פרק י׳

תוכן עניינים

--------

א׳ פרק מי שהוציאוהו ב׳ ראו כי ה' נתן לכם את השבת (מכילתא בשלח) אמר להם משה לישראל הזהרו שהמקום נתן לכם את השבת לשמרה. על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים מלמד שבכל יום ויום היה המן יורד לישראל פרודות פרודות ובערב שבת היה יורד להם זוגות. ג׳ (שם ועירובין נא.) ת"ר שבו איש תחתיו אלו ארבע אמות אל יצא איש ממקומו אלו אלפים אמה של תחום השבת. מנהני מילי אמר רב חסדא למדנו מקום ממקום ומקום מניסה וניסה מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ. מקום ממקום מנלן כתיב הכא אל יצא איש ממקומו וכתי' התם ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה מקום מניס' דידיה וניסה מניסה דכתיב ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ניסה מגבול דידיה וגבול מגבול דכתיב ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול גבול מחוץ דידיה וחוץ מחוץ דכתיב ומדתם מחוץ לעיר וגו'. ונילף ממקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מחוצה מאי נפקא מינה והתנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה וזו היא ביאה הני מילי היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. הני ארבע אמות מאי עבידתייהו דאלו היכא דהוציאוהו גוים או רוח רעה חוץ לתחום השבת היכא דשבקוה נתנה לו התורה מקום לשבות (שם מח.) שנאמר שבו איש תחתיו כתחתיו וכמה הוא תחתיו ארבע אמות שלש אמות דידיה ואמה כדי פישוט ידיו ורגליו ומנלן דתחום השבת אלפים אמה (סוטה כז:) דכתיב ומגרשי הערים אשר וגו'. ותניא רבי עקיבא אומר אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה למה נאמר אלף ולמה נאמר אלפים אלא אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום השבת. ועד שני אלפים אמה שרי לסגויי בשבתא אבראי טפי מהכי לא ומאן דמסגי טפי משני אלפים אמה בשבת מלקינן ליה (עירובין יז:) דתני רבי חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה: ד׳ (פסק) (ברכות ו:) ובשבתא שרי למירהט לפירקא בתוך התחום אבל חוץ לתחום כגון דאיכא פרקא במתא אחריתי אי נמי אבל וקא אזיל לנחומי או לדבר מצוה או לקבולי אנפי רביה וקיימא ההיא מתא חוץ לתחום אסיר ליה למיזל בשבתא. היכי עביד ליזיל ממעלי שבתא ולשקול בהדיה מזון שתי סעודות וכמה הויין שמונה עשרה גרוגרות בינוניות ואפילו ערב ביין או כשכר או כחומץ עירובו עירוב (ערובין כו:) דתנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח. והני מילי עירובי תחומין אבל עירובי חצירות (שם פא.) אין מערבין אלא בפת ושלם ושקיל ליה לההוא עירוב ומנח ליה בסוף אלפים אמה ולימא הכי זהו עירובי שאבוא למחר לכאן ואוכלנו ודווקא דקני ליה שביתה ודווקא היכא דאמר שביתתי למחר כאן ולמחר מותר לילך עד מקום עירובו וחוצה לו אלפים ואסור לילך בין מלפניו ובן מאחריו אפילו אמה אחת דאיתסר ליה למיזל להך גיסא דמתא דכיון דאיתעקר ליה ביתיה מן מתא והוה ליה ביתיה בדוכתא דאתנח ביה עירוביה לא שרי ליה למיזל אלא הדר הודראניה דעירוביה אלפים אמה (שם לה.) ואי אותביה לעירוביה לבר מתחומיה כיון דמרחק עירוביה טפי מאלפים אמה הוה ליה (ערובין נב:) כמי שיצא חוץ לתחום אפילו אמם אחת לא יכנס ואין לו אלא ארבע אמות. והיכה דאותביה לעירוביה בתחומא ונתגלגל אי מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב והוא דנתגלגל חוץ לארבע אמות (שם לה.) דתנן נתגלגל חוץ (לארבע אמות) [לתחום] מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ואמר רבא לא שנו אלא נתגלגל חוץ לארבע אמות אבל נתגלגל לתוך ארבע אמות הרי זה עירוב. הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות (שם ס:) ואם יש בין שתי עיירות שלשת אלפים אמה מניח עירובו בסוף שני אלפים דקנה לי' רבי יוסי אומר נכרי אוסר ישראל אין אוסר לפי שאין דרך ישראל לבוא בשבת רבי שמעון אומר המניח את ביתו והלך לשבות אצל בתו באותה העיר אינו אוסר שכבר הסיע מלבו. אמר רב הלכה כר"ש ודווקא בתו אבל בנו לא כדאמרי אינשי נבח בך כלבא עול נבח בך גוריתא פוק. (עירובין מא:) מי שהוציאוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות החזירוהו כאלו לא יצא הוליכוהו לעיר אחרת נתנוהו בדיר או בסהר רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה אומר מהלך את כולה רבי יהושע ורבי עקיבא אומר אין לו אלא ארבע אמות ומעשה שבאו מפרנדיסין והפליגה ספינתם בים רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה הלכו את כולה ר' יהושע ורבי עקיבא לא זזו מארבע אמות שרצו להחמיר על עצמן (שם עב:) אמר רב הלכה כרבן גמליאל בדיר וסהר וספינה ושמואל אמר הלכה כר"ג בספינה אבל לא בדיר וסהר (שם מג.) אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי הלכה מכלל דפליגי אין והתניא חנניה אומר כל אותו היום ישבו ודנו בדבר הלכה אמש הכריע אחי אבא ביניהם הלכה כרבן גמליאל בספינה והלכה כרבי עקיבא בדיר וסהר. (שם מה:) היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא מתוך שלו לתוך של חבירו ואם היו שלשה ואמצעי מובלע ביניהם הוא מותר עמהן והן מותרין עמו ושניהם החיצונים אסורין זה עם זה אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לשלשה חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ערבו שתים החיצוניות עם האמצעיות היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. (שם מט:) אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכה כר' שמעון מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשך והיה מכיר אילן או גדר ואמר תהא שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו ועד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו לביתו אלפים אמה נמצא מהלך משחשיכה ארבעת אלפים אמה (שם נא.) אמר רבא והוא דכי רהיט מטי לעקרו (שם מט:) אין מכיר או אינו בקי בהלכה ואמר תהא שביתתי במקומי זכה לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח עגולות דברי רבי חנניה בן אנטיגנוס וחכמים אומרים מרובעות כטבלא מרובעת כדי שיהא נשכר את הזוית וזה הוא שאמרו עני מערב ברגליו רבי מאיר אומר אין לנו אלא עני רבי יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר לא אמרו מערבין בפת אלא להקל על עשיר שלא יצא ויערב ברגליו (שם נא:) אמר רב נחמן מחלוקת במקומו דרבי מאיר סבר עיקר עירוב בפת עני אין עשיר לא ורבי יהודה סבר עיקר עירוב ברגל אחד עני ואחד עשיר אבל במקום פלוני דברי הכל עני אין עשיר לא. תניא כוותיה דרב נחמן אחד עני ואחד עשיר בפת ולא יצא עשיר (אלא) [חוץ] לתחום ויאמר תהא שביתתי במקום פלוני לפי שלא אמרו לערב ברגל אלא למי שבא בדרך וחשכה לו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר מערבין ברגל ויצא עשיר חוץ לתחום ויאמר תהא שביתתי במקומי וזה הוא עיקרו של עירוב והתירו לו לבעל הבית לשלח עירובו ביד בנו ביד עבדו או ביד שלוחו בשביל להקל עליו. ה׳ (שם לח:) תנו רבנן עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אינו יוצא עליו ביום שני דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הרי זה חמר גמל רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר עירב ברגליו ביום ראשון אין מערב ברגליו ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון יוצא עליו ביום שני. אמר רב הלכה כארבעה זקנים הללו ואליבא דרבי אליעזר דאמר שתי קדושות הן ואלו הן ארבעה זקנים רבי שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בר"ש סתימתאה ורבי יוסי ברבי יהודה סתימתאה ואיכא דאמרי חד מינייהו רבי אליעזר ומפיק רבי יוסי ברבי יהודה סתימתאה: ו׳ פרק הדר ז׳ (עירובין סא:) הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בעירוב הרי זה אוסר עליו רבי אליעזר בן יעקב אומר אינו אוסר עד שיהו שני ישראל אוסרין זה על זה אמר רבן גמליאל מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים אמר לנו אבא מהרו והוציאו כלים למבוי עד שלא יוציא ויאסר עליכם רבי יהודה אומרה בלשון אחרת מהרו עשו צרכיכם במבוי עד שלא יוציא ואוסר עליכם. (שם סב:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. (שם סט:) מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משחשיכה מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. (שם עא.) בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב רבי שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. ח׳ (שם ע"ב) תניא אלעזר בן תדאי אומר אחד זה ואחד זה צריכין לערב בפת ואף על פי שנשתתפו ביין. אמר רב ברונא אמר רב הלכה כאלעזר בן תדאי. (שם עב.) חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד בית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן ומודים בזמן שמקצתן שרויים בחדרים או בעליות שצריכין עירוב לכל חבורה וחבורה אמר ר' יהודה הסבר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מחיצות המגיעות לתקרה שצריכין עירוב כל חבורה על מה נחלקו על מחיצות שאין מגיעות לתקרה שבית שמאי אומרים עירוב לכל חבורה וחבורה ובית הלל אומרים עירוב אחד לכולן אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה הסבר. תאנא במה דברים אמורים בשעירוב בא אצלן אבל אם היו מוליכין את עירובן למקום אחר דברי הכל עירוב לכל חבורה. ט׳ (שם ע"ב) תנו רבנן מי שיש לו בית שער ואכסדרה ומרפסת בחצר חבירו אינו אוסר עליו. בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הרי זה אוסר עליו רבי יהודה אומר אינו אוסר אלא בית דירה בלבד אמר רבי יהודה מעשה בבן נפח שהיו לו חמש חצרות באושא ובא מעשה לפני חכמים ולא אסרו אלא בית דירה בלבד בית דירה ס"ד אלא אימר מקום בית דירה ומאי מקום בית דירה רב אמר מקום (פתח) [פיתא] ושמואל אמר מקום לינה. (שם סז:) קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות (שם צ.) ספינה רב אמר מותר לטלטל בכולה ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות מחיצות להבריח מים עשויות. א"ל רב חייא בר יוסף לשמואל הלכתא כוותך או כרב א"ל הלכתא כרב. רב אשי מתני לה אספינה רב אחא בריה דרבא מתני לה אאכסדרה דאיתמר אכסדרה בבקעה רב אמר מותר לטלטל בכולה דהא איכא מחיצות ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות: י׳ (פסק) ובתר (נראה דצ"ל ובתי) דנפקין להך גיסא דמתא שרי לטלטולי בהון (במתא) [כמתא] כולה והני מילי דמיערבי בהדי מתא בין בריפתא ובין במחיצאתא. והיכא דשבת במעלי שבתא בדוכתא דאית ליה מחיצאתא מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וכן מאן דמשדר עירובא לדוכתא שרי ליה לסגויי לקמיה אלפים אמה והני אלפים אמה דקאמרינן לבר ממתא ועיבורה ומאי ניהו עיבורה ביתא בתראה וכמה הוא עיבורה דמתא שבעים אמה ושירים. ושירים תרי תילתי דגרמידא הוי דתנן (ערובין נז.) שלשה כפרים (המפולשין) [המשולשין] אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש עשה האמצעי את שלשתן להיות אחד דהוה ליה לכל אחד ואחד שבעים אמה ושירים דילפינן מחצר המשכן. (נדרים נו:) ומנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי ובהדי העיר מיחשב דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אי נימא ביריחו ממש והכתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא מאי ביריחו בעיבורה דיריחו וקא קרי ליה יריחו ש"מ עיבורה של עיר כעיר דמי. ואי איכא עיירות טובא דמיבלען בהדדי בשבעים אמה ושירים כולהו כחדא מתא דמיין ומהלך את כולן וחוצה להן אלפים אמה בלא עירוב (עירובין כא.) דאמר ליה רב חסדא למארי בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי אתיתון בשבתא לצלויי מביריש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי אמאי סמכיתון אבורגנין האמר אבא דאבוה משמיה דרב אין בורגנין בבבל נפק אחוי ליה הנך מתואתא דמיבלען בדיגלת בהדדי בשבעים אמה ושירים. (שם נח.) ומדידת אלפים אמה דקאמרינן בקדירת הרים ובבליעת גאיות וגדרות ורואין אותן כאילו הן מישור. (שבת צו: ע"ש) ואסיר לטלטולי מידי בשבתא ארבעה גרמידי ברשות הרבים שנאמר ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' מעשות לא נאמר אלא מהביא מלמד שהיו מביאין דרך רשות הרבים. ולא מיבעיא רשות הרבים דאורח מלכא היא ואסיר לטלטולי בגווה ארבע אמות היכא דליכא עירוב אלא אפילו בין ממבוי למבוי ובין מן מבוי לחצר ובין מן חצר לחצר ובין מן חצר לבית ובין מן בית לבית ובין מן בית לחצר אסיר לטלטולי. ואפילו מבוי גופו אסיר לטלטולי ביה בארבע אמות אלא אם כן ערבו שנאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. וצריכה מתא למיעבד לה עירוב הדר הודראנה בחבלים או בצורת הפתח. ומבוי דפתי פתחיה עשר אמות סגי ליה בלחי או קורה ואי פתי טפי מעשר אמות בעי צורת הפתח או חבלים ואי אית ביה פירטאתא בשורא דמתא כל פירטאתא דבצירא מעשר אמות שריא בלא צורת הפתח ובלא חבלים טפי מעשר אמות צריכה צורת פתח או חבלים וצורת פתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן קורה דשדיא עילוי מבוי הרי היא כחבל לחיים היינו פצימא ואי אית לה למתא שורא אי נמי הורין לה נהרואתא אי נמי יתבא על תילא דמידליא עשרה טפחים זה הוא ערובה ולא צריכה אלא ערובי חצירות ואף על גב דתלו לה ערובה למתא כולה צריכין אינשי דמתא לערב בפת והיכי עבדי גבו מכל ביתא דאית בה בההיא מתא חדא חדא ריפתא ומחתין ליה לההוא ערובא בבית שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות אבל לית ביה ארבע אמות על ארבע אמות לא כדתניא (סוכה ג.) בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואין מטמא בנגעים ואינו נחלט כבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו מערכי המלחמה ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב דלא חזי לדירה וכיון דלא חזי לדירה לא מחתינן ביה ערוב אבל שיתוף מנחינן ביה ואי מתא דגוים היא צריכין למיזבן רשותא מן גוים דאית בה כי היכי דתקום מתא כולה ברשותא דישראל והדר ערבי (עירובין סב.) דאמור רבנן אין עירוב מועיל במקום גוי ואין ביטול רשות מועלת במקום גוי עד שישכור. ואי מקלע ישראל לפונדק דגוי בערב שבת ולא זבן רשות מגוי אע"ג דאמר ליה גוי לישראל רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך לא קנה רשותו עד שישכור ממנו כדתניא (שם סט:) ישראל מומר המשמר שבתו בשוק הרי הוא כישראל דמבטל רשות ושאינו משמר שבתו בשוק הרי הוא כגוי דאינו מבטל רשותו לישראל עד שישכור ממנו: י״א (פסק) ושכירות מן הגוי ואפילו בפחות משוה פרוטה (שם סב.) דשלח רבי יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה דרבי יוחנן הוו יודעין ששוכרין מן הגוי ואפילו בפחות משוה פרוטה דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא נתן להשבון. (שם סט:) ישראל מומר המשמר שבתו בשוק מבטל רשות ושאינו משמר שבתו בשוק אין מבטל רשות מפני שאמרו ישראל נוטל רשות ונותן רשות ובגוי עד שישכור. כיצד אומר לו רשותי קנויה לך רשותי מבוטלת לך קנה ואין צריך לזכות: י״ב (פסק) והיכא דלא מוגרי גוים רשותייהו ניזיל חד מבני מבוי ונשאל מן ההוא גוי דוכתא ולתנח ביה מידי דהוה ליה באגיריה דגוי ובלקיטיה דניתו בני מבוי וניגרו מההוא ישראל ושפיר דמי (שם סד.) ואמר רב יהודה אמר שמואל ובגוי אפילו שכירו ולקיטו נותן את עירובו ודיו. (שם סה:) רבי שמעון בן לקיש ותלמידיה דרבי חנינא איקלעו לההוא פונדק דלא הוה ביה שוכר והוה ביה משכיר אמרו מהו למיגר מניה כל היכא דלא מצי מסלק ליה משכיר לשוכר לא תיבעי לך דהא לא אגרינן מני' דהא לא מסלק ליה ועיקר שוכר הוא כי תיבעי לך היכא דמצי מסלק ליה מאי מי אמרינן כיון דמצי מסלק ליה אגרינן מניה או דילמא השתא מיהא הא לא סלקיה אמר להו ר"ש בן לקיש נשכור וכשנגיע אצל רבותינו שבדרום נשאל להם אתו שיילוה לרבי אפס אמר להם יפה עשיתם ששכרתם. רב חמא בר יוסף ורבי חייא בר אבא ורבי אסי איקלעו לההוא פונדק אתא גוי מאריה דפונדק בשבתא אמרי מהו למיגר מניה בשבתא מי אמרינן שוכר כמערב דמי מה מערב מבעוד יום הוי עירוב משחשכה לא הוי עירוב אף שוכר נמי לא שנא או דילמא שוכר כמבטל רשות דמי מה מבטל רשות אפילו בשבת שפיר דמי אף שוכר נמי אפילו בשבת שפיר דמי אמר להו רב חמא בר יוסף נשכור אמר להו רבי אסי לא נשכור אמר להו רבי חייא בר אבא נסמוך על דברי הזקן ונשכור אתו שיילוה לרבי יוחנן אמר להו יפה עשיתם ששכרתם. ומתא ומבוי דלית בהו גוים כלל מערבין בחצרות. ואילו היכא דאיכא מתא דלא מיערבא אסיר לטלטולי בהנך שבילי דמתא ומן שבילי לדראתא ומן דראתא לדראתא ומן תרבצי לתרבצי ומן תרבצי לשבילי ומן שבילי לתרבצי עד דתלו עירובי על פומא דשבילי. ועבדי עירובי חצירות בפת ושתופי מבואות בכל דבר ואפילו ביין ובשכר ובחומץ. עירובי חצירות היכי הנך בתי דבעי לטלטוליה בהו מביתיה דמר לביתיה דמר אי נמי מדרתא דמר לדרתא דמר ואפילו דרתא דאית בה חמשה בתי לחמשה אינשי או מאה בתי למאה אינשי כולהון צריכין לערב בהדי הדדי והדר משתרי להון לאיניש איניש לטלטולי ברשותא דחבריה והיכי עבידי גבו מכל איניש ריפתא שלמתא ומכנפין ומנחין ההוא ערובא בחד ביתא מן הנך דראתא דהויא ארבע אמות על ארבע אמות והדר משתרי להון לטלטוליה מן תרבצא דמר לתרבצא דמר ומן ביתיה דמר לביתיה דמר ואי חצר כולה דחד גברא היא ואית ליה בני אי נמי כמה אינשי דסמיכי עליה וכולהון אכלין לחמא מן חד ספטא ולא פליגי מהדדי לא צריכין לעירובא דתנן (עירובין עב:) האחין שאוכלין על שולחן אביהן וישנין בבתיהן צריכין עירוב כל אחד ואחד. ואמרינן עלה שמעת מינה ממתניתא מקום לינה גורם ואמר רב יהודה אמר רב במקבלי פרס שאני. ומדקיימה רב למתניתין דקתני צריכין עירוב כל אחד ואחד במקבלי פרס שמעינן מינה היכא דלא מקבלי פרס וכולהון מחד ספטא אכלין לא צריכין עירובא. ואי פתיח ביתא דההיא דרתא לשבילא ואיכא בתי אחריני דפתיחן לההוא שבילא צריכין למעבד שיתוף בהדי הדדי והדר משתרי להון לטלטולי מן בתים למבואות ומן מבואות לבתים (שם עג.) דתנן חמש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ערבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מותרין בחצירות ואסורין במבוי ואם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן ערבו בחצירות ונשתתפו במבוי שכח אחד מבני חצר ולא עירב מותרין כאן וכאן שכח אחד מבני מבוי ולא נשתתף מותרין בחצרות ואסורין במבוי שהמבוי לחצירות כחצר לבתים: י״ג (פסק) והיכא דאיכא תרין בתי ופתיחא בחד מינייהו כותא או בבא לחבריה אי מידליא ההוא כותא מארעא או ההוא בבא טפי מעשרה טפחים שרי לטלטוליה מן האי ביתא להאי ביתא ולא צריך עירוב ואי מיתתיא ההוא כותא או ההיא בבא מתנח בהון עירובא ושפיר דמי. מאי עירוב ומאי שיתוף כדתניא (שם עא:) מערבין בחצירות בפת ואם רצו לערב ביין אין מערבין. משתתפין במבואות ביין ואם רצו להשתתף בפת משתתפין מערבין בחצירות ומשתתפין במבואות כדי שלא תשתכח תורת עירוב לתינוקות ויאמרו אבותינו לא ערבו דברי ר"מ וחכ"א או מערבין או משתתפין. (שם עב.) אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי מאיר ורב הונא אמר מנהג כר"מ ורבי יוחנן אמר נהגו העם כר' מאיר (שם מט.) אמר שמואל בית שמניחין בו עירוב אין צריך ליתן את הפת (שם עט:) אמר רב יהודה חבית של שתופי מבוי צריכה שתהא גבוהה מן הקרקע טפח. והיכא דפלגיה לעירובה ואחתיה בתרין מאני לא הוי עירוב (שם מט.) דאמר רב יהודה אמר שמואל החולק את עירובו ונתנו בשני כלים אינו עירוב מאי טעמא עירוב שמיה דמערב ולא דמפלג ודוקא בתרין בתי אבל תרין מאני בחד ביתא שפיר דמי. והיכא דמערב חד גברא לכל בני מבוי או לכל בני חצר אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב להו צריך לזכויי להו על ידי אחר דפליג מניה וא"ל הכי זכי ביה בהאי עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר ואי אית להו אוכלא גביה וקא בעי ערובי עלייהו ומשקל מדידיה צריך לאודעינהו (שם פ.) דאמר רב יהודה אמר רב מעשה בכלתו של רבי אושעיא שהלכה לבית המרחץ וערבה לה חמותה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אם משלו צריך לזכותו אם משל אחרים צריך להודיע ומאן דאיתיה בספינתא בשבתא לא צריך למזבן רשותא מן מארה דספינתא משום דאגירא להו. ומאן דאיתיה בשיירא וקדים איהו יתיב וקני שביתה בדוכתא אע"ג דלא אתו גמלאי אלא בשבתא שפיר דמי והני מילי הוא דסגו שיעור אלפים אמה אבל טפי אסיר. ומאן דאיתיה בדשתא בשבתא ומשדר ליה לגוי לאתויי ליה מיא אי איכא התם חד ארמא אע"ג דאיתי מיא מחוץ לתחום שפיר דמי ואי ליכא ארמא ואיכא תרתין שייראתא דישראל מחלפי להדדי ושפיר דמי. וכמה הוא תחום שבת אלפים אמה והיינו מיל וריס אחד משבעה ומחצה במיל דהוה ליה חמיסר ריסי תרין מילי. ומיל ריבעא דפרסא ריס כמה הוי רס"ו אמות ושני שלישי אמה: י״ד (פסק) ואסיר למשקל אבנים של בית הכסא מרשות הרבים בשבת אבל בכרמלית שרי. והכין אמרו משום מר רב יהודה אלוף דמנהר פקוד דבצרה ביממא רשות הרבים ובליליא דאיכא חראסי ככרמלית דמיא. (עירובין כב:) אחד באר הרבים ובור הרבים ובאר היחיד עושין להם פסין אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה גבוהה עשרה טפחים דברי ר"ע רבי יהודה בן בבא אומר אין עושין פסין אלא לבאר הרבים בלבד ולשאר עושין להם חגורה גבוהה עשרה טפחים (שם כג.) אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהודה בן בבא. ואמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לא הותרו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד וצריכא דאי אשמעינן הלכה כרבי יהודה בן בבא הוה אמינא דרבים ואפילו מכונסין ולאפוקי מדר"ע אתי קמ"ל דלא התירו פסי ביראות אלא לבאר מים חיים בלבד. ואי אשמעינן באר מים חיים הוה אמינא לא שנא דרבים ולא שנא דיחיד צריכה. והיכא דמערב חד גברא לכל בני מבוי או לכל בני חצר אי מדידיה קא שקיל ריפתא ומערב לכולהו צריך לזכויי להו על ידי אחר דפליג מיניה וא"ל הכי זכי בהאי עירובא לכל בני מבוי או לכל בני חצר דתנן (שם עט:) כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית ואומר הרי זו לכל בני מבוי ומזכה להן על ידי בנו ובתו הגדולים ועל ידי אשתו ועל ידי עבדו ושפחתו העברים אבל אינו מזכה להן לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידם כידו ואי אית להו אוכלא גביה וקא בעי ערובי עלייהו ומשקל מניה צריך לאודעינהו. ומבוי דקאמרינן דכי מערבין ביה שרי לטלטולי ביה הני מילי היכא דלא מידלי טפי מעשרין גרמידי אבל מידלי טפי מעשרין גרמידי צריך למעוטי' דתנן (שם ב.) מבוי שגבוה מעשרים אמה ימעט. ולא מיתכשר מבוי לטלטולי ביה עד דעבדין ביה לחי או קורה אפומא דשבילא (שם יא:) דתנן הכשר מבוי בית שמאי אומרים לחי וקורה ובית הלל אומרים או לחי או קורה רבי אליעזר אומר לחיים משוש רבי ישמעאל אומר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא [ניתר] או בלחי או בקורה על מה נחלקו על מארבע אמות ועד עשר אמות שבית שמאי אומרים לחי וקורה ובית הלל אומרים או לחי או קורה א"ר עקיבא על זה ועל זה נחלקו והלכה כבית הלל: ט״ו (פסק) והיכא דאיכא קורה דשדיא עילוי מבואה הרי היא כחבל ולחי פצימא. ולענין לחיא בכל מילי עבדינן לחיא דתנן (שם טו:) בכל עושין לחיים ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים ר"מ אוסר שהיה ר"מ אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ולא פסין לביראות ולא גולל לקבר. (שם טו.) רב הוה יתיב בההוא מבואה הוה יתיב רב הונא קמיה א"ל לשמעיה זיל אייתי כוזא דמיא אדאתא נפל לחיא אחוי ליה בידיה קום אדוכתך א"ל רב הונא לא סבר לה מר נסמוך אדיקלא אמר דמי האי מרבנן כמאן דלא גמירי אינשי שמעתא מי סמכינן עליה מאיתמל טעמא דלא סמכינן עליה מאיתמל הא סמכינן עליה מאיתמל הוי לחי. ואביי ורבא ממאי דבסמכינן עליה הוא דפליגי דילמא בדלא סמכינן עליה פליגי לא סלקא דעתך דההוא ברקא דהוה בי בר חבו והוה פליגי אביי ורבא עליה כולהו שניהו והילכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם ולמ"ד היינו לחי וכן הלכה. והיכא דאיכא ארבעי וחמש דראתא ולא עריבו בהדי הדדי אסור לטלטל ואפילו מרשות הרבים לכרמלית דאיסורא דרבנן הוא דתנן (שם סט:) אנשי חצר ששכח א' מהם ולא עירב ביתו אסור להכניס ולהוציא לו ולהם ושלהם מותרין לו ולהם נחנו לו רשותם הוא מותר והן אסורין היו שנים אוסרין זה על זה שאחד נוטל רשות ונותן רשות שנים נותנין רשות ואין נוטלין רשות. ביתו הוא דאסור הא חצירו שריא היכי דמי אי דלא במיל חצירו אמאי שריא ואי בטיל ביתו אמאי אסיר לעולם דבטיל וקא סברי רבנן המבטל רשות חצירו רשות ביתו לא בטל שלהם מותרין לו ולהם מאי טעמא דהיה ליה אורח לגבייהו. נתנו לו רשותן הוא מותר והן אסורין אמאי אינהו נמי ליהוו אורחים לגביה חד לגבי חמשה הוי אורח חמשה לגבי חד לא הוו אורחים שמעת מינה מבטלין וחוזרין ומבטלין הכי קאמר נתנו לו מעיקרא הוא מותר והן אסורין. היו שנים אוסרין זה על זה פשיטא לא צריכה דהדר חד מינייהו ומבטיל ליה לחבריה מהו דתימא לשתויי קמ"ל דכיון דבעידנא דבטיל ליה לההוא לא הוה ליה שריותא להא חצר. (שם עג.) בעא מניה רמי בר חמא מרב חסדא האב ובנו הרב ותלמידו כרבים דמו או כיחידים דמו צריכין לערב או אין צריכין לערב מבוי שלהם ניתר בלחי וקורה או אינו ניתר בלחי וקורה א"ל תניתוה האב ובנו הרב ותלמידו בזמן שאין עמהם דיורין הרי הן כיחידים ואינן צריכין לערב ומבוי שלהן ניתר בלחי וקורה וכן הלכה: ט״ז (פסק) והיכא דאיכא תרין בתי דסמיכין להדדי וליכא בינייהו עירובא ולא פתיחין להדדי ובחד מנהון בירא דמיא וצריכין הנך בני ביתא למיא עבדין מידי דשפכין מיא מן ביתיה דמר לביתיה דמר ושפיר דמי. ובירא דקיימא לבר עבדין לה מחיצה ומשקו (שם יז:) דתנן עושין פסין לביראות ארבעה דיומדין מאי דיומדין דו עומדין. מותר להקריב פסין לבאר ובלבד שתהא פרה ראשה ורובה בפנים ושותה. (שם יט.) וכמה ראשה ורובה של פרה שתי אמות ועוביה של פרה אמה ושני שלישי אמה. ומותר להרחיק כל שהוא כמה דבעי מרחיק מבאר ובלבד שירבה בפסין. ר"י אומר אין מרחיק אלא בית סאתים תרין גריוי דהוי חמשה אלפי גרמידי בתברתא כחצר המשכן דכיון דמהדר לה פסין שרי לטלטולי בגוה. (שם כג.) א"ר יהודה בן בבא הגינה והקרפף שהן שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ומוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין בתוכה (שם ע"ב) היינו תנא קמא ואמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לגינה ולקרפף איכא בינייהו דבר מועט דבית סאתים כמה הוי חמשה אלפי גרמידי וע' על ע' הוו ארבעת אלפי ותשע מאה ותשעין ותלתא גרמידי ותילתיה דגרמידא והיינו דקא אמרינן דבר מועט יש על שבעים אמה ושירים ולא נתנו בו חכמים שיעור דבציר שבעים אמה ושירים שיתא גרמידי ותרי תלתי מבית סאתים. (שם כב.) כלל א"ר שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר ומוקצה וחצר אפילו בית חמשת כורין ובית עשרת כורין וכל דירה שתשמישה לאויר כגון בורגנין שבשדות בית סאתים מותר יתר מבית סאתים אסור: י״ז (פסק) (שבת ק:) מי שהיה בספינה כשהיא מהלכת בשבת ומבקש לשלשל דלי למלאותו מן הים או להשליך עצמות וקליפין לים יעשה כלי שיש בו ארבעה על ארבעה וישליך לתוכו וימלא: י״ח סליקו להו הלכות עירובין

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
מהדורת מנדלבוים, נויארק. בית המדרש לרבנים שבאמריקה, תשכ"ב

מקור: beta.nli.org.il
דילוג לתוכן