העדפת קניה מסוחרי ישראל על סוחרי עכו"ם

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה, יד)

דרשו בזה בספרא (בהר פרשה ג'), מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתיך, תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, תלמוד לומר "או קנה מיד עמיתך". אין לי אלא קרקעות שבהם דיבר הכתוב, מנין לרבות דבר המטלטל, תלמוד לומר "ממכר" לרבות דבר המטלטל. ודרשה זו הביאה רש"י (שם) מתורת כהנים (כה, כט).

בענין זה יש לברר, האם דין העדפה מיהודי הוא חובה או עצה טובה. מה הדין באופן שהנכרי מוכר בזול יותר מן היהודי, האם גם אז נאמר החיוב לקנות מיהודי. ואם כן עד כמה ההפרש במחיר שיש ביניהם שמחוייבים עדיין להעדיף לקנות מהיהודי.

עוד יש לדון, האם דין ההקדמה נאמר גם במקרה שחנות הנכרי קרובה יותר מחנות היהודי, ואם נאמר שכן עד איזה מרחק מחוייב בכך. כמו כן נדון, האם דין קדימת היהודי נאמר גם ביהודי שאינו שומר תורה ומצוות. וכן, האם יש דין קדימה של יהודי שומר תורה ומצוות על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות.

כמו כן יש לברר דיני הקדימה בשאר דברים, כגון שכירות פועלים, הלואות וכדומה. וכן, האם דין הקדימה נוהג גם בזמן הזה.

 

מקורות השייכים בגמרא

מצאנו שני מקורות בגמרא השייכים לענינינו בהעדפת ישראל כלפי גוי במכירה וקניה. מקור ראשון, ממה דמבואר שאפילו בגר תושב אמרינן דנתינה לגר קודמת למכירה לעכו"ם, כדמצינו בגמרא עבודה זרה כ, א מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה בביאור כונת הפסוק (דברים יד) "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", דלפי רבי מאיר כונת הפסוק אחד גר תושב ואחד עובד כוכבים בין בנתינה בין במכירה, ולפי רבי יהודה לגר תושב בנתינה ולעובד כוכבים במכירה (ופירש שם רש"י דבחינם אסור ליתן לעכו"ם שום מתנה). אך שניהם ביארו כאחד שיש להקדים נתינה לגר תושב למכירה לעובד כוכבים.

מקור שני, מגמרא בבבא מציעא עא, א דדרש רב יוסף על הפסוק (שמות כב) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", עמי ונכרי באין ללוות - עמי קודם, עני ועשיר - עני קודם, ענייך ועניי עירך - ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין. והקשו בגמרא, אמר מר: "עמי ונכרי - עמי קודם" פשיטא, ויישבו: אמר רב נחמן אמר לי הונא: לא נצרכא אלא דאפילו לנכרי בריבית ולישראל בחנם.

וראה בפירוש המאירי (שם) שביאר, דישראל וגוי שבאו ללוות מישראל, ואי אפשר לו לקיים את שתיהן, מצוה להקדים לישראל בחנם ולא לגוי בשכר. ומכל מקום אף לגוי בשכר יש בו צד מצוה ומוסר, הואיל ובא לפניך אל תשיבהו ריקם, אלא שמכל מקום לא נצטוית בו להלות בחנם. הא למדת שאף הגוי נרמז במקרא, אלא שישראל בחנם קודם לו אף בשכר, ולא נאמר עליו לשון קדימה אלא שאף הוא בכלל צד מצוה ומוסר.

ועיין בפני יהושע (שם)  שתמה על דברי רב נחמן, דאפילו לנכרי בריבית ולישראל בחנם, דקשה דאכתי מאי קא משמע לן דהא אפילו בגר תושב אמרינן דנתינה דגר קודם למכירה דעכו"ם ויליף לה רבי יהודה מקרא בגמרא עבודה זרה כ, א, ור' מאיר סובר דקרא נמי לא צריך דסברא הוא כיון דגר מצוה להחיותו מה שאין כן בנכרי, ואם כן כל שכן דיש לומר כן בישראל דחנם דידיה קודם לשכר העכו"ם, אם לא שנאמר דיש לחלק, דסלקא דעתך דווקא נבילה דהפסד מועט הוא אמרה תורה דנתינה דגר קודם, מה שאין כן בריבית שהוא הפסד מרובה, קא משמע לן דאפילו הכי ישראל קודם.

 

יש למכור לישראל, אף אם הישראל קונה בזול יותר

בשו"ת תשב"ץ (חלק ג' סימן קנא) נשאל לחוות דעתו בדבר סוחרי תנס שעשו הסכמה ביניהם והטילו חרם שלא יוכל אף אחד מהם למכור שום פרקמטיא לשום יהודי מבעלי החנויות, עד שיתן היהודי זוז אחד בכל דינר ודינר יותר ממה שמוכרין אותו לישמעאלים.

ובתחילת תשובתו כתב, דדבר זה לא ניתן להאמין חס ושלום ולא תעשה זאת בישראל, שהרי למכור שוה בשוה מן הדין להקדים ישראל לעכו"ם מדדרשינן בספרא "כי תמכרו ממכר לעמיתך" כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך.

לכן כתב, דהיה נראה שאפילו בפחות מהעכו"ם מזהיר הכתוב, שלא הוצרך קרא להזהיר על שוה בשוה, שזהו פשיטא, ומכמה טעמים: הראשון, כדפריך הגמרא בבבא מציעא (עא, א) גבי עמי וגוי עמי קודם פשיטא, ופריק לא נצרכא אלא אפילו לעכו"ם בריבית וישראל בחנם. והכי נמי קרוב הדבר לדמותו לזה שוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם, אלא אפילו לישראל בפחות ולעכו"ם ביתר, ישראל קודם, ואפילו בגר תושב אמרינן (פסחים כא, ב) להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם.

השני, דשוה בשוה לא איצטרכי להאי דרשא, דלא גרע ישראל לגבי עכו"ם מקרוב לגבי רחוק, ובההוא פשיטא לן דקרוב קודם, ולא אצטריכא לדרשא דקרא, וכדאיתא בפרק המקבל (קח, ב) דמשמע מהתם דקרוב ורחוק קרוב קודם שאפילו ליתיה בר מצרא וכמו שכתב שם הרי"ף וכן כתב הרמב"ם בסוף הלכות שכנים. ולענין ישראל ועכו"ם כל דכן הוא דישראל קודם בלא דרשא. אם כן כי אזהר רחמנא ואמר כי תמכרו ממכר לעמיתיך מכור, הוה משמע דאפילו בפחות מהעכו"ם ישראל קודם.

ומכח כל אלו תמה התשב"ץ על אלו שהתקינו את התקנה, איך עלתה על לבם לתקן תקנה של איסור למכור לישראל אלא כשמשלם יותר מהעכו"ם, שהרי זה בכלל "אל תונו". ואף על גב דלית ביה שתות, וקיימא לן דפחות משתות לית ביה דין אונאה, משום דאית ביה מחילה, היינו היכא דזבין סתמא ואשתכח ביה טופינא, דאמרינן דכיון דפחות משתות הוא דרכן של בני אדם למחול לא קפדי בהכי לפי שאי אפשר לצמצם שוייו של מקח ודרכן להוסיף או לפחות עד שתות, אבל להתנות מעיקרא למיעבד זביני טפי משוייה אפילו בפחות משתות איכא איסורא, וקא עבר בלאו כיון שנתכוון להונות.

 

יש לקנות מישראל, אף במקום שקונה ביוקר

בשו"ת הרמ"א (סימן י) דן באריכות גדולה בנידון הדפסת הספר "יד החזקה" להרמב"ם, שהמהר"ם פדוואה הגיהו והדפיסו מחדש יחד עם שותפו הנוצרי, ובא נוצרי אחר עשיר שהדפיס גם כן את ספרו של הרמב"ם, כמובן בלי התיקונים של המהר"ם פדוואה, ועוד הוזיל מחירו בזהוב, ובא הרמ"א להגנתו ופסק שאסור לקנות הרמב"ם שהגוי העשיר הדפיס כל עוד לא מכר המהר"ם את הרמב"ם שלו מכח ארבעה טעמים.

ובדבריו בטעם השלישי, האריך לדון לגבי נדונינו להקדים במקח וממכר ישראל לגוי והביא ממדרש תורת כהנים (פרשת בהר) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה" (ויקרא כה, יד) למדה תורה דאם באת לקנות קנה מיד עמיתך, וכן למכירה. הנה הוא בהדיא מפורש, שאילו לא היה הגאון הנ"ל רק כאחד מבני עמי הארץ, זכה בדין והדין עמו, כל שכן וקל וחומר עתה.

ואין לומר דזהו דוקא כשהכותי והישראל נותנין בערך ובמקח אחד, אבל כשהכותי מוזיל טפי שרי ליקח ממנו כדי להרויח במקחו. הנה דברים אלו גם כן הבל המה, דהא גרסינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא עא, א): תני רב יוסף "אם כסף תלוה את עמי" (שמות כב, כד) עמי וכותי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם וכו'. ופריך בגמרא עמי וכותי עמי קודם פשיטא, ומשני אמר רב נחמן אמר רב הונא, תנא לא נצטרכה אלא דאפילו לכותי בריבית שנאמר "לנכרי תשיך" (דברים כג, כא) אפילו הכי דוחה עשה של "אם כסף תלוה" עשה זו. כל שכן וקל וחומר כאן בנדון דידן, שהגאון זכה בדין להיות ידו בראשונה.

עוד כתב דאין לומר דדוקא התם שאינו מפסיד משלו אלא שאינו מרויח, אז צריך להקדים הישראל, אבל במקום שמפסיד משלו כי הכא, אינו צריך להקדים לישראל. אלא כתב הרמ"א שאלו הדברים דבר האבוד הם, דהא בהדיא גרסינן בגמרא עבודה זרה (כ, א) ובפסחים (כא, ב): תניא "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי", דלא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה שם אלא לאצרוכי קרא להיות גר קודם, אבל בהא כולי עלמא מודו דגר קודם, ואף על פי שמפסיד בקרנא שלו מכל מקום הוא מחוייב לקיים "לגר אשר בשעריך תתננה". ואם כן הוא הדין בנדון דידן שמחוייב כל אדם לקיים "מיד עמיתך", עמיתך קודם.

והוסיף, שאף מכאן נלמוד הא דמפרש קרא ד"מיד עמיתך" קודם הוא אף על גב דכותי נוזיל גביה, דהא פסקינן בעירובין מז, א רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, ורבי יהודה קאמר הכא דלאקדומי לא צריך קרא. אם כן הא דאמר הכתוב "מיד עמיתך" מיירי כשמוזיל גביה, דאם בשווין הכתוב מדבר לא צריך קרא, דפשיטא הוא דעל "עמיתך" גמור הוא חייב להחיות. אלא שמע מינה דהכי קאמר, דאפילו בגר במעות ולחבירו בהפסד מכל מקום חבירו קודם. ולכן לית דין צריך בשש כי המהר"ם פדוואה זכה בדינו להיות מוכן ומזומן למכור ספריו ראשונה ודי למבין. ולכן בסוף דבריו כתב הרמ"א חרם על הקונה מאותו גוי שהתחרה עם המהר"ם פדוואה, עיין שם בכל אריכות דבריו.

 

חייבים למכור לישראל גם בזול יותר

הרי לנו גבי מכירה דדעת התשב"ץ שחייבים למכור לישראל אפילו בזול, וגבי קנייה דעת הרמ"א שחייבים לקנות מישראל אפילו ביוקר.

אכן מצאנו ג' שיטות בענין זה: שיטה ראשונה, שיש חיוב לקנות ולמכור מישראל אף במקום הפסד גדול. שיטה שניה, שרק בהפסד מועט איכא דינא לאקדומי לישראל. שיטה שלישית, אין חיוב להקדים את הישראל אם הגוי מוכר בזול. ונרחיב להלן היריעה בשיטות אלו.

 

שיטה ראשונה, יש חיוב לקנות מישראל ולמכור לו אף במקום הפסד גדול

מתבאר מדברי הרמ"א בתשובותיו הנ"ל (סימן י), דהא דבעינן לאקדומי מקח וממכר עם ישראל קודם לעכו"ם, הוא בכל גווני ואפילו במקום הפסד כשהישראל מוכר יותר ביוקר מהעכו"ם. ומפשטות דבריו מתבאר לכאורה, דזה אפילו במקום הפסד גדול, דאם לא כן הוה ליה לפרש דבריו דהא דקאמר שאפילו אם הישראל מוכר יותר ביוקר מהעכו"ם, דבעינן לאקדומי הוא רק בהפסד מועט. ומדסתם דבריו שמע מינה, דיוצא לפסוק דבכל גווני איכא לאקדומי ישראל לגוי בענין מקח וממכר, גם בהפסד מרובה.

ובאמת כן פירש את דברי הרמ"א בספר שערים המצויינים בהלכה (ח"א סי' סב בקונטרס אחרון אות א), דמדברי הרמ"א (הנ"ל) משמע דאפילו כשהעכו"ם מוזיל טפי וההפסד גדול, גם כן יש להקדים הישראל.

גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' קכט אות ג) הביא את תשובת הרמ"א הנ"ל, וכתב שמהלשון שכתב הרמ"א "כשהגוי מוזיל טפי", משמע, דאין שיעור בדבר בהוזלה, ובכל אופן הישראל קודם.

ואכן באמת גם מתשובת הרשב"ץ הנ"ל (ח"ג סי' קנא) מבואר כיוצא בדברים אלו של הרמ"א, שהרי מתורף דבריו של הרשב"ץ שסתם ולא חילק בין הפסד גדול לקטן, מתבאר נמי כסתימת דברי הרמ"א, דאפילו כשפער המחירים הוא גדול ואם יקנה מהישראל מפסיד טפי אפילו הכי יש להקדים הישראל.

 

שיטה שניה, רק בהפסד מועט חייב להקדים את הישראל

בגמרא בעבודה זרה כ, א הנ"ל שנלמד שיש להקדים נתינה לגר למכירה לעובד כוכבים, הקשו התוספות (שם ד"ה רבי מאיר), ואם תאמר וכי אם יש לו לאדם חפץ למכור יתננו לגר קודם שימכרנו לעובד כוכבים, והלא אפילו לישראל אינו מצוה על כך. ותירצו: ויש לומר, דדוקא נבילה שאינו שוה אלא דבר מועט לישראל, שלא היו עובדי כוכבים מצויים ביניהם, ולגר היא שוה הרבה כשאר בשר.

וראה בשו"ת עטרת פז (ח"א חו"מ סימן י') שכתב דמבואר מדברי התוספות, דעד כאן לא סבר לרבי מאיר דיש לתת הנבילה לגר חינם ולהעדיפה ממכירה לגוי, אלא בדבר שהרווח וההפסד בו מועט, אבל אין הכי נמי בגוונא דיש לו בזה הפסד של רווח מרובה, לא. ואם כן הכי נמי יש לומר גם בנידון דידן, דאין להעדיף הקניה והמכירה מישראל, רק במקום שפער המחירים בינו לעכו"ם הוא קטן, וההפסד הוא מועט. אבל אין הכי נמי כשההפסד הוא גדול יש לומר דשרי לקנות מהעכו"ם, עכ"ל.

והאמת, דכבר קדמו בחקרי לב (חו"מ סי' קלט) שעמד בענין זה של קדימת הקניה מהישראל לעכו"ם, וכתב דעל כל פנים נראה דהדין הזה הוא דין אמת, דפשט הכתוב כך הוא, וגם סברא הוא שיש להקדים הישראל לגוי בכל מקח וממכר, ובפרט יש לומר דבמקום שהגוי מוכר קצת יותר זול מהישראל, וכן אם הגוי רוצה לקנות הסחורה קצת יותר ביוקר מהישראל, דאפילו הכי חייב לקנות ולמכור מהישראל, כיון שאין ההפרש רב.

והביא שם ראיה לדבריו, מדקיימא לן בגמרא בבא בתרא כב, א דלתלמיד חכם נקטינן שוקא, וכן פירש נמי הטור (חו"מ סי' קנו) דתלמיד חכם שהביא סחורה לעיר חייבים בני העיר למנוע לכל אדם למכור, עד שימכור הוא, ואין ספק דאין גדול ערך החכם נגד שאינו חכם מערך סתם ישראל נגד גוי. ומינה נמי נשמע, דאף אם ימכור הגוי קצת בזול מהישראל שחייב בכל זה להקדים ולקנות מהישראל, דהא ודאי כי נקטינן ליה שוקא לתלמיד חכם היינו דמסתמא מוכר קצת ביוקר מהשאר, כיון שאין ביד בני העיר לקנות כי אם ממנו. ושמע מינה דגם בכהאי גונא יש להקדים לתלמיד חכם נגד שאינו חכם, ואם כן כל שכן שיש להקדים בכהאי גונא ישראל נגד הגוי. ועיין שם בכל אריכות דברי החקרי לב.

וראה בשדי חמד (כללים מערכת מ' כלל רכג), שגם כן כתב שם כיוצא בזה, דמתורף דבריו של החקרי לב משמע שרק אם ההפסד הוא דבר מועט אז יש להקדים ולקנות מהישראל.

ועיין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן קכט) שגם כן עולה ומתבאר בדבריו דרק בהפסד מועט איכא לאקדומי לישראל, אף שכתב שמדברי הרמ"א (הנ"ל) משמע שחייב אף בהפסד מרובה, וכפי שהבאנו לעיל. ועיין בהמשך דברינו שנבאר מהו שיעור הפסד מועט שצריך לקנות בעבורו מן הישראל.

 

הבנת החפץ חיים בדברי הרמ"א

החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פ"ה ס"ה, בהגהות נתיב חסד סוף אות ט) הזכיר את תשובת הרמ"א הנ"ל, וסיים וכתב, ושם בודאי הלא דוקא בדבר מועט. עיי"ש. הרי דרבינו החפץ חיים הבין דהרמ"א עצמו מיירי רק בהפסד מועט, דרק אז חייב להקדים המקח וממכר עם הישראל קודם לגוי, אבל אין הכי נמי דבדבר גדול אין צריך להקדימו.

וכן נמי בהמשך דברי החפץ חיים מתבאר שנוקט הכי בביאור דברי הרמ"א, דמיירי רק בהפסד מועט, שהרי כתב (שם סעיף ז) וכן הוא הדין לענין קנין מוטב יותר שיקנה מישראל אפילו אם יצטרך להוסיף מעט יותר (רמ"א בתשובה הנ"ל), עכ"ד. הרי שהעמיד את דברי הרמ"א בתוספת מועטת.

אכן ראה מה שכתב המהר"י ענגיל בגליוני הש"ס בגמרא עבודה זרה (כ, א), שעמד לבאר שם את דברי התשב"ץ הנ"ל על פי דברי התוספות בעבודה זרה שם, שכתבו לבאר דהא דציותה התורה להקדים נתינה דנבילה לגר קודם מכירה לעכו"ם, משום דיש בזה הפסד מועט, אבל לעולם בשאר גווני לא, דמה סברא הוא שיצטרך לתת לגר כל חפציו קודם שימכרם לנכרי. ואם כן הכי נמי מה שכתב התשב"ץ שיש להקדים הקניה מהישראל קודם הגוי אפילו כשהעכו"ם מוזיל, היינו דוקא בדבר מועט.

 

שיטה שלישית, אין חיוב להקדים את הישראל אם הגוי מוכר בזול

אך יש סוברים, שיש להעדיף קניה מישראל רק אם מוכרים בשוה, אך אם אפשר לקנות מהגוי בזול, ואפילו בהפרש מועט, אין כל חיוב לקנות מהישראל.

וכן בשו"ת תועפות ראם (או"ח סי' כב) מסיק להלכה שאם הגוי מוכר בזול מישראל, אפילו במשהו, אין שום חיוב לקנות אצל הישראל. ובדברי גאונים (כלל עז אות ו') כתב גם כן, דאם הגוי מוכר בזול מישראל, אין שום חיוב לקנות אצל הישראל.

 

כשיש שער ידוע והישראל מוסיף עליו

כשיש שער ידוע והישראל מוסיף עליו, כתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (פרק ה' הערה יב) דבדבר שמקחו ידוע, והכנעני מוכרו כפי המחיר הקבוע, והישראל מוסיף על המחיר הקבוע אפילו רק מעט, מותר לקנות אצל הגוי. וכן הדין לגבי למכור לישראל, שאם הגוי רוצה לשלם מחירו הקבוע והישראל רוצה שיוזיל לו המוכר מן המקח, אין המוכר מחוייב למכור להישראל דוקא בפחות ממחירו הקבוע, ומותר למכרו להגוי. וכן משמע בשו"ת  מחזה אברהם (סימן קמח).

בדומה לזה עיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן קכט) שכתב, דמותר ליקח מן העכו"ם בזול אם הישראל מיקר שלא מן הדין, שהרי לפי עיקר ההלכה המבוארת בגמרא בבא בתרא (פט, ב) ובשולחן ערוך (חו"מ סי' רלא), יש שיעור כמה מותר להרויח, ויש בזה ג' חילוקים, עיין שם.

 

כמה שיעור ההפסד בזה שיפטר בכך בקניה מישראל

לדעת הפוסקים דרק ביוקר מועט מחוייב לקנות מישראל, צריך בירור מהו הגדר של יוקר מועט ויוקר מרובה. ישנם כמה פוסקים שכתבו דהשיעור הוא כמו שיעור אונאה, דהיינו שתות מן הקרן שהוא . אחוז. והטעם אפשר לומר, דכיון שאנו לומדים החיוב לקנות מישראל מפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את עמיתו", אם כן הקרא מחייב שתקנה מיד עמיתך עד לשיעור של "אל תונו איש את עמיתו", דהיינו עד שיהיה בזה שיעור אונאה, וכן משמע קצת בתשב"ץ שם שמדמה דין זה לדין אונאה.

אולם מפוסקים אחרים שלא נתנו שיעור בזה, נראה דאין לזה שיעור מדויק, אלא תלוי בכל אחד ואחד מהו אצלו הפסד מועט. וכן מובא בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' לא אות ב') שכתב גם כן שתלוי לפי מצבו של כל אחד ואחד, ולגבי עני אפשר שדבר מועט הוא הרבה אצלו, מה שאין כן  עשיר.

אך בשו"ת מנחת יצחק (שם) הביא שיטה שלישית בזה מספר דרכי תשובה (יורה דעה סימן קנט ס"ק ז') שכתב בשם ספר מרבה תורה (ס"ק ח') דיש לומר, דדוקא כשהריבית שיקח מהעכו"ם הוא פחות משוה פרוטה, אז יקדים הישראל, אבל אם הריבית שיקח מהעכו"ם הוא כשיעור שוה פרוטה, העכו"ם קודם וסיים בצריך עיון, עיי"ש, ולפי דברינו גם נדון דידן דינו כמו בריבית, ולמעשה צריך עיון כמו שם כנ"ל.

 

צורת מדידת שיעור ההפסד

אם קונה או מוכר כמה דברים בפעם אחת, לא משגחינן בכל דבר ודבר שקונה אם ההפרש במחירו בין הישראל והנכרי הוא דבר מועט, אלא משערינן על פי הסכום שמשלם בסך הכל. ועיין בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' מג) מה שכתב בזה לענין איסור והיתר, אבל בנושא דידן כשקונה הכל כאחת ודאי נחשב כקנין אחד. והוא הדין גם בנבילה, שאף שקדים נתינה לגר תושב ממכירה לנכרי (פסחים כא, ב), מכל מקום יתכן שאם היו לו עשרים נבילות כאחת שאין צריך ליתנן לגר בחנם (קול התורה קובץ מב עמוד שא).

 

הגוי מצוי לפניו לקנות ממנו, והישראל נמצא רחוק

הנה כשיש רק טירחא דגופא, כתב המהר"ם שיק (חושן משפט סימן לא) וז"ל: אמנם משום טירחא, דטריחא ליה מילתא יותר לקנות מישראל מאצל הנכרי, לא שמענו (שיהא מותר משום כך לקנות מגוי) כיון דעל ידו יבוא הנאה לישראל. וכי מילתא זוטרתא היא ליהנות ולהחיות את ישראל. ומחוייב כהאי גונא שהוא לא חסר וחבירו נהנה לקנות מיד ישראל.

 

שיעור טירחא דגופא

בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן מח) כתב לחלק בין הליכה מרובה להליכה מועטת, ובין דבריו הביא דיש לדון מאי הוי דינא אם הגוי והישראל מוכרים שוה בשוה רק שהגוי מצוי לפניו לקנות ממנו, והישראל נמצא רחוק, האם גם בכהאי גונא צריך לקנות מהישראל, דיש לומר דלא גרע מהפסד מועט שכתב החקרי לב שצריך להפסיד בשביל קדימת הקניה והמכירה מישראל.

ועיין בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן' תל וסימן תרפז) הובא בבית יוסף (אורח חיים סימן קיט) שמתבאר מדבריו דטורח הליכה לא חשיב טורח. אולם הנה המהרש"ם בתשובותיו (חלק ב סי' פא) הביא את תשובת הרשב"א הנ"ל שהזכיר הבית יוסף, וכתב על זה, שבתשובה אחרת האריך להוכיח בראיות דלאו כל טורח שוה, והילוך רב בדרך רחוקה חשיב טורח, וכדחזינן בגיטין (עא, א) דאמרינן התם דדרך מכחיש הגוף דכתיב "ענה בדרך כוחי קיצר ימי", והביא שם ראיות מכמה מקומות דטורח הליכה גדול, קשה יותר מהיזק ממון, ועל כל פנים זהו דוקא בדרך רחוקה אבל בהילוך מועט, לא. עיי"ש. והרי מתבאר מדבריו אלו של המהרש"ם, דסבירא ליה לחלק בין הליכה מרובה דגריע מהפסד ממון, להליכה מועטת.

ועל כל פנים בעיקרם של דברים כתב בפסקי עוזיאל, דיש לומר על פי דברי המהרש"ם וכפי שמתבאר, דכל מקום דאיכא טורח הליכה גדול שחנותו של היהודי נמצאת במרחק רב וניכר מהעכו"ם, בכהאי גוונא לא גרע מהפסד ממון רב, שאין צריך להקדים הישראל. אבל אין הכי נמי במקום שהמרחק הוא קטן, יש להשתדל לקנות מהישראל, כדי לקיים מצות חז"ל שהובאה בתורת כהנים ד"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", כשאתה קונה ומוכר קנה ומכור לעמיתך ישראל.

ובגדר שיעור הליכה הנקראת "מרובה", ראה בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סימן תתה) שכתב דלא מצא השיעור עד כמה חייב אדם לטרוח לילך לקנות, ואולי השיעור הוא כדי הילוך מיל כמו בתפילה או לגבל עיסה בטהרה, וביותר מזה נקרא טרחא מרובה, וממילא גם כאן חייב לילך עד שיעור מיל.

אך הוסיף התשובות והנהגות, שכל הדין הנ"ל שצריך להעדיף ישראל בהליכה שאינה מרובה, היינו דוקא לקנות בקביעות או קניה חד פעמית גדולה וחשובה, אבל באקראי או דבר מועט אין חיוב להקפיד על דין זה, ומותר לקנות משכן אף שאינו "עמיתך", וכן לא נהגו להקפיד בזה.

 

הקדמת קניה ומכירה מישראל שאינו שומר תורה ומצוות

בהרבה פוסקים מובא, שדין זה של קדימת הקניה ומכירה מישראל כלפי נכרי, הוא רק בישראל שומר תורה ומצוות. וכן יש ללמוד שבפסוק "כי תמכרו" שנאמר בו תיבת "עמיתך" הכונה היא רק על יהודי שומר תורה ומצוות, מגמרא בבא מציעא (נט, א) דאמר רב חנינא בריה דרב אידי מאי דכתיב "ולא תונו איש את עמיתו" עם שאתך בתורה ובמצוות אל תונהו, ופירש רש"י "עמיתו", עם שאיתו, עיי"ש. וכן נמי בגמרא דשבועות (ל, א) אמרינן, תני רב יוסף "בצדק תשפטו עמיתך" עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה. וראה ברמ"א (חו"מ סי' רכח ס"א) שהביא שם להאי דינא דהגמרא דבבבא מציעא הנ"ל, וכתב, יש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי ה'.

על פי יסוד דברים אלו, בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן מח) הביא דלפי זה יש לומר גם הכא בנידון דידן, דלא נצטוינו בהקדמת הישראל אלא בישראל השומר תורה ומצוות, דהרי האי דינא דהתורת כהנים דיש להקדים הישראל בקניה נלמד מהפסוק "וכי תמכור ממכר לעמיתך" וגו', ואם כן יש לומר דהאי "עמיתך" נמי הוא דוקא זה שעמך בתורה ובמצוות, אבל אין הכי נמי בישראל שאינו עמך בתורה ובמצוות לא נאמר להאי כללא.

 

הקדמת קניה מישראל שומר תורה ומצוות לישראל שאינו שומר תורה ומצוות

החתם סופר (בתשובות חושן משפט סוף סימן קלד) כתב דלענין דינא שצריך להקדים עמיתך לקנות ממנו ולא מנכרי, יש לחלק דגם במומר הדין כן שצריך להקדים הישראל גמור מישראל מומר, דדרשינן "עמיתך" עם שאתך בתורה ומצוות עיי"ש. וכן פירש בספר עשירית האיפה על התורת כהנים (שם פרשת בהר פרשה ג'), דאם יש לך חפץ יפה למכור, אל תמכור אלא לעם שעמית עמך בתורה ומצוות, ולא למי שפוקר וכופר בה' יתברך. "או קנה", אם רצונך לקנות חפץ, ויש בעיר שני סוחרים אחד הדבוק ומאמין בה' יתברך ואחד פוקר וכופר אל תקנה אלא מיד עמיתך עכ"ד. ואם כן שייך דין התורת כהנים, דיש לקנות אצל יהודים שומרי תורה ומצוות, ולא אצל שאינם שומרים תורה ומצוות.

ועיין עוד בחקרי לב (חו"מ סו"ס קלט) שכתב, דיש ללמוד מפסוק זה ד"וכי תמכרו ממכר לעמיתך", שיש להקדים הקניה מישראל שומר תורה ומצוות, שהוא נקרא "עמיתך", קודם לישראל שאינו עמך בתורה ובמצוות, כשם דדרשינן בגמרא שבועות (ל, א) "בצדק תשפטו עמיתך" עם שאתך בתורה ובמצוות השתדל לדונו יפה. ושמע מינה ד"עמיתך" היינו להקדים תלמיד חכם וירא ה' נגד ישראל סתם, אם כן הכי נמי כי כתיב "עמיתך" יש לומר דהיינו שיש להקדים הקניה מתלמיד חכם נגד אינו חכם, ועל כל פנים זהו דוקא כשמוכרים שניהם בשוה. עיי"ש בדבריו.

וראה עוד בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתה) שכתב, דכל שהמחירים שווים יש וראוי להקפיד לקנות מישראל שומר תורה ומצוות כיון שהמחיר אצלו שוה, והוא מפורש בתורה להקדים הישראל שהוא "עמיתך", ושכן שמע נמי מעד נאמן שרבינו החזון איש זצ"ל הקפיד מאד לקנות דוקא אצל שומר שבת, וכששלח להביא לו תרופות מבית מרקחת הזהיר לקנות אצל שומר שבת דוקא, אף שהיתה החנות רחוקה יותר, ובלבד שלא לקנות אצל מחלל שבת, מחמת הדין ד"כי תקנה מיד עמיתך" כשתקנה לא תקנה אלא "מיד עמיתך".

 

הקדמת ישראל מומר מנכרי

בשו"ת מחנה חיים (חו"מ ח"ב סי' כד) כתב להדיא שמחלל שבת בפרהסיא הוא כמומר לכל התורה כולה ואינו בכלל "עמיתך", ואם באו גוי וישראל מומר אינו מחויב להקדים הישראל מומר לגוי. ובשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' לא אות ב') הוסיף דאפילו תינוק שנשבה אינו בכלל "עמיתך" לגבי דין זה, כיון דכתיב ביה "עמיתך".

 

האם יש ענין לדאוג לפרנסת יהודים בעלי מסחר קטנים

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן קכט) נשאל, בדבר מקום שפתחו שם בית מסחר ענק ושם מוכרים כל מיני סחורה במחיר מוזל ביותר, לפי שהם קונים מבתי החרושת בזול מאוד, ובעלי הבתי מסחר הם גוים, ואף שיש מבעלי המניות של אותו בית מסחר יהודים אך אינם שומרי תורה ומצוות, ובשכונה זו ישנם כמה בעלי מסחר קטנים שהם שומרי תורה ומצוות, וכעת הם צועקים על הקונים היהודים שהולכים לקנות אצל הגויים שמפסידים מחייתם, ונתעוררה השאלה האם יש בזה במה שכתב התורת כהנים (פ' בהר) על הפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך", כשאתה קונה קנה מישראל, וגם שאצל הישראל המחיר יותר גדול מאשר אצל העכו"ם.

ובתשובתו כתב המנחת יצחק, דהיכא דנוגע לפרנסת החנונים הקטנים שלא יתדלדלו ממחייתם, שוב יש בזה משום דברי התורת כהנים אחרים, דאיתא (שם פרשתא ה') על הפסוק "כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך", אל תניחהו שידוה, הא למה זה דומה, למשוי על גבי החמור, עודנו במקומו אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ חמשה אין מעמידין אותו, ומנין וכו' תלמוד לומר "והחזקת בו", עכ"ל.

ועיין שם בפירוש עשירית האפה שביאר היטב, וסיים וזה ידוע בעסקי העולם הזה ובפרט בדור הזה, עיי"ש, ומשם המקור לפסק הרמב"ם (פ"י מהלכות מתנות עניים) ובשולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיף ו'), המחזיק ביד ישראל המך וכו', ועוד מנו שם כמה דברים אשר מקורם גם כן בדברי חז"ל, ומוכח מכל אלה דאף מחוייב לסייע מהונו כפי יכלתו להחזיק ידי אחיו שלא יתמוטטו, וחייב לקיים המצוה לסייע אף אם יפזר הרבה מממונו. אך הוסיף דפשוט דבודאי אין לו להמוכר רשות להגומלים עמו חסד להוקיר עליהם השער עוד יותר מהמגיע לו על פי דין תורה כנ"ל.

 

הקדמת ישראל עני לישראל עשיר

ראה בקובץ אור ישראל (מאנסי שנה ג' קובץ ט' עמוד קכו) שהובא שם, דאם יש שתי חנויות, אחד של עני שצריך פרנסה לכדי חייו, ואחד של עשיר שיש לו יותר מכדי חייו, וצריך רק להעדפה, פשוט שיש חיוב להקדים חנות העני קודם חנות העשיר. ולא עוד אלא דמחויב להקדים העני אפילו אם הוא יקר יותר מכדי שתות (אם אין זה יותר מהמגיע לו על פי דברי תורה). וכך כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן קכט אות ח').

 

הקדמת ישראל לישראל שותף עם נכרי, והקדמת השותף לנכרי

ישראל שהוא שותף עם נכרי, נראה שצריך להקדים ישראל אחר להם, אבל יש להקדים שותפות הנ"ל לנכרי כיון שהקניה היא גם מישראל. ועיין בשו"ת הרמ"א (סימן י') שהנידון שם הוא בענין קניית ספרי הרמב"ם שהודפסו על ידי המהר"ם פדוואה ושותפו הגוי, והתחרה עמם גוי אחר, ופסק הרמ"א מדין התורת כהנים שחייב לקנות מהמהר"ם פדוואה והגוי שותפו, כלפי אותו גוי מתחרה, חזינן להדיא דישראל השותף עם נכרי קודם לנכרי לבד.

 

קדימה אצל תגר הקונה להשתכר

היכא שהקונה הוא תגר וכיוצא בזה, שזהו עיקר מחייתו ופרנסתו, יש להקל שאף בהפרש מועט אין צריך להקדים הישראל אם הוא מיקר יותר מהנכרי, כי היא שמלתו לעורו, וכמתבאר מתשובת המהר"ם שיק (חושן משפט סימן לא) דבתגר שענין הקניה הוא כדי חייו, אין צריך להקדים הישראל, כשם שאין צריך להקדים הלואת ישראל בחינם לנכרי בריבית, במקום שהוא כדי חייו.

 

יסוד ומקור דין הקדימה אם הוא מעיקר הדין

בשו"ת עטרת פז (שם אות ח) כתב דיש להתבונן בעיקר דין זה של התורת כהנים, דיש לעיין בזה אי הוי מעיקר הדין, מאחר ואין דברים אלו מובאים אלא רק במדרש דהתורת כהנים הנזכר, ובגמרא דידן לא מצאנו להם מקור מפורש.

והנה נחלקו רבותינו הפוסקים בענין הלימודים המובאים במדרשים, אי קיימי אליבא דהלכתא והכי אית לן למעבד. דבירושלמי (פ"ב דפאה ה"ד) אמרינן, אין למדין לא מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד, עיין שם. ומדברי התוספות יום טוב (ברכות פ"ה מ"ד) מתבאר, דסבר דאין למדין מהמדרשות כלל וכלל, אפילו במקום שאינם סותרות לדברי התלמוד.

אולם רבו החולקים על דברי התוספות יום טוב הנ"ל, עיין פרי חדש בספר מים חיים (ברכות פ"ה מ"ד) שעמד לחלוק עליו, וכתב, דעד כאן לא אמרינן דאין למדין מן המדרשות אלא דוקא במקום שיש סתירה לזה מדברי הש"ס, אבל במקום דליכא על זה סתירה בודאי דלמדין, דמי יוכל לחלוק על המדרש בלא ראיה מש"ס.

וראה גם לרבינו החיד"א במחזיק ברכה (או"ח בקונטרס אחרון סי' נא) שהביא שם נמי כיוצא בזה בשם רבינו תם בספר הישר, שיש ללמוד מן המדרשים כשאינם מכחישים את התלמוד, שהרבה מנהגים בידינו על פיהם. ועיין עוד בשדי חמד (כללים מערכת א' אות צה) שהזכיר לעוד מרבותינו שעמדו מתמיהים על דברי התוספות יום טוב הנ"ל, דסבר שאין למדין מן המדרש גם במקום שאינו סותר לדברי התלמוד, וכתב על זה, דבודאי אלמלא היה רואה לדברי רבינו תם בספר הישר שהביא רבינו החיד"א היה חוזר בדבריו.

ומעתה נייתי ונחזי אם מדרש זה דהתורת כהנים הנ"ל, דיליף מקרא ד"וכי תמכר ממכר לעמיתך" דיש להקדים עשיית מקח וממכר עם ישראל קודם לגוי, סותר לדברי תלמוד דידן. והנה בגמרא דבכורות (יג, א) דרשינן להאי קרא בגוונא אחריתי. אולם להאי דרשא דהתורת כהנים לא דרשינן כלל בכולא תלמודא. וממילא לפי זה יש לומר דמהאי דתלמודא דידן בעי להאי קרא להני ילפותא אחרינא, ולא דריש כלל להאי דרשא דהתורת כהנים, אולי הוא משום דפליגא גמרא דידן בהאי דינא על התורת כהנים, וסבירא ליה דלעולם אין שום מצוה וחיוב להקדים "עמיתך" במקח וממכר לעכו"ם.

וראה עוד ברמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן כז) אשר השיב שם לחכמי לוניל, בענין לימוד דרשא של הספרי שלא הובא בגמרא דידן, וכתב על זה, אבל קשה לי דבר זה ימים רבים, ואמרתי ודאי שדברים אלו לרבי שמעון הם לבדו שסתם ספרי רבי שמעון, ואילו היו דברים אלו הלכה לא הוה שתיק גמרא מיניה, שלא תמצא לעולם אותו ההיקש באחד משני התלמודים ולא בתוספתא.

אולם הכסף משנה (הלכות נדרים פרק יב הלכה א), עמד להעיר על דבריו אלו של הרמב"ם, וז"ל: ודבר תימא הוא לדחות ברייתא דספרי משום דלא נזכרה בתלמודים ובתוספתא, ואף על גב דסתם ספרי רבי שמעון, כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהא משמע דדברי הכל היא, ובכמה מקומות פוסק רבינו כברייתא דספרי אף על פי שלא נזכרה בגמרא ובתוספתא, עיי"ש. וכן כתב גם בבדק הבית (יורה דעה סימן רלד) להשיג כיוצא בזה על דברי הרמב"ם הללו.

נמצא, דהכסף משנה אינו מסכים באופן כללי עם דברי הרמב"ם דסבר דדרשא שלא נזכרה בתלמוד, שמע מינה דלית לן כהאי דרשא להלכה, אלא לעולם כיון דלא מצינו בתלמוד מי שחולק על זה שפיר יש לומר שכן היא ההלכה. ואולם בכל זאת בנידון דידן שמא יש לומר דאף הכסף משנה מודה בה, דכיון דחזינן דתלמוד דידן הזכיר פסוק זה ודריש ליה להאי קרא למילתא אחריתי, ולא הזכיר כלל להאי דרשא דהתורת כהנים, שמע מינה דלא סבירא ליה כהאי דרשא כלל, דאי הוה סבר לא משתמיט מלהזכירה בסמוך למה שכבר דורש בה בלאו הכי. וגם יש לומר דכיון שכבר דורש בה הדרשות הנ"ל בגמרא דבכורות ודבבא מציעא, לא אייתר ליה לדרוש מהאי קרא הדרשא דהתורת כהנים.

ואכן, בשו"ת מהר"ם שיק (חו"מ סי' לא) נמצא שם כדברים אלה, שאפשר לומר דהבבלי דדריש להאי "עמיתך" ללימודים אחרים לא איתור ליה להדרשא דהתורת כהנים, אבל לדינא אין מזה ראיה כל כך.

 

תוקף החיוב של העדפת קניה מישראל

מצאנו כמה שיטות מהו תוקף החיוב להעדיף מקח וממכר עם ישראל. הראשון: דין זה מצד דרך ארץ, כדאיתא בפסיקתא זוטרתא (בהר עא, ב) על הפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, מפני שהכנענים אנסים הם ומתעללים עלילות ברשע.

השני: הוא אסמכתא, כפי שכתב בלבוש (יורה דעה סימן קנט סעיף א) שהביא מה שדרשו חז"ל בתורת כהנים מהפסוק (ויקרא כה, יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", מנין כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מכור, ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חבירך תלמוד לומר "או קנה מיד עמיתך". וכתב שם לענינו, דלא אסרו חז"ל את המשא והמתן עם העכו"ם מדרש דפסוק "וכי תמכרו ממכר" וגו', ואינו אלא אסמכתא, דעיקר קרא לאו להכי הוא דאתא כדפירש שם. ועוד גם האסמכתא לא נאמרה אלא להקדים הישראל לגוי ולא לאסור המשא והמתן עמהם, עכתו"ד. הרי שכתב הלבוש שם שדין זה הוא אסמכתא בלבד.

וראה גם בשו"ת עטרת פז (שם) שכתב, דנראה לומר שאין ענין זה של התורת כהנים הלכתא פסיקתא, אלא דרשא בעלמא משום "ועשית הישר והטוב". וכן מוכח נמי מפשט דברי רש"י הנ"ל שכתב, וכי תמכרו וגו' לפי פשוטו כמשמעו, ועוד יש דרשא מנין כשאתה מוכר וכו', דמשמע מיניה שענין זה הוא עוד דרשא בעלמא, ולא עיקר פשוטו של הפסוק להלכה. וגם מדברי החינוך (במצוה שלז) שעמד לדרוש מפסוק זה את מצות איסור אונאה, כתב בין אמרותיו: ועוד דרשו בזה הכתוב, אם באת לקנות קנה מישראל שנאמר "או קנה מיד עמיתך", ע"כ. הרי שאין זה עיקר פשוטו של מקרא.

ועיין במלבי"ם בביאור התורה והמצוה על התורת כהנים (פרק כה אות כט) שכתב, "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" מה שפרט וכתב שם "עמיתך" לא יצטרך לענין אונאה שכבר אמר "אל תונו איש את אחיו", אחיו דוקא. ועל כן הוציאו חז"ל ממנו לימוד מוסרי שימכור גם יקנה מעמיתו דוקא שהוא הקודם לעסק עימו לסחור. וכבר ביאר בקרבן אהרן שצריך להשמיע זה בין במוכר בין בקונה. גם יש סיוע לדרוש הזה ממילת "קנה" (הנו"ן בחולם) שהיה לו לומר תקנה, ופירש שבא המקור במקום הציווי כמו "זכור את יום השבת" וכמו שכתב הראב"ע. עכ"ל. ועיין עוד בביאור קרבן אהרן על התורת כהנים (שם) שגם כן כתב לבאר דענין זה דהתורת כהנים הוא עצה טובה דקא משמע לן שלא יהיה אדם נושא ונותן אלא עם ישראל.

אולם כתב בשו"ת עטרת פז (שם אות ט) דבמקום אשר יש נפקא מינה בענין התשלום, שהיהודי מוכר יותר ביוקר וכדומה מן העכו"ם, יש לומר דאם הוא הפרש מועט טוב לחוש לדברי התורת כהנים הנ"ל שיש להקדים הישראל על העכו"ם, וכמתבאר מדברי מהרש"ם בתשובותיו (ח"ג סו"ס צד). ובמקום ששיעור ההפרש הוא גדול ויקר אין הכי נמי דשפיר איכא למיסמך בהא דלא הזכירו הפוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך להאי דינא, דשמע מינה דדרשא בעלמא הוא ואינו חיוב גמור אלא מנהג טוב.

השלישי: יש פוסקים שביארו שדין זה הוא בגדר "והחזקת בו" ובגדר גמילות חסד לדאוג לפרנסת ישראל. וכן הביא בשו"ת עטרת פז (שם אות ט) דמכל מקום דבר פשוט הוא, שאם יש לפניו ישראל ועכו"ם, ושניהם נותנים במחיר אחד דבודאי יש להקדים את הישראל משום "ועשית הישר והטוב", וכן לקיים מצות "והחזקת בו" עיין רמב"ם (פ"י מהל' מתנות ענים ה"ז) ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רמט ס"ו).

וכן עיין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתה) שעמד שם נמי בנידון זה של התורת כהנים דיש להקדים הקניה מישראל קודם לגוי, ושמדברי הרמ"א בתשובותיו הנ"ל (סימן י) מבואר דהיינו אפילו אם אצל העכו"ם הוא בזול דגם כן אסור לקנות ממנו, אלא יקנה מישראל אף שיצטרך להפסיד משלו על זה, ואפילו צריך להוסיף עד שתות. ואולם זה תימא שמעולם לא שמענו שנזהרין בזה לקנות אצל הישראל אפילו ביוקר, ואדרבה כל אחד מחפש וקונה במקום הכי זול, וזה ודאי לא שמענו מעולם שיפסיד שתות על כך.

וכתב התשובות והנהגות, דשמע ליישב מנהג העולם שאין מקפידין בזה, כיון דיש לומר שעיקר הדין של התורת כהנים למכור לעמיתך דוקא הוא בגדר גמילות חסד לדאוג לפרנסת הישראל. אבל כשהמוכר יש לו כדי פרנסתו ורק מוכר יקר כדי להתעשר, אין חיוב לקנות ממנו ביוקר. ואדרבה חייך קודמין, ולמה צריך לדאוג שחבירו יתעשר על חשבונו והוא יפסיד. ולפי זה עכשיו שרוב המוכרים יש להם כבר פרנסה ב"ה כדי צורכם, אין חיוב בזה, ועל כן אין מקפידים לקנות אצלם אלא אפילו אצל נכרי בזול יותר.

 

מפני מה דין זה אינו מוזכר בשולחן ערוך ובפוסקים

ישנם כמה ביאורים מפני מה דין זה לא נזכר בשולחן ערוך ובשאר פוסקים. ביאור ראשון, משום דהוא לפנים משורת הדין. ביאור שני, דברי התורת כהנים אינם אלא על העכו"ם שבימים ההם. ביאור שלישי, דברי התורת כהנים הם רק עצה טובה. ביאור רביעי, דין זה דהתורת כהנים נוהג רק בזמן שכל ישראל שרויים על אדמתם.

 

ביאור ראשון, משום דהוא לפנים משורת הדין

מכיון שהדרשה בתורת כהנים הוא מצד המוסר והיושר, ולא הלכתא גבירתא, מובן נמי אשר השמיטו הפוסקים להאי דינא, משום דהוא לפנים משורת הדין, כשם שרואים אנו בכמה מילי טובא שאינם מובאים בשולחן ערוך כיון שאינם אלא מצד הישר והטוב, כהא דאמרו (תנא דבי אליהו רבה פרק כה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי וכיוצא בזה, ואינו מובא בשולחן ערוך.

ועיין בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' תשכד) שחזר והניף ידו לדון בנידון זה שלא שמענו שנזהרים בזה לקנות מישראל דוקא ולא מגוי, אפילו כשמוכר בזול, וכמו שכתב הרמ"א בתשובותיו. וכתב להעלות ביתר שאת, דנראה שמה שכתב הרמ"א שחייב לקנות מישראל דוקא אפילו אם יכול להשיג אצל העכו"ם זול יותר זה אינו מוכרח כלל, דדבריו תמוהים וזה נגד התוספות והרא"ש והשולחן ערוך (חו"מ סי' קעה סעיף מא) שכתבו דבר מיצרא שמכר שדהו שנמצאת ליד ישראל לעכו"ם דמשמתינן ליה רק אם משלם ונותן כישראל, אבל אם העכו"ם נותן יותר מותר, והוא הדין במקח אם העכו"ם בזול מותר.

וכדברים אלו משמע גם מספר משפט שלום למהרש"ם (חו"מ סי' קפט) שהתפלא על הרמ"א והחתם סופר (חו"מ סי' עט) דסברו שיש להקדים הקניה מישראל אפילו אם העכו"ם מוכר זול יותר, ואם כן שפיר והגון לחפש בזול אפילו אצל העכו"ם. וסיים שם, דמסתבר לומר לפי זה שלהרמ"א דמכח האי דינא מחוייב לוותר על ממונו ולקנות ביוקר, החיוב לקנות מישראל הוא מדינא. אבל לדידן שאין חייבין בכהאי גונא נראה שעיקרו כמדה טובה וכשאר מידות טובות ורק מרומז בתורה, וממילא איתי שפיר שלא הובא דבר זה בשולחן ערוך כלל כיון שהוא רק מידה טובה הושמט, כשם שהושמט בשולחן ערוך כל עניני מידות ומוסר שמקומם בפני עצמם בספרי מידות ומוסר.

 

ביאור שני, דברי התורת כהנים אינם אלא על העכו"ם שבימים ההם

בלשון הפסיקתא (ויקרא כה יד) ששם הובא דרשת התורת כהנים הנ"ל נאמר בלשון זה: לימדה התורה דרך ארץ שלא יהא מוכר אלא לעמיתו, ולא יהא קונה אלא מיד עמיתו, מפני שהעכו"ם אנסים ומתעללים עלילות ברשע.

ועיין בספר ענפי יהודה על מדרש והזהיר לרבי חפץ אלוף בספר ויקרא (שם) שכתב, דלפי דברי הפסיקתא הללו יש לומר שגם הברייתא דהתורת כהנים אינה אלא על העכו"ם שבימים ההם דהיו אנסים ומתעללים עלילות ברשע, ואין מכאן ראיה לנכרים אשר אנו יושבים שלוים ושקטים תחת צילם ומטובם אנו חיים, ורוח האמת והצדק ואהבת האדם מרחפת על פני חוקיהם ומשפטיהם.

 

ביאור שלישי, דברי התורת כהנים הם רק עצה טובה

בחקרי לב (חו"מ סי' קלט) בתחילת דבריו עמד מפני מה השמיטו הפוסקים הרמב"ם והטור והשולחן ערוך להאי דינא דהתורת כהנים, ובתוך דבריו כתב כי בפסיקתא (הנ"ל) דדרשינן להאי קרא ד"וכי תמכרו ממכר לעמיתך" וגו' כתוב בזה"ל: לימדך תורה דרך ארץ שלא תהא קונה או מוכר אלא לעמיתך, מפני שהגויים אנסים ומתעללים עלילות ברשע. עכ"ל.

ומלשון זה משמע דאינו עיכוב מדינא להקדים לישראל, ואם אינו מקפיד שמא ינזק מהגוי שרי, דאדם רשאי לחבול לעצמו, ומכל שכן שאין לו להפסיד אפילו פרוטה מפני קדימת ישראל. ולפי דברים אלו איתי שפיר להפוסקים שהשמיטו דין זה של קדימה, כיון שאינו מדינא אלא עצה טובה קא משמע לן.

 

ביאור רביעי, דין זה דהתורת כהנים נוהג רק בזמן שכל ישראל שרויים על אדמתם

בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד סימן ו סעיף א אות ה) עמד גם בדברי התורת כהנים הנ"ל, וכתב שלגבי הטור והשולחן ערוך יש לומר שלא פסקו כן כיון דכידוע אין דרכם לפסוק דברים שאינם שייכים בזמן הזה, וממילא יש לומר דדין זה דהתורת כהנים נוהג רק בזמן שכל ישראל שרויים על אדמתם ואפשר להם שלא להסתחר עם הנכרים, מה שאין כן בזמן הזה שישראל גולים ומטולטלים מפוזרים ומפורדים בד' פינות העולם אי אפשר לנו להתקיים בלי שנישא וניתן עמהם. ואם כן כיון שדין זה לא שייך בזמן הזה לא הביאוהו הטור והשולחן ערוך. אבל על הרמב"ם ז"ל עדיין יש לתמוה, דהא הוא דרכו בקודש לפסוק כל הדינים וההלכות באין יוצא מן הכלל, גם מה שהם הלכתא למשיחא, עיין שם המשך דבריו.

 

שכירות פועלים

שנינו בפרקי אבות (א, ה) "ויהיו עניים בני ביתך" ופירש הרע"ב ברטנורא שם, "ולא יקנה עבדים לשמשו ומוטב שיהנו ישראל מנכסיו", וכתב הרמב"ם (פרק י' מהל' מתנות עניים הל' י"ז) וז"ל: "ציוו חכמינו שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים, מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו, ולא יהנו זרע חם, שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועוון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו בכל שעה ושעה מוסיף זכיות ומצוות", עכ"ל.

נמצאנו למדים, שיש להעדיף להעסיק בני ישראל על עבדים, הן מצד החיוב שבכל העסקת יהודי  יש בו ממצות צדקה אם נזקק לכך, הן מצד השלילה שבהעסקת עבדים לפי שמרבה עבדים מרבה גזל (אבות פ"ב מ"ח). ועל פי רוח דברים אלו, יש ללמוד שיש לבחון את שאלת העדפת עבודה יהודית מצד החיוב שיהנה איש מבני ישראל מנכסיו, והן מצד השלילה שבעבודה שאינה יהודית.

ועיין בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן מח) שנשאל בענין זה, וכתב דהשואל בראש דבריו הניח שמצות עבודה יהודית היא מדין צדקה, כמבואר בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמט סעיף ו') שמונה מעלות בצדקה: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה המחזיק ביד ישראל וכו' או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר "והחזקת בו".

אבל לדעת הפסקי עוזיאל בעבודה יהודית יש מצוה נוספת שאינה רק מדין צדקה, אלא שהוא חובה, והוא מאמרם ז"ל: מנין כשתהא מוכר לא תהא מוכר אלא לעמיתך? תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך", מנין כשתהא קונה לא תהא קונה אלא מיד עמיתך? תלמוד לומר "או קנה מיד עמיתך", מנין לרבות דבר המטלטל? תלמוד לומר "ממכר" (ספרא ויקרא). מצות חכמים זו היא בנין אב לכל עבודה משותפת של מוכר וקונה או פועל ובעל הבית, בין שהוא מעשית בצורה של משא ומתן מסחרי או שכירות זמנית שתהיה נעשית בישראל.

ומצוה זו מחייבת גם את הפועל, שיקדים לתת את עבודתו וזמנו לאחיו הישראלי, וכמו שאמרו בדין עבד עברי: מנין כשהוא נמכר שלא יהיה נמכר אלא לך? תלמוד לומר "ונמכר לך", ומנין כשיהיו בית דין מוכרים אותו לא יהיו מוכרים אלא לך? תלמוד לומר "כי ימכר לך אחיך העברי" (שם פ"ז ע"ט). מכלל הדברים אנו למדים שמצות קדימת עבודה יהודית אינה רק מצוה של צדקה מעולה, אלא היא גם אזהרה של חובה שבית דין דנין עליה ומחייבים את המוכר היצרן בעל הבית והפועל להקדים את אחיהם.

 

שיעור שחייב להוסיף כדי לשכור פועל יהודי

בשו"ת פסקי עוזיאל (שם) בהמשך דבריו הביא בשיעור שכר העבודה היהודית, שלא ישער אותה ביחס לעבודה שאינה יהודית, אלא ישער אותה לפי דרגת רמת החיים של מקום העבודה (עיין חו"מ שלא סעיף א') וז"ל: מצות עבודה עברית אינה נשלמת רק בהעסקת הפועל העברי בעבודה בשכר, אלא מצוה זו מחייבת את כל בעל הבית לשלם לפועליו בשיעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במדת רמת דרגת החיים שבמקום עבודתו.

דבר זה לא בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, שנאמר בעבד עברי: "כי טוב לו עמך", ודרשו חז"ל עמך במאכל, עמך במשתה, לחייב את האדון להשוות את העברי למדת רמת החיים שלו (קידושין כ'). ומזה אתה למד לדין פועל שאף על פי שאין בעל הבית חייב להשוותו לעצמו לפי שאינו סמוך על שלחנו, אבל בתשלומי שכר עבודתו חייב לשלם לו במדה כזו שיוכל לחיות לפי דרגת רמת החיים שבמקום העבודה.

ומזה אתה למד, שלא נאמר שיעור של הוספת שליש (רמב"ם הלכות כלאים פ"ח הלכה יב ושולחן ערוך יורה דעה סימן רצו סעיף ח') אלא לענין הוספה על שכר הראוי לפועל, ובדבר שאסורו הוא משום מראית עין, וכדפרש הרא"ש (שם). וכן לא נאמר דין המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אלא במצות צדקה, ובמקום שאפשר למלאות מחסורו של העני על ידי תמיכה משותפת של הצבור בכלל או כל יחיד ממנו. אבל אם נזדמנה לפניו מצות צדקה לעני שאין לו עוזרים בלעדו, חייב לתת לו די מחסורו בכל מדת יכלתו (עיין שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ סעיף א' וש"ך שם).

וכן מוכח ממה שמובא (ב"מ ס"ב) חייך קודמין לחיי חברך, דו"ק מינה אבל אין ממונך קודם לחיי חברך (כ"כ הגאון החסיד מהרי"מ הכהן זצוק"ל בספרו אהבת חסד פרק כ' סעיף ב'), והוא הדין לכל מצוה שהיא חובה לא נאמר שיעור זה, אלא חייב לקיימם בכל מיטב יכלתו.

ומעתה בנדון דידן שבעל הבית עסוק בעבודה, ועבודתו מחייבתו לשכור פועלים מישראל, אין שיעור שליש או חומש נוסף על השכר של פועל לא יהודי מוציא אותו ידי חובתו, אלא צריך לקיים המצוה כתקנה בעין יפה במדת "כי טוב לו עמך" "וחי אחיך עמך". ועוד נראה לומר דמצות עבודה יהודית אף על פי שהיא מצוה דרבנן, מלאו הבא מכלל עשה, הואיל ובטול מצות עשה זו היא בקום ועשה בהעסקת פועלים לא יהודים היא נדונה כדין מצות לא תעשה שנאמר בה "בכל מאדך". (וכן כתב הרדב"ז בתשובתיו והביא דבריו בפתחי תשובה סימן קפז ס"ק ד').

ומהאמור אנו למדים, שמצוה על בעל הבית והפועל, היצרן והלוקח, לסחור בתוצרת ישראל ולעבוד אצל ישראל ועל ידי פועל ישראל, בתשלומי שכר הוגן קבועים וקצובים על פי בית דין מוסמך או על פי מנהג המדינה, עכ"ד.

וראה בשו"ת עטרת פז (שם) אחר שהביא דברי השו"ת פסקי עזיאל הנ"ל, כתב דמכל מקום גבי קניית חפץ כאמור יש לומר שמעיקרא דדינא כל שהישראל מוכר ביוקר מאד אין שום חיוב להקדימו דבכהאי גונא לא מיירי התורת כהנים, ומה גם שיש לומר שכל האי דינא דהתורת כהנים להקדים הישראל הוא כדי לפרנס הישראל ולהחיותו, אבל לא כדי להעשירו. וממילא בשלמא גבי פועל שהשכר שהוא מקבל הוא כדי מחייתו, ניחא שיש לו להקדימו, ומכיון שחייב להקדימו הוא בכל מחיר, וכמו שכתב הפסקי עוזיאל. אבל גבי מוכר שיש לו כדי מחייתו, והשכר הוא כדי להחיותו בהרווחה, שהרי כדי מחייתו יש לו מקונים אחרים, ממילא ליכא שום חיוב להקדימו כמובא בתשובות והנהגות.

 

ההפרש בין המחירים אם הוי צדקה

בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תעז) כתב, דנראה כשם שבממכר דרשינן בתורת כהנים "וכי תמכרו ממכר לעמיתך" שיהודי קודם, דדרשינן שתמכור לעמיתך, וכן בקנייה, הוא הדין בשכירות וכל דבר, ואפילו אם אצל הגוי זול יותר מוותר וקונה מיהודי, וכמבואר בשו"ת הרמ"א (סימן י'), וכן בשכירות הדין כן, (ובחלק חושן משפט סימן תשכד הביא את דעת הפוסקים שאינו חיוב להקדים אלא ראוי לעשות כן).

והוסיף, דנראה שאם היהודי מוכר ביוקר ומחוסר עבודה, ויש גוי שמוכר דבר זה יותר בזול, אם כן מה שמפסיד בהפרש שבין שניהם הוי צדקה, כיון שהיהודי הזה זקוק לפרנסה, ואין לך מצות צדקה גדולה מזה דהוי גם מתן בסתר שהמקבל אינו מרגיש שמקבל צדקה. ולכן יכול לנקות סכום זה שמפסיד מכסף מעשר, דמצוה גדולה קעביד להחיות נפש יהודי בפרנסה בכבוד, והצדקה שנותן בכהאי גונא הוא במדרגה גדולה שאפשר לקחת גם מכספי מעשר.

 

דין הלואה

בדין הלואה שגם בה יש דין העדפה ומצוה להלוות לישראל חינם על פני הנכרי בריבית, נחלקו הפוסקים אם גם בדין זה ההלכה אמורה רק בהפסד מועט לפי שאין חיוב להפסיד הפסד מרובה לצורך הזולת כסברת התוספות הנ"ל, או אף בהפסד מרובה.

אך במגילת אסתר על ספר המצוות כתב, שבדין ריבית בו ציותה התורה במפורש "אם כסף תלוה את עמי" שיש להעדיף הלואה לישראל. הציווי הוא שיש להעדיף מצות גמילות חסדים עם ישראל על הלואה בריבית בכל מצב, גם בהפסד מרובה, שהרי להפסד מועט אין צורך בכתוב מיוחד, ולא גרע מכל עיסקה שצריך להקדים ישראל לגוי מהכתוב או מהסברא שאתה מצווה להחיות.

אולם האחרונים חלקו עליו בזה, ובאהבת חסד (פ"ה ס"ה, בהגהות נתיב חסד סוף אות ט) כתב שגם בהלואה דין הקדימה אמור רק בהפסד מועט.

בדומה לזה, עיין בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ג' סימן צג) שכתב, דדבר פשוט לדעתו דמה שאמר רב נחמן בשם רב הונא בגמרא בבבא מציעא (ע, א) דעמי קודם בהלואה, דהוא אפילו לנכרי בריבית ולישראל בחנם, אין זה בסך גדול, אלא איירי בסך קטן שהריבית מזה מועט שצריך לוותר, כעין דמצינו בנבלה שקדים נתינה לגר תושב ממכירה לנכרי בפסחים כא, ב, שמסתבר שלא איירי בנבלה ששוה הרבה למכור לנכרים שודאי אינו מחוייב ליתן לגר תושב, עכ"ל.

ולפי דבריו של האגרות משה מתבאר, דאין הכי נמי שאף בריוח של ריבית אינם צריכים להקדים להלוות לישראל בחינם משום דחייך קודמין, וזה שצריך להקדים לישראל הוא רק בהפסד מועט.

 

הקדמת אתרוג מהודר שמוכרו ישראל מאתרוג מהודר יותר שמוכרו נכרי

בחשוקי חמד (סוכה לג, א) נשאל, באדם שיש לו מאתים שקל בלבד ולפניו ב' אפשרויות: או לקנות אתרוג מהודר מישראל במחיר זה, או לקנות במחיר זה אתרוג מהודר שבמהודר מנכרי, את מי יעדיף, את המהודר מישראל שיש בו מעלת של "קנה מיד עמיתך", או את האתרוג היותר מהודר מהנכרי, שיתרונו הוא ביופיו של האתרוג אף שקונהו מגוי.

ובתוך אריכות דבריו בענין כתב, דנראה שיקנה מהיהודי, דכיון שגם האתרוג מהישראל מהודר ומקיים בו מצות 'ואנוהו', עדיף ליטול את האתרוג שיש בו ב' מצוות, גם אתרוג מהודר וגם לקנות מיד עמיתך, מה שאין כן באתרוג של הנכרי אפילו שיש בו תוספת הידור, אבל מכל מקום יקיים בו רק מצוה אחת.

והביא ראיה להעדיף מעלה "צדדית" של קנה מיד עמיתך ממעלה בעצם הידור האתרוג, דבשו"ת ישועות מלכו (סימן מו) דן בדבר אתרוגי האי קורפו אשר נתפשט המנהג לצאת בהם בלי פקפוק, וכתב וז"ל: ואם כל זה ראוי והגון למען ישוב ארץ ישראל לברך על אתרוגי ארץ ישראל, והמצוה מהודרת במצות חיבוב ארץ ישראל וישוב ארץ ישראל, כי על ידי זה יוכלו רבים שם להתפרנס, לכן ודאי אם היה במוסכם אצל רוב חכמי המדינה לפרסם ברבים שנכון יותר לצאת באתרוגי ארץ ישראל הכשרין על פי דין בלא פקפוק, מלצאת באתרוגי קורפו אף על פי שהן מהודרין יותר, עכ"ד.

אולם, עיין באמרי יושר (ח"ג החדש סימן כח) שכתב שיש להעדיף את האתרוג המהודר יותר אף שהוא של נכרי.

 

סיכום הענין

דרשו במדרש תורת כהנים: מנין כשהוא מוכר לא תהיה מוכר אלא לעמיתך, תלמוד לומר "וכי תמכרו ממכר לעמיתך". ומנין כשהוא קונה לא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, תלמוד לומר "או קנה מיד עמיתך".

מצאנו ג' שיטות בענין זה: שיטה ראשונה, שיש חיוב לקנות ולמכור מישראל אף במקום הפסד גדול. שיטה שניה, שרק בהפסד מועט חייב להקדים ישראל. שיטה שלישית, אין חיוב להקדים את הישראל אלא במוכרים במחיר שווה.

לדעת הפוסקים דרק בהפסד מועט מחוייב לקנות מישראל, צריך בירור מהו הגדר של הפסד מועט והפסד מרובה. ומצאנו ג' שיטות גם בזה: א. ישנם פוסקים שכתבו דהשיעור הוא כמו שיעור אונאה דהיינו שתות מן הקרן שהוא . אחוז. ב. בשו"ת שרגא המאיר (ח"ה סי' לא אות ב') כתב שהענין תלוי לפי מצבו של כל אחד ואחד, ולגבי עני אפשר שדבר מועט הוא הרבה אצלו, מה שאין כן  עשיר. ג. אם יש הפרש בין מחיר של היהודי למחיר של העכו"ם שהוא לפחות שוה פרוטה.

בשו"ת פסקי עוזיאל (סימן מח) כתב, דאם הגוי והישראל מוכרים שוה בשוה, רק שהגוי מצוי לפניו לקנות ממנו, והישראל נמצא רחוק, במקום שהמרחק הוא קטן יש להשתדל לקנות מהישראל כדי לקיים מצות חז"ל דהתורת כהנים ד"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", כשאתה קונה ומוכר קנה ומכור לעמיתך ישראל.

אכן בשו"ת תשובות והנהגות (חלק א' סימן תתה) כתב דלא מצא השיעור עד כמה חייב אדם לטרוח לילך לקנות מיהודי, ואולי השיעור הוא כדי הילוך מיל כמו בתפילה.

מובא בהרבה פוסקים שדין זה של קדימת הקניה ומכירה מיהודי כלפי נכרי, הוא רק בשומר תורה ומצוות.

בדין הקדמת שומר תורה ומצוות למי שאינו שומר תורה ומצוות, ראה בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' תתה) שכתב, דכל שהמחירים שווים יש וראוי להקפיד לקנות מישראל שומר תורה ומצוות כיון שהמחיר אצלו שוה, והוא מפורש בתורה להקדים הישראל שהוא "עמיתך", ושכן שמע נמי מעד נאמן שרבינו החזון איש זצ"ל הקפיד מאד לקנות דוקא אצל שומר שבת, וכששלח להביא לו תרופות מבית מרקחת הזהיר לקנות אצל שומר שבת דוקא אף שהיתה החנות רחוקה יותר, ובלבד שלא לקנות אצל מחלל שבת מחמת הדין ד"כי תקנה מיד עמיתך" כשתקנה לא תקנה אלא "מיד עמיתך".

מצאנו כמה שיטות מהו תוקף החיוב להעדיף מקח וממכר עם ישראל. הראשון: דין זה מצד דרך ארץ, כדאיתא בפסיקתא זוטרתא (בהר עא, ב) על הפסוק "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", למדה תורה דרך ארץ שלא תהא מוכר אלא לעמיתך ולא תהיה קונה אלא מיד עמיתך, מפני שהכנענים אנסים הם ומתעללים עלילות ברשע.

השני: הוא אסמכתא, כפי שכתב בלבוש (יורה דעה סימן קנט סעיף א). השלישי: יש פוסקים שביארו שדין זה הוא בגדר "והחזקת בו" ובגדר גמילות חסד לדאוג לפרנסת ישראל.

ישנם כמה ביאורים מפני מה דין זה לא נזכר בשולחן ערוך ובשאר פוסקים. ביאור ראשון, משום דהוא לפנים משורת הדין. ביאור שני, דברי התורת כהנים אינם אלא על העכו"ם שבימים ההם. ביאור שלישי, דברי התורת כהנים הם רק עצה טובה. ביאור רביעי, דין זה דהתורת כהנים נוהג רק בזמן שכל ישראל שרויים על אדמתם.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות