פֶּרֶק שִׁשִּׁי [כד] - ספר מנורת המאור עם פירוש

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש פֶּרֶק שִׁשִּׁי [כד] - ספר מנורת המאור עם פירוש
תוכן עניינים

אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד מִלִּפּוֹל בְּיַד יִצְרוֹ הָרַע וְהַמִּתְגַּבֵּר בְּכָל יוֹם לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעַם טַעַם חֵטְא, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה (פז, א): אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: 'אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל' (תהלים קמד, יב)? 'אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִיעִים', אֵלּוּ בַּחֲוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טַעֲמוּ טַעַם חֵטְא; 'בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת', אֵלּוּ בַּחוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר 'וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ' (זכריה ט, טו). וְאִי בָעִית אֵימָא: 'מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל־זָן' (תהלים קמד, יג); 'בְּנוֹתֵינוֹ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל', אֵלּוּ וָאֵלּוּ מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִבְנָה הֵיכָל בִּימֵיהֶם.

כנטיעים. יונקות שלא נתקלקלו עדיין ולא היה בהם שום שבר: שמגידות פתחיהן. של נדה לבעליהן שאינם חוטאים ואע''פ שתאותן מרובה. ואית דגרסי שאוגדות פתחיהן לבעליהן סותמות פתחיהן עד שנזקקות לבעליהן ואינן נבעלות לאחרים: וכן הוא אומר ומלאו כמזרק כזויות מזבח. ומה זויות דהתם כתיב בהו ומלאו ה''נ בנותינו כזויות שמתמלאות תאותן ואינן נזקקות אל אחרים עד שיבאו בעליהן: כאילו נבנה היכל בימיהם. והכי משמע מחוטבות כבנין היכל תבנית לשון בנין:

וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עוֹשִׂין פַּסִּין (עירובין כא, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ־רֵיחַ' (שיר השירים ז,יד), אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא; 'וְעַל־פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים' (שם), אֵלּוּ בַּחוּרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן; 'חֲדָשִׁים גַּם־יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ' (שם), אָמְרָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁהַרְבֵּה גְזֵרוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁגָּזַרְתָּ עָלַי וְקִיַּמְתִּים.

חדשים. ד''ס: גם ישנים. ד''ת: דודי צפנתי לך. ושמרתי כל אלה לשמך:

וְאַל יַאֲמִין אָדָם בְּעַצְמוֹ, אֲבָל לְעוֹלָם יִתְיָרֵא מִן הַחֵטְא, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק שֵׁנִי (משנה ד): הִלֵּל אוֹמֵר: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ וכו'. וַהֲרֵי מָצִינוּ גְּדוֹל הַדּוֹר נִטְבַּע בִּמְצוּלָה זֹאת, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק חֵלֶק (סנהדרין קז, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יָבִיא אָדָם עַצְמוֹ לִידֵי נִסָּיוֹן, שֶׁהֲרֵי דָּוִד הַמֶּלֶךְ הֵבִיא עַצְמוֹ לִידֵי נִסָּיוֹן וְנִכְשַׁל. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִפְּנֵי מַה אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם, אֱלֹהֵי יִצְחָק וְאלֹהֵי יַעֲקֹב וְאֵין אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי דָּוִד? אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ מִינְסוּ לִי וְאַתְּ לָא מִינְסִית לִי. אֲמַר לֵיהּ: 'בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי' (תהלים כו, ב). אֲמַר לֵיהּ: מְנַסִּינָא לָךְ בִּדְבַר עֶרְוָה. מִיָּד. 'וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ' (שמואל־א יא, ב). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, שֶׁהָפַךְ מִשְׁכָּבוֹ שֶׁל לַיְלָה לְמִשְׁכָּבוֹ שֶׁל יוֹם. נִתְעַלְמָה מִמֶּנּוּ הֲלָכָה, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵבֶר קָטָן יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, מַשְׂבִּיעוֹ - רָעֵב, מַרְעִיבוֹ - שָׂבֵעַ. 'וַיִּתְהַלֵּךְ עַל־גַּג בֵּית־הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רוֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג' (שם), הֲוָה חַיּפָא רֵישָׁא תּוּתֵי חִלְתָּא, אָתָא שָׂטָן אִידְמֵי לֵיהּ כְּצִפָּרְתָּא, פָּתַק בֵּיהּ גִּירָא וְלָא אַדְרְכֵיהּ עַד דִּשְׁמָטֵיהּ לְחִלְתָּא. (בהדי דקא פרח איגליא וחזיה). מִיָּד 'וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא־זֹאת בַּת־שֶׁבַע וגו' וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ' (שם שם, ג־ד). הַיְנוּ דִּכְתִיב: 'בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַיְלָה' וגו' (תהלים יז, ג).

אל תפרוש מן הצבור. אלא השתתף בצרתם שכל הפורש מן הצבור אינו רואה בנחמות הצבור: ואל תאמין בעצמך עד יום מותך. שהרי יוחנן כה''ג שימש שמונים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי: שהפך משכבו של לילה וכו'. שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר כן כל היום: נתעלמה ממנו הלכה. שהמשביע יצרו בתשמיש מרעיב ומתרבה תאותו: תותי חלתא. תחת חלת כוורת: פתק ביה גירא. בכוורת כלומר שהכה בה ושברה: פקדת לילה. על מעשה לילה אם אוכל לעמוד בנסיון של דבר עבירה צרפתני בל תמצא חשבת לצרפני ולא מצאתני נקי:

וּלְשִׁמּוּר מִסָּפֵק זֶה, גָּזְרוּ עַל הַיִּחוּד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי עֲבֵרָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּסוֹף פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחָסִין, בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין (פ, ב): 'לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, אֲבָל אִשָּׁה אַחַת מִתְיַחֶדֶת עִם שְׁנֵי אֲנָשִׁים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף אִישׁ אֶחָד מִתְיַחֵד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, יָשֵׁן עִמָּהֶם בְּפוּנְדְקֵי, מִפְּנֵי שֶׁאִשְׁתּוֹ מְשַׁמְּרָתוֹ. מִתְיַחֵד אָדָם עִם אִמּוֹ וְעִם בִּתּוֹ וְיָשֵׁן עִמָּהֶם בְּקֵרוּב בָּשָׂר; הִגְדִּילוּ זוֹ יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ וְזֶה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ.

עם שתי נשים. מפני שדעתן קלות ושתיהן נוחות להם להתפתות ולא תירא זו מחברתה שאף היא תעשה כמותה: עם שני אנשים. שהאחד בוש מחבירו: מתיחד אדם עם אמו. שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו כלומר להכי נקט בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם:

לֹא יְלַמֵּד אָדָם רַוָּק סוֹפְרִים וְלֹא תְלַמֵּד אִשָּׁה סוֹפְרִים. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה לֹא יְלַמֵּד סוֹפְרִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִרְעֶה רַוָּק בְּהֵמָה. לָא יִשְׁנוּ שְׁנֵי רַוָּקִים בְּטַלִּית אַחַת. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, כָּל שֶׁעֶסְקוֹ עִם הַנָּשִׁים לֹא יִתְיַחֵד עִם הַנָּשִׁים. וְלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ אֻמָּנוּת בֵּין הַנָּשִׁים. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: לֹא יִתְיַחֵד אִישׁ אֶחָד עִם שְׁתֵּי נָשִׁים. מַאי טַעמָא? דְתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: הוֹאִיל וְנָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא (פא, א): אָמַר רַב: מַלְקִין עַל הַיִּחוּד וְאֵין אוֹסְרִין עַל הַיִּחוּד. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ, אָמַר רָבָא: בַּעְלָהּ בָּעִיר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם יִחוּד.

רווק. בלא אשה: אף מי שאין לו אשה. אע''פ שאינו פנוי אלא יש לו אשה ואינה שרויה אצלו לא ילמד סופרים: לא ילמד סופרים. לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים כלומר מלמדי תינוקות מפני אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן אל בית הספר: וחכמים מתירין. והלכה כחכמים שלא נחשדו ישראל על משכב זכור: כל שעסקו עם הנשים. שמלאכת אומנתו נעשית לנשים והנשים צריכים לו לא יתיחד עמהם ואפילו עם נשים הרבה מפני שלבם גס בו ומחפה עליו ואלו אינש אחרינא תנן עם שתי נשים לא יתיחד אבל ג' וד' שפיר דמי: בעלה בעיר. אין חוששין לה משום יחוד להלקות דמסתפי מבעל השתא אתי:

רַב בֵּיבַי אִיקְלַע לְבֵי רַב יוֹסֵף, בָּתַר דְּכָרַךְ רִיפְתָּא אָמַר לְהוּ: שְׁקוּלוֹ דַּרְגָא מִתּוּתֵי בַיבַי. וְהָאָמַר רָבָא: בַּעְלָהּ בָעִיר אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ מִשּׁוּם יִחוּד? שָׁאנִי רַב בֵּיבַי דְּשׁוֹשְׁבִנְתֵּהּ הֲוָה וְגַיְסָאבֵיהּ. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הָנָךְ שְׁבוּיָאתָה דַּאֲתוּ לִנְהַרְדָעָא אַסְקִינְהוּ לְבֵי רַב עַמְרָם חֲסִידָא, [אָמַר: שְׁקוּלוּ דַּרְגָאמֵקַמַיהוּ], בַּהֲדֵי דְקָא חָלְפָא חֲדָא מִינַּיהוּ (פירוש: שהיתה עוברת על פי הארובה שמן העליה לבית), נָפַל נְהוֹרָא בְּאַפּוּמָא (פירוש: נפל אור בבית דרך החלון שהיו פניה מאירות). שַׁקְלֵהּ רַב עַמְרָם לְדַרְגָּא וְקָא סָלִיק וְאָזִיל, כִּי מָטָא לְפַלְגָּא דְדַרְגָּא, אִפְשַׁח (פירוש: הרחיב ופישק רגליו לעמוד במקומו בחזקה, להתגבר על יצרו), רָמָא קָלָא: נוּרָא בֵי רַב עַמְרָם, נוּרָא בֵי רַב עַמְרָם. אָתוּ רַבָּנָן אָמְרוּ לֵיהּ: כְּסִיפְתִּין. אָמַר לְהוּ: מוּטָב תִּכְסְפוּן מִנִּי בַּהֲדֵין עָלְמָא וְלָא תִּכְסְפוּן מִנִּי בְּעָלְמָא דְּאָתִי. אַשְׁבְּעֵיהּ לְיִצְרֵיהּ דְּיִפּוֹק מִינֵיהּ וְנָפַק מִינֵיהּ כִּי דִיקְלָא דְּנוּרָא. אֲמַר לֵיהּ: חָזִית דְּאַתְּ מִנּוּרָא וַאֲנָא מִבִּשְׂרָא וַאֲנָא עֲדִפְנָא מִנָּךְ.

שקולו דרגא. שאכלו בעלייה וירדו רב יוסף ואשתו והוא נשאר בעלייה שקולו דרגא מתותי ביבי שלא ירד ויתיחד: דשושבינתיה הוה. בעלת ברית לו ולבה גס ביה: אסקינהו. שצוה עליהם לפדותם ונותנם בעלייה: וקא סליק. לתובעה: נורא בי רב עמרם. הזעיק בני השכונה לאסוף ולבא לכבות הדליקה: אשבעיה. רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו:

רַבִּי מֵאִיר הֲוָה מִתְלוֹצֵץ בְּעוֹבְרֵי עֲבֵרָה. יוֹמָא חַד אִידְמֵי לֵיהּ (שטן) כְּאִיתְתָא בְּהַךְ גִּיסָא דְמֹבְרָא (דנהרא); לָא הֲוָה מְעַבְּרָה. נָקַט מִצְרָא (פירש: חבל) וְקָא עָבַר וְאָזִיל. כִּי מְיָא פַּלְגָא דִּמְצְרָא, שַׁבְקֵיהּ (פירש: יצר הרע לרבי מאיר). אֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּקָא מַכְרִיזִין עֲלָךְ בִּרְקִיעָא: הִזָּהֲרוּ בְּרַבִּי מֵאִיר וְתוֹרָתוֹ, שַׁוִּיתֵהּ לְדָמָךְ תְּרֵי מְעֵי.

מתלוצץ בעוברי עבירה. אומר שנקל הוא להתגבר על יצרו אם הוא רוצה: אידמי ליה שטן. הוא יצה''ר: בהך גיסא דמברא. לצד השני שמעבר המים: לא הוה מעברה. ספינה המעברת: נקט מצרא. חבל מתוח משפת הנהר אל שפתו ואוחזין בו לבא על דף קטן המוטל ברוחב הנהר:

פְּלֵימוֹ, הֲוָה רָגִיל דְּקָאָמַר: גִּירָא בְעֵינֵיהּ דְּשָׂטָן. יוֹמָא חַד, מְעַלֵי יוֹמָא דְּכִפוּרֵי הֲוָה, אִידְמֵי לֵיהּ כְּעַנְיָא, אֲתָא קָרָא אַבָּבָא, אֲפִיקוּ לֵיהּ רִיפְתָּא. אָמַר: כֻּלֵּי עָלְמָא אַגַּוָּאֵי וַאֲנָא אַבַּרָאֵי. אַתְיוּהוּ אַקְרְבוּהוּ אַפְּתוֹרָא, מְלִי נַפְשֵׁיהּ שִׁיחֲנֵי וְכִיבֵי. אָמְרוּ לֵיהּ: תּוּב שַׁפִיר (פירוש: שב כהוגן שלא תמאיסנו). יָהֲבוּ לֵיהּ כַּסָּא, אַכְמַר בְּגַוֵּיהּ (פירוש: שדא ביה ליחה היוצאת מן הריאה), נָחֲרוּ בֵיהּ. שַׁקָּא וּמִית (פירש הקונטרס: החזיק עצמו כמת). שָׁמַע דְּקַאֲמְרֵי: קָטַל פְּלֵימוֹ גַּבְרָא. עָרַק וְטָשָׁא (פירוש: ונחבא) בְּבֵית הַכִּסֵּא. אָזַל נָפַק קַמֵּיהּ, כִּי חָזְיֵהּ דְּקָא מִצְטַעֵר גָלֵי לֵיהּ נַפְשֵׁהּ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא אָמַר מַר הָכֵי? וְאֶלָּא הֵיכֵי קָאַמִּינָא? אֲמַר לֵיהּ: לֵימָא מַר: רַחֲמָנָא לִיגְעַר בֵּיהּ בְּשָׂטָן.

אידמי ליה. שטן כעניא: כולי עלמא. אתכא על השלחן אוכלין: שיחני וכיבי. המוציאין ליחה ומאוסין: יהבו ליה כסא. מזגו לו כוס: נחרו ביה. גערו ביה: שקא. כמו שקל לקח עצמו השטן והחזיק כאילו הוא מת: שמע דקאמרי קטל פלימו גברא. השמיע קול יוצא מבחוץ שאומרים פלימו קטל גברא: ערק. פלימו כסבור שבאים עליו נוגשי המלך להרגו: טשא. נחבא בבית הכסא שהיה חוץ לעיר: חזייה. שטן לפלימו דקא מצטער: מאי טעמא אמר מר הכי. למה הורגלת לקללני: אלא היכי. אימא לדחותך מעלי שלא תחטיאני:

רַבִּי חִיָּא בַּר אַשֵּׁי הֲוָה רָגִיל, כָּל עִידְנָא דַהֲוָה נָפִיל אַאַפֵּיהּ, אָמַר; רַחֲמָנָא יַצִּילֵנוּ מִיֵּצֶר הָרַע. יוֹמָא חַד שְׁמָעַת דְּבֵיתְהוּ, אָמְרָה: מִכְּדִי כַּמָּה שְׁנִין דְּפָרִישׁ מִנָּאִי, מַאי טַעְמָא אָמַר הָכִי? יוֹמָא חַד הֲוָה קָא גָרִיס בְּגִינְתֵּיהּ, קִשְׁטָא נַפְשָׁהּ, חָלְפָה וְאָתִית קַמֵּיהּ. אָמַר לָהּ מָאן אַתְּ? אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא חֲדוּתָא (פירש הקונטרס: שם זונה ניכרת בעיר) דַּהֲדְרִי מִיוֹמֵיהּ (פירש הקונטרס: שחזרתי היום הלום). תָּבְעָה, אָמְרָה לֵיהּ: אַתְיָא נִיהֲלִי לְהַךְ רוֹמָנָא בְּרֵישׁ צוּצִיתָא (פירוש הקונטרס: ענף קטן שהיה בראש הדקל). אַשְׁוַר (פירש הקונטרס: קפץ) אַתְיָא נִיהֲלָהּ. כִּי אָתָא לְבֵיתֵיהּ, הֲוָה קָא שָׁגְרָא דְּבֵיתְהוּ תַנּוּרָא, סָלִיק וְקָא יָתִיב בְּגַוֵּיהּ. אָמְרָה לֵיהּ: מַאי הַאי? אָמַר לָהּ: הָכֵי וְהָכֵי הֲוָה מַעֲשֶׂה: אָמְרָה לֵיהּ: אֲנָא הֲוָאִי. אָמַר לָהּ: אֲנָא מִיהָא לְאִיסוּרָא אִיכַוְנִי.

דפריש מנאי. מחמת זקנה ומתיירא מיצה''ר: קשטא נפשה. בתכשיטים ובקשוטי נשים בשמים ואפרסמון: חלפה. ותניה קמיה עברה לפניו ושנתה פעם שניה: אנא חדותא. שם זונה ניכרת בעיר: וקא יתיב בגויה. להמית את עצמו:

אָמְרוּ: כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הֲוָה מִצְטַעֵר עַד שֶׁמֵּת בְּאוֹתָה מִיתָה. וּמַאי דָּרִישׁ: דְּתַנְיָא: 'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח־לָהּ' (במדבר ל, יג). בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהָיְתָה שׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים. וּכְשֶׁמַּגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה הָיָה בּוֹכֶה. וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ (בשר) טָלֶה, אָמְרָה תוֹרָה: צָרִיךְ כַּפָּרָה וּסְלִיחָה, מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל חֲזִיר וְעָלָה בְיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כָּמָּה וְכַמָּה. כַּיּוֹצֵּא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: 'וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ' (ויקרא ה, יז). בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר שׁוּמָן וְעָלָה בְיָדוֹ בְּשַׂר חֵלֶב. וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל בְּשַׂר שׁוּמָן וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֵלֶב, אָמְרָה תוֹרָה: 'וְלֹא־יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל חֵלֶב וְעָלָה בְּיָדוֹ חֵלֶב, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִיסֵי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: 'וְלֹאֹיָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ', עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ כָּל הַדָּוִים.

אישה וגו'. צריכה סליחה: במה הכתוב מדבר. מאחר שאישה הפרם מה שאכלה בהיתר אכלה ומה היא זו הסליחה: והיתה שותה יין. מזידה. ואע''פ שבהיתר עשתה שהרי בעלה הפירה כיון שהיא לאיסור נתכוונה שהרי היא לא ידעה שבעלה הפירה צריכה סליחה: ידוו כל הדוים. כל שיש להם לב לדוות ידוו על זה שאינו מתכוין ויש כאן נשיאות עוון:

וְלֹא הָאֲנָשִׁים בִּלְבַד שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לִירָא מִן הַחֵטְא תָּמִיד, אֶלָּא אֲפִילוּ הַנָּשִׁים, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֹּשֶׁת יוֹתֵר בַּדָּבָר, תִּפְחַדְנָה מִלְּהִיוֹת מְפֻתּוֹת לִדְבַר עֲבֵרָה, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ בַּגְּדוֹלָה שֶׁבַּנָּשִׁים, שֶׁהָיְתָה מִתְלוֹצֶצֶת בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ ז''ל: דַּעְתָּן שֶׁל נָשִׁים קַלָּה וְנִכְשְׁלָה בַדָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יח, ב): אָזַל רַבִּי מֵאִיר וְעָרַק לְבָבֶל. אִיכָּא דְּאָמְרֵי: מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה דִבְרוּרְיָא. פֵּרַשׁ הַקוּנְטְרֵס: שֶׁפַּעַם אַחַת לִגְלְגָה עַל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים (קידושין פ, ב): נָשִׁים דַּעְתָּן קַלָּה. וְאָמַר לָהּ: חַיַּיִךְ סוֹפֵךְ לְהוֹדוֹת לְדִבְרֵיהֶם. וְצִוָּה לְאֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְפַתּוֹתָהּ לִדְבַר עֲבֵרָה וְהִפְצִיר בָּהּ יָמִים רַבִּים עַד שֶׁנִּתְרַצֵּית. וּכְשֶׁנּוֹדַע לָהּ הַדָּבָר, חָנְקָה עַצְמָהּ וְעָרַק רַבִּי מֵאִיר מֵחֲמַת כִּסּוּפָא.

ואמר לה. רבי מאיר לברוריא אשתו:

וְלַאו דַּוְקָא בְּיִחוּד עֶרְוָה, אֲלָּא אֲפִילּוּ בְּיִחוּד דִּפְנוּיָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל מַה שֶּׁאֵרַע לְתָמָר עִם אַמְנוֹן, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (כא, א): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה גָּזְרוּ עַל הַיִּחוּד וְעַל הַפְּנוּיָה. יִחוּד דְּאוֹרַיְתָא הִיא, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: רֶמֶז לְיִחוּד מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךְ בֶן־אִמֶּךָ' (דברים יג, ז). וְכִי בֶּן אֵם מֵסִית וּבֶן אָב אֵינוֹ מֵסִית, אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, בֵּן מִתְיַחֵד עִם אִמּוֹ וְאֵין אַחֵר מִתְיַחֵד עִם כָּל הָעֲרָיוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה? אֶלָּא אֵימָא עַל יִחוּד שֶׁל פְּנוּיָה.

על היחוד. דאשת איש ועל היחוד דפנויה: בן מתיחד עם אמו. כלומר להכי נקט בן אמך לומר שהבן מצוי אצל האם:

עַל כֵּן הַבָּא לִידֵי נִסָיוֹן, יִשְׁבֹּר תַּאֲוָתוֹ וִינַצְחֵהוּ וִיהֵא שְׂכָרוֹ גָּדוֹל. כִּדְאָמְרִינָן (אבות סו''פ ה): לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין (כג, ב): רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אוֹמֵר: 'רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם' (שם יב, כג). וְאוֹמֵר: 'לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ' (שם שם, כה). וּמָה אִם הַדָּם שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לוֹ הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ מְקַבֵּל שָׂכָר, גֶּזֶל וַעֲרָיוֹת שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאַוָּה לָהֶם וּמְחַמְּדָתָן, הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ וּלְדוֹרוֹתָיו וּלְדוֹרֵי דּוֹרוֹתָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת.

לפום צערא אגרא. לפי רוב הצער שאתה סובל בלימוד התורה ועשיית המצוה כן יהיה שכרך מרובה:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט''א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת - אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן