עשיית קיצור דרך בבית כנסת ובבית המדרש וכניסה לתוכם שלא לצורך

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"והשמותי את מקדשיכם" (ויקרא כו, לא)

בילקוט שמעוני (פרשת בחוקותי רמז תרעה) דרשו על הפסוק "והשמותי את מקדשיכם", לרבות את בתי כנסיות ובתי מדרשות, ע"כ. וזה אחד מן המקורות שלמדו הפוסקים שיש חיוב לנהוג כבוד ומורא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כמו בבית המקדש.

במלבי"ם (ויקרא שם) ביאר את דרש המדרש מהפסוק "והשמותי את מקדשיכם", שזה הדרש כולל גם בתי כנסיות, כי על בית המקדש הוי ליה לומר "מקדשי" או "מקדש" סתם, לא "מקדשיכם" בכינוי לישראל.

בנידון כניסה לבית כנסת או לבית מדרש שלא לצורך מצוה, וכן כניסה לצורך קיצור דרך (הנקרא בלשון חז"ל "קפנדריא"), שיש בזה חשש זלזול בכבוד בית הכנסת או בית המדרש, יש לדון בג' ענינים מרכזיים: א. האם מותר להכנס לבית כנסת ולבית מדרש לשמירה, כגון מהגשם או מהחום, ואם לא, האם יש היתרים לזה. ב. האם מותר להכנס לבית כנסת ולבית מדרש לצרכו, כגון לקרוא למישהו, ואם לא, האם יש היתרים לזה. ג. האם מותר לקצר הדרך ולעבור דרך בית כנסת או בית מדרש, כדי לעשות מצוה יותר מהר במקום אחר או כדי להתפלל בבית כנסת אחר, ואם לא, האם יש היתרים לזה.

 

הקדמה - מורא ואיסור הנאה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

על פי דברי היראים אנו רואים שיש שני איסורים לענין בית כנסת ובית מדרש. האחד, איסור זלזול ובזיון, שהרי יש חיוב לנהוג שם במורא וכבוד. והשני, איסור להנות ולהשתמש בבית כנסת ובבית מדרש, כמו האיסור שהיה במקדש.

הראשון, בספר יראים (סימן תט) האריך במצות מורא מקדש, דבתי כנסיות ובתי מדרשות נקראים "מקדש" וצריך לנהוג בהם מורא וכבוד, וכתב וז"ל: "ויראת מאלהיך" צוה בהכנס אדם למקדש או בבית הכנסת או לבית המדרש שינהג בהם מורא וכיבוד, דכתיב בפרשת בהר סיני "את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו" לא ממקדשי אתה ירא אלא ממי שהזהיר על המקדש, פירוש מן הקב"ה. ומצינו בית הכנסת ובית המדרש שנקראו "מקדש" דתניא בתורת כהנים "והשימותי את מקדשיכם" מקדש מקדשי מקדשיכם, לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות וכו'. למדנו, כשאמרה תורה "את מקדשי תיראו" שבתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל. והמורא מה הוא, אינו מפורש במקרא ופירשו חכמים כל אחד לפי סברתו לפי חומר קדושתו.

מורא במקדש תנן בברכות נד, א, לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קודש הקדשים. ותנן (שם) לא יכנס אדם להר הבית לא במקלו ולא במנעלו ולא באבק שעל גבי רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר, ואמר רב רקיקה בבית הכנסת שריא מידי דהוה אמנעל. למדנו קלות ראש של הר הבית.

ושל בית הכנסת ובית המדרש כדתנן במגילה כח, א, בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין פורסין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין עושין אותו קפנדריא, משום שנאמר "והשימותי את מקדשיכם", קדושים אף על פי שהם שוממין. ותניא התם במגילה בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין נאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים ומכבדין אותם וכו'. פירשנו קלות ראש ומורא של כל אחד ואחד, ותן לחכם ויחכם עוד שישמור אדם עצמו מקלות ראש הדומה לקלות ראש ששנו חכמים וכל שכן מחמור ממנו.

השני, בספר יראים השלם (סימן קד) במצות מעילה בהקדש הביא יסוד נוסף, שיש איסור הנאה מלבד חיוב מורא וכבוד בבית כנסת ובבית המדרש, וז"ל: כשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפלה ולדרשה, שגם זה הקדש, כדתניא במגילה בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש, אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ישנים בהן אין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. אבל קורין בהן ושונין בהן ומספידין בהן הספד של רבים. כללא דמילתא: אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה.

ובהמשך דבריו כתב: הילכך צריך אדם שלא יהנה מאבני בית הכנסת בלא דמים ולא מעציו ולא מעפרו, הלכך אסור ליהנות מעפר חומות בית הכנסת לחפות דרכים וסטרטאות, דכל דבר הקדש בקדושתיה קיימי אם לא נתחלל על ידי מעות או שאר מטלטלים או על ידי מעילה ששינה או נהנה ממנו שהוא בר מעילה באותו ענין שנתחייב עליו קרבן מעילה אדם שהוא בר מעילה, שאז יצא מקדושתו, עכ"ד.

הרי לנו היסוד, שיש בבית כנסת ובבית המדרש איסור הנאה מלבד חיוב כבוד ומורא. ואיסור אכילה, שתייה, טיול וכדומה בבית כנסת ובבית המדרש הם אף משום איסור להשתמש בדבר קדוש.

 

אסור ליכנס לבית הכנסת או לבית המדרש אלא לדבר מצוה

ברמב"ם בהלכות תפילה (פרק יא הלכה ח) פסק, דאסור ליכנס לבית הכנסת או לבית המדרש אלא לדבר מצוה. ובפירוש רבינו מנוח (שם) ביאר את דברי הרמב"ם, דמקומות נכבדים כאלה אין ליכנס  תחילה אלא לענין מעניני תפילה וקריאת התורה או בתלמוד.

וכן לענין כניסה להר הבית כתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ז הלכה ב), וז"ל: ואי זו היא יראתו, לא יכנס אדם להר הבית במקלו או במנעל שברגליו וכו', ולא יעשה הר הבית דרך שיכנס מפתח זו ויצא מפתח שכנגדה כדי לקצר הדרך, אלא יקיפו מבחוץ, ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה.

ובכסף משנה הלכות תפילה (שם) הביא את מקורו של הרמב"ם שאסור ליכנס לבית הכנסת או לבית המדרש אלא לדבר מצוה, מגמרא במגילה (כח, ב) דאמרינן הכי לגבי בית הכנסת וכל שכן לבית המקדש.

 

נדון ראשון, כניסה לבית כנסת ולבית מדרש מפני הגשם, חום, צינה וכדומה

בגמרא במגילה כח, א - ב שנינו, בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש: אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין ניאותין בהם, ואין מטיילין בהם, ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכו'. אבל קורין בהן, ושונין בהן.

ושם בגמרא מגילה כח, ב אמרו, "אין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים", כמו המעשה ברבינא ורב אדא בר מתנא שהיו שואלים שאלה מרבא, ולפתע כאשר ירד גשם נכנסו לבית הכנסת, ואמרו דמה שנכנסו לבית הכנסת אינו מפני הגשם אלא רק מפני שהיו צריכים דעת צלולה, ואם לא היו עוסקים בשמעתא שצריכה דעת צלולה ומיושבת לא היו נכנסין. הרי מבואר מעובדא דרבינא ורב אדא דלא נכנסו לבית הכנסת מפני הגשמים.

ופירש המאירי (שם), דמה שאין נאותין בהם, היינו כאדם המתיישב בה כעומד בביתו, אלא שעומד בה באימה וכמי שבא להתפלל. "ואין מטיילין בה" כלומר לילך בה מפינה לפינה דרך טיול. "ואין נכנסין בה בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים", אבל "קורין בהם ושונין בהם".

אך יש להקשות, מגמרא בתענית יט, א דידוע המעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים! אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן, עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים.

ובטורי אבן (במגילה שם) הקשה, הא הר הבית קדוש יותר מבית הכנסת, שהרי רקיקה ומנעל בבית הכנסת שרי ובהר הבית אסור כדאמרינן בברכות (דף סב). והשתא כיון דבבית הכנסת אסור לכנוס בגשמים מפני הגשמים, כל שכן בהר הבית, וכיצד מצינו בתענית (יט, א) גבי עובדא דחוני המעגל שהתפלל וירדו גשמים עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים, הא איכא איסורא לעלות לשם מפני הגשמים, עיין שם.

 

להלכה לא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים

בטור ובשולחן ערוך בהלכות בית הכנסת (אורח חיים סימן קנא סעיף א) פסקו דבתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: שחוק והתול ושיחה בטילה, ואין אוכלים ושותים בהם ולא מתקשטין בהם ולא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ובביאור הלכה (שם) הוסיף דיש איסור גם בצינה מפני הצינה (תוספתא).

 

האם יש להתיר אם לומד מעט בכניסתו

נחלקו המשנה ברורה והערוך השלחן, אם יש להתיר להכנס לבית הכנסת או לבית המדרש מפני הגשם חום או צינה, אך בתנאי שישב וילמד מעט בשעה שנכנס.

הערוך השולחן (שם סעיף ד) היקל בזה, וכתב שמותר ליכנס גם מפני החמה והצינה או מפני הגשמים אף שנראה שנכנס מפני זה, מכל מקום כיון שלומד פסוק או הלכה לא מינכר כל כך שנכנס מפני הגשמים והחמה והצינה.

אולם המשנה ברורה (שם ס"ק ד) החמיר בזה, וכתב דלא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים, אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לבית המדרש, כדי שלא יטרידוהו הגשמים.

ועיין בשער הציון (שם ס"ק ב) שהוסיף על דבריו במשנה ברורה "ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו" דכן משמע במגילה כח, ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו', ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת. אך עיין בעמק ברכה (עמוד כ) שדחה ראיית המשנה ברורה ממגילה כח, ב.

 

האם יש היתר לתלמיד חכם להכנס מפני הגשם, החום וכדומה

נחלקו הפוסקים אם מותר לתלמיד חכם להכנס לבית כנסת או לבית מדרש לשמירה כגון מהגשם, מהחום או מהצינה, על פי הגמרא במגילה כח, ב אמר רבא: חכמים ותלמידיהם מותרין להתנאות בהם, דאמר רבי יהושע בן לוי מדוע נקרא בית המדרש בשם "בי רבנן" לפי שהוא הבית של החכמים, וכפירוש רש"י (שם) מדוע קורין לבתי המדרשות "בי רבנן", לפי שביתם הוא לכל דבר. וברש"י על הרי"ף הוסיף, דאם בבית המדרש מותרים הם להתנאות, כל שכן שבבית הכנסת הם מותרים, שהרי קדושת בית המדרש גדולה מקדושת בית הכנסת.

בב"ח (אורח חיים סימן קנא) החמיר בזה, וכתב, דנראה לדעתו שמפני הגשמים אף על פי שהוא מדוחק אסור אפילו לתלמיד חכם, כדחזינן בהנהו רבנן דלא התירו אלא משום דשמעתתא בעיא צילותא, והיינו טעמא דמפני הגשמים או מפני החמה הוי זילותא טפי כיון דאינו תשמיש לצרכו אלא הצלה והגנה שלא יצטער, איכא קלות ראש גמור, הילכך לא שרי אפילו לתלמיד חכם.

אבל בסמ"ק מפורש דתלמידי חכמים מותרין ליכנס בהן אף מפני החמה ומפני הגשמים (עיין שם בסימן ו') וצריך לומר דהיה מפרש דהני רבנן מחמרי אנפשייהו הוו כמו שכתב האור זרוע, עכ"ל.

כשיטת הב"ח מצינו גם כמה אחרונים הסוברים, שכל מה שיש להתיר חכמים ותלמידיהם הוא דוקא בתשמישים הצריכים ללימודם, כגון אכילה ושתיה, שאם יצטרכו לילך בכל פעם לאכול ולשתות בביתם יתבטלו מלימודם, אבל מה שאינו לצורך הלימוד גם תלמידי חכמים אסורים, שהרי אף הם מוזהרים על מורא מקדש, ולכן לעשות קפנדריא או להיכנס בהם בחמה מפני החמה, וכל שכן שחוק והיתול וכיוצא, אף הם אסורים (משנה ברורה שם ס"ק ו').

ולכאורה יש ראיה מהגמרא עצמה, מלבד ראית הב"ח מעובדא שעלו לבי כנישתא רק משום שהוו טרידי בשמעתא, שאין היתר לתלמיד חכם להכנס לשמירה מגשם וכדומה, שהרי במגילה כח, ב מפורש שאף "צורבא מרבנן" אינו מותר להכנס לצורך עצמו, כמבואר בגמרא: אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אי אצטריך ליה לאיניש למיקרי גברא מבי כנישתא, מאי? - אמר ליה: אי צורבא מרבנן הוא - לימא הלכתא וכו', ע"כ. הרי, שבלי היתר של לימוד הלכה וכדומה בלאו הכי היה אסור אפילו לתלמיד חכם להכנס לצורך עצמו.

 

נדון שני, כניסה לבית הכנסת ולבית המדרש לצורכו

בגמרא במגילה כח, ב אמרו, לענין אם מותר להכנס לבית כנסת ולבית מדרש לצרכו, כגון כדי לקרוא לאדם הנמצא בבית הכנסת או בבית המדרש, דאם תלמיד חכם הוא יכנס אל בית הכנסת ולבית המדרש ויאמר שם הלכה ובכך יוכל לקרוא לו, ואם שונה משניות הוא יאמר משנה, ואם רק קורא בתורה יכנס ויאמר פסוק, ואם אינו יודע כלום יכנס ויבקש מקטן שנמצא בבית הכנסת לומר לו פסוק, לפי שהתינוקות היו רגילין לקרות בבית הכנסת, או שיכנס אל בית הכנסת וישהה מעט ואחר כך יצא.

וברש"י (שם) ביאר, דהטעם בכל זה לפי שאין להכנס לצרכו. וכך פסקו הטור והשולחן ערוך (שם הלכה ה) דאם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה (משנה ברורה ס"ק יא - "שמועה" פירוש הלכה או משנה), ואחר כך יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו. ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: "קרא לי פסוק שאתה קורא בו", או ישהה מעט ואחר כך יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: "אשרי יושבי ביתך" (תהילים פד, ה), ושיעור הישיבה שצריך להשאר שם מעט כשיעור הילוך שני פתחים דהיינו ח' טפחים (משנה ברורה שם ס"ק יג).

 

טעם שיש ללמוד מעט כשנכנם לצרכו

שני טעמים נאמרו מפני מה בזמן שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש לקרוא לאדם הנמצא שם וכדומה, יקדים ללמוד איזה הלכה או פסוק. טעם ראשון, שלא תהא כניסה זו לצורך דבר הרשות. טעם שני, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו.

 

טעם ראשון, שלא תהא כניסה זו לצורך דבר הרשות

במרדכי (בבא בתרא רמז תסה) הביא בשם ספר המצוות, דמי שצריך אדם אחד לקרותו בבית הכנסת כשיכנס ישב מעט שהישיבה מצוה, שנאמר "אשרי יושבי ביתך" ואז לא תהא כניסה זו לצורך דבר הרשות. וכן משמע מדברי רש"י (מגילה שם) שכתב שאין נכנסין בהן שלא לצורך.

בדומה לזה כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק יא הלכה ט), וז"ל: מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חבירו, יכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה ואחר כך יקרא חבירו, כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד, ואם אינו יודע יאמר לתינוק מן התינוקות "קרא לי הפסוק שאתה קורא בו", או ישהה מעט בבית הכנסת ואחר כך יצא, שהישיבה שם מעסקי המצוות היא שנאמר "אשרי יושבי ביתך", עכ"ל.

ונראה לדייק בלשון הרמב"ם "כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד", שאם נכנס אף לחפצי מצוה (בנוסף לצרכו), שמותר. ולכן מובן מדוע מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרוא תינוק או חבירו, יכנס וילמד קודם מעט, שהרי הוא קודם עושה מצוה, ואחר כך עושה צרכיו.

 

טעם שני, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו

בטור ובשולחן ערוך (אורח חיים סימן קנא סעיף א) פסקו, דאם צריך ליכנס בה לצרכו כגון לקרות לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה (ב"ח שם - פירוש, דבר הלכה), ואחר כך יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו.

ועיין במשנה ברורה (שם ס"ק יב) שהביא מדברי האחרונים, דבזמן שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש לקרוא לאדם הנמצא שם, לא יקדים לקרוא לו ואחר כך יאמר איזה דבר הלכה, אלא קודם יאמר דבר הלכה ואחר כך יקרא לאותו אדם שרצה לקרוא לו, שלא יראה אמירת הדברי תורה טפל.

 

האם צריך דוקא ישיבה או אפילו עמידה

הנה למדנו עד כה מדברי הפוסקים, שמי שאינו יודע ללמוד אף מעט, וגם אין לו מי שיקרא בשבילו, ישהה מעט בבית הכנסת או בבית המדרש, קודם שיעשה צורכו, שאף זה מעסקי המצוות שנאמר "אשרי יושבי ביתך". ויש לברר אם שהייה זו צריכה ישיבה דוקא, או אף בעמידה.

בגמרא במגילה כח, ב משמע שצריך דוקא ישיבה, דלשון הגמרא "נשהי פורתא וניקום" משמע שהיה יושב, שהרי פשטות ביאור הגמרא: דבזמן שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש לקרוא לאדם הנמצא שם, צריך לשבת ולשהות מעט, ואז יוכל לקרוא לאדם הנמצא שם.

וכן נראה מפשטות לשון המרדכי (בבא בתרא רמז תסה) שצריך דוקא ישיבה, שהביא מה שכתב בספר המצוות מי שצריך אדם אחד לקרותו בבית הכנסת כשיכנס ישב מעט שהישיבה מצוה. ונראה ששיעור הישיבה כדי לילך שיעור שני פתחים, וכן נמי הנכנס לבית הכנסת להתפלל צריך לישב במקומו כדי שיעור הילוך שני פתחים, והכי נמי ישב כשיעור זה שהישיבה בה מצוה היא שנאמר "אשרי יושבי ביתך" ואז לא תהא כניסה זו לצורך דבר הרשות, והכי נמי אמרינן בפרק בני העיר בגמרא ליקרי פסוק או לימא שמעתא או לישהי פורתא וליקום.

אך הב"ח (אורח חיים סימן קנא) כתב שמהני שהייה שם אפילו בעמידה, ומה שכתב הטור שהישיבה בה מצוה שנאמר "אשרי יושבי ביתך" הוא לשון הרמב"ם (פי"א ה"ט), ורצונו לומר שמה שמתעכב שם הוא מצוה אף על פי שאינו יושב אלא עומד, ד"אשרי יושבי ביתך" אין פירושו אלא עכבה כמו (דברים א, מו) "ותשבו בקדש". ומה שכתב ש"הישיבה בה מצוה" לישנא דקרא נקט ואינו לשון ישיבה ממש, וכדמוכח בפרק אין עומדין (לב, ב) דאמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שישהה שעה אחת קודם תפילתו, שנאמר (תהלים פד, ה) "אשרי יושבי ביתך", ושעה אחת אחר תפילתו שנאמר (שם קמ, יד) "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך".

ולכן דקדקו הרמב"ם והטור בלשונם שכתבו "או ישהה מעט ואחר כך יצא", דממה שלא כתבו "ואחר כך יקום ויצא" כלישנא דתלמודא "נישהי פורתא וניקום" דהוה משמע דנישהי בישיבה דוקא, והא ליתא דאפילו בשהה פורתא בעמידה ואחר כך יצא נמי סגי, "וניקום" לאו דוקא. והביא שראה מקצתם שהגיהו "או ישב במקום או ישהה", וטעות הוא, דבשהה מעט בין יושב בין עומד איכא מצוה כן נראה לו פשוט והכי נקטינן.

 

נדון שלישי, כניסה לבית הכנסת או לבית המדרש כדי לקצר דרכו למקום שרוצה להגיע אליו

בנוסף לנידונים אם מותר להכנס לבית הכנסת ולבית המדרש לשמירה ולצורכו, יש לעיין אם מותר לקצר הדרך ולעבור דרך בית כנסת או בית מדרש כדי להגיע למקום אחר, שהרי מובא לעיל שאין נכנסים לבית הכנסת שלא לצורך, בשביל חפציו לבד, אלא לדבר מצוה. לפיכך אם היו לבית הכנסת שני פתחים לא יעשנו "קפנדריא", להכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו לקצר הדרך, שאף בביתו אדם מקפיד על כך.

 

איסור קפנדריא בבית המקדש ופירוש מהו "קפנדריא"

לענין קיצור דרך בהר הבית, מובא במשנה בברכות נד, א לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא (קיצור דרך למקום אחר). ובגמרא בברכות סב, ב הקשו, מאי קפנדריא? אמר רבא: קפנדריא כשמה (היינו כפי שמשמע מהשם הוא קיצור דרך). ורב חנא בר אדא משמיה דרב סמא בריה דרב מרי אמר: כמאן דאמר אינש אדמקיפנא אדרי - איעול בהא, כלומר כמו שאומרים אנשים במקום להקיף שורה זו של בתים, אכנס כאן לקצר דרכי, היינו "קפנדריא" הוא נוטריקון של אדמקיפנא אדרי אייעול.

 

איסור קפנדריא בבית הכנסת וטעם לדבר

כשם שאסור לעשות קפנדריא בבית המקדש, כמו כן אסור לעשות קפנדריא בבית כנסת ובבית מדרש, ואפילו בבית כנסת או בבית מדרש שנחרב. כפי ששנינו במשנה במגילה כח, א אמר רבי יהודה: בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו', ואין עושין אותו קפנדריא, שנאמר (ויקרא כו) "והשמותי את מקדשיכם", קדושתן אף כשהן שוממין.

ובטעם האיסור, מבואר בגמרא בברכות סב, ב שהוא מפני שאדם מקפיד על כך בביתו, ולכן בזיון הוא לעשות קפנדריא בבית כנסת ובבית מדרש, דאמר רבא שצריך האדם להתנהג בבית הכנסת כמו שמתנהג בביתו. מה ביתו, אקפנדריא - קפיד אינש, ארקיקה ומנעל - לא קפיד אינש, אף בית הכנסת: קפנדריא הוא דאסור, רקיקה ומנעל - שרי.

ועיין בשו"ת הרשב"ש (סימן רפה) שביאר בזה, שאין הכבוד והבזיון אלא כפי מחשבת האדם, ומה שרואין אותו כבוד ראוי לכבד בו בית הכנסת ומה שחושבין אותו שהוא בזיון אסור לעשותו.

והוסיף, דבתורת כהנים תניא "והשמותי את מקדשיכם" לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות. ואף על גב דאמר רבא התם רקיקה בבית הכנסת שריא, מאי טעמא, ממנעל מה מנעל מותר אף רקיקה מותרת, דמשמע דמנעל מותר אף על גב דקפנדריא אסור, הא קאמר רבא התם כביתו מה ביתו אקפנדריא קפיד איניש, רקיקה ומנעל לא קפיד, אף בית הכנסת קפנדריא אסורה רקיקה ומנעל שרי. אלמא משמע דבקפידה תליא מילתא, וכל שחושבין אותו שהוא בזיון אסור.

טעם נוסף לאיסור, כתב המגן אברהם (שם ס"ק ו) על דברי השולחן ערוך (שם הלכה ה) "היו לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו", שהוא משום שאסור ליכנס לבתי כנסיות ולבתי מדרשות אלא לדבר מצוה, וכאן נכנס לדבר הרשות (רמב"ם).

 

מתי מותר לעשות קפנדריא

בגמרא במגילה כט, א מובאים כמה היתרים מתי מותר לעשות קיצור דרך בבית הכנסת. היתר ראשון, אמר רבי אבהו: אם היה שביל מעיקרא (רש"י - קודם שנבנה בית הכנסת שם), מותר. היתר שני, אמר רב נחמן בר יצחק: הנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא (אלא שנכנס לצורך מצוה), מותר לעשותו קפנדריא כשיוצא ממנו.

היתר שלישי, אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא כשיוצא ממנו, שנאמר (יחזקאל מו, ט) "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער נגב". והכונה בזה שאם נכנס בשער אחד יצא בשער אחר, ומאחר שבבית המקדש יש מצוה מיוחדת לכל מי שבא להשתחוות שם לעשות קפנדריא, לכן מי שבא להתפלל בבית הכנסת בודאי אין לו איסור לעשות קפנדריא.

בערוך השולחן (שם הלכה ח) ביאר את ג' ההיתרים, דמה שאין עושין אותן קפנדריא, היינו כשיש להם שני פתחים אסור ליכנס בפתח זה ולצאת דרך פתח האחר כדי לקצר הדרך, שהרי אסור ליכנס בחנם לבית הכנסת ולבית המדרש, ואיך יכנס ויצא רק כדי לקצר הדרך. ולכן אם לא נכנס תחלה כדי לקצר דרכו אלא שהיה צריך ליכנס לדבר מצוה יכול לצאת דרך פתח האחר, אף על גב דמקצר דרכו בזה, וכל שכן כשנכנס להתפלל דמותר ליצא דרך פתח האחר, וכן אם קודם בנין בית הכנסת היתה הדרך עובר כן מותר גם אחר כך.

 

"מצוה" לעשות קפנדריא כשנכנס להתפלל

אך, באמת יש שתי גירסאות בדברי הגמרא בהיתר השלישי "הנכנס לבית הכנסת להתפלל מותר לעשותו קפנדריא", שהרי יש גורסים ש"מצוה לעשותו קפנדריא" וזה לא רק רשות. והגר"א בהגהות על דברי הגמרא הנכנס לבית הכנסת להתפלל "מותר" לעשותו קפנדריא, כתב דלדעתו הגירסא "מצוה" לעשותו קפנדריא, והביא דגירסת הרא"ש כאן היא "מצוה" אבל ברא"ש דברכות איתא "מותר". וכן לשון הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יא הלכה י), שכתב וז"ל: מי שנכנס להתפלל או לקרות, "מותר" לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך.

אמנם פסק הטור (אורח חיים סימן קנא), דכשנכנס בה להתפלל מצוה למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחרת. ובבית יוסף (שם) הביא ראיה מהגמרא (מגילה כט, א) מדכתיב (יחזקאל מו, ט) "ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב". אולם ברבינו מנוח על דברי הרמב"ם (שם) כתב, דאף על גבדפשטיה דקרא משמע דמצוה למעבד הכי, עכשיו נוהגים העולם רשות.

וטעם מצוה זו שיצא לאחר התפילה מפתח אחר שלא נכנס בו, לגורסים שהיא מצוה, משום שמצוה שיתראה שם יפה (רש"י יחזקאל שם), וגם כדי שיהיה נראה כמחבבו (ר"ן מגילה שם).

 

במה רבי אלעזר בן שמוע האריך את ימיו

בגמרא במגילה כז, ב מובא ששאלו תלמידיו את רבי אלעזר בן שמוע: באיזה זכות האריך ימים, ובין הדברים שהשיב להם: שמימיו לא היה מקצר הילוכו דרך בית הכנסת.

ובתוספות הרא"ש (שם) תמה, מה המיחוד ברבי אלעזר בן שמוע שלא היה מקצר הילוכו דרך בית הכנסת, והרי משנה מפורשת היא "אין עושין קפנדריא". ותירץ, דבגמרא אמרינן אם היה שביל מעיקרו מותר, והוא היה מחמיר אפילו בשביל מעיקרו.

גם בטורי אבן (שם) תמה בתמיהה זו, ותירץ דמיירי בגוונא שיש היתר א. כגון שהיתה שביל מעיקרא, ב. שנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא, ג. בנכנס לבית הכנסת להתפלל למאן דגרס לקמן (כט, א) דמותר לעשות קפנדריא. מיהו למאן דגרס "הנכנס לבית הכנסת להתפלל מצוה לעשות קפנדריא" בעל כרחך מהאי לא מיירי רבי אלעזר כיון דמצוה הוא.

אך עיין במהרש"א (חידושי אגדות סוטה לט, א) שמשמע מדבריו, דמעיקר הדין אין איסור קפנדריא בבית כנסת ובבית מדרש, וכל האיסור היה לגבי בית המקדש דשנינו דאסור מדינא, ויליף לה מקרא מדכתיב "ואת מקדשי תיראו" ורבי אלעזר היה מחמיר בזה גם בבית הכנסת שנקרא מקדש מעט.

 

הרמב"ם השמיט שני היתרים

הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יא הלכה י) כתב, וז"ל: מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך, עכ"ל. הרי שהביא רק את ההיתר השלישי. וכבר תמה בזה הכסף משנה (שם הלכה ח) למה השמיט הרמב"ם את שני ההיתרים הראשונים, דהא בגמרא שם אין מאן דאמר שחלק עליהם.

ותירץ הכסף משנה, דאפשר שבשני ההיתרים שהשמיט הרמב"ם אף על פי שמותר אין ראוי לעשות כן מדאמר רבי אלעזר בן שמוע במגילה (כז, ב) "מימי לא עשיתי קפנדריא לבית הכנסת" ומשמע דהיינו בהני גווני דשרי, דאי לאו הכי מאי רבותיה, וכן כתב בפסקי התוספות. ואף על פי כן כתב הרמב"ם דין מי שנכנס להתפלל (שהוא ההיתר השלישי) משום דהתם מייתינן לה בגמרא מקרא דהכי הוו עבדי בבית המקדש דכתיב "ובבא העם" וכו'. ומכל מקום סבירא ליה להרמב"ם שהוא רק בגדר "מותר", וכפי שהבאנו לעיל.

 

איסור קפנדריא להלכה

בשולחן ערוך (סימן קנא סעיף ה) פסק: היו לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו. ואם היה הדרך עובר קודם שנבנה בית הכנסת, מותר. וכן אם לא נכנס בו תחלה כדי לקצר דרכו, מותר לעשותו דרך. וכשנכנס בו להתפלל, מותר למי שנכנס בפתח זה לצאת בפתח אחר.

לענין היתר השלישי כתב המגן אברהם (שם ס"ק ז), שנראה עיקר כמו שכתב הטור ד"מצוה לעשות קפנדריא" דמייתי ליה מקרא, וכן הגירסא ברי"ף שבידינו ואפשר דטעות סופר הוא בשולחן ערוך וצריך לומר "מצוה".

וכן בביאור הגר"א (שם סעיף ה) כתב דהלשון "מצוה" הוא עיקר כמו שכתב ברא"ש ובטור וכמו שכתוב בקרא להדיא שם. ואף במשנה ברורה (שם ס"ק כא) כתב דצריך לומר שהלשון "מצוה" למי שנכנס (אחרונים).

 

האם יש להתיר קפנדריא אם לומד או שוהה מעט בבית הכנסת

בשולחן ערוך (סימן קנא הלכה ה) פסק, היו לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו. ובביאור הלכה (שם) הביא היתר לצאת בפתח השני לקצר דרכו, אם יקרא או ישהא שם מעט, וכנ"ל.

אולם ישנם כמה מהפוסקים שחולקים על כך שיש להתיר קפנדריא על ידי שהייה מעט או שיקרא איזה פסוק, וסוברים שכל היתר זה הוא רק כדי לקרוא לחבירו וכיוצא בזה, אבל כדי לחלוף ולעבור בבית הכנסת אין היתר אפילו בלימוד איזה הלכה או באמירת פסוק, וכל שכן אם עושה זאת בקביעות, דכל ההיתר של שהייה מעט ואמירת פסוק כשנכנס לצורכו, נאמר רק באקראי ולא בקביעות.

ובדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יא הלכה י) שפסק "מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך", דייק באור שמח (שם), להחמיר שכל מה שמותר הוא דוקא אם נכנס מתחילה להתפלל או לקרות, אבל אם נכנס לקרוא לחבירו או לתנוק ובשביל זה קרא פסוק או ענה קדושה עם הצבור, אסור לצאת בפתח שכנגדו לעשותו קפנדריא, כמו דכתוב (יחזקאל מו, ט) "הבא להשתחוות", ופשוט.

וראה בהליכות שלמה (תפילה פרק יט סעיף ב'), שהחמיר כשיטת האור שמח שלא לעשות קפנדריא מבית הכנסת אף אם אומר פסוקים וכדומה, ורק אם נכנס לשם אמירת פסוקים או לישב בבית הכנסת מותר לו לקצר דרכו בדרך הפתח השני.

ועיין בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן טז אות ג), שנשאל אם מותר לשכור חדר למשרד אשר הכניסה אליו רק דרך מעבר בית כנסת הסמוך לו, ואם זה בכלל איסור קפנדריא.

ובתשובתו מתחילה חשב, שיש דרך להתיר אם בכל פעם שיעבור דרך בית הכנסת למשרדו יתעכב בבית הכנסת ויקרא מעט, או ישהה מעט, בדרך שנפסק בשולחן ערוך (שם סעיף א') כשצריך ליכנס בהם לצרכו כגון לקרוא לאדם עיי"ש וכדכותב בהדיא הביאור הלכה על הך דינא שלא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני, אם לא שיקרא או שישהא שם מעט וכנ"ל.

אולם חזר בו מזה ומכמה טעמים, הראשון: דשם בשולחן ערוך בסעיף א' בא הדבר רק בדרך מקרה, שלכן כשמתנהג בכזאת לקרא מעט לא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו, כמודגש בשולחן ערוך שם זה הטעם, ועל כן גם כאן יש מקום להתיר רק בדרך מקרה, ולזה המכוון בודאי גם בביאור הלכה. אבל נידוננו הרי בא זה לא בדרך מקרה, כי אם בתדירות, וגלוי וידוע לכל שזוהי עיקר מטרתו ליכנס דרך בה למשרדו, בכל כי האי יש לומר דלא יועיל כלל ההערמה בקריאה מעט.

השני: לפי שמצא בספר משחא דרבותא (אורח חיים סימן קנא סעי' ה') שכתב, דלא סגי בקורא ושונה אלא בנכנס לקרוא לחבירו על מנת שלא לעשותו קפנדריא, אבל הנכנס לעשותו קנפדריא אסור בכל גוונא, אם לא בנכנס להתפלל או לקרות ולשנות עיי"ש.

עוד הוסיף חיזוק לכך, שכך נראה משמעות הפוסקים דאם מתחילה היה אדעתא לעשותו קפנדריא לא מהני ביה בקריאת פסוק א', ומציין במיוחד שכן משמע דסבירא ליה גם להחקקי לב (חלק א סימן ג') עיי"ש. וראה בבית ברוך על החיי אדם (כלל יז סעיף יב) שכתב גם כן מדעתו להשיג על הביאור הלכה הנ"ל עיי"ש, ולא ראה מהנזכר שהוי סייעתא לו, על כן אין להתיר.

 

האם מותר לעשות קפנדריא כשהולך לדבר מצוה

בשולחן ערוך (סימן קנא סעיף ה) פסק, היו לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו. ובמגן אברהם (שם ס"ק ו) נתן בזה טעם, לפי שאסור ליכנס בה אלא לדבר מצוה (רמב"ם). ובפרי מגדים (אשל אברהם שם ס"ק ו') כתב דאפשר אם הולך לדבר מצוה רשאי לילך דרך שם, עכ"ל. הרי דחידש הפרי מגדים דאפשר ומותר לעשות קפנדריא בבית הכנסת או בבית המדרש, כדי לעבור דרך שם לעשות מצוה במקום אחר, ולא רק כשהמצוה בתוך בית הכנסת או בבית המדרש עצמו.

ועיין בכף החיים (שם ס"ק לה) אחר שהביא את דברי הפרי מגדים, כתב, דאין נראה כן מדברי הרמב"ם, אלא דוקא אם עושה מצוה שם בכניסתו לבית הכנסת, אבל לא לזלזל בכבוד בית הכנסת בשביל מצוה אחרת הנעשית בחוץ, ועל כן אין להקל אם לא ילמד שם או שישהא קצת.

וכן בביאור הלכה (שם סעיף ה) תמה על דברי הפרי מגדים, שכתב דאם הוא הולך לדבר מצוה אפשר דשרי, דלא נהירא, שהרי מדברי הרמב"ם אין ראיה להקל, דהרמב"ם מיירי דהכניסה לבית הכנסת היה בשביל דבר מצוה, דאז ממילא מותר אחר כך גם כן לקצר דרכו, מה שאין כן בזה שנכנס בכוון דרך בית הכנסת רק כדי לקצר דרכו, והמצוה שמקוה לעשותה הלא יוכל לעשותה אפילו אם לא יעשה הבית הכנסת קפנדריא מסתברא דאסור.

אמנם עיין בשו"ת ציץ אליעזר (שם אות ה), שנשאל אם מותר לשכור חדר למשרד אשר הכניסה אליו רק דרך מעבר בית כנסת הסמוך לו, ואם זה בכלל איסור קפנדריא. ובתשובתו כתב דאם המשרד הזה יוקצה לעניני צרכי מצוה למען תלמוד תורה או גמילות חסדים, או לצורך בית הכנסת עצמו וכדומה, אזי יש להתיר, וכפי שכתב הפרי מגדים הנ"ל להתיר קפנדריא בהולך לדבר מצוה, ואף על פי שהפרי מגדים כתב בזה רק בלשון "אפשר" דשרי.

והביא גם מה שהביאור הלכה השיג על הפרי מגדים, דמדברי הרמב"ם אין ראיה להקל. אך כתב דמכל מקום זהו דוקא מפני שהמדובר שהמצוה כשלעצמה יוכל לעשותה מיהא גם אם לא יעשה את בית הכנסת קפנדריא, וכפי שמדגיש זאת הביאור הלכה הנזכר, אבל בגוונא שבלי זה לא יוכל לעשותה, כבגוונא דידן שאין לו דרך אחרת ליכנס למשרד ולעסוק בהמצוות, אזי יסבור הפרי מגדים בודאות דשרי, וגם הביאור הלכה לא יחלוק עליו ויודה דמותר, עכתו"ד.

עוד נראה, דאפילו אם בכונתו להגיע לבית הכנסת אחר דרך בית הכנסת זה, גם כן אסור, אבל אם אין באפשרות להתפלל רק אם יקצר דרך בית הכנסת נראה על פי דברי הציץ אליעזר שמותר. וכן נראה שאף לקצר בבית הכנסת כדי להספיק להתפלל עם הציבור או להספיק להתפלל קודם זמן קריאת שמע, מותר.

 

קפנדריא דרך בית כנסת גדולה לבית כנסת קטנה, כגון לעזרת נשים או לחדרי "שטיבלאך"

בשו"ת דברי חכמים (אורח חיים סימן נד) נשאל בבית הכנסת גדולה ועל ידה בסמוך בית כנסת קטנה (עזרת נשים), ונכנסים להתפלל וגם ללמוד בקטנה, ויש כאלה שנכנסים לקטנה דרך הגדולה או יוצאים מן הקטנה דרך הגדולה לרחוב, וכל זה לאותם הבאים להתפלל או ללמוד, האם יש בזה אסור משום קפנדריא למקצרים דרכם להכנס או לצאת דרך הגדולה, או לא.

ובתשובתו הביא את דברי הרמב"ם בהלכות תפלה (פי"א ה"ח) שכתב, וז"ל: היו לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחים, לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך, שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה. עכ"ל.

ודייק הדברי חכמים מלשון הרמב"ם, שאם נכנס שלא על מנת לעשותו קפנדריא וכגון שנכנס לעשות איזה מצוה מותר לעשותו קפנדריא. וכן פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן  קנא ס"ה) להא דרב נחמן בר יצחק דהנכנס על מנת שלא לעשות קפנדריא (אלא שנכנס לצורך מצוה), מותר לעשותו קפנדריא כשיוצא ממנו, עיי"ש. וכאן עומדת השאלה מכיון שאין מתפללים בגדולה אלא בקטנה, איך יהא מותר ליכנס לבית הכנסת הקטנה דרך בית הכנסת הגדולה להתפלל או ללמוד בקטנה.

על כן כתב, דנראה מדברי השולחן ערוך שהעלה להלכה דברי רב נחמן בר יצחק, וכן מדקדוק לשון הרמב"ם שאם נכנס שלא על מנת לעשותו קפנדריא, מותר לעשותו קפנדריא, וכאן הנכנסים וגם היוצאים אין כוונתם לעשותו קפנדריא, אלא לשם תפלה או לשם לימוד, נראה דאין כאן איסור, ומותר. והביא שכן כתב הערוך השלחן (סימן קנא סעיף ח') וז"ל: ולכן אם לא נכנס תחלה כדי לקצר דרכו, אלא שהיה צריך ליכנס לדבר מצוה, יכול לצאת דרך פתח האחר אף על גב דמקצר דרכו בזה.

בסיום דבריו כתב, דהכלל העולה מכל זה, מאחר שאינם נכנסים אלא לדבר מצוה להתפלל או לקרוא בבית הכנסת הקטנה, מותר ליכנס ולצאת מאיזה פתח שיהיה, כיון דמעיקרא לא נכנס לעשותו קפנדריא, עכ"ד.

והאמת שצריך עיון על הדברי חכמים, שהרי יש לחלק בין הנכנס לבית הכנסת לצורך מצוה בתוך הבית כנסת, למי שעושה קפנדריא בבית כנסת לעבור לעשות מצוה במקום אחר, ואפילו בית כנסת צמוד.

וביותר, שהרי זה ברור מלשון הערוך השלחן (סימן קנא סעיף ח') שהדברי חכמים הביא לראיה, אך באמת משמע מדברי הערוך השולחן הפך מלימוד הדברי חכמים, וז"ל הערוך השולחן: "ולכן אם לא נכנס תחלה כדי לקצר דרכו, אלא שהיה צריך ליכנס לדבר מצוה, יכול לצאת דרך פתח האחר אף על גב דמקצר דרכו בזה".

וברור שכוונתו שמותר לצאת דרך פתח אחר אם הכניסה לבית הכנסת היה למצוה בתוכו, ולא שמותר לעשות קפנדריא בבית הכנסת כדי שיוכל ביציאתו לעשות מצוה במקום אחר. וכן, אם טעם איסור קפנדריא הוא ביזוי בית הכנסת, איך עשיית מצוה מחוץ לבית הכנסת מועיל לזה? עדיין יש ביזוי לעבור דרך בית כנסת בזמן שהוא עובר דרכו, וצריך עיון.

אך באבני ישפה (חלק א סימן כג) הביא סברא להקל בזה, במקרה שנכנסים מבית הכנסת ישר לחדר שמשמש לדבר מצוה, וכל שכן לבית תפילה ונכנס לתוכו ללמוד או להתפלל, מותר לעבור דרך בית הכנסת, כיון שבכך נחשב לבית הכנסת אחד שהרי אין צריכים לעבור דרך פרוזדור וכדומה. אבל אם צריך לעבור דרך פרוזדור כדי להגיע לחדר תפילה אסור לו לקצר דרך בית הכנסת.

 

קפנדריא דרך בית הכנסת לכניסה למשרד

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יב סימן טז) נשאל, בעשיית קפנדריא דרך בית הכנסת לכניסה למשרד בחדר צדדי שאין לו כניסה ממקום אחר, אם זה בכלל איסור קפנדריא.

ובתחילת תשובתו כתב, דבמקום שאין לו דרך וכניסה אחריתא מלבד דרך בית הכנסת יש לומר דשרי, דזה לא נקרא קפנדריא דאינו כאומר "אדמקיפנא אדרי איעול בהא", דהא אין לו בכלל דרך להקיף אדרי, ומוכרח הנהו ליעול בהא.

אך הביא מה שפסק הרמב"ם (פי"א מהלכות תפילה ה"ח) וז"ל: היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחין לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה עכ"ל. הרי לנו שהרמב"ם מנמק טעם האיסור של עשיית קפנדריא מפני שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה.

ולפי זה אין היתר גם על כגון נידוננו, דהגם שזה לא קפנדריא כשמה, אבל זיל בתר טעמא, וטעמא דאיסורא הוא מפני שאסור ליכנס לבית הכנסת אלא לדבר מצוה, וגם בכגון נידוננו הא אין הכניסה לדבר מצוה, ואם כן גם בכגון זה אסור.

עוד הוסיף הציץ אליעזר (שם אות ה), שאם המשרד הזה יוקצה לעניני צרכי מצוה למען תלמוד תורה או גמילות חסדים, או לצורך בית הכנסת עצמו וכדומה, אזי יש להתיר, וכפי שכתב הפרי מגדים הנ"ל להתיר קפנדריא בהולך לדבר מצוה, ואף על פי שהפרי מגדים כתב בזה רק בלשון "אפשר" דשרי.

 

האם יש להתיר קפנדריא כשהחדר שימש לו למשרד ורק אחר כך הקצוהו בית כנסת

בשו"ת ציץ אליעזר (שם אות ד') דן, באופן שהחדר שמוביל אל המשרד היה חדר רגיל שאינו בית כנסת, ורק לאחר זמן, כשכבר עמד המשרד על תילו, הפכו את החדר לבית הכנסת, אם מותר לו להמשיך לעבור למשרדו דרך חדר זה שמשמש כעת לבית כנסת.

וכתב, דנראה להלכה דנהי דמי שרוצה לנהוג היתר בעצמו או להורות היתר בגוונא שהיה לו מעבר מקודם, אין למחות בידו, ואין לשלול הוראה כזאת, בהיות ונפסק כן בסתמא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קנא סעיף ה), ומבלי להזכיר אפילו שאין ראוי לעשות כן. אבל כל בעל נפש יש לו לחוש לנפשו בהיות והרמב"ם השמיט היתר זה, ואליבא דהרבה מהפוסקים שהזכיר שם אסור אליבא דידיה אי מדינא ואי על כל פנים משום מדת חסידים ומשום הרואים, ועיין באליהו רבה (סק"ח) שכותב גם כן על הך דינא דאם היה הדרך עובר קודם שנבנה בית הכנסת מותר, ומכל מקום אין ראוי לעשות כן עיי"ש.

 

קפנדריא דרך חצר, פרוזדור, עזרות וכדומה

דנו הפוסקים, אם יש איסור קפנדריא בבנין שיש בו בית כנסת או בית מדרש, אולם הוא רוצה לעבור בחדרים ובמקומות שהם מחוץ לחדר התפילה או הלימוד.

בשולחן ערוך (סימן קנד סעיף א) פסק, בתים וחצרות שמתקבצים בהם להתפלל באקראי (פירוש דרך מקרה והזדמן לא דרך קביעות), אין בהם שום קדושה. ובמגן אברהם (שם ס"ק א) כתב דעזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצרות, אך הוסיף דשמא כיון שמתפללין תדיר בהם כל זמן שהם נדחקים נעשו קודש. מכל מקום גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על גב שפתוח לבית הכנסת אין בה קדושה ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא להשתמש בהן.

וביתר אריכות כתב במשנה ברורה (שם ס"ק ג), דעזרות שלנו לא עדיפי מבתים וחצירות שאינן מתפללין בהם אלא כשהם נדחקים, ומכל מקום אפשר לומר הואיל ומתפללין שם תדיר כל זמן שהם נדחקים, אף על פי שהוא אקראי לגבי זה המתפלל המקום נעשה קבע לעצלנים (מהרי"ט חלק ב סימן ד'). ובעיירות גדולות שהדרך להתפלל שם בעזרה בקביעות פשוט דכל קדושת בית הכנסת עליו. אבל גן ופרדס ואיצטבא שסביבה אף על פי שפתוח לבית הכנסת אין בה קדושה. ואם היה פתוח נגד ההיכל יש להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש ואף על פי שהמקום חול, הואיל והוא מכוון כנגד הקודש איכא זילותא (שם).

ולענין קפנדריא על פי דברי המגן אברהם הנ"ל, כתב הפרי מגדים (אשל אברהם שם ס"ק א) דעזרות שלנו בקהילות גדולות שמתפללים בקביעות בה צריך עיון, ועיין מה שכתב בסימן קנא סעיף ה' קפנדריא אפשר בעזרה כהאי גונא אסור. (ועיין עוד בפרי מגדים, משבצות זהב שם ס"ק ד').

ובערוך השולחן (שם הלכה ח) כתב, דנראה לומר דיש איסור קפנדריא דווקא בבית הכנסת עצמו, אבל לעבור דרך חצר בית הכנסת כדי לקצר הדרך מותר, ומעשים בכל יום יוכיחו, וכן דרך פרוזדור של הבית הכנסת מותר לקצר, עכ"ל.

ולענין עזרת נשים שהנשים מתפללות בו תמיד, נחלקו האחרונים אם יש לו דין בית הכנסת. עיין חכמת אדם (כלל פו סט"ו) שאין בו קדושת בית הכנסת כלל, ובערוך השלחן (סימן קנד הלכה ז) כתב שיש לו קדושת בית הכנסת. אך יש כמה פוסקים הסוברים דקדושת עזרת הנשים אית בהו קדושה, רק קדושתה קלה מקדושת עזרת אנשים, ועיין שו"ת מהר"ם לובלין (סי' נט) שעיקר קדושת בית הכנסת הוא בעזרת אנשים.

וראה בהליכות שלמה (חלק א' תפילה פרק יט הערה ג') שכתב, דמקום שהיה מתחילה פרוזדור לבית הכנסת ואחר כך קבעו גם אותו לתפילה והעמידו שם ספסלים ובימה, מותר לעבור דרכו לבית הכנסת הראשון כרגיל, כי אין בכוחם לאסור הילוך זה שהחזיקו בו רבים.

 

קפנדריא דרך הבימה שבאמצע בית הכנסת

בספר צדקה ומשפט הביא דברי המקור חיים, שנקט לאסור לעשות קפנדריא בבימה כשרוצה לקצר דרכו בתוך בית הכנסת ועובר על הבימה, משום שקדושתה חמורה מקדושת בית הכנסת ואסור לעשותה קפנדריא.

 

סיכום הענין

ברמב"ם בהלכות תפילה (פרק יא הלכה ח) פסק דאסור ליכנס לבית הכנסת או לבית המדרש אלא לדבר מצוה. ובפירוש רבינו מנוח (שם) ביאר את דברי הרמב"ם, דמקומות נכבדים כאלה אין ליכנס  תחילה אלא לענין מעניני תפילה וקריאת התורה או בתלמוד. בענין זה נדונו שלושה נידונים.

נדון ראשון, כניסה לבית כנסת ולבית מדרש מפני הגשם, חום, צינה וכדומה. בטור ובשולחן ערוך בהלכות בית הכנסת (אורח חיים סימן קנא סעיף א) פסקו דבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון: לא מטיילין בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. ובביאור הלכה (שם) הוסיף דיש איסור גם בצינה מפני הצינה (תוספתא).

אמנם נחלקו המשנה ברורה והערוך השלחן אם יש להתיר להכנס לבית הכנסת או לבית המדרש מפני הגשם חום או צינה, בתנאי שישב וילמד מעט בשעה שנכנס.

הערוך השולחן (שם סעיף ד) היקל בזה, וכתב דכיון שלומד פסוק או הלכה לא מינכר כל כך שנכנס מפני הגשמים והחמה והצינה.

אולם המשנה ברורה (שם ס"ק ד) החמיר בזה וכתב דלא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו, מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים, אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לבית המדרש כדי שלא יטרידוהו הגשמים.

נדון שני, כניסה לבית כנסת ולבית מדרש לצרכו. פסקו הטור והשולחן ערוך (שם הלכה ה) דאם צריך ליכנס בהם לצרכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא מעט או יאמר דבר שמועה (משנה ברורה ס"ק יא - "שמועה" פירוש הלכה או משנה), ואחר כך יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו. ואם אינו יודע לא לקרות ולא לשנות, יאמר לאחד מהתינוקות: "קרא לי פסוק שאתה קורא בו", או ישהה מעט ואחר כך יצא, שהישיבה בהם מצוה, שנאמר: "אשרי יושבי ביתך" (תהילים פד, ה), ושיעור הישיבה שצריך להשאר שם מעט כשיעור הילוך שני פתחים דהיינו ח' טפחים (משנה ברורה שם ס"ק יג).

שני טעמים נאמרו מפני מה בזמן שנכנס לבית הכנסת או לבית המדרש לקרוא לאדם הנמצא שם וכדומה, יקדים ללמוד קודם איזה הלכה או פסוק. טעם ראשון, שלא תהא כניסה זו לצורך דבר הרשות. טעם שני, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו.

נדון שלישי, כניסה לבית הכנסת כדי לקצר הדרך ולעבור דרכו למקום אחר. בשולחן ערוך (סימן קנא סעיף ה) פסק: היו לבית הכנסת שני פתחים, לא יכנס בפתח זה לעשותו דרך לצאת בפתח השני לקצר דרכו. אך הביא שלושה היתרים לזה: אם היה הדרך עובר קודם שנבנה בית הכנסת. וכן אם לא נכנס בו תחלה כדי לקצר דרכו. וכן כשנכנס בו להתפלל.

בביאור הלכה (שם) הביא היתר רביעי לצאת בפתח השני לקצר דרכו, אם יקרא או ישהא שם מעט וכנ"ל.

אולם ישנם כמה מהפוסקים שחולקים על כך שיש להתיר קפנדריא על ידי שהייה מעט או שיקרא איזה פסוק, וסוברים שכל היתר זה הוא רק בנכנס לצורכו כמו לקרוא לחבירו וכיוצא בזה, אבל כדי לחלוף ולעבור בבית הכנסת אין היתר אפילו בלימוד איזה הלכה או באמירת פסוק, וכל שכן אם עושה זאת בקביעות, דכל ההיתר של שהייה מעט ואמירת פסוק נאמר רק באקראי ולא בקביעות.

[Total: 0    Average: 0/5]
שינוי גודל גופנים
ניגודיות