שיעור הזמן לאיסור יחוד - א'

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'" (ויקרא יח, ו)

בכלי יקר פירש שהפסוק "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" מדובר על קריבה המביאה לידי גילוי ערוה, והיינו היחוד, כי הוא המביא לידי ערוה, ולכך אמר "איש איש" דוקא כשיהיה כל איש ואיש לבדו עם האשה שהרי שני אנשים מותרים להתיחד עם אשה אחת, ואין "איש איש" כי אם כל איש לבדו. ואמר "לא תקרבו" לשון רבים להזהיר גם את הנקבה כפירוש רש"י.

הנידונים באיסור יחוד יתחלקו לשני פרקים, בפרק הראשון נדון מהם מקורות וטעמי האיסור, האם איסור יחוד הוא מדאורייתא או מדרבנן, האם יסוד האיסור מכיון שיחוד גורם לגלות ערוה בשעה שמתייחד עמה או שעל ידי שיתייחד עמה עתה יבוא לגלות ערוה בפעם אחרת, ומהם הנפקא מינות לזה. מהו שיעור הזמן לאיסור יחוד - האם בכל שהוא, בשיעור "כדי טומאה" או בשיעור זמן אחר, מהו השיעור "כדי טומאה" בדקות, מהו מקור היסוד לדין "חצי שיעור אסור מן התורה", והאם שייך ביחוד דין זה של חצי שיעור אסור מן התורה.

בפרק השני נדון באיסור יחוד במעלית: מהם הסברות להקל ומהם הסברות להחמיר באיש ואשה לבדם במעלית, האם יש נפקא מינה אם הנסיעה קצרה או ארוכה, מהו מקור וגדרי ההיתר "פתח פתוח לרשות הרבים", והאם יש להתיר יחוד במעלית על פי היתר זה. וכן האם יש להתיר כשיש מעגל סגור במשרד שרואים את הנעשה במעלית, והאם יש להתיר כשיש חלון בפתח המעלית שרואים מחוץ למעלית את הנעשה בתוכה.

 

הקדמה

בספר החינוך (מצוה קפח) על הפסוק "לא תקרבו לגלות ערוה" (שם) כתב וז"ל: שלא להתעדן באחת מכל העריות, והן קרובות ואשת איש ונדה, ואפילו בלא ביאה כגון חיבוק ונישוק וכל הדומה לאלו הפעולות הרעות שמעמיקין בהן בעלי הזימה ההולכים אחרי ההבל ויהבלו, שנאמר (ויקרא יח, ו) "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה", ופירושו כאילו אמר לא תעשו שום קריבה שהיא הגורמת והמביאה האדם לגלות ערוה.

מדיני המצוה, מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסור, ושלא להביט בנשים כלל ואפילו בפני כלה בכוונת הנאה, ואפילו באצבע קטנה שלהן אסרו להסתכל, חוץ מאשתו של אדם שמותר לו להביט ביופיה.

ועוד אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין פ, ב) במצוה זו שאסור להתייחד עם כל העריות, רצוני לומר עם כל העריות דבר תורה, בין זקנה בין ילדה, שהיחוד, לגלות ערוה הוא גורם, חוץ מן האם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה שמותרין, חוץ מחתן שפירשה אשתו נדה קודם שיבעול.

כלל הדבר הוא שלא יעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים, לא במעשה ולא בדבור ולא שום רמז לקרב דעת האשה הקלה עם דעתו, אלא באשתו לבד.

ומכל מקום, לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב, ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת, לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה איכפת לי אם אסתכל בנשים כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך, שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה באומרם כי היצר בתחילה חלש מאוד והולך ומתחזק על האדם הרבה, עכ"ד.

 

חשיבות הענין להמנע מאיסור יחוד

ברמב"ם הלכות איסורי ביאה (פרק כב הלכה יח - כ) כתב וז"ל: אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, אמרו חכמים בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר "בוכה למשפחותיו" על עסקי משפחות.

ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות וביאות אסורות, ועוד אמרו חכמים רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע.

לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן היחוד, עכ"ל.

 

רמז ליחוד מן התורה

בגמרא בעבודה זרה לו, ב אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז ליחוד מן התורה מנין? שנאמר: (דברים יג, ז) "כי יסיתך אחיך בן אמך", וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית? אלא, בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.

כונת הדברים, וכי רק אחיך מן האם עלול להסיתך לילך לעבוד עבודה זרה, ואילו "בן אב" אחיך מן האב מאשה אחרת אינו מסית? כלומר, שהלא ברור שאין חילוק מי הוא המסית ואם כן נמצא המילים "בן אמך" מיותרות? אלא בא הכתוב לומר לך שרק בן מותר לו להתייחד עם אמו, ואין אדם אחר רשאי להתייחד עם שאר העריות שבתורה.

עוד אמרו בגמרא שם, דיחוד דאשת איש דאורייתא, ואתא דוד וגזר אפילו איחוד דפנויה, ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל וגזרו אפילו איחוד דעובדת כוכבים.

ולענין יחוד דפנויה אמרו בגמרא בסנהדרין כא, א - ב דאחר שאמנון בנו של דוד המלך אנס את תמר, וסילק אמנון את תמר בבושת פנים, נאמר בפסוק שם "ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה" (שמואל ב, יג).

ואמרו בגמרא בשם רבי יהושע בן קרחה, גדר גדול גדרה תמר באותה שעה שסתמה פירצה גדולה ומנעה במעשיה מקרים כאלו בעתיד, על ידי דמעתה וזעקתה, בכך שנהגה עצמה בבזיון, שנשאו כל הנשים קל וחומר בעצמן דאם לבנות מלכים אירע קלקול זה, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה שיכול להיות קלקול כזה, ואם לנשים צנועות אירע כך, לנשים פרוצות על אחת כמה וכמה.

ועיין בהמשך הגמרא שם, אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו על היחוד ועל הפנויה (רש"י "על היחוד" - דאשת איש ועל הפנויה). והקשו בגמרא דיחוד דאורייתא הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: רמז ליחוד מן התורה מניין - שנאמר (דברים יג) "כי יסיתך אחיך בן אמך", וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה. ויישבו בגמרא: אלא אימא, גזרו על יחוד דפנויה. ועיין עוד בסוגיא בקידושין פ, ב.

והנה המאירי (קידושין פ, ב) כתב דבמסכת עבודה זרה יתבאר שאף יחוד של פנויה אסור מבית דינו של דוד שגזרו בה על מעשה שאירע באמנון ותמר וכן יחוד של גויה אסור מגזירת בית דינו של שמאי והלל כמו שהתבאר שם. וכל שאסרו ביחוד הן בבית דינו של דוד הן בשל שמאי והלל אסור על הדרך שנאמר תחלה ביחוד העריות.

 

טעמי האיסור

מצאנו שני טעמים לאיסור יחוד, טעם ראשון: לפי שהיחוד הוא מפתח ומבוא לגילוי ערוה, טעם שני: למנוע את חשד הבריות, שלא יחשבו עליהם שנכשלו בעבירה.

 

טעם ראשון, לפי שהיחוד הוא מפתח ומבוא לגילוי ערוה

הטעם הראשון לאיסור יחוד הואיל וישנו חשש שבמצב של התבודדות האיש והאשה יבואו להכשל בעוון חמור יותר, כמבואר ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה א) שכתב וז"ל: אסור להתייחד עם ערוה מן העריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה. וכן הביא לשונו בשולחן ערוך אבן העזר (סימן כב סעיף א).

בדומה לזה כתב המאירי (קידושין פ, ב) דאסור הוא להתיחד עם הערוה מפני שהדבר מפתח ומבוא לגילוי ערוה.

 

טעם שני, למנוע את חשד הבריות, שלא יחשבו עליהם שנכשלו בעבירה

הטעם השני לאיסור יחוד מובא באבות דרבי נתן (פרק ב), דאמרו שם איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה וכו', הרי הוא אומר "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" (ויקרא יח, ו) מכאן אמרו אל יתיחד אדם עם כל הנשים בפונדק אפילו עם אחותו ועם בתו, מפני דעת הבריות. לא יספר עם האשה בשוק ואפילו היא אשתו ואין צריך לומר עם אשה אחרת, מפני טענת הבריות.

וראה בתורה תמימה (ויקרא פרק יח הערה יט) שביאר, דזה פשוט דכל זה הוא על דרך הצניעות והמוסר להתרחק מלזות שפתים, וכמו שסיים "מפני טענת הבריות", ובאבות דרבי נתן מסיים עוד הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ודריש כן על דרך אסמכתא בעלמא מדלא כתיב בקצור "לא תגלו ערותן", ומדכתיב "לא תקרבו" דריש שגם יתרחק מהן במקום שאפשר לחוש ללעז ורינון.

 

האם איסור יחוד הוא מדאורייתא או מדרבנן

נחלקו הפוסקים אם איסור יחוד הוא מדאורייתא או מדרבנן. רוב הפוסקים סוברים שיחוד הוא איסור דאורייתא, אך מאידך יש פוסקים הסוברים שיחוד הוא איסור דרבנן, ואף להסוברים שאיסור יחוד הוא דרבנן יש שכתבו דהוא דרבנן כעין דאורייתא, ויתבאר להלן.

 

שיטה דיחוד הוא איסור מהתורה

רוב הפוסקים למדו שיחוד הוא איסור דאורייתא מהפסוק בדברים יג, ז "כי יסיתך אחיך בן אמך". וכפי שהביא הטור באבן העזר (סימן כב) וז"ל: אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה בין ילדה בין זקנה, וחכמים גזרו על כל יחוד אפילו של פנויה וכותית ובלבד שתהא מבת ג' שנים ומעלה.

ובבית יוסף (שם) הביא מקור לדברי הטור שאסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה, מהגמרות הנ"ל בקידושין (פ, ב) אמר רבי יוחנן משום ר' ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין שנאמר (דברים יג, ז) "כי יסיתך אחיך בן אמך", והכי איתא בסנהדרין כא, ב ומסיק התם דדוד גזר על יחוד פנויה. ובעבודה זרה לו, ב גרסינן יחוד דבת ישראל דאורייתא היא.

ועיין במאירי (קידושין פ, ב) שכתב, דאף על פי שאין היחוד בכלל מנין המצוות, מכל מקום איסור תורה הוא קרוי, כמו שהביאוה דרך אסמכתא מדכתיב "בן אמך" כדאיתא בגמרא. וכן במסכת עבודה זרה הקשו יחוד דעריות דאורייתא היא, והיינו שהוא איסור תורה מדרך רמז ואסמכתא. ועיין עוד בזה בבית שמואל (אבן העזר סימן כב ס"ק א).

אמנם יש מעט פוסקים שהביאו מקור לאיסור יחוד מהפסוק בפרשתינו (ויקרא יח, ו) "לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'".

וכפי שמובא בספר החינוך (מצוה קפח)  על הפסוק "לא תקרבו לגלות ערוה" וז"ל: אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין פ, ב) במצוה זו שאסור להתייחד עם כל העריות, רצונו לומר עם כל העריות דבר תורה.

גם הסמ"ג בתחילת דבריו מקשר ענין היחוד ללאו זה, כפי שכתב בספר מצוות גדול (לאוין סימן קכו) וז"ל: כל הבא על הערוה הן העריות דרך אברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר (ויקרא יח, כו) "לא תעשו מכל התועבות האלה", ואלו הן חקות המתפרצים בתועבות הזימה, ונאמר "לא תקרבו לגלות ערוה" בקריבה המביאה לידי גלוי ערוה הכתוב מדבר (על פי הרמב"ם איסורי ביאה פכ"א הל' א).

לפיכך אמרו חכמים שאסור לו לאדם לשחוק עם הנשים ולא לקרוץ בידיו ורגליו ולא לרמוז בעיניו ולא להסתכל בהן, ואפילו לשמוע קולן ולהרהר בהן ולראות שערן אסור (על פי לשון הרמב"ם שם הל' ב ע"ש), וגם מטעם זה אסור להתייחד עם העריות שהדברים האלו מביאין לידי גילוי ערוה (על פי לשון הרמב"ם שם פכ"ב הל' א).

 

שיטה דיחוד הוא איסור דרבנן

ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ג') כתב וז"ל: כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה בין ישראלית בין כותית מכין את שניהן מכת מרדות האיש והאשה, ומכריזין עליהן, חוץ מאשת איש שאף על פי שאסור להתייחד עמה אם נתייחד אין לוקין, שלא להוציא לעז עליה שזינתה ונמצאו מוציאין לעז על הבנים שהן ממזרים.

בטוב טעם ודעת (מהדות"ל ח"א סימן ה ד"ה והנה אחר) כתב דלהרמב"ם יחוד הוי איסור דרבנן, וכן בעין יצחק (חלק אהע"ז סימן ח אות ד) כתב דמבואר נמי להרמב"ם דהוי מדרבנן, אלא דחמור יותר משאר איסור דרבנן. ובפרישה (סימן מד אות טו) כתב בהדיא דאינו מהתורה.

ועיין עוד בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן סה) שכתב, דאיסור יחוד להרמב"ם כל האיסור רק דרבנן, ועל כל פנים ביחוד נכרית דלכולי עלמא רק דרבנן משמאי והלל, ואף כשהיא אשת עכו"ם, דלהבית שמואל (סי' טז ס"ק ב') יש איסור תורה משום "ודבק באשתו", מביא בפתחי תשובה בשם הרבה פוסקים דאף בזה רק דרבנן.

 

בלשון השולחן ערוך מבואר שהוא דרבנן רק שיש אסמכתא

והאמת שגם בלשון השולחן ערוך (אבן העזר סימן כב סעיף ב) מצאנו כן, שכתב: כל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית בין עובדת כוכבים, מכין את שניהם מכת מרדות, האיש והאשה.

ובביאור הגר"א (שם) כתב על דברי השולחן ערוך, דכונת דבריו שמכין אותו מכות מרדות, הוא כמו שכתב הרמב"ם שם ואיסור יחוד העריות מפי הקבלה והיינו דאסמכתא היא, ואף להסוברים שדבר תורה היא, מכל מקום אינו אלא עשה.

 

תמצית הלכות יחוד

בשולחן ערוך אבן העזר (סימן כב סעיף א - ט) כתב: אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו והבעל עם אשתו נדה.

כל אשה שאסור להתייחד עמה, אם היתה אשתו עמו הרי זה מותר להתייחד, מפני שאשתו משמרתו. אבל לא תתייחד ישראלית עם העובד כוכבים, ואף על פי שאשתו עמו.

לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. וכן לא יתייחד איש אחד, אפילו עם נשים הרבה.

והגיה הרמ"א שם, דיש אומרים דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים, אם הוא בעיר (טור בשם הרא"ש). וסתם אנשים כשרים הם (ר"ן פ"י יוחסין). אבל אם הם פרוצים, אפילו עם עשרה אסור. וכל זה בעיר, אבל בשדה, או בלילה אפילו בעיר, בעינן שלשה (ב"י בשם הראב"ד) אפילו בכשרים (גם זה טור בשם הרא"ש). ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה אם אין עסקו עם הנשים (טור בשם רש"י).

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה. ואם היה זה גס בה, כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו, או אם קינא לה בעלה עם זה, לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר. ובית שפתחו פתוח לרשות הרבים, אין חשש להתייחד שם עם ערוה.

 

יחוד של שני אנשים עם אשה אחת, ושתי נשים עם איש אחד

במשנה בקידושין פ, ב שנינו, לא יתיחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתיחדת עם שני אנשים. ובגמרא שם אמר רב יהודה אמר רב, לא שנו אלא בכשרים, אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא.

ונחלקו בזה הפוסקים, דעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כב הלכה ח') וז"ל: לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם, וכן לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה. נשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין ליחוד.

ופסק כך בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב סעיף ה') לא תתייחד אשה אחת אפילו עם אנשים הרבה, עד שתהיה אשתו של אחד מהם שם. וכן לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה.

אולם הגיה הרמ"א: ויש אומרים דאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים אם הוא בעיר (טור בשם הרא"ש). וסתם אנשים כשרים הם. אבל אם הם פרוצים, אפילו עם עשרה אסור. וכל זה בעיר, אבל בשדה, או בלילה אפילו בעיר, בעינן שלשה, אפילו בכשרים. ויש מתירין איש אחד עם נשים הרבה, אם אין עסקו עם הנשים.

 

חקירה בשיעור הזמן באיסור יחוד

הנה בלשון השולחן ערוך (אה"ע סי' כב סעי' א') אסור להתייחד עם ערוה מהעריות וכו' שדבר זה גורם לגלות ערוה וכו' עכ"ל, והוא לשון הרמב"ם (פכ"ב מאיסורי ביאה ה"א), יש לעיין אם כוונתם לומר שדבר זה גורם לגלות ערוה בשעה שמתייחד עמה, או שעל ידי שיתייחד עמה עתה יבא לגלות ערוה בפעם אחרת. ואכן ישנם כמה נפקא מינות לחקירה זו, ונביא שתים מהן.

 

נפקא מינה ראשונה, לענין זמן האיסור

הנה אם לא נאסר יחוד רק מחששא דשמא יבעול באותה שעה דוקא, אם כן פשיטא שלא נאסר רק כשיש שהות כדי לבעול. אך אם נאסר יחוד משום שעל ידי שיתייחד עמה עתה יבא לגלות ערוה בפעם אחרת, אם כן לכאורה יש איסור גם בהרבה פחות משהות הזמן כדי לבעול, ואפילו בזמן כל שהוא.

 

נפקא מינה שניה, אם ישתנה זמן האיסור בין מתיחד עם אשה אחת לבין מתיחד עם שתי נשים

בשו"ת בצל החכמה (חלק ב' סימן ע) כתב דלכאורה נראה לומר שלפי הטעם שיחוד גורם לגלות ערוה בשעה שמתייחד עמה, יהיה נפקא מינה דאף האיסור ישתנה בהכרח לפי הזמן לענין איסור יחוד בין מתיחד עם אשה אחת לבין מתיחד עם שתי נשים, דבאשה אחת שייך איסור יחוד כל שיש שהות כדי לבעול, ואילו עם שתי נשים לא יהיה אסור להתיחד רק כשיש שהות כדי לבעול שתיהן, שאם אין שהות כל כך, אף אחת מהן לא תתפתה לו מיראה שחברתה שלא תבעל לו מחוסר זמן תגלה את סודה. אמנם בסוף דבריו כתב להלכה בשו"ת בצל החכמה דגם אם מתיחד עם שתי נשים או נשים הרבה סגי בכדי שיעור ביאה אחת.

והנה בש"ס ובפוסקים הראשונים שבידינו וכן בטור ובשולחן ערוך לא מוזכר בשום מקום שיעור זמן לאיסור יחוד. אמנם אם לא נאסר יחוד רק מחששא דשמא יבעול באותה שעה דוקא, אם כן לכאורה לא נאסר רק כשיש שהות כדי לבעול, ולא הוצרכו לפרש. וביארו כמה אחרונים דסמכו בזה על המבואר בדין קינא לה ונסתרה, דכיון דשניהם מחששא דביאה, בודאי שיעור שניהם שוה.

 

שיעור "כדי טומאה" בדין קינא לה ונסתרה

שנינו במשנה בסוטה ב, א לענין קינוי סוטה, שהבעל מקנא לאשתו בזמן שחושש שמא זינתה עם איש אחר, וקינוי זה נעשה על ידי שהבעל אומר לאשתו בפני שני אנשים אל תדברי עם איש פלוני. אם דברה עמו שלא במקום סתר, עדיין היא מותרת לבעלה ומותרת לאכול בתרומה אם אשת כהן היא. אך אם נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו "כדי טומאה" - היינו כדי שיעור זמן שיש לחשוד שמא זינתה עמו, אסורה לבעלה ואסורה לאכול בתרומה.

ובגמרא שם ד, א הקשו, וכמה שיעור סתירה שנאמר במשנה שהוא "כדי טומאה" שצריכה להסתר עם הבועל החשוד כדי שתחשב סוטה? ויישבו בגמרא: "כדי ביאה".

וביארו בגמרא שהזמן "כדי ביאה" אין הכונה למשך הזמן המספיק לביאה גמורה, אלא "כדי העראה" שהיא תחילת ביאה לבד. וביארו בגמרא כיצד נמדד שיעור זה, ובין השיטות המובאות שם מובאת שיטת בן עזאי שאמר שהשיעור הוא כדי לצלות ביצה, ורבי עקיבא אומר: כדי לגמוע את הביצה (שהיא צלויה ורכה), רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו.

עוד הקשו בגמרא מברייתא שניה, ורמינהי: "ונסתרה" (במדבר ה, יג) - וכמה שיעור סתירה לא שמענו, כשהוא אומר "והיא נטמאה" (שם) הוי אומר ששיעור סתירה הוא כדי טומאה, שהוא כדי ביאה, שהוא כדי העראה, ואיך נמדד שיעור זה? ובין השיטות המובאות שם, רבי עקיבא אומר: כדי לצלות ביצה, רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לגומעה.

מעתה הקשו בגמרא, שדברי התנאים סותרים את עצמם בשתי הברייתות, בברייתא הראשונה אמר רבי עקיבא כדי לגומעה, ובברייתא השניה אמר כדי לצלות ביצה! ויישבו בגמרא: אימא, כדי לצלות ביצה ולגומעה. והקשו בגמרא שוב דבברייתא הראשונה אמר רבי יהודה בן בתירא כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו, ובברייתא השניה אמר כדי לגמוע את הביצה, ויישבו בגמרא דלדבריו דרבי עקיבא קאמר, רבי עקיבא דמשערין בצליאה ובגמיעה, אימא שיעור גמיעה לבדה, כדי לגמע שלש ביצים זו אחר זו, דהיינו צליאה וגמיעה.

ביאור יישוב הגמרא, דקאמר רבי עקיבא שמשערין את זמן הטומאה בצלייה וגמיעה, כשיעור הזמן הדרוש לצלות ביצה אחת וגם לגמוע אותה, ועל כך אמר רבי יהודה בן בתירא: למה לך לקבוע שיעור המורכב משתי פעולות שונות? אמור במקום זה שיעור גמיעה לבדה והוא "כדי לגמוע שלושה ביצים זו אחר זו", שהוא שוה לזמן הדרוש לצלייה וגמיעה של ביצה אחת.

וראה בבית יוסף בהלכות סוטה (אבן העזר סימן קעח) שכתב על דברי הטור "כדי טומאה הוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגמעה", דבריש סוטה (ד, א) איפליגו תנאי בשיעור טומאה ומסיק תלמודא דרבי עקיבא אמר כדי לצלות ביצה ולגמעה. וכל חד מהנך תנאי דאיפליגו עליה הוי יחידי לגביה וידוע דהלכה כרבי עקיבא מחבירו (עירובין מו, ב), וכן פסק הרמב"ם (פרק א' ה"ב).

וכך פסק בשולחן ערוך (שם סעיף א) דהמקנא לאשתו, ונסתרה ואינו יודע אם נטמאת, אסורה לו. ובלבד שיהא הקנוי והסתירה כראוי, ואז הפסידה כתובתה, אפילו מת קודם שגירשה. ושם (בסעיף ד) כתב השולחן ערוך, כיצד היא הסתירה, שנסתרה בפני עדים עם אותו פלוני שקינא לה, ושהתה כדי טומאה, שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה.

 

מחלוקת הפוסקים במשך הזמן שאסור להתייחד

נחלקו הפוסקים במשך הזמן שאסור להתייחד. יש אחרונים שהחמירו ופסקו שאפילו אינם שוהים ביחודם אלא זמן מועט, הרי זה אסור משום יחוד (שו"ת מהרי"ו סי' נה), והביאו ראיה לזה שמצינו שאם יש עם המתייחדים שומר המצילם מאיסור יחוד, ויצא השומר להשתין, יש בו משום יחוד. ויש מהמחמירים שהגדירו האיסור שאין שיעור בזמן היחוד שאסור, ובכל רגע ורגע שמתייחדים עוברים הם באיסור.

מצד שני, יש אחרונים שהקילו ופסקו דודאי איכא שיעור לאיסור יחוד, והוא כשיעור שמצינו לענין סתירה האוסרת אשה לבעלה, שהוא כדי ביאה, וכשיטות שהוזכרו לעיל בזמן שיעור זה. ויש מהמקילים שהוסיפו לזה שיעור פשיטת הבגדים (על פי הירושלמי בסוטה פ"א ה"ב, הובא בתוספות סוטה ד, א), ויש אחרים שהוסיפו לכך אף שיעור ריצוי, שהוא שיעור גדול בהרבה משיעור ביאה, שדוקא לענין סתירה שלאחר קינוי חוששים שמא נתרצתה לו קודם הסתירה, ולא לענין איסור יחוד כשאין לבו גס מאד באשה זו שמתייחד עמה. ונרחיב בשיטות אלו.

 

שיטת המחמירים - יש איסור יחוד אף בזמן מועט

יש פוסקים שהחמירו בזה ופסקו שאפילו אינם שוהים ביחודם אלא זמן מועט, הרי זה אסור משום יחוד. ועיין בתשובות מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות רו), שכתב לאסור יחוד אף פחות מכדי ביאה.

ובשו"ת בצל החכמה (חלק ב' סימן ע') האריך בזה, ובסוף דבריו סיכם: א. כל שהוא בגדר יחוד יש להזהר אפילו כשאין שהות כדי שיעור ביאה. ב. אם איסור יחוד מחששא דשמא יבעול באותה שעה הוא, אז בהיה שהות כדי שיעור ביאה ונתיחדו, עברו כל רגע על איסור יחוד דאורייתא, עד שהגיע הרגע שממנו והלאה כבר אין שהות לבעול, כי באותו רגע פקע מהם איסור יחוד דאורייתא.

וראה עוד בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן סה) שדן בענין אם יש במעלית משום איסור יחוד, וכתב בתוך דברריו שבאמת לא מצינו בשולחן ערוך ובפוסקים שיהיה איזה שיעור לאיסור יחוד, וכן משמע מדברי הבית שמואל (ס"ק ט') וז"ל: בלילה אסור להתיחד משום דחיישינן שמא ישן אחד, ואף על גב דאפשר לו להקיץ חבירו מכל מקום בינו לבינו מתיחד עמה וכו', משמע דאיסור יחוד אף בשהות מעט אסור.

 

שיטת המקילים - שיעור "כדי טומאה" ביחוד

מצד שני, כתבו כמה אחרונים שברור לדינא דלשעה מועטת שאין בה כדי טומאה, דהיינו דפחות משיעורא דלצלות ביצה ולגומעה, אין איסורא דיחוד. כפי שכתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו סימן מ' בקונטרס איסורי יחוד פרק כב) דכל יחוד שאין בו כדי שיעור ביאה לא חל עליו שם יחוד כלל, דאיסור יחוד שייך רק כשיש בו שיעור ביאה, וממילא לא שייך בכלל לדון בו מדין חצי שיעור, כיון שאינו נחשב כלל ליחוד בפחות מזמן זה.

גם בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן סה אות כב) כתב לענין השיעור דאיסור יחוד, דודאי איכא שיעור לאיסור יחוד, דלחיבוק ונישוק אף שלרמב"ם (פכ"א איסורי ביאה ה"א) הוא איסור דאורייתא מכל מקום ליכא איסור יחוד בשביל זה, והשיעור אם הוא גס באשה שנכנסה עמו, שיעור הזמן הוא כשיעור זמן ביאה, דהיינו כדי לצלות ביצה ולגומעה, דהלכה כרבי עקיבא בסוטה דף ד'. אך צריך נוסף לזה עוד זמן קצת כשיעור לשכב ולפשוט מהבגדים עד כדי שיהא האפשריות לגלות את האברים וגם להלביש כמתחלה, וכן תוספת זמן שאם מצד השכיבה נתלכלכו הבגדים לתקנם כמתחלה כדרך ההולכים בשוק.

ואם אינו גס באשה זו שמתיחד עמה, שיעור הזמן הוא רב יותר, כשיעור שצריך לרצותה דהא מה שבסתירה דסוטה דהוא אחר קינוי מסיק בסוטה ד, א דלא בעי אלא שיעור ביאה בלא ארצותה, פירש רש"י משום דאיכא למימר קודם הסתירה נתרצית לו, אבל הכא שמתיחד עם אשה שאינו מכירה, ואף במכירה כשלא גס בה, הרי ודאי יש להצריך זמן גם כדי לארצותה, שלזה לא שייך קביעות שיעור. אבל אף לאשה כזו שדעתה קלה ביותר להתפתות הוא ודאי שיעור גדול טובא משיעור ביאה, אף לפרוצות ואף לנשי נכריות, דאף שאין חוששות לאיסורים אין מזנות לסתם אינשי אלא בפתוי וריצוי.

וכעין זה מובא בתוספות בסוטה ד, א ד"ה כמה שיעור סתירה, שהביא מדברי הירושלמי דכל אלו השיעורים הכונה אחר התרת סינר, והיינו שבכך זמן השיעור נהיה יותר ארוך.

ועיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן צד) שהביא את ביאור הפני משה בדברי הירושלמי המובא בתוספות הנ"ל דהשיעור הוא מלבד שיעור התרת סינר, ובקרבן העדה (שם) איתא, לאחר התרת סינר, לאחר שכבר הסירה בגד התחתון עיי"ש, ואם כן מוסיף על שיעור דכדי צליית ביצה וגמיעתה גם כן כדי הסרת בגד התחתון.

אך המנחת יצחק כתב דלדעתו נראה עוד להוסיף בשיעור כדי הלבשת בגד התחתון אחרי כדי טומאה. אך כתב דצריך עיון, שלא מצא בפוסקים שדנו בזמן קינוי וסתירה שיש להוסיף את זמן חגירת סינר שאחר מעשה הזנות.

 

מקורות שמשמע מהם שיש איסור יחוד אפילו בשיעור זמן מועט

אך יש להעיר משלושה מקומות שמשמע מהם שיש איסור יחוד אפילו בשיעור זמן מועט. מקור ראשון: ממשנה בכתובות כז, ב שהעיד ר' זכריה בן הקצב על אשתו, שכל זמן שהיתה ירושלים במצור לא זזה אשתו מתחת ידו, ולכן אף שהוא כהן לא חשש שיש לאשתו דין שבויה שאסורה לכהונה מחשש שמא נאנסה על ידי החיילים, ולמרות זאת אמרו לו: אין אדם מעיד על עצמו.

ובגמרא שם שנו, ואף על פי שאסרו את אשתו עליו לפי שהיה כהן, בכל זאת ייחד לה בית בחצרו, וכשהיתה יוצאת, היתה יוצאת בראש בניה שיהו הבנים עמהם שלא יתייחדו, וכשהיתה נכנסת, היתה נכנסת בסוף בניה כדי שלא יתייחדו, ע"כ. הרי משמע שחשש משום יחוד, ושמע מינה, דאפילו בדליכא שיעור טומאה, כגון שהוא והיא היו לבד לזמן מועט ואפילו כל שהוא, שייך יחוד.

אולם את מקור זה לכאורה יש לדחות, כפי שכתב בשו"ת ציץ אליעזר בביאור גמרא זו, דצריכים לפרש דשמרו תמיד על יציאה וכניסה בדרך זאת אף על פי שהרי מיד יצאו או יכנסו אחריהם, לפי שחששו לשמא יתעכבו יחד מפני איזה סיבה עם היציאה או הכניסה שיעלה לכדי שיעור יחוד הראוי לביאה.

מקור שני, מובא בגמרא בתענית כג, א שאבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה, וכשהיו העולם צריכים לגשם היו הולכים החכמים אליו והיה מבקש גשם. פעם אחת היו צריכים לגשם ושלחו שני חכמים אליו וכשבאו אל ביתו עלתה אשתו קודם ואחר כך אבא חלקיה ולאחר מכן החכמים.

שאלו החכמים את אבא חלקיה מדוע אשתו עלתה בתחילה והוא אחריה והם אחריו, אמר להם משום שלא בדק אותם אם הם כשרים או פרוצים, והביא רש"י דאמרו במסכת דרך ארץ רבה "כל אדם יהי בעיניך כלסטים".

ומוכח מדבריו, שחשש משום יחוד, וכדאיתא בקידושין פ, ב, "אבל בפריצים אפילו בי עשרה נמי לא" עיי"ש, ושמע מינה לכאורה, דאפילו בדליכא שיעור טומאה שייך יחוד.

אולם גם מקור זה יש לדחות על פי ביאור המהרש"א (חידושי אגדות תענית שם), שפירש דברי הגמרא בדרך אחרת, וז"ל: מאי טעמא עיילה היא ברישא והדר עייל מר וכו'. ולא היה לך לילך אחריה דאמרינן פרק הרואה לא ילך אדם אחר אשה ואפילו היא אשתו והיה לך לילך ברישא ואחר כך אנן ואחר כך אשתך, ואמר להם דהוצרכתי לילך אחריה משום דלא בדקיתו לי לילך היא אחריכם בקרוב לכם, עכ"ל.

נמצא מדברי המהרש"א דהחשש לא היה משום יחוד, דהרי אם תהיה בחוץ עמהם לא שייך יחוד, ורק חשש משום קירוב להם.

מקור שלישי, כיוצא בזה מצאנו במסכת דרך ארץ (פרק ב, הלכה ג) דההולך אחר רבו אינו רשאי ליפטר מאחריו עד שיטול ממנו רשות. היו שניהם תלמידים שקולים זה כזה, בעל הבית נכנס תחילה, ואורח אחריו. וכשהן יוצאין, אורח יוצא תחילה, ובעל הבית אחריו.

והפירוש הפשוט בזה הוא שבעל הבית נכנס תחילה קודם האורח אך יוצא אחר שכבר יצא האורח, הוא משום יחוד של האורח עם אשת בעל הבית שנמצאת בבית, אף דהבעל הבית היה בא אחריו בזה אחרי זה, ולא הוי שיעור ביאה בינתים, ושמע מינה לכאורה דגם בכהאי גונא הוי יחוד.

אמנם יש לדחות זאת, שהרי דברי המשנה במסכת דרך ארץ מובאים גם במגן אברהם (סימן קנו ס"ק ב') ופירש המהש"ק דבעל הבית נכנס תחילה מפני החשד, עיי"ש. וממה שלא כתב "מפני היחוד", שמע מינה דסבר דבאמת לא הוי יחוד בכהאי גונא, ורק אסור מפני החשד, רצונו לומר, דחשד שייך אף היכא דליכא שיעור טומאה כעת.

הרי מג' מקומות הנ"ל, אין ראיה שיש איסור יחוד אפילו בשיעור זמן מועט, ובנוסף לזה מכל מקום ליכא ראיה לאידך גיסא גם כן, דהרי יש לומר דשאני בכל הא דלעיל, דהוי בעלה עמה, ובודאי להפוסקים דבבעלה בעיר לא הוי יחוד כלל, מוכרחים אנו לפרש דלא הוי באלו דלעיל מטעם יחוד כלל.

 

חצי שיעור אסור מן התורה

אך, אפילו אם נניח שהשיעור ליחוד הוא "כדי טומאה" כנ"ל, דהיינו שבפחות משיעורא דלצלות ביצה ולגומעה אין איסורא דיחוד, יש לדון אם יש לאסור יחוד בזמן מועט מדין חצי שיעור שגם אסור.

לענין זה מצאנו בגמרא ביומא עד, א בסוגיא דחצי שיעור אם אסור מן התורה או מותר מן התורה, גופא, חצי שיעור (רש"י: כלומר פחות מכשיעור), רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. רבי יוחנן אמר: אסור מן התורה, כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, אכילה אמר רחמנא וליכא.

מבואר שנחלקו אמוראים באיסור חצי שיעור: רבי יוחנן אמר אסור מן התורה, שכיון שחצי שיעור "חזי לאצטרופי", שאם יאכל עמו עוד חצי שיעור יצטרפו יחד לכשיעור, איסור הוא אוכל. ריש לקיש אמר מותר מן התורה, שלא אסרה תורה אלא אכילה, ואכילת חצי שיעור אינה אכילה, שאין אכילה אלא בכזית. מבואר בהמשך הגמרא דמודה ריש לקיש שאסור מדרבנן. ונפסק ההלכה כרבי יוחנן (רמב"ם שביתת עשור פ"ב ה"ג, ומאכ"א פ"ג ה"ו ופ"ז הט"ז ופי"ד ה"ב).

ובאמת חצי שיעור שאמרו, הוא לאו דוקא חצי, אלא פחות מכשיעור, ואפילו לא אכל אלא כל שהוא איסורו מן התורה. ועיין עוד בזה בתוספות (שבועות כג, ב ד"ה דמוקי), רמב"ם (מאכלות אסורות פרק יד ה"ב), שו"ת הרדב"ז (ח"ה אלף תקלט), ועוד.

על כן, לענין יחוד היה מקום לומר דאסור להתייחד עם אשה אפילו בזמן מועט, מכיון שאף חצי שיעור, ואפילו כל שהוא, אסור.

 

שיטת הפוסקים דבמקום שאינו יכול לבא לשיעור שלם, חצי שיעור מותר מהתורה

אכן מובא בכמה פוסקים שבאיסור התלוי בזמן, דלא חזי לאצטרופי, לא נאמר בזה חצי שיעור אסור מן התורה, ולכן לענין יחוד, לדעתם לא שייך לאסור יחוד פחות מכדי שיעור ביאה מדין חצי שיעור כיון דאי אפשר לבעול בזמן קצר כזה.

ובדומה לזה מצינו בשו"ת נודע ביהודה (מהדורה תנינא - אורח חיים סימן נג) לענין חצי שיעור בבל יראה שכתב דמה שאמרו חצי שיעור אסור מן התורה הוי משום דחזי לאצטרופי, ולפי זה באיסור התלוי בזמן כמו חמץ בפסח אם אכל חצי שיעור בסוף יום שביעי של פסח ששוב אין פנאי לאכול יותר, לא חזי לאצטרופי, ואי אפשר ללמוד מחלב שהוא מקור הדין של חצי שיעור שאסור, לכך למד הרמב"ם איסור חצי שיעור לבל יראה מ"לא יאכל".

מבואר מדבריו דבדרך כלל באיסור התלוי בזמן דלא חזי לאצטרופי, לא נאמר בזה חצי שיעור אסור מן התורה. ולכן לענין יחוד, יש מקום לומר על פי דברי הנודע ביהודה דלא שייך לאסור יחוד פחות מכדי שיעור ביאה מדין חצי שיעור.

אכן יש בזה נפקא מינה גדולה, אם יש איסור לעלות או לרדת במעלית איש אחד ואשה אחת לבד בזמן שהוא פחות משיעור "כדי טומאה". ונאריך בזה בחלק ב' בנושא זה.

 

כמה הוי שיעור טומאה הנ"ל בדקות

בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד' סימן צד אות ח - יא) כתב דמהנכון לברר, כמה הוי שיעור טומאה הנ"ל בדקות, ועיין שם בדבריו שחישב על פי המבואר בגמרא בסוטה (ד, א), דכדי לגמע שלש ביצים זו אחר זו, היינו צליאה וגמיעה עיי"ש, והשלש ביצים אלו היינו מגולגלות כמבואר בירושלמי, והיינו צלויים קצת, עד שהיא מעורבת, וראויה לגמעה (עי' רע"ב במתני' עוקצים פ"ב מ"ו).

והוכיח שם דשיעור גמיעת ג' ביצים הנזכר בשיעור טומאה, הוי כשיעור שתיית רביעית ומחצה, דאף בשתיית בינוני, הוי זמן מועט מאד. ואף אם נצרף זמן של התרת סינר, ונאמר דהוי בערך מזיגת הכוס, מכל מקום יהיה רק בערך רביעית, וביחד עם ג' גמיעות ביצים, הוי ב' רביעית ומחצה, דגם כן לא עולין לחשבון מסוים ביותר.

אמנם נראה, על פי מה שכתב רש"י שם (סוטה ד, א ד"ה כדי לצלות ולגומעה), דסתם צליה גמיעה בתרה, שגומעו חם שלא יצטנן עכ"ל. הרי השיעור הנאמר שם בגמיעה, מיירי בגמיעת ביצה חמה, וזמן הצליה לפי המבואר בש"ס, דהוי בכפל מגמיעה, נמצא לפי זה היינו בכפל מגמיעת ביצה חמה.

וכן צריך לומר בהא דרבי יהודה בן בתירא, כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו, היינו שלש ביצים חמים ממש, כמו אחרי הצליה מיד כנ"ל. ובזה מדויק לשון הירושלמי שם, כדי לגימת שלש ביצים מגולגלות זו אחר זו עיי"ש כנ"ל, דמאי נפקא מינה אם המה מגולגלות, אלא לומר שהמה חמים אחרי הגלגול תיכף ומיד.

והוסיף המנחת יצחק (שם) דהרי נודע דבשתיית חמין, הסדר לשתותו מעט מעט, כמו בשתיית קפה חמה, המבואר בפוסקים שהביאו הבאר היטב והשערי תשובה (או"ח סי' רד ס"ק יב). וצריך לומר לפי זה, דמה דאיתא בגמרא בסוטה שם דכדי לצלות ביצה ולשתות כוס (רביעית), חד שיעורא כנ"ל.

ובזה לא רחוק לומר, דגמיעת ג' ביצים חמין, תיכף אחר הצליה, משתהים בגמיעתם לא פחות מאכילת ג' ביצים קשים צוננים, דהוי לפי שיטת החתם סופר (ח"ו סי' טז) (בשיעור כדי אכילת פרס, למאן דאמר דהוי ד' ביצים, ט' דקות עיי"ש, אם כן מגיע לג' ביצים), לערך ששה וב' שלישי מינוט.

ואף דלא ברירא ליה להחתם סופר שם, וכן לשאר פוסקים, דיש לומר דשיעור בכדי אכילת פרס הוי הרבה בפחות מזה, מכל מקום נראה דבנוגע להמציאות בשתיית חמין, דכתב המהר"ם שיק דמסתמא איננו נמשך השהיה והשתיה של כוס קפה יותר מח' מינוטין (רגעים), עיי"ש, והמשמעות דאבל ח' מינוטין בערך נמשך שתיית כוס של קפה חמין. וגמיעת ג' ביצים, דהוא שיעור רביעית וחצי כנ"ל, הוי בערך כוס של שתיית קפה הרגיל. וביותר אם נצרף לזה עוד שיעור התרת סינר כנ"ל, היה נראה דביחד על כל פנים שוהה בערך שיעור הנ"ל.

ומכל מקום אין יכולין להחליט דבר ברור בזה, דבודאי יש חילוק בין אדם לאדם, והיינו צריכים לברר השיעור הרגיל בינוני. אבל אפשר אם כדי לצאת מידי ספק, היינו מצמצמים השיעור על ה' מינוט, היה מספיק. וכמדומה ששיעור זה מתאים יותר עם המציאות של צליית ביצת תרנגולת באש בינוני, וגמיעתה בשעה שהיא חמה.

ובשו"ת מנחת יצחק במקום אחר (חלק ד סימן צה) כתב בנוגע להשיעור של ה' דקות, שזה רק ליתר שאת, ששוב ניסה בעצמו וראה שבעליית ד' קומות במעלית לא שהה בעלייתו אף לדקה אחת, ולפי זה, אף בעשרה קומות בבת אחת למשל, לא ישהה יותר מבערך שתיים וחצי דקות, שבזה בודאי ליכא שיעור טומאה, כפי המבואר בדבריו הקודמים, עכ"ד.

ובזמן שיעור צליית ביצה וגמיעתה נחלקו בזה אחרוני זמנינו, הגר"א הורוויץ בספר דבר הלכה (הוספות חדשות לסי' טו) האריך בבירור השיעור, ומסיק שיש להחמיר בשיעור של שלושים וחמש שניות, והרב סלמאן מוצפי ניסה ועלה לו שיעור זה דקה וחצי (הובאו דבריו בספר עולמו של צדיק עמוד ), ולעומתו בשו"ת מנחת יצחק (הנ"ל) כתב שהוא  דקות, והביא דברי הגר"נ גשטטנר שהוא  דקות.

ועיין בספר דברי שלום (אבן העזר סימן קפח) שהביא מדברי החתם סופר שלכאורה היה מקום לומר דאכילת פרס הוא רק דקה אחת, ולפי זה נמצא דביצה ומחצה היינו כשיעור רביעית שהוא כמו חצי דקה, אם כן לדבריו יחוד הוא בחצי דקה.

וראה בקובץ אור תורה (שנה כא סימן קעה) שהביא את כל דברי הפוסקים הנ"ל ולקח אמצעי ממוצע ונקיט דהשיעור שיש לחוש לו הוא  דקות, ולפי שלא נאמרו כל השיעורים האלו אלא אחר התרת סינר דהיינו פשיטת בגדים, וכמו שכתבו התוספות בסוטה הנ"ל על פי הירושלמי, נראה שיש להקל בשיעור זה עד  דקות, ובצירוף דברי המנחת יצחק הנ"ל.

 

היוצא מהנ"ל מהו זמן שיעור יחוד

היוצא מכל הזמנים שהוזכרו לעיל, כי זמן שיעור יחוד משתנה לפי השיטה, בין  שניות ועד חמש דקות. ויש בזה נפקא מינה גדולה למעליות בזמנינו, שהרי בבנינים גבוהים ובפרט בחוץ לארץ, יש מעליות שעלייתן וירידתן הם באופן ישיר מלמעלה למטה, בלא עצירה כלל, ואז יש בזמן זה יותר מ -  שניות בודאי, אולם כמעט ואין מעליות שזמן עלייתה וירידתה הוא יותר מחמש דקות. וראה בארוכה להלן בשיעור יחוד במעלית.

 

סיכום הענין

מצאנו שני טעמים לאיסור יחוד, טעם ראשון: לפי שהיחוד הוא מפתח ומבוא לגילוי ערוה, טעם שני: למנוע את חשד הבריות, שלא יחשבו עליהם שנכשלו בעבירה.

נחלקו הפוסקים אם יחוד הוא אסור דאורייתא או דרבנן. רוב הפוסקים סוברים שיחוד הוא איסור דאורייתא, אך מאידך יש פוסקים הסוברים שיחוד הוא איסור דרבנן, ואף להסוברים שאיסור יחוד הוא דרבנן יש שכתבו דהוא דרבנן כעין דאורייתא.

נחלקו הפוסקים במשך הזמן שאסור להתייחד. יש אחרונים שהחמירו ופסקו שאפילו אינם שוהים ביחודם אלא זמן מועט, הרי זה אסור משום יחוד.

מצד שני, יש אחרונים שהקילו ופסקו דודאי איכא שיעור לאיסור יחוד והוא כשיעור שמצינו לענין סתירה האוסרת אשה לבעלה, שהוא כדי ביאה. ויש מהמקילים שהוסיפו לזה שיעור פשיטת הבגדים (על פי הירושלמי בסוטה פ"א ה"ב, הובא בתוספות סוטה ד, א).

יש אחרים מהמקילים שהוסיפו לכך אף שיעור ריצוי, שהוא שיעור גדול בהרבה משיעור ביאה, שדוקא לענין סתירה שלאחר קינוי חוששים שמא נתרצתה לו קודם הסתירה, ולא לענין איסור יחוד כשאין לבו גס מאד באשה זו שמתייחד עמה.

אך, אפילו אם נניח שהשיעור ליחוד הוא "כדי טומאה" כנ"ל, דהיינו דפחות משיעורא דלצלות ביצה ולגומעה אין איסורא דיחוד, יש לדון אם יש לאסור יחוד בזמן מועט מדין חצי שיעור שגם אסור.

אכן מובא בכמה פוסקים שבאיסור התלוי בזמן דלא חזי לאצטרופי לא נאמר בזה חצי שיעור אסור מן התורה. ולכן לענין יחוד, לדעתם לא שייך לאסור יחוד פחות מכדי שיעור ביאה מדין חצי שיעור כיון דאי אפשר לבעול בזמן קצר כזה.

 

יחוד במעלית - ב'

באדיבות מחבר הספר הגיוני הפרשה הרה"ג אריה דוד וסרמן שליט"א מלוס אנגלס
"איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'" (ויקרא יח, ו)

בכלי יקר פירש שהפסוק "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" מדובר על קריבה המביאה לידי גילוי ערוה, והיינו היחוד, כי הוא המביא לידי ערוה, ולכך אמר "איש איש" דוקא כשיהיה כל איש ואיש לבדו עם האשה שהרי שני אנשים מותרים להתיחד עם אשה אחת, ואין "איש איש" כי אם כל איש לבדו. ואמר "לא תקרבו" לשון רבים להזהיר גם את הנקבה כפירוש רש"י.

בחלק הראשון הארכנו לבאר, מהם מקורות וטעמי איסור יחוד, ומהו שיעור הזמן לאיסור יחוד - האם בכל שהוא, בשיעור "כדי טומאה" או בשיעור זמן אחר.

בחלק זה נדון באיסור יחוד במעלית: מהם הסברות להקל ומהם הסברות להחמיר באיש ואשה לבדם או איש עם שתי נשים יחד במעלית, האם יש נפקא מינה אם הנסיעה קצרה או ארוכה, מהו מקור וגדרי ההיתר "פתח פתוח לרשות הרבים" והאם יש להתיר יחוד באיש ואשה או איש עם שתי נשים במעלית על פי היתר זה. וכן האם יש להתיר כשיש מעגל סגור במשרד שרואים את הנעשה במעלית, והאם יש להתיר כשיש חלון בפתח המעלית שרואים מחוץ למעלית את הנעשה בתוכה.

 

שיטת האמרי אש - ביחוד, חצי שיעור מותר

בשו"ת אמרי אש (אה"ע סי' קז ד"ה והנה הביא) דן בספיקו של החלקת מחוקק (סי' יא ס"ק ג') בראו העדים דבר מכוער אבל יודעים ברור שלא נטמאה אז, אם יש לחוש שמא נטמאה פעם אחרת, וכתב הגאון אמרי אש הנ"ל, דבמתיחדים באפילה ולא שהו שיעור טומאה אין לחוש שנטמאה פעם אחרת, כי עוד לא עשו דבר מה שיש לחוש שעברו איסור אשת איש, כי אפילו יחוד שהוא מהתורה נראה דהיינו דוקא ביחוד שיש בו כדי שיעור טומאה, עכ"ל.

משמע דאיסור יחוד לא שייך רק היכא שמתיחדים למעשה כדי שיעור טומאה, אבל לא נתיחדו כדי שיעור זה אז אף כשהיה להם שהות להתיחד כל כך אלא שאחד מהם או תרוייהו יצאו ממקום היחוד עד שלא שהו כדי שיעור טומאה, לא עברו על איסור יחוד.

והאמת דמשמע כן במשנה באהלות (פרק יח משנה ז') לענין טומאת מדורות העובדי כוכבים שטמאים, לפי שקוברים את נפליהם בבתיהם, ואמרו שם, כמה ישהה בתוכן ויהא צריך בדיקה, ארבעים יום כשיעור יצירת הולד, ואף על פי שאין עמו אשה לפי שהנכרים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהן בלילה. ואם היה עבד של ישראל או אשה משמרים אותו אינו צריך בדיקה.

וראה בפירוש הר"ש (שם) שכתב דמה שאם היה עבד של ישראל או אשה משמרים את מדורת העובדי כוכבים אינו צריך בדיקה, היינו אף שיוצאין ונכנסין לא חיישינן. וכך הביא גם בתפארת ישראל (אות סט) דאף על גב דאסורה להתיחד עמו, יש לומר דמדובר ביוצאת ונכנסת, עכ"ל.

הרי דאף ביוצאת ונכנסת שהיא שוהה על כל פנים קצת בתוך המדורה ביחוד, וגם הרי אפשר לה לשהות יותר, מכל מקום כיון דאינה שוהה שם כשיעור ביאה, אין כאן איסור יחוד כלל, וכדעת המהר"ם אש הנ"ל.

וראה שכן כתב מרן הגרש"ז אויערבאך (בהסכמתו לספר דבר הלכה על הלכות יחוד), דיחוד במקום שאי אפשר לשהות כשיעור טומאה, לאו יחוד היא, ופשוט הוא כביעתא בכותחא, שגם להסוברים דיחוד אסור מהתורה, ואיכא עליה איסור עשה, אפילו הכי לא שייך בכגון דא לחשוש ולאסור משום חצי שיעור, שהרי גם אם הפתח פתוח לרשות הרבים, איכא נמי שעה פורתא שהם ביחידות אשר אי אפשר כלל לשום אדם לראותם, ואפילו הכי שרי, ולכן אך למותר הוא להאריך בזה, עכ"ד.

 

שיטת המהרי"ל דיסקין - ביחוד, חצי שיעור אסור

בתשובות מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות רו), כתב לאסור יחוד אף פחות מכדי ביאה, מטעם חצי שיעור, וגם מחשש שיבעול ושוב ישתהה שם, דהרי סיפק בידו, וזה תוכן דבריו לענין פחות מכדי שיעור: לענין יחוד אף פחות מכדי ביאה אסור, לבד דזה הוי חצי שיעור, אף גם אם כן אחר כך ימלך עוד על חצי שיעור (וזה יש לומר שתלוי בכוונתו האמיתית), אבל בפשוט דאנו חוששין שיבעול ושוב ישתהה שם, ומאי נפקא מינה הרי סיפק בידו. ולענין יוצא ונכנס נראה שלא מהני כאן, ובגמרא בכתובות לבעול יש פנאי דתקיף וכו'. וראיה משלושה בדרך דחיישינן שילך לנקביו. ור"א הוכיח מכתובות, דנכנסת בסוף בניו, עכ"ל.

ועיין בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד' סימן צה) שכתב דיש לדקדק בשיטת האמרי אש הנ"ל, דנראה מדבריו, דאף במקום הראוי לשיעור טומאה, מכל מקום אם לא שהו כשיעור, לא הוי משום יחוד, ובכהאי גונא בודאי קשה מנא לו לחדש זאת. וראה באוצר הפוסקים (סי' כב סעי' א' אות ח') שכתב, דאפשר דכוונתו, דלא עברה על איסור יחוד בזה בדיעבד, אבל לכתחילה מודה דגם במתיחד בפחות משיעור זה אסור עיי"ש. על כן כתב המנחת יצחק, דמהנכון שגם האמרי אש כוון לדיעבד דוקא כנ"ל.

 

תמצית מחלוקת האמרי אש והמהרי"ל דיסקין ונפקא מינה לענין מעלית

הרי נחלקו האמרי אש והמהרי"ל דיסקין אם נאמר "חצי שיעור אסור" אף באיסור יחוד. ולכאורה, נראה דאחד הנפקא מינות ביניהם הוא לענינינו אם מותר לאיש ואשה לבדם לעלות או לרדת במעלית בשיעור זמן פחות מ"כדי טומאה". שהרי מדברי האמרי אש דאיסור יחוד לא שייך רק היכא שמתיחדים למעשה כדי שיעור טומאה, משמע דאין בזה איסור. אולם לדברי המהרי"ל דיסקין דלענין יחוד אף פחות מכדי ביאה אסור, לכאורה יש בזה איסור.

 

יחוד במעלית

בענין זה, בנוסף ליסוד חצי שיעור אסור מן התורה והשייכות ליחוד, יש יסוד יסודי נוסף להבנת שאלתינו, והוא בהיתר של "פתח פתוח לרשות הרבים".

והנידון הוא, שאף אם נניח שחצי שיעור שאסור שייך אף ביחוד, ואסור להתייחד אם אשה אפילו בזמן כל שהוא, יש עוד לדון אם ההיתר של "פתח פתוח לרשות הרבים" שייך במעלית, ולכן מותר לאיש ואשה לבדם לעלות או לרדת במעלית, ואין בזה איסור יחוד.

 

מקור היתר "פתח פתוח לרשות הרבים"

מקור ההיתר של פתח פתוח לרשות הרבים מצאנו בגמרא בקידושין פא, א דאמר רב יוסף: פתח פתח לרשות הרבים, אין חוששין משום יחוד.

וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב סעיף ט') דבית שפתחו פתוח לרשות הרבים, אין חשש להתייחד שם עם ערוה. ופירש הבית שמואל (שם ס"ק יג) דאם קינא לה אסור (ת"ה סי' רמ"ד), וכתב בחלקת מחוקק דהוא הדין אם גס בה אסור.

 

גדרי היתר "פתח פתוח"

כמה שיטות נאמרו בגדר ההיתר של "פתח פתוח לרשות הרבים" דאין חשש שיתייחד עמה. שיטה ראשונה, לא נקרא יחוד רק בדלת נעולה. שיטה שניה, נקרא יחוד אף במקום שאין הפתח נעול, אם הוא מוגף. שיטה שלישית,­­­­­­­ הכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם.

 

שיטה ראשונה, לא נקרא יחוד רק בדלת נעולה

בגדר יחוד שאסור, יש ראשונים הסוברים שהוא דוקא במקום שהפתח סגור במפתח או במנעול מבפנים, שכל שאין הפתח נעול ירא הוא שמא ייכנס אחר בלא נטילת רשות. וכל שאפשר לחוש לנכנסים בכל שעה, אף על פי שאין הדבר ודאי שייכנסו, אין זה מקום סתר, ומותר להתייחד שם אף על פי שהדלת סגורה, והרי זה בכלל אותה שאמרו שפתח פתוח לרשות הרבים אין חוששים בו משום יחוד.

וכן פסק בשו"ת הרשב"א (חלק א סימן אלף רנא) שנשאל לענין אשת כהן, וכתב דהגפת דלתות אין זה יחוד עד שיהא בית נעול, ד"תרעא טריק" בירושלמי שער נעול במנעול משמע. וכדמשמע התם בירושלמי בפרק המדיר דגרסינן התם תרעא טריק סוטה מוגף צריכה. וטעמא כל שאינו במנעול ירא הוא שמא יכנס אחר שלא ברשות וכענין ההוא עובדא דפרק בתרא דעבודה זרה (סט, א) ביין נסך, עיי"ש.  מבואר בדעת הרשב"א דלא נקרא יחוד רק בדלת נעולה.

 

שיטה שניה, נקרא יחוד אף במקום שאין הפתח נעול, אם הוא מוגף

אולם, יש מן האחרונים שחולקים, וכתבו שאף במקום שאין הפתח נעול, אם הוא מוגף הרי זה אסור משום יחוד, ולא הותר פתח פתוח לרשות הרבים אלא כשהוא פתוח ממש.

וכך הביא בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סי' ק') בשם הבית מאיר שהביא לשון הרשב"א "והגפת דלתות שאמרת אין זה יחוד עד שיהא הבית נעול במנעול", וחלק עליו, משני טעמים: הראשון, דדוקא פתח פתוח לרשות הרבים הוא דאין בה משום יחוד, ואיכא למידק מיניה הא פתח סתום אפילו אינו נעול והוא פונה לרשות הרבים או פתוח לחצר והוא עמה ביחוד בהבית, הוי יחוד.

השני, דכן משמע מדאמר רב כהנא שם בקידושין (דף פ"א) אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חיישינן משום יחוד, ופירש רש"י דשמא יצא אחד מהן ויתיחד עם הנשים, והתם הא לא איירי בפתח נעול, חזינן דאפילו בלא סגירת מנעול הוי יחוד, והסכים עמו הגאון ר' עקיבא איגר. (מובא בשו"ת בנין ציון סימן קלח).

 

שיטה שלישית,­­­­­­­ הכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם

ובאמת, אף להסוברים שדוקא כשהפתח נעול אסור משום יחוד, כתבו האחרונים שאם הוא מקום שאין דרך בני אדם ששם ליכנס לבית אחר בלא רשות, ואין המתייחדים שם יראים שמא ייכנס שם אדם אחר, הרי זה יחוד אף בלא נעילת הדלת, שלא אמרו שאינו אסור אלא בנעילה אלא במקום שדרך בני אדם לבוא לשם בכל עת בלא נטילת רשות, ויוצאים ונכנסים כדרכם אף על פי שהדלת מוגפת.

וכן פסק בשו"ת בנין ציון (סימן קלח) שנשאל מה שנקרא יחוד עם העריות שאסור מן התורה כמבואר בטור ובשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב), אם דוקא אסור להתייחד עם הערוה בחדר שנעול הדלת, או אסור גם כשהדלת מגופה ואינה נעולה.

ואחר שהביא דברי הרשב"א בתשובות (סי' אלף רנא) שדעתו דלא נקרא יחוד רק בדלת נעולה, ודברי הבית מאיר (הובא בשו"ת ר' עקיבא סי' ק') דאפילו בלא סגירת מנעול הוי יחוד, הקשה על דברי הבית מאיר שקשה מאוד להנצל מאיסור יחוד לפעמים שלא בדעת כשתכנוס המשרתת בחדר כשהבעל בבית לבדו שם לתקן צרכי הבית, ותגיף הדלת כדרך בפרט בימי החורף, ואם יחשב זה יחוד כמעט שאין להנצל מזה.

לכן ראה הבנין ציון לבאר את הענין, ובתחילת דבריו הביא ראיות מהגמרא שגם בלא סגירת דלתות מקרי יחוד, ועיין שם שהביא הראיה הראשונה מהגמרא במגילה יד, א בדבורה הנביאה שהיתה יושבת תחת התומר משום יחוד.

וכתב לענין דבורה הנביאה דאי אמרינן דרק בדלת נעולה מקרי יחוד, למה לה לישב תחת תומר, הרי תחת שאר אילן שענפיו מרובים ויש לו צל גם כן אין יחוד. ועוד דאפילו בבית היתה יכולה לדון בלא נעילת דלת. אלא על כרחך דכל שנתכסה מן העין אפילו אינו נעול עד שאי אפשר לשום אדם לבא לשם גם כן מקרי יחוד.

וכן בדבורה כיון דלפעמים בשעת הדין מוציאין כל אדם לחוץ ומשיירין רק אחד, כדאיתא בסנהדרין, כשבודקין את העדים יהיה זה יחוד כיון שאין אדם נכנס לשם עד שירצה הדיין. אבל בכל מקום שאפשר בכל עת לבוא אדם לשם בלא נטילת רשות, לא מקרי יחוד בלא דלת נעול.

ואכן בבית ובחדר שיוצאים ונכנסים תמיד כדרכם, לא שייך יחוד בהגפת הדלת בלא נעילה, שהכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם, דבפתח הפתוח לרשות הרבים לעולם מתיראים, אבל בבית הפתוח לחצר פעמים מתיראים ופעמים לא כפי ענין הדיורים שם, ולכן כללא כייל לנקוט "פתח פתוח לרשות הרבים" דבזה לעולם אין יחוד. וכמו כן ודאי שייך יחוד אפילו בלא נעילת דלת בחדר בעליה, במקום שאין דיורים בבית וכדומה. אבל בחדר שבכל רגע יכול לבא אדם לשם אין יחוד בלא דלת נעולה.

ועיין עוד שכל זה הובא בפתחי תשובה (אבן העזר סימן יא אות ח' וסימן כב אות ח') בנוגע להלכה למעשה ביחוד, אם צריך שיהא נעול במנעול דוקא, עיי"ש.

 

שיטת האגרות משה להתיר אפילו בדלת נעולה

ועיין בשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד' סימן סה אות ד) שכתב לחדש, דבפתח פתוח לרשות הרבים אפילו נעולה הדלת כדרך כל הדלתות שדרך כולי עלמא בכרכים לנעול מבפנים מצד שמירה, כיון שדרך כולם דכששומעין מי שנוקף על הדלת או שמצלצל על הפעמון שנעשה לכך בא מי שבפנים ושואל מי הוא, וכששומע שהוא מהמכירים ואפילו אינו מכירו ממש פותח כשמבין שהוא סתם איש מרובא דרובא אינשי, ליכא איסור יחוד כשהוא בזמן שבאין סתם אינשי לבית אף כשלא הודיעו קודם, דמרתתי שמא ינקוף מי שהוא על הדלת ויהיה מוכרח לפתוח תיכף. אבל בזמן שאין דרך אינשי לבא, או במקום שלא שכיחי אינשי לבא, איכא איסור יחוד כשהדלת נעולה, ורק בפתוח ממש ליכא גם אז איסור יחוד דמאחר דקיל ליכנס מירתתי אף מיחידים.

הרי מבואר מדברי האגרות משה, שהתיר יחוד אפילו אם הדלת נעולה במקום שרגילות שבאים אנשים ויפתחו להם מיד את הדלת, וחידש שגדר היתר "פתח פתוח לרשות הרבים" הוא אם אנשים מרגישים שיצטרכו לפתוח את הדלת אם נוקשים בדלת. ובאמת צריך עיון רב שהרי מפשיטות הגמרא והפוסקים ב"פתח פתוח" הכונה שיכול אדם להכנס לתוך החדר בכל עת, ולא אם השליטה ביד אלו שמתייחדים בפנים, וצריכים עיון דבריו.

 

תמצית הג' שיטות ונפקא מינות ביניהם לענין יחוד במעלית

שיטה ראשונה, לא נקרא יחוד רק בדלת נעולה. שיטה שניה, נקרא יחוד אף במקום שאין הפתח נעול, אם הוא מוגף. שיטה שלישית, ­­­­­­­ הכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם.

והנה נראה דעל פי ג' השיטות יש נפקא מינה לענין מעלית. לשיטה הראשונה שרק דלת נעולה נקרא יחוד, יש היתר לאיש ולאשה לבדם לעלות או לרדת במעלית, אפילו בשיעור "כדי טומאה", שהרי דלת המעלית אינה נעולה, ובכל רגע המעלית יכולה לעצור באיזו קומה ומישהו יכול להכנס.

אולם לשיטה השניה שיחוד הוא אף במקום שאין הפתח נעול אם הוא מוגף, לכאורה אין ההיתר של "פתח פתוח", מכיון שדלת המעלית מוגפת.

אך לשיטה השלישית שהכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם, לכאורה תלוי אם יש אנשים נוספים הנמצאים בבנין באותו הזמן, שאזי יש חשש שיכנסו למעלית בכל עת שיחפצו, או שגם יש לחלק בין שעות היום לשעות הלילה אם נמצאים שם.

 

שיטת המתירים במעלית

יש אחרונים שהתירו לאיש ואשה לבדם לעלות או לרדת במעלית, והביאו שתי סברות עיקריות להתיר. סברא ראשונה, אין ביחוד הזה שיעור "כדי טומאה". סברא שנייה, המעלית נחשבת כפתח פתוח שהרי מי שרוצה ליכנס לוחץ על כפתור מבחוץ והדלת נפתחת מאליה.

 

סברא ראשונה להתיר, אין ביחוד במעלית שיעור "כדי טומאה"

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו' סימן מ' קונטרס איסורי יחוד פרק כב) כתב, דדבר פשוט וברור הוא דאיסור היחוד כפי שמגדירו הרמב"ם (פרק כב מהלכות איסורי ביאה הלכה א') והשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב סעיף א') שדבר זה גורם לגלות ערוה, וכהגדרת המאירי מפני שהדבר מפתח ומבוא לגלוי ערוה, אין הגזירה והחשש שמא יגרום היחוד לקירבה וילכו אחר כך למקום אחר לסתירה וביאה, אלא הגזירה והחשש הוא שמא יגרום היחוד הזה כשלעצמו לגלוי ערוה. והוכיח דבריו מכמה מקומות.

הראשון, כך יוצא מפורש בגמרא וברש"י בקדושין (פ, ב) ובעבודה זרה (כה, א) ביסוד איסור היחוד של איש אחד אפילו עם שתי נשים, לפי שהנשים דעתן קלות ושתיהן תתרצנה לעבירה וביסוד ההיתר של אשה אחת עם ב' אנשים לפי שהאחד בוש מחבירו.

השני, כך יוצא מפורש גם בגמרא שם בקדושין (פא, ב) ביסוד ההיתר של לקיחת תינוקת לשמירה, לפי שיודעת לספר דברים ולכן לא תזנה לפניה לפי שהיא תגלה סודה.

השלישי, זהו גם נימוקי ההיתר של בעלה בעיר, ושל פתח פתוח לרשות הרבים, וכן ההיתר של הרמב"ם והשולחן ערוך להתיחד עם הרבה אנשים כשאשתו של אחד מהם שם, לפי שמירתתא ולא תזנה באותה שעה, וכמו כן זהו יסוד החילוק שבין כשרים ופריצים שלא יתביישו אחד מהשני. וכל זה לא שייך אילו היה יסוד האיסור גם מפני זאת דשמא יגרום היחוד לקירוב שיבואו על ידי כך לסתירה וביאה בפעם אחרינא, כמובן.

וראה גם בשו"ת חות יאיר (סי' עג) שכתב נמי בפשיטות דענין היחוד עיקרו מפני שעל ידי היחוד בלי רואה יתקפהו יצרו ולא ידע מזה איש עיי"ש. וכן בשו"ת בנין ציון (סי' קלח) כתב דיחוד הוא משום חשש זנות, וכל שמתיראים שיבא אדם ויראה אין חוששין לזה שיזנו, עיי"ש.

הרי מוכח וברור כאן, שכל המדובר וכל החשש הוא על שעת יחוד זה. ומכיון שכן, נראה לכאורה ברור לדינא דלשעה מועטת שאין בה כדי טומאה, דהיינו פחות משיעורא דלצלות ביצה ולגומעה, אין איסורא דיחוד. ואם כן נראה פשוט דמותר להתייחד בעליה במעלית בהיות ואין בהיחוד הזה שיעור לכדי שיעור טומאה, ואין הדבר בידם כלל לעכב התהליך של המעלית.

עוד הוסיף בציץ אליעזר, דכל יחוד שאין בו כדי שיעור ביאה לא חל עליה שם יחוד כלל, דאיסור יחוד שייך רק כשיש בו שיעור ביאה, וממילא לא שייך בכלל לדון בו מדין חצי שיעור. וכן גם לא שייך לחשוש שמא על ידי זה ישתהה, כשם שאין אנו חוששין לאסור ביחוד המותר בכגון פתח פתוח לרשות הרבים וכדומה לשמא יבואו לנעול במנעול, ועיין בציץ אליעזר שם (בפרק ח') בשם החקרי לב שכתב דהתורה נתנה בזה נאמנות לכל אחד שלא יבוא להתייחד.

וכן בשו"ת שבט הלוי (חלק ב' סימן קלא) כתב בענין איסור יחוד במעלית, דאף שנכתב הרבה בזה, לא נטה להחמיר רק אם יש שיעור יחוד בזה, אבל אם לא יגיע לשיעור יחוד פשוט להקל.

ובשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד' סימן סה אות טז) כתב בענין יחוד בפחות משיעור טומאה, דאם אי אפשר להיות היחוד אלא פחות מכדי שיעור טומאה, ליכא איסור יחוד, דבשביל חיבוק ונישוק לא גזרו אף שחיבוק ונישוק לאשת איש הוא דאורייתא. אבל אם מי שצריך ליכנס לא ידע שהיחוד לא היה אלא שיעור משהו, שלא כשיעור טומאה, אסור מפני החשד, ולכן לא יצויר להתיר אלא כשהיו שם שנים ויצא האחד לזמן שליכא שיעור טומאה.

וגם במעלית בבנינים גבוהים הרבה קומות, שבזמן עליית המעלית מקומה לקומה אין בזה כשיעור טומאה, אין בזה איסור יחוד. וסיכם בסוף דבריו, דלכן אם לא שייך לחוש שהיחוד יהיה כשיעור טומאה ליכא איסור יחוד.

 

סברא שנייה להתיר, המעלית כפתח פתוח

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ו' סימן מ' קונטרס איסורי יחוד פרק כב) כתב שמעלית נחשב כפתח פתוח, וכאיכא שומר עליהם, ועוד יותר מזה כאילו הדלת לא נעולה, דהרי מיד עם העליה כהרף עין למקום המבוקש תפתח הדלת, ואנשים מבחוץ מחכים בכל רגע לכניסה, ואם יתעכבו שם באיזה דרך שהוא תיכף ומיד ירגישו האנשים מכך. והרי זה כחוששין לשמא יבואו פתאום ויראו במעשיהם, דאין חוששין שיזנו, ואם כן פשוט הדבר להיתרא.

וכן התיר בשו"ת משנה הלכות (חלק ד' סימן קפז אות ב') על פי הסברא שמעלית היא כפתח פתוח, ולדינא אין איסור יחוד לעלות במעלית ואשה בפנים דידוע דהיום המעליות הם באופן שמי שרוצה ליכנס ללחוץ על כפתור מבחוץ והדלת נפתחת מאליה, ואם כן נראה דכהאי גונא הוה כפתח פתוח לרשות הרבים דליכא משום איסור יחוד, כמבואר בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כב סעיף ט') דבית שפתחו פתוח לרשות הרבים אין חשש להתיחד שם עם הערוה.

עוד כתב, דפשוט דבבית שהפתח פתוח לרשות הרבים אין שכיח כל כך שיכנסו בו אנשים מן השוק ואפילו הכי ליכא ביה משום יחוד, אם כן כל שכן במעלית שנכנסים בו אנשים תמיד. וכן מדין אשה שבעלה בעיר דמותרת להתייחד משום שיכול בכל עת לבא הביתה, והכי נמי כל שכן הוא שבכל עת יכול מי שהוא לבא במעלית, ולכן ליכא בו משום יחוד.

ולכן, רק הנכנס במעלית שאינה נפתחת מעצמה, ואינה עומדת על כל עליה כשמבקשין אותה לעמוד, ולוקח זמן הרבה עד כדי שיעור, כהאי גונא אם יראה שיש בו שיעור איסור אולי דאסור, ואפשר דגם כהאי גונא סוף סוף הוה כעין פתח פתוח לרשות הרבים כיון דיפתח מיד ובכל רגע חושב דילמא יפתח עכשיו. ולכן לדעת המשנה הלכות מדינא ליכא כאן איסור משום יחוד, והרוצה להחמיר על עצמו קדוש יאמר לו, אף שמדינא אין להחמיר.

 

טעמים שאין דין חצי שיעור ביחוד

המקילים הנ"ל ביארו דלדעתם לא שייך לאסור יחוד פחות מכדי שיעור ביאה מדין חצי שיעור, והביאו כמה סברות וראיות לזה. ובשו"ת ציץ אליעזר (שם) הביא כמה אופנים דומים שלא אומרים בהם חצי שיעור אסור.

אופן ראשון, בדומה לסברתנו זאת דלא שייך לאסור יחוד פחות מכדי שיעור ביאה מדין חצי שיעור, משום דפחות מזה לא נקרא שם יחוד כלל, כותב התפארת ישראל (בפ"ק דשבת בבועז סק"ד) לגבי עקירה בלא הנחה בשבת, דלכן לא נחשב חצי שיעור משום דעקירה או הנחה לחוד אין שם מלאכה עליה.

אופן שני, בשאגת אריה (סי' פא) כתב לענין איסור בל יראה בפסח דלא שייך לאסור בו חצי שיעור, משום דהא דחצי שיעור אסור מהתורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קאכיל, והאי טעמא לא שייך אלא באיסורא דאכילה, אבל גבי בל יראה אפילו אם ישלים אחר זמן לשיעור כזית, אינו עובר אלא על מכאן ולהבא משעה שהשלים לכשיעור. ואם כן כל שכן בנידוננו שגם עם הצירוף אי אפשר שיבוא במציאות לעולם לכדי שיעור מציאותי גם על להבא, דהצירוף לא יכול לעשות שיעור מציאותי של יחוד הראוי לביאה, ודאי שלא שייך בו דין "חצי שיעור אסור".

אופן שלישי, בתפארת ישראל (שם) כתב, דבגוונא שלא יוכל לבוא לכדי שיעור לא אמרינן דחצי שיעור אסור מהתורה, כמו שמצאנו לענין פחות פחות מד' אמות בשבת דמותר, וכן לענין אם עשה חצי מלאכה בבין השמשות במוצאי שבת או אכל חצי שיעור או עשה חצי מלאכה בבין השמשות דמוצאי יום הכיפורים, או אכל חצי שיעור חמץ בבין השמשות דמוצאי פסח עיי"ש, והקדימו בזה הצל"ח (פסחים מד, א) עיי"ש. ואם כן הוא הדין לענינינו, כיון שהרי לא יוכל לבוא במציאות לכדי שיעור.

וראה מה שכתב בזה בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי נג), ועיין גם בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' קנד), והדברים עתיקים. ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז' סימן מג, וגם בחלק ח' סימן כז אות ד').

ובשו"ת משנה הלכות (חלק ד' סימן קפז אות ב') כתב דיש לעיין קצת, כיון דבשעת עליה מעליה לעליה או בשעת ירידה יש שם קצת זמן שהם מסוגרים יחד ולא יכול איש ליכנס שם, מכל מקום גם הא לאו תברא הוא, דנראה חדא דהרי המעלית עולה במהירות הרבה כך שלעולם ליכא זמן בין עליה לעליה שיהיה שיעור יחוד דהיינו כדי לצלות ביצה קלה. וכיון דליכא זמן זה ליכא כאן איסור יחוד, ועל רגע כמימרא לא אסרו יחוד.

ואף אם נדחוק לומר דהוה כחצי שיעור דאסור מהתורה, נראה דהכא ליכא דין חצי שיעור כיון דעיקר האיסור הוא משום ביאה וכיון דאינו יכול לבעול בזמן קצר כזה אם כן ליכא למימר דהוה כחצי שיעור, שהרי במציאות אינו יכול לבעול, וליכא לאיצטרופי גם כן. וידוע שיטת הפוסקים דבמקום שאינו יכול לבא לשיעור שלם לכולי עלמא חצי שיעור מותר מהתורה.

ובשו"ת משנה הלכות במקום אחר (חלק ו' סימן רכד) ביאר את דבריו שם בענין חצי שיעור באיסור יחוד, דהכא ליכא דין חצי שיעור כלומר הגם דבעצם דין יחוד בסתם יש בו דין חצי שיעור, אבל הכא במעלית ליכא חצי שיעור, והטעם בזה שכוונתו לנודע ביהודה והשאגת אריה.

ועוד דהא דחצי שיעור אסור מהתורה הוא מטעם דחזי לאיצטרופי, ובכל איסורין דליכא בהו לאיצטרופי וכגון האוכל חמץ חצי שיעור ברגע אחרון של פסח או חצי שיעור ברגע אחרון של יום הכיפורים, שאין עוד שהות להשלים עד כשיעור, או נזיר ביום שלשים, כהאי גונא לכולי עלמא חצי שיעור מותר מהתורה. ולכן כתב דאפילו נימא משום חצי שיעור, ליכא הכא, כיון דאי אפשר לבעול בזמן קצר כזה שהמעלית עולה מעליה לעליה. ואם כן הכא כיון דאי אפשר לבא לשיעור שלם במעלית לכן שפיר כהאי גונא חצי שיעור מותר מהתורה וליכא בזה דין חצי שיעור כלל.

ולזה כיון למה שאמר בתשובה הראשונה הנ"ל שהמעלית עולה במהירות רבה כך שלעולם ליכא זמן בין עליה לעליה שיהא שיעור יחוד, וכיון דליכא זמן יחוד לעולם יחד, אם כן ליכא איסור יחוד על רגע כמימרא כיון דאי אפשר יותר.

 

אף המהרי"ל דיסקין יודה דאין כל איסור במעלית

ובאמת כתבו המקילים, שאף המהרי"ל דיסקין הנ"ל הסובר דלענין יחוד אף פחות מכדי ביאה אסור, יודה דאין כל איסור יחוד במעלית. כפי שהביא המנחת יצחק (חלק ד סימן צד) שראה מחלקים, דבנדונו מיירי המהרי"ל דיסקין באופן דהמקום ראוי לשיעור יחוד, ורק הם נכנסו על דעת לצאת מיד, מה שאין כן היכא דאין המקום ראוי לשיעור טומאה, גם הוא יודה דלאו יחוד הוא כלל, ולא שייך לאסור אף מטעם חצי שיעור.

וכן בשו"ת ציץ אליעזר (שם) כתב דכפי הנראה כל עיקר טעמו של המהרי"ל דיסקין בזה לאיסורא הוא מפני שהרי סיפק בידו לבעול, וגם מפני שאנו חוששין שעל ידי זה ישתהה שם ויבעול, וכפי שכתב המהרי"ל דיסקין בסוף תשובתו. ונראה לכן ברור שאם זה בגוונא שאין הדבר בידו להשהות שם לכדי שיעור ביאה, ולא יהא הדבר סיפק בידו, בכהאי גונא יודה גם המהרי"ל דיסקין דאין כל איסור בזה.

גם בשו"ת משנה הלכות (חלק ו' סימן רכד) כתב דלא דמי להא דהמהרי"ל דיסקין, דהתם השאלה במי שמתיחד עם אשה בבית או כיוצא בו שראוי הוא להתייחד שם יותר אלא שאין רצונו לשהות שם יותר, כהאי גונא צדקו דברי הגאון זצ"ל דודאי כל יחוד כן הוא שקודם מתייחד חצי שיעור ואחר כך שיעור.

ואין לומר דמכל מקום גם הכא בידו הוא להעמיד המעלית באמצע על ידי הכפתור שנעשה שם לעמערזענסי בלע"ז, דאין זה כלום. חדא דאם כן נאסור נמי בדלת שאינו נעול דקיימא לן בשולחן ערוך (א"ע סי' כא) דאינו בכלל יחוד, וניחוש שמא ינעול כיון דבידו לנעול וכיוצא בזה. אבל פשוט דאנן לא חיישינן שיעשה מעשה רשע ואיסור. גם מי יימר דהאשה תניחנו להעמיד המעלית כדי שישהה שיעור יחוד. אבל המתייחד עם אשה בבית שפיר אסור אפילו חצי שיעור.

ועיין בציץ אליעזר (חלק ו' סימן מ' קונטרס איסורי יחוד בפרק ח') בשם החקרי לב שכתב דהתורה נתנה בזה נאמנות לכל אחד שלא יבוא להתייחד.

 

שיטת המחמירים - מותר רק בשעת הדחק

מצד שני, יש אחרונים שמחמירים וסוברים שאסור לאיש ואשה לבדם לעלות או לרדת במעלית (אלא בשעת הדחק), אפילו בפחות משיעור "כדי טומאה", ועיקר סיבתם להחמיר מכיון שחצי שיעור אסור מהתורה.

בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן סה) דן בענין אם יש במעלית משום איסור יחוד, וכתב  דבאמת לא מצינו בשולחן ערוך ובפוסקים שיהיה איזה שיעור לאיסור יחוד, וכן משמע מדברי הבית שמואל (ס"ק ט') וז"ל: בלילה אסור להתיחד משום דחיישינן שמא ישן אחד, ואף על גב דאפשר לו להקיץ חבירו מכל מקום בינו לבינו מתיחד עמה וכו'. משמע דאיסור יחוד אף בשהות מעט אסור.

ועיין ברמב"ן (ספר המצוות מצוה שנג) שכתב, דחיבוק ונישוק לערוה דכל דמתהני מאיסורא אסורה כענין בחצי שיעור, הרי דגם בענינים אלו שייך חצי שיעור, אם כן ממילא אף כשיהיה איזה שיעור לאיסור יחוד נאסר לכתחילה אף החצי שיעור.

ובהמשך דבריו כתב בחלקת יעקב דבענינינו בנידון איסור יחוד במעלית יש היתר רק בשעת הדחק, ופסק כך אף אם יש חלון בפתח המעלית שרואין לשם, כדלקמן.

גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד' סימן צד אות ח - י) כתב דלנתבאר שבשעת הדחק אם אין בשיעור של עליית וירידת המעלית כדי שיעור טומאה, יש לומר דאין בזה משום יחוד. וכתב דאם צדק בדבריו היה אפשר להגביל הזמן על ה' מינוט.

 

שיטת המחמירים - יחוד במעלית ישירה בבנינים גבוהים

בשו"ת בצל החכמה (חלק ב סימן ע) נשאל מאברכים הדרים בבנינים גבוהים ולפעמים גם בקומה העשרים ולמעלה ממנה, והם עולים אל דירתם ויורדים ממנה באמצעות מעלית, ודרך תשמישתה של מעלית זו, שאם לוחצים על דרך משל על כפתור מספר עשרים, אז תעלה המעלית עד קומה ההיא ואי אפשר להעומד בחוץ להעמידה באמצע עלייתה. וכן כשהוא למעלה ולוחץ על דרך משל על הכפתור המסומן לקומת קרקע, הרי היא תרד עד למטה מבלי שיוכל מישהוא מבחוץ להעמידה.

על כן רצון אברכים הנ"ל לדעת אם שייך במעלית זו איסור יחוד כשיזדמן לאחד מהם לעלות או לרדת ביחד עם אשה אחת בלבד. והיות כי אברכים אלה ממהרים הרבה פעמים בבוקר לעבודתם, ואם בכל פעם שיזדמן להם לרדת עם אשה אחת בלבד יצטרכו למנוע עצמם מלרדת עמה ושוב לחכות עד שיהא אפשר להם לרדת, יאחרו לצאת לעבודתם.

ובתשובתו הקדים לשון השולחן ערוך (אה"ע סי' כב סעי' א') אסור להתייחד עם ערוה מהעריות וכו' שדבר זה גורם לגלות עריות וכו' עכ"ל, והוא לשון הרמב"ם (פכ"ב מאיסורי ביאה ה"א). ויש לעיין בכונת השולחן ערוך והרמב"ם אם כוונתם לומר שדבר זה גורם לגלות ערוה בשעה שמתייחד עמה, או שעל ידי שיתייחד עמה עתה יבא לגלות ערוה בפעם אחרת, והביא בדבריו נפקא מינות ושיטות לכאן ולכאן.

ובתוך אריכות דבריו (שם אות יג) חידש דאפשר לומר כי מהתורה לא נאסר יחוד רק כשאפשר לבעול באותה שעה, וממילא שאין חוששין ליחוד רק כשיש שהות לבעול, רק רבנן גזרו על כל יחוד שאפשר שיגרום לגלות ערוה לאחר זמן.

ועיין פרישה (סי' כב ס"ק א') שכתב דלא גזרו בית דינו של דוד אלא בישראלית דיכולה לבא לידי עריות, דאם יתיחד עם זו יתיחד עם הערוה, מה שאין כן בכותית, עכ"ל, הרי דמצינו גזירה דרבנן ביחוד מחששא שעל ידי זה יבא לגלוי עריות ממש אחר זמן בהזדמנות אחרת.

מעתה בענינינו במעלית בבנין גבוה שכנראה עליית המעלית ישר עד לקומות הגבוהות וכן הירידה מהם עד לקומת הקרקע אינה לוקחת זמן שיהא בו כדי שיעור טומאה, ואם כן לפי תשובות אמרי אש ומהרי"ל דיסקין הנ"ל לא שייכא בזה חששא דיחוד כלל.

וגם לפי מה שהוכיח שם בדעת רש"י, הר"ן והר"י הזקן, דגם באין שהות לבעול שייך איסור יחוד, דשמא על ידי כך יבא לבעול לאחר זמן, מכל מקום יש לומר דהיינו מדרבנן דוקא.

ולדעת התוספות, הרמב"ם, הריטב"א, הרא"ש ועוד פוסקים דסברו שאסור לאיש אחד להתיחד עם נשים הרבה משום דדעתן קלות ומחפות זו על זו, אפשר לומר דלא נאסר יחוד רק מחששא שמא יבעול באותה שעה ואם כן ממילא שאין לאסור יחוד רק בדאיכא שהות כדי לבעול.

על כן למרות שלכתחילה כל מה שהוא בגדר יחוד יש להזהר מלהתיחד גם בדליכא שהות כדי לבעול, מכל מקום בשעת הדחק כבנושא דידן בודאי יש להקל.

בסוף דבריו כתב דעולה להלכה בנידון זה: א. כל שהוא בגדר יחוד יש להזהר אפילו כשאין שהות כדי שיעור ביאה, ב. כשיש שהות כדי שיעור ביאה עוברים על איסור יחוד דאורייתא גם אם למעשה אינם מתיחדים כדי שיעור טומאה, ג. גם אם מתיחד עם שתי נשים או נשים הרבה סגי בכדי שיעור ביאה אחת, ד. אם איסור יחוד מחששא דשמא יבעול באותה שעה הוא, אז בהיה שהות כדי שיעור ביאה ונתיחדו, עברו כל רגע על איסור יחוד דאורייתא עד שהגיע הרגע שממנו והלאה כבר אין שהות לבעול כי באותו רגע פקע מהם איסור יחוד דאורייתא, ה. בשעת הדחק מותר לאיש אחד ואשה אחת לעלות ולרדת במעלית גם אם אי אפשר לעצור המעלית מבחוץ, כל שאין שוהים בה כדי שיעור טומאה.

בנידון זה נשאל גם בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד' סימן צד) בדבר הבתים הגבוהים שבנו הסיטי שהם כמו י"ט וכ' קומות, ועשו מעלית, וכשמפעיל על הכפתור לילך למעלה או למטה לאיזה קומה שיהיה, שוב אי אפשר להעומד בחוץ להפסיק הסדר, אם יש חשש יחוד כשיסעו יחד איש ואשה בסדר כזה בלי שום מפריע, ומה יעשו אברכים שחשים ורצים לעבודה ולא יוכלו להמתין הרבה.

ועיין שם בסוף דבריו שכתב דבזה היה נראה לדעתו לומר שיש להקל בשעת הדחק, דלא שייך  יחוד במעלית היכא דאין שהייה כשיעור טומאה כנ"ל.

 

האם יש דרכים להתיר אף לשיטת המחמירים ואף כשיש כדי שיעור טומאה

אף לשיטת המחמירים, יש לעיין אם יש להתיר לאיש ואשה לבדם לעלות או לרדת במעלית באופן שלפני שנסגרת דלת המעלית ילחצו על איזה כפתור שעל ידי כך תעצור המעלית בהכרח באחת הקומות הבינים ושם תפתח הדלת מאליה ויתבטל היחוד. או באופן שיש חלון בפתח המעלית שיכולים לראות את הנעשה במעלית. או במעלית שיש בה מעגל סגור במשרד וכדומה שיכולים כל העת לראות מי נמצא במעלית.

 

היתר ראשון, לחיצה על כפתור דלת המעלית לפני שתיסגר

בשו"ת בצל החכמה (חלק ב' סימן ע') חידש עצה להתיר אפילו  כשיש בו כדי שיעור טומאה, כך שגם מי שדר בקומה גבוהה מאד באופן שיש לחוש שבמשך הזמן שהמעלית תרד משם עד לקומת הקרקע יש בו כדי שיעור טומאה. ועצתו להתיר בשעת הדחק על ידי שמיד כשיכנס למעלית ועדיין הדלת פתוחה שבודאי אין בו עדיין איסור יחוד, ילחוץ על איזה כפתור שעל ידו תעצר המעלית באחת הקומות שבין קומת דירתו ובין קומת הקרקע באופן שעד לשם בודאי אין כדי שיעור טומאה.

וכיון ששם תהא נפתחת הדלת בהכרח ויתבטל היחוד, ממילא מעיקרא כשנסגר דלת המעלית אין כאן שהות כדי לבעול עד שתעצר באמצע הדרך באחת הקומות, ומשם עד למטה לקומת הקרקע גם כן אין כדי שיעור טומאה. ואם חושש שיש משם עד למטה כדי שיעור טומאה אז כשתעצר המעלית באמצע ירידתה באחת הקומות ותפתח הדלת ילחוץ עוד פעם על איזה כפתור בעוד הדלת פתוחה כדי לעצור המעלית באחת הקומות הבינים.

בסוף דבריו כתב דעולה להלכה, דבאיש ואשה לבדם שעליתם או ירידתם במעלית השוהה כדי שיעור טומאה, והוא שעת הדחק, אז לפני שנסגר דלת המעלית ילחצו על איזה כפתור שעל ידו תעצור המעלית בהכרח באחת הקומות הבינים, ושם תפתח הדלת מאליה ויתבטל היחוד.

 

היתר שני, אם יש חלון בפתח המעלית שרואים לשם

לפי שיטת המחמירים, יש לדון במעלית שיש בה חלון שרואים דרכו לתוך המעלית מבחוץ, אם יש להתיר איש ואשה לבדם לעלות או לרדת במעלית כזו (אף בשיעור "כדי טומאה"), מכיון שזה נחשב להיות כפתח פתוח לרשות הרבים.

אכן חלון הפתוח לרשות הרבים, כתבו אחרונים שהוא כפתח (נובי"ק אבן העזר סימן עא), כל שנראה ממנו היטב ואי אפשר  לו להסתיר את עצמו שלא יראוהו דרך החלון (עזר מקודש אהע"ז כב סוף ס"ט). וכן כתבו אחרונים שאם יכולים לראות דרך החלון מבית הנמצא בצדו, אפילו אם הנמצאים באותו הבית אין יכולים לראותו אלא אם כן הם עומדים על ספסל, ובלבד שספסל שכיח שם, מותר להתייחד שם (שו"ת מהרש"ם ח"ב במפתחות לאבן העזר סימן עו).

ובשו"ת אגרות משה (אבן העזר חלק ד' סימן סה אות ב') כתב, דבחלון הפתוח לרשות הרבים או לחצר שנמצאים שם הרבה אינשי, אם הוא למעלה ממקום שיכולין לאינשי שמחוץ לראות דרך שם אסור, ואף אם אפשר לטפס וליכנס אסור, דאין דרכן של אינשי ליכנס באופן כזה ולא מירתתי. ואם הוא חלון למטה שיכולין לראות אינשי שמבחוץ, אז אם דרך החלון יכולין לראות גם בחדרים האחרים קצת יש להתיר. ואף אם אין יכולין לראות אבל יכולין להרגיש מה שנעשה שם יש להתיר, ואם איכא חדר אחד שאי אפשר להרגיש אלו שמבחוץ אסור.

ולכן, לענין יחוד במעלית כתב בשו"ת מנחת יצחק (שם) דבזמן שיש חלון לפתח המעלית, שרואים שם בשעה שהולך דרך הדיוטאות, אז אפילו אם לא יפתח הדלת תוך זמן כדי שיעור טומאה, כי הולך עד למעלה או למטה הרבה קומות, מכל מקום כיון שרואין בתוכו בין קומה לקומה, הוי כפתח פתוח.

אולם בשו"ת חלקת יעקב (אבן העזר סימן סה) כתב, דאף אם יש חלון מותר רק בשעת הדחק, ובין דבריו ביאר שהחלון בפתח המעלית שרואין לשם נחשב כפתח פתוח, ובשעת הילוך המעלית רואין את הנעשה בתוך המעלית רק באותו רגע שהולך המעלית בין הקומות, והוא ממש זמן מועט, אך שאר הזמן אין רואים את הנעשה במעלית, וכמו שכתב הכסף משנה (פרק א' מחמץ ה"ז) לענין חצי שיעור אסור, דמשמע שאסור אפילו מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל.

ובדבריו הביא מספר היראה לרבנו יונה (נרמז במפתחות מהרש"ם ח"ב סימן עו) שכתב וז"ל: וטוב ליזהר אפילו בפתח פתוח לרשות הרבים מלשבת עם אשה אחת עכ"ל, אכן כאמור דבענין ההיתר במעלית עם פתח פתוח שרואים לשם כל ההיתר הוא רק בשעת הדחק.

 

היתר שלישי, מעלית שיש בה מעגל סגור

בשו"ת משנה הלכות (חלק ד' סימן קפז אות ב') נשאל בדבר הנכנס למעלית שיש בה מעגל סגור באופן שבמשרד רואים מה שנעשה במעלית, אי הוה כדין בית שיש בו חלונות ומותר ליכנס או לא.

ובתשובתו כתב דמה שהיה פשוט לשואל שיש במעלית משום יחוד אינו פשוט, ואדרבה נראה לדינא דאין איסור יחוד לעלות במעלית אם יש אשה בפנים, דידוע דהיום המעליות הם באופן שמי שרוצה ליכנס לוחץ על כפתור מבחוץ והדלת נפתח מאליה, ואם כן נראה דכהאי גונא הוה כפתח פתוח לרשות הרבים דליכא משום איסור יחוד.

אמנם בסוף דבריו כתב דבמקום שיש כעין מעגל סגור במשרד שרואים כל העת את הנעשה במעלית, מותר ליכנס, עכ"ד. נמצא מדבריו דמלבד ההיתר הנ"ל שמעיקר הדין מותר לאיש ואשה לבדם לעלות או לרדת במעלית, משמע שהמשנה הלכות היה מתיר באופן שיש מעגל סגור שבמשרד רואים מה שנעשה במעלית.

 

אם צריכים לפתוח את המעלית מבפנים

ועיין בקובץ תשובות למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א (חלק ג' אבן העזר סימן קפז) שכתב דאיסור חצי שיעור הוא רק באופן דחזי לאיצטרופי, וכאן הרי אם בתחילה כוונתו להתייחד רק על רגע (ונניח לדוגמא דהשיעור לצלות ביצה ולגומעה לוקח שני רגעים), נמצא דברגע אחד אין בו כדי להצטרף.

אכן כל זה אם נאמר שכל ענין יחוד איננו איסור מצד עצמו, אלא שלא יבא לידי תקלה. אך אם נאמר שהוא איסור בפני עצמו, וכל שכן לפי מה שביאר שהוא מילתא דקריבה לעריות, הרי איצטרופי מצטרפי הני תרי הרגעים, ונמצא דהתייחד שיעור יחוד ועבר על דאורייתא.

עוד כתב שם, דמכאן יש לדון שאסור להתייחד במעלית, אמנם באלה שמסודרים כשהם מגיעים לתחנה נפתחים הדלתות מאליהם, וברגע מגיעה למחוז חפצה, אין בזה איסור יחוד.

גם יש לדון להיתירא באלה שאינן נפתחות מאליהן, מכל מקום בהגיעם לתחנה הדלת לא נעולה, וכל מי שרוצה להשתמש בה בידו לפותחה ולהכנס בה, יש לומר שאין בזה משום יחוד אף שאין לדמותו לפתח פתוח לרשות הרבים ששמה מעולם לא היה יחוד, מה שאין כן כאן, מכל מקום בלי פעולה מצדו לסגור את המעלית, אין בו יחוד שהרי אפשר לפותחו. אך במקרה והוא צריך לפתוח את הדלת, ואם לא יפתח אי אפשר להיכנס בו, בודאי יש בו איסור יחוד.

 

סיכום הענין

נחלקו האמרי אש והמהרי"ל דיסקין אם נאמר חצי שיעור שאסור אף באיסור יחוד. ולכאורה, נראה דאחת הנפקא מינות ביניהם הוא לענינינו אם מותר באיש ואשה או איש עם שתי נשים לעלות או לרדת יחד במעלית בשיעור זמן פחות מ"כדי טומאה".

מדברי האמרי אש דאיסור יחוד לא שייך רק היכא שמתיחדים למעשה כדי שיעור טומאה, משמע דאין בזה איסור. אולם לדברי המהרי"ל דיסקין דלענין יחוד אף פחות מכדי ביאה אסור, לכאורה יש בזה איסור.

גם אם נניח שחצי שיעור שאסור שייך אף ביחוד, ואסור להתייחד אם אשה אפילו בזמן כל שהוא, יש עוד לדון אם ההיתר של "פתח פתוח לרשות הרבים" שייך במעלית, ולכן מותר לאיש ואשה  או איש עם שתי נשים לעלות ולרדת יחד במעלית, ואין בזה איסור יחוד.

כמה שיטות נאמרו בגדר ההיתר של "פתח פתוח לרשות הרבים" דאין חשש שיתייחד עמה. שיטה ראשונה, לא נקרא יחוד רק בדלת נעול. שיטה שניה, נקרא יחוד אף במקום שאין הפתח נעול, אם הוא מוגף. שיטה שלישית,­­­­­­­ הכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם.

ונראה דעל פי ג' שיטות אלו, יש נפקא מינה לענין מעלית. לשיטה הראשונה שרק דלת נעולה נקרא יחוד, יש היתרבאיש ואשה או איש עם שתי נשים לעלות ולרדת יחד במעלית אפילו בשיעור "כדי טומאה", שהרי דלת המעלית אינה נעולה, ובכל רגע המעלית יכולה לעצור באיזו קומה ומישהו יכול להכנס.

לשיטה השניה שיחוד הוא אף במקום שאין הפתח נעול אם הוא מוגף, לכאורה אין ההיתר של פתח פתוח מכיון שהדלת מוגפת.

אך לשיטה השלישית שהכל תלוי אם מתיראים בכל עת שיבא אדם לשם, לכאורה כל הדין הוא אם יש אנשים נוספים הנמצאים בבנין באותו הזמן, שאזי יש חשש שיכנסו למעלית בכל עת שיחפצו, או שגם יש לחלק בין שעות היום לשעות הלילה אם נמצאים שם.

יש אחרונים שהתירו באיש ואשה או איש עם שתי נשים לעלות ולרדת במעלית, והביאו שתי סברות עיקריות להתיר. סברא ראשונה, אין ביחוד הזה שיעור "כדי טומאה". סברא שנייה, המעלית נחשבת כפתח פתוח שהרי מי שרוצה ליכנס מדגיש כפתור מבחוץ והדלת נפתחת מאליה.

ובאמת כתבו המקילים שאף המהרי"ל דיסקין הנ"ל הסובר דלענין יחוד אף פחות מכדי ביאה אסור, יודה דאין כל איסור יחוד במעלית. כפי שהביא המנחת יצחק (חלק ד סימן צד) שראה מחלקים, דבנדונו מיירי המהרי"ל דיסקין באופן דהמקום ראוי לשיעור יחוד, ורק הם נכנסו על דעת לצאת מיד, מה שאין כן היכא דאין המקום ראוי לשיעור טומאה כמו מעלית, גם הוא יודה דלאו יחוד הוא כלל, ולא שייך לאסור אף מטעם חצי שיעור.

מצד שני, יש אחרונים שמחמירים וסוברים שאסור באיש ואשה או איש עם שתי נשים לעלות או לרדת במעלית אלא בשעת הדחק, אפילו בפחות משיעור "כדי טומאה", ועיקר סיבתם להחמיר מכיון שחצי שיעור אסור מהתורה.

אולם אף לשיטת המחמירים, יש להתיר באיש ואשה או איש עם שתי נשים לעלות ולרדת במעלית שיש חלון בפתח המעלית שיכולים לראות את הנעשה במעלית, וגם במעלית שיש בה מעגל סגור במשרד וכדומה שיכולים כל העת לראות מי נמצא במעלית.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות