תפריט
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (טז, א)

 

איתא בירושלמי (יומא א, א) דלכך מזכיר הכתוב את מיתת בני אהרן בפרשת יוה"כ ללמדך שכשם שיוה"כ מכפר על בנ"י כך מיתתן של צדיקים מכפרת, ואיתא עוד בגמרא (כתובות קג, ב) ביומא דאשכבתיה דרבי, יצאה בת קול ואמרה "כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם הבא".

ויש לדקדק למה נקט הש"ס לשון "כל" ולא נקט סתמא "מאן דהוה באשכבתיה דרבי", מה משמיענו "כל" זה.

אך בגמרא (יומא פה, ב) ישנה מחלוקת בענין כפרת יוה"כ, דרבנן סברי דיוה"כ מכפר רק אם עשה תשובה ורבי סבר שכל עבירות שבתורה בין אם עשה תשובה ובין אם לא עשה תושבה הרי שיוה"כ מכפר, וא"כ י"ל דאף דרבי היה יחיד ויחיד ורבים הלכה כרבים, אבל ביום פטירתו פסקו הלכה כמותו. וכיון שמיתת צדיקים מכפרת כמו יוה"כ, לכן "כל" מי שהיה באשכבתיה דרבי זכה לעולם הבא אפילו מי שלא עשה תשובה, כיון שמיתת רבי כיפרה עליו ובאותו יום פסקו הלכה כמותו.

(רבי יצחק אלחנן ספקטור)

 

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו (טז, א)

 

ויעוין במדרש רבה אחרי מות (כ, ח) בר קפרא בשם רי ירמיה בן אלעזר אמר, בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה ועל הקרבה על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

ויל"ע דבשלמא שלא נטלו עצה ממשה ואהרן הוא תביעה דמן הסתם היו מייעצים להם שלא לעשות את שעשו. אכן צ"ע איזו טענה היא שלא נטלו עצה אחד מן השני והרי שניהם עשו יחדיו את הדבר, וא"כ בודאי שהיו מייעצים האחד לחבירו לעשות הדבר.

אולם חזינן מהכא גודל הענין של ההתיעצות ולהמלך האחד בחבירו. ועל כן זוהי הטענה על נדב ואביהוא שאולי אם היו מתיעצים שוב בענין ואפילו האחד עם חבירו, אולי היו נמנעים מלעשות הדבר.

(רבי משולם דוד הלוי סאלאווייציק שליט"א)

 

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת וגו' כי בענן אראה על הכפורת (טז, ב)

 

ולכאורה הרי ביום הכיפורים מותר לכ"ג ליכנס לקודש הקדשים, וא"כ היה מן הראוי לומר 'ואל יבוא בכל עת אלא בעשור לחודש'.

עוד יש לדקדק הא דסיימה התורה ואמרה 'כי בענן אראה על הכפורת', דמה ענין ענן זה לאיסור כניסה לקודש הקדשים.

ונראה דה"ק, 'כי בענן אראה על הכפורת', כלומר, דבשעה שהמחתה עומדת בפנים וענן הקטורת עולה מותר לבוא, ושפיר אתי לפ"ז דביוה"כ מותר לבוא.

עפ"ז מיושב, הא דהשבעו את הכ"ג בערב יוהכ"פ שאינו צדוקי, דלכאורה מה הוצרכו לשבועה זו, דממה נפשך, אם הוא צדוקי א"כ הרי אינם מודים בקידוש החודש, ואין יום זה יום הכיפורים, ובלא"ה אסור ליכנס דלשיטתם מתחייב מיתה בכך.

אך לפי המבואר ניחא שפיר, דכיון דסוף סוף איכא ענן הקטורת. א"כ אף אם אין זה יום הכיפורים היה מותר ליכנס, ולכך היו זקוקים להשביע את הכ"ג שאינו צדוקי.

(חתם סופר)

 

דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו'. בזאת יבא אהרן אל הקודש (טז, ב-ג)

 

צריך ביאור בדבר שמלשון הפסוק משמע שתלויים זה בזה ולכאורה הרי שני דינים המה, הא' הוא לאו ליכנס אל קודש הקדשים, ויש ענין אחר של עבודת יום הכפורים על דיניה ופרטיה, שאז בלבד הורשה הכהן ליכנס בקודש פנימה.

הנראה לומר בזה דאכן תלויים זה בזה שהכהן גדול בשעה שנכנס לקודש הקדשים ביום הקדוש, עליו להבין ולהשכיל שהמקום אשר נכנס עתה הוא מקום קדוש, שאינו יכול ליכנס שם כי אם פעם אחת בשנה, ואז כשיעשה העבודה הרי היא תהיה באופן שונה לגמרי מאשר יחשוב שקודש הקדשים הוא מקום עבודה ככל מקומות העבודה בביהמ"ק. עד שאפשר שכ"ג עם הארץ וכדוגמת הכהנים ששימשו בבית שני אשר יעשה העבודה בפנים בהעדר המחשבה הנאותה, אולי תפסל עבודתו שם.

ולפי זה נמצא שאם הכ"ג יבין חומר המקום יהיה לו מצד הדין היתר ליכנס בו בשאר פעמים, רק משום "הוקר רגלך מבית רעך" (משלי כה, יז), היינו שבגלל ההרגל עלולה להיפגם יראתו מן המקום הזה, לכן יכנס רק פעם אחת בשנה. אך לא כן משה רבינו שהותר ליכנס בכל פעם, וכמ"ש הרמב"ן כאן, וייתכן דהיינו משום שמשה היה יודע ומרגיש תדיר את קדושת המקום.

(קול רם - רבי משה פיינשטיין)

 

ורחץ במים את בשרו ולבשם (טז, ד)

 

פירש רש"י, אותו היום טעון טבילה וכו' ובכל חליפה טעון טבילה, ושני קידושי ידים ורגלים מן הכיור.

וקשה מאד שהרי שנינו בהדיא (יומא מג, ב) דבכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור וביוה"כ מקדש מקיתון של זהב, ואיך כתב רש"י דבאותו היום מקדש ידיו ורגליו מן הכיור.

ויש ליישב בהקדם הא דשנינו (זבחים כא, ב כב, א) א"ר יוסי ברבי חנינא כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו וכו', מיתיבי כל הכלים מקדשין בין שיש בהן רביעית בין שאין בהן רביעית ובלבד שיהו כלי שרת, אמר רב אדא בר אחא בקודח בתוכו (רש"י קודח דופנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויונק מימי הכיור ומוציא), והא "ממנו" אמר רחמנא, "ירחצו" לרבות כלי שרת. ובתוס' שם (ד"ה והא ממנו) פי' דקאי אהא דשני בקודח מתוכו, ופריך והא ממנו אמר רחמנא דאין לקדש אפי' קודח אלא אם כן יהא כמוהו שיהא בו כשיעור.

והנה לדעת התוס' דפירכת הגמ' היתה דחסר שיעור, צריך להבין מאי מתרצינן בגמ' "ירחצו" לרבות שאר כלי שרת. וביאר הגרי"ז דלדעת התוס' ליכא ענין בכיור דוקא אלא כל קידוש ידים ורגלים מכלי שרת שיש בו כשיעור ד' כהנים הרי הוא חשוב כקידוש מכיור, וא"כ כלי שרת שיש בו שיעור ד' כהנים לא בעי ריבוי ד"ירחצו", וע"כ צריך רק לרבות כלי שרת שהוא פחות מכשיעור ד ' כהנים.

א"כ י"ל דהא דתנן ביומא דביוה"כ מקדש מקיתון של זהב, הך קיתון החזיק שיעור מים דד' כהנים ושפיר חשיב כיור. ואתי נמי שפיר מש"כ רש"י דטעון קידוש ידים ורגלים מן הכיור, ולא תקשי דביוה"כ קידש מקיתון של זהב, דלפי המבואר אף ביוה"כ היתה מצות כיור רק שאין ענין בכיור דוקא אלא כל כלי שרת כשיעור ד' כהנים הוי כיור.

אלא שהתוס' (יומא מד, ב ד"ה והיום) כתבו דהא דביוה"כ מקדש מקיתון של זהב היינו מדכתיב "ירחצו" לרבות שאר כלי שרת. אלמא דבעינן קרא ד"ירחצו" למילף נמי על כלי שרת שיש בו כשיעור ד' כהנים.

ועוד שבירושלמי (יומא ד, ה) על הא דתנן "והיום מן הקיתון של זהב", איתא אמר ר' יונה חוץ מקידוש הראשון, א"ר יוסה ואפילו מקידוש הראשון. מתניתא פליגא על רבי יונה, כל הכלים שהיו במקדש היו ראויין לקידוש ידים ורגלים, פתר לה חוץ מקידוש הראשון. הרי נראה מהירושלמי דקיתון של זהב לא חשיבא כיור, ורק נכלל בריבוי דכל כלי שרת ודלא כמש"כ וצ"ע.

(רינת יצחק)

 

ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעולה (טז, ה)

 

לכאורה יפלא שחטאתו של אהרן ביום הכיפורים הוא פר ואילו קרבן העם לה' לחטאת הוא רק שעיר, והרי מן הראוי היה להטיל על ציבור שלם קרבן גדול יותר מאשר מוטל על הכהן גדול שהוא יחיד, או עכ"פ קרבן שוה כמו שמצינו שהכהן המשיח וגם הציבור שוים להביא פר על העלם דבר.

אך הנה מצינו (יומא סא, א) דר"ש אומר כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל בטומאת מקדש וקדשיו, כך דם הפר מכפר על הכהנים בטומאת מקדש וקדשיו.

א"כ, מאחר שפרו של הכהן בא לכפר גם על אחיו הכהנים הנמצאים תמיד בבית המקדש, ועלולים להיכשל בחטא זה של טומאת מקדש וקדשיו, לפיכך צריך הכה"ג להביא קרבן גדול יותר גם עבורם, משא"כ הציבור המרוחק בתכלית מאהל מועד, והופעתו במחיצת העזרה היא רק לעתים רחוקות, בוודאי סגי להו בקרבן קטן יותר שהרי אינם נכשלים הרבה בטומאת מקדש וקדשיו.

(אזנים לתורה)

 

והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו (טז, ו)

 

ופירש"י מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו, והיינו אשתו.

ויל"ע דבשלמא כשאדם מתודה על עונותיו הרי זה 'וידוי', אבל כשמתודה על עוונות של אחר מה שייך כאן וידוי, אדרבא לכאורה הוא 'לשון הרע' כשאומר שיש להם עונות, ומצינו בישעיה (ו, ה) שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, ואמרו עלה שהיה בזה חטא לשה"ר שהזכיר את עונות בני ישראל, ושם הוא חידוש, שכן אינו מפרט זאת על אדם מסויים אלא על הכלל, ובתוך הכלל ודאי יש חטאים, ומ"מ הוי לה"ר, וכ"ש כשאומר על אדם מסויים שחטא דהר"ז לשה"ר.

וחזינן מכאן דכשמזכירים חטא של אדם בכדי לבקש מחילה אין זה שייך כלל לדיני לשון הרע, ואדרבא כך הוא צורת בקשת המחילה.

והנה הדבר פשוט דגם אם הכה"ג יודע בעצמו או באשתו שלא חטאו בשנה זו, דהרי הוא צריך להתודות, לפי שכגודל דרגת האדם כן הוא נתבע יותר. והרמב"ם כתב באגרת (נדפס בגליון המשניות אבות פ"ב מ"ח) שאילו ידע גודל חובתו היה רואה שכל יום עובר על כל המוזכר בוידוי ויותר מכך. ובשם האריז"ל אומרים שהוידוי הוא אף על מה שחטא האדם בגלגוליו הקודמים.

(רבי אהרן לייב שטיינמן שליט"א)

 

והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל (טז, יט)

 

בספרא כאן דרשו על "והזה עליו", דהיינו שצריך להזות על "טהרו של מזבח". וכן פירש"י בגמרא (יומא טו, א ד"ה הזה) דמזה על טהרו של מזבח שבע פעמים כמו שנאמר והזה "עליו" מן הדם.

לפי דרשא זו אפשר לבאר את הסתירה שיש לכאורה במה שנאמר בזה בפרשת תצוה (שמות ל, א) וכפר אהרן על "קרנותיו" אחת בשנה, מדם חטאת הכפורים אחת בשנה יכפר "עליו" לדורותיכם, דברישא קאמר וכפר אהרן "על קרנותיו" אחת בשנה, היינו שיש חובה להזות בזמן קבוע פעם אחת בשנה והיינו ביום הכפורים, ובסוף כתב לשון "עליו.

והנה אם איקלע להזות שוב כיוצא בזה במשך השנה כגון בפר העלם דבר של כהן משיח או של צבור, יש להקפיד כי ההזייה תהיה בדוקא על קרנות המזבח ולא על "טהרו של מזבח", משום שאחת בשנה יכפר "עליו" לדורותיכם, הזייה זו שהיא "עליו" היינו על טהרו של מזבח כמ"ש בספרי, הוא אך ורק "אחת בשנה".

(רבי יחזקאל אברמסקי)

 

ושלח ביד איש עתי המדברה (טז, כא)

 

בגמ' (יומא סו, א) ת"ר 'איש' להכשיר את הזר, 'עתי' שיהא מזומן 'עתי' ואפילו בשבת, 'עתי' ואפילו בטומאה וכו'. ואמרינן התם 'עתי' ואפילו בשבת למאי הלכתא וכו', ופרש"י מה חילול שבת יש בה.

ותמה בעל חלקת יואב בקונטרס 'קבא דקשייתא' (קו' ח), מאי פריך הש"ס 'עתי' למאי הלכתא, ופרש"י מה חילול שבת יש בה, והלא משכחת לה שפיר ביוה"כ שחל באחד בשבת, אלא דקמ"ל קרא דמותר להזמין איש זה בערב יוה"כ אע"פ שהוא שבת ויש בזה איסור הכנה דאורייתא, והיינו משום שהקפידה התורה שיהיה איש "עתי" מזומן, וא"כ הרי זה עדיף מסעודת יו"ט לשבת, דדעת רש"י במס' ביצה (ב' ע"ב) דכיון שהיא מצוה יש בו משום הכנה, וכ"ש כאן דבפירוש הקפידה התורה שתהיה הכנה הרי שפיר צריך קרא להתיר חילול שבת זה. והניחו הגאון הנ"ל בצע"ג.

ובספר 'שערי זיו' בקונטרס 'קבא דניחותא' כתב הגר"י וינוגרד זצ"ל לתרץ, דאין שייך בזה לאסור משום הכנה לדעת רש"י, לפי מה שפירשו האחרונים דרק במקום ששייך איסור מוקצה או נולד בכה"ג אסור לזה ההכנה המתירה, וגם לדעת התוס' הלא כתבו שם דלכן אופין ומבשלין מיו"ט לחול משום דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך בו הכנה, דהא אין מחוסר כי אם תיקון בעלמא ולא דמי לביצה שהוא דבר חדש. לפ"ז סרה ממילא קושית הגאון הנ"ל.

ברם, אכתי יש מקום לקושיית החלקת יואב לפי שיטת הרמב"ן (מלחמות, פסחים פ"ג) החולק על תוס' וס"ל דכיון דאסרינן בהכנה דממילא כ"ש שאסור הכנה בידי אדם, ומה שהתירו לאפות מיו"ט לשבת הוא רק משום 'הואיל'. נמצא לפי זה דבכל אופן שייך הכנה והדרא קושיא לדוכתה.

אמנם הנראה בזה, דאם אכן יש בזה הכנה בוודאי היה אסור להזמינו בשבת דהא אפשר שפיר להזמינו ביום קודם, דאין הכרח מן הקרא דחייב להזמינו דוקא בערב יוה"כ, ומהיכי תיתי שהכנה זו תדחה שבת דהא דשחיטת קרבנות ציבור דוחה שבת משום דאי אפשר לעשותו מערב שבת (כדפירש"י מנחות עב, ב). ואם כן ברור שאי אפשר לאוקמי קרא בכך, ושפיר מתמה בגמ' מה חילול שבת יש בה ומיושבת היטב קושית הגאון הנ"ל.

(ברכת שמעון)

 

כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' לפני ה' תטהרו (טז, ל)

 

מתני' [יומא פ"ה ע"ב] מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה. ואמרינן בגמ' עם התשובה אין בפני עצמן לא, נימא דלא כרבי, דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכיפורים מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפיר ברית בשר שאם עשה תשובה יום הכיפורים מכפר ואם לא עשה תשובה אין יום הכיפורים מכפר, אפילו תימא רבי תשובה בעיא יום הכפורים יום הכיפורים לא בעיא תשובה.

והנה יש להקשות מהא דאמרינן במסכת ראש השנה בינונים תלוים ועומדים עשה תשובה נכתב לחיים לא עשה תשובה נחתם למות, והרי לרבי יום הכיפורים מכפר בלא תשובה, ודוחק לומר דאיירי על עבירות שבין אדם לחבירו שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו או כמבואר בגמ' בפורק עול ומפיר ברית.

ונראה לתרץ דידוע הקושיא בדברי הרמב"ם שכתב דבינונים תלויים ועומדים עשה תשובה נכתב לחיים, ואמאי רק אם עשה תשובה, והרי גם בלא עשה תשובה אם הוסיף מצוה אחת איכא עלה רוב מצות ויהא נכתב לחיים, וכבר נאמרו בזה כמה אופנים ליישב.

ומשמיה דהגאון ר' אהרון קוטלר זצ"ל מטו לתרץ, דבאמת הרי בראש השנה דן הקב"ה כל אדם ואדם על אותה שנה שחלפה, וא"כ גם אם יוסיף בעשרת ימי תשובה עוד מצוה לא הועיל כלום, כיון שמצוה זו מתייחסת לשנה החדשה, וע"כ דמה דתלויים ועומדים הוא רק לענין התשובה, ותשובה מועלת כיון דכוח התשובה עוקר למפרע גוף העבירה, ובתשובה מאהבה מצינו ביותר דנעשו להם כזכויות.

ולהאמור מיושב שפיר דחלוק מעשה תשובה שמכפר לבין רבי שיום הכפורים מכפר, דבשלמא תשובה עוקר הדבר למפרע, משא"כ יום הכיפורים רק הוי כפרה בעלמא, וכיון שהדין הוא על השנה הקודמת הרי בזה לא יועיל מה שאיכא לו עתה בשנה החדשה כפרה, דהא בעי לעקירה לדינו שתלוי ועומד משנה קודמת.

(רבי חיים שלמה ליבוביץ שליט"א)

 

ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה. ומזרעך לא תתן להעביר למולך וגו'. ואת זכר לא תשכב וגו'. ובכל בהמה לא תתן שכבתך וגו' (יח, כ-כג)

 

יש להתפלא על סדר המקראות שלפנינו, דהנה בתוך פרשת עריות המפורטת מופיע הפסוקמ 'ומזרעך לא תתן להעביר למולך וגו'', שאין לו לכאורה שום קשר לעריות. ולא עוד אלא שמסיים הכתוב אחר פסוק זה, בשני דינים נוספים המקושרים לענייני עריות. ויעויין בתפארת ישראל על משניות (מגילה ד, ט) שהעיר אף הוא מה לקרא זה כלל בין העריות.

אך מצינו שדרשו בגמרא (סנהדרין סד, ב) 'זרעו' אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין (שהיה לו ממזר והעבירו למולך, מנין שאף הוא חייב) ת"ל 'בתתו' וכו'.

מעתה א"ש, דכאשר גמר הכתוב לפרט את העריות שיוכל להולד מהן זרע, מסיים וכתב ומזרעך לא תתן להעביר למולך, ללמדנו כי גם על זרע פסול חייבים כשהעבירו למולך וכנ"ל. ורק אח"כ כתב הא דואת זכר לא תשכב וגו', ובכל בהמה לא תתן שכבתך וגו', שבאלו אין שייך שיהא זרע.

(קהלת יצחק)

 

כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם (יח, כט)

 

יש להבין למה פתח הכתוב בלשון יחיד אשר 'יעשה', וסיים בלשון רבים 'ונכרתו' הנפשות העושות.

וי"ל, דהנה מצינו שכל פר' העריות נאמרה בלשון יחיד, חוץ מפסוק אחד והוא (פסוק ו) 'לא תקרבו לגלות ערוה, ופירש שם רש"י להזהיר הנקבה כזכר לכך נאמר לשון רבים. ואף כאן שנאמר ונכרתו וגו' בלשון רבים פירש"י כיוצא בזה ד'הנפשות העושות' היינו הזכר והנקבה.

והנה, בשפתי חכמים בתחילת פר' העריות הקשה אמאי איצטריך לרבות אשה לגבי עריות, הרי אלו מצוות לא תעשה וגם אשה חייבת בכל הלאוין שבתורה כדאיתא בגמרא (קדושין לה, א), ותירץ דבשלמא שאר איסורין שבתורה כגון אכילת איסור שפיר האשה חייבת בהם כי היא עשתה מעשה איסור כמו האיש, אבל גבי עריות שרק הבועל עשה מעשה ואילו הנבעלת לא עשתה ולא כלום, שהרי היא קרקע עולם כמפורש בסנהדרין (עד, ב), לכן איצטריך לרבויי שאפ"ה הרי היא חייבת.

אלא שתמוה, דאם אשה היא קרקע עולם א"כ מדוע באמת חייבה אותה התורה בכל איסורי העריות.

על זה ניתן להשיב למאי דאיתא בגמ' (ב"ק לב, א) דמזיק את אשתו איהו קעביד מעשה והיא לא, ופריך והכתיב ונכרתו הנפשות 'העושות' מקרב עמם, דמזה משמע דהאשה ג"כ עושה מעשה, ומשני הנאה לתרווייהו אית להו איהו מעשה דקעביד, דהיינו שאת המעשה עושה באמת רק האיש, אבל כיון שגם לאשה יש הנאה לכן הנאתה נחשבת כמעשה. מעתה מובן למה אשה חייבת בכל איסורי העריות שבתורה, כיון שהנאתה חשובה כמעשה.

ולפי האמור ניחא, דמה שפתח הכתוב בלשון יחיד 'יעשה' היינו משום שבאמת המעשה נעשה רק ע"י האיש, אבל סיים הכתוב בלשון רבים 'העושות', שהרי העושות קאי אהנאה (וכבב"ק שם), והרי הנאה יש לשניהם, הלכך נקט שפיר לשון רבים וכולל את הזכר והנקבה.

(יקרא דאורייתא)

שינוי גודל גופנים
ניגודיות