תפריט
ויגש יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה (מד, יח)

 

וכבר עמד רש"י על כמה עניינים הצריכים ביאור במקרא, שהדגיש רצונו לדבר באזניו דיקא, וביקשו לבל יחר אפו בדברו אליו, וחתם דבריו להשוותו לפרעה, ומה ענין כל דבר בפ"ע ומה ענין כולם זל"ז. אלא יהודה היה רואה כי כל נסיונות האחין להראות את יוסף כי אינם מרגלים אלא אנשים כנים הם לא עלו יפה ועדיין הוא חושדם, ומכך הסיק כי הלא יוסף אינו שומע ישירות את דבריהם כי אם ע"י מתורגמן, ובודאי אותו מתורגמן מסלך דבריהם ואינם עולים יפה, אכן כאשר ישמע דבריהם מפיהם בודאי יווכח בצדקתם וישוב חרון אפו מהם.

והוא אשר ביקשו לדבר באזנו בלא המליץ בינותם כי אם מפיהם לאזנו ואז כבר לא יחר אפו עליהם, והמשיך ואמר כי הלא שווה הוא בדרגתו לפרעה וא"כ כמו שיודע פרעה כל הלשונות וכמתחייב ממעמדו חיים כמלך כך ודאי יוסף השוה בדרגתו אליו יודע כל הלשונות ומבין אף לשפתם הם ושוב אין צריך מתורגמן ויכולים לדבר איליו ישירות ולהסיר חרון אפו.

(מהרש"א)

 

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר (מד, יח)

 

לכאורה קשה, דכיון שאמרו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים, איך עמד יהודה לטעון נגדו בדברים קשים הלא נמצאה הגניבה בידם.

ונראה ליישב, דהנה יש לדון בעשרה שגנבו שוה פרוטה שהנגזל נחסר פרוטה אבל כל אחד גנב פחות משוה פרוטה, ונראה לומר דדינם כגנב חפץ שאין בו שוה פרוטה כיון שכל אחד גנב פחות משוה פרוטה. אלא דיש לעיין איך חיוב התשלומין בדבר ששוה לנגזל הרבה אבל אצל שאר בני אדם אינו שוה הרבה, אם חייב הגזלן לשלם לפי ערך השויות של הנגזל או לפי ערך השויות של שאר בני אדם. מעתה י"ל דבגביע של יוסף לא היה בו שויות כל כך ורק מחמת שיוסף ידע לנחש בו עבורו היה שוה יותר מאחרים, ואם נאמר דחיוב הגזלן לשלם הוא לפי השויות אצל שאר בני אדם נמצא שלא היה בגביע שוה פרוטה לכל אחד מן האחין.

והנה איתא בשו"ת שבות יעקב (ח"א, סימן קעח) דשנים שגנבו ביחד וחלקו הגניבה ואחד מהם ברח שיכול הנגנב לתבוע הכל מהשני, ואף דבשנים שהזיקו אין הניזק יכול לתבוע הכל מאחד, שאני גניבה דכיון שגנבו בשותפות להנאת עצמן והתעסקו בשותפות לגנוב ודאי נעשו אחראין וערבין זה לזה, (ועיין בפתחי תשובה חו"מ (שמח, ז) שהביא חוות יאיר שחולק בזה).

ולפ”ז י"ל, דבתחילה חשבו האחים שגם הם יכולים להשתמש בגביע שגנב בנימין ושייך בגביע שיהיה הנאה לכולם, לכן אמרו ליוסף וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים כדין גניבה בשותפות, דכיון שיש הנאה בגניבה כולם ערבים ואחראים זה לזה. אלא דכיון שאמר להם יוסף ואתם עלו לשלום אל אביכם, ע"כ כיון שידע יוסף שלהם אין שום הנאה בגביע זה וא"כ דינם כמזיק שאינם ערבים זה לזה, ולכן נגש יהודה לטעון ליוסף דכיון שאינם אחראים וערבים זה לזה נמצא דכל אחד מהם גנב פחות מש"פ ונמצא דגם בנימין פטור.

(האדמו"ר מצאנז [יציב פתגם])

 

ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני (מד, יח)

 

אמר ר' סימון בנימוסות שלנו כתיב אם אין לו ונמכר בגניבתו וזה יש לו לשלם, בראשית רבה (צג, ו).

דברי המדרש צ"ב, דמה איכפת לו לשליט מצרי מה כתוב בתורה.

ונראה ליישב, דהנה לכאורה קשה דין זה דגנב שאין לו לשלם נמכר בגניבתו, דמי יקנה לעבד גנב העלול לגנוב לו את כל רכושו, אלא בודאי משום שתולין שגנב רק מחמת שהיה מוכרח וכמש"כ במשלי (ו, ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אבל כיון שיתן לו האדון צרכיו וצרכי משפחתו אין חשש שיגנוב ממנו. אמנם כל זה בגנב שאין לו כסף דאפשר לתלות את הגניבה במה שלא היה לו פרנסה, אבל בגנב שיש לו כסף ואעפ"כ גנב בודאי שהגניבה באה מחמת שהוא חומד ממון אחרים וגנב כזה אין מי שיקנהו.

וזהו שאמר יהודה ליוסף, הרי יש לבנימין ממון רב ובע"כ שלא גנב מחמת רעבון וכדומה אלא מחמת חמדת ממון וא"כ אין לך לקחתו לעבד שהרי בתורה נאמר אם אין לו ונמכר בגניבתו, אבל אם יש לו אין למוכרו שיש לחשוש שיגנוב גם מבית אדונו, וא"כ מדוע אתה חפץ בעבד שעלול לגנוב לך את רכושך. ולפ"ז לא ביקש ממנו שיקיים את דין התורה אלא הביא לו הוכחה שצריכין להזהר מעבד שגנב מחמת חמדת ממון.

(רבי ישראל גרוסמן)

 

ויגש אליו יהודה (מד, יח)

 

עי' באוה"ח ס"פ מקץ שהקשה, דהא יהודה עצמו כבר אמר מה נדבר ומה נצטדק וכו' הננו עבדים וכו', והיינו שכבר כלו לו דברי פיוס וקיבל המשפט, ואיך תוך כדי דיבור אמר ויגש אליו וכו' ודבר דברים עתיקים. ויש להוסיף ביותר, דהא יהודה כבר הסכים שדינם שיהיו כולם עבדים ליוסף, ויוסף עוד הקיל בדינם שרק בנימין יהי' עבד, ודוקא מתוך זה בא יהודה בבקשת רחמים שיחוס על יעקב אביהם. ועי' באוה"ח מש"כ בזה.

והנה לעיל בפר' מקץ כשנחשדו בגניבת הגביע אמרו לממונה אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וגם אנחנו נהי' לאדני לעבדים. אמנם כשנמצא הגביע באמתחת בנימין אמר יהודה הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו, והיינו דאף בנימין עצמו אינו בדין מיתה וגם הוא יהי' דינו להיות עבד, וצ"ב. והנראה דבמה שאמרו שהגנב יהי' במיתה, הוא מצד דין תורה, דב"נ נצטוו על הגזל ודינם במיתה והוא עונש על הגנב, אמנם מה שאמרו שיהיו השאר עבדים, הא זה אינו מן הדין אלא כמש"כ רש"י (מד, י) שעשרה שנמצאת גניבה ביד אחד מהם כולם נתפשים. והיינו דכ"ה חוק המלכות, ואינו עונש שהרי אין מקום להעניש את אלו שלא גנבו, אך הוא מעין קנס ודינא דמלכותא שיהיו כולם עבדים. ובשעה שנמצא הגביע באמתחת בנימין הי' פשוט ליהודה שבנימין לא גנבו ח"ו, ולכן טען שאין מקום לעונש מצד דין תורה, אך מ"מ הקנס מצד חוק המלכות שאינו בתורת עונש, דב"ז שייך בכולהו שהרי סוכ"ס נמצא הגניבה ביד א' מהם, ולכן אמר שיהיו כולם עבדים.

והנה יוסף אמר להם חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם, ומבואר שקיבל טענת יהודה לבלתי המית את בנימין, והוסיף והקיל עליהם שאפי' את חוק המלכות לא יחיל על כולם אלא רק על בנימין עצמו, אך אמנם גם מה שבנימין יהי' לעבד אינו מדין עונש, שהרי העונש על גניבה הוא מיתה ולא להיות עבד, ומה שרצה לנטלו להיות עבד הוא מצד חוק המלכות שחבורה שנמצאת גניבה ביד א' מהם כולם יהיו עבדים, אלא שיוסף הקיל עליהם שמצד דין זה יהי' עבד רק הקרוב ביותר אל הגניבה והיינו בנימין.

ועתה שהסכים גם יוסף שלא להעניש את בנימין, וגם הסכים שמצד חוק המלכות יהי' רק א' לעבד והוא בנימין, מעתה ויגש אליו יהודה וכו', דאם הי' על בנימין להענש בדינו אין מקום לבוא בטענת רחמים, וגם אם היו כולם בדין חוק המלכות להיות עבדים אין מקום לבטל דין זה בטענת רחמים, אבל כיון שיוסף בא מצד חוק המלכות (ולא מצד עונש) ליטול רק את בנימין, בא יהודה בבקשת רחמים שיחליפו אותו בבנימין, שהרי מן הדין חל על כולם להיות עבדים, ומ"מ יוסף אמר שיטול רק א' מהם, וא"כ א"ל יהודה שמתוך רחמים על אביו יטול את יהודה תמורת בנימין, ובפרט שלכל דבר הוא מעולה מבנימין לגבורה ולמלחמה ולשמש.

והנה בתחילת דבריו אמר לו יהודה כי כמוך כפרעה. וצ"ב ענין הקדמה זו, ועי' בפירש"י ובמפרשים, ויל"פ דכיון שבא בבקשת רחמים שיחליף ביניהם הא בעינן לזה הורמנא דמלכא, ולזה הקדים לו יהודה כי כמוך כפרעה שהרי גם לך יש כח זה, והראי' ממה שפטר את שאר האחרים מלהיות עבדים ע"פ חוק המלך, ועי' בתיב"ע שכ' ע"ז ארום מן שעתא דאתינן לוותך הות אמר לן מן קדם ד' אנא דחיל, וכדון חזרון דיניך למראי מדמיין לריבנוי דפרעה, ונל"פ ע"פ דברינו, דא"ל ליוסף דאינו דן ע"פ דין תורה אלא ע”פ חוק המלכות שאינו דין, שהרי יוסף הודה ליהודה דאין להמית את בנימין, ונתבאר דמה שבא ליטלו להיות עבד אינו מדין עונש אלא מצד חוק המלכות, והוא אותו חוק המחייב את כל בני החבורה להיות עבדים, אלא שהקיל עליהם להחיל חוק זה רק על בנימין, אבל מ"מ לגבי בנימין בא מכח חוק זה, וע"ז הוכיחו יהודה שאינו ירא את ה' אלא חוזר להיות דן ע"פ חוק המלכות כאדוניו פרעה.

ובמד"ר (פ' צ"ג סי' סי' ה') א"ר סימון אמר לו בנימוסות שלנו כתוב ואם אין לו ונמכר בגנבתו וזה יש לו לשלם. ובפר"ד דרוש א' הביא מהמהר"ש יפה שהקשה דהא ב"נ דינו ליהרג על גזילה, ומזה הוכיח דיצאו מכלל דין ב"נ, אמנם צ"ע מהא דאמרו לו אשר ימצא אתו מעבדיך ומת וכו' וביארנו לעיל דהיינו מדין ב"נ. ולכן נל"פ דא"ל שאף אם בא עליו מדין תוה"ק מ"מ זה יש לו לשלם.

(רבי יגאל רוזן שליט"א)

 

ועתה אל תיעצבו וכו' כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. וישימני לאב וכו' ולאדון וכו' ומושל בכל ארץ מצרים (מה, ה-ח)

 

מה ענין דבר זה שהוא אדון ומושל על הכל לזאת כי נשלח למחיה, ולזה די במה שיש בו כח ליתן מחיה במצרים, ועל מה אמר זה הענין שהוא מושל בכל.

ואלא דבר זה שנתעצבו האחין יש לפרשו שהיו חוששין שהם בכלל עניים שאינם מהוגנים ואין ראוי לפרנסם בצדקה ואדרבה הוא מכשול למי שמפרנסם, ויוסף בא להוציא עצבון זה מליבם באמרו אל תיעצבו כי מכרתם אותי וחושבים אתם שנשלחתם להכשילני בפרנסת עניים שאינן מהוגנין, לא כן הוא. כי הרי אמרי' בגמ' (ב"ב ט, א) זכה הלא פרוש לרעב לחמך, לא זכה ועניים מרודים תביא בית, ופירשו קמאי דהיינו שהמלכות נוטלת ממנו כסף, והוא אשר הדגיש להם יוסף הלא אני הוא המושל והאדון, ואין המלכות נוטלת ממני כלום, ואדרבה אני המושל, ועל כרחך כי אני בדרגת "זוכה", ואם כן ודאי גם אתם לא להכשילני במתת צדקה לשאינן מהוגנין נשלחתם, אלא אדרבה למחיה נשלחתם אלי, והיינו למחיה של עצמי כי ע"י הצדקה ייכנס לחיי עולם וינצל מדינה של גינהום כדאמרי' בגמ' שם.

(חתם סופר על הש"ס, ב"ב)

 

מהרו ועלו אל אבי ואמרתם אליו כה אמר בנך יוסף שמני אלקים לאדון לכל מצרים רדה אלי אל תעמוד (מה, ט)

 

ואיך ידבר בו צדיק כיוסף בלשון כה גרועה וכנותו לו הוראות וציווים מידיים, אכן נראה כונת המקרא לפי מה דנחלקו הראשונים מה דין בן שהיה גדול מאביו האם חייב אביו לעמוד מפניו או לא, ובגמ' לא נפשט ספק דין זה (קדושין לג, ב), ודעת הרמב"ם (ממרים פ"ו ה"ד) דאין צריך האב לעמוד מפניו והרא"ש כ' דכיון דהוי ספיקא דאורייתא הרי דלחומרא יעמוד מפניו.

והוא אשר שלח יעקב אל יוסף כי נעשה הוא אדון על מצרים וא"כ חשוב הוא ממנו, ומכל מקום הוא מתנה שירד איליו רק בתנאי "אל תעמוד" שלא יעמוד מפניו, אלא מספק יעשה כדעת הרמב"ם.

ומובן היטב שהמשיך הכתוב "וישבת בארץ גושן וגו'" היינו שלא תהא ישיבתו אצל יוסף ממש כי אם קצת רחוק ממנו וכדאיתא בקמאי על מהר"ם מרוטנבורג שמעת עלייתו לגדולה לא הקביל פני אביו כדי שלא יצטרך אביו לכבדו, ועל כך המשיך דאף אם יעקב מצדיו כן רוצה לכבדו ויוסף הרי תהא ישיבתו מרוחקת וכך לא יצטרך לכבדו.

(דרכי שלום)

 

והנה עיניכם רואות וכו' כי פי המדבר אליכם (מה, יב)

 

והנה עיניכם וכו' ועוד כי פי המדבר בלשון הקודש (רש"י).

ומה הוכחה יש בדבר שדיבר בלשון הקודש והרי גם מקודם לכך היה המליץ מדבר בינותם ומדבר אתם בלשון הקודש ואיך הוכחה מידיעת שפה זו כי אחיהם הוא, אלא ודאי לא נתכוין שיכירוהו מעצם ידיעת לשון הקודש, אלא עיקר כונתו לפי שבעצם אף כי נשתנה בחיצוניותו ובא בחתימת זקן מ"מ הלא אחז"ל דשייך להכיר ע"פ טביעות עינא דקלא והיו יכולים להכיר על פי קולו, וטעם הדבר שלא הכירוהו על פי קולו לפי שהם היו מכירין את קולו בלשון הקודש וכששינה ללשון מצרית הרי בטבע הדבר לכל לשון יש היגוי משל עצמה וא"א לדמות, ושוב לא היה בידיהם לזהותו על פי קולו, אכן כיון שחזר לדבר עמם בלשון הקודש הרי בלשון זה יכולים הם שפיר להכיר את הקול אחיהם המוכר להם מאז של אחיהם יוסף.

(רבי חיים מצאנז)

 

ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו (מה, יד)

 

על צוארי בנימין, וכי כמה צוארין היו לו לבניו א"ר אלעזר בכה על ב' מקדשים שעתידים להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב, ובנימין בכה על צואריו א"ר אליעזר בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב (מגילה טז, ב).

קשיא מרישא לסיפא הרי כמו שהכריח ר' אליעזר מלשון צוארי שנאמר בבנימין שהוא לשון רבים, ועל כרחך כי קאי על ב' מקדשות שבחלקו, מעתה יקשה מהו לשון צואריו שנאמר ביוסף בסיפא דקרא כיון שכל בכייתו הוא על משכן שילה שבחלקו.

אכן נראה דהנה אמרו במשנה (זבחים קיב, ב) כי בשילה לא היה תקרה כי אם בית אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, ובפשוטו תמוה שהרי קיי"ל בגמ' (ב"ב ג, ב) או כולהו בבנין או כולהו בפרוכת ואיך היה במשכן שילה גם יריעות וגם בנין, ובעל כרחך כי משכן שילה היו בו ב' דינים כאחד דין מקדש ודין משכן, וכל דברי הגמ' הם בביהמ"ק בלבד ובזה כולו או בבנין או בפרוכת משא"כ במקדש דתרתי איתנייהו ביה.

והיינו דבכה על צואריו בלשון רבים, שהיתה בכייתו על ב' הדינים והחלקים שהיו במשכן שילה.

(משכן מרדכי)

 

ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם ובאתם (מה, יט)

 

התוס' (עירובין ו, א) הק' למה לא חשבו נשים וילדים בכלל עושי רה"ר שהיו עם רב, ולא החשיבום בכלל שישים ריבוא.

ונראה, דהנה צוה בהאי קרא ליקח עגלות לנשים וילדים והגברים ילכו רגל, ועיין רבותינו בהע"ת (שם) קחו לכם מארץ מצרים עגלות, פי' קחו לכם עגלות לטפכם ולנשיכם ונשאתם את אביכם על כתפיכם ובאתם, וכן מוכיח הפסוק שלפניו וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם בעגלות ע"כ, ויש לבאר טעמא דמילתא אמאי עשו כן.

ונראה הטעם שאין מדרך הנשים והטף ללכת רגלי אלא בעגלות, הנשים משום צניעות והטף מחמת חולשה, או יהי' מאיזה טעם שיהי', עכ"פ מצינו כן בשעה שבאו מצרימה, וא"כ מסתמא כשיצאו ממצרים נמי הכי הוה, או כ"ש וק"ו שאז נמי יצאו הנשים והטף בעגלות, והגברים יצאו בדריסת הרגל, ולכן שפיר לא חשבו הנשים והטף אף שהיו לאין מספר, מ"מ הרי לא הלכו ברה"ר אלא בעגלות ועל העגלה הי' רה"י ולא רה"ר.

ואם כנים אנחנו בזה נראה לבאר נמי מה שכתבו הראשונים דששים רבוא בוקעים בעינן בכל יום ויום ואם יש ס"ר אבל רק מפעם לפעם לא הוי רה"ר, ולכאורה קשה מנ"ל למימר כן.

ולהמתבאר נראה דהנה במדבר נמי הי' זמן של הקהל שכתיב הקהל האנשים והנשים והטף, וא"כ עכ"פ באותו זמן היו גם טף ונשים, וא"כ גם נגדם נצטרך למנות והו"ל הרבה יותר מס"ר, ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמצות הקהל לא הי' בכל יום, וא"כ נשים וטף לא יצאו בכל יום לרה"ר, והגברים יצאו בכל יום לשמוע דרשות ולימוד מפי משה רבינו, ושפיר בעינן דוקא בכל יום יום ששים רובא.

(רבי מנשה קליין שליט"א)

 

לכולם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות (מה, כב)

 

איתא במסכת מגילה (טז, ב) חמש חליפות, אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו, והיינו איך נתן יוסף לבנימין חמש חליפות שמלות ולא חשש שיעורר קנאתם של אחיו כשם שאירע לו עם הכתונת פסים, וצ"ע מדוע לא הקשתה הגמרא ממה שנתן לבנימין לבדו שלש מאות כסף.

ונראה ליישב מהא דאיתא במסכת גיטין (מד, א) המוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו עד עשרה בדמיו, והנה סתם עבד שוויו שלשים שקלים כסף כדכתיב בפרשת משפטים (כא, לב), וא"כ עשרה פעמים דמיו הם שלש מאות שקלים כסף.

ולפ"ז האחים שמכרו את יוסף לעבד היו צריכים להיקנס ולשלם עשר פעמים דמיו כדי לפדותו מן הנכרים, וכיון שלא פדאוהו נמצאו חייבין לו סך שלש מאות שקל כסף ולכן לא נתן להם יוסף שלש מאות שקל כסף. אבל בנימין שלא היה במכירה שפיר נתן לו יוסף שלש מאות שקל כסף ולא היה מקום לקנאת האחים, כיון שגם הם היו צריכים לקבל אלא כיון שלא פדאוהו נמצאו חייבין לו סכום זה.

(רבנו חיים בשם הבית הלוי בצעירותו)

ובאופן אחר אפשר לבאר דבר זה, דהנה בגמ' היקשו קושיה זו והביאו ראיה מהא דאמר רבא וכו' בשביל משקל שני סלעים מלת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, אמר רב בנימין בר יפת רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות שנא' ומרדכי יצא וגו' (מגילה טז, א-ב).

וקושית הגמ' לכאורה עדיין אינה מתיישבת כי סוף סוף היאך הפלה את בנימין, והרי האחים לא ידעו מכוונותיו ורמזיו בדבר והרי מעשהו מעורר קנאה ומדינם שעל כך היה אביו מצטער והיאך נכשל בדבר.

אלא ודאי לא היה במעשהו עדיפות על בנימין ולכולם נתן באותו שיעור ממש, ולבנימין נתן חמש חליפות אשר יחדיו שוות ערך לחליפה אחת של כל שבט וחליפות שלהם היו יקרות פי חמשה מחליפותיו של בנימין, ולא הקשתה הגמ' על שעורר קנאה ביניהם אלא על עצם השינוי למה היה משנה ביניהם, ואף שערך הדמים שווה סוף סוף אין לו לשנות (כיון שבדבר זה של שינוי היה צער לאביו) וע"ז תירצה גמ' שטעמו ונימוקו בשינוי הנתינה היה כדי לרמז.

(הגר"א)

 

ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ויפג לבו כי לא האמין בהם. וידברו וכו' וירא את העגלות וכו' ותחי רוח יעקב אביהם (מה, כו-כז)

 

וכיון שהלכה רוחו מאתו ונחלף לבו מלהאמין (וכדפירש ררש"י), איך הצליחו העגלות עם הסימן הרמוז בתוכם להשיב את נפשו ולחיות את רוחו.

אולם הביאור כי אין כונת סיפא דקרא "כי לא האמין להם" על כל המוזכר בתחילתו, אלא על עצם הידיעה

כי יוסף חי הרי האמין מיד, ורק על מה שהוסיפו לו כי מושל הוא על כל מצרים, על זאת פג לבו בחושבו כי כל תורה אשר למדו וכל תורת שם ועבר שמסר בידו הכל יירד לטמיון מרוב עסקו בממשלתו, וכמאמר חז"ל שהעוסק בצרכי ציבור משכח תלמודו, ועל זאת לא רצה להאמין ופג ליבו, ויוסף הבין אל נכון מה תהיה דאגת אביו וצערו, ועל כן מסר להם העגלות שהם מרמזים על דברי התורה שהיו עסוקין בהם אז, ובכך הראהו כי גירסתו שגורה בפיו וזכורים אצלו דברי תורתו ומיד חזרה רוח יעקב לאיתנה.

(זבחי צדק)

 

וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם (מה, כז)

 

יש לעיין מהו שהדגישה התורה ותחי רוח יעקב אביהם, והרי מה טעם הוא לציין דוקא כאן שיעקב היה אביהם, והרי לעיל מינה בכל פעם שמוזכר יעקב לא מצינו שהוזכר שהיה אביהם, שהרי ידוע היה לכל דבר זה.

ונראה, דהנה ביאר אבי מרן רבי שניאור זצ"ל בהא דהאריך התנא בריש מסכת אבות לפתוח המסכת בהליך מסירת התורה, בתוארו משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו', דמוכח מהא שמסירת התורה היא חלק מהתורה עצמה, ולכך יש ליזהר מאד האיך תימסר התורה ובאיזו דרך.

ובזה יש לבאר נמי הטעם דלא הובא בשום מקום בש"ס מימרא בשם 'אחר' אף קודם שפרש, כיון דאף אם תורתו היתה אמת, מ"מ אין הוא ראוי למסור תורה זו לישראל, ולכך לא הזכירוהו כמי שיהא מוסר תורה לישראל ולכך לא אמרו תורתו בשמו.

ומעתה י"ל, דמשראה יעקב את העגלות וכפי שפרש"י שמסר להם יוסף סימן עגלה ערופה והבין שיוסף חי ועוד לומד התורה שלימדו, הרי מלבד שחיה רוחו בשל כך, אף היתה סיבה נוספת שחיתה רוחו בהיותו אביהם, שראה כי מסירת התורה מאב לבן ממשיך ומתקיים בכל בניו, שכן חששו הגדול היה שמסירת התורה שלימד את יוסף לא תוכל לימסר לבניו ובני בניו כפי שחשב בתחילה כשלימדו תורה זו, אך עתה שראה כי תורה זו נמסרת לישראל היתה לו חיות מיוחדת בשל היותו אביהם שהמשך התורה מתקיימת בבניו ונמסרת כראוי.

(רבי אריה מלכיאל קוטלר שליט"א)

 

וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו ותחי רוח יעקב אביהם (מה, כז)

 

ויש לדקדק, דהרי לעיל מינה כבר אמרו השבטים ליעקב עוד יוסף חי ומושל הוא בכל ארץ מצרים, וא"כ מהו שהוסיפו ואמרו לו בזאת את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם, ומדוע דוקא אז ראה את העגלות ולא בתחילה כשבאו עמם, וביותר יל"ד מהו הלשון ותחי רוח יעקב, מדוע נקט בלשון זה.

והנראה, דהרי יוסף עמד בנסיונות גדולים במשך כל ימי חייו, והנסיונות שליוו אותו בהיותו במצרים אצל פוטיפר ובבית הסוהר היו קשים מנשוא, והאיך הצליח לעמוד באותם נסיונות קשים.

בעיון במקראות נגלה לעינינו, כי שני כוחות מיוחדים היו אלו שנתנו לו את הכח לעמוד באותם נסיונות, מחד האמונה שלא יהיה לו לאדם נגיעות פרטיות מלבד האמונה כי אין עוד מלבדו בכל אימת שפנו אליו תשובתו היתה 'האלקים יענה את שלום פרעה', תמיד התחיל באומרו כי האלוקים יהיה בעזרו כי האמין ובטח כי ה' הוא מנהיג העולם וכל מעשיו לטב הם.

והשני, היות האדם מונח בלימוד התורה שהיא המחשלת ונוסכת כח מיוחד, ובהיות האדם עסוק תדיר בלימוד התורה ועמלה זוהי הערובה להצלחתו התמידית.

מעתה י"ל דזהו שמדוקדק בקראי, דאף שאמרו לו ליעקב כי יוסף חי התקשה להאמין כי עודו עומד בצדקו והאיך הצליח לעמוד בכל הנסיונות שהיו מנת חלקו בארץ ניכר, ועל כך השיבו לו בניו את שתי הנקודות הללו, שמכל דבריו ניכר כי האמונה היתה בפיו וכל העת מזכיר הוא את שם ה' בפיו, ומאידך שלח לאביו את העגלות שכדברי רש"י ששלח העגלות שבהם סימן לעגלה ערופה, המרמז על הסוגיא האחרונה שבה עסק בלימוד עם אביו, להורות כי עדיין הוא ממשיך הוא בלימוד התורה ומכך שהוא חי וזהו אשר מחיה אותו כל העת.

ובזה ידוקדק מה שנאמר ותחי רוח יעקב אביהם שהוא מלשון דברי אלקים חיים, שרק עתה כשנוכח בשתי המעלות הללו שהם ערובה בטוחה לחוסנו של הקיום, הוא החל לחיות ביודעו כי אכן בנו יוסף חי, ודבריהם שאמרו בתחילה נכונים ואמתיים.

(רבי נתן צבי פינקל שליט"א)

 

ויבך על צואריו עוד (מו, כט)

 

אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע (רש"י).

צ"ב מדוע דווקא יעקב קרא ק"ש ואילו יוסף לא קרא.

ונראה לבאר ע”פ הגמרא בברכות (כא, א) אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מאי טעמא קריאת שמע דרבנן. מתיב רב יוסף ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב'. ומבואר דנחלקו רב יהודה ורב יוסף אם ק"ש דאורייתא או דרבנן.

ונראה לומר שבזה נחלקו יעקב ויוסף, שהרי שניהם היו מלכים וכבוד המלך דוחה רק מצוות דרבנן ולא דאורייתא, ויוסף סבר דק"ש דרבנן ולכן לא קרא ק"ש שהרי כבוד המלך דוחה ק"ש שהיא דרבנן, אבל יעקב סבר דק"ש היא דאורייתא ולכן קרא ק"ש כיון שאין כבוד המלך דוחה מצות ק"ש שהיא מדאורייתא.

(האדמו"ר מצאנז [יציב פתגם])

ובאופן אחר אפשר לבאר, דהנה ב"שפתי חכמים" תירץ דכיון דהיה עסוק במצוות כבוד אב לא היה חייב במצוות ק"ש דהעוסק במצווה פטור מן המצוה.

ויל"ע דבגמ' קידושין (לב, א) אי' "אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה את המצוה שאני ואבא חייבים במצוה, (איסי בן יהודה אומר אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים תיעשה ע"י אחרים וילך הוא בכבוד אביו)", וחזינן מהכא שכשיש עוד מצוה לעשות פטור ממצות כבוד אב ומדוע נפטר ע"י מצות כיבוד אב ממצות ק"ש.

ויש לתרץ ע"פ מה שכ' הר"ן (שם) דאם התחיל לקיים מצוות כבוד אב ונזדמנה לו מצוה אחרת לא יניח את הראשונה, וא"כ בענייננו שיוסף התחיל לקיים מצוות כבוד אב שכתוב "ויאסור מרכבתו" לעלות לקראת אביו, א"כ כבר נפטר ממצוות קריאת שמע.

ועי"ל ע"פ מה דפסקינן כאיסי בן יהודה דאמר התם שאם יכול לקיימה ע"י אחרים פטור מאותה מצוה, וא"כ בנידון דידן שהיה אפשר לקרות ק"ש מאוחר יותר הוי כאפשר לקיימה ע"י אחרים ואינה דוחה מצוה זו.

(רבי נפתלי נוסבוים שליט"א)

 

ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום וגו' (מז, כג)

 

צ"ב מדוע הוזקק יוסף לקנות את העם.

אלא דיוסף צפה ברוח קדשו שעתידים ישראל לקחת כלי כסף וכלי זהב מן המצרים ולצאת ממצרים, ולכאו' מאין הותר להם לקחת את רכוש מצרים.

וצ"ל דמכיון שפרעה אמר להם (לעיל מה, כ) 'כי כל טוב ארץ מצרים לכם הוא', לפיכך הותר להם לקחת את רכוש מצרים לעצמם.

ואולם, זאת עלינו להבין מאין היה לפרעה רשות ליתן את רכוש המצרים לישראל, הלוא אין זה רכושו הפרטי.

אכן לאחר שקנה אותם לעבדים היה זה כבר אף רכושו הפרטי, דמה שקנה עבד קנה רבו.

(זרעה של רחל)

 

שינוי גודל גופנים
ניגודיות