ספר חיי אדם - שבת ומועדים קמ״ה

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר חיי אדם לרבי אברהם דנציג ספר חיי אדם - שבת ומועדים קמ״ה

א׳ דין יוה"כ:יוה"כ לילו כיומו לכל דבר וכבר כתבנו שצריך להוסיף עוד מחול על הקדש וכ"ש שבין השמשות אסור שהוא ספק איסור כרת ולכן בעוד יום יכנס לבהכ"נ מעוטף בבגד לבן ונקי ויתעטף בטלית בעודו יום כדי שיוכל לברך עליו דאין מברכים על הציצית בלילה כמבואר בהלכות ציצית. ומ"מ אם לא נתעטף מבע"י יתעטף משחשיכה בלא ברכה: ב׳ דברים האסורים ביה"כ אכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה ואע"פ שכולן אסורין לדעת הרבה פוסקים מה"ת מדכתיב תענו את נפשותיכם [ועיין נדרים דף פ' ע"ב דמשמע להדיא שכולן הם מה"ת] וכל דברים הללו מצינו בפסוקים שנקרא עינוי מ"מ לכ"ע אין חיוב כרת אלא על אכילה ושתיה ולכ"ע נמסר לחכמים להתיר כפי שנראה בעיניהם: ג׳ כל מלאכה שחייבין בשבת חייבין ביוה"כ וכל שבשבת פטור אבל אסור גם ביוה"כ כן אלא שבשבת זדונו בסקילה וביוה"כ כרת כדכתיב וכל מלאכה כו' ונכרתה וכל שאסור לטלטל בשבת אסור לטלטל ביוה"כ וכשם שצריך לערב עירובי חצירות ותחומין לשבת כך צריך ליוה"כ (תי"ז): ד׳ אע"ג דכל שהוא אסור מה"ת מ"מ אין חייב כרת אלא אם אכל או שתה כשיעור ושיעור האוכלין ככותבת הגסה והיא פחות מעט מכביצה בינינית ושיעור זה שוה לכל אדם בין לננס בין לעוג מלך הבשן שכך קבלו חז"ל הלמ"מ דשיעורו נשתנה מכל איסורי תורה שכל איסורי תורה כחלב ודם ושאר חייבי כריתות שיעורן בכזית אבל ביוה"כ כיון דלא כתיב לשון אכילה אלא הוציא הכתוב האכילה בלשון עינוי כמ"ש אשר לא תעונה וקבלו חז"ל דבפחות מככותבת אין מיישב הדעת כלל אפילו לננס עדיין הוא מעונה ובכותבת מיישב הדעת קצת אפילו לעוג מלך הבשן וכל האוכלין מצטרפין לשיעור זה ובלבד שיהיו ראוים לאכילה אבל אוכלין שאינן ראוים לאכילה אין חייבין עליהן כרת ואכילה ושתיה אין מצטרפים: ה׳ אכל וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כבא"פ מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין ופטור ושיעור אכילת פרס י"א ד' ביצים וי"א ג' ביצים: ו׳ שיעור שתיה להתחייב עליו קבלו חז"ל כמלא לוגמיו (ר"ל מלא פיו) ולא מלא לוגמיו ממש אלא כדי שיסלקנו לצד א' בפיו ויראה כמלא לוגמיו וזה אינו שוה לכל אדם אלא שמשערים בכל אדם לפי מה שהוא הגדול לפי גדלו י והקטן לפי קטנו גם זה אינו שוה לכל איסורין שבתורה דשיעורן ברביעית אלא שכן הלמ"מ שכל אדם מתיישב דעתו קצת כמלא לוגמיו שלו והוא פחות מרביעי' באדם בינוני וכל המשקין מצטרפין למלא לוגמיו ובלבד שיהיו ראוין לשתיה: ז׳ שתה מעט וחזר ושתה מעט אם יש מתחילת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין וחייב ואם לאו אינן מצטרפין וי"א דשיעור צירוף שתיה כאכילה בכא"פ: ח׳ מותר ליגע באוכלין ומשקין ליתן לקטנים ולא חיישינן שמא יאכל וישתה דאימת יום הדין עליו: ט׳ איסור רחיצה בין בחמין ובין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים אסור ואם היו ידיו או רגליו או שאר גופו מלוכלך בטיט או בצואה או שנטף דם מחוטמו מותר לרחצם שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג ומ"מ יזהר שלא ירחץ אלא מקום המטונף בלבד: י׳ מ"מ מותר לרחוץ ידיו בשחרי' ומברך על נט"י ולא יכוין להנאה רק להעביר רוח רעה מן הידים (ועיין בבאורי הגר"א סימן תרי"ג סק"ו שכתב לעיקר שאסור ברחיצה ע"ש מש"כ בשם הירושלמי ועיין בנשמת אדם מש"כ שם ע"ז ויזהר שלא יטול אלא עד סוף קשרי אצבעותיו דהא אינו מותר אלא משום להעביר רוח רעה דהוי כמלוכלך בצואה ומקום שריית הטומאה אינו רק על האצבעות בלבד: י״א אם הטיל מים ושפשף ומכ"ש כשעשה צרכיו וקינח מותר לרחוץ כל היום דהוי כמלוכלך בצואה ואם רוצה להתפלל מותר אפילו לא קינח ומ"מ נכון הדבר כשמטיל מים שישפשף להוציא נפשו מפלוגתא וכל נטילות אלו עד סוף קשרי אצבעותיו והכהנים כשעולין לדוכן נוטלין עד הפרק (א"ר): י״ב מי שרגליו כהות מותר לרחצם כיון שאינו עושה לתענוג: י״ג מי שאין דעתו מיושבת עליו כלל עד שיקנח פניו במים מדינא מותר אלא שכבר נהגו להחמיר ואפילו ברחיצת העינים ומ"מ אם יש לו לכלוך ע"ג עין דינו כמלוכלך בטיט דמותר ואסור לשרו' מפה במים מעיו"הכ ולנגבה קצת להצטנן בו ביוה"כ או להעביר על פניו דשמא לא תנגב יפה ויבא לידי סחיטה: י״ד ההולך לדבר מצוה מותר לעבור במים: ט״ו החולה אפילו אין בו סכנה רוחץ כדרכו וכן כלה כל שלשים יום מותרת לרחוץ פניה ונ"ל שזה היה בימיהם שלא היו בבה"כנ כל היום והתירו שלא תתגנה על בעלה אבל בזמן הזה שאינו רואה אותה כל היום לא שמעתי שנוהגין להתיר: ט״ז הרואה קרי בי"הכ אם לח הוא מקנחו במפה ואם כבר נתיבש רוחץ מקומות המלוכלכות בו לבד דדינו כצואה ואסור לטבול אע"פ שרגיל לטבול בשאר ימות השנה: י״ז אסור לאשה לטבול ביוה"כ אפילו הגיע זמן טבילתה בו ביום ואפילו שלא לשם תשמיש דזה בלא"ה אסור אלא כדי שתהא טהורה אסור ואשה שלובשת ביוה"כ מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה: י״ח סיכה אסורה אפילו מקצת גופו ואפילו אינו אלא להעביר את הזוהמא ולא לתענוג אסור ואם יש חטטין וכל שכן חולה שאין בו סכנה סך כדרכו: י״ט נעילת הסנדל או מנעל של עור אפילו של עץ מחופה עור אסור ויש אוסרין משל עץ אפילו אינו מחופה עור דגם זה נקרא מנעל אבל של גמי או קש או בגד מותר דלא נקרא מנעל אלא של עור ויש להחמיר שלא לנעול מנעל אפילו מפני רפש וטיט וגשמים או שהוא בין הנכרי' שהרי י"א דכל הענוין הם מדאורייתא ואם קשה לו מאד לילך כך ברפש וטיט ילך עד פתח ב"הכנ ואז יחלוץ וישאם בידו ויטמנם בב"הכנ ועכ"פ לא ינעול מנעל אלא סנדל בלא עקב: כ׳ כל חולה אע"פ שאב"ס או שיש לו מכה ברגלו וכן החיה כל שלשים יום מותרת לנעול את הסנדל ופשיטא במקום שיש לחוש לסכנה דמותר: כ״א מותר לעמוד על כרים וכסתות של עור כיון שאינו מנעל ומ"מ בשעת תפלת י"ח אסור לעמוד על שום דבר דנראה כמתגאה ומ"מ נ"ל באיש מצונן דמותר לעמוד על מעט עשבים להפסיק בין הקרקע: כ״ב אסור בתשמיש המטה ולכן יש לנהוג עם אשתו ככל דיני נדה ופשיטא שלא יגע בה בין ביום ובין בלילה וכ"ש שלא לישן עמה במטה אחת אפילו כשהם לבושים ולא ירבה עמה דברים: כ״ג הרואה קרי ביוה"כ ידאג כל השנה ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עוה"ב (ועיין תיקון לזה בספר חמדת הימים): כ״ד דין התינוק ותינוקת מבואר לעיל הלכות תפלה כלל ס"ו סימן י"א בדין חינוך קטן: כ״ה עוברות ומניקות מתענות ככל אדם: כ״ו עוברה שהריחה מאכל וידוע שאם אין נותנין לה מה שמתאוה היא וולדה מסוכנים לכן אם אמרה צריכה אני אע"פ שאין פניה משתנים כלל או שרואין שפניה משתנים אף על פי שלא אמרה כלום לוחשין לה באזנה שיום הכפורים הוא שלפעמים מתיישב דעתה בזה ואם לא נתקרר דעתה בזה מאכילין אותה בזה הענין שתחלה טובלין אצבע או כף ברוטב ונותנין לתוך פיה שלפעמים בטיפה אחת מתיישבת דעתה ואם לאו נותנין לה רוטב עצמו פחות מכשיעור כדלקמן סימן כ"ט בחולה: כ״ז יולדת תוך ג' ימים לא תתענה כלל אפילו אמרה א"צ מאכילין אותה בע"כ ואומרים לה אכול וע"ז נאמר אל תצדק הרבה (א"ר) ומ"מ יש להאכילה פחות מכשיעור כמש"כ בחולה. מג' עד ז' אם אמרה צריכה מאכילין אותה מכאן ואילך הרי היא ככל אדם. וימים אלו אינן חושבין מעת לעת בהן שאם ילדה בז' בתשרי קודם הלילה לא חשבינן מע"לע וא"כ יוה"כ היא מע"לע ג' אפ"ה אין מאכילין אותה אם לא אמרה צריכה אני דחשבינן כל יום ויום לפי סדר הימים ואפי' נולד בז' בתשרי קודם הערב חושבין אותו ליום א' וא"כ ערב יה"כ הוא יום ג' ויוה"כ הוא לאחר ג'. וכ"ז היינו מחמת צער לידה אבל אם היא חולה דינה לגמרי כשאר חולה וביולדת א"צ לשאול לרופא אלא נשים אחרות הבקיאות נאמנות אם אומרות שצריכה לכך: כ״ח כל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו ומאכילין אותו הימנו (ועכ"פ כשמריח ריח מאכל יזהר מאד כל אדם שיפליט כל הרוק שיבא בפיו ולא יבלע דאז בא לידי סכנה כדאיתא בכתובות ס"א ע"ב) אבל כל זמן שלא נשתנה פניו אפי' אמר שצריך לאכול אסור להאכילו: כ״ט חולה אפילו אין בו סכנה עכשיו אלא שאמר שצריך לאכול שאם לא יאכל יכבד עליו החולה ויסתכן (ב"ח) אפילו הרופאים אומרים אינו צריך שומעים לחולה ומאכילים אותו דלב יודע מרת נפשו ואפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל יזיק לו (ואע"ג דלעיל כלל ס"ח סימן ו' כתבתי דאם הרופא אומר שיזיק לו שומעין לרופא והביאו המגן אברהם סימן שכ"ח סק"ו היינו לענין שאר רפואות דלא שייך בו לב יודע כו' וא"כ מאי חזית דסמכת אחולה סמוך על רופא ואפי' בחולה סומכין על רופא אבל לענין אכילה דשייך לב יודע אין בדבריו של רופא שאמר שיזיק לו האכילה כלום ואפי' בשאר רפואות שחולה אומר שצריך לרפואה פלונית והרופא אומר אינו צריך אבל לא יזיקהו ומכ"ש כשאומר שאינו מסוכן במניעת הרפואה גם בזה שומעין לחולה (העתקתי מתשובת רדב"ז ח"א סי' ס"ו) ואם החולה אמר א"צ אם יש שם רופא בקי אפי' נכרי שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי ואפשר שיכול לבא עי"ז לסכנה אעפ"י שאינו אומר שמא ימות מאכילין אותו על פיו ואפי' רופא א' אומר שצריך ואחד אומר א"צ מאכילין אותו דהוי סכנת נפשות להקל (ואם אחד בקי יותר עיין בש"ע סי' תרי"ח ברמגן אברהם ומגן אברהם ס"ק ד' ובא"ר שם). ואם הרופא אומר שאינו מכיר החולי אין דבריו מעלין ולא מורידין מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב ב"א שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל מאכילין אותו: ל׳ כשמאכילין את היולדת והחולה מניחין לפניו המאכל ואומרים לו אם יודע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך אזי תאכל עד שתבין שדי לך בכך אבל אם אפשר לך שלא תאכל כשיעור בפעם א' תאכל לעולם בפחות מכשיעור דהיינו באכילה יאכל כשני שלישי ביצה וישהה כדי אכילת ד' ביצים ולפחות כדי אכילת ג' ביצים ויחזור ויאכל כן ובשתיה יבדוק החולה עצמו כמה הוא כדי שיסלקנו לצד א' ויראה כמלא לוגמיו וישתה פחות מזה מעט וישהה בין שתיה לשתיה כדי אכילת ד' ביצים או ג' ביצים ולפחות ישהה בין שתיה לשתיה כדי שעור שתיית רביעית ויש להחולה לבדוק זה מעיה"כ כמה הוא שעור לוגמיו דהיינו שיכנים לתוך פיו משקין ויפליטם לתוך כלי וכן ישער מערב יוה"כ כמה הוא שיעור אכילת ד' ביצים ואז יכול לאכול על הזייגר: ל״א מי שאחזו בולמוס והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימניו שעיניו כהות ואינו יכול לראות מאכילין אותו עד שיאורו עיניו: ל״ב חולה שאוכל ביוה"כ אם דעתו מיושבת עליו לברך בר"המז יאמר יעלה ויבא בב"המז ואם חל בשבת יאמר ג"כ רצה ואם שכח א"צ לחזור שאינו מחויב לאכול דוקא פת אבל לא יקדש וא"צ לבצוע על שתי ככרות (תרי"ח): ל״ג מותר להריח ביוה"כ בשמים וכיוצא בו ויזהר לברך עליהם. ואמנם כ"ז שלא הסיח דעתו מלהריח אסור לחזור ולברך דהוי ברכה שא"צ. ויש אנשים שמריחים במים המריחים שקורין שפירטוז (אבל שפירטוז שאינו מריח אין מברכין עליו כלל) ואין מברכין עליו כלל ועושים איסור. ועוד עושין שעושין קשר בפאטשיילע ושופכין עליו שפירטוז והנה הקשר בקצה א' הוא מלאכה דאורייתא כדאיתא בהלכות שבת במלאכת קושר ומה שנותנין עליו שפירטוז הוא איסור בפ"ע שמולידין בו ריח ולכן צריך ליזהר בזה: ל״ד סדר התפלה ידוע. וראוי לכל אדם שירשום בסדורו כי נשמטו בכמה סדורים רצה ומודים ויכול לבוא לידי טעות וגם במוסף לא נרשם עד היכן יאמר מתפלת שחרית (ועיין בנ"א הגהות בסדר עבודה) ל״ה נוהגין לשטוח עשבים בב"הכנ ואין הטעם כמו שחושבין ההמון כדי לעמוד עליו אלא הטעם לפי שנוהגין לעשות זכר למקדש ולהשתחוות בשעת עלינו ובאמירת והכהנים והעם היו כורעים ומשתחוים ולפי מנהג הנכון להשתחוות בפשוט ידים ורגלים כדין השתחואה במקדש ובמקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחות כן ועובר בלאו שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה ואפילו במקום שאינו מרוצף כלל צריך להטות קצת על צדו דגזרינן אטו אבנים לכן שוטחים עשבים כדי להפסיק בין הקרקע דאז ל"ג. ואם אין לו עשבים יפסיק בטליתו או בדבר אחר (סי' קל"א): ל״ו זמן תפלת נעילה כשהחמה בראש האילנות כדי שישלים אותה עם צאת הכוכבים ועכשיו נוהגין שממשיכין התפלה גם בלילה אך צריך ליזהר להתחיל עכ"פ בעוד היום גדול וגם יאמר החרוז היום יפנה כו' קודם הערב שמש דאל"כ דובר שקרים (תרכ"ג): ל״ז אם חל בשבת מזכיר בה של שבת ואם לא הזכיר חוזר ובוידוי לאחר התפלה יחיד אינו מזכיר של שבת וש"ץ כיון שאומר אתה נותן בתוך התפלה מזכיר גם באתה נותן ואם לא הזכיר הש"ץ שבת באתה נותן א"צ לחזור אבל בשאר התפלה בין יחיד ובין ש"ץ אם לא הזכיר של שבת חוזר (ועיין בב"י ססי' תרכ"ג) ואם עדיין יום כהנים נושאים כפיהם במקום שנהגו אבל אם כבר חשכה אין נשיאת כפים בלילה ומ"מ אומר הש"ץ בתפלה ברכת כהנים וה"ה במנחה ואומרים אבינו מלכנו אפילו חל בשבת ואפילו גמרו ביום כיון שהוא גמר התחימה. ובסוף הסליחות אומרים פעם א' שמע ישראל וג' פעמים בשכמל"ו וז"פ ה' הוא האלהים. ולאחר שגמר התפלה תוקעין תקיעה אחת אע"פ שלא הבדילו עדיין והוא סימן לסילוק שכינה: ל״ח צריך להוסיף מחול על הקדש מעט שימתינו מעט אחר צאת הכוכבים ומתפללין תפלת ערבית ואומרים אתה חוננתנו (תרכ"ד): ל״ט מבדילים על הכוס ואין מברכים על הבשמים אפילו חל בשבת והרוצה לעשות מן המובחר לצאת דעת האומרים לברך גם על הבשמים כשחל בשבת נ"ל דלאחר שסיים ברכת המבדיל בין קדש לחול אז יברך על הבשמים ולא באמצע הבדלה (עיין א"ר שהקשה על הט"ז) (שם): מ׳ מברכים על הנר אפילו כשחל בחול וטעם ברכה זו אינו כשאר מו"ש שאז מברכים משום שהאור נברא במוצאי שבת ולכן מותר לברך אפילו על אור שהוציא עכשיו מן האבנים וכיוצא בו אבל ברכת האש ביו"הכ הוא מטעם מפני שהיה אסור כל היום בתשמישו ולכן אסור לברך אלא דוקא על שדלק מעיו"הכ או שהדליק נכרי ביו"הכ לחיה או לחולה ששבת ממלאכת איסור וי"א שאין מברכין על נר של בה"כנ ונ"ל דה"ה מה שהדליק בביתו לכבוד היום שהרי עיקרו לא נעשה להאיר אלא לכבוד היום ונוהגין להדליק נר אחר מנר זה ומבדילין על שניהם ומ"מ אם אין לו נר מותר לברך על מה שהוציא מן האבנים וידליק נר ממנו וימתין מעט שלא יהיה בעמוד הראשון שהדליק ואז יברך עליו: מ״א אוכלים ושותים ושמחים במוצאי יוה"כ דאיתא במדרש שבת קול יוצא ואומר לכו אכלו בשמחה לחמכם: מ״ב מצוה תיכף אחר הבדלה או אחר הסעודה לעסוק מעט בסוכה אם אינו עיף מן התענית כדי לקיים ילכו מחיל אל חיל: מ״ג בש"ע כתב שיש שעושים ב' ימים יו"הכ אך מימינו לא שמענו משום אדם שינהוג כן דאע"ג דבכל יו"ט אנו עושים ב' ימים מספק מ"מ כיון שרוב צבור אין יכולים לעמוד בזה להתענות ב' ימים רצופים לא תקנו מספק כיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא:

לעילוי נשמת רבי אברהם דנציג בן רבי יחיאל מיכל זיע"א מחבר ספר חיי אדם.

חיי אדם. נדפס בווילנא ה'דר"ת
מקור: primo.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
רשיון: בנחלת הכלל
דילוג לתוכן