פרשת בשלח

זמן אכילת סעודה שלישית בשבת

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה" (שמות טז, כה)

במכילתא דרבי ישמעאל (בשלח פרשה ד') מובא לענין אסיפת ואכילת המן במדבר: "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה" רבי זריקה אומר מכאן שלש סעודות בשבת, לפי שהיו רגילין לצאת בשחרית אמרו לו: "משה רבינו נצא בשחרית"? אמר להם: "אכלוהו היום". אמרו לו: "הואיל ולא יצאנו שחרית נצא בין הערבים"? אמר להם: "כי שבת היום לה'". ומה תלמוד לומר "היום לא תמצאוהו בשדה"? לפי שהיו אומרים הואיל ולא מצאנוהו היום שמא לא נמצאהו למחר. אמר להם: היום הזה אי אתם מוצאים אותו אבל אתם מוצאים אותו מחר. ובדומה לזה הובא כאן בדברי רש"י על הפסוק "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום".

עוד מצאנו מקור לזה בשבת קיז, ב דתנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, (שמות טז) "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה". רבי חידקא סבר: הני תלתא "היום" (רש"י - למנין שלש סעודות בא) - לבר מאורתא (חוץ מסעודת ליל שבת), ורבנן סברי: בהדי דאורתא (בכללן סעודת ליל שבת).

בנדון של זמן אכילת סעודה שלישית יש לברר בתחילה מהו החשיבות של סעודה שלישית, האם סעודה השלישית צריכה להיות רק בזמן מנחה או אפילו קודם לכן, האם סעודה השלישית צריכה להיות דוקא אחר תפילת מנחה, האם מקיימים המצוה אם התחיל לאכול הסעודה שלישית קודם חצות ונמשכה, והאם מי שמפסיק באמצע סעודת הבוקר בברכת המזון וחוזר וסועד מיד כדי שתעלה לו לסעודה שלישית אם יש כאן איסור משום מרבה בברכות.

 

יסוד חשיבות סעודה שלישית

בגמרא בשבת קיח, א מובא, אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח - כתיב הכא וכו'.

ועיין בתורה תמימה (שמות טז, אות לו) שכתב שלא נתבאר שייכות הענינים האלו לקיום מצוה זו, ויש לומר דרמז קצת לסעודה שלישית שעל הרוב קשה לאדם לקיים בזה סעודה גמורה מפני שביעתו מסעודת שחרית, וכשמקיים אותה הרי מתחילתה בא לידי צער שאוכלה שלא לתאבון, וסופה רצון שמקיים המצוה כמאמרה. וכל אלו הענינים שחשיב כאן הם תחילתן צער וסופן רצון, וכשמקיים כזה ניצול מהם, עיי"ש.

כמו כן מובא שם בגמרא בשבת קיח, ב אמר רבי יוסי: יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. וכן אמר רב נחמן: תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת (כלומר ישולם שכרי על שקיימתי מצות שלש סעודות בשבת).

ועל דברי הגמרא הקשה בעל הפתח עיניים, דמשמע בלשון "תיתי" שהעושה מקיים דבר מצד חסידות, וכיון שג' סעודות חייב אדם לקיימם מדינא, איך אמר ר' נחמן "תיתי לי". ותירץ קושיא זו בכמה אופנים: א. כיון שיש מחלוקת אם התפלל אדם של שבת בערב שבת וסועד את סעודתו מבעוד יום אם צריך לאכול בלילה כזית, יש שאמרו שצריך ויש שאמרו כיון שתוספת שבת דאורייתא יצא במה שכבר אכל מבעוד יום, והשמיע ר' נחמן בזה שהיה נזהר לאכול ג' סעודות בעיצומו של יום ולא הסתמך על האכילה שאכל מבעוד יום. ב. כיון שיש שיטות שאפשר לקיים סעודה שלישית בפירות, אמר ר' נחמן "תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת" כולם בפת בלא שום חילוק.

אכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רצא סעיף א') יהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה בכביצה, ואם אי אפשר לו כלל לאכול אינו חייב לצער את עצמו. והחכם עיניו בראשו (קהלת ב, יד) שלא ימלא בטנו בסעודת הבוקר, כדי ליתן מקום לסעודה שלישית.

 

האם מצות סעודה שלישית היא מדאורייתא או מדרבנן

נחלקו הפוסקים אם מצות שלש סעודות היא מדאורייתא או מדרבנן, ולענין זה הביא במשנה ברורה (שם ס"ק א') דיהא זהיר מאד בסעודה שלישית כדאיתא בגמרא חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת ואסמכוהו אקרא דכתיב "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה" ותלתא "היום" כתוב בקרא זה, ואמרו חז"ל כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג, עכ"ל. מבואר מדבריו שלדעתו ג' סעודות הוי דין דרבנן וחז"ל סמכו זאת על הפסוק "אכלוהו היום".

אולם עיין בערוך השולחן (שם סעיף א') שהביא שהלבוש כתב שהג' סעודות בשבת מן התורה כדכתיב תלתא "היום" עיי"ש, והוסיף הערוך השולחן דאם אפשר שאינן ממש מן התורה מכל מקום וודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני והם מרמזים נגד ג' אבות וכנגד תורה נביאים וכתובים, ובשעה שניתן להם המן ניתן להם על ג' סעודות כדאיתא במכילתא שהביא כאן הטור ודברים גדולים ונוראים תלויים בג' סעודות אלו ומבוארים בזוהר בכמה מקומות.

וראה עוד בערוך השולחן במקום אחר (אורח חיים סימן רעד סעיף ז') שכתב דיש חיוב על כל אחד מישראל בין איש בין אשה לאכול שלש סעודות בשבת אחת בלילה ושתים ביום ורמז לנו משה רבינו בתורתו הקדושה (שמות טז, כה) "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאוהו בשדה" וכתיב תלתא "היום" וסעודת לילה ושל שחרית ודאי צריך פת, ובסעודה שלישית יש דעות אמנם גם שם העיקר בפת (ויתבאר בסי' רצא) ואם על ידי סיבה לא אכל בלילה יאכל ג' סעודות ביום אבל לכתחילה החיוב לאכול בלילה דלא כיש מי שסובר דבלילה אין חיוב כלל.

 

זמן סעודה שלישית דוקא בזמן מנחה או אף גם קודם לכן

במשנה בשבת קיז, ב מובא, מצילין מזון שלש סעודות, וכו'. כיצד: נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות, במנחה - מזון סעודה אחת. רבי יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות.

ומבואר מדברי המשנה דכיון שיש חיוב לאכול ג' סעודות בשבת, לכן אם נפלה דליקה בבית בליל שבת קודם אכילה - מצילין מזון לשלש סעודות, ואם נפלה הדליקה בשחרית קודם הסעודה - מצילין מזון לשתי סעודות, ואם נפלה הדליקה בשעת המנחה - מצילין מזון לסעודה אחת. רבי יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות, ואין הלכה כרבי יוסי.

וביאר ברש"י (שם ד"ה לעולם הוא מציל) את שיטת רבי יוסי דמותר להציל מזון שלש סעודות, בין בליל שבת בין בשחרית בין במנחה, דהואיל ויומא בר הכי הוא, ובהיתרא טרח, דהא בני טלטול נינהו, ולחצר המעורבת ואפילו טובא הוה שרי ליה, אי לאו משום גזירה, וכדמפרש בגמרא.

ומשמע מדברי המשנה שיש לאכול ג' סעודות בשבת, וזמנם בליל שבת, וביום שבת בשעת שחרית (היינו לכאורה עד חצות), וביום שבת בשעת מנחה, ועיין בקצות השולחן (סימן צב בבדי השולחן ס"ק ט') שדן אם תחילת זמן סעודה שלישית בחצות או חצי שעה אחריו, שכתב בקצות השולחן (שם סעיף ג') ש"זמן סעודה שלישית הוא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה עד הערב", ובבדי השולחן שם כתב דאם עשאה מתחילת שעה שביעית, באנו למחלוקת המגן אברהם ושאר פוסקים (בסימן רלג) לענין התפלל מנחה בתחילת שבע. ואדמו"ר בקו"א כתב וז"ל: שעיקר זמן סעודה שלישית הוא גם כן מחצות כמו תפילת מנחה גדולה, אלא לפי שאין בקיאין הלכך אפילו בדיעבד לא יצא כמו בתפילת מנחה גדולה כמו שכתב המגן אברהם בתחילת סי' רלג עכ"ד.

עוד מצאנו מקור לזה בשבת קיז, ב דתנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש. רבי חידקא, אומר: ארבע. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, (שמות טז) "ויאמר משה אכלהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה". רבי חידקא סבר: הני תלתא "היום" (רש"י - למנין שלש סעודות בא) - לבר מאורתא (חוץ מסעודת ליל שבת), ורבנן סברי: בהדי דאורתא (בכללן סעודת ליל שבת).

ובהמשך הגמרא שם, למדו בדברי משנתינו, "נפלה דליקה בלילי שבת - מצילין מזון שלש סעודות", אינה כשיטת רבי חידקא שמצריך ארבע סעודות. ועיין שם במהר"ל בחידושי אגדות שכתב, דאותם ד' סעודות שהצריך רבי חידקא הם כנגד ערבית שחרית מנחה ומוסף, ורבנן לא חשבו את תפילת מוסף כיון שזמן מוסף כל היום, ועוד נראה שלשיטת רבי חידקא זמן ג' סעודות גם כן כנגד ג' זמנים ביום, שחרית מנחה גדולה ומנחה קטנה, ורבנן חשבו רק את זמן שחרית ומנחה, ובכל זמן ראוי שיהיה לו סעודה קבועה ומיוחדת, כמו שהזמן היא קבועה בפני עצמו.

כמו כן לכאורה יש ללמוד מהמשך הגמרא שם שיש זמן מסויים לכל אחד מג' הסעודות, כמובא שם בשבת קיח, א תנו רבנן: קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים - מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ואילך שוב אינו מדיח, אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתיה, עכ"ד הגמרא. ועל אף שברייתא זו כשיטת רבי חידקא הסובר שיש ד' סעודות בשבת, מבואר שיש זמן מסויים לאותם סעודות בשבת.

 

זמן אכילת סעודה שלישית

הנה מצאנו לפחות ד' שיטות בענין זמן אכילת סעודה שלישית, שיטה ראשונה: אין החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו. שיטה שניה, אכילת סעודה שלישית היא בזמן מנחה (ואף קודם תפילת מנחה). שיטה שלישית, יש לאכול סעודה שלישית בשבת בין תפילות מנחה לערבית. שיטה רביעית, אין לאכול סעודה שלישית בשבת בין תפילות מנחה לערבית, אלא דוקא קודם תפילת מנחה.

 

שיטה ראשונה, אין החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו

על אף שמשמע מדברי המשנה והגמרא הנ"ל שיש זמן קבוע לאכול כל אחד מג' הסעודות בשבת (ובכללן סעודה שלישית דוקא בזמן מנחה), מובא שיטת הבעל הלכות בכמה ראשונים שאין חיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו.

הרשב"א (בשבת קיז, ב) הביא את דברי הרב בעל ההלכות דאין חיוב סעודות אלו להיותן בשחרית ובצהרים ובמנחה אלא אפילו מפסיק באמצע סעודתו בברכת המזון וחוזר ואוכל שפיר דמי (היינו שמפסיק באמצע סעודת הבוקר, מברך ברכת המזון ואוכל סעודה שלישית קודם חצות), ולדבריו הא דאמרינן בסמוך "קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים, בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה", לא שיהא החיוב בחילוק אכילות בזמנים אלו אלא אורחא דמילתא נקט, עכ"ל.

ושיטת הבעל הלכות הובאה גם בחידושי הרמב"ן (שבת קיז, ב) ובר"ן (שם) דאפילו מפסיק באמצע סעודה ופורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי.

היוצא משיטת הבעל הלכות שבענין זמן סעודה שלישית נאמרו שני דינים: האחד, שמשמע בדבריו שמותר לאכול סעודה שלישית אף קודם זמן המנחה. השני, שבזמן שמפסיק בסעודת הבוקר בברכת המזון ומברך שוב ברכת המוציא לקיים סעודה שלישית, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך.

אמנם יש להעיר בלשונות דברי הראשונים בדברי הבעל הלכות, דהנה בלשון הרשב"א מובא דאין חיוב סעודות אלו להיותן "בשחרית ובצהרים ובמנחה", ולשון הר"ן "בשחרית ובמנחה", אולם לשון הריטב"א - "בשחרית ובצהרים".

 

שיטה שניה, אכילת סעודה שלישית היא בזמן מנחה

בשו"ת הרא"ש (כלל כב סימן ד) חולק על הדין הראשון של הבעל הלכות שמותר לאכול סעודה שלישית קודם זמן המנחה, אבל מסכים עם הדין השני שבזמן שמפסיק בסעודתו בברכת המזון ומברך שוב מיד ברכת המוציא לקיים סעודה שלישית, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך.

וזה לשון הרא"ש: ועל ששאלת, בסעודה שלישית, אם יכול לעשותה מיד אחר סעודת שחרית, שיפסיק בסעודה ויברך. אני ראיתי את רבותי נוהגין וכן אני נוהג אחריהם, כשנמשכה סעודת שחרית עד שבע שעות, שכבר הגיע זמן המנחה, שמפסיקין סעודתן ומברכין ברכת המזון ונוטלין ידיהם ומברכין המוציא, דאם לא כן, כיון שנמשכה כל כך זמן הסעודה, לא היו יכולין לאכול סעודה שלישית אלא באכילה גסה. אבל קודם זמן המנחה אין לאכול סעודה שלישית.

והוכיח מכמה מקומות שאין סעודה שלישית אלא בזמן המנחה. א. דתניא בשבת (קיח, א): מדיחים כלים בשבת לאותה שבת, כיצד? קערות שאכל בהן ערבית - מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית - מדיחן לאכול בהן במנחה, מן המנחה ולמעלה שוב אינו מדיח. ב. ותנן נמי התם: מצילין מזון שלש סעודות, כיצד? נפלה דליקה בליל שבת - מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית - מזון שתי סעודות, במנחה - מצילין מזון סעודה אחת.

והוסיף הוכחה שלישית שיש מביאין ראיה מגמרא פסחים (יג, א): ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות. ואם היה יכול לאכול סעודה שלישית קודם חצות, היה לו לשייר מזון שלש סעודות.

אך דחה הרא"ש את ראיה זו, וז"ל: ואין נראה לי ראיה, משום דאפילו יפסיק סעודתו בבקר ויחלוק סעודתו לשתים, מכל מקום די לו בכדי סעודה א', תרתי כריסי לית ליה, ובמזון סעודה א' יספיק לו, בין יאכלוה בהפסק בין שלא בהפסק.

גם התוספות בשבת קיח, א דחה ראיה זו, וז"ל: ומיהו מהא דאמרינן בפסחים (יג, א) ארבעה עשר שחל להיות בשבת משייר מזון שתי סעודות, אין ראיה מדאין משיירין מזון ג' סעודות שאין לעשות ב' סעודות שחרית דהא כיון שאוכל הכל שחרית חשיב כסעודה אחת.

אמנם הסכים הרא"ש לענין הדין השני של הבעל הלכות, וכתב הרא"ש (שם) שבזמן שהוא מפסיק מן המנחה בסעודתו ומברך ברכת המוציא, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, כיון שהוא מפסיק מפני כבוד השבת, לקיים סעודה שלישית. ודוגמא לדבר: היה יושב ואוכל וקדש עליו היום (בליל שבת), שמפסיק ומברך ברכת המזון, למאן דאית ליה דמקדש וחוזר ואוכל, הכי נמי מסיח דעתו בברכת המזון וקובע לו סעודה שלישית.

ומבואר מדברי הרא"ש מצד אחד שאין לאכול סעודה שלישית קודם זמן המנחה, אך בזמן שמפסיק בברכת המזון בזמן מנחה ומברך שוב ברכת המוציא לקיים סעודה שלישית, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך כיון שמפסיק מפני כבוד השבת לסעודה שלישית.

 

אך לא ידרוש ברבים לעשות כן

בשו"ת הרא"ש במקום אחר (כלל כב סימן יג) נשאל אם מותר לדרוש לכתחילה בציבור שיוכל לעשות סעודה שלישית בסעודת שחרית ולהפסיק בין מאכל למאכל. וכתב וז"ל: דע, כי אין לאכול סעודה שלישית אלא אחר חצות, מדאמרינן בפסחים (יג, א) דארבעה עשר שחל להיות בשבת, דאינו מניח לשבת אלא מזון שתי סעודות. והאוכל סעודת שחרית אחר חצות, יכול להפסיק הסעודה לשתי סעודות, אבל האוכל קודם חצות אין יכול להפסיק, ואין הצבור בקיאין בזה, עכ"ל.

ועל פי זה כתב הבית יוסף (שם) דלא ידרוש ברבים לעשות כן להפסיק סעודתן כיון שקודם חצות אין רשאין להפסיק אין הכל בקיאין בזה.

 

שיטה שיש בזה משום ברכה שאינה צריכה

אולם התוספות בשבת קיח, א (ד"ה במנחה) חולק על שני הדינים של הבעל הלכות, וכתב לענין הדין הראשון דמהמשנה בשבת קיח, א הנ"ל "במנחה מצילין מזון סעודה אחת" משמע דזמן אכילת סעודה שלישית בשבת היא מן המנחה ולמעלה דלא כאותם שמחלקין סעודת שחרית ומברכין בינתים. ובהמשך דבריו לענין הדין השני הביא שאומר ר"י, שיש כאן איסור ברכה שאינה צריכה כדאיתא (ביומא ט, א) גבי ובעשור שבחומש הפקודים דקאמר וניתי ספר תורה אחרינא ונקרי אמר ר' שמעון בן לקיש מפני ברכה שאינה צריכה.

ועיין בריטב"א בשבת (שם) שהביא כמה הוכחות לדברי התוספות, וז"ל: מכאן הקשו בתוספות על דברי בעל הלכות ז"ל שכתב שאין חיוב שלש סעודות להיותם בשחרית ובצהרים אלא אם רצה לפסוק בסעודת שחרית באמצע סעודה בברכת המזון ואחר לחזור לאכול שפיר דמי, ואילו במתניתין דהכא וכן בגמרא (קיח, א) קובע סעודה שלישית לשעת המנחה, ובודאי דמהכא ליתא קושיא, דדילמא תנאי נקטו סעודה שלישית במנחה לפי שהיה דרכן בכך ונקט אורחא דמילתא ולא שיהא חיוב בחילוק סעודות.

והוסיף דאף על פי כן שורת הדין כדברי התוספות, והביא ג' הוכחות דבעינן חילוק סעודות כדברי התוספות, א. דכיון דנפקא לן ג' סעודות מדכתיב תלתא "יום", סעודות חלוקות בעינן שיהא ניכר מעלת השבת, ב. ולא עוד אלא שאם אתה אומר שיפסיק בברכת המזון באמצע סעודתו בעוד שהיה בדעתו לאכול ממנו, הוה ליה כמרבה בברכות שלא לצורך לומר המוציא וברכת המזון שתי פעמים במעמד אחד ואיכא משום ברכה שאינה צריכה שעובר משום "לא תשא", ג. ואם אחר שאכל סעודתו ודי ספקו, הוה ליה סעודה שלישית באכילה גסה ואין זה עונג וכבוד שבת. אלא ודאי חילוק סעודות בעינן כדברי התוספות.

וראה שפסק בטור (אורח חיים סימן רצא) כשיטת הרא"ש, התוס', והריטב"א שזמן אכילת סעודה שלישית היא בזמן מנחה, ולא כשיטת הבעל הלכות בדין הראשון שלו, שאפשר לקיים מצות שלש סעודות אף קודם חצות. וזה לשון הטור: וזמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו מו' שעות ומחצה ולמעלה ולא קודם, הילכך אותם שמפסיקין מסעודת שחרית לחלק לשנים ועדיין לא הגיע זמן המנחה אינן מקיימין מצות ג' סעודות עכ"ל. (אמנם יש להעיר שמדברי הטור מבואר שזמן סעודה שלישית מו' שעות ומחצה, ומדברי הרא"ש זמנה מחצות).

והאמת מעיקר הדין היקל הטור בפסק הבעל הלכות (וכן הסכים הרא"ש) בדינו השני שאין איסור מרבה בברכות שלא לצורך במי שמפסיק בסעודתו כשמיד מברך שוב ברכת המוציא כדי לקיים מצות סעודה שלישית, וזה לשון הטור: אבל הגיע זמן המנחה יכולין לעשותה מיד אחר סעודת שחרית, וכן היה עושה אדוני אבי הרא"ש ז"ל היה מברך ברכת המזון והיה נוטל ידיו ומברך עליהם ומברך המוציא והיה אומר שיותר טוב לעשות כן כיון שנמשכה סעודת הבוקר עד אחר המנחה ואם לא היה עושה מיד השלישית לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה.

ובבית יוסף (שם) הביא שכתוב בתשב"ץ (קטן סי' כא) שמהר"מ היה עושה בחורף שהימים קצרים סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברכת המזון, עכ"ל. אכן כדאי להעיר שלפי השיטות הנ"ל מבואר דסעודה שלישית אינה נוגעת לתפלת מנחה ואפילו קודם שהתפלל מנחה יכול לאכול לכתחילה  את הסעודה השלישית בתנאי שהוא בזמן מנחה.

 

שיטה שלישית, יש לאכול סעודה שלישית בשבת בין תפילות מנחה לערבית

ברמב"ם (הלכות שבת פרק ל' הלכה י') כתב וז"ל: כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת. ובהגהות מיימוניות (שם) כתב דכן משמע בערבי פסחים בפירוש שמותר לאכול אחר המנחה עד שיחשיך וכן משמע בפרק כל כתבי שעיקר מצות סעודה שלישית לאחר המנחה, וקודם תפלת המנחה אסור לקבוע סעודה משהגיע שעת המנחה (כדאיתא בפ"ק דשבת).

והביא שראה במהר"ם שכתב, שבזמן שהלך בספינה בשבת והתפלל ביחיד, התפלל תפלת המנחה תחלה ואחר כך אכל, וכך הורה הלכה למעשה. ואף כשהיה בין קהל היה מתפלל תפלת המנחה קודם אכילה. וכן כששוהין בבית הכנסת עד אחר שש שעות ומחצה שהוא זמן מנחה גדולה ביום טוב שמאחרים לצאת מבית הכנסת אז היה מתפלל מנחה קודם סעודה ואחר כך אכל.

ובהמשך דברי הטור הנ"ל שפסק שמעיקר הדין זמן אכילת סעודה שלישית הוא בזמן מנחה, ואפילו קודם שהתפלל מנחה, הביא את שיטת הרמב"ם שכתב ללכת לבית המדרש וקורא עד המנחה ומתפלל מנחה ואחר כך קובע סעודה. והוסיף הטור דנראה דהכי עדיף טפי דכיון שהגיע זמן המנחה אסור לאכול עד שיתפלל.

 

שיטה רביעית, אין לאכול סעודה שלישית בשבת בין תפילות מנחה לערבית

ישנה שיטה רביעית שונה מכל השיטות שהוזכרו לעיל, שיש ענין בדוקא לעשות סעודה שלישית קודם תפילת המנחה, משום שבסעודה אחר תפילת מנחה יש חשש שכאילו גוזל המתים, וכדלהלן.

באוצר המדרשים (ממהדורת אייזנשטיין, ערך גן עדן גיהנם עמוד ) מובא, חצר גדול יש למתים ולפני החצר נחל היוצא מגן עדן ולפני הנחלים יש שדה, ובכל ערבי שבתות בין מנחה לתפלת ערבית מוציאין רוחות של מתים מבית גנזיהם ומרעין אותן באותו שדה ושותין מים מאותו נחל, וכל אדם השותה מים בשבת בין מנחה לתפלת ערבית גוזל מימיו של מתים, וכשהצבור אומר "ברוך ה' המבורך" חוזרים אותם לקבריהם, והקב"ה מחיה אותם ומעמידם על רגליהם חיים וקיימים, וכל מתי ישראל נוחים ביום השבת, ובאים המונים המונים ומשוררים לפני הקב"ה, ובאים ומשתחוים בבתי כנסיות לקיים מה שנאמר "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם". וכל ימי שבתות וראשי חדשים עומדים חיים מקבריהם ובאים ומקבלים פני שכינה ומשתחוים לפניו, כמו שנאמר (יחזקאל מו, ג) "והשתחוו עם הארץ לפני השער ההוא בשבתות ובחדשים", שנאמר "והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני" וגו'.

ועיין בטור (אורח חיים סימן רצא) שהביא שרבינו תם הנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה לערבית משום דאיתא במדרש "כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל המתים", ועל כן הנהיג לעשות סעודה שלישית קודם המנחה, עכ"ל.

אולם, מדברי הגמרא בפסחים קה, א משמע שהיו אוכלים בשבת סמוך לחשיכה (וכמובן התפללו תפילת מנחה לפני אכילתן), דאמר רב: שבת קובעת לקידוש, וכו', לקידוש - קובעת, ולא להבדלה קובעת, וכו'.

וביאור הסוגיא על פי דברי רש"י שם ד"ה "שבת קובעת לקידוש" שאסור לטעום בליל שבת עד שיקדש, שמשחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה. "ושבת אינה קובעת להבדלה", היינו שיציאת השבת אינה קובעת להבדלה, שאם יושבים על השלחן וחשיכה במוצאי שבת אינם אסורין לאכול עד שיבדילו.

ועיין בתוספות בפסחים שם (ד"ה והני מילי דאכלו ושתו מעיקרא) שכתב דמשמע מהנ"ל שהיו אוכלים בשבת סמוך לחשיכה, והקשה על זה: ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב, וגם רבינו תם כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב דאמר במדרש "השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את קרוביו המתים". וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי התירו ערב יום הכפורים לאכול אחר וידוי משום שכרות וגם תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה התירו בקושי. ובסוף דבריו כתב התוספות ליישב דיש לדחות דמיירי בגמרא בפסחים שהתחילו בהיתר ובאמצע סעודה התפללו מנחה והיכא דהתחילו בהיתר מותר להשלים.

 

יישוב שאר השיטות עם המדרש הנ"ל

אולם, עיין בהגהות מיימוניות (הלכות שבת פרק ל, אות כ) ובבית יוסף (שם) שהביאו כמה ביאורים במדרש הנ"ל שעליהם סמכו הפוסקים שיש להקל לאכול ואף לשתות מים בשבת בין תפילות מנחה למעריב.

הראשון, המדרש באמת מדובר על ערב שבת, וז"ל ההגהות מיימוניות: זה שאמרו "השותה בין השמשות כאילו גוזל את המתים" היינו במעלי שבתא, וכן כתב רבינו שמחה ששמע מרבינו תם שהיה מורה לאכול סעודה שלישית בשבת אחר תפלת המנחה. אכן בכל המקומות נמצא בשם רבינו תם לאיסור בשתיית מים בין מנחה למעריב.

השני, דאפילו לאלו שאסרו היינו דוקא לשתות מים מן הנהר, וז"ל ההגהות מיימוניות: הראבי"ה כתב להיתר שאין לחוש בדבר ואביו היה נוהג אסור בדבר ואפילו האוסרו היינו דוקא מן הנהר אבל מים שבבית מותר.

השלישי, כתב הבית יוסף, דאין אסור אלא תוך י"ב חודש על אביו ואמו, וז"ל: מצאתי כתוב (סוף שו"ת מהר"י ווייל) בשם ספר אגודה (פסחים פ"י סוף סי' פא) "השותה מים בין השמשות גוזל קרוביו מתים" ויש מפרשים בין השמשות של ערב שבת ויש מפרשים דוקא בשנים עשר חדשים ראשונים של אביו ואמו.

ועיין בערוך השולחן (אורח חיים סימן רצא סעיף ג') שכתב דמדברי כל רבותינו מבואר דסעודה שלישית אינה נוגעת לתפלת מנחה ואפילו קודם שהתפלל מנחה יכול לאכול את הסעודה השלישית, ואחד מגדולי רבותינו אוסר לאכול אחר מנחה כמבואר בתוספות פסחים (קה, א ד"ה והני מילי) מפני שנמצא במדרש שאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת.

עוד כתב הערוך השולחן (בסעיף ד') דהנה לשיטת הרי"ף והרמב"ם (בסי' רלב) דאפילו סעודה קטנה אסור לאכול אפילו סמוך למנחה גדולה פשיטא שמוכרח להתפלל מנחה מקודם אם לא כשהתחיל קודם חצות ונמשך עד אחר חצות, אמנם לשיטת החולקים שם יכול לאכול מקודם. וחכמי הקבלה כתבו דדווקא אחר מנחה שכל סעודה נתקנה אחר התפלה השייכת לזו הסעודה.

נמצא שיש ג' דעות בזה (בנוסף לשיטת הבעל הלכות הנ"ל שלדעתו מותר לאכול סעודה שלישית אף קודם חצות), האחת דדוקא קודם מנחה, והשנית דאין קפידא וכרצונו כן יעשה וזהו דיעות רוב הפוסקים שלא דיברו בזה שמע מינה דאין קפידא, והשלישית דדוקא אחר מנחה. ומנהגינו כדיעה שלישית, אך אם יש טעם שאין ביכולתו אחר מנחה או שקשה עליו אחר מנחה יכול לקיימה קודם מנחה וכן המנהג, עכ"ל.

 

פסק הלכה - לדין הראשון של הבעל הלכות

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רצא סעיף ב') נפסק כשיטה השניה שאכילת סעודה שלישית היא בזמן מנחה ולא כשיטת הבעל הלכות שמותר לאכול את הסעודה שלישית קודם זמן מנחה. וז"ל השולחן ערוך: זמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית.

והרמ"א (שם) הביא את השיטה השלישית (שיטת הרמב"ם שיש לאכול סעודה שלישית בין תפילת מנחה למעריב) והרביעית (שיטת רבינו תם שאין לאכול סעודה שלישית בין תפילת מנחה למעריב אלא קודם תפילת מנחה) בשם שני יש אומרים, וז"ל: יש אומרים דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת, דאז חוזרים הנשמות לגיהנם, ועל כן אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה (תוספות והרא"ש ומרדכי פרק ערבי פסחים) עכ"ל. והיא השיטה הרביעית.

והוסיף הרמ"א: יש אומרים, דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה (רמב"ם וטור והגמ"ר והגמי"י פ"ל ואגור), וכן נוהגים לכתחלה בכל מדינות אלו (זוהי השיטה השלישית). ומכל מקום אין לשתות מים מן הנהרות, אבל בבית שרי וכל שכן שאר משקין דשרי. ויש אומרים דאין אסור אלא תוך י"ב חודש על אביו ואמו (אגודה ומרדכי פ' ע"פ). ויש אומרים דאיסור זה של שתיית מים אינו רק בערב שבת, עכ"ל הרמ"א.

ומבואר, שהרמ"א ביש אומרים השני כתב דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה והביא השלושה ביאורים במדרש הנ"ל "שכל אדם השותה מים בשבת בין מנחה לתפילת מעריב כאילו גוזל מימיו של מתים". ולפי כללי ההלכה, כשהרמ"א מביא שני "יש אומרים" מתכוין הרמ"א לפסוק כשיטת היש אומרים השני.

בדומה לזה עיין ברמ"א (יורה דעה סימן קמט סעיף ב') שהביא שני "יש אומרים" לענין כניסה לחצר של עבודת כוכבים, וכפי שהביא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן צא) שידוע דהיכא שהרמ"א כותב יש אומרים ויש אומרים הלכה כיש אומרים בתרא).

ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק ח') שכתב על השיטה הרביעית שאסור לשתות מים בשבת בין תפילת מנחה לתפילת ערבית, כיון דאז קרוב לזמן החזרה לגיהנם ואיתא במדרש "כל השותה מים בשבת בין השמשות כאלו גוזל קרוביו המתים" (ועיין במרדכי פרק ערבי פסחים באורו). עוד הוסיף שם (בס"ק ט') דעל כן אין לאכול פן יבוא גם לשתות.

ועיין עוד במשנה ברורה (שם ס"ק י - יא) שכתב על דברי הרמ"א שנוהגים לכתחילה להתפלל מנחה קודם סעודה שלישית, דבמקום שקשה לו לקיים הסעודה לאחר מנחה יוכל אפילו לכתחלה לקיים הסעודה קודם מנחה אם הוא קודם זמן מנחה קטנה (ועיין במשנה ברורה לעיל בסימן רלב ובסימן רצ).

 

פסק הלכה - לדין השני של הבעל הלכות

הבעל הלכות בדין השני כתב שבזמן שהוא מפסיק בסעודתו ומברך שוב ברכת המוציא לקיים סעודה שלישית, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך. ואכן יש לברר אם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה, האם מי שמפסיק באמצע סעודת הבוקר בברכת המזון וחוזר וסועד מיד כדי שתעלה לו לסעודה שלישית אם יש כאן משום איסור מרבה בברכות.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רצא סעיף ג') היקל כשיטת הבעל הלכות בדין זה, וכתב דאם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד, ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה.

ועיין בט"ז (שם ס"ק ב'), ובמגן אברהם (שם ס"ק ז'), ובמשנה ברורה (שם ס"ק טו) שכתבו כאחד בטעם הדבר שמאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה. כי כל זמן האכילה האיצטומכה פתוחה, מה שאין כן אחר הסעודה.

אולם, למעשה החמירו כמה אחרונים להצריך להמתין מעט בנתיים, וכפי שכתב המגן אברהם (שם ס"ק ו) דיפסיק הסעודה ויקום וילך וימתין מעט בנתיים ואותן שנשארים במקומן לא יצאו ידי חובה דהוי כסעודה אחת (מהרי"ל ה' סוכה).

גם בט"ז (שם ס"ק ב') הביא שכתב במרדכי שטוב להפסיק מעט ביניהם שלא ליטול ידיו מיד אחר ברכת המזון וכן ראה נוהגין להפסיק מעט בדברי תורה או בטיול קצת.

וראה עוד במשנה ברורה (שם ס"ק יד) שהביא מה שכתבו האחרונים שאחר כך יקום וילך מעט בינתים והנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתן דהוי כסעודה אחת. ובמגן אברהם (שם ס"ק ו), וכן במשנה ברורה (שם ס"ק יד), הביאו מה שכתב הבית יוסף בשם הרא"ש שאין לדרוש כן ברבים להפסיק כיון שקודם חצות אין רשאי להפסיק אין העולם בקיאים בזה עכ"ל.

אולם בערוך השולחן (שם סעיף ח') כתב, דנראה לו ברור דמה שכתבו הט"ז והמגן אברהם דטוב להפסיק מעט, הוא להידור בעלמא, אבל בדיעבד אפילו לא הפסיק מעט אלא מיד אחר ברכת המזון נטל ידיו גם כן יצא. ויש מי שכתב דאותם שנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתם דהוי כסעודה אחת (מגן אברהם ס"ק ו' בשם מהרי"ל) ולדעתו אינו כן אלא לדעת התוספות בשבת (קיח, א ד"ה במנחה) שאוסרים לחלק סעודת שחרית לשנים וחששו לברכה שאינה צריכה.

אבל אנן קיימא לן כהרא"ש ורבו מהר"ם מרוטנבורג שכתבו שנכון לעשות כן דכיון שעושה משום סעודה שלישית אין כאן משום מרבה בברכות והם עצמם עשו כן למעשה, ובתשב"ץ כתב שמהר"ם היה עושה בחורף שהימים קצרים סעודה שלישית על השלחן מיד אחר ברכת המזון, והטור כתב שכן היה עושה אביו הרא"ש ז"ל ולא הזכירו כלל להפסיק אלא שבמרדכי כתב שטוב להפסיק עיי"ש, ולא לעיכובא וכן משמע מכל הפוסקים וכן עיקר לדינא, עכ"ל.

ומבואר מדברי השולחן ערוך דלא חיישינן שגורם ברכה שאינה צריכה כיון שמוכרח לעשות כן משום סעודה ג' שתהיה כדין (משנה ברורה שם ס"ק טו).

 

שיטת הרמ"א - בדין השני של הבעל הלכות

הנה כדי לצאת מחשש ברכה שאינה צריכה, כתב הרמ"א (שם סעיף ג) דמי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה. מיהו אם עשאה, יצא.

וביאר המשנה ברורה (שם ס"ק טו - טז) דמי שמשער בנפשו שלא תהיה אז אכילתו אכילה גסה לא יעשה סעודה שלישית קודם תפילת מנחה, כדי לצאת מחשש ברכה שאינה צריכה.

כמו כן בביאור הלכה (שם ד"ה לא יעשה) כתב שלא יחלק סעודת שחרית לשתים משום חשש ברכה שאינה צריכה וממילא תדחה עד אחר המנחה וכמו שכתב הרמ"א (בסעי' ב' בהג"ה) דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה.

 

סעודה שלישית ביום טוב שחל במוצאי שבת

לענין אם חל יום טוב במוצאי שבת, כתב המגן אברהם (שם ס"ק ח'), דאם יודע שיוכל לחזור ולאכול סעודה שלישית קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים דהא יש אומרים דאסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה (ועיין בסוף סי' רטו וסי' תקכט).

וראה במשנה ברורה (שם ס"ק יז) שכתב דאפילו אם חל יום טוב במוצאי שבת שאי אפשר לו לאכול סעודה שלישית בסוף היום כנהוג שהרי ראוי לו להמנע מלקבוע אז סעודה בערב יום טוב כמו בערב שבת מכל מקום אם יודע שיוכל אז לאכול על כל פנים כשיעור ביצה ויותר (וכנ"ל בסעי' א') לא יחלק סעודת שחרית לשתים דהא יש אומרים דאסור לעשות כן משום ברכה שאינה צריכה.

ובביאור הלכה (שם ד"ה אחר שיתפלל מנחה) הביא מה שכתב במגן אברהם דאם יודע שיוכל לחזור ולאכול קודם שעה עשירית לא יחלק את סעודת שחרית לשתים, אך כתב דנטה מזה במשנה ברורה משום דצריך עיון דהלא אף בסוף היום אינו אסור רק לקבוע סעודה אבל מעט פת כביצה ויותר אף כשחל ערב יום טוב בחול מותר ודוחק גדול לומר משום דהיא מצות שבת גריעא דחשיבא כסעודה קבועה וכמו שמצינו במקום אחר ד"שבת קובעת" דזה אין שייך לענינינו דעיקר הטעם הוא משום כדי שתהיה אכילתו בלילה לתאבון והביא שכן מצא בביאור הגר"א (סימן תקכט סעי' א' בהג"ה) בהדיא כמו שכתב.

 

אם התחיל לאכול הסעודה שלישית קודם חצות ונמשכה

הנה מצאנו לפחות שלש שיטות בענין אם התחיל לאכול את הסעודה שלישית קודם חצות ונמשכה לאחר מכן. השיטה הראשונה - שיטת המגן אברהם (שם סעי' ב' ס"ק ג') דאם התחיל קודם חצות ואכל עד אחר חצות יצא, דהא על כל פנים אכל אחר חצות, אבל אם יודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות אסור. שיטה שניה - שיטת האליהו רבה דגם בנמשכה הסעודה לאחר חצות לא יצא דאזלינן אחר ההתחלה.

שיטה שלישית - שיטת הערוך השולחן (שם סעיף ו') שהביא בתחילה את שיטת המגן אברהם שאם התחיל בסעודה שלישית קודם חצות ונמשכה עד אחר חצות יצא דהא על כל פנים אכל אחר חצות, אבל אם יודע שתמשוך סעודתו עד אחר חצות אסור.

אולם דחה זאת דאין שום טעם בזה ואדרבא איפכא מסתברא דאם ידע שתמשוך עד אחר חצות והיתה כוונתו מתחלה לסעודה שלישית למה לא יצא? ואם לא יודע שתמשוך עד אחר חצות ונמשכה ממילא והוא לא התכוון לסעודה שלישית נראה דלא יצא. ואפילו אם נאמר דגם בכהאי גונא יצא אם כבר קיים סעודה שנייה דלא בעינן כוונה לשמה לשם סעודה שלישית מכל מקום כשיודע שתמשוך והתכוון לזה פשיטא דיצא ואין שום טעם לומר דלא יצא בכהאי גונא וכן עיקר לדינא.

עוד הביא הערוך השולחן שגם התבואות שור תמה על המגן אברהם, וכתב דודאי יש טעות הדפוס עיי"ש והפרי מגדים והמחצית השקל הטו כוונתו מפני איסור אכילה קודם מנחה עיי"ש, ודברים תמוהים הם שהרי כבר נפסקה הלכה בסי' רל"ב דלא כהרי"ף והרמב"ם ועוד דמה עניינו לכאן. והאליהו רבה רוצה לומר דגם בנמשכה לא יצא דאזלינן אחר ההתחלה ולא הסכימו לדבריו ובזה העיקר כהמגן אברהם.

ובמשנה ברורה (שם ס"ק ז') פסק, דאם התחיל לאכול הסעודה שלישית קודם חצות ונמשכה הסעודה עד אחר שהגיע זמן מנחה גדולה יצא דהא על כל פנים אכלה בזמנה ולא אזלינן בזה בתר התחלה. ועיין בשער הציון (שם אות ד') שכתב דמה שלא העתיק במשנה ברורה את סוף דברי המגן אברהם, משום שלפי מה שפסק הרמ"א (או"ח רלב סעי' ב' בהג"ה) שסעודה קטנה מותר בכל גווני עיי"ש, וסעודת שבת אינו מקרי סעודה גדולה, וכל האחרונים נדחקו בדבריו אלה, עיי"ש.

 

שיטה שסעודה שנייה צריכה להיות התחלתה קודם חצות

בערוך השולחן (אורח חיים סימן רפח סעיף א - ב) כתב דלדעתו צריכה להיות הסעודה השנייה רק קודם חצות שהרי כמו שהסעודה השלישית צריכה להיות רק אחר חצות (כמו שיתבאר בסי' רצא), והטעם נראה דכיון דהג' סעודות ילפינן מתלתא "היום" "ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לד' היום לא תמצאוהו בשדה" (שבת קיז, ב) צריך להיות לכל אחת זמן קבוע בפני עצמה אחת בלילה ואחת ביום קודם חצות ואחת לאחר חצות, אבל תמה הערוך השולחן למה לא הזכיר אחד מן הפוסקים דבר זה וגם הרבה לא יחושו לזה.

ואולי דטעם סעודה שלישית שאינה קודם חצות אינה מטעם תלתא "היום" אלא מפני שכל סעודה צריך להיות שמה עליה, דלילה סעודת ערבית, ודיום סעודת שחרית, והשלישית סעודת מנחה, ומנחה הוי רק לאחר חצות, אך לפי זה גם שחרית לא הוי אחר חצות, ואם היינו אומרים דסעודה שלישית אין יוצאים אלא אם כן התפלל מנחה מקודם הוה אתי שפיר אבל באמת אינו כן (כמ"ש בסי' רצא) ולכן סבר דאף שהפוסקים לא הזכירו זאת, מכל מקום ברור הוא שסעודה שנייה צריכה להיות התחלתה על כל פנים קודם חצות וכן נהג.

והאמת שכבר קדמו הב"ח (או"ח סי' שלד) שכתב על דברי רש"י שפירש את לשון המשנה בשבת קיז, ב נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות, בשחרית - מצילין מזון שתי סעודות, במנחה - מזון סעודה אחת. ופירש ברש"י: "בלילי שבת - קודם אכילה, שחרית - קודם סעודה", דנראה בכוונתו ליישב את מה שקשה דהוי למתני שהיתה דליקה בשבת "בערבית" (במקום "בלילי שבת") כדקתני שחרית ומנחה.

ומיישב שכיון שאין לסעודת ערבית זמן קבוע דכל הלילה זמנה, לכך נקט "בלילי שבת", לומר כל שהוא קודם אכילה אפילו בסוף הלילה, מה שאין כן שחרית דוקא קודם סעודה, כלומר זמן סעודה עד סוף שעה שישית אך אחר שעה שישית עבר זמנה ואינו מציל אף על פי שהוא קודם אכילה.

 

האם מותר להתחיל סעודה שלישית אחר השקיעה

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רצט סעיף א') פסק: אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, אין צריך להפסיק (אפילו משתייה). ואם היה יושב ושותה וחשכה לו, צריך להפסיק. ויש אומרים דהני מילי בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו. והגיה הרמ"א: והמנהג פשוט כסברא הראשונה.

ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק א') שכתב על דברי השולחן ערוך שאסור להתחיל לאכול ולשתות משתחשך, שהוא אפילו בספק חשיכה (ועיין במשנה ברורה בסימן רסא) דנקטינן לספק חשיכה תיכף מששקעה החמה לענין הדלקת הנרות וכל מלאכה, ומכל מקום נראה לומר דלענין אכילת סעודה שלישית אם לא אכל מקודם בודאי צריך לאכול אפילו אחר שקיעה ואפילו לשאר אכילה אם הוא תאב לאכול ולשתות גם כן אין להחמיר עד חצי שעה שקודם צאת הכוכבים, עכ"ל. ועיין שם בהמשך דבריו שם ובשער הציון שם אות ב', ובביאור הלכה (שם ד"ה משתחשך).

וראה בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן רצט סעיף ב') שכתב, דאם שכח והתחיל הסעודה באיסור דהיינו מבין השמשות ואילך צריך להפסיק מיד שנזכר. ויש מתירין אפילו להתחיל בבין השמשות בין לאכול בין לשתות ואין איסור אלא בודאי לילה שאז הוא זמן הראוי להבדלה וכן נתפשט המנהג בסעודות גדולות שמתחילין בבין השמשות ואין למחות בידם כיון שיש להם על מה שיסמכו אבל העיקר כסברא הראשונה.

אולם יש כמה אחרונים שהקילו והתירו להתחיל לאכול, וכן כתב באשל אברהם (בוטשאטש סי' רצט) וז"ל: כדי שלא לבטל סעודה שלישית דשבת קודש נוהגים להקל בבין השמשות, והנה כוכבים גדולים או קטנים ביותר אין הכרע, דהוי ליה כבין השמשות, ובצירוף מה שרבים מדכרי אהדדי ומה שיש גם כן אנשים שם שאינם אוכלים, מוטל יותר לאכול אז סעודה שלישית עכ"ל. הרי שנהגו להקל גם בבין השמשות.

ובקצות השולחן (סי' צב בבדי השולחן ס"ק ח') כתב, דזמן סעודה שלישית עד הערב, ופשוט דלא מהני שיתחיל קודם השקיעה, אלא שצריך לאכול יותר מכביצה או כזית לפחות קודם השקיעה.

אולם בהמשך דבריו כתב בקצות השולחן (סי' צד בבדי השולחן ס"ק ו') שיש להקל משום ג' סברות: א. משום מצוה עוברת שיוכל לאכול סעודה שלישית לא גזרו חז"ל לאסור לאכול אפילו תוך חצי שעה לצאת הכוכבים, ב. לא חששו שמא ימשך כל הלילה בסעודה שלישית, שהרי יצטרך להדליק את הנרות בבית כדי שלא יהיה בחושך ויהא מוכרח להפסיק את סעודתו ולהבדיל בתפילה או לומר על כל פנים ברוך המבדיל, ג. כיון שעדיין שבע מסעודת שחרית לא חיישינן שמא ימשך אחר סעודתו.

בשמירת שבת כהלכתה (פרק נו אות יח) הובא בשם מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שאסור להתחיל לאכול סעודה שלישית מיד כששקעה החמה, כיון שהוא בתוך חצי שעה של חיוב הבדלה, ואף שלענין זה שסמוך לתפילת ערבית מהני מה שרגיל להתפלל בשעה קבועה או אם יש מי שיזכיר אותו, אבל אין זה מועיל כלל לחצי שעה הסמוכה לחיוב הבדלה.

 

ערב פסח שחל בשבת

כאשר ערב פסח חל בשבת מתעוררת השאלה כיצד ניתן לקיים סעודה שלישית, והרי חמץ כבר אסור לאכול מד' שעות היום ומצה גם אי אפשר לאכול בערב פסח. והמקור לאיסור אכילת מצה בערב פסח הוא מדברי הירושלמי בפסחים (פרק י' הלכה א'): אמר רבי לוי, כל האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ומבואר שזמן אכילת מצה בליל הפסח, זמן זה מקביל לליל הנישואין שבו מתחיל הזוג לחיות ביחד, וכשם שחז"ל אסרו לאדם לקיים יחסי אישות עם ארוסתו לפני נישואין ושבע ברכות, כך חז"ל אסרו לאדם לאכול את מצת המצוה קודם זמנה ושלא על הסדר שנסדר.

ועיין ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ו' הל' יב) שכתב שאסור לאכול מצה בערב פסח כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומשמע מדברי הרמב"ם שאסור לאכול מצה כל היום, (ועיין במגיד משנה שם).

וכיון שהחמירו כל כך חז"ל באכילת חמץ משעה רביעית, ומעיקר הדין לפי רוב הפוסקים שהזכרנו זמן סעודה שלישית הוא אחר חצות היום - בערב פסח שחל בשבת יש בעיה לקיים מצות סעודה שלישית, מכיון שאסור לאכול מצה בערב הפסח, ואסור לאכול חמץ לאחר שעה רביעית.

אמנם על פי שיטת הבעל הלכות שהוזכר באריכות לעיל שישנם שני דינים: א. שמותר לאכול סעודה שלישית קודם זמן המנחה. ב. כשהוא מפסיק בסעודתו ומברך שוב ברכת המוציא לקיים סעודה שלישית, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך, נראה לומר גם בנידון זה כך. על כן יש נוהגים לקיים סעודה שלישית כבר בבוקר בשבת זו קודם שעה רביעית.

אולם לפי השיטות שהזכרנו לעיל, שיש לאכול סעודה שלישית דוקא בזמן מנחה, צריך לאכול מאכלים שהם כשרים לפסח, ואכן כך מובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תמד סעיף א') שיש לעשות סעודה שלישית בזמן מנחה, וז"ל: ארבעה עשר שחל להיות בשבת, בודקין ליל שלשה עשר. ומבערים הכל לפני השבת, ומשיירין מזון שתי סעודות לצורך השבת, דסעודה שלישית זמנה אחר המנחה ואז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ אלא  במצה עשירה, וצריך לעשותה קודם שעה עשירית.

והגיה שם הרמ"א: ובמדינות אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה (כדלקמן סימן תסב סעיף ד' בהגה), יקיים סעודה שלישית במיני פירות או בשר ודגים )כדלעיל סימן רצא סעיף ו' בהגה(. ועיין במגן אברהם (שם ס"ק ב') שפירש דאם יש לו בשר ודגים הוא עדיף ממיני פירות, ובשל"ה כתב בשם הזוהר שרבי שמעון בר יוחאי היה עוסק בתורה במקום סעודה שלישית, וכתב מהרי"ל שהיה ראוי לעשות במצה מבושלת אך לא ראה נוהגין כן.

וראה גם במשנה ברורה (שם ס"ק ד - ז) שכתב דבשבת זו משכימים להתפלל ולא יאריכו הרבה כדי שיהיה להם שהות ולא יבואו לידי מכשול, ואת הסעודה שלישית לא אוכלים במצה, דהא אסור לאכול מצה בערב פסח, אלא יש נוהגים לאכול מצה עשירה שנילושה במי פירות לבד, וצריך לעשות סעודה שלישית קודם שעה עשירית, דמשם ואילך אפילו מצה עשירה אסור לאכול כדי שיאכל מצה לתאבון.

אמנם יש הסוברים שיש גם לקיים שיטת הבעל הלכות, כפי שהביא המגן אברהם (שם ס"ק א') דמכל מקום גם בשחרית יפסיק סעודתו לשנים, דהא יש אומרים דיוצא בזה (ש"ג המרדכי פ"ק דשבת וב"ח וכל בו).

וכך הביא גם המשנה ברורה (שם ס"ק ח') שיקיים סעודה שלישית במיני פירות או בבשר ודגים, וכתבו באחרונים דטוב גם כן שיחלק סעודת שחרית של פת לשנים, דהא יש אומרים דיוצא בזה ידי סעודה שלישית, וכן כתב בביאור הגר"א דנכון לעשות כן, אך כל זה אם יש לו שהות לברך בינתים ולהפסיק איזה שהות כדי שלא יהיה בכלל ברכה שאינה צריכה, עכ"ד המשנה ברורה.

ושיעור שהות זה מובא בחזון איש במכתבים (סי' קפח) שהוא שיעור של חצי שעה, אולם בספר דרכי חיים ושלום (עמ' תא בשם הדרכי תשובה) כתב שהוא שיעור של רבע שעה, ובספר חמד משה (סי' תמד סעי' ו') כתב שהוא זמן מועט של הילוך ד' אמות. וראה עוד בט"ז (סי' רצא ס"ק ב') ובקיצור שולחן ערוך (סי' קטו סעי' ד') שכתבו שיפסיק מעט בדברי תורה או בטיול, היינו שיצא חוץ לביתו זמן מה, ואז יאכל סעודה שלישית.

ועיין בבן איש חי (פרשת צו הלכה ה') שכתב שיש לעשות סעודה שלישית בפירות שברכתם מעין שלש, והמשיך וז"ל: ויביאום לפניו בקערה על השולחן, ויאמר גם קודם שיאכל "אתקינו סעודתא" וכו' כשאר שבת.

ועיין בברכי יוסף (או"ח סי' רצא סעי' א') בענין חשיבות סעודה שלישית, שכתב שרבי שמעון בר יוחאי ביום ההילולא שלו התפאר על כך שלא ביטל אותה מימיו. ומהזוהר (פרשת אמור, צה ע"א) משמע שסעודה שלישית בערב פסח שחל בשבת - נדחית, ושם כתוב כיצד היה נוהג רבי שמעון בר יוחאי: היה מסדר את השולחן והשתדל במעשה מרכבה.

וראה בביאור הגר"א (או"ח סימן תמד) שהוקשו לו דברי הרמ"א (שם) שסדר העדיפות בסעודה שלישית הוא פירות ואחר כך בשר ודגים, ואילו במקום אחר (בסי' רצא) פסק להלכה שבשר ודגים קודמים לפירות. ותירץ הגאון, שאם יאכל בשר ודגים בשבת ערב פסח, לא יוכל לאכול מצה לתיאבון. והביא דברי הזוהר הנ"ל, וכלשונו: "וכן הוא בזוהר פרשת אמור, וסעודה זו נדחית מכל וכל, שמע מיניה דאין תקנה לדבר כלל, וכסברא שאין יוצאין בסעודה שלישית אלא בפת, ואי אפשר כלל כנ"ל".

וכבר כתב בכף החיים (או"ח סי' תמד ס"ק יח) שרבי שמעון בר יוחאי שאני שהיה יכול לעשות תיקונים במקום סעודה. אולם אנו נעשה שניהם כאחד, דהיינו טוב לכוון וגם לאכול בשר ודגים, פירות וכו'. וזהו שכתב הבן איש חי שיאמר "אתקינו סעודתא".

 

סיכום הענין

שיטת הבעל הלכות שבענין זמן סעודה שלישית נאמרו שני דינים: האחד, שמותר לאכול סעודה שלישית קודם זמן המנחה. השני, שבזמן שמפסיק בסעודת הבוקר ומברך שוב מיד ברכת המוציא לקיים סעודה שלישית, אין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רצא סעיף ב') פסק כנגדו בדין הראשון וז"ל: זמנה משיגיע זמן המנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית, עכ"ל. ומבואר מדברי השולחן ערוך שזמן סעודה שלישית הוא דוקא בזמן מנחה ולא קודם לכן, אך קיום הסעודה שלישית אינה נוגעת לתפלת מנחה ואפילו קודם שהתפלל מנחה יכול לאכול הסעודה השלישית.

אבל משמע מדברי הרמ"א משני סעיפים שיותר טוב להתפלל תפילת מנחה לפני אכילת הסעודה השלישית. הראשון, שכתב הרמ"א (שם סעיף ב') דיש אומרים דאסור לשתות מים בין מנחה למעריב בשבת, דאז חוזרים הנשמות לגיהנם, ועל כן אין לאכול סעודה שלישית בין מנחה למעריב, אלא יאכל אותה קודם מנחה. ויש אומרים דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה, וכן נוהגים לכתחלה בכל מדינות אלו.

השני, שכתב הרמ"א (שם סעיף ג) דמי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה. מיהו אם עשאה, יצא.

ובערוך השולחן (שם סעיף ה') כתב בביאור דברי הרמ"א דמי שיודע שאפשר לו לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור לא יעשה לכתחלה סעודה שלישית קודם מנחה, מיהו אם עשאה יצא ואפילו בשבת שהוא ערב יום טוב אם יכול לאכול קודם שעה עשירית לא יחלק סעודת שחרית לשתים לכתחלה. והכלל מזה שלא כל הטבעיות שוין ובלבד שתהא כוונתו לשמים והיינו שלפי טבעו נכון לו לאכול כך או כך.

ומצאנו חילוק נוסף לענין הדין השני של הבעל הלכות שסבר שבזמן שמפסיק בסעודת הבוקר ומברך שוב מיד ברכת המוציא לקיים סעודה שלישית, שאין כאן משום מרבה ברכות שלא לצורך. דהנה בשולחן ערוך (שם סעיף ג') היקל בדין זה וכתב, דאם נמשכה סעודת הבוקר עד שהגיע זמן המנחה יפסיק הסעודה ויברך ברכת המזון ויטול ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד ונכון הדבר שאם לא היה עושה כן, מאחר שנמשכה סעודת הבוקר עד אותה שעה, לא היה יכול לאכול אחר כך אלא אכילה גסה, עכ"ל.

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק טו) דלא חיישינן שגורם ברכה שאינה צריכה כיון שמוכרח לעשות כן משום סעודה ג' שתהיה כדין.

אמנם, כדי לצאת מחשש ברכה שאינה צריכה, כתב הרמ"א (שם סעיף ג) דמי שיודע שאפשר לאכול אחר שיתפלל מנחה עם הצבור, לא יעשה סעודה שלישית קודם מנחה. מיהו אם עשאה, יצא.

ולמעשה החמירו כמה אחרונים להצריך להמתין מעט בנתיים, כמובא במשנה ברורה (שם ס"ק יד) שהביא מה שכתבו האחרונים שאחר כך יקום וילך מעט בינתים והנשארים במקומן לא יצאו ידי חובתן דהוי כסעודה אחת.

ועיין בביאור הלכה (שם ד"ה לא) שכתב שלא יחלק סעודת שחרית לשתים משום חשש ברכה שאינה צריכה וממילא תדחה עד אחר המנחה וכמו שכתב הרמ"א (בס"ב בהג"ה) דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה.

דילוג לתוכן