סימן תרמט - דברים הפוסלים בארבעה מינים - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן תרמט - דברים הפוסלים בארבעה מינים - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרמט - דברים הפוסלים בארבעה מינים

א כָּל אַרְבָּעָה הַמִּינִים פְּסוּלִים בְּגָזוּל וּבְגָנוּב, בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ בֵּין לְאַחַר יֵאוּשׁ; אֲבָל גָּזוּל וּקְנָאוֹ בְּלֹא סִיּוּעַ הַמִּצְוָה, כְּגוֹן גָּזַל לוּלָב וְשִׁפָּהוּ, א כָּשֵׁר, דְּקָנְיֵהּ בְּשִׁנּוּי מַעֲשֶׂה וּמִיהוּ לֹא יְבָרֵךְ עָלָיו; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּלֹא נִפְסַל גָּזוּל וְגָנוּב אֶלָּא לַגַּנָּב וְלַגַּזְלָן עַצְמוֹ, אֲבָל לַאֲחֵרִים כָּשֵׁר ב בִּשְׁאָר הַיָּמִים, חוּץ מִיּוֹם רִאשׁוֹן. { הַגָּה: וּמִשּׁוּם זֶה יֵשׁ לִזָּהֵר } ג { שֶׁלֹּא יְקַצֵּץ הַיִּשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב לְצֹרֶךְ לוּלָבוֹ, דְּקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת, וּסְתָם עַכּוּ''ם } ד { גּוֹזְלֵי קַרְקַע הֵם וְיָבֹא בִּגְזֵלָה לְיָדוֹ, אֶלָּא יִקְצְצֶנּוּ } ה { עַכּוּ''ם וְיִקְנֶה מֵהֶם } (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ''א סי' תתצ''ב הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י סוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל); { וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹ חוּצָה לָאָרֶץ } (אוֹר זָרוּעַ); { לוּלָב שֶׁאֲגָדוֹ כּוּתִי וַעֲשָׂאוֹ, כָּשֵׁר כְּמוֹ סֻכַּת כּוּתִי. } (מָרְדְּכַי הַלּ' קְטַנּוֹת). ב וְכֵן ו שָׁאוּל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן לָכֶם (וַיִּקְרָא כג, מ) { הַגָּה: וְהַמֻּדָּר הֲנָאָה מִלּוּלָב שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ מִלּוּלָבוֹ שֶׁל עַצְמוֹ, אֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ בְּיוֹם א', דְּלֹא הָוֵי שֶׁלָּכֶם. } (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ''א סִימָן תשמ''ו וְתשמ''ז). ג וְכֵן שֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת וְשֶׁל אֲשֵׁרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, פָּסוּל; אֲבָל שֶׁל עַכּוּ''ם, לְכַתְּחִילָה לֹא יִטֹּל וְאִם נָטַל יָצָא מִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ, דְּלֹא בָּעֵינָן לָכֶם. (וַיִּקְרָא כג, מ). { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בּוֹ, אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בּוֹ הָוֵי לֵה שֶׁל יִשְׂרָאֵל דְּאֵינוֹ יוֹצֵא בּוֹ; וְדַוְקָא קֹדֶם שֶׁנִּתְבַּטֵּל, אֲבָל אִם נִתְבַּטֵּל בְּיַד עַכּוּ''ם, אֲפִלּוּ מְכַוֵּן לִזְכּוֹת בּוֹ אַחַר כָּךְ, יָצָא בְּדִיעֲבַד } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''ח ח''ג וְרַ''ן) { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' תקפ''ו. } ד גִּנּוֹת הַצְּעִירִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִבָּתֵּי שִׁמְשֵׁיהֶם, ז מֻתָּר לִטֹּל מִשָּׁם לוּלָב אוֹ שְׁאָר מִינִים לְמִצְוָה { וַאֲפִלּוּ הָאִילָן נָטוּעַ לִפְנֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, כָּל זְמַן שֶׁאֵין } ח { עוֹבְדִין הָאִילָן } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''ח ח''ג). ה כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהֵם פְּסוּלִין מִפְּנֵי מוּמִין שֶׁבֵּאַרְנוּ, אוֹ מִפְּנֵי גֶּזֶל וּגְנֵבָה, בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד; אֲבָל בִּשְׁאָר יָמִים, הַכֹּל כָּשֵׁר. { הַגָּה: וְיֵשׁ פּוֹסְלִין בְּגָזוּל כָּל ז' יָמִים, וְהָכֵי נָהוּג, אֲבָל שָׁאוּל יוֹצֵא בּוֹ } (טוּר וְהַמַּגִּיד בְּשֵׁם פּוֹסְקִים); { וּמֻתָּר } ט { לִטֹּל לוּלָב שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּלֹא דַּעַת חֲבֵרוֹ, בִּשְׁאָר יָמִים, דְּנִיחָא לֵיהּ לְאֵינָשׁ לְמֶיעֱבַד מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ, וְהָוֵי כְּשָׁאוּל } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ק' וּפְסָקָיו סי' קנ''ט). { וְחָסֵר כָּשֵׁר בִּשְׁאָר יָמִים } (טוּר); { וְנִטַּל } י { פִּטְמָתוֹ אוֹ עֻקְצוֹ, דִּינוֹ כְּחָסֵר וְכָשֵׁר מִיּוֹם רִאשׁוֹן וָאֵילָךְ } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''ח ח''ג); { מִיהוּ אִם נִקְּבוּהוּ עַכְבָּרִים לֹא יִטְּלֶנּוּ אַף בִּשְׁאָר הַיָּמִים, מִשּׁוּם מִאוּס } (כָּל בּוֹ), { עַד } יא { שֶׁיָּסִיר נִקּוּר הָעַכְבָּרִים; אֲבָל אִם הָיָה יָבֵשׁ אוֹ מְנֻמָּר שֶׁפָּסוּל כָּל שִׁבְעַת יָמִים, אַף אִם חָתַךְ הַיַּבְשׁוּת אוֹ הַנִּמּוּר פָּסוּל כָּל שִׁבְעָה, הוֹאִיל וּבָא מִכֹּחַ פָּסוּל } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י פ' לוּלָב הַגָּזוּל). { וּמֻתָּר לְכַתְּחִלָּה לְהַתְנוֹת עַל אֶתְרוֹג שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ לְיוֹם רִאשׁוֹן, וְשֶׁאֵינוֹ בּוֹדֵל מִמֶּנּוּ כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל שֵׁנִי וָאֵילָךְ, וּמֻתָּר אָז לְכַתְּחִלָּה לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ מִיּוֹם שֵׁנִי וָאֵילָךְ, וְלָצֵאת יְדֵי מִצְוָה עִם הַנִּשְׁאָר } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא''שׁ), { אֶלָּא שֶׁאֵין אָנוּ בְּקִיאִין בַּתְּנָאִים, כְּדִלְעֵיל בְּסוֹף סִימָן תרל''ח } (בהג''ה); וְהַפְּסוּל שֶׁהוּא מִשּׁוּם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאוֹתוֹ אֶתְרוֹג אָסוּר בַּאֲכִילָה, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם מֵינָם, אוֹ שֶׁהֵם חֲסֵרִים הַשִּׁעוּר, בֵּין בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן בֵּין בִּשְׁאָר יָמִים, פָּסוּל. { וְחַזָּזִית } יב { פּוֹסֶלֶת כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים } (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ''ח ח''ג וְרַ''ן פ' לוּלָב הַגָּזוּל). וְהָעוֹשִׂים שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים, פְּסוּלֵי רִאשׁוֹן נוֹטְלִין בַּשֵּׁנִי, אֲבָל בָּרוּכֵי לֹא מְבָרְכִינָן. { וְאִם יֵשׁ לַחֲבֵרוֹ לוּלָב וְאֶתְרוֹג כָּשֵׁר, יְבָרֵךְ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ, } יג { מִדַּעְתּוֹ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ו בִּשְׁעַת הַדַּחַק, שֶׁאֵין נִמְצָא כָּשֵׁר, כָּל יד הַפְּסוּלִים נוֹטְלִין וְאֵין מְבָרְכִין. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין לוּלָב יָבֵשׁ, אֲפִלּוּ לְבָרֵךְ עָלָיו } (רַמְבַּ''ם פ''ח הַמַּגִּיד); { וְכֵן נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ עַל לוּלָבִין יְבֵשִׁים, אֲפִלּוּ בִּדְאִכָּא אֲחֵרִים לַחִים } (אָגוּר); { אֲבָל } טו { בִּשְׁאָר מִינִים אֵין לִנְהֹג הָכֵי; וְיֵשׁ מְקִלִּין אֲפִלּוּ בַּהֲדַס יָבֵשׁ } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּמָרְדְּכַי), { וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עֲלַיְיהוּ בִּשְׁעַת הַדַּחַק; וְאַף עַל גַּב דְּחָסֵר כָּשֵׁר בִּשְׁאָר יָמִים, אֵין לַחְתֹּךְ אֶתְרוֹג לְב' אוֹ לְג' חֲלָקִים וּלְחַלְּקוֹ וְלָצֵאת בּוֹ, אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הַדַּחַק; דְּדַוְקָא חָסֵר וְנִשְׁאַר הָעִקָּר קַיָּם, כָּשֵׁר, אֲבָל כִּי הַאי גַּוְנָא מִקְרֵי חֲתִיכַת אֶתְרוֹג וְלֹא אֶתְרוֹג } (רַ''ן וּפִסְקֵי מהרא''י סִימָן נ''ב); { וְכָל זֶה לְעִנְיַן לְבָרֵךְ עָלָיו, אֲבָל בְּלֹא בְּרָכָה יָכוֹל לִטֹּל כָּל הַפְּסוּלִין וְלֹא יְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם } (טוּר).

באר היטב - סימן תרמט - דברים הפוסלים בארבעה מינים

א א כשר. אפי' ביום ראשון. מ''א ע''ש ועיין יד אהרן: ב בשאר. אם הוא אחר יאוש עיין מ''א: ג שלא יקצץ. אפי' ברשות עכו''ם. ובאתרוג בא''י אם קצצו עצמו ה''ל נתמרח ביד ישראל וה''ל טבל תשובת רבי בצלאל סימן ב'. מ''א: ד גוזלי. נ''ל דבדיעבד כשר ומברך עלייהו. מ''א: ה עכו''ם. וה''ה כשקוצץ ישראל ונותן לחבירו שרי כיון דהוא לאחר יאוש מ''א ועיין סימן תרל''ז סעיף ג' מש''ש בשם הט''ז. כתב הסמ''ג אסור לזלזל אתרוג ושאר מצות שהעכו''ם מוכרים עכ''ל כלומר שצריך ליתן להם יותר מכדי דמיהם עיין סימן ל''ט ס''ז. מ''א: ב ו שאול. עיין סימן י''ד סעיף ג': ד ז מותר. ומ''מ אם יש אחרים אע''פ שאינם יפים כזו יקח אחרים ס''ח סי' תל''ח לענין ערבה ע''ש. ואתרוג המורכב מלימו''ני ואתרוג פסול ויש ג' סימני' האחד המורכב חלק ולאתרוג בלוטות קטנות בכל גופו וגובה להם. הב' המורכב העוקץ בולט ועוקץ האתרוג שוקע. הג' הוא כי תוך המורכב דהיינו המוץ רחב והמוהל שלו רב והקליפ' התיכונה קצרה ובאתרוג הוא להפך כי הקליפה רחבה והתוך קצר והוא כמעט יבש וסימנים אלו מובהקים תשובת רמ''א סימן קכ''ו ובעולת שבת כתב עוד סי' שהאתרוג הגרעין זקוף לאורך האתרוג ובמורכב הגרעין מושכב לרוחב האתרוג ע''ש ועיין תשובת הב''ח סימן קל''ה דמסופק אם יברך עליו מיום שני ואילך ועיין בתשובת שער אפרים חא''ח: ח עובדין. נ''ל דאף אם עובדין לאילן אין פסול אלא באותן פירות שישנן באותו שעה שעובדין אותו אבל מה שגדל אח''כ לא נאסר. ט''ז ע''ש: ה ט ליטול. אבל אסור ליקח מביתו לבית הכנסת או איפכא עיין סימן י''ד ס''ד. מ''א: י פטמתו. ובמט''מ פוסל כשניטל פטמתו משום הדר ולכן אין להקל בפטמא. מ''א: יא שיסיר. עיין ט''ז שהעלה דאפי' אם הסיר המאוס פסול ע''ש: יב פוסלת. הט''ז כתב להלכה להקל בחזזית בשאר ימים ע''ש: יג מדעתו. פי' שיתן לו במתנה בענין דמהני אפי' ביום ראשון אבל שלא מדעתו הוה כשאול ופסול ביום טוב ראשון. וגם בשני מספק. ט''ז: ו יד הפסולין. דהיינו מחמת מום אבל שאינם מינם וגזול פסולים אפי' בשעת הדחק הסכמת אחרונים ועיין מ''א. אתרוג של ערלה בא''י פסול וערלת חוץ לארץ כשר ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור יש להכשירו בשאר ימים. אתרוג דמאי כשר עיין מ''א סעיף קטן י''ט: טו בשאר. מ''ב סימן י''ז כתב דכל הד' מינים יבשים כשרים בשעת הדחק אבל אם בירך על יבשים גמורים ואיכא לחים גמורים אפי' בדיעבד לא יצא ועמ''א:

מגן אברהם תרמ״ט - סימן תרמט - דברים הפוסלים בארבעה מינים

א׳ כתב הסמ"ג אסור לזלזל אתרוג ושאר מצות שהעכו"ם מוכרים עכ"ל כלו' שצריך ליתן להם יותר מכדי דמיהם עסי' ל"ט ס"ז: ושיפהו כשר. אפי' ביום ראשון כ"מ בתוס' בד"ה הא קניא ביאוש ולכם משלכם קרינן ביה וכ"כ בהדיא במלחמות ועיין בח"מ סי' שנ"ג אימת קניא וכ"ה לעיל סי' י"א ס"ו: ב׳ לא יברך עליו. וצ"ע דא"כ מאי פריך גבי אוונכרי וליקני' בשינוי השם עכ"פ לא יהא רשאי לברך עליו אבל כשהעכו"ם קוצצו רשאי לברך כיון שהוא לא גזל ואפשר דהתם בשינוי השם ויאוש עדיף טפי וצ"ע ועיין ברש"א: ג׳ חוץ מיום ראשון. צ"ל דמיירי לפני יאוש דלאחר יאוש הא קניא ביאוש ושינוי רשות ושלכם קרינא ביה וכ"כ במלחמו' בשם בה"ג ובעל הלכות פסוקות וכ"מ בתוספו' אלא מיירי לפני יאוש ואפ"ה לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעביר' וכ"מ ברש"י דף ל' שכ' אפי' יאוש קני הוי מצוה הבאה בעביר' ואפ"ה לאחרים לא הוי מצוה הבאה בעבירה אבל במלחמות משמע דלפני יאוש אפי' לאחרים הוי מצוה ה"ב כיון דלא קניא עדיין וכ"מ בגמ' גבי אוונכרי דקאמר דליהוי יאוש ושינוי רשות ע"ש ולכן אין להקל: ד׳ שלא יקצץ. אפי' ברשות עכו"ם ובאתרוג בא"י אם קצצו עצמו ה"ל נתמרח ביד ישראל וה"ל טבל (רבי בצלאל ב'): ה׳ וסתם עכו"ם. נ"ל דבדיעבד כשר ומברך עלייהו דמספיקא לא חיישינן לגזול' ומי שגזל על ידי כיבוש מלחמ' קניה כדאי' בגיטין דף ל"ח: ו׳ יקצצנו עכו"ם. וה"ה כשקוצץ ישראל ונתן לחבירו שרי כיון דהוי לאחר יאוש: ז׳ או ח"ל. כלומר אף על פי ששם הקרקעות גזולים מעכו"ם אפ"ה אסור כמ"ש סי' תרל"ז ס"ג: ח׳ עכו"ם ועשאו כשר. משמע דלכתחל' לא יאגדנו עכו"ם כמ"ש סימן י"ד גבי נשים וכ"כ בהג"מ פ"א מה' ציצית בשם ר"ת וצ"ע דהא קי"ל לולב א"צ אגד וא"כ האגד אינו מן המצוה וע' בסוכה דף י"א ע"ב וצ"ל כיון שהוא נוי למצוה חשוב כמצוה עצמו ועסי' ל"ט ס"ב: ט׳ וכן שאול. עסי' י"ד ס"ד כ"ש כשהשאילו לצאת: י׳ והמודר. ואף על גב דאי בעי מתשיל עליה אסור (שם): י״א ושל אשירה. אפי' נטעו ולבסוף עבדו כ"מ בתו' דף ל"ב ובע"א דף מ"ז: י״ב של ישראל פסול. דכתותי מכתת שיעוריה: י״ג יצא מיום כו. אף על גב שאסור באכילה ובהנאה מ"מ כיון שאם נתבטל מותר באכילה יצא כדאית' בגמר' גבי דמאי ע"ש: י״ד מותר ליטול. ומ"מ אם יש אחרים אף על פי שאינן יפים כזו יקח אחרים (ס"ח תל"ח): ט״ו מפני גזל וכו'. ז"ד הרמב"ם דפסק כשמואל דבי"ט שני כיון דהו' דרבנן מותר הגזול אף על גב דהוי מצוה ה"ב, וצ"ע דא"כ למה כ' בס"א לאחרים כשר חוץ מיום ראשון הא אפי' לגזלן עצמו כשר לדעה זו וכ"כ בכל בו ששני הסברות האלו הם חולקין זע"ז ואפשר דהרב"י ס"ל דלכתחלה לא יטלנו הגזלן עצמו ולאחרים מותר: ט״ז ומותר ליטול. אבל אסור ליקח מביתו לבה"כ או איפכא כמ"ש סי' י"ד ס"ד עמ"ש שם: י״ז ניטל פטמתו או עוקצו. ור"א פראג כ' דפוסל כל ז' ובד"מ חולק עליו וכת' כיון דטעמ' משום חסר כשר בשאר הימי' עכ"ל ואף על פי שחסרון אינו פוסל אלא בכאיסר שאני הכא כיון שהו' בראשו פסול (הג"מ) אבל במ"מ משמע שהפסול הפיטמא משו' הדר הוא שעל ניטל העוקץ מקשה פשיטא דחסר פסול ע"ש וכ"מ בסי' תרמ"ה ס"ז ובפוסקים ולכן אין להקל בפטמא: י״ח עד שיסיר. נ"ל דס"ל לרמ"א דניקוב עכברים כשר מדינא כדעת רוב הפוסקים אך לכתחל' לא יטלנו עד שיסיר ניקור העכברים אבל יבש או מנומר שפסול מדינא ל"מ הסרה: י״ט כולו ליום ראשון וכו'. דביום ראשון אתקצאי כולו דהא חסר פסול ולכן צריך להתנות שאינו בודל ממנו מליל ב' ואילך אבל אם הפריש אתרוג ליום ב' מותר לאכול ממנו ובלבד שישאר כשיעור וכמ"ש הרא"ש והטור וכ"מ דבתחלה לא כתוב שהתנה ע"ש וכ"כ רי"ו דלא כמ"ש ב"י ובב"י סי' תרנ"ג כ' בשם רשב"א תנאי מועיל בהדס להריח בו במ"ש דמ"ש מאתרוג דיוצא בו ואוכלם ול"ד לעצי סוכ' דהתם חג הסוכות לה' כתיב עכ"ל ועיין בתשובותיו סי' קס"ט משמע דס"ל דאפי' מה שצריך לשיעור אתרוג מהני תנאי ולכן כ' ול"ד לעצי סוכה וכו' ועיין בר"ן רפ"ק דביצה ופ"ד וז"ל תנאי מהני בסוכה וה"ל גביה כסוכ' דלאו מצוה כמי שיש לו אתרוג והתנה עליו לאכלו אם ירצה ואם נמלך יוצ' בו עכ"ל וכ"כ במלחמות ועי' בשבת דף כ"ב ובתו' שם אי' לאכול ממנו כו' ולצאת כו' פי' לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג' דהא אסור לאכול קודם נטילה כמ"ש סי' תרנ"ב: כ׳ אסור באכילה. משמע דס"ל דאע"פ שמותר בהנאה כיון דאסור באכילה פסול כל ז' ומ"ש תו' ל"ל טעמא גבי לולב של ע"א משום דמכתת שיעורי' ת"ל שאין בו דין ממון תי' המחבר במ"ש שאותו אתרוג וכו' אסור באכיל' כלו' דדוקא גבי אתרוג כיון שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו (ומה שפסול כל ז' היינו שראו חז"ל לאוסרו כיון שהפסול בגוף האתרוג כמ"ש בתו' ריש הפ') משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאוכלו לא שייך למדרש כן וכיון שהוא שלו אף על פי שאסור בהנאה לכם קרינן ביה, אתרוג של ערלה פסול (גמ') וערלת ח"ל כשר שהרי יכול לכתחלה להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה (ש"ג) וכ"מ דעת הפוסקים שהשמיטוהו אבל לפי מ"ש הרב"י בי"ד סי' רצ"ד דאסור להאכילו לחבירו א"כ פסול הוא, מ"מ נ"ל דיש להכשיר הואיל ופשטא דתלמוד' משמע שיכול להאכילו לחבירו יש לסמוך עליו לגבי אתרוג ואתרוג שנאסר מחמת בליעת איסור פסול (ש"ג) ואינו מוכרח די"ל דוקא כשאיסורו מחמת עצמו פסול ולכן נ"ל דיש להכשירו בשאר ימים דהא התו' ורש"י וכל בו מכשירין אפי' של ערלה בשאר הימים ולכן יש לסמוך עליהם בכה"ג. אתרוג דמאי כשר, וטבל עיין בר"ן: כ״א שאינם מינם. כגון שוטה והצפצפ': כ״ב וחזזית. אינו הדר: כ״ג על של חבירו מדעתו. ואח"כ יטול את זה ד"מ: כ״ד כל הפסולין. מחמת מום אבל שאינן מינן וגזול פסולין אפי' בשעת הדחק כמו פריש ורמון דגזרינן דאתי למטעי' בהו (ד"מ מנהגים בי ב"ח) עמ"ש ססי' זה: כ״ה ואין מברכין. רדב"ז ח"א קי"א כתב דיש מקומות נוהגין לברך: כ״ו לולב יבש. אבל אתרוג יבש לא וכ"מ מלשון המרדכי [ד"מ] אבל במ"ב סימן י"ז כתב דהטור והרא"ש ורי"ו וכל בו ס"ל דכל ד' מינים יבשים כשרים בשעת הדחק וה"ה שאר פסולים והא דלא כ' המרדכי הדין באתרוג יבש משום דשכיח בכל השנ' אתרוגי' חדשים והא דמברכין אלולבים והדסים אפי' איכא אחרים לחים משום שהלחים אינן לחים גמורים רק שיש בהם מיעוט לחות וא"כ הלחים והיבשים כמעט דומין זה לזה אבל אי איכא לחי' גמורים אפי' היבשים אינן יבשים גמורים אין לברך ובדיעבד אם בירך על יבש איכא לספוקי אם יצא ולכן יחזור ויטול לח בלא ברכה אבל אם בירך על יבשים גמורי' ואיכ' לחי' גמורי' משמע שם אפי' בדיעבד לא יצא עכ"ל ודבריו בנוים ע"פ הפוסקים האחרונים לכן אין להקל: כ״ז דחסר כשר. אם נשאר בו כשיעור כדי לצאת בו [טור] וכת' הר"ן דוק' כשנשתייר רובו ושמו עליו וכו' אבל בפסקי מהרא"י סי' צ"ב משמע אפי' נשאר מיעוטא סגי עכ"ל ד"מ וז"ל מהרא"י אף על גב דחסר כשר בשעת הדחק היינו שנחסר מאליו אבל לא שרי לחתוך האתרוג ולברך על אות' חתיכ' ותו הא דחסר כשר היינו שחותך לאכילה ומברך על השאר דהוי שיורי מצו' כדאשכחן גבי ציצית אבל לחתוך מן האתרוג ולברך על חתיכ' אסור דלאו אתרוג מיקרי אלא חתיכת אתרוג עכ"ל משמע דאפי' לא נשתייר רובו כשר רק שישאר כביצ' וכ"ד הטו' ורמ"א: כ״ח יכול ליטול. צ"ע דהא כבר כת' הרב"י דין זה ואפשר דבא לומר דאפי' שאינם מינם יכול ליטול דלא כמש"ל ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרמ״ט

א׳ בלא סיוע המצוה. פי' שהקנין שקנ' אותו הוא נעשה קודם קיום המצוה לאפוקי אם הוא על ידי המצוה של נטילת הלולב נעשה אז קנין זה לא מהני דה"ל מצוה הבאה בעבירה: ב׳ של ישראל. דע"א של ישראל לא מהני לה ביטול: ג׳ מיום ראשון ואילך. זהו דברי רבא בגמ' דאמר בדף ל"א לולב של ע"א ששמשו בו לע"א לא יטול ואם נטל יצא ופי' בו הר"ן והמגיד דזהו בי"ט ב' שאדם יוצא בשאול וק"ל דהא פרכי' שם על רבא ממתני' דתנן של אשר' פסול ומשני באשר' דמשה כו' ולפ"ז לא פריך מידי דהא קודם לזה ריש פירקין ס"ל לרבא כר"י בר נחמני דאמר על מתני' דתנן גזול פסול ל"ש אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ואיתא שם רבא אמר לעולם בי"ט ראשון כו' וא"כ ה"נ בשל אשיר' ודאי מיירי בי"ט ראשון והא בהדי הדדי מתני' ומדברי הר"ן משמע דל"ג רבא אמר לעולם בי"ט אלא רב אשי דכ' והרז"ה פוסק כר"י בר נחמני משום דפריק רב אשי אליביה והיינו תי' דלעיל לעולם בי"ט ראשון והא דכשר אחר יום ראשון אע"ג דאסור בהנא' דמצות לאו ליהנות ניתנו: כתוב בלבוש יש רוצים להכשיר אותן האתרוגים הבאים מן הפרדס שקורין גרטיז"א ואני אומר שהם פסולים מן התור' שהרי ידוע שהם מורכבים שהורכב ענף מאילן האתרוג בתוך אילן מראנ"ץ או לימונ"א או איפכא והרי נעבד' בו עביר' דהרכב' ואע"ג שהרכיבו עכו"ם הא איכא למ"ד בפ' ד"מ דאפי' ב"נ מצווה על הרכבת אילן וכיון דנעבד' בו עבירה אע"ג דמותר באכילה אמאיס לגבורה דומיא דבהמת כלאים דאע"ג שמותר באכילה אסור' לקרבן מטעם דנעבדה בה עבירה דמאיסה לגבוה ה"נ הכא כנ"ל עכ"ל וק"ל דא"כ מאי אהני הא דאמר רבא להנהו תגרי מוכרי הדס דכי זבינתו אסא מעכו"ם דלא ליגזזו אתון אלא לגזזי אינהו ויהבי לכו מ"ט סתם עכו"ם גזלני ארעתא נינהו כו' כדאי' בדף נ' דהא ס"ס עביד העכו"ם עבירה ואמאיס לגבוה לפ"ד דהא ב"נ נצטוו' על הגזל ותו דאי' בסי' י"א ה' ציצית המשתחו' לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנ' כ"ש כאן שאין לך שינוי גדול מזה שאחר שנעש' ההרכבה נתגדל האתרוג ונעשה בריה חדשה ותו ק' ממ"ש בפ' מרוב' דף ע"ח גבי קדשים או כבש פרט לכלאים ל"ל קרא ת"ל דה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דבריו אלא ודאי דלא שייך כאן מצוה הבאה בעבירה מטעם שזכרנו נ"ל לאסור מטעם אחר דבפ' מרובה שם אמרי' אא"א לרבויי אתא תרי ריבויי ל"ל השתא כלאים אתרבי לי' נדמה מבעיא ש"מ דכלאים יש לאסור טפי מנדמה והכא חזינן דאתרוג דנדמה אסור דאי' דף ל"ו דומה לכושי פסול פירש"י גדל כאן ונדמה לכושי נדמה הוא ופסול וא"כ כ"ש כלאים דפסול באתרוג והאי גרטיז"א הוא כלאי האילן פשיטא דפסול אלא דק' מנלן איסור כלאים ונדמה באתרוג דהא בקדשים בכור ומעשר צריך קרא שם בפ' מרובה וא"כ אתרוג מנלן וי"ל דהא כתב הרא"ש בפ' לולב הגזול בפשט דנולד בו סימני טריפות מהו דפסולי דאתרוג אין עיקרן אלא מד"ס והשתא דתקון רבנן באתרוג כעין דאוריי' בקדשים וכ"כ הר"ן בר"פ דפסול הדר מסר' הכתוב לחכמים איזה הדר ולדעת הטור דכ' בסי' תרמ"ח דספיקא דאורי' הוא צ"ל דהל"מ הוא בפסולי אתרוג וא"כ גם גבי כלאים הוי כן אלא דק' על זה אם אתרוג המורכב הוא פסול אמאי אמרי' דף ל"א לא מצא אתרוג לא יביא לא רמון ולא פריש ולא ד"א ולא אמר לרבות' ולא יביא אפי' אתרוג המורכב וכעין קושיא זו אי' באשר"י לענין אתרוג פסול דיש מדקדקים למה אמר פריש ורמון ולא פסול אחר ויש לדחות דלרבות' נקט פריש ורמון אפי' שהוא הדר ושלם כו' וזה ל"ש לתרץ במורכב דהא המורכב ג"כ הדר ושלם ותו דאטו אתרוג כתיב בקרא והלא לח כתיב אלא פרי עץ הדר ודרשי' מיני' אתרוג כדאי' בגמ' הרבה דרשות ע"ז והאי מורכב יש בו כל המעלות שיש לאתרוג ואי משום שנתערב בו דבר שאין בו מעלת האתרוג אמאי לא מדמי' לההוא דאו"ב דף ע"ט בסוגיא דתייש הבא על הצבי' דס"ל לרבנן שם ואפי' מקצת שה אמרי' ה"נ אמרי' כיון שיש בו מקצת פרי עץ הדר ולא יזיק לו תערובות מידי אחרינא שבו והא דהבאתי מנדמה דפסול יש לדחות דשאני נדמה דלאו הדר הוא כיון דהוא לאו אורחי' ונלע"ד דביום הראשון ודאי אין ליטלו כיון דחסר פסול בו כי חשבי' לההוא חלק של המין האחר כמאן דליתי' אשתכח שמה שנשאר מחלק האתרוג הוא חסר ולפ"ז אין לפוסלו בשאר הימים דחסר כשר בהם מ"מ יש [חשש שמא] הרוב מחמת חלק שאין מין האתרוג ולא נשאר בשיעור מחלק האתרוג ואסור אפי' בשאר ימים ונרא' דאפי' ליטלו בלא ברכה שלא תשתכח תורת אתרוג לאו ש"ד לכאור' דהא אמרי' בגמר' לא מצא אתרוג לא יביא ד"א פשיט' מ"ד לייתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג קמ"ל זימנין דנפיק חורב' מיני' דאתי למיסרך והיינו בשאר מינים שאינם אתרוג כלל כ"ש בזה המורכב שיסברו שהוא אתרוג כשר ואפשר דמשום הכי אמר פריש או רמון לרבות' דאפי' בזה גזרי' שמא אתי למיסרך וכ"ש במורכב אלא דמ"מ כיון דאין האיסור ברור הוא לא גזרינן ביה ויש ליטלו כל ז' בלא ברכה כנלע"ד: שוב ראיתי בתשובת רמ"א סי' קכ"ו שכ' מהר"י פדואה זיל קרי ביה רב הוא בארצנו שאין יוצאין בו אפי' ע"י הדחק ונתן בהם סימנים שם הא' כי המורכבים הם חלקים ולאתרוגים בליטות קטנות בכל גופם וגובה להם הב' דמורכב העוקץ בולט ובאתרוג [העוקץ] (האתרוג) שוקע עוד נתן סי' במם שבתוכו: ד׳ גנות הצעירים. איני יודע פירושו אבל הוא ענין ממשרתי' ע"א: ה׳ כ"ז שאין עובדין לאילן. נ"ל דאף אם עובדין לאילן אין פסול אלא באותן פירות שישנן באותו שעה שעובדין אותו אבל מה שגדל אח"כ לא גרע מפשתן הנטוע שעובדין אותו לענין ציצית כמ"ש קודם לזה שודאי אין לך שינוי גדול מזה: ו׳ ויש פוסלין בגזול כל ז'. משום דה"ל מצוה הבאה בעביר' ואין לברך עלי': ז׳ דניחא ליה וכו'. כיון דאין חשש קלקול במה שנוטלו ומנענע בו ע"כ ל"ד זה ללומד מספר חבירו שלא מדעת דאסור מפני שחושש שלא יקלקלנו: ח׳ עד שיסיר ניקור העכברים. בגמ' איכא תרי לישני דלישנ' קמא אמר רב נקבוהו העכברי' אין זה הדר איני והא ר"ח מטבל בו ונפיק ביה א"ל רב שאני עכברי' דמאיסי א"ד אמ' רב זה הדר דהא ר"ח אביל מני' ונפיק בי' וכ"ז בי"ט ב' ואין סברא לו' דפליגי הני לישני אם צריך לחתוך מה שנראה שאכלו העכברים דודאי הכל מודים שהוא מאיס ותו מאי ראי' מביא לישנא בתרא מהא דר"ח דאכיל מיניה ומה מדמה זה לאכילת עכברים שנראה בפנינו ולמה לא נחתוך אותו קצת המאוס ותו דמאי מקשה בלישנא קמא מדר"ח דהא רב דאסר היינו כל זמן שלא נחתוך המאוס וכ"ת דאכתי לא היינו יודעי' טעם דמיאוס והיינו סוברים דרב אוסר אפי' אחר שחתך את המיאוס משום שהוא חסר עד שתי' לו משום מיאוס ואז איו מפרשי' דרב לא פסל כולו רק אחר שחתכו זה אינו דא"כ אמאי אמרי' דיש כאן ב' לשונות דשמא גם ל' הב' ס"ל דעכברים מאיסין ואחר החתך קאמר רב דזה הדר ותו דהטור כ' ובה"ג פסל אם נקבו עכברים כל ז' משום דמיאוס אמאי פסלו הל"ל צריך לחתכו במקום המיאוס ע"כ נ"ל דהכל מודים שצריך לחתוך המאוס אלא דלישנא קמא ס"ל דאף אחר החתך יהיה פסול כיון דבא מחמת מיאוס וכעין שכ' הג"א אם חתך היבשות והמנומר דפסול דכיון דבא מחמת הפסול והמאוס וה"ה נמי באכילת עבבר דמאוס טפי ממנומר ולישנא בתרא ס"ל דאחר שיחתוך מקום אכילת עכברים לא מחמירים לאסור עוד דהוה הדר ויוצא בו משום חסר כר' חנינא ורמ"א מחלק בין פסול דעכבר לפסול דמנומר דאינו נכון דודאי עכבר מאוס טפי כ"ז שרואין מקום המאוס ולפ"ז כיון שביארנו להחמיר כלישנא קמא כבה"ג וחיישינן למיאוס אפילו אם הסיר המאוס פסול כמ"ש: ט׳ וחזזית פוסלת כל ז'. הטעם בר"ן דכל שהוא פסול משום הדר אין חילוק בין ראשון לשני כדאמרינן בר"פ יבש פסול כל ז' משום דבעינן הדר ותימא לי דבדין לולב דסליק בחד הוצא כתב הר"ן מדאמרינן בעל מום הוא משמע שפסולו מגופו ופסול כל ז' אפי' בזמן הזה וי"א שאין פסולו אלא מפני שאינו הדר וביום ראשון בלבד פסול עכ"ל ש"מ דכל שהפסול משום הדר לא פסול כל ז' לד"ה ודוחק לחלק בין הדר להדר גם מל' הגמ' דפסול כל ז' מדאמר רב בלישנא קמא אין זה הדר ולא אמר סתם פסול כמ"ש בכל הפסולין אלא להורות שיהי' פסול כל הז' ימים ובאשר"י כת' שמא ירושלמי חולק אגמ' דידן וסבר אפי' בהדר לא בעינן אלא יום ראשון ומדברי הרמב"ם שהם דברי הש"ע כאן בפסול מחמת מומין אינו פסול כי אם בראשון והיינו פסול מחמת שאינו הדר שזהו המום באתרוג וא"כ גם חזזית אינה פוסלת אלא בראשון וה"ל לרמ"א לכתוב כאן וי"א דחזזית פסול כל ז' ונרא' לענין הלכ' לסמוך להקל בחזזית כרמב"ם כיון דבשאר ימים אין חיוב נטיל' אלא מדרבנן: י׳ שני ימים טובים כו'. הטעם דאנן בקיאין בקביעי דירחי ואין אנו עושים יום טוב שני אלא בשביל מנהג אבותינו כדאית' ריש ביצ' ויש סברא להיפך דכל דתיקון רבנן תיקון כעין דאוריית' וה"ל כמו יום ראשון ע"כ נוטלין ולא מברכין על פסולי י"ט הראשון: י״א יברך על של חבירו מדעתו. פי' יתן לו במתני' בענין דמהני אפי' ביום ראשון אבל שלא מדעתו אע"פ שכתב לעיל דמותר דניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו מ"מ הוה כשאול ופסול בי"ט ראשון וגם בשני מספק: י״ב ויש מכשירין בלולב. הרמב"ם ס"ל כן וטעמו כתב הרב המגיד כיון שזה הזכירו בגמ' בפירוש וע"כ אין מועיל בלולב שעת הדחק אלא בפסול דיבש דע"ז אית' בגמ' דהיו מורישין לולביה' לבני בניהם כדי לסמוך על זה בשעת הדחק אבל בנחלק' התיומת ושאר פסולים דלולב לא עדיף משאר מינים שלא הוזכר בגמ' וע"כ לא יברך על שום א' מהם אפי' בשעת הדחק זולת ביבש:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרמ״ט

תרמ״ט:ב׳ש״י א׳ כתב מ"א. כתב הסמ"ג אסור לזלזל כו' כלומר שצריך ליתן להם יותר מכדי דמיהן. ע"ס ל"ט סעיף ז' ר"ל דשם מבואר בש"ע אין לוקחים תפילין כו' יותר מכדי דמיהן כדי שלא להרגילן לגנבן ולגזלן. ודייק מ"א שם בס"ק יו"ד וז"ל אבל חייבים לקנותן מהם מעט יותר משוין שלא יזלזלו בהן עכ"ל. וכ"ה בי"ד סי' רפ"א לענין קניית ס"ת מן הגוי ע"ש. וכתב הרב"י שס בי"ד וז"ל ומשמע התם בגמרא (גיטין דף מ"ה) דאין לו' לגוי לתנם לו בזול יותר מדאי פן יכעוס וישליכם למקום האיבוד וכדעובד' דהאי גוי' טייעת' דאייתי לאביי חיית' דתפילין כו' ע"ש. מבואר מזה לענין תפילין מזוזה וס"ת שני דינים. א' שלא לו' לגוי לתנם בזול יותר מדאי אע"ג שדעת הישראל אם לא יתנם בזול יוסיף לו בדמי המקח מ"מ יש לחוש דלמא מיד כשישמע הגוי דיבור ראשון של ישראל שמבקש כ"כ בזול יכעוס על דבורו וישליכם לאיבוד. ודין זה לא שייכ' גבי אתרוג חדא דדוקא תפילין מזוזה וס"ת. דאין ראוים לגוי כי אם לישראל (וגם ספר תורה על פי הרוב אין צריך לגוי בו) יש לחוש בשמעו שושראל מבקש כ"כ בזול. יכעס ויאמר הואיל וישראלים איו רצונם ליתן עבורם כ"א דבר מועט טוב לי שאתנקם מישראלים ואשליכם לאיבוד לפניו מליקח דבר מועט. הואיל ולא חזי לנפשיה דהיינו לגוי. משא"כ אתרוג דחזי לנפשיה של גוי להריח בו או לאוכלו ולרקחו. למה ישליכם לאיבוד בכעסו ויפסיד לעצמו. ועוד גם אי ישליך האתרוג לאיבוד מה לנו בכך וכי קדושה יש בו. דוקא תפילין מזוזות וס"ת שהם דברי קדושה אין לו לגרום שיזלזל בהן הגוי להשליך לאיבוד משא"כ אתרוג ואפי' אם כבר ברכו עליו (עס"ס ך"א. וסי' מ"ב וס"ס קנ"ד) כ"ש כשעדיין לא ברכו עליו ולא נשתמש בו למצוה. אבל דין השני שמחויב ליתן מעט יותר משויין. שלא יזלזלו זה שייך גם באתרוג. דע"כ אין הכוונה במ"ש שלא יזלזלו בהן. שמצד כעסו ישליכנו לאיבוד. דהא אין זה מטבע אדם אם לא ירצה הקונה ליתן בעד סחורתו יותר משוויו לכעוס ע"ז ולהשליכו לאיבוד. אע"כ הכונה שיראה לגוי שהמצות בזויות ומזולזלים בעיני ישראל. כי הלא מנהגו של עולם. דבר המצטרך הרבה לתשמישו אם יצטרך לקנותו ולא ישיגנו כ"א שיתן דבר מועט יותר משוויו לא ימנע מלקנותו ויתן דבר מועט יותר משוויו באשר צריך לו. ואם יראה הגוי שבדבר מצוה לא יתנהג כן ויקפיד מליתן יותר משויו מעט יראה שצורכי גופו חביבים יותר לישראל מצורכי מצוה. והוי זלזול וגנאי למצוה. וא"כ טעם זה שייך גם באתרוג: תרמ״ט:ב׳שי״א א׳ (ס"ק ב) לא יברך כו'. ואפשר דהתם בשינוי השם וייאוש עדיף. ולפי ההבנה הפשוטה מבינים המעיינים דמ"א מחלק בין שינוי השם לשינוי מעשה וכן הבין בס' ח"י סי' תנ"ד סק"ו וכן הבין בס' א"ר והקשה בס' א"ר דאכתי תקשי מאי פריך הש"ס תחלה ולקני בשינוי מעשה האגודה. ובספר ח"י הוסיף להקשות דמבואר בכל הפוסקים דשינוי השם ושינוי מעשה שוין לענין קנין. אך לבבי לא כן ידמה. אלא דמ"א מודה דאין חילוק בין שינוי השם לשינוי מעשה אלא כוונת מ"א לחלק. דבש"ע דמיירי קודם ייאוש וכמ"ש בס"ק שאח"ז וליכא כ"א קנין השינוי ולכן לא יברך. אבל בגמ' דמיירי דאיכא תרתי ייאוש ושינוי השם עדיף וה"ה ייאוש ושינוי מעשה (וכה"ג כתב מהרש"א בפרש"י אביאנו בע"ה בס"ק ג') והוא פשוט לענ"ד. והא דהקשה מ"א קושייתו על קושיית הש"ס וליקני בשינוי השם ולא העמיד קושייתו על קושית הש"ס המוקדמת ולקני בשנוי מעשה י"ל דנגרר אחר דברי תוספות הנ"ל ומבואר יותר באריכות במס' ב"ק דף ס"ז ע"ב בד"ה אמר עולא כך שהוכיחו ג"כ דוקא היכי דלא קני כ"א ע"י המצוה מיקרי מצו' הבב"ע. אבל היכא דקני בלא סיוע המצוה תו לא הוי מצוה הב"ע ולפ"ז הקשו מהא דאמרי' הרי שגזל סאה חטין וטחנה ולשה ואפא' והפריש חלה. אין זה מברך אלא מנאץ. דה"ל מצוה הב"ע. אע"ג דקנאו קודם הפרשת חלה. ותי' לחד תי' לענין ברכה דמזכיר שם שמים ראוי להחמיר ושם הביאו התוס' תחלה ראיה דהיכי דקנאו בלי סיוע המצוה לא הוה מצו' הב"ע. מדפריך הש"ס בהני אוונכרי וליקני בשינוי השם וע"כ כה"ג לא הוי מצוה הב"ע. וכיון דהתוספות העמידו קושייתם על קושיית הש"ס ולקני בשינוי השם גם מ"א העמידו דבריו על קושי' זו ועל התוספות גופייהו לא קשיא למה לא הביאו ראיה מקושית הש"ס וליקני בשינוי מעשה היינו דהתחלת דבריהם כתבו כן בגזל והקדיש לקרבן. אע"ג דקני ע"י ייאוש ושינוי השם דמעיקרא נקרא חולין והשתא הקדש. מ"מ אי ייאוש לא קני והקנין נגמר על ידי המצוה דאיכא שינוי השם הוי מצוה הב"ע ע"ש. א"כ התו' תחלת דבריהם בהקדש מיירי בשינוי השם ע"ז רצו להביא ראיה מאוונכרי ג"כ משינוי השם. אע"ג דאין חילוק בין שינוי השם לשינוי מעשה. מ"מ ניחא להם להביא ראיה מענין שדברו ממש. ולכן המ"א נגרר אחר דבריהם הואיל שמדבריהם נובע הדין לענין ברכה. ועיין במהרש"א במס' ב"ק שהקשה ג"כ קושית מ"א. וע"ש מ"ש ועיין במהר"ם בסכ' שהקשה ג"כ קושי' זו וע"ש מ"ש: תרמ״ט:ב׳שי״ב א׳ (ס"ק ג) חוץ כו' וכ"כ במלחמות כו' הא דהוצרך להביא ראיה לדבריו והלא לכאורה הוא מפורש כן בש"ס דאמר ר"ה לאוונכרי לא תגזזו אתם. לפי שסתם גוים גזלי ארעי ניהו. וקרקע אינה נגזלת ולא מהני ייאוש בקרקע וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי. ואין המחובר נקנה עד שעת קציצה דהוי תלוש. ולכן יקצץ הגוי ויהיה הגוי הגזלן והוי יאוש ביד גוי ושינוי רשות ביד ישראל. ומסתעא ר"ה רצה לעשות תיקון שגם ביום א' יהיו יוצאים. וא"כ ע"כ צ"ל דכה"ג מיקרי לכם אולם המ"א הוצרך להביא ראיה לדחות דעת הלבוש שכתב על דין זה וז"ל וי"א דלא נפסל גנוב וגזול אלא לגנב וגזלן כו' אבל לגבי אחרים כו' כשר דהוי ייאוש ושינוי רשות. מיהו גם אחרים לא יברכו עליהן ביום א' שהוא דאורייתא שאין זה שלכם. ודוקא הכא הואיל והוא עצמו גזול. אלא שקנאו ע"י ייאוש ושינוי רשות. משא"כ לעיל (דין שכתב רמ"א שיקצוץ הגוי דה"ל ייאוש ושינוי רשות) שאין המין עצמו גזול אלא שהקרקע שגדל בו היתה גזל ביד גוי והאתרוג לא היה בעולם כשגזל הקרקע לפיכך סגי כשקוצצו גוי כו' עכ"ל. ולפ"ז אין ראיה מדברי רב הונא לכן הוצרך להביא ראיה מדברי מלחמות שכ' כן על לולב גזול דלא כלבוש ואפי' הדבר בעצמו גזול ע"ש: ב׳ וכ"מ בתו'. ר"ל מדבריהם ג"כ משמע דלא כסברת הלבוש. דהא הביאו ראיה דהיכי דקני קודם המצוה בלי סיוע המצוה לא הוי מצוה הב"ע מקושית הש"ס לרב הונא ולקני בשינוי השם כנ"ל. ומאי ראיה מרב הונא. שאני התם דקיל מהכא. דהא לא גזל ההדס עצמו אלא הקרקע שגדל בו ההדס משא"כ בקרבן דגזל הבהמה עצמה. דחמיר טפי. אע"כ דאין לחלק בזה דלא כלבוש: ג׳ וכ"מ ברש"י כו' ואפ"ה לאחרים לא הוי מצוה הב"ע. ר"ל דהא רש"י חולק על התוס' וס"ל דאפי' קנה קודם המצוה אפ"ה הוי מצוה הב"ע: ד׳ דהא כתב הטעם לרב הונא. דאי יקצוץ ישראל דליכא שינוי רשות כ"א ייאוש גרידא ס"ל לר"ה דייאוש גריד' לא קני. ואפי' את"ל דיאוש גרידא קני מ"מ הוי מהב"ע הא דפריך הש"ס ולקני בשינוי מעשה או שינוי רשות. ואע"ג דלרש"י אפי' אחר קנין מ"מ הוי מצוה הב"ע. תי' מהרש"א כיון דאיכא תרי קניני. חדא דייאוש גרידא. וגם שינוי גרידא קני כה"ג לא הוי מצוה הב"ע. אבל לרב הונא דאחר שיקצצו הגוי וכה"ג יוצאים בו דיאוש ביד גוי ושינוי רשות ביד ישראל מאי מהני כיון דליכא רק קנין א' דהיינו ייאוש גרידא. אבל שינוי רשות גרידא ודאי לא קני ואכתי איכא מצוה הב"ע. אע"כ צ"ל דגבי אחרים ליכא משום מהב"ע. ואע"ג דהשתא קיימינן דר"ה ס"ל ייאוש גרידא קני. וא"כ אכתי לא שמעי' דלגבי אחרים לא הוי מהב"ע אלא אחר קנין. משא"כ לדידן דייאוש גרידא לא קני וא"כ כשבא ליד אחרים עדיין לא קני גזלן וכה"ג דלמא גם גבי אחרים הוי מהב"ע. מ"מ ס"ל דלדידן אם בא לידי אחרים קודם שקנה הגזלן ולרב הונא אחר קנין א' שוין. דהא לרב הונא בחד קנין הוי מהב"ע. ואפ"ה אם בא ליד אחרים לא הוי מהב"ע ר"ה לדידן אפי' אם בא ליד אחרים קודם שקנה לא הוי מהב"ע: ה׳ אבל במלחמות כו' וכ"מ בגמרא גבי אוונכרי דאמר כו' ר"ל לפירש"י הנ"ל דר"ה ס"ל ייאוש גרידא קני. אלא משום מהב"ע אתי עלה. א"כ בין יקצוץ הגוי ובין יקצוץ ישראל. מיקרי לכם דהא הוי ייאוש וייאוש גרידא הא קני. אלא החילוק בין קציצת גוי לקציצת ישראל לענין מהב"ע. דכיון שקוצץ גוי ואח"כ בא ליד ישראל נוסף על הייאוש שינוי רשות וא"כ מה שאמר דהוי ייאוש ביד גוי הוא שפת יתר. ולא ה"ל למימר דביד ישראל הוי שינוי רשות ולכן לא הוה מהב"ע. אע"כ צ"ל כל זמן שלא נקנה אפי' בא לידי אחרים הוי מהב"ע. ולכן לענין שלא יהיה מהב"ע הוצרך לומר דהוי ייאוש ביד גוי דעי"ז קני ולכן לאח"כ ע"י שינוי רשות לא הוי מהב"ע. ודלא כמ"ש מ"א תחלה. ואף ע"ג דכתבתי לעיל. דרש"י ע"כ ס"ל דאפי' לר"ה דס"ל גם אחר קנין ייאוש מ"מ הוי מהב"ע מ"מ ביד אחרים לא הוי הב"ע. צ"ל דרש"י ס"ל היכי דליכא קנין אפי' ביד אחרים הוי מהב"ע דזה גרע מלאחר קנין לרב הונא דלא כדהוי ס"ל למ"א תחלה דשוין הן: תרמ״ט:ב׳שי״ג א׳ (ס"ק ד) שלא יקצוץ כו' וה"ל טבל ותלי' בפלוגתא שכ' מ"א בס"ק כ' וגרע מאלו לא היה כ"א חשש גזל דחשש גזל כ' מ"א ס"ק ה' דבדיעבד יצא. אבל בחשש טבל דאפי' בדיעבד לא יצא לחד מ"ד ואפשר לדעת המחבר סעיף ה' טבל אפי' בשאר ימים פסול. משא"כ גזל כשר בשאר ימים לחד מ"ד: ב׳ בגיטין דף ל"ח. דכתיב וישב ממנו שבי וע"ש ברשב"א שהאריך ובש"ך סי' שס"ג: תרמ״ט:ב׳שט״ז א׳ (ס"ק ז) או ח"ל כו' אפ"ה אסור דגזל גוי נמי אסור: תרמ״ט:ב׳שי״ז א׳ (ס"ק ח) או נכרי כו' גבי נשים כו' דגבי תפילין כתיב וקשרתם. וגם כתיב ביה וכתבתס ודרשו חז"ל כל שישנו בקשירה דהיינו שמחויב במצות קשירת תפלין. ישנו בכתיבה. ר"ל רשאי לכתוב תפלין (וה"ה כל תיקוני תפלין וע' במ"א סי' ל"ט ס"ק ה') וס"ל דה"ה בכל המצות מי שאינו מחויב בדבר אינו רשאי לתקנו: ב׳ ולפי זה גם נשים אין אוגדות את הלולב. וכ"ה להדיא דעת ר"ת בגיטין דף מ"ה ע"ב בתו' ד"ה כל שישנו כו' ועיין בסכה דף י"א דפליגי תנאי בהדס שענפיו מרובים מעליו דפסול כדלעיל סי' תרמ"ה ואם מיעטן כשר ואין ממעטין בי"ט. ואם ממיעטן ביום טוב פליגי אי כשר. מסיק לחד אוקימתא דפלוגתייהו אי לולב צריך אגד דמאן דפסל ס"ל צריך אגד. וכיון דלקטינהו אחר שאגדו (פירש"י וז"ל וע"כ מערב י"ט לקטו) פסול משום תעשה ולא מן העשוי. ומאן דמכשיר ס"ל א"צ אגד. א"כ אפי' אגדו לא חשיב מעשה ולא פסול משום תעשה ולמ"ה. הרי למאן דס"ל א"צ אגד לא מיקרי האגד מעשה כלל. חשיב כמצוה עצמה אע"ג דלא הוי מעשה לענין תעשה ולמ"ה. ועיין בגיטין דף מ"ה ע"ב משמע קצת דס"ל לר"ת אם אגדו אשה אפי' דיעבד פסול. שכ' וז"ל מכאן אומר ר"ת דאין אשה אוגדת לולב ועושה ציצית הרי דכלל לולב וציצית בחד בבא. ובציצית לדעת ר"ת אפי' דיעבד פסול. וא"כ ה"ה לולב. וכ"מ בהג"מי ואולי י"ל דס"ל כמ"ש הטור סי' תרנ"א וז"ל ורש"י פי' אע"ג דאין צריך אגד מ"מ לכתחלה חובה לאגדו. משום זה אלי ואנוהו עכ"ל. וניהו דהרב"י שם חולק וס"ל דאין בו חיוב מ"מ ר"ת י"ל דס"ל כן אם כן אע"ג דאין החיוב כ"א לכתחלה. מ"מ פסול בנשים אם אפשר להתירו ולאגדו שנית: תרמ״ט:ב׳שי״ח א׳ (ס"ק ט) וכן שאול. עסי' י"ד ס"ב כ"ש כשהשאילו לצאת. ר"ל דבסי' י"ד מבואר בשם הרא"ש אע"ג דטלית שאולה פטור מן הציצית היינו כששאלו והוא בלי ציצית אינו חייב לעשות בו ציצית אבל כששאלו והוא מצוייץ רשאי לברך עליו וה"ט כיון ששאל טלית ודאי ללבשו לצורך מצוה שאלו ולברך עליו. ואם כן כיון שהשאילו למלאות רצון השואל אף שאמר בלשון שאלה ודאי כוונתו דאם אינו יוצא בשאול. נתנו עכ"פ במתנה ע"מ להחזיר ולכן רשאי לברך עליו. וא"כ ה"ה בלולב. דודאי לא שאלו כ"א לצאת בו. אמדינין דעתיה אי לא מהני שאלה נותנו במתנה עמ"ל דיוצא בו כמ"ש לקמן סי' תרנ"ח. וכ' ש אם שאלו בפי' לצאת בו ואם כן ע"כ צ"ל הא דקתני דאינו יוצא בשאול היינו שאמר בפי' שאינו נותנו במתנה עמ"ל כ"א בתורת שאלה. אולם עמ"ש מ' א לקמן סי' תרנ"ח במה שנסתפק מ"א: תרמ״ט:ב׳שי״ט א׳ (ס"ק י) והמודר כו' ואע"ג דא"ב מתשל עליה כו' אע"ג דיוצאי' בדמאי משום הואיל ואי בעי מפקר נכסיה והוה עני וחזי ליה. ע"כ צריך לחלק ביניהם: תרמ״ט:ב׳ש״כ א׳ (ס"ק יא) ושל אשרה. אפי' נטעו ולבסוף עבדו. כ"מ בתוס' דף ל"ב ובע"ז דף מ"ז. והוא דבסכה דף ל"ב תנן לולב של אשרה פסול. ופריך והאמר רבא לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל כשר. ומשני מתני' מיירי באשרה דמשה ולכן פסול דכתותי מכתת שעוריה. ופירש"י והתוס' דר"ל ע"ז של ישראל היא נקראת אשרה דמשה (וע"ש הטעם) וע"ז של ישראל אין לה ביטול ואין לו תקנה ועומד לשרפה. וכשרוף דמי ולית ביה שעורא. ורבא מיירי בע"ז של גוי דיש לה ביטול. ואינו עומד לשרפה לכן דיעבד יצא מ"מ לכתחלה לא יטלנו. עוד כתבו התוס' בסה"ד די"ל דגם רבא מיירי בע"ז של ישראל ומיירי באילן שנטעו ואח"כ עבדו וקי"ל כרבנן דפליגי על ר' יוסי בר יודא במס' ע"ז דס"ל אפי' כה"ג אסור להדיוט אבל רבנן ס"ל כה"ג דנטעו ולבסוף עבדו. שרי להדיוט. א"כ ה"פ מתני' באשרה דמשה מה שאסרה התורה להדיוט דהיינו נטעו לשם ע"ז ובזה אפי' דיעבד לא יצא אבל רבא מיירי בנטעו ולבסוף. עבדו דשרי להדיוט ולכן דיעבד יצא מ"מ לכתחלה לא יטול דמאיס. וסיימו התו' ואיבעיא דכל הצלמים דף מ"ז דמבעיא ליה לר"ל המשתחוה לדקל לולבו מאי למצוה ולישנא קמא דהתם מבעיא ליה בנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרי להדיוט מ"מ אי מאיס לגבוה לישנא חאחריני מבעיא ליה אפי' נטעו מתחלה לשם ע"ז אלא שהוא ע"ז של גוי דא"ל ביטול. ובטלה הגוי ומבעיא ליה אי יש דיחוי אצל מצוה דהא קודם שבטלה היה נדחה ממצוה אי אחר ביטול חוזר ונראה או לא ולא נפשטה האי בעיא שם. וכתב התו' וז"ל ללשנא קמא דר"ל מספקא ליה בנטעו ולבסוף עבדו אי מאיס לגבוה. ה"מ למפשט מדרבא דאמר אם נטל יצא. אלא רבא ס"ל כלשנא בתרא דמבעיא ליה אם יש דיחוי אבל בהא פשיטא ליה דיצא עכ"ל תוס'. ולתי' בתרא דהתו' דרבא מיירי בנטעו ולבסוף עבדו. ודאי נראה דלא כמ"א אלא בנטעו ולבסוף עבדו בדיעבד יצא. דכן ס"ל לרבא. אע"ג דלחד לשנא מספקא ליה לר"ל בהא ולא אפשטא וה"ל למיזל לחומרא מ"מ לא שבקינין פשיטותא דרבא ולמינקט ספקא דר"ל. וכ"כ הר"ן להדיא ע"ש. אמנם מ"א נקט לחומרא כתי' קמא דתו' דרבא מיירי בע"ז של גוי. ולא דיבר כלו' מנטעו ולבסוף עבדו. א"כ אין ענין דרבא לאיבעיא דר"ל כלל וכיון דמספקא לר"ל בנטעו ולבסוף עבדו ולא אפשטא אזלינן לחומרא. ומ"ש מ"א ובתו' דע"ז ר"ל אע"ג דבתו' דמס' ע"ז משמע דאיבעיא דר"ל לא היה כ"א לענין לכתחלה אבל בדיעבד גם לר"ל פשיטא ליה דיצא (וע"ש במהרש"א ומהר"ם בתו' ד"ה מי מאיס) נקט כדברי התו' דמס' סכה דנראה מדבריהם דס"ל דאיבעיא דר"ל היתה לענין דיעבד: ב׳ וכן נראה מדברי התו' דסכה בתי' בתרא שכתב דהמ"ל מדרבא שאמר אם נטל יצא. משמע מדנקטו סיפא דרבא דס"ל לענין דיעבד מבעיא ליה וכן נראה סוף דברי תוס' שם. וכן מתי' א' דתו' נראה כן ע"ש. אולם מ"א לעיל סימן תקפ"ו ס"ק ו' כתב דהטור והרב"י ס"ל כתו' דע"ז איבעיא דר"ל היתה לענין לכתחלה. וצ"ל דמ"א כאן כתב דעת עצמו דלא כהטור וב"י ולחומרא: תרמ״ט:ב׳שכ״ב א׳ (ס"ק יג) יצא מיום כו' אף ע"ג שאסור באכילה ובהנאה. ר"ל ניהו דמצוה לאו ליהנות ניתנו. ואין בזה במה שמקיים בו המצוה משום איסור הנאה דלאו הנאה מיקרי וגם ל"ל כתותי מכתת שעורי' דהא אינו עומד לשרפה דהא י"ל תקנה ע"י שיבטלו גוי אלא מ"מ כיון דאין בו היתר אכילה ולא דין ממון לא מיקרי לכם כמ"ש לקמן בסעיף קטן ך' ע"ז כתב מ"א מ"מ כיון שאם נתבטל כו' כדאיתא בגמ' גבי דמאי ר"ל דהא מה"ט אתרוג של דמאי כשר כדאיתא במשנה אפי' למ"ד דבעינן דוקא היתר אכילה מ"מ הואיל ואי בעי מפקיר נכסיה וחזו ליה דהא תנן מאכילים את העניים דמאי. וא"כ ה"ה הכא כיון דאפשר לבוא לידי היתר אכילה ע"י ביטול גוי מיקרי יש לו היתר אכילה אע"ג דלכאורה יש לחלק לדהכא ובין דמאי. דבדמאי בידו להפקיר נכסיו אבל הכא אין בידו לבטל. ומ"מ י"ל דגם הכא מיקרי שהדבר בידו דהא אפשר לישראל לכוף לגוי קטן היודע בטיב ע"ז שיבטלו בע"כ דהוי ביטול וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ו ס"ה: תרמ״ט:ב׳שכ״ד א׳ (ס"ק טו) מפני כו' וכ"כ הכלבו שב' הסברות חולקים. ר"ל דהיש מי שאומר שבסעיף א' [והיא בעל א"ח] דלאחרים כשר בשאר הימים ודעת הרמב"ם שבסעיף זה חולקים: ב׳ ואפשר דהרב"י ס"ל. ר"ל הכרעת הרב"י מדעת עצמו הוא כן: תרמ״ט:ב׳שכ״ו א׳ (ס"ק יז) וניטל כו' ואע"פ שחסרון אינו פוסל כו' היינו י"א שבסי' תרמ"ח סעיף א'. והגמ"ר דהכא כוותיה ס"ל: ב׳ שעל ניטל העוקץ מקשה פשיטא. ר"ל דהמ"מ כתב דטעם דניטל עוקצו פסול משום חסר. והוכיח מזה כמ"ד דחסר פסול אפי' פחות מאיסר. וע"ז הקשה א"כ פשיטא ומאי קמ"ל דניטל עוקצו פסול. מי גרע משאר חסרון [ותי' דס"ד. אפי' ניטל העוקץ ונשאר גומא מ"מ לא פסול משום חסר. כיון דאין החסרון בגוף האתרוג] ולמה לא הקשה המ"מ כן על ניטל פטמתו שכתב הרמב"ם לפני זה דפסול ושם ה"ל להקשות פשיטא. אע"כ ניטל פטמתו מלבד חסר פסול מטעם דלא הוי הדר וקמ"ל ניטל פטמתו פסול אפי' בשאר ימים דחסר כשר משום דלאו הדר הוא: ג׳ וכ"מ סי' תרמ"ח סעיף ו' בפוסקים כצ"ל. ר"ל שמ"א שם ס"ק ט' כתב שדעת הרב"י ולבוש בניטל מקצת הדד אע"פ שלא ניטל עד האתרוג מ"מ פסול. ומ"א כתב כיון דאין פסולו אלא משום דהוי חסר. ע"כ אין לפוסלו כ"א בניטל עד האתרוג ע"ש א"כ הרב"י ולבוש דפוסלים אפי' לא ניטל עד האתרוג ע"כ ס"ל דהטעם משום הדר: תרמ״ט:ב׳שכ״ז א׳ (ס"ק יח) עד שיסיר כו' נ"ל דס"ל לרמ"א כו'. משום דהוי קשיא למ"א איך העתיק רמ"א מ"ש הכלבו דאם חתך מה שנקבו העכברים כשר ואח"ז העתיק דברי הג"א דאם חתך היבש והמנומר פסול. כיון שחל עליו שם פסול אינו חוזר להכשרו. ולכאורה פליג על הכלבו בדין עכברים. ואיך העתיק רמ"א דברי שניהם. וע"ז כתב מ"א דזה הכרעת רמ"א דס"ל לדינא כדעת הפוסקים דמכשירים בניקבו עכברים רק דמחמיר לכתחלה. לכן לא חל עליו שם פסול גמור מעולם. משא"כ יבש ומנומר דהוי פסול גמור אינו חוזר להכשרו ע"י שמסירו: תרמ״ט:ב׳שכ״ח א׳ (ס"ק יט) כו' לכן צריך להתנות כו' דאל"כ מיגו דאתקצאי כולו ליום אחד אתקצאי לכולי יומי: ב׳ אבל הפריש אתרוג ליום ב' מותר כו' ר"ל דא"צ שום תנאי. דלעולם בשום פעם לא איתקצי כל האתרוג. דהא לא צריך ליה ליום ראשון. רק ליום שני. ובשני חסר כשר: ג׳ וכמ"ש הרא"ש והטור שכתבו שמותר לאכול ממנו רק שישייר כשיעור אתרוג ולא כתבו דמיירי ע"י תנאי: ד׳ וכתב הרב"י דע"כ מיירי ע"י תנאי ומ"א כתב ומיירי שהפרישו רק ליום שני דלא בעי תנאי: ה׳ וכ"מ מתוס' דבתחלה כצ"ל: ו׳ ר"ל הא דבעי תנאי נובע מדברי התו' סכה דף מ"ו ע"ב ד"ה אתרוג כו' וז"ל על פלוגתא דר"י ור"ל. דר"י ס"ל אתרוג בשביעי לכולא יומא אתקצאי דאע"ג דכבר יצא בו. ור"ל ס"ל דלאחר שיצא בו מותר דרק למצותו איתקצאי. וע"ז כתבו התוס' ותימא דר"ח כו' מטביל ברישא והדר נפיק ביה כמאן והוא דלא כר"י ודלא כר"ל. וי"ל כיון דלא אכליה כולה ומשייר ביה כשיעור וחצי נפיק בי' שרי אפילו לר"י. ואע"ג דממ"נ נאסר כולו ביום א'. דחסר כ"ש פסול. דלמא ר"ח מפריש כולה ליום א' ומקצתה לשאר הימים כו'. הרי לולי דהוי קשיא ליה הא ממ"נ נאסר ליום א' כולו. לא הוי קשיא להו מידי. ולא היו צריכים לו' דר"ח היה מתנה שאינו בודל כל ב"ה אלא מכח קושית ממ"נ נאסר כולו ליום א' הוצרכו לפרש דר"ח מפריש כוליה כו' דהיינו תנאי דאל"כ היו להם להתוס' לפרש מיד כשכתבו וי"ל כיון דלא אכלוה כולה כו' ה"ל לו' דר"ח התנה שאינו בודל כל ב"ה. אע"כ דאינו צריך כה"ג תנאי. וא"כ ממילא נשמע כשלא הפרישה תחלה כ"א ליום שני א"צ תנאי: ז׳ דלא כמ"ש הרב"י כנ"ל דהרא"ש מיירי שהתנה אלא מיירי שהפרישה רק ליום שני כנ"ל: ח׳ בשם רשב"א כו' משמע דס"ל כו' ולכן כתב ול"ד לעצי סכה. ר"ל דאי לא הותר באתרוג רק היותר מכשיעור וכמ"ש התוס' והרא"ש כנ"ל א"כ מאי קשיא ליה מסכה דהא גם בסכה דכתיב גבי חג הסוכות לה' אינו אסור כ"א מה שצריך לשיעור סכה וביותר משיעור הכשר סכה מהני תנאי: ט׳ (והיינו לדעת ר"ת הובא במ"א לעיל ר"ס תרל"ח אבל לדעת ר"י משמע שם דכל שהסכה קיימת אפי' היותר מהכשר סכה אסור ואולי מצא מ"א דהרשב"א כר"ת ס"ל) ועיין בשבת דף כ"ב ובתוס' שם תי' כו' ר"ל שם בסכה דף מ"ו ע"ב ד"ה אתרוג כו': י׳ לאכול ביום ב' ולצאת בו ביום ג'. בתוס' שם כתב בזה"ל מטביל בה היום ונפיק ביה למחר. ויש לפרש כוונתם. דמטביל בליל ב' ונפיק ביה ביום ב'. אלא כיון דלא נ"מ מידי. כתב מ"א כפשוטו שאכל מיניה ביום ב' ונפיק ביה ביום ג': תרמ״ט:ב׳שכ״ט א׳ (ס"ק כ) אסור כו' ומ"ש התוס' כו' ר"ל דבדף ל"ה תנן אתרוג של ערלה פסול. ופליגי אמוראי רחב"א ור"א. חד אמר כתיב לכם ובעי' שיהיה בו היתר אכילה והא ליכא. וחד אמר לכם פירושו שיהיה בו דין ממון והא ליכא בערלה דאסור בהנאה והקשו התוס' דברי המתחיל לפי כו' למאן דאמר לכם פי' שיהיה בו היתר אכילה הא גבי תרומה טמאה כתיב לך ודרשי' להתיר בו ההיסק. ותירץ דשם מודה אפי' מאן דאמר הכא דבעי' היתר אכילה מ"מ גבי תרומה טמאה דא"א לדרשו להיתר אכילה דהא אסורה באכילה ע"כ דרשינן לה להיתר הנאה והקשו אח"כ א"כ גבי לולב של אשירה ושל ע"ה דפסלי' משום דכתותי מכתת שעוריה. ת"ל דאין בו דין ממון דלגבי לולב דאינו ראוי לאכילה כ"ע מודים דדרשינן. לכם דבעי' דין ממון. ותי' וז"ל י"ל דנקט טעם דמכתת שעוריה כדי לפסול בי"ט שני עכ"ל התוס'. משמע דלטעם דין ממון או היתר אכילה אינו פסול כי אם בי"ט ראשון. והטעם כיון דדרשי' דין ממון או היתר אכילה מתיבת לכם. והאי לכם בי"ט א' דוקא כתיב. דהא מה"ט שאול דממיעוט מלכם כשר בי"ט שני. ולכן קשיא למ"א לדעת הש"ע דס"ל כל שאסור באכילה פסול כל שבעה. א"כ הדר' קושית התוס' לדוכתיה. דה"ל להש"ס ליתן טעם בלולב של אשרה ושל ע"ה משום דאין בהם דין ממון ולזה כ' מ"א דהמחבר יישב קושית התוס' באופן אחר שכתבו התוס. דהא מסיק שם בש"ס דלכ"ע היתר אכילה בעי' דלכם ודאי פי' היתר אכילה אלא דפליגי אי בעינן גם דין ממון. ולכן ס"ל להמחבר דוקא באתרוג דראוי לאכיל' (ולכן דייק המחבר וכתב שאותו אתרוג כו') משא"כ בלולב דאינו ראוי לאכילה וליכא לדרוש לכם לענין היתר אכילה גם לענין דין ממון לא דרשי' גבי לולב. וצ"ל הא גבי תרומה טמאה דליכא למדרש להיתר אכילה כ"ע מודים דדרשי' לענין דין ממון וכמ"ש בתוס' לעיל. צ"ל דוקא גבי תרומה טמאה דתיבת לך מיותר ע"כ צ"ל אע"ג דליכא למדרשיה לענין היתר אכילה. מ"מ דרשי' ליה לענין דין ממון משא"כ בלולב דתיבת לכם דכתב קרא לא על לולב לבדו נכתב. אלא קאי על כל ד' מינים הכתובים בקרא. א"כ מסתבר טפי דלא קאי כלל על לולב כיון דל"ש ביה אכילה. ולא קאי אלא על אתרוג דשייך ביה אכילה כנ"ל מ"מ עדיין דברי מ"א צ"ב. ניהו דהש"ע מיישב קושית התו' דאיצטרך הש"ס לו' גבי לולב הטעם משום דמכתת שעוריה מ"מ קשה הא גבי אתרוג של אשרה נתן הש"ס ג"כ הטעם משום דמכתת שיעוריה ובאתרוג המ"ל משום דאין בו היתר אכילה. והתוס' שהקשו מלולב ולא הקשו מאתרוג כבר יישב מהר"ם ותי' דודאי גם מאתרוג קשי'. אלא התוס' העמידו קושייתם על לולב. כוונתם ל"מ באתרוג ודאי קשה אלא אפי' בלולב דאינו ראוי לאכילה ג"כ קשה דגבי לולב כ"ע מודים דבעי' דין ממון כמו גבי תרומה טמאה ע"ש אבל לדעת ש"ע צריך לישב האי דאתרוג של אשרה ושל ע"ה דה"ל ליתן טעם משום דאין בו היתר אכילה וצ"ל דס"ל כיון דגבי לולב הוצרך ליתן טעם משום דמכתת שיעוריה. ולולב הוזכר במשנה קודם לאתרוג לכן נתן הש"ס הטעם דמכתת שעוריה דהוי טעם כולל בין ללולב ובין לאתרוג. ומש"ה א"ש דברי התוס' ולא צריכנא לתי' מהר"ם הנ"ל אלא דמה"ט העמידו קושייתם על לולב שהוזכר תחלה במשנה. אבל אי הוי צריך הש"ס ליתן טעם ללולב משום כתותי שעורא גם על אתרוג לא הוי ק"מ אפי' היה אפשר ליתן טעם באתרוג משום היתר אכילה או דין ממון דהש"ס רצה ליתן טעם כולל בין לולב ובין אתרוג. לכן הקשו התוס' דגם בלולב ה"מ למימר הטעם משום דין ממון: ב׳ ומה שפסול כל ז'. ר"ל היא גופא קשיא למה ס"ל לש"ע דמה שאין לו היתר אכילה פסול כל ז' הא הא דבעי היתר אכילה מתיבת לכם נפקא. והא לכם ביום ראשון כתיב דהא מה"ט יוצאים בשאול ביום שני. כמ"ש התוס' ר"פ דמה"ט פסלי' הדר כל זיי"ן: ג׳ אתרוג של ערלה כו' להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה. והא דאמרינן בקדושין דף ל"ח ע"ב ערלה בא"י אסור מן התורה ובח"ל הלכה ופליגי מאי הלכה. שמואל אמר הלכות מדינה. ר"ל מצד המנהג ור' יוחנן אמר הלכה למ"מ. ולכ"ע אפי' לר"י דהוא הל"מ מ"מ בח"ל ספקא מותר דכך היתה הל"מ דספק בח"ל מותר. וקי"ל כר' יוחנן ואמרינן דף ל"ט ע"א דאמר לוי לשמואל ספיק לי (ר"ל שילקט ערלה בח"ל שלא בפניו ויהיה ספק אצל לוי כן פירש"י) ואנא איכול כיון דספק ערלה בח"ל לכ"ע מותר וכן אמרו שם דרב אויא ורבה ב"ר חנן מספקי ספוקי אהדדי ולא מצינו חולק ע"ז. וכ"מ דעת הפוסקים שהשמיטוהו. ר"ל השמיטו דין אתרוג ערלה שפסול הוא משנה שלימה: ד׳ וה"ט משום דאנו בגולה בעו"ה בח"ל והוי ספק ושרי להאכילו לאחר אם אינו מכיר בה וזה מיקרי היתר אכילה: ה׳ אבל לפמ"ש הרב"י בי"ד כו' שם בספרו הארוך על הטור ליישב הא דהשמיטו הפוסקים האי דינא דערלת ח"ל מותר להאכיל לחברו אם אינו מכיר משום דס"ל דהני אמוראי דהתירו כה"ג משום דס"ל כשמואל דבח"ל איסורו מהל' מדינה ולכן הקילו משא"כ לדידן דקי"ל כר"י דבח"ל אסור מהל"מ כה"ג אסור: ו׳ ואתרוג שנאסר כו' דהא התו' ורש"י וכו' מכשירים אפי' בשל ערלה בשאר הימים כדמוכח מדבריהם שהבאתי לעיל דמה"ט נתן הש"ס הטעם בלולב של אשרה וע"ה משום כתותי ולא נתן טעם שאין בה דין ממון משום דרצה ליתן טעם לפוסלו גם ביום שני מוכח מזה דמטעם דין ממון והיתר אכילה כשר בשאר ימים. ודין ממון והיתר אכילה דינייהו שוין וניהו דלדעת הש"ע גם ביום שני פסול מה שאין בו דין ממון והיתר אכילה כנ"ל. מ"מ באתרוג הבלוע מאיסור יש להקל הואיל ואין איסורו מחמת עצמו. ועכ"פ בשאר הימים יש להקל ולצרף דעת התו' הנ"ל: ז׳ וטבל עיין בר"ן מחלוקת בזה דיש רוצים להכשיר אף ע"ג שיש לכהן חלק בו וא"כ לישראל הנוטלו נקרא חסר. דהא חסר ליה חלק הכהן מ"מ לא מיקרי חסר דהא אפשר שיפריש תרומה על אתרוג זה ממקום אחר וישאר כל האתרוג שלו לעצמו. ודמיא לאחים שעדיין לא חלקו ירושתם והם בשותפות זע"ז ויש להם אתרוג. אם א' רשאי לאכלו כלו יוצא בה ויש פוסלים דאינו דומה לאתרוג שבתפיסת הבית ע"ש: תרמ״ט:ב׳של״א א׳ (ס"ק כב) וחזזית אינו הדר. ור"ל דהדר בעינן כל שבעה. ועיין בט"ז ס"ק ט' שכתב להקל בשאר ימים פסול חזזית וכל דבר שפסולו משום שאינו הדר: תרמ״ט:ב׳של״ה א׳ (ס"ק כו) לולב כו' והא דלא כתב המרדכי כו'. משום דשכיח כו' ר"ל דהמרדכי כתב מנהגינו לברך על לולב והדס יבש. וא"כ מדבר המרדכי בענין המנהג. ובלולב והדס המנהג כן. מה שאין כן אתרוג דשכיחי חדשים כל שנה לא המ"ל דהמנהג כן לברך על יבש כיון דאינו מצוי כ"ה בתשוב' שם: תרמ״ט:ב׳של״ו א׳ (ס"ק כז) דחסר כו' ותו הא דחסר כשר כו' דהוי שיורי מצו' כדאשכחן גבי ציצית ר"ס י"ב: ב׳ רק שישאר כביצה. שהוא שיעור אתרוג כדלעיל סי' תרמ"ח:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן