ספר חיי אדם - שבת ומועדים ע״ב

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר חיי אדם לרבי אברהם דנציג ספר חיי אדם - שבת ומועדים ע״ב
תוכן עניינים

א׳ דין עירובי חצירות ושיתופי מבואות וברכתו (סי' שס"ו עד ש"ע):תקנו חז"ל דאע"ג שהמבואות והחצרות כתיקונן במחיצות גמורות מ"מ אסור לטלטל בהם מן הבתים לחצרות ומחצרות לבתים וכן מן הבתים למבוי אלא אם כן ערבו יחד שלפי שהמבוי הוא כמו רשות הרבים וכן החצירות נגד הבתים הוא כמו רשות הרבים שכיון שהבית מיוחד לאחד והחצר משותף לכל הדרים בחצר מחזי כרשות הרבים ואם יהיה מותר לטלטל בלא עירוב יבואו לטעות דמותר לטלטל ג"כ מן ר"הי לר"ה ולפיכך תיקנו שכל הבעלי בתים שבחצר יתערבו יחד דהיינו שכ"א יתן קצת לחם ויתנו הכל בכלי אחד דוקא. ויניחו הכל בבית א' כיון שדעתו של אדם נגרר אחר המקום שמאכלו שם והוי כאילו דרים בבית זה. ונמצא הוי כאלו לא דר בחצר זה אלא א' ואח"כ יתערבו כל החצרות יחד ויניחו הכל בחצר א' ונמצא כאילו אין במבוי אלא חצר א'. ולפי שאין מערבין אלא בככר שלם שלא יבואו לידי מריבה שזה יתן פת שלם וזה חתיכה וגם יש עוד חילוקי דינים הרבה לפיכך המנהג הפשוט בכל קהלות ישראל שהשמש גובה מכל בעלי בתים מעות ואפילו ע"י קטן אבל לא ע"י נכרי (מגן אברהם סק"ט) ונ"ל דזה דוקא כשנותנים פת אבל לפי מנהגינו אין חילוק ובמקצת מקומות ביצים ואף על גב דמדינא אם השמש נחתום ונותן הלחם לא מהני במה שהבעלי בתים נותנים לו מעות או ביצים דקיי"ל מעות אינו קונה מ"מ כיון דמנהגינו שהשמש נותן להרב או לחזן שיזכה בעירוב לכל בני העיר הרי זיכה להם ע"י אחר ומכ"ש כשאינו נחתום ואינו מוכר משלו ה"ז כאלו עשו אותו שליח לערב וזה מהני (סי' שס"ט) ואז השמש קונה קמח או נותן משלו מצה לפי שאינו נתעפש מהר כמו לחם חמץ שמתעפש במהרה ואפילו אם אינו עושה מצה מכל הקמח אפ"ה הוי עירוב דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם ואדעתא דהכי נתנו קמחם תחילה והשמש יתן העירוב להרב או לאחר ויזכהו לכל הקהל על ידו ואם שכח ולא זיכה מכל מקום מותר שכיון שגבה מכל בני העיר א"כ נעשה העירוב ממילא ומכל מקום רשאי לברך כיון שלא חל העירוב עד שבת. ולפ"ז למנהגינו שמערבין בע"פ אם שכח ולא זיכה עד י"ט ובי"ט שאסור לזכות יערב בע"ש ומ"מ אם שכח לזכות עד שבת מותר לטלטל דמסתמא אדעתא דהכי נתנו קמחם (שס"ו ובמגן אברהם) ועולה זה המצה במקום עירוב חצרות ושתוף מבואות ומניחין המצה בב"הכנ (שס"ו) ואם נשבר המצה לאחר שהניחו אפילו קודם שנכנס שבת ראשונה אם נשאר בו כשיעור כשר כיון דבשעת הנחה היה שלם (סימן שס"ח): ב׳ וראוי להשגיח תמיד על העירוב שמא נתעפש עד שאינו ראוי לאכילה או שמא התליע בתולעים קטנים שקורין (מילבין) ולכן יש אנשים שמערבין בכל ע"ש בפת שלהן ומזכין ע"י אחר לכל בני הקהלה וכן הדין בב' יהודים הדרים בשני בתים ובית או חצר ביניהם צריכים לערב יחד או שאחד יערב משלו ויזכה לשני וצריך המזכה שלא יקפיד אם יאכל חבירו מפת שעירב בו ולכן לא יערב בפת שתיקן לצורך שבת שאם מקפיד מליתן לו נמצא שאין לחבירו חלק בזה ובטל השיתוף (שם): ג׳ המזכה בעירוב משלו יכול לערב בפרוסה שהרי אין כאן איבה וגם ראוי שיודיע להם שמערב בשבילם דלפעמים יש למצוא שאינו יכול לערב בלא דעתו ויש בזה חילוקי דינים (עיין סי' שס"ח) וע"י שמודיע יוצא לעולם ומיהו כשמערב לכל העיר א"צ לזה: ד׳ המזכה משלו צריך שיזכה על ידי אחר ואם יש שם איש אחר לא יזכה ע"י אשתו ולא ע"י בנו ובתו אם הם סמוכים על שלחנו אפי' הם גדולים וכ"ש על ידי עבדו ושפחתו הכנענים אפילו הם גדולים אבל עבדו ושפחתו העברים אפילו קטנים מזכה על ידן דאע"ג דקטן אין לו זכות במידי דרבנן קטן זוכה לאחרים ולא ע"י בתו אפילו אינה אוכלת משלו כל זמן שלא בגרה ואם אין שם אחר מותר לזכות על ידי כולם חוץ מבנו ובתו הקטנים הסמוכים על שלחנו דידן כידו וגדול שיש לו אשה אע"פ שאוכל על שלחן אביו מזכה על ידו ואפי' לכתחלה דאז עושה הכל אדעתא דנפשיה שלא על דעת אביו וצריך הזוכה להגביה הפת טפח כדי שיקנה בהגבהה זו (שס"ז): ה׳ בשעה שמזכה העירוב מברך אקב"ו על מצות עירוב ואומר בדין יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית ומן הבתים למבוי וממבוי לבתים לכל בתי החצרות ולכל מי שיתוסף בעיר הזאת (שס"ח). ואם מערב לכל שבתות השנה יאמר לכל שבתות השנה ולכל ימים טובים ואם אסור לטלטל במבוי רק שמערב עירובי חצרות אצ"ל ומן הבתים למבוי (שם): ו׳ אם זיכה משלו ע"י אחר אע"פ שלא בירך ולא אמר בהדין אינו מעכב ומותרי' לטלטל אבל אם לא זיכה ע"י אחר אעפ"י שבירך ואמר בהדין אסורים לטלטל כן נ"ל. ואינו דומה לדלעיל סימן א' דהתם נתנו כולם ונעשה העירוב ממילא משא"כ כאן: ז׳ אם אין האיש בבית או אפילו כשהוא בביתו ואינו רוצה לערב אשתו מערבת ונותנת חלק בעירוב אבל אין יכולה לזכות משל בעלה שהיא תתן כל הפת אפי' אם אינו בביתו ומכל מקום ממזונותיה או אם ידוע שאין הבעל מקפיד בדבר מועט מותרת גם לזכות (שס"ז) ועיין שם עוד חילוקי דינים בזה: ח׳ שיעור העירוב אם היה י"ח ב"ב או פחות סגי שיהיה ערך כחצי ביצה לכל א' וא' ואם הם יותר מי"ח אפילו אלף ויותר סגי בככר שהוא כשמנה ביצים ובדיעבד אפי' רק כששה ביצים (שס"ח) ובכל מיני מאכל מערבין ומשתתפין ואפי' ארבעה וחמשה מינים מצטרפין למזון שני סעודות ומערבין בפת אורז ועדשים אבל לא בפת דוחן שזה אינו ראוי לאכילה (שס"ו) ולא בעדשים וחטים שאלו אינן נאכלים חיין. ולא בכמהין ופטריות וכן מערבין בבשר חי אלא דבחי צריך שיהיה בו מזון ב' סעודות ובצלי או מבושל א"צ רק כדי ללפת בו פת מזון ב"ס זה הכלל כל שמלפתין בו פת שיעורו כדי ללפת בו פת מזון ב"ס וכל שאין מלפתין בו פת שיעורו כדי לאכול ממנו ב"ס ויין חי לא הוי לפתן ושיעורו ב' רביעית וכן שיעור שאר משקין. משתתפין בב' בצים אפי' חיים בשני רמונים בה' אפרסקים בליטרא ירק בין חי בין מבושל אבל לא בעלי בצלים ולא בתבלין ובשעת הדחק אפי' בתבלין ונ"ל לא בפלפלין עיין בי"ד סי' ק"כ בנקה"כ וביומא ד' פ"א ע"ב בתוס' שם. וליטרא האמור בכ"מ הוא ב' רביעית ועוכלא היא חצי רביעית (רמב"ם פ"א מה' עירובין) (שפ"ו): ט׳ העירוב צריך להיות קיים בין השמשות ויוכל לאכלו כשהיא חשיכה ודאי. ואם סועד והוא לילה ודאי יבצע עליו בלילה או יבצע עליו שחרית אם הוא לחם שלם כיון דאיתעביד ביה מצוה חדא. ספק אם היה קיים בין השמשות או לא מותר דאוקמינן אחזקתיה אבל אם ספק אם הניחו עירוב או לא דלא היה לו חזקת היתר מעולם ואפי' אם הניחו רק שהיה מונח במקום שא"א ליטלו אא"כ יעשה מלאכה דאורייתא ה"ז כנאבד שהרי אי אפשר לאכלו אבל אם נתנו בתיבה ואבד המפתח כיון דאפשר לשבור התיבה או להסיר הצירים דאין זה אלא מלאכה דרבנן קי"ל דל"ג על השבות בהש"מ (שצ"ד) י׳ מערבין ע"ח בהש"מ ובשעת הדחק אפילו כבר קבל עליו שבת כל זמן שהוא יום והוא תוספת שבת ואם חל י"ט בע"ש אין מערבין ואם חל י"ט יום ה' ו' ונזכר ביום ה' מניח ומתנה אם היום קדש אין בדברי כלום ואם היום חול יהיה זה עירוב לשבת ולמחר ביום ו' יאמר על אותו פת אם היה אתמול קדש ולא היה בדברי כלום יהיה זה עירוב מהיום ואם היום קדש הרי ערבתי מאתמול ודוקא בב' י"ט של גליות אבל בר"ה לא יכול להתנות דקדושה א' היא (שצ"ג): י״א אפילו לא עירבו מותר לטלטל בבהכ"נ לא מיבעיא כלים ששבתו בתוכו אלא אפילו אם הביאו שם בשוגג כלים מן הבתים מותר לטלטל בכולו דאינו בית דירה ואינו אוסר (במגן אברהם סי' שס"ו ס"ק י' ויש שם ט"ס וכצ"ל אפי' בנאה יחיד כו' ואם יש אורחים כו' צריכים לערב עם שאר בני חצר כן הוא בש"ל): י״ב אין החצרות והבתים יכולים לערב יחד אא"כ יש ביניהם פתח או חלון שיוכלו לטלטל מזה לזה דרך הפתח או החלון והפתח והחלון שבין חצירות צריך שיהיה עכ"פ ד"ט על ד"ט ויהיה קצתו אפילו משהו בתוך י"ט לארץ ואז מותר לטלטל אפי' דרך פתחים קטנים ולא יהיה סריגה בחלון דסריגה מבטל החלון ובפחות מד' על ד' לא מהני עירוב ואסור לטלטל כלים ששבתו בבית מחצר זה לזה דרך חורין ומ"מ לפי מנהגינו שעושין העירוב והשיתוף יחד כדלעיל סי' א' הרי נעשו כלם כאלו היו חצר א' ולכן אפילו אין חלון בין החצרות מותר לערב ולטלטל כלי בית מזה לזה (כמ"ש רש"י בעירובין ע"א ע"ב ד"ה מערבין דלא כמ"א סי' שע"ב ס"ק ג' וכבר השיגו ותמה עליו בס' אה"ע): י״ג אבל בתים ועליות (בעה"ק אוסר ובא"ר הניח בצ"ע) הסמוכים זה לזה ולא ערבו בחצר אם יש ביניהם פתח או חלון שהוא ד"ט על ד"ט אע"פ שהוא למעלה מי"ט לארץ יכולים לערב דביתא כמאן דמליא דמי (שם): י״ד חריץ שבין ב' חצרות עמוק י"ט ורחב משפתו ד"ט אם נתן נסר לארכו של חריץ במשך ד"ט עד שנתמעט עי"ז מרחב ד"ט או שנתן נסר משפתו לשפתו כמין גשר ורוחב הגשר ד"ט הוי כפתח ויכולין לערב יחד וא"ל אין אוסרין זה ע"ז וגם אין יכולין לערב יחד (שם): ט״ו מרפסת (שקורין גאנק) שהוא דרך לעליות הפתוחים לה ועומדת בחצר ועולים לה בסולם ובני העליות יורדים ממנה לחצר ועוברים לרשות הרבים אינם אוסרים על בני החצר דסולם תורת פתח עליו והוי כב' חצירות ופתח ביניהם שאם רצו מערבים יחד ואם רצו כל א' מערב לעצמו. ובלבד שיערבו כל בני מרפסת לעצמן כדי שתהא רגל המותרת במקומה אבל אם לא ערבו בני המרפסת לעצמן א"כ הם אסורים לטלטל במקומן ורגל האסורה במקומה אוסרת ג"כ שלא במקומה כדלקמן סוף כלל ע"ג סי' י"ט: ט״ז אם לא ערבו יחד וערבו לעצמן ויש בתצר תל או עמוד שהוא משותף בין שניהם כל שלזה תשמישו בנחת ולזה בקשה לא מקרי רק רשות לזה שתשמישו בנחת ואם שניהם שוין הן בנחת כגון ששניהם משתמשים על ידי פתח או שלשניהם הוא בקשה א"כ רשות שניהם שולטת בו ואוסרין זה על זה. ואיזה הוא קשה בין שהמקום ההוא גבוה ממנו י"ט נמצא שצריך לזרוק או שהמקום ההוא נמוך ממנו י"ט וצריך לשלשל לשם כל זה הוא קשה ולכן אם התל והעמוד אינם גבוהים י"ט וגם למרפסת אין גבוה עשרה דהוי לשניהם בנחת דכל פחות מעשרה הוי בנחת הרי שניהם אסורים להוציא לשם כלי הבתים ואם הם גבוהים מקרקעות החצר י' טפחים ובתוך עשרה למרפסת והם בתוך ארבעה טפחים למרפסת ואם כן לבני מרפסת הוא בנחת ולחצר הוא בקשה ולכן בני מרפסת מותרים ובני חצר אסורין י ואם היה רחוק מהמרפסת ד"ט או יותר אעפ"י שגבוהי' י"ט מן החצר ולתוך י"ט למרפסת הוי לשניהם בקשה דהיינו לבני החצר ע"י זריקה בגובה ולמרפסת מכח הפלגה ד' טפחים ולכן שניהם אסורין אבל אם הוא מופלג מן המרפסת ד"ט וגם גבוה י"ט מותר לבעל החצר שאין אדם אוסר דרך אויר (ועיין כ"ז בסימן שע"ה במ"א ובט"ז): י״ז בור שבין ב' חצרות שלא ערבו אסור למלאות ממנו בכלים של בית אא"כ עשו תיקון דהיינו שיעשה מחיצה עשרה טפחים למעלה מן המים וצריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים או שיעשה המחיצה כולה בתוך המים רק צריך שיהיה טפח יוצא ממנה למעלה מן המים כדי שתהא ניכרת רשות זה מרשות זה או אם עשו על פי הבור קורה רחבה ד' טפחים זה ממלא מצד הקורה וזה ממלא מצד השני דלא אזיל דלי יותר מד' טפחים ואע"ג דעריבי מיא מתחת הקורה קל הוא שהקילו חכמים במים אבל מותר למלאות בכלים ששבתו בחצר ובלבד שלא יכניסם לביתו כדלקמן סי' כ"א (שע"ו): י״ח בור שבאמצע שביל שבין ב' חצרות י"א דאם מופלג מכותל זה ד' טפחים ומכותל זה ד"ט ואין החצירות פתוחות לשביל בפתחים רק שמשתמשים דרך חלונות ואם כן כיון שהוא מופלג כ"כ הוי תשמישן רק דרך אויר ואין אדם אוסר דרך אויר ואין צריכין שום תיקון אבל אם אינה מופלגת אלא בפחות מד' טפחים הוי תשמישן בנחת ואוסרין זה על זה וי"א דאפי' החצרות פתוחות לשביל כיון שאין ממלאין עכשיו רק דרך חלונות ולכן בין שהיו מופלגות זה מזה ד' או בפחות מכן כיון שאין משתמשין רק דרך אויר השביל ולא דרך הפתחים א"צ שום תיקון (עיין בב"י סימן שע"ז): י״ט בור שבין ב' חצרות שחצר א' דר בו נכרי וחצר א' דרים בו כמה ישראלי' בשעת הדחק יש לסמוך על הרא"ש דבין יש ביניהם פתח או חלון ורחב ד' על ד' בתוך י' או פחות מד' על ד' למעלה מי' ממלאין ממנו ואין צריך לשכור מנכרי כיון שאין לנכרי דריסת רגל עליהם אינו אוסר (ב"י בשם רא"ש שם): כ׳ דין בית הכסא שבין ב' חצרות או בתים שלא ערבו נתבאר לעיל כלל נ"ה: כ״א כיון דאמרינן דתקנו ע"ח דנחשב כאלו כולן דרים בבית ובחצר שמונח שם העירוב לפיכך צריך שיהיה העירוב מונח במקום שיכולין כולן להביא העירוב אצלם בהש"מ לפיכך לפי מנהגנו שמניחין העירוב בבהכ"נ אם לא תקנו המבואות שבעיר ואין פתוח לחצר בהכ"נ עכ"פ שני בתים שדרים בתוכם ב' בעלי בתים שיש ביניהם פתח או חלון שהוא ד' על ד' אין בעירובן כלום והמברך מברך לבטלה (סימן שס"ו בט"ז ומגן אברהם סוף סי' שס"ה): כ״ב ולפיכך אם נשבר תיקון המבוי מע"ש אותן הבתים שיכולין להביא אצלן העירוב מותרין לטלטל אבל שאר החצירות והבתים אסור לטלטל מבית לבית חבירו או בחצר שב' בעלי בתים דרים בו ואפי' לא נשבר אלא התיקון מהמבוי שבהכ"נ בתוכו ושאר מבואות שבעיר לא נשבר תיקונם אפ"ה כולם אסורין שהרי אין יכולים להביא העירוב אצלם (שם): כ״ג וכן אם נאבד או נתעפש או התליע העירוב בע"ש ולא נודע עד שבא בענין שלא עשו עירוב אחר אסור לטלטל בכל החצרות והבתים (שם): כ״ד אבל אם נשבר. תיקון המבוי בשבת אפילו בעיר שאינה מוקפת חומה אע"ג דאסור לטלטל במבוי כדלעיל כלל הקודם סימן כ' מ"מ מותרים כלם לטלטל בחצרותיהם ובביתם אע"ג דאין יכולים להביא העירוב אצלם דבזה אמרינן שבת כיון שהותרה הותרה לכל השבת וכן אם ערבו כדין שהיה פתח או חלון ביניהם ונסתם החלון בשבת מותר כיון שהותר למקצת השבת ומותרים להשתמש דרך גובה הכותל וחורים שביניהם ואפילו אם עירב לשנה ונסתם הפתח בחול ונפתח בשבת ואפילו אם סתם בכונה אפ"ה כיון שנפתח בשבת מותר כיון שהיה ראוי בע"ש לפתוח שהרי היה עומד לכך שיהיה פתוח ואם נפסק הצה"פ קודם שבת ותקנו אותו בשבת אם אמרינן דחזר העירובי חצרות למקומו (עיין נ"א סי' א' כל זה תמצא במגן אברהם ס"ס שס"ה ס"קטו ובסימן שע"ד) ואם חל יום טוב יום ה' ו' מהרי"ק מתיר אפי' נשבר ביום ה' ומגן אברהם אוסר אפי' היה יו"ט ראשון ביום ו' ונשבר ביום ו' (מגן אברהם סי' שס"ג ס"ק ד' וצ"ע): כ״ה מה שהצריכו לערב ע"ח הוא כדי שיוכלו לטלטל כלי בית לחצר ומחצר לבתי חצר השני אבל כלים ששבתו בחצר מותר לטלטל בחצר ואפילו מחצר זה לחצר חבירו וכן מחצר לקרפף שלא הוקף לדירה כמבואר לעיל בדין קרפף כלל נ"א ולמבוי שמתוקן כדין דכיון דכל אלו אין תשמישן תדיר לא הצריכו חכמים לעירוב ולכן אפילו לא ערבו בחצירות ולא נשתתפו במבוי מ"מ מותר לטלטל כלים ששבתו בחצרות או במבוי מחצר למבוי וממבוי לחצר ומחצר לחצר ובלבד שלא יטלטל כלים ששבתו בבתים למבוי (שע"ב): כ״ו אם הניחו העירוב בא' מבתי החצר. הבית שמניחין בו העירוב א"צ לתת חלק לעירוב (שס"ו): כ״ז כיון שיש הרבה חילוקי דינים בשכולן נותנין חלק בעירוב מה שא"צ לכל זה אם א' מזכה לכולן לכן הרוצה לזכות רבים וגם להתיר עצמו יערב משלו ויזכה לכלם על ידי אחר כמבואר לעיל בכלל הקודם: כ״ח חצר הפתוח לב' מבואות אם נתנו השני מבואות שתופן בחצר זה בכלי א' ה"ל כולן כאחד ומותרין כלם לטלטל אף במבוי אבל אם בני החצר הוליכו עירובן לשניהם מותרים כל א' לטלטל ממנו למבוי וממבוי לתוכו אבל אסור לבני מבוי זה לטלטל כלי הבית למבוי האחר דרך החצר אבל כלים ששבתו במבוי עצמו מותר לטלטל כדלעיל סימן כ"ה ואם לא שיתף עם שום אחד מהם אם הוא רגיל עם שניהם לצאת ולבא בחול דרך עליהם אוסר על שניהם. ואם הוא רגיל עם האחד ועם השני אינו רגיל אותו שרגיל אוסר ושאינו רגיל אינו אוסר ואם שיתף עם אותו שאינו רגיל הותר הרגיל לעצמו אם שיתפו ביניהם וכן אם היה רגיל עם שניהם ושיתף עם אחד מהם מותר השני שהרי סילק עצמו ממנו ואם המבוי שרגיל בו שיתפו ביניה' ואותו שאינו רגיל לא שיתפו והוא לא שיתף לא עם זה ולא עם זה דוחים אותו אצל שאינו רגיל ויסתלק מאותו שרגיל כדי שיהא מותר כיון שהוא אינו מפסיד בדבר שהרי לא שיתף עמהם ויש ריוח לאחרים שעל ידי זה יהיו מותרים כופין אותו על מידת סדום (סי' שפ"ו):

לעילוי נשמת רבי אברהם דנציג בן רבי יחיאל מיכל זיע"א מחבר ספר חיי אדם.

חיי אדם. נדפס בווילנא ה'דר"ת
מקור: primo.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
רשיון: בנחלת הכלל
דילוג לתוכן