תפריט

אמירת ויכולו בתפילת שבת ובקידוש

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
12/10/2009
 

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם" (בראשית ב, א)

בגמ' בשבת קיט,ב מובא: אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו", אל תקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכפר" (ישעיהו ו'). וכן הוא בילקוט שמעוני (פרשת בראשית רמז טז).

ובהלכה זו לומר "ויכולו" יש לברר מפני מה אומרים ויכולו ג' פעמים בליל שבת, מהו דין עדות באמירת ויכלו, מהו דין היחיד המתפלל האם יש לו לומר ויכלו פעם שניה אחר תפילת שמונה עשרה שהתפלל, האם שייך לומר שהשומעים ויכולו מעידים בעצמם מדין שומע כעונה וצריכים לעמוד כששומעים הקידוש. ועוד האם יחיד רשאי להגביה קולו באמירת ויכולו כשעומד בתפילה בלחש כדי לאומרו עם הציבור, והאם יש באמירת ויכולו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה.


אמירת ויכולו ג' פעמים

הנה בליל שבת אומרים אנו ג' פעמים  אזכרת "ויכולו", בעמידה דתפילת מעריב, יחד עם הציבור קודם ברכה מעין שבע, ובקידוש, והאמת שצריך ליתן טעם בזה.

באבודרהם (סדר תפילת ערבית של שבת) הביא, שבמדרש אמר טעם בגזרה שוה שבויכלו כתיב שלש פעמים "אשר", ובפסוק "ויקחו אליך פרה אדומה" כתיב ג' פעמים "אשר", וכשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו שלש פעמים מתכפר.

גם בספר כלבו (סימן לה) כתב שבויכלו כתוב ג' זמנין "אשר", וכן בפסוק ראשון שבפרשת פרה אדומה כתוב ג' זמנין "אשר", לומר ששניהם שקולים כאחד דכשם שפרה מכפרת כך שבת מכפר, וזהו דאמרינן אם ישמרו ישראל שבת אחת מיד נגאלין.

בכף החיים (או"ח סי' רסח אות לד ואות ג') הביא בזה עוד ג' טעמים: א. בצרור המור כתב דמה שאומרים ויכולו ג' פעמים הוא כנגד ג' עולמות, עולם העליון ואמצעי ותחתון, לומר שהקב"ה ברא את כל העולמות, ב. רבי חיים ויטאל (דף קב) כתב, לפי שיש חיזוק בדבר כשאומרו ג' פעמים, בתפילה ואחר התפילה ובקידוש, ג. בשם האריז"ל נתן טעם על פי הסוד במה שתקנו לומר ג' פעמים ויכולו, ועל כן אין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם.

 

באמירת ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית

באור החיים על התורה (שם) הקשה, מי שמע כזאת שיבוא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו ואין אחר מעשה כלום, וביאר דידוע לחכמי אמת שהקב"ה ברא את העולם על ששת ימים, כדכתיב (שמות לא,יז) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ", אלא שעל ידי שיש צדיק ששומר את השבת נמשך העולם גם להלאה, וזהו צדיק יסוד עולם, שהוא המקיים את העולם, וזהו כל המתפלל ומקדש השבת ואומר ויכולו, נעשה שותף עמו.

ועיין בעיון יעקב (על הרי"ף שם) שדייק בדברי הגמ' דכל המתפלל "בערב שבת" ואומר ויכולו, כלומר, דכל זה הוא דוקא כשמתפלל בערב שבת ואומר ויכולו קודם הלילה שהוא עדיין ערב שבת, אז נחשב לשותף להקב"ה במעשה בראשית, אך לאחר הלילה אינו שותף במה שכבר נעשה.

בספר הכלבו (סימן לה ד"ה וכתב ה"ר) הביא פירוש אחר וז"ל: אמרו חז"ל כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, ואפשר לומר שהכונה בזה כי באמרו ויכולו שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לענין חדוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאילו הוא ראה בעיניו מעשה היצירה וכמו שהוא עצמו היה שותף להקב"ה בעשיית המלאכה לפי שאין לבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההוא.

 

כל האומר "ויכלו" אומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכופר"

בספר כלבו (שם) כתב שאחר העמידה דתפילת מעריב, פותח שליח צבור וכל הקהל בקול רם ויכלו וכולם מעומד לפי שזה הוא עדות אל ה' יתברך ביצירת מעשה בראשית, ועדות מעומד, ויש במדרש כל האומר ויכלו "מעומד" שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם ומניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכופר", רצה לומר שעל שבועת העדות כתיב (ויקרא ה, א) "אם לא יגיד ונשא עונו", וכיון שהעיד זה עדותו אומרים לו מלאכי השרת "וסר עונך" שהיה לך אם לא תגיד, ואחר כך מברכין אותו ואומרים לו "וחטאתך תכופר", כך מצאתי בשם החכם ר' אליהו ז"ל.

וראה בשלטי הגיבורים (בדפי הרי"ף שבת קיט,ב) שמפרש דברי הגמ' שכל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו וכו', שני מלאכי השרת אומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכופר", שבזמן שאומר ויכולו מעיד על מעשה בראשית, ולכן אומרו מעומד כדין הגדת עדות, ואילו לא היה אומר ויכולו היה מכובשי עדות ועובר על לאו ד"לא יגיד ונשא עוונו", ולכן כשאומר ויכולו אומרים לו "וסר עונך", שלא היית מכובשי עדות.

ועיין בלקוטי בתר לקוטי (בגמ' בשבת קיט,ב) שהביא ביאור לזה מבעל כבוד חכמים שמפרש, ששני המלאכים הנזכרים הם שתי המצוות, העשה של שביתה והלא תעשה של מלאכה, וכיון שמקבל עליו מצוות אלה הוא "נשוא עוון", ועל זה המליצו "שמניחין המלאכים ידיהן על ראשו" שהוא מקור המחשבה, כי על ידי קבלת ב' מצוות אלה סר עוונו וחטאתו מתכפרת.

והאמרי אמת מפרש זאת, שלכן מוחלין להאומר "ויכולו" את עוונותיו, כי כפי שאמרו שכל האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, והיות שאסרו חז"ל במסכת אבות להתחבר עם רשע, לכן מוכרח הקב"ה לכפר לו על חטאיו כדי שיהיה ביכולתו להתחבר עמו להיות לו שותפו.

 

אמירת ויכולו בעמידה

במסכת שבועות ל,ב הובא דין לגבי עדות בבית דין שבעדים דברי הכל בעמידה, דכתיב "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז). ופסק הרמב"ם (פרק כא מסנהדרין הל' ג') לענין עדות שלא יהיה בעל דין אחד יושב ואחד עומד, אלא שניהם עומדים, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין וכו'. במה דברים אמורים, בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין שניהם בעמידה, שנאמר "ויעמוד העם על משה" (שמות יח,יג).  ואיזה הוא גמר דין, איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי.  במה דברים אמורים, בבעלי דינין, אבל העדים לעולם בעמידה, שנאמר "ועמדו שני האנשים" (דברים יט,יז).

ונחלקו אם עדים העידו בישיבה האם עדותן פסולה אפילו בדיעבד, ובחידושי הרמב"ן וכן בחידושי הרשב"א (שם) הובא בשם יש מי שאומר שאם העידו בישיבה אין עדותן עדות, ועיין שם שדחו זאת.

ובדומה לזה בחידושי הריטב"א (שם) כתב, דמה דאמרינן בעדים דברי הכל בעמידה, הני מילי לכתחילה כל היכא דאפשר, אבל כל היכא דלא אפשר אפילו לכתחילה בישיבה. וכן עיין בר"ן (יד,א מדפי הרי"ף) ובחידושי הר"ן שכתבו, דרק לכתחילה מצוה בעמידה, אולם בדיעבד כשר אפילו בישיבה.

ועיין בשלטי הגיבורים (בדפי הרי"ף שבת קיט,ב) שכתב, שבזמן שאומר ויכולו מעיד על מעשה בראשית, ולכן אומרו מעומד כדין הגדת עדות.

 

ויכולו אחר התפילה ויו"ט שחל להיות בשבת

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רסח סעיף ז') כתב, שאומרים ויכלו בקול רם ומעומד. וכן בערוך השולחן (שם סעיף טו) כתב, דאחר התפילה אומרים ויכולו, ואף על פי שאמר כל אחד בתפילה מכל מקום חוזרים לומר כולם כאחד בקול רם ומעומד, ואף על גב דכבר העדנו כולנו בלחש ובדיעבד יצאו ידי עדות בזה.

והנה הטור (אורח חיים סימן רסח) כתב ג' טעמים במה שחוזרים ואומרים ויכולו בציבור אחר התפילה בלחש: א. משום יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומרים ויכולו בתפילה, משום שמתפללין "אתה בחרתנו" ואז צריך לאומרו אחר העמידה מפני שלא אמרוהו בתפילה ואגב זה תיקנו לומר בכל השבתות, ב. וגם להוציא מי שאינו יודע אותו, ג. ויש אומרים שנהגו לומר אותו בקול רם ומעומד משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית וכתיב "ועמדו ב' האנשים" ודרשינן (שבועות ל,ב) אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד.

כן בלשון הערוך השולחן (שם) כתב לענין הטעם השלישי של הטור, דמכל מקום ממבחר העדות להעיד כולם כאחד ובקול רם, כדכתיב "ושמע קול אלה והוא עד" וגו'.

וראה בבית יוסף (שם ס"ק ז') שכתב במה שחוזרין ואומרים ויכולו בציבור משום יום טוב שחל להיות בשבת וכו'. דכן כתבו התוספות (ד"ה זוכרהו) והרא"ש (סו"ס טו) בפרק ערבי פסחים (קו,א) וכן כתב המרדכי שם (לז,ב) ובפרק כל כתבי (סי' תז) וכן כתוב בספר התרומה (סי' רמו).

 

ויכולו שאומרים כל אחד בביתו

בטור (אורח חיים סימן רעא) כתב, דאף על פי שאמרו ויכולו בתפילה חוזר ואומר אותו להוציא בניו ובני ביתו. ובמשנה ברורה (סימן רסח ס"ק יט) כתב בשם המטה משה, שאם שכח לומר בבית הכנסת יאמר אותו שבקדוש מעומד, והביא מהפרי מגדים דהמנהג לומר אותו שבקדוש מעומד אף אם אמרו בבית הכנסת.

ובשו"ת בנימין זאב (סימן קעג) הביא, דמה שאומר ויכולו בביתו בקדושת הכוס אף על פי שכבר אמרו בבית הכנסת, הוא מב' טעמים: א. כדי להוציא בניו ובני ביתו לידי חובה, ב. עוד יש לומר טעם אחר שאומרים אותו שלשה פעמים בערב שבת ממה שמצא במדרש שוחר טוב, ג' פעמים חייב אדם לומר ויכולו בערב שבת, א' בתפילה ואחד לאחר התפילה וא' על הכוס, כנגד שלשה פעמים "אשר" שכתוב בפרשת ויכולו. והוסיף דצריך לאומרו מעומד משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית ועדות צריך מעומד.

 

יחיד המתפלל האם יש לו לומר ויכולו

יש מחלוקת איך יתנהג יחיד המתפלל באמירת ויכולו אחר השמונה עשרה, וכן כמה אנשים צריכים לומר ויכולו עמו.

בטור (אורח חיים סימן רסח) כתב, ויש אומרים שנהגו לומר ויכולו בקול רם ומעומד משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית וכתיב "ועמדו ב' האנשים" ודרשינן (שבועות ל) אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד, ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו "ביחד".

וביאר הט"ז (שם ס"ק ה') דלפי שבאמירת ויכולו אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וכפי שסיים הטור שאומרים אותו ביחד. על כן נראה דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו דאין עדות ליחיד ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה, עד כאן דבריו. ומבואר בשיטת הט"ז שיש לומר ויכולו בציבור אחר העמידה בעדה שלמה שהיא לפחות בעשרה.

ובמגן אברהם (שם ס"ק י') כתב דזה מפני שהעדים צריכין להעיד ביחד ומעומד, לפיכך צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד (טור) וצריך עיון דבטור בחו"מ (סי' כח) כתב דכל עד אומר עדות בפני עצמו ולא ביחד עיי"ש, וצריך לומר כמו שכתב הסמ"ע (סי' כח סעי' לז) דאחר שאמרו ביחד חוזרים לומר אחר כך כל אחד ואחד בפני עצמו, ומכל מקום למסקנא לא קאי הכי בסמ"ע ויש לומר דמכל מקום עבדינן כתנא קמא דצריכין להעיד כאחד, עיין בגמ'.

גם במשנה ברורה (שם ס"ק יט) כתב, לפי שבאמירת ויכולו אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין עדים בעמידה כדכתיב "ועמדו שני האנשים", וטוב לומר אותה ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה ועל כל פנים יהיה בשנים. ויחיד המתפלל יש אומרים דאינו חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ויש אומרים דיחיד יכול לומר אבל אין צריך עמידה. וטוב שגם היחיד יאמר אבל לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה.

ובביאור הלכה (שם ד"ה ומעומד) הביא מה שכתב במשנה ברורה דלכתחלה יהדר לומר ויכולו ביחד, שהוא ממגן אברהם דלכתחילה טוב להדר לצאת גם דעת התנא קמא דסבירא ליה דצריכין להעיד כאחד דוקא, ובאמת קיימא לן בשו"ע (חו"מ סימן כח) דאין צריכין להעיד ביחד. עוד שם דלכתחילה טוב בעשרה, ומטעם זה המתפלל בלחש ימהר לסיים תפלתו כדי שיאמר ויכלו עם הקהל.

אולם החזון איש (או"ח סי' לח ס"ק י') כתב שאין צריך באמירת ויכולו לא קול רם ולא מעומד, דלא מצינו זאת בפוסקים, ואין להדר אחר שנים דלא מצינו בפוסקים הידור של שנים, ויש לחוש דמחזי כמעמיד עדים על מעשה בראשית. אמנם כתבו בשו"ע הרב (בקונטרס אחרון ס"ק ב') ובכף החיים (ס"ק לז) דמכל מקום אף היחיד יאמר ויכולו מעומד.

אכן בשיעורים מצויינים בהלכה (שבת קיט,ב ד"ה כל המתפלל) צידד לומר, דמה שאין מקפידין לומר ויכולו בשנים דאין עדות פחות משנים, דהרי בכל עדות צריכין שנים משום דאין סומכין על עדות האחד, דאפשר שטעה ואין אנו יודעים את האמת, אולם הקב"ה יודע האמת ולומר לפניו די בעדות אחת.

 

ויכולו מדין שומע כעונה

בשו"ת אגרות משה (חלק או"ח ה' סימן טז) דן אם שייך לומר שהשומעים ויכולו מעידים בעצמם מדין שומע כעונה, וצריכים לעמוד כששומעים הקידוש. וכתב שם דגם אפשר שלהשומעין אמירת ויכולו לא שייך חשיבות עדות, דבהגדת עדות ליכא יציאה בשמיעה. דאף אם יאמר עד אחד לחברו שיעיד בפני בית דין, ויוציא גם אותו, ליכא לזה אלא דין עד אחד, של האומר בעצמו בפיו לפני הבית דין. דהא חזינן שהצריכו במגדף גם לשני שיאמר "אף אני כמוהו", עיין שם באריכות דבריו.

 

האם יחיד רשאי להגביה קולו באמירת ויכולו כשעומד עדיין בתפילת לחש

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן כד) נשאל באחד שהאריך בתפלתו בליל שבת, וכשהציבור הגיע עם החזן לויכלו הוא עומד עדיין בויכלו של התפילה בלחש, האם יאמר עם הציבור בקול, ולאחר התפילה יאמר ביחידות, או שאין הוא רשאי להגביה קולו בתפילה בלחש, ולאחר התפילה יאמר עם עוד אחד שוב ויכולו.

וכתב שם שצריכים לומר ויכלו ביחד ובעשרה ובקול רם וכיון שישנו בזה משום המצוה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וברור הדבר לדעתו שיכול היחיד הזה שהגיע בתפלת הלחש שלו לויכלו (ואולי גם חייב) להצטרף עם הקהל ולומר יחד אתם ויכלו בקול רם.

ואפילו החזון איש (באו"ח סימן לח סק"י) שכותב לפקפק על המובא במשנה ברורה (בשם הפרי מגדים) שסובר שהמתפלל בלחש ימהר לסיים תפלתו כדי שיאמר ויכולו עם הציבור, יודה גם כן בנידון שאלתנו, דשם דבר פקפוקו הוא שטוען דעיקר מעלת ויכלו הוא יוצא בתפילה בלחש שאומר עם הצבור, ואינו אלא הידור מצוה בעלמא אחר התפילה לומר ויכולו ולא הוזכר בגמ', ואילו מעלת המאריך בתפלתו נתבאר בגמ', ולכן אין ראוי לקצר בשביל זה, וטענה זאת ליכא בנידונינו.

ועיין בפסקי תשובות (סי' רסח סעי' א') שהביא דברי הציץ אליעזר שיש להמתפלל תפילה בלחש לומר ויכולו עמהם בקול רם, והוסיף דמכל מקום אחר תפילתו יאמר ויכולו עוד הפעם, דעל פי האר"י ז"ל (הובא בכף החיים שם ס"ק לג) יש לומר ג' פעמים ויכולו.

 

האם יש באמירת ויכולו משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן סג) דן אודות מה שמוציאין את הנשים בקידוש באמירת ויכלו כשהמקדש מקדש בעל פה והנשים שומעות ואין אומרות אחריו בחשאי ויכלו מלה במלה, אם יש לדון בזה משום "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה".

וכתב שם לומר נימוק מיוחד בקשר לאמירת ויכלו שאין על זה איסור של "אי אתה רשאי לאומרו בעל פה", ובאופן שיהא ניתן לומר שכולי עלמא יודו על כך. והוא זה, דהואיל ואמירה זו של ויכלו נתקנה כדי להעיד על ידי כך שהבורא יתברך שמו הוא שברא בששת ימים את השמים ואת הארץ וכל אשר בם, וינח ביום השביעי, אם כן חל על האמירה גדר של דין עדות, ולכן אומרים אותו גם בעמידה, ומכיון שכן, הרי דין עדות הוא דבעינן שיעידו מפיהם ולא מפי כתבם, ואם כן גם כאן מתחילה כאשר תיקנו חז"ל אמירתו בכניסת השבת המכוון היה שיאמרו אותו בעל פה, ולא מתוך הכתב, וזהו שכתוב בגמ' בשבת קיט,ב בלשון, כל "האומר" ויכולו, ולא כתוב בלשון כל "הקורא", ככתוב במקומות אחרים היכי שצריכים קריאה בדייקא, והיינו מפני שבכאן בעינן אמירה בעל פה, ועל כל פנים לא בדייקא מתוך הכתב.

ולכן שפיר יש לומר שכדי להבליט העדות הזאת כדת תיקנו מראש שאין בדבר זה משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרו בעל פה, ויכול לאומרו בעל פה, דצריך שיהא ראוי להגדה, ואולי יש בזה משום כך גם מצוה מן המובחר לאומרו בעל פה ולא מתוך הכתב.

 

סיכום הענין

בכף החיים (או"ח סי' רסה אות לד) הביא ד' טעמים לאמירת ויכולו ג' פעמים בשבת: א. שבמדרש מובא ג' פעמים "אשר" בויכולו כמו בפרשת פרה אדומה להורות שהאומר ג' פעמים ויכולו מתכפר, ב. בצרור המור כתב דמה שאומרים ויכולו ג' פעמים הוא כנגד ג' עולמות, עולם העליון ואמצעי ותחתון, לומר שהקב"ה ברא את כל העולמות, ג. כתב רבי חיים ויטאל (דף קב) לפי שיש חיזוק בדבר כשאומרו ג' פעמים בתפילה ואחר התפילה ובקידוש, ד. בשם האריז"ל מובא שנתן טעם לזה על פי הסוד במה שתקנו לומר ג' פעמים ויכולו, ועל כן אין להוסיף עליהם ואין לגרוע מהם.

בחשיבות אמירת ויכולו, בגמ' בשבת קיט,ב מובא, אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר "ויכלו", אל תקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו "וסר עונך וחטאתך תכפר".

הטור (אורח חיים סימן רסח) כתב ג' טעמים במה שחוזרים ואומרים ויכולו בציבור אחר התפילה בלחש: א. משום יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומרים ויכולו בתפילה משום שמתפללין "אתה בחרתנו" ואז צריך לאומרו אחר העמידה מפני שלא אמרוהו בתפילה, ואגב זה תיקנו לומר בכל השבתות, ב. וגם להוציא מי שאינו יודע אותו, ג. ויש אומרים שנהגו לומר אותו בקול רם ומעומד משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית וכתיב "ועמדו ב' האנשים" ודרשינן (שבועות ל) אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד.

ובשו"ת בנימין זאב (סימן קעג) הביא דמה שאומר ויכולו בביתו בקדושת הכוס אף על פי שכבר אמרו בבית הכנסת הוא מב' טעמים: א. כדי להוציא בניו ובני ביתו לידי חובה, ב. עוד יש לומר טעם אחר שאומרים אותו שלשה פעמים בערב שבת ממה שמצא במדרש שוחר טוב, ג' פעמים חייב אדם לומר ויכולו בערב שבת א' בתפילה ואחד לאחר התפילה וא' על הכוס, כנגד שלשה פעמים "אשר" שכתוב בפרשת ויכולו. והוסיף דצריך לאומרו מעומד משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית ועדות צריך מעומד.

יש מחלוקת איך יתנהג יחיד המתפלל באמירת ויכולו אחר השמונה עשרה, וכן כמה אנשים צריכים לומר עמו.

ועיין בט"ז (שם ס"ק ה') שכתב: שבאמירת ויכולו אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין העדים בעמידה וכפי שסיים הטור שאומרים אותו ביחד. על כן נראה דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו דאין עדות ליחיד ועדה שלימה בעינן להעיד להקב"ה דהיינו עשרה ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה, עד כאן דבריו. ומבואר בשיטת הט"ז שיש לומר ויכולו בציבור אחר העמידה בעדה שלמה שהיא לפחות בעשרה.

במשנה ברורה (שם ס"ק יט) כתב, לפי שבאמירת ויכולו אנו מעידים להקב"ה במעשה בראשית ודין עדים בעמידה כדכתיב "ועמדו שני האנשים" וטוב לומר אותה ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה ועל כל פנים יהיה בשנים. ויחיד המתפלל יש אומרים דאינו חוזר לומר ויכלו דאין עדות ליחיד ויש אומרים דיחיד יכול לומר אבל אין צריך עמידה. וטוב שגם היחיד יאמר אבל לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה.

אולם החזון איש (או"ח סי' לח ס"ק י') כתב שאין צריך באמירת ויכולו לא קול רם ולא מעומד, דלא מצינו זאת בפוסקים, ואין להדר אחר שנים דלא מצינו בפוסקים הידור של שנים, ויש לחוש דמחזי כמעמיד עדים על מעשה בראשית. אמנם כתבו בשו"ע הרב (בקונטרס אחרון ס"ק ב') ובכף החיים (ס"ק לז) דמכל מקום אף היחיד יאמר ויכולו מעומד.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות