וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר (כה, א)

 

ברש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני וכו'.

נראה עוד בביאור ענין זה, דהנה איתא בגמרא (שבת פח, א) ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט, יז), אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, וא"ל אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. ופירש רש"י שם שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס.

והאריכו בזה המפרשים, דלכאורה י"ל דאף שהיה באונס מ"מ מהני קבלת התורה גם בכפיה, כיון שנתן להם ארץ ישראל בשביל התורה, וכמ"ש (תהלים קה, מד) ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חוקיו וגו', והוי כהא דתליוהו וזבין דזביניה זבינא (עי' ב"ב מז, ב), וה"נ הו"ל ככפאן לקבל א"י בשביל קבלת התורה. אך אם נאמר דא"י ירושה היא לנו מאבותינו, א"כ כבר היה שלהם קודם קבלת התורה וליכא למימר דנתן להם א"י בשביל התורה.

ברם לעומת זה, מצינו בפרשת דרכים (דרוש ט) שהביא קושית הרא"ם, איך אפשר לומר דא"י ירושה היא לנו מאבותינו, הא פירש רש"י (בראשית יג, ז) שהיו רועיו של לוט מרעים המקנה בשדות אחרים, ואומרים ניתנה הארץ לאברהם ואין לו יורש ולוט יורשו ואין זה גזל, והכתוב אומר (בראשית יב, ו) והכנעני אז בארץ, שלא זכה בה אברהם עדיין. הנה מבואר מזה דכל זמן שהכנעני בארץ אינו של אברהם.

ותירץ בפרשת דרכים שם, דגוף הארץ ניתנה לאברהם וזכו בה ישראל גם קודם שיעקרו ז' עממין וירושה היא להם מאבותיהם, אלא דמ"מ יש לעכו"ם מה שזרעו, שהשאיר להם ה' זכות שיזרעו עד שיעקרו ממנו ז' עממין, וא"ש דלכך היה גזל מה שאכלו מקנה לוט מהנזרע בשדות אחרים ע"ש.

ומבואר מדבריו, דהיה לעכו"ם רק קנין פירות בא"י ולהכי י"ל דא"י ירושה היא לנו מאבותינו. לפי זה, אם נאמר דקנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ יש להם גם חלק בגוף הארץ וליכא למימר דא"י ירושה היא לנו מאבותינו, ודו"ק.

ובגמ' איתא עוד (גיטין מח, א) אר"י אי לאו דא"ר יוחנן קנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בביהמ"ד, דאר"א א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל, ואי ס"ד לאו כקנין הגוף דמי לא משכחת דמביא ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון ע"ש.

ובכן יבואר, דכיון שבא הכתוב לפרש פר' שמיטין ויובלות דמחזירין זה לזה ביובל, ואיך אפשר דמחזירין ביובל הא א"כ לא משכחת לה הבאת ביכורים, להכי הזכיר קבלת התורה בהר סיני שהיה באונס והועיל מדין תליוהו וזבין, שקבלו א"י בשביל קבלת התורה כיון שאין א"י בירושה מאבותינו, דקנין פירות שיש לעכו"ם בא"י כקנין הגוף וא"כ י"ל אף לענין ביכורים כן ושפיר משכחת לה הבאת ביכורים ודו"ק.

(יציב פתגם)

 

דבר אל בני ישראל וגו' כי תבואו אל הארץ וגו' ושבתה הארץ שבת לה' (כה, ב)

 

כתב החינוך (מצוה קיב) דהמצוה של "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד, כא), הוי עשה לחורש בשביעית.

והקשה שם במנחת חינוך, א"כ למה לא נימא דנשים פטורות ממצוה זו ותותר להן החרישה בשביעית כיון שהיא מצות עשה התלויה בזמן, והלא נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמן.

אכן מצינו שהקשו התוס' (קידושין כט, א ד"ה אותו) ל"ל דרשא ד"כאשר ציוה אותו האלקים" למידרש "אותו" ולא אותה דאשה פטורה ממילת בנה, תיפו"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא שהרי מילה נוהגת רק ביום. ותי' הריטב"א שם דכלל זה דמ"ע שהז"ג נשים פטורות, היינו רק במצוות שבגוף כגון ציצית ותפילין, אבל מצוה שהיא אינה בגופה אלא בגוף אחר כגון מילת בנה גם בזה היה לנו לחייב את הנשים, אלמלי מיעוטא ד"אותו" ולא אותה. ובזה מתרץ המנחת חינוך גם כאן, דכיון ששביעית תלויה בקרקע שהארץ תשבות, לכן גם נשים מצוות על חרישה בשביעית.

ואפשר לומר עוד דשביתת הארץ הוי "איסור עשה", דיש מצוה שהארץ תשבות ולכן "אסור" לחרוש בשביעית, ואיסור הרי הוא כ"לאו" שבזה אין את הפטור של מ"ע שהז"ג.

(באר מרים)

 

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה (כה, ג)

 

יש לדקדק למה כפל מנין "שש שנים", דלכאורה די היה לומר "שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך". עוד קשה על הא דאמר "ואספת את תבואתה", והרי ע"כ קאי על "שדך" שבראש הפסוק דאילו על הכרם שהוא לשון זכר היה לו לומר "תבואתו", וכיון שכן קשה למה נכתב בשלהי הפסוק ולא בראשיתו "שש שנים תזרע שדך ואספת את תבואתה".

ונראה לומר דהנה בגמרא (ר"ה יג, א-ב) שנינו, שבתבואה אזלינן בתר שליש גידולו דאם גדל שליש בשנה ששית אין בו משום פירות שביעית ויכול לשמרם ולקצרם כדרכו, ובאילנות אזלינן בתר חנטה דאם חנטו בששית אין בהם משום פירות שביעית.

נמצא א"כ דשש שנים של שדה שונות בדינם משש שנות הכרם, ולכך הוכרח לכתוב "שש שנים" בכל אחד לעצמו. והיינו נמי דכתיב "ואספת את תבואתה" בסוף הפסוק וקאי על השנה הששית, דמה שגדל בה שליש בתבואה או פירות שנחנטו בה, הרי ניתן לאספם ואין בהם קדושת שביעית.

(פנים יפות)

ואפשר ליישב באופן אחר על קושיה הנ"ל, ע"פ הא דתנן במשנה (שביעית ה, א) בנות שוח (מין תאנים לבנות) שביעית שלהן שניה שהן עושות לשלש שנים, כלומר שדיני שביעית נוהגים בהן בשנה השניה של שמיטה מפני שפירות הללו גדלים במשך שלש שנים עד שמתבשלים, ונמצא שהפירות שחנטו בשביעית תם בישולם בשנה הב' לשמיטה שהיא השנה הג' לחניטה ואז נוהגין בהן דיני שביעית, וזאת משום שלענין שביעית הרי הולכים בפירות האילן אחר החנטה ובדגן ובירקות אנו הולכים בהם אחר לקיטה, כמו שאמרו בגמ' (ר"ה יג, ב).

על כן הבדיל הכתוב ואמר "שש שנים" של זרעוני שדה בפני עצמן "ושש שנים" של הכרם בפני עצמן, מפני שאין משפטן שוה, שזה אנו הולכים בו אחר לקיטה וזה אנו הולכים בו אחר חניטה.

(אור החיים)

 

שש שנים תזרע שדך וגו' (כה, ג)

 

בגמ' ברכות (לה, ב) נחלקו ר' ישמעאל ורשב"י, ר' ישמעאל אומר הנהג בהן מנהג דרך ארץ, לחרוש בזמן חרישה ולזרוע בשעת זריעה, ורשב"י אמר א"כ תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים. ואמר אביי (שם) הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם, וכר' ישמעאל ועלתה בידם.

וכתב שם המהרש"א דודאי יש צדיקים גמורים שעשו כרשב"י ועלתה בידם, רק שלכלל ההמון אין מועיל דרך זו.

ויל"ע דלכאורה כל מי שמתחיל בדרך זו מיד הוא בגדר צדיק גמור, שהרי יגע בתורה ומוותר על פרנסתו, ובזה גופא נעשה צדיק גמור שצריך לזכות שמלאכתו תיעשה ע"י אחרים.

ובספר נפש החיים (ש"א פ"ב) כתב דגם לר' ישמעאל שמתיר לעסוק בדרך ארץ, מ"מ צריך שבזמן עסקו בד"א יעסוק בתורה, (ושם כתב דדי שחושב בד"ת, ויל"ע מפני מה לא אמר שצריך שיוציא ד"ת בפיו, שזהו ודאי דרגא יותר גדולה בלימוד התורה). ולכאורה מאחר דאף לר' ישמעאל צריך שלא יפרד רגע מלימוד התורה, ודאי שהוא בגדר צדיק גמור, ומעתה צריך להיות שיועיל לו גם לעשות כרשב"י, ואמאי לא עלתה בידן וצ"ע.

והנה התוס' בפסחים (נ, א) הביאו מהירו' שמקשה האיך מותר לישראל לעשות מלאכה, הרי ביום שמביא קרבן אסור לעשות מלאכה, וקרבן תמיד הוא קרבן של כל ישראל, ומשני דכיון שאמרה תורה ואספת דגנך, הרי דהותר איסור זה.

והנה לפמש"כ בנפה"ח הנ"ל שגם בזמן עסקו בד"א צריך הוא להרהר בת"ת, נפיק, דמי שלא יחשוב בד"ת מלבד עון ביטול תורה אף עובר על איסור עשיית מלאכה ביום שמביא קרבן, דהא מן הדין היה אסור לעשות מלאכה, וכל ההיתר הוא משום שגילתה תורה ואספת דגנך, וזה רק אם מהרהר בד"ת בינתים.

(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)

 

וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה (כה, ח)

 

ניתן לבאר כי הכרחית היא כאן הלשון הכפולה ומכופלת. דאילו היה נכתב רק 'וספרת לך שבע שבתות שנים', היינו אומרים שדי במנין השמיטות וא"צ למנות השנים בפני עצמן, רק שבתחילת השמיטה יאמר היום שמיטה אחת ביובל, לכן כתיב 'תשע וארבעים שנה', ללמדנו שצריך למנות כל המ"ט שנים, כל שנה לחוד.

ועדיין היה מקום לומר שצריך למנות השנים רק קודם שבא השמיטה, אבל אח"כ יוכל לומר היום שמיטה אחת היום שמיטה שניה, לכן כתיב 'שבע שנים שבע פעמים', דיחזור וימנה כל אותן השנים בפני עצמם.

ותו יש צד לומר דא"צ למנות השמיטות שכבר עברו, כי אם את השמיטה הנוכחית, לכך כתיב 'תשע וארבעים שנה', פירוש כל מ"ט שנים תמנה את כל ימי ה'שבע שבתות'.

(קול אליהו להגר"א)

 

והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם (כה, ט)

 

צריך להבין למה דין זה של העברת שופר מוזכר בפסוק זה פעמיים בזה אחר זה. ועוד תמוה שהתחיל בלשון יחיד "והעברת" וסיים "תעבירו" לשון רבים.

הנראה לבאר בזה, דהנה השנה מתקדשת בתחילתה, ומצינו כי בעת שקדשו החודש תקעו בשופר, נמצא כי ע"י תקיעת שופר בחודש השביעי שלפי דרשת חז"ל (ר"ה לג, ב) קאי נמי על ראש השנה נתקדשה שנת היובל, אולם הרי זה רק לב"ד ולא לכל אחד.

וזהו "והעברת (ל' יחיד) שופר תרועה בחודש השביעי" כדי לקדש השנה בתחילתה, ו"ביום הכיפורים תעבירו (ל' רבים) שופר בכל ארצכם".

ביאור נוסף במה שכפל הכתוב העברת שופר באותו פסוק. דהנה פירש רש"י (ר"ה ל, א ד"ה איכא) דהא דביום הכפורים תוקעין אף שלא בפני ב"ד מדכתיב בכל ארצכם ע"ש. וכבר עמד הטורי אבן למה באמת לא גזרינן ביו"כ שמא יעבירנו, הלא עירוב והוצאה ליו"כ (עי' יומא סו, ב), וא"כ יהיה צריך ב"ד. וע"כ צ"ל דיו"כ שאני דהא דבעי ב"ד היינו משום דמאימת ב"ד שעליו לא יעביר (טו"א שם), ואילו ביו"כ מצינו בכל אדם דאימת יו"כ עליו ומש"ה לא גזרינן שמא יטה ולכן גם לא צריך בפני ב"ד.

וזו כוונת הפסוק "ביום הכפורים", בשביל שהוא יום כפרה וסליחה ואימתו מוטלת על הבריות ושפיר "תעבירו שופר בכל ארצכם" אף שלא בפני ב"ד, ונמצא איפוא כי הכפלת הענין היא בהכרח לתוספת פרטי דין בנדון זה של העברת שופר ביום הכפורים.

(מקרא מפורש)

 

וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו' יובל היא (כה, י)

 

ברש"י, שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה, ומה שמה יובל שמה על שם תקיעת שופר.

ראוי להתבונן, הלא עיקר ענינו של יובל הוא ענין השחרור והחירות שעבדים חוזרים לבתיהם ושדות לבעליהן, והשופר ביום כפור הוא רק לסימנא בעלמא שכבר התחילה שנת היובל, וא"כ היה מן הראוי ששנה זו תיקרא שנת השחרור או שנת החרות, ולא בשם כזה שאינו מסמל את העיקר כלל כי אם את הטפל השופר.

אך יעויין ברש"י בסוף הפרשה (כו, א) שמביא מדברי חז"ל שענין מכירת עצמו וקרקעותיו בא לו בגין חטאיו. לפי זה י"ל שהתורה חששה שעתה ביובל כשהאנשים חוזרים שוב לבתיהם ולשדותיהם, הנה שוב יש לחוש שירום לבבם וישובו לכסלה לשנות באיוולתם.

אי לכן שפיר נקראה שנה זו בשם "יובל" ע"ש השופר שתוקעין בו ביום הכפורים, לידע ולהודיע העיקר שיחזרו בתשובה שלימה, וכידוע שקול השופר מעורר לתשובה וזאת לעוררם שמעתה ואילך ישמרו דרכם לבלתי יחטאו עוד, ואז תהיה חזרתם לביתם ולשדותיהם ללא חשש תקלה.

(זבחי צדק להר"י רכס)

 

וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (כה, י)

 

יש להבין למה נאמר בכפילא, דאחר שאמר הכתוב "וקראתם דרור" דהיינו חופש וחרות למה שב ואמר "ושבתם". ועוד מה פשר לשון הכתוב "ואיש אל משפחתו תשובו".

הנה כתב הרמב"ם בדיני יובל (שמיטה ויובל י, יד) מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותין ושמחין וכו' כיון שהגיע יוה"כ תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.

הוי אומר שני דברים קובעים את היובל א) "וקדשתם את שנת החמשים" וזה מתקיים בראש השנה, ב) תקיעת שופר ביוה"כ. וביחס לשחרור העבדים המשמעות בזה שעול השעבוד מופקע מהם החל מר"ה, אך היציאה המוחלטת מבית אדוניהם היא לאחר תקיעת שופר של יוה"כ.

מעתה פסוק זה הרי הוא כמבואר, דהא דכתיב "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ" היינו הפקעת השעבוד התלויה בראש השנה בלבד, אך "ושבתם איש אל אחוזתו" היינו ביוה"כ בעת שתוקעים בשופר. ולכן גם סיים הכתוב ואמר "ואיש אל משפחתו תשובו" להבדיל מקריאת הדרור של ר"ה שאינה יציאה גמורה לחירות.

(רבי יצחק זאב הלוי סאלאווייציק)

 

יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה (כה, יא)

 

ללמוד אנו צריכים, מדוע נקט כאן הכתוב ביובל לשון רבים 'תזרעו תקצרו' וכו', ואילו בשמיטה נקט הכתוב לשון יחיד, כדכתיב (לעיל פסו' ד-ה) 'ובשנה השביעית וגו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור'.

אך מצינו דעת הירושלמי (שביעית ח, ו) וכך פירש ר"ת בתוס' (סוכה לט, ב ד"ה במה) ע"פ התו"כ, דמן המופקר מותר לבצור, אך מן השמור אין אתה בוצר, וע"ז קאי בלאו.

והנה זה ודאי דרק בבעלים שייך שמירה, וכמו כן רק בעה"ב או עכ"פ ברשות בעה"ב הוא דעוברים על לאו של מלאכת שביעית, וכן מצינו (ע"ז טו, ב) שהאדם היינו הבעה"ב מצווה על שביתת שדהו בשביעית. ולכאורה בכל אלה אם עשה אחר לא עבר כלל, נמצא שבשביעית יש בעה"ב אחד שהוא מצווה על האיסורים, לכן שפיר נקט לשון יחיד.

אבל ביובל שהשדה יוצאת רק לאחר תקיעת יוה"כ של יובל כמבואר בגמ' (ר"ה ח, ב), נמצא איפוא שביובל ישנם שני בעלים, דעד יוה"כ היא שייכת ללוקח ואח"כ חוזרת לבעלים, לכך נקט בה שפיר לשון רבים.

(צפנת פענח)

 

במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך וגו' (כה, טו)

 

והדבר תמוה דמן הראוי היה לומר "במספר שנים עד היובל" ולא "אחר היובל", שהרי צריך לחשב כמה שנים יש עד היובל (עיין פירש"י).

ובפשיטות יש לבאר ד"אחר היובל" היינו אחר שהתחילו ימי היובל, דהיינו שהב"ד החלו כבר לספור היום שנה אחת מן היובל וכדכתיב "וספרת לך וגו'", והוא לאחר י"ד שנים שכבשו וחילקו את הארץ שבהן לא נהג היובל ולא שייך בהן מספר שני היובל.

אך י"ל עוד דהתורה רמזה בזה למה שאמר רב חסדא (ב"מ עט, א) דמוכר שדהו לששים שנה אינו יוצא ביובל כיון שמכר לשנים קצובות וכן פסק הרמב"ם (שמיטה ויובל יא, ב), וזהו שאמר "במספר שנים אחר היובל תקנה וגו'", שאם קנה לשנים קצובות יותר מחמשים שנות יובל יוכל שפיר לקנות.

ויותר נראה לפרש ענין זה לפי מה שאמר רב חסדא (גיטין מח, א) מחלוקת (דר' יוחנן ור"ל במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג, אי מביא וקורא או אינו קורא) ביובל שני, אבל ביובל ראשון דברי הכל מביא וקורא דאכתי לא סמך דעתו שהקרקע חוזרת ביובל, ע"ש.

וכיון דעיקר הכתוב בא להורות על איסור אונאת חבירו שאינו יודע על חזרת קרקעות או שאינו יודע מה מספר שני היובל, א"כ ביובל ראשון שייך בו שפיר אונאה דעדיין לא סמכי דעתייהו, אבל ביובל שני שכבר נתפרסם דיני שמיטת קרקעות מסתמא ידע הלוקח וקא מחיל, קמ"ל קרא דאפילו לאחר היובל הו"ל אונאה וצריך לחשב עמו כפי שני היובל.

עוד יש להשיב, דאף שאמרה תורה שהשדות חוזרות ביובל, מ"מ אפשר שיכול למכור לו מעתה עד היובל בתוספת תנאי שאחר שנת היובל תהיה השדה מכורה לו שוב במכירה נוספת. ואף כי איתא בגמרא (ב"מ טז, ב) דהאומר לחברו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו לא קנה משום דהוי כדבר שלא בא לעולם, שאני הכא שזה דומה למה דאיתא (קדושין סב) דהנותן לאשה שתי פרוטות ואמר לה התקדשי לי היום בפרוטה אחת ובפרוטה שניה תתקדשי לאחר שאגרשיך שנפסק דמקודשת. והיינו משום דהוי כקונה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם דקיי"ל (חו"מ רג) דקנה שניהם.

וכמו כן כאן, מיגו דחל על המכירה שלפני היובל חל גם על לאחר היובל ולא הקפידה התורה אלא על מכירה אחת לצמיתות, אבל רשאי שפיר לעשות מכירה אחרת לאחר היובל.

ואמנם, כיון שהיא ממש מכירה חדשה, והרי דין הוא דשדה אחוזה אינה נגאלת בפחות משתי שנים, לכן גם כאן אינה נגאלת לאחר היובל פחות משתי שנים. וזהו שאמר הכתוב "במספר שנים אחר היובל תקנה", היינו שיוכל לעשות קנין חדש גם על השנים שאחר היובל, ואולם בתנאי של "במספר שני תבואות ימכר לך", וכדפירש"י ששתי שנים קיימת המכירה ואינו יכול לגאול.

(פנים יפות -פני דוד)

 

ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם (כה, יז)

 

ויעוי' במהר"ל שביאר טעם הדבר שנאמר ויראת דוקא באונאת דברים, וז"ל, והטעם אשר נראה לי מה שאמר באונאת דברים ויראת מאלוקיך וכו', כי שערי אונאה לא ננעלו, והוא דבר שלא נמסר ביד שליח רק ביד הקב"ה כמו שנאמר בסמוך, לפיכך נאמר ויראת מאלוקיך שהוא ביד ה' ולא ביד השליח, ומי שהוא עובר עליו אינו ירא מה' אחר שהוא ביד ה'.

ויש לדקדק דהא בגמ' (ב"מ נח, ב) איתא דהטעם דכתיב ויראת מאלוקיך הוא משום דהוי דבר התלוי בכוונת הלב דיכול אדם לומר שכוונתו היתה לטובת האחר, ובכל דבר המסור אל הלב כתיב ויראת מאלוקיך, והיינו דמן הטבע מרגיש אדם דכוונת לבו הוא מכוסה ומוצנע לו, ואינו נכלל בדרך שיתעסקו עמו ואינו נדון בו, לזה בעי' יראת ה' להכיר ולהרגיש דדנים אותו ג"כ ע"פ כוונת לבו כאלו הוא מפורסם לכל. וצ"ב אמאי נאיד המהר"ל מטעמא דגמ' ופי' זאת באופ"א.

ונראה, דהמהר"ל לא פי' ע"פ דברי הגמ' הנ"ל משום דלרשב"י וחבריו כתיב ויראת מאלוקיך במדת העבירה שהיא גדולה מאונאת ממון, ולדברי הגמ' הנ"ל אין זו מדה בעבירה, אלא מדה באדם שהוא צריך לה כדי לשמור מן העבירה ושלא יתפתה אליה, וכיון דהאי מימרא דגדולה אונאת דברים מאונאת ממון אמרה רשב"י, ולדידי' תליא במדת העבירה ולא באדם, לכן נקט בביאורו לפרש מהו המידה בעבירה בדוקא.

(רבי אהרן הלוי שכטר שליט"א)

 

והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי כל הארץ (כה, כג)

 

כתב הרמב"ם (פכ"ג מכירה ה"ו) שהקונה שדה לזמן קצוב יכול לחפור בו בורות שיחין כמו שקונה קנין עולם, והקשה במל"מ (פי"א שמיטה ה"א) מהא דאיתא בירושלמי סוף השולח דהלוקח שדה בזמן שהיובל נוהג אסור לחפור בו בורות שיחין ומערות, ונלמד מדכתיב ושב לאחוזתו שישוב בעינו, הרי להדיא דאסור לחפור בו בורות וזה היפוך מדברי הרמב"ם, וצ"ע. והאריכו בזה האחרונים ליישב שיטת הרמב"ם בכמה פנים. ובחת"ס גיטין (מח, א) תירץ דבמשפטי הממון מותר לחפור בו, דכיון שהוא שלו לזמן קצוב הרי הוא כממכר עולם לזמן זה, ורק דמ"ע מדכתיב ושב לאחוזתו שלא יחפור בו בורות שיחין ומערות עכ"ד.

ויש להוסיף בזה, דהנה בבאר יצחק (יו"ד סי' ל) כתב דאף דבזמן שהיובל נוהג אסור לחפור בה בורות, מ"מ יכול לחפור בור ולכסות אותה אח"כ קודם שישיבנה לבעלים עכ"ד, והביאור הוא כדברי החת"ס דבזמן שהוא ברשותו מותר לחפור בורות שיחין ומערות, ורק דצריך לסתמו כשמחזיר לו למען יתקיים ושב לאחוזתו, וא"כ מבוארים דברי הרמב"ם שהתיר לחפור בורות, שזה אמת אף בזמן שהיובל נוהג.

והנה בתוס' גיטין (מח, א) הקשו למאי דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף, וקי"ל דאחים שחלקו לקוחות המה, א"כ יקשה דלא משכח"ל שיביא ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע, דהלא לקוחות אינן מביאין ביכורים, וכתב בקצוה"ח (סי' רנז סק"ג) ליישב דמה דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף, היינו דוקא בקנה קנין פירות לבד, אך בקנה קנין הגוף לזמן קצוב קי"ל בזה דהוי כקנין הגוף, דהרי יכול לחפור בורות.

ותמה עליו במנח"ח (מצוה של"ט) דהלא להדיא בירושלמי שם אמרו שאסור לחפור בורות בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג, וראיתי בשם הגרי"ז גוסטמן זצ"ל ליישב עפי"ד החת"ס דכל מה שאינו יכול לחפור בורות אי"ז מהלכות ממון, אלא דהוא מצוה בעלמא, ולמש"נ יש להוסיף דבאמת מותר לחפור ולחזור ולסתמו, וא"כ ודאי דקנין זה גדול יותר משאר קנין פירות, ושפיר כתב הקצוה"ח דבזה קי"ל דהוי כקנין הגוף.

ואשר יראה בזה ע"ד החידוד, דהנה איתא (גיטין מח, א) דאחר יובל ראשון שכבר נהגו וידעו מענין חזרת היובל, אזי כל מכר אינו אלא קנין פירות עד שנת היובל, דבכל מכר יש אומדנא שלא תמכר אלא עד היובל, א"כ נמצא לפ”ז דכשמחזיר ביובל אינו מחזירו מחמת לתא דשמיטת קרקע, אלא מחמת דין המקח שנמכר למ"א שנה, וכן נקט בקה"י (ר"ה סי' ט. ובחזו"א כתובות סי' עה סק"ב סבר כן בקושיא).

אשר לפ”ז נמצא דכל מקח בזמן שהיובל נוהג הרי"ז כמוכר שדיהו למספר שנים, אשר ע"ז כבר פסק הרמב"ם (פי"א שמיטה ויובל ה"ב) דהמוכר שדיהו לס' שנה אינו יוצא ביובל, דלא נאמר פרשת החזרת שדות אלא במוכר סתם, וא"כ נמצא דכל פרשת יובל לא נאמר בזה, וודאי דמותר לו ללוקח לחפור בו בורות, כמש"נ דכל מה שאסור לחפור אינו אלא מהלכות החזרת שדות, והוא דבר חידוד.

והנה איתא (בב"ב קיב, א) אהא דכתיב שפנחס קבר את אביו אלעזר הכהן בנחלת אפרים שהיה לו, ופריך האיך היה לו לפנחס שדה בנחלת בנימין, דאם קנה השדה נמצא דחוזר ביובל, ונמצא שאלעזר קבור בקבר שאינו שלו, והקשה המל"מ שם תיפו"ל דאינו יכול לקבור את אביו משום שאינו יכול לחפור בורות שיחין בשדה זה, (ותירץ דאפשר קיבל פנחס רשות מהמוכר לקבור את אביו, ויעוין לקמן), ועדין צ"ב. והמנח"ח (מצוה של"ט סקי"ח) תירץ דהלא הקונה שדה לזמן קצוב יכול לחפור בורות כמבואר ברמב"ם שם, וא"כ י"ל דכל מה שאסור לחפור בורות בקונה שדה בזמן שהיובל נוהג, זהו רק במקום שחוזר לבעליה מהלכות היובל, דבזה איכא מ"ע להחזירו כמות שקנאה, ולזה שפיר פריך הש"ס רק משום שיחזור לבעליה, ולא אמר משום איסור חפירות בורות, דהלא היה יכול לקנות לזמן קצוב ולחפור בורות.

אך למש"נ ניחא מאד, דהלא באמת בשעה שהקרקע תחת ידו מותר לחפור בורות, וא"כ מן הדין מותר לפנחס לחפור בור ולקבור את אלעזר, ורק דבהגיע זמן היובל מחויב להחזיר לו השדה, והלא בזה שפיר יוכל לכסות את הקבר, ובאופן שאין בזה שום היזק למוכר, וא"כ שפיר מתקיים בזה ושב לאחוזתו, וע"כ מה שלא עשה כן הוא לבל יהא פנחס קבור בקבר שאינו שלו, וזהו דאמר הש"ס דנמצא קבור בקבר שאינו שלו.

והנה כתב המל"מ (שם) דאם המוכר נתן רשות ללוקח שיחפור בורות ברשותו שרי, והשיג המנח"ח שם דגזיה"כ הוא שיחזור השדה בעינו, וא"כ י"ל דלא מהניא רשות מוכר, (וכמו לאו דהארץ לא תמכר לצמיתות דאסור אף ברצון המוכר והלוקח), ודבריו אינן מובנים, ולמש"נ י"ל דהלא באמת מהלכות ממון ליכא שום ריעותא, ורק דמצוה בעלמא הוא להחזירו לבעליה כמות שהוא, וא"כ י"ל דל"מ רשותו של מוכר.

(חבצלת השרון)

 

וחי אחיך עמך (כה, לו)

 

הנה שנינו בגמרא (ב"מ סב, א) ורבי יוחנן האי "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה, מבעי ליה לכדתניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב וכו', עד שבא רבי עקיבא ולימד "וחי אחיך עמך" חייך קודמים לחיי חבירך.

ותמוה הוא דהא לגבי עבד דרשו חז"ל (קידושין כ, א) על הפסוק (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך" עמך במאכל ועמך במשתה שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר וכו', הרי שאדרבה לשון "עמך" מורה שהלה קודם.

ברם, לגבי עבד הרי האדון חייב על עבדו ואין העבד מצווה על רבו, לכך צריך האדון לתת הפת לעבד. משא"כ כאן הרי כמו שהוא מחוייב על חבירו כך גם חבירו מחוייב עליו, ואם יתן המים לחבירו יצטרך חבירו להחזירו לו וא"כ אין לדבר סוף, לכן קבע ר"ע שישתה הוא ראשון מפני ש"חייך קודמין".

(דרושים למהר"ם שיף (נדפסו בסוף חולין) - הר"י פאלק בעמ"ס עמק יהושע)

 

לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוקיך (כה, מג)

 

כתב המג"א (קס"ט סק"א) דפועל כיון דיכול לחזור בו בחצי היום לאו ע"ע הוא וליכא איסור דלא תרדה בו בפרך, והיינו דרק בע"ע כיון דאין לו זכות חזרה הרי אם יעבידנו בפרך הוה כעבד גמור וגם שאין יכול לימלט מזה, משא"כ פועל הרי לאו עבד הוא דיכול לחזור בו ולכך מותר להעבידו בפרך.

ונראה מדבריו דלו יצוייר בפועל היכ"ת שאין יכול לחזור בו, א"כ גם בו איכא איסור דלא תרדה, ונראה בזה שני אופנים, א. דכתבו הראשונים (עי' קצוה"ח סי' של"ג סק"ו) אי נתן שכר לפועל קודם עבודתו אין הפועל יכול לחזור בו אלא מדין גרעון כסף של ע"ע, דהיינו אם ישלם הגרעון בזמן החזרה, אבל אינו יכול לצאת מדין חזרת פועל ולשלם כשיהי' לו דיש כאן דין כע"ע, וא"כ לכאורה בכה"ג יהיה דינא דלא תרדה. ב. איתא בב"ב (נד, ב) בסוגיא דדינא דמלכותא דינא דאם אמר המלך כל מי שלא ישלם מיסיו ואחר משלם בשבילו יכול זה האחר לתפסו לעבדות, ומבואר שם דיש לו בזה הנתפס קנין הגוף ממש ואין יכול לחזור בו וזה גם בזמן שאין עבד עברי נוהג, מ"מ דינא דמלכותא הוה, א"כ לכאורה בזה כיון דאין יכול לחזור איכא דינא דלא תרדה בו בפרך.

והנה כתבבו להוכיח (מסכת עבדים קנין פירות סוף או' כ"ז) בנידון המנח"ח (מ"ג אות ח') דאשה לא תוכל לקנות אמה עבריה דלא שייך בה ייעוד ואי ליכא ייעוד ליכא מכירה, וכתב להוכיח דלא כהמנח"ח מדברי הספרי דררשינן ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך, דגם אשה לרעותה איכא דין דלא תרדה, הרי מפורש דיש קנין אמה עברי' לאשה ולכן שייך בה הלאו דלא תרדה.

ולדברינו לעיל ליכא שום הוכחה מדברי הספרי שהרי יש לנו אופנים דלאו עבד ממש הוא ואעפ"כ איכא איסור דלא תרדה, וא"כ בכה"ג דריש הספרי דאיכא לאו דלא תרדה גם אשה ברעותה.

(רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א)

 

את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (כו, ב)

 

כאן נאמרה שמירת שבת בלשון רבים 'תשמורו', וכן גם בפרשת כי תשא (שמות לא, יד) גבי מלאכת משכן דלא תדחה שבת נאמר בלשון רבים 'ושמרתם' את השבת וגו', וכן שם בסמוך (פסוק טז) 'ושמרו בני ישראל את השבת וגו''. ואולם, שמירת שבת האמורה בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן (דברים ה, יב) הלא היא כתובה בספר בלשון יחיד 'שמור את יום השבת לקדשו'.

אפשר, דהתורה הקפידה לכתוב את הציווי על שמירת השבת בעשרת הדברות בלשון יחיד דווקא, ע"פ הא דאיתא (שבת ג, א) תניא רבי אומר 'מעם הארץ בעשותה' (לעיל ד, כז), העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, יחיד ועשה אותה חייב שנים ועשו אותה פטורין וכו'.

וכיון ששנים שעשאוה פטורים, היה צד לומר שבמלאכות שהן לצרכי גבוה אולי נתיר לכתחילה לעשותן שנים גם יחד, קמ"ל קרא 'את שבתותי תשמורו' לשון רבים כלומר גם שנים כיחיד מוזהרי לא לחלל את השבת אף אם כוונתם לגבוה, וזה סיום הכתוב 'ומקדשי תיראו'.

(משך חכמה)

[Total: 0    Average: 0/5]
שינוי גודל גופנים
ניגודיות