ספר חיי אדם מ״ב

א׳ דין ברכת המוציא (קס"ז קס"ח)לחם גמור מברכין עליו המוציא אפי' הם פרורין קטנים כמצה כתושה ואם אכל מהם כזית מברך ברה"מז ולא נקרא לחם אא"כ יש בו ו' תנאים (א) שיהי' הקמח מן ה' מיני דגן (ב) שלא יהי' נילוש רק במים לבד (ג) שלא יהי' ממילא או נילוש בתוכו שאר מינים (ד) שיהיה בלילתו עבה (ה) שיהיה עב קצת (ו) שיהיה נאפה בתנור או באילפס בלא משקה ואם חסר א' מן אלו התנאים יתבאר דינם לקמן כלל נ"ד: ב׳ עירב קמח שאר מינים עם קמח של ה' מיני דגן ועשה ממנו פת אם יש בקמח של ה' מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס שהוא חלק שמינית או תשיעית מברך עליו המוציא ולאחריו ברהמ"ז ואם אין בו זה השיעור בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן ולבסוף על המחיה (ואע"ג דקיי"ל טכ"ע דאורייתא מ"מ לחומרא חיישינן לדעת החולקים ומ"מ לענין על המחיה אין לחוש כ"כ כיון שאינו מברך רק ברכה א' ובזה א"צ להגהת הגר"א ועיין כלל נ' בנ"א סי' ו' ואף שהמ"א כ' בסי' ר"ד ס"ק ט"ז דאפי' לקולא אמרי' טכ"ע מה"ת וראיה מסי' תל"ג ס"ב אינו מוכרח די"ל דשאני אורז כדאיתא שם בירושלמי והמ"א גופא פסק שם לחומרא דבעיא כזבא"פ) ואם עשה מהם תבשיל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה ואם אין בו כזית בכא"פ יברך במ"מ ואחריו בורא נפשות (סי' ר"ח) ואלו העושים (רעציסניקעס) דהיינו קמח רעצקי שקורין (טארטקע) ומערבין בו קמח מה' מינים ובלילתן רכה ואח"כ אופין אותו באילפס מכשילין רבים וצריכין להודיע להם שלא יעשו כן (ועיין כלל נ"ד סי' ז' וסי' ט'): ג׳ לחם גמור שבישל או טיגן בחמאה ואפילו העביר ממנו כל תואר לחם כגון שעירבו בביצים ודבש ואח"כ בשלו אם היה בכל פירור כזית קודם הבשול וגם לאחר הבשול נשאר בו כזית כל דין לחם עליו וכ"ש כששורה פת בשכר כיון שבכל חתיכה כזית: ד׳ פרורין פחות מכזית שבשלן או טגנן או שראן במשקה מבואר דינם בכלל נ"ד סימן י': ה׳ מצוה לברך המוציא על מה שחשוב יותר משום הידור מצוה ולפיכך אם היה מונח לפניו ב' מיני פת ורוצה לאכול משניהם אם היה א' שלם אפי' הוא קטן וגם הוא פת קיבר (שקורין גראבע ברויט) והשני נקי וגם הוא גדול יותר מן השלם והיא פרוסה מצוה לברך על השלם וב' גלוסקאות הדבוקים יחד שנאפו ונחתך מן הא' והב' נשאר שלם יפריד החתיכה מן השלימה כדי שיראה שהיא שלימה ואעפ"י שתהיה קטנה ממה שהוא עכשיו דשלם עדיף ולא יבצע ממקום שהיתה דבוקה ששם נראית כפרוסה אלא ממקום השלם (סי' קס"ח): ו׳ היו שניהם שלימים או שניהם פרוסים מברך על הגדול ביותר אם היו שניהם נקיים או שניהם קיבר אבל אם היה א' מהם נקי אעפ"י שהוא קטן והשני גדול והוא קיבר מברך על הנקי שהוא חשוב יותר ממעלת גדול ואם שתיהן נקיות וזו לבנה יותר מזו מברך על הלבנה יותר ואם השניה גדולה יש להסתפק (מגן אברהם סק"ח): ז׳ א' פת חטים וא' פת שעורי' או דגן מברך על של חטים אפי' הוא קטן ופרוס' ושל שעורים גדול ושלם דחטים כתיב ברישא בקרא חטה ושעורה. וירא שמים מברך על שניהם כיון דשל שעורים שלם אבל כששניהן פרוסין מברכין לעולם על של חטים ודוקא חטים ושעורים דשניהם מין שבעה אבל חטים ופת שיפון או כוסמין א"צ להניח פרוסה בתוך שלימה כיון שאינו מין שבעה לכל דבר וכן פת שעורים ופת כוסמין מברך על של שעורים דכיסמין אינו מין שבעה (מגן אברהם סק"ב) ואפי' שהכוסמין יפים (שם סעיף ד'): ח׳ זה הכלל חטים קודם לכל. ואחריו מעלת שלם. ואחריו מעלת נקי. ואחריו מעלת גדול ועיין עוד מדין קדימה בכלל נ"ז: ט׳ פת נכרי נקי ופת קיבר ישראל אם אינו נזהר מפ"נ כיון שיש לכל אחד מעלה מברך על איזה שירצה ואם אין דעתו לאכול בכל הסעודה רק פת נכרי אעפ"י שבני ביתו יאכלו הקיבר כיון שהוא הבוצע צריך לברך על פת נכרי הנקי ואם אחר מיסב עמו יבצע כל אחד על פת אחד. ואם הוא נזהר מפ"נ מסלק הפ"נ מן השולחן עד לאחר ברכת המוציא. ואם אורח שאינו נזהר מיסב עמו על השולחן ואינו יכול לסלקו כיון דמצוה על בעה"ב לבצוע וגם הנקי הוא חביב עליו רק שמניח מפני פרישות התירו לו חכמים לבצוע על הנקי לכבוד האורח וכיון שהותר לבצוע עליו הותר לו לכל הסעודה דבפת כיון שהוא עיקר חיותו של אדם חששו חכמים משום איבה (ולכן אין ללמוד מזה לשאר איסורי דרבנן) ואם הפת נקי אינו חביב עליו בלא איסור פ"נ א"צ להקדימו: י׳ כל זה כשרוצה לאכול משניהן אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאחד יבצע עליו ואין לחוש לשני מה שחשוב יותר: י״א יקח הפת בב' ידיו בשעת ברכה. ומצוה להביא על השלחן מלח לטבול בו פרוסת המוציא ויחתוך סביב הפת מצד העליון ומצד התחתון כדי שיהיה ממקום שקדם בישולו שאנו מסופקין באיזה צד מקדים. וקודם הברכה יחתוך מעט כדי שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר הככר עמו דאל"כ חשוב כבר כפרוסה ואפי' אם מברך על פרוסה יעשה כן כדי שתהיה יותר גדולה בשעת ברכה ואח"כ מברך ואחר הברכה יפריד מה שחתך כדי שתכלה הברכה בעוד שהפת שלם ובשבת פשיטא שצריך ליזהר שלא יחתוך הפרוסה קודם שיברך דאז לא יהיה לחם משנה. ויטעים היטיב ה' של המוציא ויתן ריוח קצת בין לחם מן הארץ שלא יבלע המ"ם ונותן פרוסה מן החתיכה שחתך לפני כ"א ולא יזרוק כדלקמן כלל מ"ה ולא יתן ביד האוכל אלא יתן לפניו (קס"ז) ואסור להפסיק בין הברכה עד לאחר שיאכל המוציא ואם הפסיק מבואר לעיל כלל ה' סי' ט' י': י״ב אם מוציא רבים בברכתו יאמר ברשות רבותי אעפ"י שהוא הבעה"ב או הגדול דמדינא בעה"ב או הגדול בסעודה בוצע מ"מ הוא מדרך ענוה ולא הוי הפסק דהוי כצורך ברכה אבל א"א סברי אלא על היין כדלקמן כלל נ"ה (שם): י״ג שכח לברך ברכת המוציא אם נזכר באמצע סעודה מברך. ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו אם יש לו חתי' פת יברך ואם לאו לא יברך (שם):

לעילוי נשמת רבי אברהם דנציג בן רבי יחיאל מיכל זיע"א מחבר ספר חיי אדם.

חיי אדם. נדפס בווילנא ה'דר"ת
מקור: primo.nli.org.il
דיגיטציה: ספריא
רשיון: בנחלת הכלל
דילוג לתוכן