בעשיית המשכן יש לדון בזאת לענינינו, במי שנדבה רוחו לתרום לבית הכנסת אם יש לו זכות לקרוא החפץ בשמו, מה הם המקורות והטעמים בדבר, וכן למי יש את הזכות לכתוב את שמו והאם דוקא היכא שעשה בעצמו בגופו או בממון שלו או אפילו גבאי שאסף כספים מאחרים, על מה יש זכות לכתוב שמו, אם לא התנה בזמן שנדב לכתוב שמו עליו האם גם בזאת יש לו זכות אחר כך לכתוב שמו, האם רשאין לשנות ממה שהנציח הנדיב, באיזה לשון וכתב צריך לכתוב את שם הנודב, ועוד יש לדון האם שרי לקבל נדבה לבנין בית הכנסת מישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא ולרשום שמם לזכרון.

 

מקורות בתלמוד לכתיבה וזכירה למי שנודב

בענין זכר המקדישים לבית כנסת, מצאנו בזה בדברי הגמרא בבבא בתרא קלג, ב כך: יוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, והיה לו תיק של דינרי זהב, הלך והקדישו לבית המקדש. הלך בנו והתחתן עם בת מי שהיה מקלע את העטרות של ינאי המלך, ופעם אחת כשאשתו ילדה קנה עבורה דג, וכשקרע את בטן הדג מצא בה מרגלית. אמרה לו אשתו: לך ותנה לגזברים של הקדש ויקנו אותה עבור אבני האפוד.

הלך בנו של יוסף בן יועזר אל גזברי הקדש והם שמו את ערך המרגלית בשלוש עשרה תיקים של דינרי זהב. אמרו לו הגזברים של הקדש, מן הי"ג יש שבע להקדש אבל השש אינן. אמר להן, מה ששוה האבן יותר מהשבע שיש להקדש אני מקדיש ממנה לגבוה. עמדו וכתבו "יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הכניס שש", ופירש ברשב"ם - "יוסף בן יועזר הכניס אחד" - חדא עיליתא דדינרי ובנו שהיה סבור שלא ינהוג כשורה הקדיש שש עליות שזכות אביו שהקדיש אחת בשביל שלא היה בנו נוהג כשורה גרם לבנו שהוכשר להקדיש שש.

ופירש שם ברשב"ם ד"ה "עמדו וכתבו" שנראה בעיניו שהיו כותבין חשבונות של הקדש כמה מכניסין וכמה מוציאין, ומיהו מלשון ש"כתבו" דייקינן ואיכא למימר נמי דלמילף מינה כתבו כן. ושם בד"ה "הכניס אחד" פירש הרשב"ם, ש"עמדו וכתבו" דקתני היינו כל חכמי הדור.

והריטב"א שם בסוגיית הגמרא הביא בשם יש אומרים שכתבו כן בפנקס חשבונותיהם, ויש אומרים שהיו כותבים ספר מן ההקדשות כדי שיהא זכר למקדישים כי ראוי להזכיר לדורות מעשים טובים שעושים בני אדם כדאיתא במדרש (ויק"ר פר' לד) "וישמע ראובן ויצילהו מידם".

מקור שני מצאנו בדברי הגמרא בערכין ו, ב אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, עד שלא נשתקע שם בעליה (רש"י - שעדיין אומרים זו היא מנורה נדבתו של פלוני עובד כוכבים)  - אסור לשנותה (דהוא צועק), משנשתקע שם בעליה - מותר לשנותה, ועיין שם בהמשך דברי הגמרא. וברש"י (ד"ה מדאמר ר' אסי) כתב, מדנקט ר' אסי עובד כוכבים דפעי וצועק למה שניתם ממה שנתתי מכלל דישראל דלא פעי שרי לשנויי לדבר מצוה דאי בישראל אסור למה לי למנקט עובד כוכבים.

מבואר מגמרא זו, שיש רשות לציבור לשנות במצבים שונים, ומתי מותר לשנות תלוי בכמה אופנים, ביניהם אם הנודב יהודי או גוי, אם רוצים לשנות לדבר מצוה או לדבר רשות, ואם נשתקע שם בעליה מעליה או לא.

מקור שלישי מצאנו בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה (פרק ג' הל' ב') שהעושה נר ומנורה לבית הכנסת עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן אין את רשאי לשנותן למקום אחר, אם משנשתכח שם הבעלים מהן את רשאי לשנותן למקום אחר. ר' חייה בשם ר' יוחנן אם היה שם הבעלים חקוק עליהן כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן כהדא אנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת, שמע רבי ואמר ברוך אלהים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לבית הכנסת וכו'.

ופירש שם בקרבן העדה, ש"עד שלא נשתכח שם הבעלים ממנו" שאומרים עדיין זו היא נדבתו של פלוני, ולכך רבי נתן ברכה שאנטונינוס עשאה שאי אפשר לשנותה שדבר חידוש הוא ולא ישתכח שם בעליו ממנו.

מבואר מדברי הירושלמי הנ"ל, כי כל זמן ששם בעלים חקוק על הכלים שנתן, לא נשתקע שם בעליה.

 

שיטת הרשב"א בסוגיא

בשו"ת הרשב"א (חלק א' סימן תקפא) נשאל: בראובן היה לו בית סמוך להיכל בית הכנסת. ובנה אותו בנין נאה ורצה לערב אותו עם בית הכנסת כדי להרחיב בית הכנסת. ועכבו הצבור בידו מחמת שהיו מקומות ישיבה שם שירדו ממעלתם. אבל הסכימו כלם שיעשה כל אותו בית היכל וכן עשה ובנה אותו משלו. ובא ראובן המקדיש לכתוב על פתח ההיכל שמו למען הזכיר שמו על מה שהקדיש. ועכבו בידו קצת מן הצבור. ונשאל הרשב"א אם יכולין לעכב בידו מן הדין או לא.

והשיב הרשב"א שם שהוא אינו רואה שיוכלו הצבור לעכב מן הדין ולא מן הראוי מכמה צדדין. הראשון: כי המקדיש והבונה משלו לשמים מי מעכב על ידו מלהזכיר שמו בשלו. ובהקדשו אין אדם מעכב בשל חבירו ובנכסיו על חברו. השני: דבכמה מקומות בקהילות הקדש שנוהגין כן. השלישי: דגם במקומנו הוא כתוב בכותל ההיכל של בית הכנסת. הרביעי: דזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעשות מצוה, ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ואם התורה עשתה כן צריכין אנו להלך אחר מדותיה של תורה שהן דרכי נועם. הנה בהצלת יוסף שהצילו ראובן מיד אחיו כתב עליו הכתוב (בראשית לז) "וישמע ראובן ויצילהו מידם". וכן בבועז שויתר פת וחומץ הכתיבו הכתוב. וכן כמה גדולה מעשה הצדקה ועשיית המצוות שכתבו הנביאים בספר הנבואה.

והוכיח הרשב"א דבריו דכן פרסמו מדה זו בפירוש במדרש רות. אמר שם (רות ב') "ויצבט לה קלי קלול בשתי אצבעותיו". אמר רבי יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם יהיה אדם עושה מצוה יעשנה בלב שלם. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב "וישמע ראובן ויצילהו מידם" בכתיפו היה מוליכו אל אביו. ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד') "והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואילו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר" עגלות פטומות היה מאכילה. אמרו רבי כהן ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביא היה כותבה. עכשיו מי כותבה? אליהו כותבה ומלך משיח והקב"ה חותם על ידיהם. הדא הוא דכתיב (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו".

ובגמרא בבא בתרא (קלג, ב) אמרו ביוסי בן יועזר כשהקדיש עליתא דדינרי, וכשמכר בנו מרגלית למקדש בי"ג עליות דדינרי ונתנו הגזברים שבעה והקדיש ששה הנותרים ועמדו שם וכתבו "יוסי בן יועזר הקדיש אחת, בנו הקדיש שש". מכאן אתה למד שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצוות ולפתוח דלת לעושה מצוות, עד כאן דברי הרשב"א.

 

הרמ"א פסק כהרשב"א אולם לא יתפאר אדם בצדקה שנותן

ועיין ברמ"א (יורה דעה סימן רמט סעיף יג) בהלכות צדקה שפסק כדברי הרשב"א וז"ל: לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה (סמ"ג מביאו ב"י סי' רמ"ז). ומכל מקום מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן (תשובת רשב"א סימן תקפ"א).

וכן מובא בקיצור שולחן ערוך (סימן לד סעיף יג) שיש ליזהר ליתן את הצדקה בהסתר בכל מה שאפשר, ואם אפשר ליתנה באופן שהוא בעצמו אינו יודע למי נותנה, וגם העני אינו יודע ממי קבלה טוב מאד. ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שהוא נותן, אך אם מקדיש איזה דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן.

והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ה יו"ד סי' קלד אות ה') הביא מה שכתב הרמ"א, ד"מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן", שמקור הרמ"א הוא הרשב"א בתשובות (שהוזכר לעיל) ולא משמע רק שאין זה בכלל התפארות במצות צדקה, ואף על פי שדרך הצניעות בצדקה הוא המובחר, אך לכתוב על הדבר המוקדש ממש לא הוזכר בחז"ל, אלא שהרשב"א הבין כן מדעתו הגדולה.

עוד הוסיף שם, דיראה במה שכתב הרמ"א "וראוי לעשות כן" היינו לעצם עשיית הזכרון כגון לכתוב בפנקסי הקהילה, או במקום אחר, אך אין זה אומר שראוי לעשות כן דוקא על הדבר המוקדש, ואם עושין כן על כל פנים יהיה בצניעות.

 

הטעמים בדבר שראוי לעשות כן

כתב בזה הט"ז (יו"ד סי' רמט ס"ק ד') דנראה דהטעם דכתיבת שם הנודב על החפץ שנדב דנפקא מינה מזה שאז לא יוכלו הציבור לשנות אותו דבר למידי אחרינא, וכמו שכתב הרמ"א (יו"ד סי' רנט סעי' ג').

אולם בהגהות נקודות הכסף (שם) תמה טובא על דברי הט"ז וז"ל: בחינם בדה טעם מלבו, ואישתמיטתיה תשובות הרשב"א מקור דין זה, שם מפורש טעם אחר, ויש נפקא מינה לדינא בין שני הטעמים האלו, ולפי טעם הט"ז היכא שהציבור לא רוצים לחייב עצמם שלא ישנו, לא יכתוב שמו עליו, והא ליתא דבתשובת הרשב"א (סי' תקפא) מפורש הטעם שזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעושי מצוה, ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה, וכו', ומזה הסיק שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצוות ולפתוח דלת לעושה מצוות. עיי"ש.

אך יש להעיר דהנה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב יו"ד סי' תפא) כשהביא את דברי הרמ"א תמה שלכאורה יש כאן סתירה, דמצד אחד אסור להתפאר ומענישין אותו, ומאידך ראוי לכתוב שמו לזכרון אף שבודאי שמח ועלול להתפאר בכך.

ולכך כתב דיש לחלק בין אם נותן כסף לצדקה שבזה אין לו להתפאר, לפי שאין זה טובת העניים לפרסם שנתן נתינה חשובה גדולה. אך אם מתנדב לבית הכנסת או לישיבה וכדומה, ראוי לפרסם שמו ברבים שאחרים יעשו כמותו, וכדברי הנקודות הכסף לעיל.

והוסיף שם, שזהו לא רק לטובת אחרים שיתנו כמוהו, אלא גם לטובת הבנים כשרואים לוח זכרון ממעשה אביהם שנזכרים ורוצים לעשות כמוהו. וביותר מצד המוסר חייבים להכיר טובה. ולפי זה נראה שהכל תלוי אם יש בזה תועלת יפרסמו, אך אם מתפאר בעצמו אין ראוי לו לעשות כן. ולענין עריכת סעודה וכבוד לתורם, אם בא מיוזמת המוסד מותר, אבל הוא לא ירדוף אחרי זה, ועל כל פנים לא יתפאר בכך.

וסיכם דבריו, שבזמנינו נראה שעל המקבלים ראוי שיפרסמו עושי המצוה, שרבים יראו ויעשו כמוהו, ובכהאי גוונא אין שום איסור, והכל הולך אחר הכוונה.

 

למי יש את הזכות להנציח את שמו

הנה יש לדון למי יש זכות לכתוב את שמו, האם דוקא בזמן שעשה בעצמו בגופו או בממון שלו, או אף מי שאסף את הכסף מאחרים או ששכר פועלים וכדומה. בשו"ת אמונת שמואל (סימן לה) נשאל, בראובן שהיה גבאי צדקה וגבאי בית הכנסת, ושכר פועל אחד לסייד ולכייד את בית הכנסת מבפנים ומבחוץ ולכתוב בתוכה כנהוג "בית ישראל" ואחר כלות הדבר כתב האומן בבית הכנסת "זאת נעשה בפקודות הר"ר ראובן בן יצחק גבאי צדקה" ועמד כמה שנים עד עתה.

וכעת מחדש עמדו כמה מהקהל לערער שימחוק החתימה ההיא מן הכותל מטעמים שונים, ואחד הטעמים הוא שמאחר שלא בנה מכיסו כלל רק היה גבאי עליו ואף גם זאת שעמד חתימתו שנים רבים מכל מקום כבר ידוע היא דדבר של קהל לא שייך בו חזקה.

וראובן השיב, מאחר שטרח בשביל בית הכנסת לסייד ולכייד, הגם שגבה המעות מן הקהל, מכל מקום מאחר שהיה ממונה וטרח בכך על כן בדין נכתב שמו עליו כדאיתא במדרש גבי מלאכת המשכן שכל דבר ודבר היה כותבין עליו שמו של בצלאל ומשה הגם שגבה הכל מישראל, ועוד היא תשובת הרשב"א (סי' תקפ"א) זו מידת חכמים ומידת התורה שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה.

ויישב שם: בדבר מה ששאל והאריכו בטענותם כמבואר בשאלה, דברים כאלו אין להם שורש וענף בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים כי אם הדברים הבאים בשו"ת רשב"א (סי' תקפא) ואם כן אנו אומרים הבו דלא לוסיף עליו דוקא דומיא דבצלאל שעשה בעצמו עם אחרים בבנין, גם ראובן טרח בעצמו להציל את יוסף, וכן בועז חיסד בקלי וחומץ בעצמו, וכן אהרן בגופו שמח בלבו בגדולת משה לכך מעלה הכתוב כאילו עשאו לבדם והיה עושים ומתעסקים ביותר, מה שאין כן היכא דלא עשה מידי בעצמו בגופו ולא בממונו אלא במה שמתעסק בשכירות הפועלים בציור וכיור לא ראינו ולא שמענו שיכתוב עליו שמו שנעשה בפקודתו. גם הרשב"א לא זיכה לזה אלא במי שעשאו לביתו היכל וסיים הרשב"א בסוף דבריו מכאן אתה למד שיהיה נוהגין לכתוב כן שמות המקדישים לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצוות לפתוח דלת לעושה מצוה, עד כאן דברי הרשב"א.

והמשיך שם: אבל בשלא מקדיש כלום אלא שכר טרחתו מה שהוא מוטל על גבאי צדקה לא שייך לומר שיהיה לו לזכרון טוב ולפתוח דלת כי בשביל זה לא ימנעו להיות גבאי צדקה כי כבר נודע שכרם ואם כן אף שהקהל שתקו זמן רב ולא מיחו אינו יכול לטעון שום חזקה שהרי כתוב זמן רב מדשתקו ולא מיחו חדא דהוה חזקה שאין עמה טענה. ועוד דחתימה זו בתחילה לא מיחו בה שלא היה איכפת להם שאין מזיק בזה ואחר כך כשעולה על דעתם למחקו מאיזה טעם, הרשות בידם למחוק מאחר שאין לו חזקה.

וכן מובא שו"ת אמונת שמואל (הנ"ל) להלכה בפתחי תשובה על שולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיף יג) דדוקא היכא שעשה בעצמו בגופו או בממונו יש לו את הזכות לכתוב את שמו עליו.

 

על אלו הנצחות יש לתורם זכות לכתוב את שמו

במהר"ם שיק (חלק ב' סימן פא) האריך בענין זה על מה יש לתורם זכות להנציח את שמו, ושם נשאל לחוות דעתו באדם שנדב מנורת שיויתי מפואר ומהודר לבית הכנסת, וקיבלו אותו ז' טובי העיר והעומדים בראש, ויש אנשים המערערים שאין לקבל תרומה זו מן הנודב משום שנחשד על דברים האסורים לנו ואפילו על חילול שבת הוא חשוד, ובפרט שבסוף השויתי חתם את שמו שנדר זאת.

ושם טען השואל שמותר לקבל ממנו, ומה שחתם את שמו גם כן עשה כדין כי כבר האריך הרשב"א (בתשובות סי' תקפא) וכן פסק הרמ"א בשו"ע (יו"ד סי' רמט) שראוי לכתוב שמו ולפרסם עושה המצוה, שבזה יפתח דלת ויעורר רבים להשתדל ולהרבות עוסקים במצוות.

ועיין שם שהמהר"ם שיק הסכים עם השואל והוכיח דברים אלו מגמרא בחולין ה, ב דילפינן דמקבלין קרבנות מפושעי ישראל, שעל ידי שמקבלים מהם קרבנות מתעוררים לתשובה, ואם אמרו זאת לענין קרבנות קל וחומר בשיויתי, שהרי מבואר בשו"ע (או"ח סי' א' סעי' א') "שיויתי ה' לנגדי תמיד" זה כלל גדול בתורה ובמידת הצדיקים, וכיון שמעמיד נגד עיניו שה' לנגדו בודאי יראה ויפחד וישוב. ולכן בודאי מקבלין מהם כל זמן שמאמינים בה' ובתורתו, והמונע מליקח מהם הרי הוא נועל דלת מפני השבים.

והוסיף שם המהר"ם שיק לומר, דעל מה שחתם התורם את שמו ודאי שעשה כדין וכפי דברי הרשב"א, אך יש לדון בנידון זה מדברי תשובות צמח צדק (סי' נ') שנשאל כעין זה באחד שכתב צורת המנורה בארון הקודש שהוא סגולה וחתם שמו תחתיו, וערערו עליו. והסיק שם הצמח צדק לחלק בין תרומה שיכול כל אדם הרוצה לזכות בה, בזה אין יכולין למחות בה שאז נוהגין לחתום את שמם. לבין דבר שאי אפשר אלא אחד, ואם אחד עושאה שוב אין אחרים יכולין לעשותה, אז יכולין הציבור לומר שרוצים שיהיה לכל אחד חלק בזה.

ולכן צידד המהר"ם שיק לענין שיויתי שאין צריך אלא אחת ואם קדם אדם וזכה בה שוב אין יכול אחר לעשותה, יכולין הציבור למחות מלחתום שמו. אולם כתב המהר"ם שיק בזה דאחר העיון אינו כן, דאין דומה ענין הצמח צדק לנידון זה, דדוקא בצורת המנורה שיש לה סגולה כידוע הוא דבר פרטי, אך כאן בשיויתי מהודרת אין להידור זה מעלה יותר מהידור אחר כמו פרוכת יפה, וכיון שכולם יכולין לזכות בהידורים כאלו בכלל, אי אפשר ליחידים לעורר על זה, ובפרט שראשי העם רוצין בכך.

וכעין זה יש בגליון מהרש"א (בשו"ע שם) שהביא בשם הבאר היטב (או"ח סי' קנ) שיחיד שהתנדב דבר שאינו אלא אחד בבית הכנסת כמו מנורה מצוירת על דלתות הארון וקבלוהו הציבור ואחר כך בא לחתום את שמו יכולין למחות בידו בטענה שרוצים כולם לזכות במצוה זו.

ועיין עוד בשו"ת שבט הלוי (חלק ה' יו"ד סי' קלד אות ה') שכתב שלעניות דעתו שלא לכתוב על ארון הקודש באופן בולט הרבה את שמו של הנודר, דיראה מזה ששמו של הנודר הוא חלק מכלי הקודש. ומה שכתב הרמ"א "וראוי לעשות כן" היינו לעצם עשיית הזכרון כגון לכתוב בפנקסי הקהילה, או במקום אחר, אך אין זה אומר שראוי לעשות כן דוקא על הדבר המוקדש, ואם עושין כן על כל פנים יהיה בצניעות.

ומה שכותבים כולם על מעיל של הספר תורה הוא משני טעמים: א. להזכיר עושי מצוה, ב. שיהא ידוע שייכות ספר תורה זה לבעלים אלו דוקא, ובפרט לשיטת התורת חיים (בסנהדרין) שאין ראוי להקדיש ספר תורה לגמרי שלא להפקיע ממנו מצות "כתבו לכם".

 

לא התנה בזמן שנדב האם יש לו זכות לכתוב את שמו

בתשובת הרשב"א (סי' תקפא) מפורש הטעם לכתוב את שמו של התורם, שזו מדת חכמים היא ומדת וותיקין כדי ליתן שכר לעושי מצוה. ומדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושי מצוה, ומזה הסיק שהיו נוהגין לכתוב כן שמות המקדישין לשמים להיות להם לזכרון טוב על מצוות ולפתוח דלת לעושי מצוות, ומשמע מדבריו דאפילו אם הקדיש כבר מותר שיכתוב שמו עליו לאחר מכן ואין יכולין לעכב עליו.

ובשו"ת חדות יעקב (חלק חו"מ סימן כג) נשאל על דבר ערעור על פסק דין שיצא מבית הדין שנדחית בקשת המערער שיקראו את שם בית הכנסת על שמו "עוז נתן" כי המגרש שעליו בנוי בית הכנסת שלו הוא וטרח הרבה להקמתו, ובפסק הדין דחו את בקשתו היות ולא התנה בזמן שנדב את המגרש שעל מנת כן הוא מתנדב. ומאידך הוא טען שלא היה עם מי להתנות כי הוא היה היוזם והמשתדל וכשהתעוררה שאלת קריאת שם אמנם ויתר אז, אך כאשר רצו לקרוא לו שם על שם האיש שאסף כספים טוען ומערער עכשיו שלא היה כדאי לתת לאיש שאסף הכספים את הזכות הזו ומגיע הזכות הזה לו, והוא גם מוכן היה לתת להם סכום הכסף שנתן אותו האדם לבית הכנסת ורק יקראוהו על שמו, ולכן הוא מערער על פסק הדין ודורש שיקראוהו על שמו או בשם המשותף שהציעו להם.

ומאידך, המשיבים טוענים שהוא לא נתן המגרש רק מאה מטר ממנו והשאר הופקע על ידי העיריה, בית הדין הציע שיכתבו שלט לשמו בבית הכנסת שנדב המגרש (כפי שיבורר כמה נדב) וכן שהיה ממיסדי בית הכנסת ותהיה לו למזכרת, ואת בית הכנסת יקראו בשם שהועד רוצה לקרותו.

ובעצם הערעור יש לדון אם יש לו זכות לדרוש שיקראו בית הכנסת על שמו או במשותף, או אין לו שום זכות כזה כמו שפסק בית הדין היות והוא לא התנה בשעה שנדב. ואם תמצי לומר שאין לו זכות לקרא את הבית הכנסת אפילו בשם משותף כיון שהועד והקהל מתנגדים לזה האם יש לו זכות לתבוע שיכתוב על אבן לזכרון בהיכל ה' מה שנדב.

ובתשובתו הביא את תשובת הרשב"א הנ"ל והוכיח שיש ללמוד שאפילו שלא התנה עמהם לכתוב שמו עליו גם כן יש לו זכות לכתוב שמו שהרי ברשב"א לא התנה עם הנודב שיכתוב שמו כשבנה ההיכל ואחר כך הוא מבקש לכתוב שמו ואפילו הכי פסק הרשב"א שאין לעכב עליו וראוי לעשות כן כדי שלא ינעול דלת בפני עושי מצוה.

ומה שטען התורם את המגרש כאן שלא היה עם מי להתנות, הנה בטענה זו אין בה ממש שהרי כאשר נבחר ועד לבית הכנסת היה עם מי לדבר ולהתנות, ועוד בה כיון שויתר בזמן שהיה ועד שהתנגד לו לזה אם כן הרי ויתר כבר.

וכן יכולים ועד הנזכר לא לקבל ממנו כנגד כל מה שנתן השליח ההוא שגבה כסף מן הנדיבים בעם שיזכו כל הנדיבים ודי בזה. ולכן יש להמערער זכות לכתוב אבן לזכרון ויקבעו אותו במקום שיסכימו עליו בבית הכנסת ויפרטו שם נדבתו, אבל זכות לקרוא את בית הכנסת על שמו או אפילו בשותפות אין לו, היות ולא התנה אז.

אמנם, במילואים בסוף דבריו כתב החדות יעקב, שמדברי הרשב"א והפוסקים הנ"ל אנו למדים שעדיין יש לו זכות לדרוש שיכתוב על שלט או לוח בבית הכנסת מה שנדב ומה שיזם והשתדל בבנין בית הכנסת לפי שיעור שנדב ויכתב לזכרון בהיכל ה' וכמו שכתב הרשב"א, ואין יכולים לעכב על זה הועד הן מן הדין והן מן הראוי לפתוח דלת לעושי מצוה.

לכן כתב החדות יעקב בסוף דבריו, דלפי כל האמור אנו דוחים את הערעור ומאשרים את פסק הדין, אבל אנו פוסקים שיש זכות למערער לדרוש שיכתבו על לוח כנזכר את כל מה שנדב ומה שעשה  לזכרון בהיכל ה' ואין יכולים לעכב עליו בזה.

 

האם רשאין לשנות

בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רנט סעיף ג') נפסק: ישראל שהתנדב נר או מנורה לבית הכנסת, אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו, יכולים הצבור לשנותה אפילו לדבר הרשות, (רמ"א: אפילו אם גם המתנדב מוחה) (מהרי"ק שורש קכ"ג קכ"ד ובשם רשב"א ותשו' רא"ש). ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה, אין יכולים לשנותו לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יכולים לשנותו. ואם היה המתנדב עובד כוכבים, אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה, כל זמן שלא נשתקע שם בעליה מעליה. והגיה שם הרמ"א: כל זמן ששם בעליה חקוק על הכלים שנתן, לא נשתקע שם בעליה. (ירושלמי פ' בני העיר. ועיין בנושא כלים על שו"ע בכל הפרטים לענין זה).

ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה יו"ד סי' קמד אות ה') שהעיר על דברי הרמ"א שכתב ד"כל זמן ששם בעלים חקוק על הכלים שנתן, לא נשתקע שם בעליה", דזה הוא ממימרא בתלמוד ירושלמי מסכת מגילה (פרק ג' הל' ב') שהעושה נר ומנורה לבית הכנסת עד שלא נשתכח שם הבעלים מהן אין את רשאי לשנותן למקום אחר, אם משנשתכח שם הבעלים מהן את רשאי לשנותן למקום אחר. אמר ר' חייה בשם ר' יוחנן אם היה שם הבעלים חקוק עליהן כמי שלא נשתכח שם הבעלים מהן כהדא אנטונינוס עשה מנורה לבית הכנסת שמע רבי ואמר ברוך אלהים אשר נתן בלבו לעשות מנורה לבית הכנסת וכו'.

ופירש שם בקרבן העדה, ש"עד שלא נשתכח שם הבעלים ממנו", שאומרים עדיין זו היא נדבתו של פלוני, ולכך נתן ברכה שאנטונינוס עשאה שאי אפשר לשנותה שדבר חידוש הוא ולא ישתכח שם בעליו ממנו. והיינו שגם בלי חקיקת שם על ידי שאדם מסויים הוא יהיה לעולם נקרא על שמו.

ובשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ג' סימן כו) נשאל מאת הרב פינחס גרומאן שליט"א, בדבר דברים שנמכרו למנדבים כמו הנר תמיד ועוד דברים והותנה לכתוב שם הקונה על הדבר שקנה, ועתה כאשר תיקנו את בית הכנסת רוצים למכור לאחרים בלא רשות קונים הראשונים. ועוד רוצים לשנות שמעתה יכתבו שם הקונים לא על דבר הקנוי אלא על טבלא אחת הקבועה בכותל שבבית הכנסת.

וכתב שם: דהשינוי השני שלא לכתוב שם המנדב על עצם הדבר אלא על טבלא, איני רואה בזה שום קפידא, ואף שמצינו (ביו"ד סימן רנט סעיף ג') שכתב הרמ"א "וכל זמן ששם בעליה חקוק על הכלים שנתן לא נשתקע שם בעליה" לענין שלא יוכלו לשנות אלא לדבר מצוה, מסתבר שגם בנכתב על טבלא הקבועה בכותל שהוא מקום מפורסם נמי נחשב לא נשתקע שם הבעלים, שלכן אין חלוק ויכולים לשנות לכתוב מעתה השמות על טבלא.

אבל שינוי הראשון שהוא למכור זכותם שכבר קנו לאחרים אי אפשר בלא רשותם, דאף בסתמא הוא לעולם כל זמן שהבית הכנסת קיים וכל שכן בפירשו שהוא לעולם. ואף שודאי אין הקונים הראשונים יכולים לעכב על הקהל שלא יקשטו ויפארו את בית הכנסת בכלים יותר נאים, מכל מקום צריכים להודיע לקונים הראשונים שהם ישנו ליותר נאים שהם יקנו, ובדבר קטן כמו הנר תמיד אם ירצו לשנות על מנורה אחרת ודאי יוסיף הקונה ולא שייך לדון בזה. ואם הוא כלי גדול כגון ארון הקודש וכדומה ורוצים לשנות על חדש שעולה הרבה מעות וקונה הראשון לא ירצה יכולים למכור היתרון לאחר ויהיו שניהם שותפין בהדבר. ועוד בכעין זה ראה בשו"ת חתם סופר (חלק  יו"ד סימן רמד) עיי"ש.

ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה יו"ד סי' קמד אות ה') שכתב בפשיטות דמה שלפעמים אין חוקקין את שם הבעלים אלא תולין טבלא עם השם וכיוצא בזה ונופלת לפעמים, פשוט שחייבים להחזירה, דאם לא יחזירו נשתנה הדין שמותר לשנות גם לדבר הרשות, וזה גזילת זכות הבעלים שהקפידו שיהא חקוק השם עליו. אך אם לא עמדו הבעלים על זה לחרוט שמם על המצוה אלא שהציבור עשו זאת מעצמם יש להסתפק בזה. ועיין בספר צדקה ומשפט (פרק ט') מה שהאריך בדבריו לענין שינוי מעות צדקה.

 

באיזה לשון ובאיזה כתב יש לכתוב שם הנודב

בשו"ת מהרש"ם (חלק ו' סימן י') נשאל, באשה אחת נכבדה שנדבה להקדיש מעשי ידיה לבית הכנסת, וארגה מכסה של משי שיהיה מונח על העמוד במקום עמידת השליח ציבור לתפלה, ותפרה באותיות של שש ומשי כתר תורה ובתואר חצי עגולה תפורות בחוטים מוזהבים תיבות "ותקבל ברחמים וברצון את תפילתנו", באותיות לשון הקודש, ועל שולי המכסה תפרה את שמה בלשון וכתב הגרי, והמכסה עולה בשיווי מאה קראהנען, ורבים מוחים יען שכתבה את שמה בכתב ולשון הגרי, ורום מעלתו רמז לתשובות מהר"ם שיק (סי' קע"א) ושערי צדק (סי' קצ"ט) שאסרו במצבות בלשון עכו"ם, וצידד השואל דבנידון דידן שתפרה מקודם בלשון הקודש בקשה לקבלת התפלה, לא שייך הטעמים שכתבו שם.

ויישב שם, דאם מה שתפרה את שמה כפי שהוא בלשון עברי, ורק שהכתב הוא הגרי, אז יש מקום לצדד מהטעמים שכתב רום מעלתו, אבל באם ששינתה את שמה והציגה אותו בכינוי כפי שקורין העכו"ם כנהוג בזמן הזה, הרי יש בזה פוקה ומכשול להיות בכלל מעכבי הגאולה, שהרי חז"ל מנו זאת בין זכויות ישראל במצרים שנגאלו בשביל שלא שינו את שמם, והיא שעמדה לאבותינו, ועי' שו"ת מהר"ם שיק (סי' קס"ט) שהתמרמר מאד על המנהג הרע הזה שמשנים שמותיהם, והביא כמה ראיות לזה עיי"ש.

ובנידון זה הציע, דאם קשה הדבר לפניה להפסיד לקרוע משם התפירות ההם, נכון הדבר לארוג עוד יריעה קטנה משובצת בתפירות אותיות של שמה בלשון הקודש, ולתפרו מסביב על המקום של תפירות אותיות של שמה בלשון הגרי, ויהיו אותיות לשון הקודש למכסה עתיק על גב מקום אריגת שמה בלשון הגרי, וגם אם לא יהיה תפור ומחובר רק בצד מעלה ובצדדים קצת באופן שיהיה חופה תמיד ותלוי במקום ההוא אין חשש יותר.

והוסיף, שגם באופן שלא שינתה שמה בלשון רק בכתב נכון הדבר לעשות כן כנ"ל, למען ידעו הרואים כי תועבה הם לנו לשונות אחרים במקום קדשינו ובזה יהיה תפארת ללשון הקודש שהוא יהיה תלוי למכסה באותיות עבריות את שם המנדבת על גבי המקום על שם הנארג באותיות הגרי בשולי היריעה ההיא, ולגדור גדר להלאה לבל יוסיפו בני עולה לעשות כהנה וכהנה.

 

קבלת נדבה לבנין בית הכנסת מישראל מומר

הנה בחוץ לארץ בפרט ובארץ ישראל בכלל מידי פעם נתקלים בספק זה, האם מותר על פי דין לקבל נדבה לבנין בית הכנסת מישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא ולרשום שמם לזכרון. ולכאורה נראה דענין זה שנוי הוא בדברי הגמרא להלן.

בגמרא חולין ה, א  דנה גבי קבלת קרבנות מעכו"ם ומפושעי ישראל בפסוק (ויקרא א, ב) "מכם" - ולא כולכם, להוציא את המומר. ובסוף דברי הגמרא מובא, שמקבלים קרבנות מפושעי ישראל חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא,  וברש"י פירש, שמקבלין קרבנות מפושעי ישראל במומר לדבר אחד חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות דהני חמירי וכו', האי תנא חמירא ליה שבת כעבודת כוכבים דהעובד עבודת כוכבים כופר בהקב"ה והמחלל שבת כופר במעשיו ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית.

ובנידון זה נשאל בשו"ת בצל החכמה (חלק ג' סימן מא) בקהילה העומדת לבנות בית כנסת חדש שהוצאותיו עולות לפי התכנית לשבעים אלף דולר. גביר אחד רוצה לנדב חמשת אלפים דולר בעד הנחת אבן הפינה לזכר נשמת אבותיו אבל רבים מתנגדים ומוחים בדבר יען גביר הנ"ל הוא מחלל שבתות ויום טוב בפרהסיא וגם כי היה לו עד לפני זמן קצר בית חרושת למוצרים מבשר נבילה וטריפה, על כן אינם רוצים שיקבלו סיוע לבנין בית הכנסת מנדיב זה. אבל יען קשה להשיג את הסכום הנ"ל הדרוש לבנין בית הכנסת וגם כי ברצון הקהלה לבנות גם מקוה טהרה חדשה, על כן רצונה לקבל נדבת גביר הנ"ל ונשאל שם אם יש לכך היתר מדינא.

ובתשובתו האריך רבות, ושם הביא מה שהרמ"א בשו"ע (או"ח סי' קנ"ד סעי' יא) פסק, שמומר לעכו"ם שנתן שעוה או נר לבית הכנסת אסור להדליקו עכ"ל. וכתב במגן אברהם (שם ס"ק יח), דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו, ואם כן אפילו מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין וכו', ובספר חסידים (סי' תרפ"ז) כתב דאם נתן מעות לכתוב ספר תורה בשמו שרי, וכן כתב הש"ך (סי' רנד) בשם מבי"ט (ח"ד סי' ריד) עד כאן לשון המגן אברהם.

ועיין במחצית השקל שם שכתב, כי לדעת האליה רבה לא פליגי הרמ"א והספר חסידים, ורצונו לומר דדוקא שעוה לנר שדומה לקרבן אין מקבלין מן המומר, אבל הקדש לבית הכנסת מקבלין ממנו לכולי עלמא. אבל המחצית השקל חולק, ולדידיה לשיטת הרמ"א אין מקבלין ממומר לא נר ושעוה וגם לא שום הקדש לבית הכנסת, מה שאין כן לספר חסידים והמבי"ט מקבלין ממנו בין נר ושעוה ובין הקדש לבית הכנסת. גם מלשון הש"ך (יו"ד סי' רנ"ד סק"ה) משמע דסבירא ליה דפליגי, עיין שם.

ולענינינו, לענין לרשום שמם לזכרון, מובא בשו"ת בצל החכמה כמה שאלות ותשובות בענין זה (שם באותיות יב, יג) ונעתיק מלשונו.

מקור ראשון, בשו"ת מהר"י ברונא (סי' רע"ו) כתב בבת מושמדת שנדבה מפות לספר תורה, דכיון דקיימא לן גוי הבא על בת ישראל הולד כמוה ואם כן ישראלית משומדת היא ודרשינן "מכם" ולא כולכם להוציא את המשומד לכל התורה כולה, וכיון דלא מקבלין מיניה נדרים ונדבות אם כן הא נמי לא נקבל מיניה, זבח רשעים תועבה. וכיון דיליף לה מקרא ד"מכם" להוציא את המומר אם כן נשתמד לאו דוקא אלא הוא הדין למחלל שבת בפרהסיא כמבואר בסוגיא דחולין (ה, א).

מקור שני, דומה לזה בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רלא) נשאל, אם מותר לקבל נדבה לבנין בית הכנסת מאשה מומרית שנשאת לגוי ולכתוב שמה לזכרון, ודן שם משום "מכם" ולא כולכם להוציא את המומר ומשום לא לכם ולנו לבנות. ומסקנתו שאסור לקבל נדבה לבנין בית הכנסת מישראל מומר, אולם אם כספו בא בתערובת עם נדבות בני ישראל הכשרים אז מותר לקבל ממנו ומטעם ביטול, ולכן לרשום שם המומרית מדינא אסור דאז שם בעלים עליה וממון בעלים לא בטיל, חוץ ממה דהוי גנאי לרשום את שמה.

מקור שלישי, בשו"ת פרי השדה (ח"ב סי' מ"ט) דן בקהלה שרצתה לבנות בית המדרש לצבור, ויען לא הספיק ממונם הגישו בקשה לחברת קרן בתי ספר, ובבקשתם כתבו, כי רוצים לבנות גם בית חינוך לנערים, וקבלו מחברה הנ"ל שש מאות זהובים. שוב קמו מערערים כי לא נכון לקבל צדקה מעכו"ם או מומרים. ומבואר דעתו שם כי גם לקבל מעות שהוא בא בתערובת עם נדבות בני ישראל הכשרים אינו מותר רק בדיעבד שכבר קבלוהו כבנידונו, אז אין צריכין להחזירו.

 

ההיתר לקבל הכסף ממומר

והוסיף שם בשו"ת בצל החכמה, דאמנם בספר יפה ללב (ח"ג יו"ד סי' רנ"ד אות ד') כתב שאין העולם נזהרים מלקבל נדבה לבית הכנסת ממומר, וניחא ליה כי המנהג הוא על יסוד דברי המבי"ט המתיר בזה עיי"ש. ובאמת כי כן המנהג גם במדינותינו וכיון שנתפשטה מנהגא כהמבי"ט לכאורה אין אחר המנהג כלום. ברם לפי מה שכתב לעיל להתיר היכא שכספו של המומר בא בתערובת עם נדבות ישראל הכשרים, אין ראיה מן המנהג דסמכינן על שיטת המבי"ט כי נראה שהמנהג הוא לקבל מעות דוקא וזה מותר גם להרמ"א כיון שבא בתערובת עם שאר הכסף, ואם כן לקבל ממנו דבר מסויים וכאבן הפינה בנידונינו יש לומר דאסור גם לפי המנהג שהזכיר היפה ללב ונהוג במדינותינו.

ועם כל זה ראה לעניות דעתו למצוא בנידונינו אופן היתר לקבל הכסף ממומר הנ"ל והוא, שהמומר יתן הכסף להקהלה באופן שלא ישאר לו שום זכות בממון שנתן דבזה מבואר להתירא במהר"ם שיק הנ"ל, ושוב יכולים גם לרשום שמו בין שמות שאר הנודבים. ויען הוא נדב סכום הגון יכולה הקהלה להבטיח למומר הנ"ל שתרשום את אבן היסוד על שם אביו אם אביו לא היה מומר או שאינו ידוע להם שהיה מומר, אבל אם אביו היה מומר אין לרשום אבן הפינה על שמו ואפילו הנודב עבורו אינו מומר, כי גנאי הוא לקרא אבן היסוד על שם מומר. ויכתבו לזכרון בערך ככה: אבן - הפינה של בנין בית הכנסת הזה הוא לזכר ולעילוי נשמת "פלוני בן פלוני" מבלי להזכיר עליו שהוא נדבת פלוני המומר.

ואם כי מבואר במהר"ם שיק שם שאין לכתוב שם המומר לזכרון דגנאי הוא, נראה דהיינו דוקא בנידונו שזו שרוצית לנדב המירה דתה וגם נשאה לעכו"ם וקבלה שמו, דודאי גנאי הוא להזכיר שם זה על דבר שבקדושה. מה שאין כן להזכיר שם ישראל שהוא מומר לחלל שבתות אין גנאי כל כך ובפרט כי לרגל מצב כספי הקשה בו נמצאים בעונותינו הרבים מוסדות התורה החרדים בארץ ישראל ובגולה הם התרגלו לקבל נדבות ממחללי שבת בפרהסיא ורק מוסדות אחדים בלבד שולטים ברוחם ומונעים עצמם מלקבל נדבות מחללי שבת בפרהסיא, ועליהם תבא ברכת טוב, אבל רובם המכריע מקבלים נדבותיהם לבנין מוסדותיהם ולהחזקת תלמידיהם, וגם כי הרבה מהם הם כתינוקות שנשבו.

ובפרט כי לדעת האליה רבה, לכולי עלמא מותר לקבל נדבה לבנין בית הכנסת אפילו ממומר לעכו"ם וגם למחצית השקל שחולק וסבירא ליה דלדעת הרמ"א גם לבנין בית הכנסת אסור לקבל מהם, מכל מקום מודה דעל כל פנים לדעת הספר חסידים והמבי"ט מותר לקבל מהם.

 

סיכום דברי שו"ת בצל החכמה

העולה להלכה: א, מותר לקבל נדבה מעכו"ם לבנין בית הכנסת ואפילו דבר מסויים ואפילו לבקש מהם נדבה מותר מעיקר הדין. ב, מישראל שהמיר דתו אין לקבל נדבה לבית הכנסת רק כשכספו בא בתערובת עם רוב נדבות בני ישראל הכשרים, אבל אסור לרשום את שמו בין הנודבים. ג, מישראל מומר לחלל שבתות אין ראוי לקבל נדבה לבנין בית הכנסת רק כשכספו בא בתערובת עם רוב נדבות ישראל הכשרים ואז מותר גם לרשום שמו בין שמות שאר הנודבים. ד, אין לרשום אבן היסוד של בית הכנסת על שם ישראל מומר לחלל שבתות אפילו כשהנודב את הכסף עבור זה הוא ישראל כשר.

ועיין בתשובות והנהגות (ח"ב סי' תפ) שכתב בכעין נידון זה, שמותר לקבל ממומר נדבה לבית הכנסת מכיון שעל ידי זה מקרבין אותם, ואם לא יקבלו מהם הרי שמרחקים אותו יותר, אולם שלא יהא רשום שמו בבית הכנסת כבעל בית הכנסת. ולכן יאה שלא לכתוב בתוך בית הכנסת שום שם כלל וכלל, רק בפרוזדור או בחוץ לגמרי יכתבו על שלט, ואם ידעו שלא כותבים כלל שמות בפנים אז יסכימו ששמם יופיע בחוץ.

ואכן בודאי אם יכולים לבנות בית הכנסת בכסף שבא משומרי שבת דוקא אשרי חלקם, וכמו שידוע בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שאם הישיבות הקדושות היו מקבלים רק כסף בטהרה והשותפין לתורתם היו יראים ושלמים, היו גדלין הרבה יותר בתורה ויראת שמים טהורה, ובעוונותינו הרבים לא זכינו לכך אלא רק מיעוטא דמיעוטא. ושם הביא ששמע שהחפץ חיים ביקש שיתרמו לישיבתו רק שומרי שבת. ועוד בענין זה ראה בשו"ת מהר"ם שיק (חלק ב', תשובה עד) עיי"ש.

 

סיכום הענין

כתב הרשב"א (בתשובה תקפא) שמדת התורה הוא שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה. ברמ"א (יורה דעה סימן רמט סעיף יג) הגיה: דעל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן. ואם מתפאר, לא די שאינו מקבל שכר, אלא אפילו מענישין אותו עליה. ומכל מקום מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן (תשובת רשב"א סימן תקפ"א).

בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב יו"ד סי' תפא) כתב דיש לחלק בין אם נותן כסף לצדקה שבזה אין לו להתפאר, לפי שאין זה טובת העניים לפרסם שנתן נתינה חשובה גדולה, אך אם מתנדב לבית הכנסת או לישיבה וכדומה, ראוי לפרסם שמו ברבים שאחרים יעשו כמותו.

בנדון למי יש זכות לכתוב את שמו, האם דוקא היכא שעשה בעצמו בגופו או בממון שלו, או אף לא כן, בשו"ת אמונת שמואל (סימן לה) נשאל בזה, וכתב שכשעושה בעצמו המעשים ראוי הוא שלפרסם שמו, אבל בשלא מקדיש כלום אלא שכר טרחתו מה שהוא מוטל על גבאי צדקה לא שייך לומר שיהיה לו לזכרון.

במהר"ם שיק (חלק ב' סימן פא) האריך בענין על מה יש לתורם זכות להנציח את שמו, ושם נשאל לחוות דעתו באדם שנדב מנורת שיויתי מפואר ומהודר לבית הכנסת, וקיבלו אותו ז' טובי העיר והעומדים בראש, ויש אנשים המערערים שאין לקבל תרומה זו מן הנודב משום שנחשד על דברים האסורים לנו, ובפרט שבסוף השויתי חתם את שמו שנדר זאת.

ושם טען השואל שמותר לקבל ממנו, ומה שחתם את שמו גם כן עשה כדין כי כבר האריך הרשב"א וכן פסק הרמ"א בשו"ע שראוי לכתוב שמו ולפרסם עושה המצוה, שבזה יפתח דלת ויעורר רבים להשתדל ולהרבות עוסקים במצוות.

וכתב שם המהר"ם שיק, דעל מה שחתם התורם את שמו ודאי שעשה כדין וכפי דברי הרשב"א, אך יש לדון בנידון זה מדברי תשובות צמח צדק שחלק בין דבר שיכול כל אדם הרוצה לזכות בה, בזה אין יכולין למחות בה שאז נוהגין לחתום את שמם, לבין דבר שאי אפשר אלא אחד, ואם אחד עושאה שוב אין אחרים יכולין לעשותה, אז יכולין הציבור לומר שרוצים שיהיה לכל אחד חלק בזה.

אולם צידד המהר"ם שיק שכאן בשיויתי מהודרת אין להידור זה מעלה יותר מהידור אחר כמו פרוכת יפה, וכיון שכולם יכולין לזכות בהידורים כאלו בכלל, אי אפשר ליחידים לעורר על זה, ובפרט שראשי העם רוצין בכך.

הנה בחוץ לארץ בפרט ובארץ ישראל בכלל מידי פעם נתקלים בספק זה, האם מותר על פי דין לקבל נדבה לבנין בית הכנסת מישראל מומר לחלל שבתות בפרהסיא ולרשום שמם לזכרון. והאמת נחלקו הפוסקים אם אסור או מותר לקבל מהם נדבות, ואם מותר באיזה תנאים מותר לקחת מהם, ומה מותר לקבל, ועל אלו דברים ואיך מותר לרשום את שמם.

בשו"ת בצל החכמה (חלק ג' סימן מא) האריך רבות, ושם הביא מה שהרמ"א בשו"ע (או"ח סי' קנד סעי' יא) פסק, שמומר לעכו"ם שנתן שעוה או נר לבית הכנסת אסור להדליקו עכ"ל. וכתב במגן אברהם (שם ס"ק יח), דדמי לקרבן שאין מקבלין ממנו, ואם כן אפילו מומר לחלל שבתות לבד אין מקבלין וכו', ובספר חסידים (סי' תרפז) כתב דאם נתן מעות לכתוב ספר תורה בשמו שרי וכן כתב הש"ך (סי' רנד) בשם מבי"ט (ח"ד סי' ריד) עכ"ל.

ובשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' רלא) נשאל אם מותר לקבל נדבה לבנין בית הכנסת מאשה מומרית שנשאת לגוי ולכתוב שמה לזכרון, ומסקנתו שאסור לקבל נדבה לבנין בית הכנסת מישראל מומר, רק אם כספו בא בתערובת עם נדבות בני ישראל הכשרים אז מותר לקבל ממנו ומטעם ביטול, ולכן לרשום שם המומרית מדינא אסור דאז שם בעלים עליה וממון בעלים לא בטיל, חוץ ממה דהוי גנאי לרשום את שמה.

בשו"ת פרי השדה (ח"ב סי' מ"ט) מבואר דעתו כי גם לקבל מעות שהוא בא בתערובת עם נדבות בני ישראל הכשרים אינו מותר רק בדיעבד שכבר קבלוהו כבנידונו, אז אין צריכין להחזירו.

אמנם בספר יפה ללב (ח"ג יו"ד סי' רנ"ד אות ד') כתב שאין העולם נזהרים מלקבל נדבה לבית הכנסת ממומר, ועם כל זה ראה לעניות דעתו למצוא אופן היתר לקבל הכסף ממומר והוא, שהמומר יתן הכסף להקהלה באופן שלא ישאר לו שום זכות בממון שנתן דבזה מבואר להתירא ושוב יכולים גם לרשום שמו בין שמות שאר הנודבים.

בתשובות והנהגות (ח"ב סי' תפ) כתב בכעין זה, שמותר לקבל ממומר נדבה לבית הכנסת מכיון שעל ידי זה מקרבין אותם, ואם לא יקבלו מהם הרי שמרחקים אותו יותר, אולם שלא יהא רשום שמו בבית הכנסת כבעל בית הכנסת. ולכן יאה שלא לכתוב בתוך בית הכנסת שום שם כלל וכלל, רק בפרוזדור או בחוץ לגמרי יכתבו על שלט, ואם ידעו שלא כותבים כלל שמות בפנים אז יסכימו ששמם יופיע בחוץ.

 

 

פרשת פקודי

מצות מאה ברכות כל יום

 

"ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (שמות לח, כז)

בבעל הטורים (שם) כתב דמכאן סמך לחיוב מאה ברכות מהתורה בכל יום, והיינו מפני שהם כאדנים, משום שברכות אלו יסודות בדרך החיים לברך את ה' באכילה בשתייה בקימה בשכיבה ובלימוד תורת ה', שהכל ממנו יתברך.

ובחידושי הרי"ם כתב שמאת אדנים הוצרכו למשכן, ומאה ברכות צריך האדם לברך בכל יום, וכמו שהאדנים היו היסודות של המשכן כן הם הברכות היסודות של קדושת ישראל, של קדושת כל יהודי, לפי שאדן הוא מלשון אדנות, ועל ידי הברכה מעידים שהקב"ה הוא האדון של כל הבריאה כולה, מאה הברכות הרי הם ממלאים את מאת האדנים למשכן של כל יהודי.

בענין מצות מאה ברכות בכל יום יש לברר, מהם המקורות והטעמים למצוה זו, האם זה מצוה דאורייתא, דרבנן או מדת חסידות, מהם השינויים בין הפוסקים בסדר החשבון וסיכומים למספר החשבונים לימי חול, האם מצוה זו היא מצוה שהזמן גרמא משום "דבכל יום" צריך לברך מאה ברכות, ואם כן מה יהיה דין הנשים במצוה זאת.

 

מקורות למצות מאה ברכות כל יום

הנה מצאנו כמה וכמה מקורות למצות מאה ברכות בכל יום, בגמרא בבבלי ובירושלמי, במדרש ועל פי הקבלה.

בגמרא במנחות מג, ב מובא, תניא היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: (דברים י') "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך". וברש"י פירש "מה ה' אלהיך" שבמקום "מה" קרי ביה מאה. ופירש התורה תמימה בזה מה שנראה לרבי מאיר לקרוא מה - מאה, דהכונה משום שבפסוק זה יש מאה אותיות חסר אחת, ומפרש "קרי ביה מאה", כלומר קרי מאה אותיות, וכמו שכתב "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה שבעים" (בראשית מו, כז), אף על פי שאינם אלא ס"ט, וכן "תספרו חמישים יום" אף שהם מ"ט ימים, והיינו משום שכן דרך הכתובים כשמגיע המנין לסכום עשיריות פחות אחת, מונה אותו עשיריות ואינו מקפיד על חסרון האחד.

במדרש רבה (במדבר פרשה יח ד"ה כא מנצפ"ך האותיות) הביא על הפסוק "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על" (שמואל ב' כג, א) כנגד מאה ברכות שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים, בא דוד ותקן להם מאה ברכות, וכיון שתקנם נתעצרה המגפה. וכן הוא גם במדרש תנחומא פרשת קרח (סימן יב ד"ה מנצפ"ך האותיות)  שכתב, "הוקם על"  ש"על" בגימטריא ק' כנגד ק' ברכות, שבכל יום היו מתים מישראל ק' אנשים בא דוד ותקנן לק' ברכות (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך" קרי ביה מאה, אלו ק' ברכות, כיון שתיקנום נעצרה המגפה (וכן הובא בילקוט שמעוני פרשת עקב רמז תתנה).

מקור נוסף הובא בירושלמי בסידור רש"י (סימן א') וז"ל: תניא בתלמוד בבלי היה ר' מאיר אומר חייב אדם מישראל לברך מאה ברכות בכל יום, ובירושלמי גרסינן הכי, תני אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצוות בכל יום, שנאמר "מה ה' אלהיך שואל מעמך" (דברים י, יב) אל תקרי "מה" אלא "מאה", ולכך תיקן דוד מלך ישראל כשהודיעוהו יושבי ירושלים שמתים מישראל מאה בני אדם בכל יום, ותיקן מאה ברכות, דכתיב "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על" (ש"ב כג, א), "על" בגימטריא מאה הוי, שבכל יום ויום היו מתים מישראל מאה איש, ולא היו יודעים מפני מה, עד שבא דוד המלך ותיקן מאה ברכות. ונראה הדבר שנשתכחו ובאו תנאים ואמוראים ויסדום, וכו', וכל אחד ואחד חייב בהן. וכן עיין בסדר רב עמרם גאון ברכות השחר.

וכן יש בזה ענין על פי הקבלה,  כמובא בזוהר חדש  (תיקונים כרך ב דף פג עמוד א')  בזמן שצריך הקב"ה להצדיק צדיק ולעשות עמו צדקה שהוא מלכות עם התחתונים נכללים בו כל הספירות ונקראים צדיקים על שמו וה' נקרא על שמו צדיק שנאמר "צדיק ה' בכל דרכיו". ומרחם על בריותיו בצדקה. ואין "צדקה" אלא תפלה שהיא צ' תשעים אמנים. ד' ארבע קדושות בכל יום. ק' מאה ברכות. ה' חמשה חומשי תורה וזהו "צדקה תרומם גוי" (משלי יד) ועליו נאמר לאברהם "ויחשבה לו צדקה". וכשהוא רוצה להגין בה נאמר בה (ישעיה נט) "וילבש צדקה כשריון". מצד ה' היא צדקה.

ואכן היראים והחרדים לדבר ה' השתדלו בכל מאודם לקיים מצות מאה ברכות בכל יום, וכמובא בספר יסוד מורא לראב"ע (שער ב') שהביא ששמע על חכם חסיד שהיה משוטט בחוצות לבקש מי שיש לו עוף שישחטנו ודעתו על הברכה למלאות מאה ברכות בכל יום. (אולם פשיטא שעצה זו אינה מועלת לשבת).

 

חשיבות ענין מאה ברכות

בברכי יוסף (אורח חיים סימן מו ס"ק ה') כתב: חייב אדם בכל יום לברך מאה ברכות וכו'. כתב בארחות חיים (אות ב) כל האומרן מובטח שהוא בן העולם הבא ומשתכר וכו'.

ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן יא בפרק ד - סוד המאה ברכות) האריך בזה וכתב שסוד המאה ברכות הוא ענין נשגב ונורא עד מאד, כי לא על חנם אמרו זכרונם לברכה "מה ה' אלקיך שואל מעמך" אל תקרי "מה" אלא "מאה", וכיון שה' יתברך אינו שואל מעמנו כי אם הדבר הזה בלבד דבר גדול הוא (סדר היום בחיוב מאה ברכות בכל יום), עיי"ש.

 

מהו הלימוד  מהפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך"

הנה אמרו בגמרא במנחות הנ"ל תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: (דברים י') "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך". ופירש רש"י  "מה ה' אלהיך" קרי ביה מאה.

וביאר זאת בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת עקב) וז"ל: ועתה נפרש כוונת הכתוב "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך". ופירש הרמב"ם ז"ל כי הכל נפשך עד לטוב, כלומר "מה ה' אלקיך שואל מעמך" לצרכו, ומה תתן לו ומה תוסיף לו בעבודתו. הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וגו' כלומר העליונים הרוחניים הכל שלו ואין לו צורך בעבודתך אלא לטובתך ובעבור אבותיך, וזהו רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם, ויפה פירשו לדרך הפשט.

בתוספות שם במנחות (ד"ה שואל מעמך) ביאר ארבעה פירושים בדבר דרשה זו, א. פירש רבינו תם דהוי "שואל" מלא ויש מאה אותיות בפסוק (היינו דבאותו פסוק כתיב מאה אותיות וכנגדן חייב אדם לברך ק' ברכות בכל יום "ושואל" כתיב מלא), ב. ויש מפרשים דתיבת "מה" עולה בא"ת ב"ש מאה, ג. ובקונטרס פירש אל תקרי "מה" אלא "מאה" כלומר שחייב ק' ברכות, ד. ויש מפרשים כדי להשלים מאה באותיותיה וכי קרית "מאה" הרי כולן.

ועיין במחזור ויטרי (סימן א' ד"ה תניא היה) ביאר פירוש השני בתוספות ש"מה" בגימטריא מאה בא"ת ב"ש, שים צ' במקום ה' וי' במקום מ' הרי י"ץ ונמצא "מה" בגימטריא מאה.

ובשפת אמת (מנחות מג, ב) כתב על הפירוש הרביעי בתוספות שהביא בשם יש מפרשים כדי להשלים וכו' כלומר היש מפרשים חוזרים על דברי רבינו תם (הוא הפירוש הראשון) שכתב דמאה אותיות בפסוק "ושואל" מלא, ויש אומרים אלו סבירא להו "שואל" יהיה חסר גם כן אתי שפיר כיון דאל תיקרי "מה" אלא "מאה" שוב יהיה גם כן מאה אותיות.

 

הטעמים למצות מאה ברכות כל יום

טעם ראשון, כפי שמצאנו בדברי הגמרא במנחות מג, ב תניא, היה רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: (דברים י') "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך", וביאר רש"י "מה ה' אלהיך וגו'" - קרי ביה מאה.

טעם שני, בספר שבולי הלקט (ענין תפילה סימן א') הביא שמצא בשם רבינו שלמה זצ"ל שדוד המלך יסדם שנאמר "נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על", "הקם על" כתיב, שהקים יסוד מאה ברכות מנין ע"ל. ומה ראה דוד ליסדם, לפי שהודיעוהו אנשי ירושלים שהיו מתים מישראל מאה איש בכל יום ולא היו יודעים מפני מה עד שראה דוד ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות ההא דכתיב נאום הגבר הקם "על".

טעם שלישי, בפירושי סידור התפילה לרוקח (ענין מאה ברכות) כתב: ולפי שחטאנו לפני ה' חרב בית המקדש ואין מזבח וקרבן, וחפץ בשלום עמנו, ציוונו לומר לפניו מאה ברכות, כמו שהבטיח לאברהם אבינו שנאמר (בראשית טו, ח): "במה אדע כי אירשנה", אמר אברהם אבינו לפני הקב"ה רבונו של עולם תודעני באי זו זכות בני מתקיימים בעולם. אמר לו: קחה לי עגלה משולשת, ויהו מקריבים לפני קרבן. אמר אברהם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן חרבנו מה תהא עליהם. אמר לו, יהו אומרים לפני ק' ברכות בכל יום, ומעלה אני עליהם כאילו הקריבו לפני כל הקרבנות. לכך תיקנו ק' ברכות, כנגד ק' פסוקים שיש במקרא שבהם כל הקרבנות. ועיין שם בהערות שכתב שקשה לדעת לאיזה פסוקי קרבנות נתכוין הרוקח.

טעם רביעי, בספר שבולי הלקט (ענין תפילה סימן א') כתב, דיש למדין אותו מזה הפסוק "הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'". כ"י כ"ן בגמטריא מאה הוי. וכן הובא בספר המנהגים (הגהות המנהגים בהקדמה) שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר (תהלים קכח, ד) "כי כן יבורך גבר", כ"י כ"ן בגימטריא מאה.

טעם חמישי, בספר המנהגים (הגהות המנהגים בהקדמה) כתב טעם נוסף שנאמר (במדבר כה, יב) "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", לכ"ן גימטריא מאה.

טעם שישי, הביא בשו"ת יוסף אומץ (סימן נ') מדברי הרב פנים מאירות בספר כתנות אור (פרשת נצבים) שכתב מדנפשיה דטעם מאה ברכות להגן על צ"ח קללות. ואחר כך הביא משו"ת יוסף אומץ שראה דזו של כת הקודמין היא דכן כתב רבינו מהר"א מגרמיזא בספר הרוקח (סימן ש"ך) עיי"ש.

וביאר זאת בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן יא פרק ד') שהמאה ברכות הוא כדי להגן על צ"ח קללות הכתובים במשנה תורה וכשתדרוש גם "כל חלי וכל מכה" הרי ק', ולכן נבנה בית המקדש גבוה ק' אמה כנגד "מה ה' אלקיך דורש מעמך כי אם ליראה", וכנגד כל ברכה עשרה זהובים שכר כדאמרינן בחולין  פז, א וסימנן כי סמך עשרה זהב משקלם אצל "ברוך ה' אלקי אברהם" (בראשית כד) הרי לק' ברכות אלף זהובים, וכו', ומזה אנו למדים עד כמה חיבב אותנו הקב"ה כדי שנשתכח אלף זהובים בכל יום (כל בו סימן א).

טעם שביעי, על פי הלשון "הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך", כתב הרד"א (דף מה, ב) "הן הם" גימטריא מאה, כנגד מאה ברכות של כל יום.

טעם שמיני, כתב הבעל הטורים עה"ת בפסוק (בשמות לח, כז) "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרכת מאת אדנים", דמכאן סמך לחיוב מאה ברכות מהתורה בכל יום, והיינו מפני שהם כאדנים, משום שברכות אלו יסודות בדרך החיים לברך את ה' באכילה בשתייה בקימה בשכיבה ובלימוד תורת ה', שהכל ממנו יתברך.

טעם תשיעי, בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת ואלה תולדות יצחק ד"ה ויתרוצצו הבנים) הביא במה שכתוב "ויקראו שמו עשו" ("ויקראו" לשון רבים), פירש כל הרואים אותו, וכתיב ביעקב "ויקרא שמו", הקדוש ברוך הוא קראו יעקב מענין עקב, כי השכר בא בעקב, והיו"ד (מהשם יעקב) הוא מהשם יתברך שקרא שמו יעקב, זה הוא שם נכבד מורה כי השכר הוא באחרית. "עין" רמז ל"חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט, א)  כל אחד כלול מעשר, וכנגדם שבעים שרים ושבעים סנהדרין. "קוף" עשרה הויות כל אחד כלול מעשר וכנגדן ההיכל מאה אמה מאה ברכות. הב' שתי תודות שני לוחות.

ועיין עוד בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת מטות ומסעי) שכתב ש"יעקב" על שם אותיותיו שהם מורים על ענינים גדולים, הי"וד י' מאמרות ו"י הדברות ו"י אספקלריאות, והעין ע' נפש שירדו כנגד ע' שרים כמנין הסנהדרין, והק"וף מאה ברכות וההיכל מאה אמה, והבי"ת שתי תורות תורה שבכתב ושבעל פה, שני לחות הברית וכו'.

טעם עשירי, הביא בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת לך לך) לענין העשרה נסיונות שנתנסה אברהם שמנו חז"ל הראשון "לך לך" והעשירי "לך לך אל ארץ המוריה". ויש בקצת המדרשות כן כי אמרו פתח בלך לך וסיים בלך לך, ולך לך עולה מאה רמז למאה ברכות, ולכן לא נולד יצחק עד שהיה אברהם בן מאה שנה.

ועיין עוד בזה בספר כלבו (סימן קכב ד"ה ראשונה מי"ח) כתב, שתיבת "מודים" בגימטריא מאה כנגד ק' ברכות שחייב אדם לומר בכל יום. וכן הביא בדרשות ר"י אבן שועיב (פרשת עקב ד"ה ועתה נפרש) מדברי המדרש שכתב,  כי על כן תיקנו בתפילה לומר מודים כי מודים עולה מאה. וכל המקיים כריעת מודים כתקנה עד שיתפקקו כל חוליות השדרה כאילו קיים מאה ברכות.

 

חשבון המאה ברכות בכל יום

בראשונים ובאחרונים, מובאים כמה שינויים בסדר החשבון וסיכומים למספר החשבונים, והם לימי חול, שבת ויום טוב, ונביא כמה דוגמאות בחישובי הברכות לענין ימי החול.

חישוב ראשון, בתשובות לרב נטרונאי גאון (אורח חיים סימן ט') הביא החשבון: שמתחיל לברך על נטילת ידים. אשר יצר. אלהי נשמה. שלא עשאני גוי. עבד. אשה. מגביה שפלים. ומלביש ערומים. זוקף כפופים. רוקע הארץ על המים. מכין מצעדי גבר. שלא חסר מצרכי כלום. אוזר ישראל. המעביר. וג' ברכות של תורה. ואחת לתפלה של ראש. ואחת לתפלה של זרוע. ברוך שאמר. ישתבח. יוצר אור. אהבה. גאל ישראל. וי"ט ברכות של תפלת לחש, עם ברכת המינין. ומכאן ואילך כשנוטל ידיו אינו חייב לברך אלא לאכילת פת ולתפלה. וברכת המוציא. שהכל. בורא נפשות. ואחר הסעודה ברכת הזן. ברכת הארץ. בונה ירושלים. הטוב והמטיב. ועל כל פעם ששותה ועל כל פעם שנפנה לצורכו. אף על פי שאינו מברך על נטילת ידים צריך לברך אשר יצר. הרי חמישים ברכות. וברכת נטילת ידים למנחה. וי"ט ברכות של תפילת המנחה. וי"ט ברכות של ערבית. וב' לפני קריאת שמע. וג' לאחריה. וכשבא לישן ברכת המפיל. נמצא בחול שיש בו ג' תפלות של י"ט ברכות אתה יכול להשלימן. אבל בשבת שאין בו אלא שבע (ברכות) ממלא אותם באספרמקי ומגדי (בבשמים ומיני מגדים).

ועיין בתשובות רב נטרונאי גאון שם שכתב, שהללו כולם כשאתה סופרם אתה מוצא שנותרו על מאה הרבה. אולם בספר שבולי הלקט (ענין תפילה סימן א') הביא גם החשבון שמצא בשם רב נטרונאי גאון זצ"ל והקשה עליו שהרי לא עלה חשבונו למאה. ויישב שם שנראה שצריך להשלימן בסעודה של ערבית שהרי רב נטרונאי לא חישב אותה.

חישוב שני, בבית יוסף (אורח חיים סימן מו אות ג') הביא החשבון כך: מנין מאה ברכות כך הוא, בלילה כשהולך לישן מברך המפיל חבלי שינה ובשחר מברך נטילת ידים ואשר יצר ועוד מברך ט"ו ברכות מאלהי נשמה עד הגומל חסדים טובים ושלש ברכות על התורה וברכת ציצית וברכת תפילין וברוך שאמר וישתבח וברכות קריאת שמע שחרית וערבית שבע הרי ל"ב ונ"ז ברכות בשלש תפלות ובשתי סעודות שהוא סועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות ח' בכל סעודה אחת כשנוטל ידיו וברכת המוציא וד' ברכות שבברכת המזון וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו הרי מאה וחמש ברכות אדם מברך בכל יום ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית ותפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם, עכ"ל. ולכן לפי חשבון הבית יוסף מברכים מאה וחמש ברכות ביום רגיל.

חישוב שלישי, במשנה ברורה (סי' מ"ו ס"ק יד) הביא החשבון כך: אנו מברכים בכל יום יותר ממאה ברכות, כיצד, בלילה כשהולך לישון מברך המפיל, ובשחר, מברך על נטילת ידים ואשר יצר, ועוד ט"ז ברכות בברכת השחר וג' ברכות על התורה הרי כ"ב (לדעת הרמ"א בסי' מ"ז סעי' ו' בהג"ה), וברכת ציצית ותפילין הרי עוד שלש (לפי מנהגנו שמברכין שתים על התפילין), וברוך שאמר וישתבח הרי עוד שתים, וברכת קריאת שמע שחרית וערבית עם ברכת יראו עינינו שמונה, הרי ל"ה, נ"ז ברכות דג' תפלות הרי צ"ב, בשתי סעודות שסועד אחת ערבית ואחת שחרית יש ט"ז ברכות, כי בכל סעודה שסועד יש ח' ברכות, על נטילת ידים, המוציא, ד' ברכות שבברכת המזון, וכשהוא שותה כוס בברכת המזון מברך לפניו ולאחריו, הרי ק"ח ברכות, עכ"ל. ולכן לפי חשבון המשנה ברורה יוצא שמברכים בכל יום מאה ושמונה ברכות.

חישוב רביעי, בערוך השולחן (שם סעי' ב') הביא שהפוסקים טרחו בחשבון המאה ברכות בצמצום, שיש שחשבו ק"ה ברכות בכל יום (הבית יוסף) ויש שחשבו ק' רק ביום התענית (מגן אברהם ס"ק ח'), ולדעתו נראה דהוי ק' בצמצום בכל יום, עיין שם בחשבונו.

ומכל מקום האריכו הראשונים והאחרונים במנין המאה ברכות, ביניהם הרמב"ם (בפ"ז מהל' תפלה הי"ד), האבודרהם (שער ג' בברכות המצות ומשפטיהם), הב"י בטור סי' מ"ו (ועיי"ש במג"א סק"ח ומחצית השקל שם), ספר העיתים (סימן קצה), סדר רב עמרם השלם (עמ' ), יראים השלם (סי' רנה), המנהיג (עמ' ), ושו"ע הגרש"ז (שם בסעי' א'). ולשינויים אחרים בסדר החשבון עיין גם בעיטור (הל' ציצית שער ג') ובשבלי הלקט השלם (שם) ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן יא).

 

חיוב מאה ברכות בכל יום דאורייתא, דרבנן או מדת חסידות

במצות מאה ברכות בכל יום נחלקו בזה הראשונים האם חיוב זה הוא מדאורייתא או מדרבנן, או שמא אינו אלא מידת חסידות בעלמא, ואכן רוב האחרונים הכריעו בזה להלכה דהוי מצוה מדרבנן.

בספר המצוות לרמב"ם (שורש א') כתב וז"ל: השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצוות שהן מדרבנן. דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבאורו כי אחר שהיה לשון התלמוד "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני" איך נאמר בדבר שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין. אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה בכלל מצוות עשה וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים וכו', ומובא שם שהבה"ג (הבעל הלכות גדולות) מנה את חיוב מאה ברכות בכל יום בכלל מנין המצוות שלו.

בראבי"ה (ח"א מסכת ברכות סימן קמו) מבואר דזה אסמכתא, וז"ל: וכן מצאתי שהשיב רב נטרונאי גאון ריש מתיבתא דמתא מחסיא לבני אליסאנה שדוד תיקן מאה ברכות דכתיב "נאם הגבר הוקם על" - ע"ל בגימטריא מאה הוי, כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם מאה ברכות ואסמכינהו רבנן אקרא "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" אל תיקרי "מה" אלא "מאה" שהקדוש ברוך הוא שואל מנין ק' ברכות בכל יום.

כן מוזכר בקיצור שולחן ערוך (סימן ו' סעיף ז') שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות לפחות, ודוד המלך תיקן זאת, רמז לדבר, "נאום הגבר הוקם על" "על" בגימטריא ק', וסמך מן התורה, "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך" וגו', אל תקרי "מה" אלא "מאה". אולם בספר יראים (סימן רנה ד"ה מאה ברכות) כתב שאנשי כנסת הגדולה קבעוה.

 

חיוב מאה ברכות הוא מידת חסידות

בהמשך דברי הגמרא במנחות (שם) איתא, רב חייא בריה דרב אויא, בשבתא וביומא טבא טרח וממלא להו באספרמקי ובמגדי - דהיינו שבשבת וביום טוב, שחסר ממנין מאה ברכות בגלל הקיצור של תפילת שמונה עשרה, היה ממלא רב חייא את תשלום הברכות על ידי בשמים ומגדים.

וכתב מרן הגאון חיד"א בספר מחזיק ברכה (סי' רצ, אות א) על דברים אלו "כיון דחזינן דבש"ס יחס זה דוקא לרב חייא בריה דרב אויא, ומשמע דהוא דוקא היה מצויין לטובה בהא מילתא, למדנו דלטרוח בזה הוא מידת חסידות" עכת"ד, ולפי דברינו הנ"ל, קשים הם דברי החיד"א שרוצה לומר דחיוב מאה ברכות הוי מילתא דחסידות בעלמא, לא מבעיא לדעת הבה"ג והמנהיג דלפי המתבאר מדבריהם הוי תקנה קדומה מזמן משה רבינו, אלא אפילו לשאר הפוסקים משמע דעל כל פנים חיוב איכא, וכיצד רוצה מרן חיד"א לומר דההשתדלות בחיוב מאה ברכות הוא מידת חסידות. (ועיין בשו"ת עטרת פז שהקשה כן).

 

ביאור בשיטת הבה"ג והמנהיג שהוי מצוה דאורייתא

בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון או"ח סימן א') כתב דלכאורה חיוב מאה ברכות הוא מדרבנן, מהא דחזינן במדרש רבה (במדבר פי"ח) דמבאר שם המדרש על הפסוק (בשמואל ב, פכ"ג - פ"א) "נאום הגבר הוקם על", "על" - גמטריה מאה, שבכל יום היו מתים מישראל מאה איש שמפני זה בא דוד ותיקן מאה ברכות, ואם כן לפי דברים אלו מתבאר, דכל ענין מאה ברכות דוד המלך תקנם אם כן חיובם הוא מדרבנן.

ולכאורה לפי זה היה מקום להעיר על מאי דחזינן לבה"ג (שהביאו הרמב"ם "בספר המצוות" בריש שורש א) שמנה את חיוב מאה ברכות בכל יום בכלל מנין המצוות. אולם האמת היא, דאולי אפשר לבאר את דברי הבה"ג דלעולם חיוב מאה ברכות בשורש תקנתם הוא מדאורייתא, אלא שכנראה לא היו זהירים בזה כל כך עד זמן דוד המלך שפרצה המגפה. ומאחר שדוד המלך חיזק את ענין זה של מאה ברכות, שכנראה ראה ברוח הקודש שהמגפה באה בגלל שלא היו מקפידים על ענין זה, נקראת על שמו.

וביתר שאת כתב בספר "המנהיג" לרבינו אברהם ב"ר נתן הירחי ז"ל (בעמוד ו - דפוס ורשא), וז"ל: ודבר זה מסורת בידינו מאבותינו למשה מסיני, שיש לברך מאה ברכות בכל יום מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים וכו', ונראים הדברים שאחר שיסדם משה רבינו ע"ה, שכחום וחזר ויסדם דוד המלך כלפי מה שראה שהיו מתים מאה אנשים בכל יום וכו', ושוב שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום כמו שמפורש בברכות בירושלמי, עכ"ל.

ואם כן לפי דברים אלו יתישבו במקצת דברי הבה"ג הנ"ל, דמנה את חיוב מאה ברכות בכלל מנין המצוות, ולא יקשה מדברי המדרש הנ"ל שדוד יסדם. דלעולם עיקר החיוב הוא מזמן משה רבינו ע"ה שקיבל מסיני, אולם במרוצת הזמן נשתכחו הדברים, ובא דוד והחזיר עטרה ליושנה עקב המגפה שפרצה בזמנו, שהברכות היו רפואה למכה.

אולם יש לציין, כי בפשטות אין לדייק מדברי המנהיג דסבירא ליה דחיוב מאה ברכות הוא דאורייתא, דאף על גב דנקט ברישא דמילתיה שדבר זה מסורת בידינו מאבותינו "למשה בסיני" שיש עלינו לברך מאה ברכות בכל יום, לאו דהיינו שמשה קיבל דבר זה בסיני מפי הגבורה, אלא היינו שמשה רבינו ע"ה תיקנן מדעתו בזמן מעמד הר סיני.

 

הוכחה שחיוב מאה ברכות אינם אלא מדרבנן

בשו"ת עטרת פז (חלק ראשון או"ח, מילואים ריש סימן א') האריך במה שדנו אם מצות מאה ברכות בכל יום הוי דאורייתא או דרבנן, שלכאורה מדברי הגמרא דברכות (לה, א) דשקלינן וטרינן התם בגמרא במקור החיוב בברכה שלפני המזון, ומכיון שכן הוא, דחזינן דהכי נקטי הראשונים דכל חיוב הברכות מלבד ברכת המזון, הוי מדרבנן, אם כן יש לומר בפשטות לפי זה דכל חיוב ברכת מאה ברכות בכל יום לא הוי אלא מדרבנן, דהרי מדאורייתא אין שום חיוב לברך אלא רק ברכת המזון, ואיך יתכן שתצוה התורה לברך מאה ברכות בכל יום.

אמנם הנה איכא הרבה מהראשונים דסבירא להם שחיוב ברכת התורה נמי הוי מדאורייתא, ואם כן לפי זה אפילו אם נוסיף דברכת התורה הוי נמי מדאורייתא, ואפילו אם נאמר שגם ברכות המצוות וברכת מעין ג' הוו מדאורייתא, אכתי לא יגיע חשבונם לסך מאה ברכות בכל יום. ובנוסף לכל דחזינן שדעת מרן ז"ל היא דרק ברכת המזון בלבד הוא דהוי ביה חיוב מדאורייתא, אבל שאר ברכות ואפילו ברכת התורה וברכות המצוות וברכת מעין ג' לא הוו אלא מדרבנן וכמבואר, עד כאן תוכן דברי שו"ת עטרת פז. ועוד עיין בזה בשו"ת יוסף אומץ (סימן נ') בדין מאה ברכות ותקונם.

 

חיוב נשים במצוה זו

יש להסתפק האם נשים חייבות במצות מאה ברכות בכל יום, ולמעשה תלוי האם מצוה זו נכללת בגדר מצות עשה שהזמן גרמא, כיון שבכל יום צריך לברך מאה ברכות. והנה התוספות בברכות כ, ב (ד"ה בתפילה) מוכיח שגם במצוות מדרבנן שייך לומר דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, ואם כן יש לומר שנשים יהיו פטורות ממצות מאה ברכות בכל יום.

אולם רש"י בברכות כ, ב (ד"ה הכי גרסינן) כתב לענין חיוב נשים בתפילה וז"ל: ולא גרס "פשיטא" דהא לאו דאורייתא, עכ"ל. ומשמע מדבריו דסבירא ליה דלא שייך לומר דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא במצוה דרבנן אלא רק במצוות דאורייתא.

ולכאורה בנידון דידן במאה ברכות, הרי החיוב הוא לברך בתוך יום ולילה (מעת לעת) מאה ברכות ונמצא דזמנם בכל עת. ואם כן שוב יש לומר דזה לא מקרי זמן גרמא, ואולי לכן נשים יהיו חייבות לברך מאה ברכות.

ומעוד מקום היה נראה לחייב את הנשים בענין זה, והוא על פי מאי דחזינן בגמרא דשבת (לד, א), בחיוב נשים במצות מזוזה דחייבות הם משום דכתיב במצוה זאת "למען ירבו ימיכם", ואמרינן, גברי בעי חיי, נשי לא בעי חיי? מדתלה מתן שכרה בריבוי ימים ונשי נמי בעי חיי לכן חייבים גם הן במזוזה (רש"י). ואם כן גם בנידון דידן אפשר לומר דהרי לפי דברי המדרש הנ"ל מבואר, דדוד תיקן את המאה ברכות מפני המגפה שהיתה בזמנו משום שלא הקפידו על מאה ברכות וכנ"ל. ולפי זה הרי גם נשים בעו חיי, ולכן היה נראה לחייב אותן בחיוב מאה ברכות.

אולם לכאורה יש לומר, דהראיה הנ"ל אינה מוכרחת. דמניין לומר דמה שדוד תיקן את המאה ברכות בכל יום, היה משום שגם הנשים היו מתות במגפה, דילמא רק הגברים היו מתים ובעבורם תיקן דוד ענין מאה ברכות. וכן גם לדברי הרוקח, שביאר דחיוב המאה ברכות הוא כנגד צ"ח קללות, יש לומר דהנפקא מינה דוקא לגבי גברים.

ועוד יש לומר שהרי מצינו בשו"ע (או"ח סי' רצ סעי' א') שכתב "ירבה (בשבת) בפירות ומגדים ומיני ריח כדי להשלים מנין מאה ברכות", דהרי חסר בשבת ממנין מאה ברכות, כדאיתא במנחות מג, ב, ולכאורה אם איתא דנשים חייבות במנין מאה ברכות, הרי גם להם חסר בכל יום טובא ממנין מאה ברכות, דהרי הם פטורות מברכות קריאת שמע שחרית וערבית לפניה ולאחריה, וכן מברכת טלית ותפילין, ברוך שאמר וישתבח. וכמו כן מצד עיקר הדין, סגי להו בתפילה אחת בכל יום. ועם כל זה לא מצינו לא בגמרא ולא בפוסקים, אשר יעירו ויעוררו כיצד ישלימו הנשים מאה ברכות בכל יום, שזה דבר מצוי יותר, דשייך גם בשאר ימות השבוע.

אכן בספר הליכות ביתה (סי' יג סעיף א') הביא גם דיש להסתפק בזה אם אשה חייבת בענין  דמאה ברכות בכל יום, והסיק שמסתבר שהיא פטורה. ובהערות (שם, אות ב) כתב, דלא מצא בפוסקים שידונו בזה, אבל לכאורה לפי מה שכתב הטור בשם רב נטורנאי גאון, הטעם לחיוב מפני שהיו מתים, יש לומר דגם נשים בכלל זה.

אלא דצריך עיון דהא לגבי שבת דליכא בה ברכת תפילין ועוד ברכות, כתבו הפוסקים דישלים הברכות על ידי אכילת פירות וכו', ואמאי לא הזכירו כן לגבי הנשים שהן פטורות מהרבה ברכות, שנמנו בין המאה, וממילא בכל יום צריכות להשלים. וכן שמע ממרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל, דמסתבר כיון שבחשבון של מאה ברכות כלול התפילות וברכות קריאת שמע וכו', לכן מעיקרא לא חייבום לנשים, שהרי בצום שאי אפשר להשלים הברכות באכילה וכיוצא בזה, במה ישלימו הנשים שאינן מתפללות, למאה ברכות, עיי"ש. ומתורף דבריו עולה ומתבאר, דאין הכי נמי דנשים פטורות מחיוב זה דמאה ברכות בכל יום.

ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' כג) שכתב כיוצא בדברים הנ"ל, דמהא דהבית יוסף מנה בכלל מאה ברכות ברכת ציצית ותפילין וכדומה ברכות שאינם שייכות בנשים, ולא העיר על הנשים כיצד הן ישלימו את מנין מאה ברכות במקום ברכות אלו, וכמו כן לא מצינו בפוסקים שיעירו ויעוררו כיצד נשים ישלימו מנין מאה ברכות במקום הברכות שהם פטורות בהם, שמע מינה דנשים פטורות מהאי דינא דמאה ברכות בכל יום. עיי"ש. וכן מוכח כעין זה בתשובות והנהגות (חלק ב' סי' קכט).

 

דברי הפוסקים בחיוב זה

ברמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים (פרק ז' הלכה יד) כתב וז"ל: חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה ומה הן מאה ברכות אלו וכו'.

כן פסק הטור (אורח חיים סימן מו) שודאי חובה הוא על כל יחיד ויחיד לברך אותן דתניא היה רבי מאיר אומר מאה ברכות חייב אדם לברך בכל יום וסמכוה על דרש הפסוקים. וראה שהוסיף השולחן ערוך (אורח חיים סימן מו סעיף ג') שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות "לפחות".

 

מדוע אין ברכה על מצות מאה ברכות

יש לברר מפני מה לא נתקנה ברכה על מצות מאה ברכות בכל יום, ומאי שנא משאר מצוות דרבנן שתיקנו חז"ל עליהם ברכה, כקריאת המגילה וקריאת התורה וכיוצא בזה.

ושמא יש לומר בזה ובהקדם, הנה קושיא מעין זו הקשה הרוקח (בסי' רפג) לענין ארבע כוסות, מדוע אין אנו מברכים על שתיית ארבע כוסות "אשר קדשנו במצותיו וצונו לשתות ארבע כוסות", כמו על נר חנוכה שהוא מדרבנן וגם אין מברכין על ההלל שבתוך ההגדה.

ותירץ שם, לפי שאינו עושה את המצוה של ד' כוסות והלל ביחד, כלומר כל הברכות שמברכים היינו דוקא שעושה את המצוה ללא הפסקה, כקריאת המגילה שאין קוראה לסירוגין, וכן קריאת התורה ותקיעת שופר, מה שאין כן ד' כוסות שצריך לעשות על כל אחת ואחת מצוה, שאם שתאן בבת אחת לא יצא, וכיון שאינם מכונסים יחדיו אלא מפוזרים אין מברך עליהם.

ולפי זה נראה לומר פשוט אף לענין מצות מאה ברכות בכל יום, שהרי אין שום היכי תימצי לקיים המצוה בבת אחת אלא היא מצוה המתקיימת בכל שעות היום, וכיון שחז"ל תיקנו ברכה רק על מצוות שנעשות בשלמות בבת אחת אין מברכים עליה.

ומעוד טעם אפשר לומר שלא תיקנו ברכה על מצות מאה ברכות, דהנה בספר מעשה ניסים בפתיחה (לרבי יעקב מליסא בהגדה) כתב שהטעם שלא תיקנו ברכה על סיפור יציאת מצרים, משום שבכל דבר שתיקנו ברכה בגוף המצוה לא תיקנו ברכה על צווי עשיית המצוות, כי אינו בדין לתקן ברכה על ברכה, דהרי ברכת המזון גם כן מצות עשה דאורייתא הוא ולא תיקנו לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו על ברכת המזון", אלא אין מברכים כיון שאין מתקנים ברכה על ברכה, עיי"ש.

ולפי זה נראה פשוט במצות מאה ברכות בכל יום, דהטעם שאין מברכים על מצוה זו, כיון שכל ברכה וברכה במצוה זו היא לה' ואין הוא כדאי לתקן ברכה על ברכה, וכדברי המעשה ניסים גבי ברכת המזון.

 

סיכום הענין

עשרה טעמים לפחות מצאנו למצות מאה ברכות בכל יום: הראשון, כנגד הפסוק "מה" ה' אלקיך שואל מעמך. השני, שדוד המלך יסדם שנאמר נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם "על". השלישי, שתיקנו ק' ברכות כנגד ק' פסוקים שיש במקרא שבהם כל הקרבנות. הרביעי, שנלמד מהפסוק "הנה כי כן יבורך גבר" כ"י כ"ן בגמטריא מאה הוי.

החמישי, שבפסוק "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", לכ"ן גימטריא מאה. השישי, דטעם מאה ברכות להגן על צ"ח קללות. השביעי, ד"הן הם" גימטריא מאה. השמיני, שבמשכן היו מאה אדנים. התשיעי, לפי שההיכל היה מאה אמה. העשירי, ש"לך לך" עולה מאה.

ועוד מובא במדרשים דדוד המלך התקין אותם (טוש"ע סימן מו בשם ר"נ גאון) לפי שהיו מתים בכל יום מאה אנשים ועמד והתקין מאה ברכות ונעצרה המגפה שנאמר (שמואל ב, כג, א) "נאם הגבר הוקם על", "על" בגמטריה מאה.

ולכן פסקו הראשונים והאחרונים שחייב אדם לברך בכל יום מאה ברכות, לכל הפחות. ואם יכול להוסיף על המאה ברכות הרי זה משובח כמו שאמר דוד (תהילים עא, יד) "והוספתי על כל תהלתך", ואמר עוד (שם עא, טו) "פי יספר צדקתך כל היום תשועתך כי לא ידעתי ספורות" (אבודרהם שער ג' בברכות המצות ומשפטיהם).

שינוי גודל גופנים
ניגודיות