ספר חיי אדם - שבת ומועדים ע״ג

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר חיי אדם לרבי אברהם דנציג ספר חיי אדם - שבת ומועדים ע״ג

א׳ (דין באיזה ענין צריכים ע"ח סימן ש"ע):כבר ביארנו דשני בע"ב הדרים בב' חדרים צריכין לערב יחד ע"ח ואם לא ערבו אסורין להוציא מבית לבית. ואם יש (פיר הויז) ביניהם אסורין להוציא כלי הבית (לפיר הויז) וכן להיפך וכן אם יש להם חצר בשותפות אסורין להוציא מבית לחצר ולהיפך ואמנם אין אוסרין זה ע"ז אלא עפ"י י' תנאים שנבאר: (א) שלא יהיה א' בית שער לחבירו ובית שער הוא כשהבתים א' לפנים מחבירו ואין לפנימי דרך לצאת לחצר או לר"ה אלא דרך בית החיצון וקיי"ל דבית שער לא נקרא דירה לענין זה וכן אכסדרה ומרפסת שבחצר אינו אוסר על בני החצר שאינם חשובים דירה (ש"ע סעיף א'). וכן סוכת החג בחג ואעפ"י שיש לבית שער או לסוכה ד' דפנות גמורות ותקרה. אבל הדר בבית התבן בבית העצים בבית הבקר ובית האוצרות כל אלו חשובים דירה ואוסרים (שם): (ב) אם השכיר או השאיל חדרו לחבירו ויש לו בו תפיסת היד ליתן שם כלו' להניח בחדר שהשכיר או השאיל דבר שא"א לפנותן בשבת בין מחמת כובדן או מחמת שהן מוקצין וא"כ נחשב כאלו שניהם דרים בחדר א' ואינן אוסרין דה"ל השוכר או השואל כאלו הוא אורח אצל בעה"ב (סעיף ב') ולפיכך גם הם מותרים להוציא מבתיהם לחצר אעפ"י שלא נתנו עירוב וכן סתם הב"י. וי"א דדוקא כשאין דיורים בחצר אלא הם אבל כשיש דיורים אחרים וא"כ צריכין האחרים לערב עכ"פ עם הבעה"ב ולכן אם מניחין העירוב בבית בעה"ב אזי השוכר או השואל א"צ ליתן לעירוב וכ"ש אם הבעה"ב מזכה משלו לכל בני החצר דדי בזה אבל אם הבע"הב מוליך עירובו אצל האחרים אומרים מיגו דהני אסרי הני נמי אסרי. ואם אין הבתים שלו לא קנויות ולא שכורות ולא מושאלות אלא שיש לו בהן דברי' המוקצין אוסרים זה על זה שהרי הוא אינו כבע"הב והם אינם אורחים (שם סעי' ב): (ג) כ"ש אורח גמור שנתארח בחצר אפילו בבית בפ"ע כל שאינו קובע דירתו שם אלא לשלשים יום שאינו אוסר: (ד) שיהיה כ"א אוכל בחדרו אבל אם כולן אוכלין בבית א' כל א' על שולחנו אע"פ שישנים כ"א ומשתמשין כל תשמישן בחדר בפ"ע אינו אוסר דקיי"ל מקום פיתא גורם ר"ל אם חלוקין באכילה אז אוסרין. גם בזה יש חילוק כמו בסימן ב' אם העירוב בא אצלן או שהם מוליכין העירוב בא' משאר בתי החצר או שאין דיורים אחרים בחצר: (ה) שיהיה לכל חדר מחיצות גמורות לאפוקי אם חלקו חדר א' במחיצות שאין מגיעות לפחות מג"ט לתקרה או אפילו מגיעות לתקרה אלא שהם מחיצות גרועות מסדינים וכיוצא בהם אם מוליכין העירוב לבית אחר יש ג"כ החילוק כמו בסימן ב' ואם אין דיורים אחרים בחצר אין צריכין עירוב כלל כיון שהם מחיצות גרועות (סעיף ג'): (ו) שיהיה החדר מושכר לחבירו אבל אם השאיל לחבירו חדר ואופה ומבשל בבית המשאיל אע"פ שאוכל בחדרו משלו מ"מ אמרי' אדעתא דהכי לא השאיל לו וכיון שגם עושה כל צרכיו בבי' המשאיל נעשה כאורח (שם): (ז) שלא יהיה נגרר דעתו אחר חבירו כגון בן אצל אביו ותלמיד אצל רבו ועבד ואשה אע"פ שיש לכל אחד חדר בפ"ע אעפ"י שאין שום שייכות לאביו ולרבו ולבעל לחדרם וגם אוכלים בחדרם אם האב והרב והבעל נותנין להם פרס דהייני שנותנים להם מאכלם בין מאכל או מעות לקנות מאכלם נחשבים כא' מבני ביתו ואם הם דרים בחצר לבדם אינם אוסרין ואם יש גם דיורין בחצר דינם כמו שמבואר בסי' ב': (ח) שלא יהיה להם שום שותפות בפת אבל אם יש להם פת א' בשותפות בא' מן הבתים אפילו בבית התבן ובית הבקר שקורין (שטאל) סומכין עליו משום עירוב אבל אם מונח בחצר לא שהרי העירוב צריך שיהיה מונח דוקא בבית אבל לא בחצר (סי' שס"ו סעיף י"א): (ט) שידור בו חבירו בשבת אבל אם הניח ביתו והלך לשבות בחצר אחרת אעפ"י שבשבת חזר כיון שבשעת קניית העירוב לא היה דר כאן והסיח דעתו מלדור כאן קיי"ל דירה בלא בעלים לא הוי דירה: (י) נ"ל שבית שאין בו ד' אמות על ד"א הדר שם א"צ עירוב ואינו אוסר וצ"ע. ומעכשיו נבאר פרטיהם: ב׳ הא דאמרינן דבית שער לא הוי דירה דווקא כשיש שני חדרים בפנים אבל אם אין רק חדר א' לא חשיב כולי האי שנאמ' דהוי בית שער לחדר א' דבית שער דיחיד לא שמיה בית שער. ונ"ל דאפילו יש לפנימי כמה חדרים ולחיצון חדר א' כיון שאין דר בחדרים הפנימים אלא בעה"ב א' נקרא החיצון בית שער דיחיד ואוסר (ש"ע סעי' ג'): ג׳ בעה"ב שיש לו הרבה חדרים בחצרו והשאילן או השכירן לאנשים אחרים אם שייר לעצמו רשות שיוכל להניח שם בקביעות מטלטלין שלו אפילו אין לו רשות רק בפנה א' ולא בכל הבית והניח שם בבתיהם דברים שאין דרכן ליטלן בשבת בין מחמת כובדן שיש טורח לפנותן או שהם דברים המוקצים ה"ז כאלו דר עמו בבית והשואל והשוכר נחשבין רק כאורחים ואינן אוסרין ומותר לטלטל להם ולבע"הב בחצר בלא עירוב מ"מ אם יש ג"כ דיורים אחרים בחצר שאוסרין על בע"הב ומניחין העירוב אצלם כדלעיל סימן א' אמרינן מיגו דהני אסרי הני נמי אסרי וצריכין לערב אבל אם אין לבעה"ב תפיסת היד בבית' כגון שאין לו רשות להניח מטלטליו בבית' אע"ג שאין מקפידין זה על זה מ"מ כיון שלא שייר לעצמו זכות זה אפילו ששייר לעצמו זכות זה והניח שם דברים שאפשר שיצטרך בעה"ב להשתמש בהם בשבת או להוציאן מביתם מחמת איזה סיבה לא הוי הנך אורחים לגבי בעה"ב וצריכין לערב (שם) כן נ"ל: ד׳ בד"א דמהני תפיסת היד כשהיו הבתים שלו קנויות או שכורות אבל אם שכר בתים מנכרי אדעת' דהכי בשבילו ובשביל חבירו אעפ"י שהאחד לבדו שכר מן הנכרי ונתרצה שידור חבירו אצלו הוי הוא רק כשליח מחבירו לשכור ולא יכול לסלק את חבירו ולא מהני מה שיש לו בו תפיסת היד אם לא ששכר מתחלה הבתים בשבילו לבד ואח"כ השכיר לחבירו ושייר בו תפיסת היד (עיין בב"י בשם מהר"ן) וכ"ש דלא מהני תפיסת היד אם כל א' קנה או שכר או שאל בית לעצמו (שם): ה׳ אורח שנתארח בחצר אפילו שכר בית בפ"ע ואוכל בפ"ע אם לא נתארח אלא לשלשים יום או פחות אינו אוסר על בני חצר והוא והם מותרים בלא עירוב ואפילו הם אורחים הרבה וכ"א דר בבית בפ"ע ודוקא כשיש שם בע"הב א' שדר שם בקבוע דנעשים כלם אורחים לגביה ובטלים אבל אם אין שם בעה"ב כלל רק שכלם אורחים וכ"א יש לו חדר בפ"ע שאוכל שם אפילו אינם נחים שם רק שבת א' אוסרים זה ע"ז וצריכין לערב (שם בסי' ש"ע וסי' שצ"א): ו׳ ולכן הסוחרים הנוסעים ונזדמנו לשבות בעיר המוקפת חומה וישראל א' דר בו בקביעות והאורחים מתאכסנים כ"א בבית בפ"ע ואוכלים שם לא מבעיא אם מתאכסנים באותו חצר שהישראל דר שם אעפ"י ששוכרים החדרים שבחצר מן נכרי בעל החצר דאמרינן שכלם בטלים לגבי בעל הבית ונעשו כולם אורחים ואינן אוסרין זה על זה ולא על בעל הבית ולא בעה"ב עליהם ואפילו אם מתאכסנים בחצר אחרת מכל מקום אמרינן דכולם בטלים לגביה ואז מותרי' לטלטל אפילו בכל העיר אם העיר מוקף חומה או שנתקן כדין תיקון מבואות ואם דרים באותו עיר ב' בעלי בתים וא"כ עכ"פ אסורים הבעה"ב לטלטל בעיר כדין חצר שיש בו ישראלים אא"כ שכרו מכל נכרי ונכרי כדלקמן כלל ע"ה וא"כ אם מתאכסנים בחצר של ישראל ודאי בטלים לגביה ומותרין לטלטל בחצר אבל אם מתאכסנים בחצר של נכרי אם ערבו ושכרו מן הבעלי בתים א"כ כל העיר כחצר אחד ובטלים אבל אם לא עירבו ושכרו מן הנכרים בעה"ב נ"ל דהאורחים אוסרים זה על זה (ואם אין העיר מוקף חומה ומתאכסנים בחצר אחרת צ"ע אם אעפ"כ אמרינן דנעשו כולם אורחים (שם): ז׳ ואם אין ישראל דר באותו עיר והאורחים יש להם לכ"א חדר ששכר מן הנכרי ואוכל שם ואין להם שותפות בלחם שאוכלי' אעפ"י שכלן מבשלי' בבי' הנכרי כיון שכ"א אוכל בחדרו צריכין לערב. ואמנם אם לא שכרו החדרים מן הנכרי אלא שהנכרי משאיל להם לכ"א חדר בפ"ע ואפילו אופין ומבשלין כל אחד בחדר שלו צ"ע אם צריכין לערב וכ"ש כשאופין ומבשלין כלן בבית הנכרי צ"ע ונ"ל דיערבו בלא ברכה ובדיעבד נ"ל דבאופין ומבשלין יחד ובענין המבואר בכלל ע"ה סי' י"ג מותרים לטלטל (ועיין בנ"א סי' ד' וסימן ח'): ח׳ וכ"ז מדינא אבל ירא שמים ראוי להחמיר על עצמו שהאורח לא יוציא כלי ביתו לחצר או לעיר אבל הבעה"ב הדר שם בקביעות לכ"ע מותר להוציא מביתו דאין האורח אוסר על בעה"ב (מגן אברהם סי' שצ"א) ט׳ ודע שבמקום שצריכין יחד לערב צריכין ג"כ לשכור הרשות מן הנכרי כדלקמן כלל ע"ה: י׳ בית גדול שחלקוהו במחיצות אם אין המחיצות מגיעות לתקרה אפילו הם מחיצות קבועות וגמורות אפ"ה נחשבים כאילו הן רק חדר א' לכל דבר ואם המחיצות מגיעות לתקרה או אפי' רק לפחות מג' לתקרה ויש עוד דיורין אחרים בחצר כיון דעכ"פ צריכין לערב אם מניחין העירוב בא' מבתי' שבחצר צריך כל חדר וחדר ליתן עירוב ואפילו אם המחיצות רק מסדינים וכיוצא בו רק שעשוי בענין שיכולין לעמוד ברוח מצויה ואם אין דיורין אחרים בחצר א"צ לערב כלל כיון דהמחיצות אינן מחיצות קבועות נחשב כאילו הכל חדר א' שהתקרה מחברן ואם היו מחיצות גמורות וקבועות מנסרים וכיוצא בו ומגיעות לפחות מג' לתקרה אפילו אין דיורים אחרים בחצר נ"ל דצריכין לערב ויערבו בלא ברכה ואם יש ג' מחיצות גמורות ורוח רביעית פתוחה לגמרי יערבו בלא ברכה ואם יש שם צה"פ חשוב דירה גמורה (ש"ע): י״א בעה"ב שיש לו סופר או מלמד וכיוצא בו שהשאיל להן בית בחצרו אפילו לזמן ארוך אע"פ שאוכל וישן שם ועושה שם כ"צ אם אופה ומבשל בבית בעה"ב הרי הם כבני ביתו וא"צ לערב דכיון דאיכא תרתי שמשתמשים בצרכי אכילה בבית בעה"ב וגם הבית אינו מושכר להם רק מושאל להם מסתמא לא השאילם אדעת' שיאסרו עליו אבל אם החדר מושכר לו אע"פ שהוא מקבל פרס מבעה"ב לא מהני אא"כ יש לבעה"ב תפיסת היד בבית כדלעיל סי' ג' (שם): י״ב ודוקא באלו שאין נגרר דעתם אחר בעה"ב לא מהני מה שמקבלים פרס מהעה"ב אבל בן המקבל פרס מאביו ותלמיד מרבו ואשה מבעלה ועבד מרבו אע"פ שיש לכ"א חדר מיוחד שאופה ומבשל שם ואוכל וישן שם לא מבעיא אם אוכלין ממה שמבשל האב והבעל והרב דא"צ לעירוב אלא אפילו אם רק מקבלין מעות לקנות בהם צרכי אכילה אעפ"כ נחשב כאלו דרים בחדר אחד ונחשבים מבני ביתו דאלו נגרר דעתם אחר מי שמספיק צרכיהם (שם): י״ג כללא דמילתא ב' שכנים שדרים בבית אחד ואין שם דיורים אחרים בחצר אם אין המחיצות מגיעותז בפחות מג"ט לתקרה אינן אוסרין זה ע"ז. ואם מגיעות לתקרה או ב' בתים גמורים אם השכיר חדר א' לחבירו אע"פ שאופה ומבשל הכל בבית המשכיר ואפילו ג"כ מקבל פרס ממנו על הוצאתו אוסרין זה על זה (עיין סימן י"א) אא"כ שהתנה עמו ושייר לעצמו זכות שיכול להניח שם חפציו הכבדים שא"א לפנותן בשבת או דברים המוקצין (עיין סימן ג') דאז כיון שיש לו תפיסת היד נחשב כאלו הוא דר שם. או כשאוכלין כולם בבית א' אע"פ שכ"א אוכל על שולחן בפני עצמו וגם לפעמים פורסין וילון לפניהם כשרוצין לעשות דבר צנוע כיון שאין שם מחיצה בקביעות ואע"פ שכ"א ישן בחדרו אינם אוסרין (סי' א'). ובן אצל אביו אפילו אוכל וישן בחדר בפני עצמו אם מקבל פרס מאביו בין לחם בין מעות אינו אוסר (סי' י"ב). ואם משאיל חדר א' ואופה ומבשל בבית המשאיל כיון דיש ב' דברים אחד מסתמא לא משאיל לו שיאסור עליו ועוד שמבשל ג"כ בביתו לעולם אינו אוסר: י״ד נ"ל דהדר בבית שאין בו ד' אמות על ד"א אינו אוסר ואם יש בו כדי לרבע ד' על ד' נ"ל דיניח בלא ברכה ט״ו אע"ג דלכתחלה צריכין לערב דוקא בפת מ"מ נ"ל דאם מבשלין יחד קדרה א' סומכין ע"ז משום עירוב בדיעבד אם שכחו ולא ערבו אבל אם עשו דבר מאכל יחד וחלקו ובשלו כ"א בקדרה לבד אינו מועיל דהעירוב שהם שותפין בו צריך להיות בכלי א' דוקא בין השמשות: ט״ז המזמין שכיניו הדרי' עמו בחצר ובמבוי ומסובים שם ואוכלים מבעוד יום וקדש עליהם היום אע"פ שאוכלים משל בעה"ב וקיי"ל דצריך לזכות דוקא ע"י אחר מ"מ כיון שאוכלים עכשיו בביתו והזמינם הוי כאלו זכו כולם בפת וסומכין עליו באותו שבת משום עירוב (שס"ו סעיף י"א כ"כ הב"י שם בשם רשב"א ואע"ג דהמ"מ חולק קי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב וכ"ש שגם תוס' כ"כ דף ע"ג) אבל אם אינם מסובים שם מע"ש נ"ל דאע"ג שהזמינם שיאכלו עמו בשבת לא אמרינן דהוי כזכו בו (דאל"כ ק' ממתניתין דמי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו כו' אא"כ זיכה להם מנותיהן מעיו"ט אע"כ כמו שחלקתי): י״ז אחד מבני חצר שהניח ביתו והלך ושבת בחצר אחרת אפילו היתה סמוכה לחצרו והסיח לבו מביתו שאין דעתו לחזור לביתו בשבת בין שהלך בע"ש או בשבת ולא עירב אינו אוסר ואפי' אם חזר בשבת אינו אוסר דאין דרך ישראל לשנות דירתו בשבת ואם כן אמרינן הואיל והותרה הותרה (שע"א) מה שאין כן בנכרי כדלקמן כלל ע"ה סימן ך"ה. ואם מת אחד מבני החצר בשבת אם ערבו אפילו ירשו א' מבני השוק אינו אוסר ואם לא ערבו אם ירשו א' מן השוק בין שמת בשבת או בערב שבת כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר אבל אם בא לדור עמהם אוסר דדוקא כשדר בחצר זה והלך לו אמרי' דכבר הסיח דעתו משא"כ בזה שלא דר כאן. ואחד מבני חצר שהיה גוסס אע"פי שאינו יכול לחיות בו ביום אוסר עד שיערבו בשבילו ואפי' מת בשבת אוסר ואע"פ שעירבו אוסר שאין העירוב ראוי להתקיים כל השבת דרוב גוססין למיתה. וקטן אע"פי שאינו יכול לאכול כזית אוסר (שע"א): י״ח כבר כתבנו שחכמים אסרו להוציא מן החצרות למבוי אע"פ שהעיר מוקף חומה או שתקנו המבואות כדין אפילו הכי אסור להוציא למבוי אם לא שישתתפו יחד הבתים או החצרות הפתוחים למבוי ולפי שאין מנהגנו לעשות שיתוף לבד כי העירוב שאנו עושין בפת אנו סומכין עליו משום עירוב ומשום שיתוף ולכן אינו מן הצורך להאריך בזה אך דע ככל משפטי חצר לענין הבתים כן הוא דין המבוי לחצרות כי המבוי לחצרות כחצר לבתים ולכן אם יש רק חצר א' במבוי אפילו דרים בו הרבה בעלי בתים כיון שערבו יחד או אם אינן צריכין לערב מותרים להוציא מן הבתים והחצרות למבוי ואם לא ערבו בחצרות מ"מ מותר לטלטל במבוי כלים ששבתו בתוכו. כללו של דבר שהחצר נחשב למבוי כבית לחצר בין שדר בכל החצר בע"הב א' או שדרים בתוכו הרבה בעלי בתים נחשב כאילו היה רק בעל הבית א' (שפ"ו שפ"ז שצ"ח): י״ט קיי"ל רגל האסורה במקומה אוסרת ורגל המותרת במקומה אינה אוסרת כגון שני חצרות זו לפנים מזו והפנימית אין לה פתח למבוי ודריסת הרגל שלה רק דרך החיצונה ויש פתח ביניהם ולכן אם רצו מערבין יחד ואם לא ערבו יחד אלא שערבה פנימית לעצמה ולא החיצונה או שעירבה כ"א לעצמה ושכח א' מן החיצונה ולא עירב א"כ הוי כלא עירבו מכל מקום הפנימית מותרת והחיצונ' אסורה שאין החיצונה יכולה לאסור עליה שאין לה דריסת הרגל עליה. ואם ערבה החיצונה ולא הפנימית או ששכח אחד מפנימית ולא ערבו שתיהן אסורות שכיון שלא ערבה הפנימית הוי רגל האסורה במקומה ואוסרת עם דריה שלה על החיצונה ואם ערבו זו לעצמה וזו לעצמה כל אחת מותרת במקומה עירבו ביחד ונתנו עירובן בחיצונה ושכח אחד בין מן הפנימית בין מן החיצונה ולא עירבו שתיהן אסורות עד שיבטל רשות כדין א' מבני חצר ששכח ולא עירב. ואם נתנו עירובן בפנימי' ושכח אחד מן הפנימית ולא עירב שתיהן אסורות דל"ל בחיצונ' אחדא לדשא ותשמש שהרי אין העירוב אצלה אבל אם שכח אחד מן החיצונה ולא עירב הפנימית מותרת דיכולה היא להסתלק מהחיצונה דאחדא לדשא ותשמש אע"ג דגם החיצונה ערבה עמה ודומה כאילו יש לחיצונה דר"ה בפנימית מ"מ תוכל הפנימית לומר לתקוני שתפתיך ולא לעותי. ואם יחיד דר בפנימית או רבים שאינם צריכים לערב כמו שנתבאר לעיל אפי' דרים שנים בחיצונה וערבו שנים יחד אין היחיד שבפנימית אוסר עליהם דהוי רגל המותרת במקומה. וה"ה ג' חצרות זו לפנים מזו ויחיד בכל אחת דהוי רגל המותרת במקומה אינו אוסר ואם היו ב' בפנימית ולא ערבו הוי רגל האסורה במקומה ואוסרים על היחידים (שע"ח):

לעילוי נשמת רבי אברהם דנציג בן רבי יחיאל מיכל זיע"א מחבר ספר חיי אדם.

חיי אדם. נדפס בווילנא ה'דר"ת
מקור: primo.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
רשיון: בנחלת הכלל
דילוג לתוכן