פרק ח׳

תוכן עניינים

--------

א׳ פרק רבי אליעזר דמילה ב׳ כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת מילה שאי אפשר לה לעשותה מערב שבת דוחה את השבת. (שבת קלג.) אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי עקיבא. ומנין למילה עצמה שדוחה רב בפירקא דריש הלכה כרבי יהודה דאמר בשוגג יאכל למוצאי שבת במזיד לא יאכל עולמית הא לאחרים שפיר דמי. (שבת קלג:) אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא למיכל באומצא והמבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו ושוחט מותר והוא דהוה ליה חולה מבעוד יום. (עירובין ק:) אמר רמי בר אבא אמר רב אסי אסור לאדם להלך על גבי עשבים בשבת שנא' ואץ ברגלים חוטא תני חדא אסור להלך על גבי עשבים בשבת ותניא אידך מותר לא קשיא כאן בימות החמה וכאן בימות הגשמים ולא קשיא הא דאיכא שראכי והא דליכא שראכי ואיבעיא אימא הא והא דאיכא שראכי ולא קשיא הא דסיים מסאני והא דלא סיים מסאני ואיבעיא אימא הא והא דסיים מסאני ולא קשיא הא דאית ליה עוקסא והא דלית ליה עוקסא והשתא דקיימא לן הלכה כרבי שמעון כולהו שריין. (ברכות לא:) אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה רב נחמן בר יצחק אמר חוזרין ונפרעים ממנו דין עונג שבת מאי תקנתיה ליתיב תעניתא על תעניתיה. (יבמות קיג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא ברשות הרבים אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין עליו להפרישו. ג׳ (שם ו.) תנו רבנן יכול יתירא אדם מן המקדש ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש כשם ששמירה האמורה בשבת לא משבת אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על השבת אף מורא האמור במקדש לא ממקדש אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר עליו ואיזו היא מוראת מקדש דתניא לא יכנם אדם להר הבית במקלו ובפונדתו ובמנעלו ובאבק שעל גבי רגליו ולא יעשנה קפנדריא ורקיקה מקל וחומר אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין נאמרה שמירה בשבת ונאמר מורא במקדש מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמור במקדש לעולם: ד׳ (פסק) אי נפיל חמרא או נבידא על לבושא בשבתא אסיר לחווריה משום סחיטה ואסור למישדא עליה מיא בלא מיצרייה דאמר רבא (צד:) בדם חטאת בגד שרייתו זו היא כיבוסו וסחיטה דאורייתא היא והיינו מלבנו דאבות מלאכות. (שבת נא:) אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. (שבת נד.) לא יצא הגמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמות ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס בחבלים לתוך ידו ובלבד שלא יכרוך. (שבת נד:) אין חמור יוצא במרדעת בזמן שאינה קשורה בו ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק ולא בסולם שהוא בצוארו ולא ברצועה שברגלו ואין התרנגולים יוצאין בחוטין ולא ברצועות שברגליהם ואין הזכרים יוצאין בעגלה שתחת האליה שלהם ואין הרחלים יוצאות חנונות ואין העגל יוצא בגימון ולא פרה בעור הקופד ולא ברצועה שבין קרניה פרתו של ראב"ע היתה יוצאת ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים: ה׳ (פסק) והיכא דאיכא מרדעת קשורה על גבי חמור מותר לצאת בה בשבת ודוקא שהיא קשורה בו מערב שבת דתנן (שם נג.) חמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה בו מערב שבת ולא באוכף אף על פי שקשור בו מערב שבת רבן שמעון בן גמליאל אומר אף באוכף בזמן שקשור בו מערב שבת ובלבד שלא יקשור מסרכו ובלבד שלא יפשיל לו רצועה תחת זנבו: ו׳ (פסק) והיכא דאיכא צנת הגשמים ואית לה צערא לבהמה משום צנה נותנין עליה מרדעת כדי לחממה דבעא מניה רב אסי בר נתן מרב חייא בר אשי מהו ליתן מרדעת על גבי חמור בשבת א"ל מותר. ותולין קרסטל לבהמה דאמר רב חייא בר אשי אמר רב תולין קרסטל לבהמה בשבת. ז׳ (שם עד.) תנו רבנן היו לפניו שני מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח לא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר אביי בורר ואוכל לאלתר ולבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כמי שבירר לאוצר וחייב חטאת אמרוה קמיה דרבא אמר להו שפיר אמר נחמני. (שם עה:) אמר רב יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש והני מילי הוא דקפיד עלייהו. (שם עו.) המוציא תבן כמלוא פי פרה עצה כמלא פי גמל עמיר כמלא פי טלה עשבים כמלא פי הגדי עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרת יבשים כמלוא פי הגדי ואינן מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשעוריהן. (שם ע"ב) המוציא אוכלים כגרוגרת מצטרפים זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן וגרעיניהן וסובן ומורסנן רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שהן מת בשלות עמהן. ח׳ (שם קו:) תנו רבנן הצד חגבים צרעים ויתושין בשבת חייב דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שבמינו נצוד חייב וכל שאינו במינו נצוד פטור צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב נעלו שנים פטורין לא יכול אחד לנעול ונעלו שנים חייבין ורבי שמעון פוטר. ישב אדם על הפתח ולא מלאהו וישב השני ומלאהו השני חייב ישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב לו בצדו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור הא למה זה דומה לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור בתוכו. (שם קז.) שמונה שרצים האמורין בתורה הצדן והחובל בהן חייב ושאר שקצים ורמשים החובל בהן פטור והצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור חיה ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב. (שם קיג.) בעא מניה רבי יוחנן מר' יהודה בר ליואי כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון מהו לטלטלן בשבת אמר ליה אין מטלטלין מה טעם לפי שאין מטלטלין. ט׳ (שם קכב.) תנו רבנן גוי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור מילא מים להשקות את בהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור במה דברים אמורים בשאין מכירו אבל מכירו אסור. י׳ (שם קלח.) תני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור היה כרוך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה כיצד הוא עושה כופל את קרן טליתו ועושה אותה כאהל ומשום הכי לא יעשה ואם כרך עליה מבעוד יום חוט או משיחה אין זו קרואה טלית אלא אהל שאין יכול להתעטף בה יצתה מתורת טלית ונעשית ככילה ומותר לנטותה לכתחלה. (שם קלט:) אמר רבי אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא מתעטף אדם בכילה וכיסכיה ויוצא בה לרשות הרבים ואינו חושש ומאי שנא מדרב הונא דאמר רב הונא היוצא בטלית שאינה מצוייצת בשבת חייב חטאת אמר ליה ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי הני לא חשיבי ובטלי. (שם קכב:) כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה שברי עריבה לכסות בהן את החבית ושברי זכוכית [לכסות בהן פי את השבת (שם קלב.) אמר רבי יוחנן דאמר קרא וביום השמיני ימול וביום ואפילו בשבת ורבי אלעזר אמר אתיא אות אית כתיב במילה והיתה לאות ברית וכתיב בשבת ביני ובין בני ישראל אות היא אלא מעתה תפילין דכתיב בהו אות והיה לאות על ידכה לידחו שבת אלא אתיא ברית ברית כתיב במילה והיתה לאות ברית וכתיב בשבת לדורותם ברית עולם אי הכי גדול נמי דכתיב ביה ברית לידחי שבת אלא אתיא דורות דורות כתיב במילה כל זכר לדורותיכם וכתיב בשבת לדורותם ברית עולם אי הכי ציצית נמי דכתיב בה לדורותם תדחה שבת אמר רב נחמן בר יצחק דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות לאפוקי הנך דחדא חדא כתיב בהו. תניא כוותיה דר' יוחנן שמיני ימול ואפילו בשבת ואלא מה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ מן המילה אבל מילה דוחה שבת מאי טעמא קל וחומר ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה ומנין שמילה דוחה את הצרעת דכתיב ימול בשר ערלתו ואף על פי שיש שם צרעת ומה אני מקיים השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ מן המילה וממאי דצרעת חמורה דילמא שבת חמורה ולא דחיא לה מילה אמר קרא וביום ואפילו בשבת והלכה כר' יוחנן. (שם קלג.) עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן לא טרף יין ושמן נותן זה בעצמו וזה בעצמו אין עושין לה חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט לא התקין כלי מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת. (שם ע"ב) אמר רב האי אסיא דלא מייץ סכנה היא ומעברינן ליה. (יומא פד:) מחמין חמין לחולה ולחיה ולקטן בשבת בין להשקותו בין להברותו ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחמין לו מיד אחד קטן בריא ואחד קטן חולה [אין] מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת. (שבת קלד:) רבי אלעזר בן עזריה אומר מרחיצין בין לפני המילה ובין לאחר המילה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין הרחצת כל גופו בין בחמין שהוחמו [בשבת] ובין חמין שהוחמו מערב שבת: י״א (פסק) והיכא דאישתפיך חמימיה ואיבדור סמאניה לבתר דאימהיל עבדינן לה בשבת משום סכנה. והיכא דאייתי איזמל מערב שבת ואיפגם או דאיגנב מקמי מילה שרי למימר לגוי לצבותיה או לאיתויי איזמל אחרינא דגמרינן לה מההוא ינוקא (עירובין סז:) דאישתפיך חמימי' אמר להו רבא לייתו ליה מגו ביתאי אמר ליה אביי והא לא עריבו נסמוך אשיתוף והא לא שתיפו ליה לימרו ליה לגוי לייתי ליה. אמר אביי בעאי לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא בתר הכי אמר ליה מאי בעית לאותובי' דתניא הזאה שבות ואמירה לגוי שבות מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת [אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה את השבת] אמר ליה ולא שאני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה. י״ב (שבת קלה.) תנו רבנן ימול בשר ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד בין השמשות דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד כשהוא מהול דכולהו לא מהלינן להו בשבתא ונולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית דרב אדא בר אהבה איתיליד ליה ההוא ינוקא בשבתא כשהוא מהול אהדריה אתליסר מהולאי שוויה כרות שפכה אמר תיתי לי דעברי אדרב למימרא דהלכתא דאינו צריך להטיף ממנו דם ברית: י״ג (פסק) וגוי אסיר למימהל דאיתמר (ע"ז כז.) מנין למילה בגוי שהיא פסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר ואתה את בריתי תשמור ורבי יוחנן אמר המול ימול קרי ביה המל ימול ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו אשה לרב דאמר ואתה את בריתי תשמור אשה כיון דליתא בברית לא מהלא לר' יוחנן דאמר המל ימול כיון דישראל אפילו ערלים כי מולים דמו אשה נמי בכלל ישראל ומהלא: י״ד (פסק) היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא דידעא למימהל מהלא איתתא ושפיר דמי והלכתא כר' יוחנן דקיי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן. (שבת קל:) ואין מביאין איזמל בשבת דרך רשות הרבים וכשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך קרפיפות ודרך חצרות (ביצה לא.) ואיזה הוא קרפף כל שסמוך לעיר דברי רבי יהודה רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפי' בתוך תחום שבת. אמר רב סלא אמר רבי זירא הלכה כר' יוסי ותנן (עירובין כג.) הגנה והקרפף שהוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין לתוכה ובלבד שיהא בה שומרה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר רבי יהודה אומר אפי' אין בה אלא בור שיח ומערה מטלטלין בתוכה רבי עקיבא אומר אפילו אין בה אלא אחד מכל אלו מטלטלין בתוכה ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים רבי אליעזר אומר אם היה ארכה יתר על רחבה אפילו אמה אחת [אין] מטלטלין בתוכה רבי יוסי אומר אפי' ארכה כשנים ברחבה מטלטלין בתוכה ואיתמר (שם ע"ב) רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי רב ביבי אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא ותרווייהו לקולא וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומרה או בית דירה קמ"ל הלכה כרבי עקיבא ואי אמר הלכה כרבי עקיבא הוה אמינא אריך וקטין לא צריכא. ט״ו (שבת קלה.) תנו רבנן בן שבעה מחללין עליו את השבת בן שמונה אין מחללין ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת ואפי' שהה עשרים ותשעה יום הרי זה נפל (שבת קלה:) שהה שלשים יום באדם אינו נפל ובן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני הסכנה ובן שמונה דאמרינן דאסיר לטלטלו היכא דנסיב איתתא ומית בעל אי נמי פרש ולא קירב לגבה דליכא לספוקה דאתיליד לתשעה אי נמי לשבעה אבל ודאי מיסמך עילוי טבילה דאיכא למימר דהדא מן כדפסקא ולא חזיא דם איעברא והאי בן שמונה הוא הכי לא תימא דאיכא נשי דמיעברא דחזיא דם ואיכא למימר דהאי בן תשעה הוא ואיכא דפסקא כמה יומי ולא מיעברא והדר מיעברא איכא למימר דהאי בן שבעה הוא ומחללין עליה שבתא ומהלינן ליה (שבת קלו.) דקא אמרינן אם חי חי הוא ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא. ולענין אחולי שבתא מספקא מחלינן דקאמרינן כל ספק נפשות להקל הלכך לא משכחת לה אלא בבתולה דאינסיבת ומית בעל בההוא יומא או בההוא ירחא ובן שמונה ודאי דלא איבעיל אלא חד יומא וקא מניא יומא מניה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו. (שם) בריה דרב דימי בר יוסף אתיליד ליה ינוקא שכיב בגו תלתין יומין יתיב קא מיאבל עליה אמר ליה אבוה צודנייאתא קא בעית למיכל אמר ליה קים ליה בגויה דכלו לו חדשיו. איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמיה דרבא אם קידשה ישראל דכי חלצה לא אסירא ליה חולצת ושבקינן לה גביה אם קידשה כהן דכי חלצה אסירא ליה אינה חולצת ולא צריכה חליצה והותרה לבעלה כהן מאלתר ורב שרביא משמיה דרבא אמר אחד זה ואחד זה חולצת א"ל רב שרביא לרבינא באורתא אמר רבא הכי לצפרא הדר ביה אמר ליה שריתוה יהא רעוא ביומיכון תשרון אף תרבא והלכה כרבינא דאמר אע"ג דחיי עשרין ותשעה יומי כמה דלא שהה שלשים יום נפל הוא והני מילי למישרייה לאיתתא לעלמא אבל מת ולד ביום שלשים אי נמי בתוך שלשים אסורה ליבם ואם ייבם ולד ספק ממזר הוא דתניא (שם קלה:) רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהא ספיקא לגבי אשת אח דחייבי כריתות אחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספק איסורא לחומרא לגבי אבילות אקילו בה רבנן. (שם קלו.) רב אשי איקלע לבי רב כהנא איתילידא ביה מילתא בגו תלתין יומין חזייה דהוה קא בעי ליאבולי אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא פחות משלשים נפל הוא אמר ליה קים לי ביה שכלו לו חדשיו: ט״ז (פסק) והיכא דאיתיליד ערב שבת בין השמשות ואיקלע חד בשבא ותרי בשבא יומא טבא דריש שתא מעכבינן ליה עד תלתא בשבא (שם קלז.) דתנן קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר כיצד כדרכו לשמונה נולד בה"ש נימול לתשעה נולד בין השמשות בערב השבת נימול לעשרה יום טוב שחל להיות אחר השבת נימול לאחד עשר שני ימים של ר"ה נימול לשנים עשר קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא. (שם ע"ב) אמר שמואל קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אין צריך למולו ואם לאו צריך למולו במתניתא תנא רבן שמעון בן גמליאל אומר קטן המסורבל בבשר רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו ואם לאו אין צריך למולו וכן הלכה. מאי בינייהו איכא בינייהו נראה ואינו נראה. (שם קנט. ונדה מב:) מעוברת שאינה יכולה להלך בידוע שהוציא עובר את ראשו חוץ לפרוזדור מערב שבת משנפתח הקבר אין פנאי להלך ואע"פ שלא נולד עד למחר אין מחלליה עליו את השבת אלא מלין אותו מערב שבת. (פסחים סט.) אמר רבה קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת קטן חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת אמר רבא ואי בריא הוא למה ליה חמין להברותו אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הם לא שנא בריא ולא שנא חולה [אין] מחמין. (שבת קלז:) מל ולא פרע את המילה כאלו לא מל וכן הוא אומר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צוריה ושוב מול את בני ישראל שנית שנית זו פריעת מילה אמר ליה הקב"ה ליהושע תני מהלינהו כי היכי דמהלו במצריה (יבמות עא:) משום דלא ניחנה פריעת מילה לאברהם אבינו אלא ניתנה למשה במצרים דאי ס"ד פריעת מילה (לאו) ליהושע ניתנה אם כן ליכתוב רחמנא שוב מול ולישתוק אלא להכי כתיב שנית כלומר שנית למצרים. (שבת קלז:) ואלו ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את העטרה ואינו אוכל בתרומה ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. אמר רבינא אמר רב ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה. ומילה שלא בזמנה לא דחיא לא שבת ולא יום טוב ואפילו נמי ספק זמניה הוא ספק לא זמני' הוא. היכי כגון דאיתיליד בין השמשות דמעלי שבתא לא מהלינן לי' בשבתא. (נדה מב:) ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו למימהל בשבתא אמר ליה שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד לא ידע האי גברא דשרי למימהל בשבתא הדר קריי' אמר ליה אימא לי איזו גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה שמעתיה דצויץ בין השמשות ולא איתיליד עד דחשיך אמר ליה ההוא מוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה דאי לא דהוציא ראשו לא הוה מצוייץ דכמה דאיתיה במעי אמו פיו סתום וטבורו פתוח והוה ליה נולד בין השמשות הוי מילה שלא בזמנה וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת. ולא מיבעיא מילה דדחיא שבת אלא אפי' פריעת מילה נמי דחיא שבת דאמר מר מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל ואע"ג דפריעת מילה לא איתיהיבת לאברהם. (יבמות עא:) דאמר רבה בר יצחק לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. ומנלן דפריעת מילה דחיא שבת שנא' בעת ההיא אמר ה' וגו' מקיש סוף מילה לתחילת מילה מה תחילת מילה דוחה את השבת אף סוף מילה דוחה את השבת והיכא דמטא זמניה דינוקא ומיחלש ואחדתיה אישתא מעכבין ליה עד דמיתפח שפיר ולבתר דשבקא ליה אישתא נמי מעכבינן ליה שבעה יומי עד דבריא דתנן (שבת קלז.) קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא ואמר שמואל חלצתו חמה נותנים לו כל שבעה להברותו מעת לעת איני והא תני לודא יום הבראתו כיום הולדו מאי לאו יום הולדו לא בעינן מעת לעת אף יום הבראתו לא בעינן מעת לעת לא עדיף יום הבראתו מיונם הולדו דאילו יום הולדו לא בעינן מעת לעת ויום הבראתו בעינן מעת לעת. י״ז (שבת קלג:) ת"ר המל כ"ז שהוא עוסק במילה חוזר על ציצין המעכבין את המילה ועל ציצין שאין מעכבין את המילה פירוש ציצין המעכבין דאי לא שקיל להו דמי כמאן דעביד חבורה בשבתא הוא ובר מילקא הוא נוטל וציצין שאין מעכבין אינו נוטל והני מילי כי לא דחי שבת מכשירין דקמי מילה אבל מכשירין דבתר דאימהיל כגון דאיתשידו חמימיה או דאיבדור סמאניה ולא אפשר אלא באחולי שבתא עלייהו סכנה הוא ומחלינן שבתא עליה מאי טעמא התם הוא דאשתפיכו חמימיה או דאיבדור סמאניה או דאיפגים איזמל מן קמי דלימהליה דאמרינן תדחה מילה למחר אבל הכא כיון דאיכא סכנה מחללין עליה שבתא. וכי מהלינן ביממא אבל בליליא לא דכתיב וביום השמיני ביממא אין בליליא לא. ולא מיבעיא מילה בזמנה דביממא אין בליליא לא אלא אפי' במילה שלא בזמנה נמי ביום אין בליליא לא דתניא (יבמות עב:) ביום אין לי אלא שנימול לשמונה שיהא נימול ביום מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ושאר כל הנימולין שלא בזמנה שאין נימולין אלא ביום ת"ל וביום ואלו ינוקא דמן קמי דלימהיל אתיליד ליה נגעא בבשרא דכדמהלין ליה מיפסיק נגעיה מהלינן ואע"ג דמפסיק נגעיה ואי הדר עטיף בישרא עילוי מהילותא ולא חזיא צריך למימהליה זמנא אחריתי ואתיליד נגעא בבשרא דעטיף על מהילותיה לא מהלינן ליה משום דלא ליתעקר איסורא דאורייתא וכן הלכה. ומאן דאית ביה נגעא אסיר למיקצייה בין בסמא בין בפרזלא ומאן דקייץ ליה עובר בלאו דכתיב השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות. (עירובין צו.) ואמר רבי אבין אמר רבי אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. י״ח (שבת קלב:) תניא בשר ערלתו אף על פי שיש שם בהרת יקוץ מאי טעמא דאתי עשה ודחי את לא תעשה. מצורע טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה שנאמר וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה. ובר ישראל דאית ליה שפחה וילידא ברא מיחייב למימהליה בר תמניא יומי כישראל שנא' ובן שמונת ימים ימול לכם (שבת קלה:) ותנו רבנן יש יליד בית שנימול לאחד יש יליד בית שנימול לשמונה יש מקנת כסף שנימול לאחד יש מקנת כסף שנימול לשמונה כיצד לקח שפחה ועוברה עמה זה הוא מקנת כסף שנמול לשמונה לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זה הוא יליד בית שנמול לשמונה רב חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זה הוא יליד בית שנמול לאחד הטבילה ואח"כ ילדה זה הוא יליד בית שנמול לשמונה ותנא קמא לא שני ליה בין ילדה ואחר כך הטבילה ובין הטבילה ואחר כך ילדה אלמא אף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה אמר רבא בשלמא לרבי חמא משכחת לה יליד בית נמול לאחד נמול לשמונה כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואח"כ ילדה מקנת כסף נימול לשמונה כגון שפחה ועוברה עמה מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה אלא לתנא קמא יליד בית דנימול לאחד היכי משכחת לה האמר כיון דמתעברא אצלו אף על גב דלא טבלה נימול לשמונה אמר רב ירמיה כגון שלקח שפחה לעוברה דלא קניא ליה לישראל אלא ולד הניחא למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אלא למאן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי כיון דקנה ולד קניי' לשפחה וכיון דקנה ליה שפחה ונתעברה אצלו לשמונה מהלינן דהא קא קני ליה טבילה מאי איכא למימר אמר רב משרשיא כגון שלקח שפחה [שלא] על מנת להטבילה. י״ט (שבת קלז:) תנו רבנן המל אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו והעומדים אומרים כשם שהכנסתו בברית כך תכניסהו לתורה ולחופה. המברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי יהא חלקנו להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרנו ב"א ה' כורת הברית. המל את העבדים אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה. המברך אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה ב"א כורת הברית: כ׳ (פסק) ומאן דמהיל גר או עבד גדול ליכסי ערוה וליבריך על המילה והדר לימהול ובתר דמהיל ליבריך למול את הגרים וכו' כהך. וגר אף על גב דמהיל בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית ועד דמיתפח לא מטבלינן ליה וכד מטבלינן ליה צריך למיזל בהדי תלתא ואמרין ליה כי היכי דאמרו ליה מעיקרא וגזזי ליה מן מזייה ושקלין ליה טופריה דידיה ודכרעיה וצריכין למיחזייה כד טביל וכד סליק מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה וכן עבד משוחרר וכן עבדא ואמתא דזבני להו מגוים מעיקרא אתו תלתא ואמרי ליה מצות דמיחייב בהו עבד ומטבלינא להו ואמתא אתיא איתתא ועיילה בהדה לבי טבילה וכד סלקא מברכה דכל חייבי טבילות רישא טבלין והדר מברכין דתניא (פסחים ז:) טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו ולונו על הטבילה. (יבמות מז:) וכל דבר שחולץ בטבילה חולץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה גר שטבל לקריו ושפחה שטבלה לשם נדתה עלתה להם טבילה. ההוא דהוו קארו ליה בר ארמא א"ר יהושע בן לוי מי לא טביל לקריו למימרא אי טביל לקריו שפיר דמי. (שם מה:) ההוא דהוה קארו ליה בר ארמיתא דכי איגיירא אימיה לא טבלה א"ר אסי מי לא טבלה לנדתה אי טבלה לנדתה שפיר דמי והאידנא לא סגי בטבילה דקריו עד דטביל לשום גירות דקיימא לן (שם מו:) הלכתא גר צריך שלשה משפט כתוב בו. לעולם אינו גר עד שימול ויטבול ואין מטבילין את הגר בלילה. (שם כב.) גרים מעידין זה לזה וכשרים בין אחים מן האב ובין אחים מן האם מעידין זה לזה מאי טעמא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. (שם כד:) אחד גר שנתגייר לשום אשה וכן גיורת שנתגיירה לשום איש והמתגייר לשום שולחן מלכים ולשום עבדי שלמה אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר הלכה כולם גרים. (שם קב.) גר דן את חבירו ואם היתה אמו מישראל דן ואפילו ישראל ולענין חלילה עד שיהא אביו ואמו מישראל. גר שחזר לסורו יינו יין נסך פתו פת כותים פירותיו טבלים ספריו ספרי קוסמים ושמנו כיינו ושאר כל דבריו כגוי. (ע"ז סד:) איזהו גר תושב כל הכופר בע"ז ואוכל נבילות ועד כמה נקרא גר תושב א"ר יהושע בן לוי כל שנים עשר חדש מכאן ואילך אם נתגייר מוטב ואם לאו גוי הוא. (שם מו:) גר שמל ולא טבל או שטבל ולא מל הרי הוא כגוי לכל דבריו ועושה יין נסך ואפי' קטן בן יומו וגוי עושה יין נסך. (ע"ז נז. יבמות מו:) והלכתא מטבילין את הגר בשבת ואין מטבילין את הגר בלילה ואין מטבילין את הגר אלא בשלשה תלמידי חכמים מאי טעמא משפט כתיב בו. גר בין בארץ ובין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה דאטבלוה בי תלתא (יבמות מז.) דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הלכה גר בין בארץ בין בחוצה לארץ צריך להביא ראיה. (שם צז:) הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייבין משום אשת אח היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראל לכל דבריהם. (שם צח.) גר שבא להתגייר והיה נשאוי אחותו מן האם יוציא מן האב יקיים אחות אביו מן האם יוציא מן האב יקיים אחות אמו מן האם יוציא מן האב ר' מאיר אומר יוציא וחכמים אומרים יקיים שהיה ר"מ אומר כל ערוה שהיא משום שאר האם יוציא משום שאר האב יקיים ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו ושאר כל עריות מותרות לו לאתויי אשת אביו. חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מקבלין אותן מפני שאינן כשרין להתנות עליהן וכל מי שאין כשר להתנות אין מקבלין אותו אבל קטן אעפ"י שאין בו דעת מלין אותו על פי אבותיו ואין מתנין על העבדים בשעת טבילה. הטובל את העבד צריך לתקפו במים (שם מו.) דאמר שמואל עבד צריך לתקפו במים. מנימין עבדיה דרב אשי בעא לאטבולי מסריה נהלייהו לרבינא ולרב אחא בריה דרבא אמר להו חזו דמינייכו בעינא ליה רמו ליה סודרא בצואריה ארפו ליה וצמצמו ליה ארפו ליה כי היכי דלא ליהוי ליה חציצה וצמצמו ליה כי היכי דלא נקדים ולימר [לשם בן חורין אני טובל] בתר דדלייה לרישיה ממיא אנחו ליה זילתא דטינא ארישי' אמרו ליה זיל אמטייה למרך. כ״א (שם מז:) תנו רבנן ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים במה דברים אמורים כשלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד ר"ש בן אלעזר אומר אף על פי שלא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר ומטבילה לשם חירות ומותר בה מיד אמרו הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דבעי עבד שתי טבילות אחת משום עבדות וחדא כדמשתחרר מתגייר. כ״ב (שם מז.) ת"ר גר שבא להתגייר אומרים לו ומה ראית להתגייר אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופים מסוחפין ומטורפין ואם אמר יודע אני שהוא כן ואיני כדאי מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני ומודיעין אותו עונשין של מצות ואומרים לו הוי יודע עד שלא באת לידי מדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חללת שבת אי אתה ענוש סקילה עכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת חללת שבת אתה ענוש סקילה וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן של מצות אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אין יכולין לקבל (יבמות מז:) לא רוב טובה ולא רוב פורענות ואין מרבין עליו קבל עליו מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרים ומלין אותו שטת נתרפא מטבילין אותו ושני תלמידי חכמים עומדין לו על גביו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר וכן האשה נשים מעמידות אותה במים עד צוארה ושני תלמידי חכמים עומדין לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. אחד גר ואחד עבד משוחרר ובמקום שנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ועבד ושפחה משוחררת ובנדה. למה לי למימר ליה אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דחופים ודוויים דאי פריש נפרוש דא"ר חלבו קשין גרים לישראל כספחת בעור כתיב הכא ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב וכתיב התם לשאת ולספחת. ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה ומעשר עני ומאי שנא הני דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא נתן להשבון. ואין מדקדקין עליו מנהני מילי א"ר אלעזר דאמר קרא ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה אמרה לה מיפקדינן אתחום שבת כי אל אשר תלכי אלך אסיר לן יחוד ובאשר תליני אלין מיפקדינן אשש מאות ושלש עשרה מצות עמך עמי אסיר לן ע"ז ואלהיך אלהי ארבע מיתות נמסרו לבית דין באשר תמותי אמות שני קברים מתוקנין לבית דין ושם אקבר. מיד ותרא כי מתאמצת היא וגו'. קבל מלין אותו מיד שהויי מצוה לא משהינן. נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנית דתנן ואלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה את העטרה ואינו אוכל בתרומה. וא"ר אבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב בשר החופה את רוב גובהה של עטרה. נתרפא מטבילין אותו מיד נתרפא אין לא נתרפא לא משום דמיא מדוו מכה. שני ת"ח עומדין לו על גביו שנים והאמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך שלשה הא א"ל רבי יוחנן לתנא תני שלשה. טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר למאי הלכתא דאי ממיר והוה מקדיש ליה איתתא ישראל מומר הוי ותפסי בה קידושי. אחד גר ואחד עבד משוחרר קס"ד לקבל ורמינהו גר צריך לקבל עליו עבד משוחרר אין צריך לקבל עליו אמר רב ששת לא קשיא הא רבי שמעון בן אלעזר הא רבנן דתניא ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים אימתי בזמן שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד רבי שמעון בן אלעזר אומר אע"פ שלא קבלה עליה כופה ומטבילה לשום עבדות וחוזר ומטבילה לשם חירות (שם מח.) ומותר בה מיד. אמר רבה מאי טעמא דר' שמעון בן אלעזר א"ק וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש אתה מל על כרחו ואי אתה מל בן איש על כרחו ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו ואלא הכתיב עבד איש מיבעי' ליה לכדשמואל דאמר שמואל המפקיר את עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף עבד איש ולא עבד אשה אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד ושאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד והא דקתני אחד גר ואחד עבד משוחרר לענין טבילה קתני. כ״ג (יבמות מז.) תנו רבנן ושפטתם צדק וגו' מכאן א"ר יהודה גר שנתגייר בבית דין הרי זה גר שלא נתגייר בבית דין אינו גר ומעשה באחד שבא לפני ר' יהודה אמר לו נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים אמר לו לא יש לך בנים א"ל הן אמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך. וסבר רבי יהודה אבנים לא מהימן ורמינהו יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה או בן חלוצה אמר רב נחמן בר יצחק הכי קאמר ליה לדבריך בוי אתה ואין עדות לגוי ורבינא הכי קאמר ליה יש לך בנים אמר לו הן יש לך בני בנים אמר לו הן אמר לו נאמן אתה לפסול בניך [ואין אתה נאמן לפסול בני בניך]. תניא נמי הכי רבי יהודה אומר נאמן הוא על בנו קטן ואין נאמן הוא על בנו גדול א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול ואין לו בנים זה הוא קטן קטן ויש לו בנים זה הוא גדול והלכתא כרב נחמן בר יצחק והתניא כוותיה דרבינא כי תניא ההיא לענין יכיר תניא. האומר בני זה ממזר אין נאמן דכי קיימא לן הלכה כרבי יהודה דאמר נאמן היכא דאיכא בכור אבל ליכא בכור אינו נאמן (ב"ב קכח:) דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא אמר על תינוק בין הבנים בכור הוא נאמן כרבי יהודה דכיון דקאמר על בריה דזוטר מגדול בכור הוא פסליה לגדול ומיגו דרחמנא הימניה לאבחוניה לבוכריה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ממילא קא הוי גדול ממזר אבל ודאי במקום שאין בכור דליכא יכיר דתלייה רחמנא בגויה לא מהימן ולא הוי ממזר אפילו אשתו פרוצה ביותר ורוב בעילות אחר הבעל. ממזר שנשא גיורת הולד ממזר. (קידושין סט.) ממזר שנשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא הבן בן חורין. יוסף בן פרוך ממזרא זבן אמתא בעא לשחרורי זרעיה אתא לקמיה דרבי מארי גאון א"ל נסבה בלא כתובה וקידושין באמהותיה דאי משחרר' לה אף על גב דשרי לה למידר בהדך דקיימא לן (שם עג.) כרבי יוסי דאמר גר מותר בממזרת דסתם לן תנא כוותיה גירי וחרורי ממזירי ונתיני. שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה זרעך לא מיתכשר אלא דקיימא באמהותה וכד הוו לך בני מינה מהלינון ברישא דקיימת מצוה ובתר הכין כתוב להון גט חירות וזכייה להון על ידי אחרים ובתר דמזכית להון על ידי אחרים אייתי תלתא רבנן וליטבלינון (יבמות מו:) דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך שלשה ועבד משוחרר כגר דמי דתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר (שם מח.) ומקשינן ומסקינן לענין טבילה עבד כגר ואע"ג דקטן הוא מטבלינן ליה (כתובות יא.) דאמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין וכל שכן עבד משוחרר ואין צריך לקבל עליו מצות דהא שייך ליה במצות דעבדים מעיקרא וגט חירות הוי להון ראיה לכי גדלין. לקח שפחה ועוברה עמה זה הוא מקנת כסף שנמול לשמונה כיון דלא נתעברה אצלו עובר ברה מקנת כסף קרינא ביה לקח שפחה ונתעברה אצלו ואף על גב דלא מטבלה זה הוא יליד בית שנימול לשמונה והאי דקאמר כתנאי איכא דקאמרי הא דרבה אמר רב אסי ודאביי הוה ליה אביי כי האי תנא דקאמר נתעברה אצלו אע"ג דלא מטבלה נימול לשמונה ואינה טמאה לידה ורבה כרבי חמא ואיכא דקאמרי דאביי קושיא בעלמא הוא דאקשי פריקן ליה נדה מניה הכי קאמרינן הא דרבה אמר רב אסי תנאי היא ת"ק לית ליה דרבה ורבי חמא אית ליה אמר רבא בשלמא כולה על מנת שלא להטבילה דזבנה בסתמא אע"ג דלא אטבלה לשמונה מהיל ליה אבל ודאי פסק על מנת שלא להטבילה בהא אפילו תנא קמא מודה דגויה גמורה היא ולא מהיל ליה לשמונה וכולהו בלוקח מן הגוי. ואית דאמרי משום מר אהינאי לקח שפחה וולדה עמה זה הוא מקנת כסף שנמול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זה הוא יליד בית שנימול לשמונה אמר לך דוקא לקח שפחה וולדה עמה אבל לקח שפחה ועוברה עמה כיון דגביה איתיליד אע"ג דלא נתעברה אצלו לאו מקנת כסף קרינא ביה. (שבת קלז:) דשמואל נראה מהול שפיר אין צריך למולו נראה ואין נראה צריך דרשב"ג אין נראה מהול צריך נראה ואין נראה [אין] צריך. והיכא דאיתודע ביום שלשים בין פיהק ומת ובין נפל מן הגג כולהו חולצות ולא מתייבמות ובן שפחה נימול לשמונה ודוחה שבת (שבת קלה.) דאמר רבה אמר רבי אסי כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה דתניא דבר אל בני ישראל אין לי אלא ישראל גיורת ושפחה מנין ת"ל אשה: כ״ד סליקו להו הלכות מילה

--------

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
מהדורת מנדלבוים, נויארק. בית המדרש לרבנים שבאמריקה, תשכ"ב

מקור: beta.nli.org.il
דילוג לתוכן