סימן תקסב - דין קבלת התענית - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן תקסב - דין קבלת התענית - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקסב - דין קבלת התענית

א כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא הִשְׁלִימוֹ עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים { דְּהַיְנוּ שֶּׁיִּרְאֶה ג' כּוֹכָבִים } א { בֵּינוֹנִים אוֹ שֶׁהַלְּבָנָה זוֹרַחַת בְּכֹחַ וְתָאִיר עַל הָאָרֶץ } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ק דְּתַעֲנִית וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א), אֵינוֹ תַּעֲנִית; וְאִם דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל קֹדֶם לָכֵן, אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ. { הַגָּה: מִיהוּ נוֹהֲגִין לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין } ב { מַשְׁלִימִין עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְכֵן דַּעַת מִקְצָת רַבְּוָתָא } (תה''ד סִימָן קנ''ז); { וְנִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא בְּיָחִיד דְּאוֹמֵר עֲנֵנוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, דִּבְלָאו הָכֵי יָכוֹל לְהוֹסִיף כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' קי''ט, אֲבָל שְׁלִיחַ צִבּוּר לֹא יֹאמַר עֲנֵנוּ אֶלָּא אִם כֵּן מַשְׁלִימִין, וְכֵן נוֹהֲגִין. } ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁרָגִיל לְהִתְעַנּוֹת ג עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין רְגִילוּת לְקַבְּלָם בַּתְּפִלָּה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים אֶלָּא עַד ד שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. { הַגָּה: וְהַיָּחִיד מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פ''ק דְּתַעֲנִית). { וְכֵן חָתָן יִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לַחֻפָּה וְאָז יוּכַל לִשְׁתּוֹת מִכּוֹס שֶׁל בְּרָכָה } (תה''ד סִימָן קנ''ז); { אֲבָל מִי שֶׁמִּתְעַנֶּה מִי''ז בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב צָרִיךְ } ה { לְהַשְׁלִים, אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ צָרִיךְ קַבָּלָה; וְכֵן מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְעַנֶּה כָּל עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה, רַק מִתְעַנֶּה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, בָּעֵי קַבָּלָה וְהַשְׁלָמָה } (תה''ד סִימָן קמ''ו). { וְנִרְאֶה לִי דְּדַוְקָא בִּסְתָם, אֲבָל אִם } ו { הִתְנָה שֶׁלֹּא לְהַשְׁלִים, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ דְּלֹא עָדִיף מִשְּׁאָר תַּעֲנִית. } ג יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית סְתָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, אִם לֹא שֶׁפֵּרֵשׁ בִּשְׁעַת קַבָּלַת הַתַּעֲנִית עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ הַצִּבּוּר תְּפִלָּתָם { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רמ''ט. } ד תַּעֲנִית חֲלוֹם, צָרִיךְ לְהִתְעַנּוֹת עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים, וַאֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן } ז { רמ''ט } (סָעִיף ד'). ה כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו הַיָּחִיד מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ תַּעֲנִית. { הַגָּה: לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ וְלֹא לְעִנְיַן אִם חַיָּב תַּעֲנִית סְתָם וְהִתְעַנָּה כָּךְ לֹא יָצָא יְדֵי נִדְרוֹ } (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''א); { מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ } (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם ר''י), { וְכֵן נִרְאֶה לִי לִנְהֹג בְּתַעֲנִית } ח { יָחִיד. וּלְכֻלֵּי עָלְמָא, הַמִּתְעַנֶּה תַּעֲנִית חֲלוֹם מִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל. } ו אֵימָתַי מְקַבְּלוֹ, בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה אוֹמֵר בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אוֹ אַחַר שֶׁסִיֵּם תְּפִלָּתוֹ, קֹדֶם שֶׁיַּעֲקֹר רַגְלָיו: הֲרֵינִי בְּתַעֲנִית יָחִיד מָחָר יְהִי רָצוֹן שֶׁתְּהֵא תְּפִלָּתִי בְּיוֹם תַּעֲנִיתִי מְקֻבֶּלֶת; וְאִם לֹא הוֹצִיא בְּפִיו, אִם הִרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְקַבֵּל תַּעֲנִית לְמָחָר, הָוֵי ט קַבָּלָה, וְהוּא שֶׁיְּהַרְהֵר כֵּן בִּשְׁעַת תְּפִלָּה י הַמִּנְחָה. { הַגָּה: וְטוֹב יוֹתֵר לְקַבְּלוֹ אַחַר } יא { תְּפִלָּה מִבִּשְׁעַת תְּפִלָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ } (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי כָּל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף). ז קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה, לֹא הִפְסִיד כְּלוּם; וְכֵן אִם קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים אוֹ יוֹתֵר, זֶה אַחַר זֶה, לְהִתְעַנּוֹת בַּיָּמִים וְיֹאכַל בַּלֵּילוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹכֵל כָּל הַלַּיְלָה לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, דְּהָוֵי קַבָּלָה לְכֻלָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו. { הַגָּה: וְאִם קִבֵּל לְהִתְעַנּוֹת שְׁנֵי יָמִים רְצוּפִין מֻתָּר לֶאֱכֹל בַּלַּיְלָה שֶׁבֵּינֵיהֶם, אִם לֹא פֵּרֵשׁ בְּהֶדְיָא אַף עַל הַלַּיְלָה } (מָרְדְּכַי פ''ק דְּתַעֲנִית), יב { וְאָז מִתְפַּלֵּל כָּל יוֹם בְּמִנְחָה, עֲנֵנוּ } (פִּסְקֵי מהרא''י סִימָן ק''פ). ח אִם קִבֵּל עָלָיו בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה תַּעֲנִיּוֹת, וְלֹא רְצוּפִין זֶה אַחַר זֶה, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, יֵשׁ מִי שֶׁמִּסְתַּפֵּק אִי סַגֵּי בְּקַבָּלָה אַחַת לְכֻלָּם אוֹ אִם צָרִיךְ קַבָּלָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. { הַגָּה: מִיהוּ נָהֲגוּ הָעָם לְקַבְּלָם בְּקַבָּלָה אַחַת וְסַגֵּי בְּהָכֵי, וְכֵן דַּעַת מִקְצָת רַבְּוָתָא } (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). ט קִבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר, וְהִתְעַנָּה, וּבַלַּיְלָה שֶׁלְּאַחַר הַתַּעֲנִית נִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלָּן בְּתַעֲנִיתוֹ שֶׁלֹּא אָכַל בַּלַּיְלָה וְהִתְעַנָּה כָּל הַיּוֹם הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ תַּעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא קִבְּלוֹ עָלָיו יג מִבְּעוֹד יוֹם. י מִתְעַנֶּה אָדָם תַּעֲנִית שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כָּל הַיּוֹם. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו וּמִתְעַסֵק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד ט' שָׁעוֹת, וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם, הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָם שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶם עֲנֵנוּ שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת צָרִיךְ שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ עָלָיו מֵאֶתְמוֹל; וְהֵיכִי מַשְׁכְּחַת לָהּ, כְּגוֹן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו מֵאֶתְמוֹל לְהִתְעַנּוֹת עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַיּוֹם נִמְלַךְ וּגְמָרוֹ, אוֹ שֶׁקִּבֵּל עָלָיו לְהִתְעַנּוֹת לְמָחָר מֵחֲצִי הַיּוֹם וָאֵילָךְ, וּלְמָחָר נִמְלַךְ וְלֹא אָכַל גַּם בַּחֲצִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן, הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת. יא אִם קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית עַד חֲצִי הַיּוֹם וְאָכַל אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁאָכַל עַד חֲצִי הַיּוֹם וְקִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית מִשָּׁם וָאֵילָךְ, אֵינוֹ נִקְרָא תַּעֲנִית לְהִתְפַּלֵּל עֲנֵנוּ, אֲבָל נִקְרָא תַּעֲנִית לְעִנְיָן שֶׁצָּרִיךְ יד לְהַשְׁלִים נִדְרוֹ. יב תַּעֲנִית שֶׁגּוֹזְרִים עַל הַצִּבּוּר אֵין כָּל יָחִיד צָרִיךְ לְקַבְּלוֹ בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, אֶלָּא שְׁלִיחַ צִבּוּר מַכְרִיז הַתַּעֲנִית וַהֲרֵי הוּא טו מְקֻבָּל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶם נָשִׂיא, לְפִי שֶׁגְּזֵרָתוֹ קַיֶּמֶת עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכִים כָּל הַצִּבּוּר לְקַבֵּל עַל עַצְמָם כִּיחִידִים, שֶׁכָּל אֶחָד מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ. יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁנָּדַר וְאָמַר: אִם לֹא אֵלֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, מֵאַחַר שֶׁמַּה שֶּׁהִתְנָה הוּא דְּבַר הָרְשׁוּת, הָוֵי אַסְמַכְתָּא (פֵּרוּשׁ שֶׁאָדָם סוֹמֵךְ בְּדַעְתּוֹ שֶׁיּוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר אֶחָד וְעַל סְמַךְ זֶה הוּא נוֹדֵר אוֹ מִתְחַיֵּב בִּדְבַר מָה); אֲבָל אִם אָמַר: אִם לֹא אֶעֱשֶׂה מִצְוָה פְּלוֹנִית אֵשֵׁב בְּתַעֲנִית, וְכֵן אִם אָמַר: אִם יַצִּילֵנִי ה' מִצָּרָה אוֹ אִם יַצְלִיחַ דַּרְכִּי, לֹא הָוֵי אַסְמַכְתָּא.

באר היטב - סימן תקסב - דין קבלת התענית

א א בינונים. אבל (גדולים) לא מהני ועסי' רל''ה ס''ק א' (אמר המגי' אע''פ שבספרי ישנים נכתב קטנים הוא טעות במ''א עיין סי' רל''ה): ב משלימין. היינו אם פי' בשעת הקבלה שלא להשלים אפי' התענה עד מנחה גדולה מתפלל עננו אבל אם קבל תענית סתם צריך להשלים עס''ב. ואם לא השלים ואכל עיין סי' תקס''ח ואם אכל קודם שהתפלל אין מתפלל עננו ת''ה מ''א וט''ז כתב מאן דלא מתפלל עננו בתענית שאינו משלים מרויח ספק ברכה לרוב פוסקים ואע''ג דאין לזה ברכה בפ''ע ביחיד אלא כוללם בש''ת מ''מ לשון צום תעניתנו אינו הגון דסתם תענית הוא יום שלם והדולג שני תיבות אלו צום תעניתנו יפה עושה. עכ''ל: ב ג עשרת. וה''ה מ' יום קודם י''כ או א' של סליחות עיין מ''א: ד שיצא. ערבית הג''מ וכתב המ''א משמע דוקא אחר תפלת ערבית שהיא אחר י''א שעות פחות רביע דזה מקרי השלמה אחר שנכנס יום שלאחריו מיהו נ''ל דכל שהתפלל מנחה בזמן הנ''ל דיו דכיון שהוא תחילת השקיעה מקרי השלמת תענית עיין שם: ה להשלים. הטעם שמתענין על העבר על החורבן ולא אמרינן לצעורי קמכוין משא''כ ביו''ד ימי התשובה דמתענין על העתיד שיקרע גזר דינם אמרינן דלא קבלו אלא לצעורי ת''ה. וזהו טעם המתענים מ' יום לפני י''כ דא''צ להשלים דהא מתענין ג''כ מפני תשובה: ו התנה. פי' בשעת קבלת התענית ובמנהגים כתב המחמיר להשלים ביו''ד ימי תשובה תע''ב: ד ז רמ''ט. ועיין שם לענין יאר צייט בערב שבת: ה ח יחיד. וכתב ט''ז כבר כתבנו לענין תענית שלא שקעה עליו חמה שלא לאמר ב' תיבות צום תעניתנו הוא הדין כאן באם שלא קיבל התענית כי שני דברים אלו שווין הן דהיינו הקבלת התענית והשלמת תענית: ו ט קבלה. וחייב להתענות. ומ''מ דוקא כשקבל בלבו להתענות. אבל אם היה רק בדעתו להתענות לא מיקרי קבלה. בית חדש מגן אברהם: י המנחה. והב''ח כתב דשרי לקבלו כל זמן שהוא יום וכ''כ המ''א אבל קודם מנחה לא מהני. ט''ז ע''ש: יא תפלה. ומ''מ גם בשעת התפלה כשמגיע לש''ת יהרהר בלבו שמקבל התענית. ב''ח מ''א: ז יב ואז. לשון ואז אינו מדוקדק דהא בין אכל בנתיים ובין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפי' אז שמתענ' גם בלילה הוי כל יום בפ''ע לענין עננו. ט''ז ועיין מ''א: ט יג מבעוד יום. משמע אע''פ שקבלו אח''כ בלילה לא מהני והיינו דאין עולה לו תענית יום שלם אבל עולה לו לתענית שעות ומתפלל ענינו כיון שקבלו קודם שהתחיל להתענות לשם חובה. ועיין אחרונים ובסעיף י': יא יד להשלים. דה''א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא הוי נדר כלל קמ''ל דמ''מ צריך להתענות אותו זמן: יב טו מקובל. וכן מנהגינו בתענית בה''ב אחר פסח ואחר סוכות שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התענית הוי קבלה ט''ז וכתב המ''א בסי' תקס''ג סע''ק א' דאפי' גמר בלבו אז להתענות אין מחוייב להתענות כיון שהוא שלא בשעת תפלת המנחה אבל אם הוציא אז בשפתיו נ''ל להחמיר ע''ש:

מגן אברהם תקס״ב - סימן תקסב - דין קבלת התענית

א׳ כתב הג"מ אף על גב דבגמרא מוכח דאי לאו חומרא דט"ב בין השמשות שלו הוי שרי משמע דבשאר תענית שרו ספיקא דידהו י"ל שאני עיולי יומא מאפוקי יומא דליכנס בתענית שרי ב"ה שלו כגון עט"ב אבל סוף התענית מספקא לא נפקא קדושתה עד צ"ה דאז הוי ודאי לילה עכ"ל ב"י בשמו והוא בגמ' פ"ד דפסחים [ועסי' שפ"ו ס"ט מ"ש] ואיתא שם דבת"צ שפוסקים מבע"י ב"ה שלו אסור אך אין ת"צ בבבל עסי' תקע"ה ס"י וא"כ יחיד המתענה לילה ויום א"צ להפסיק ב"ה אבל אם קבל עליו תענית ציבור צריך לנהוג כחומר כל ת"צ [ב"י סי' תקס"ג] ועסי' רמ"ט ומ"מ טוב שלא לכנס לבית הספק ויפסיק מבע"י עמ"ש ס' רצ"ט סס"ו: בינונים. אבל (קטנים) [גדולים] לא מהני [כ"נ להגיה ואפשר דפירושו קטנים מאד כמ"ש בי"ד סי' רס"ג ס"ה ובש"ך שם]: ב׳ אף על פי שאין משלימין. היינו אם פי' בשעת קבלה שלא להשלים אפי' התענה עד מנחה גדולה מתפלל ענינו אבל אם קבל תענית סתם צריך להשלים [עס"ב וססי' רמ"ט] ואם לא השלים ואכל עסי' תקס"ח ואם אכל קודם שהתפלל אין מתפלל ענינו [ת"ה סי' קנ"ז]: ג׳ ש"ץ לא יאמר. דהעיקר קי"ל דלא מקרי תענית בלא השלמה כמ"ש סי"א [ד"מ]: ד׳ שאין רגילות לקבלם. שמקובלים ועומדים מכח מנהגם ואפי' המתענים כלם חוץ מיום א' כדי שלא יהא עליו כנדר א"צ קבל' והשלמה (ת"ה) ולפ"ז אותם המתענים לעולם יום ראשון של סליחות א"צ קבלה והשלמ' כיון שמקובלים מכח מנהגם, מיהו העולם נוהגין להשלים ואפשר דאסור להתיר להם עבי"ד סי' רי"ד ואפשר שנתפשט המנהג מכח טעות שראו בש"ע שכ' מי שאינו מתענה כל ימיו כו' בעי קבלה והשלמה וטעו בזה דמיירי במי שאינו נוהג להתענו' כל שנה וא"כ צריך לקבל התעני' לכן צריך להשלים אבל מי שמתענ' כל שנה אפי' יום א' א"צ קבלה והשלמה ומכ"ש מי שמתנה בשעת קבלה שא"צ להשלים: ה׳ עד שיצא מבה"כ. ערבית [הג"א] משמע דוקא אחר תפלת ערבי' שהיא אחר י"א שעות פחות רביע וכמ"ש בב"י סי' רמ"ט בשם המרדכי דזה מקרי השלמ' אחר שנכנס יום שלאחריו וכ"מ ס"ג וס"א וסי' תקנ"ט ס"ט מיהו נ"ל דכל שהתפלל בזמן הנ"ל דיו דכיון שהוא תחל' השקיעה מקרי השלמת תענית ועסי' תקנ"ב סי"א וכ"כ הב"ח גבי חתן וכ"מ בת"ה: ו׳ צריך להשלים. שמתענין על העבר על החורבן לא אמרי' לצעורי קמכוין משא"כ בימי תשובה דמתענין על העתיד שיקרע גזר דינם אמרי' דלא קבלו אלא לצעורי (ת"ה) וא"כ ה"ה המתענים מ' יום לפני יה"כ א"צ להשלים דהא מתענין מפני התשוב' והא דמתענין אותן ימים מפני שהם ימי רצון דוגמת י' ימי התשובה: הקשה הב"ח דהא ר"א ב"צ התענה ולא השלי' בט"ב שנדח' אעפ"י שהוא התענ' על העבר על החורבן ול"נ דלק"מ דר"א ב"צ לא היה צריך להתענו' כלל שי"ט שלו הוא אלא שקיבל על עצמו לצער עם הצבור ע"ש וכ"כ רש"י אבל יחיד שמקבל עליו תענית על צרה שעברה צריך להשלים: ז׳ התנ' שלא כו'. פי' בשע' קבלת התעני' עס"י ומ"ש ססי' תרכ"ד: ח׳ תעני' סתם. מחמת נדר: ט׳ לא יצא. ומ"מ אם התחיל להתענות ביום זה אדעתא שלא להשלי' צריך לשל' נדרו וגם הוי כפר' עון דלא גרע ממי שמצטער עצמו מבשר ויין עסי"א: י׳ לנהוג בתעני' יחיד. כמ"ש ס"א דאפי' לא קבלו מעולם מתפלל ענינו [ד"מ]: י״א הוי קבלה וחייב להתענו'. עיין בי"ד ססי' רנ"ח ומ"מ דוקא כשקבל בלבו להתענו' אבל אם היה רק בדעתו להתענו' לא מקרי קבל' וכ"מ בי"ד סי' רי"ד דדוקא כשהתחיל להתענו' צריך התר' (ב"ח) וכ"מ סי' תקצ"ז בהג"ה ע"ש: י״ב בשעת תפל' המנחה. משמע דאסור לקבלו אחר תפלת המנחה אבל הב"ח כת' דשרי לקבלו כ"ז שהוא יום וכ"מ בגמ' ועסי"א: י״ג וטוב וכו'. ומ"מ גם בשעת התפל' כשמגיע לש"ת יהרהר בלבו שמקבל התעני' (ב"ח): י״ד ואז מתפלל כו'. הלשון אינו מדוקדק דפשיטא כשאוכל הלילה שבנתיים שמתפלל בכל יום עננו דכל יום הוי תעני' בפ"ע אלא אפי' התענה גם הלילה מתפלל כל יום ענינו דהא מדינא דגמרא ראוי להתפלל בכל תפלה ענינו רק שגזרינן שמא יאחזנו בולמוס ונמצא שקרן בתפלתו ולכן בכל מנחה שכבר פנה יום מתפלל ענינו אפי' מתענה ו' ימים רצופים וכ"ה במהרא"י ובהגמ"נ ה' ר"ח ובב"ח: ט״ו שלא קבלו עליו מבע"י. משמע אף על פי שקבלו אח"כ בלילה לא מהני וא"ת הא כת' בס"י דאם קבל עליו התענית שעות קודם שעות התעני' מקרי קבלה וי"ל דא"כ תקשה לך ממ"ש ס"ה כל תענית שלא קבלו מבע"י לא שמיה תענית משמע דאפי' קבלו משחשיכה לאו כלום הוא ואם כן קשה נמי למה יגרע מתעני' שעות אלא צ"ל כמ"ש המרדכי דלעולם בעי' קבלה קודם שיתחיל להתענו' לשם תענית בתעני' שעו' קוד' שיתחיל להתענו' השעו' וביו' שלם קודם שחשיכ' וכ"מ בר"ן וא"כ אף על פי שקבלו בלילה אינו עולה לו לתענית יום שלם ומ"מ מתפלל ענינו כיון שקבלו קודם שהתחיל להתענו' לשם חובה אבל אם התחיל להתענו' לשם חובה ואח"כ קבלו לא הוי קבל' כלל ולהי"א בס"י אינו מתפלל כלל ענינו: ט״ז הוי אסמכתא. ברי"ו השוה תעני' וצדקה לדברים אלו וצ"ע גבי צדקה פסק דאפי' לדבר הרשו' לא הוי אסמכתא כמ"ש ב"י בי"ד סרנ"ח ס"י ובח"מ סר"ז ודוחק לחלק דהא בסי' תקס"ג כ' ג"כ בשם הרא"ש דתעני' דמי לצדק' ואפשר דמ"ה כת' יש מי שאומר להודיע דרבים חולקים בדבר ולכן יש להחמיר: י״ז אם יצליח דרכי. דבזכו' שהצליח גמר ומקני:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקס״ב

א׳ וכן דעת מקצת רבוואת' הוא דעת הרמב"ם שכתב אפי' אכל ושתה ואח"כ התחיל להתענות מקרי תעני' לשעות והוא ע"פ הירושלמי ונגד תלמודינו דאר"ח והוא שלא אכל כל אותו היום וכבר כתבו בשם הרשב"א ששמע שהרמב"ם חזר בו והצריך דוקא שלא טעם כל היום וע"כ תמוה מה שכ' רמ"א שהיחיד יאמר ענינו דהיאך יאמר ביום צום תעניתנו ותעניתו אינו תענית ומו"ח זכרונו לברכה כתב שמכל מקום רשות הוא לומר ענינו וכת' שהרמב"ם ורמב"ן והרז"ה והר"ן ס"ל דקבלת תענית קודם שעות התענית מהני כו' ובאמת לא ס"ל כן אלא אם על כל פנים התענה כל היום רק שקצת היום היה בלא קבלת תענית אבל מ"מ לא אכל כל היום וכמ"ש הטור ומוזכר לקמן ס"י רק שהרמב"ם היה סובר כן דלא בעי' תענית כל היום וראבי"ה ביקש לתרצו ומה לנו לתירוצו כיון שהוא עצמו חוזר בו כמ"ש הרשב"א רק שמרדכי בשם ראב"ן והג"א ס"ל דאפ"ה מתפלל ענינו ונלע"ד דודאי אין אחר מנהג כלום מ"מ מאן דלא מתפלל ענינו בתענית שאינו משלים מרויח ספק ברכה לרוב פוסקים ואע"ג דאין לזה ברכה בפ"ע ביחיד אלא כוללה בש"ת מ"מ לשון צום תעניתנו אין הגון לדידהו דסתם תענית הוא יום שלם ותו דכיון דלפוסקים שלא לומר ענינו הוי הפסק בברכה של ש"ת כמ"ש הטור סי' תקס"ג לענין קבלת תענית בש"ת טוב שלא להפסיק בתפלה והדולג אז ב' תיבות אלו צום תעניתנו יפה עושה לע"ד: ב׳ שאין רגילות לקבלם. כ"כ הטור ומרדכי ומפרש בת"ה דמקובלים ועומדים מכח מנהגם אבל המתענה רק ב' או ג' ימים לחוד צריכים לקבל וכמ"ש רמ"א בסמוך ונלע"ד אע"ג דעכשיו אין מקבלים המתענים בכך מ"מ כל המתענה קצת ימים דעתו על כך כי המנהג כן הוא והוי כאלו פי' שאינו רוצה להשלים וק"ל דאם הם מקובלים ועומדים ה"ל ממש קבל עליו כמ"ש בסי"ב אלא נרא' דהך שאין רגילים לקבל פי' שבכוונה אין מחזיקין זה לתענית אלא צער בעלמא וכמ"ש אח"ז אפי' לדעת ת"ה: ג׳ מי"ז בתמוז כו'. כ' בת"ה דהנהו דמי לד' צומות של החורבן ול"ד לי' ימי תשובה שהתענית לצערא בעלמא על העתיד כדי לקבל התפלה ויקרע גזר דינם וא"ל על בעל הת"ה ממה דפריך בגמ' על רב חסדא דבעי תעני' כל היום ת"ש דאר"א ב"צ פעם א' חל ט"ב בשבת כו' ולא השלמנו מפני שי"ט שלנו היה ומשני התם נמי לצעוריה נפשיה קא מכוין והא ר"א ב"צ לא התפלל על העתי' לק"מ דמה שהקילו בשביל קבלת צער לחוד היינו שלא כיוונו כלל שיהא זה תענית אלא צער וזכר בעלמא אבל בת"ה מיירי שהוא תענית ובזה מחלק בין עבר לעתיד ובזה מתורץ מה שמקשי' התוס' שם על מ"ש התם לצעורי כו' ואע"ג דאמרי' משחרב ב"ה בטל' מגילת תענית כו' האי תנא ס"ל דלא בטל' ולפ"ד ניחא דתעני' שהוא בתורת תענית בטל האיסור מה שגזרו במגילת תענית דלא להתענות בי"ט אבל קבלת צער בעלמא לא היה נאסר מעולם וע"כ לא היה בכלל הביטול כנלע"ד: ד׳ וע"ל סי' רמ"ט. גם לענין תעני' יאר צייט ע"ש בדברינו: ה׳ וכן נ"ל לנהוג בתענית יחיד. כבר כתבנו לענין שלא שקעה עליו חמה בסמוך בתפלת ענינו וכ"ה ג"כ כאן כי שני דברים אלו שוין דהיינו השלמת התענית וקבלת התעני' ובמקום שהצריך רמ"א ליחיד לומר ענינו ידלג ב' תיבות דהיינו צום תעניתנו כי אינם אלא לצעורי בעלמא ובזה יוצא לכל הדיעות כנלע"ד: ו׳ מתפלל ענינו. נרא' הטע' דשפיר יוכל לו' בצום תעניתנו אע"פ שלא קבלו כיון דמשמיא הוא דרמו עליה הוי במקום קבל' מעצמו: ז׳ אימתי מקבלו. בגמ' פליגי רב ס"ל במנח' דהיינו כשיגיע זמן המנחה וס"ל להרא"ש דקודם לזה אפי' יוציא בפיו לא מהני וראבי"ה ס"ל דכ"ש דמהני קודם למנח' ושמואל ס"ל בתפלת המנחה פר"ח שיאמר בש"ת הריני בתענית יחיד למחר יר"מ שתקבלני באהבה עכ"ל רי"ף. וכת' הטור וכיון דאיכא פלוגתא דרבוואתא הרי"ף פוסק כשמואל והראב"ד כרב טוב שלא להפסיק בתפלה פי' דכיון שיש סברא לפסוק כרב או כשמואל יש לנו לבחור כרב שלא להפסיק והב"י הביא בשם המגיד דיש בקצת ספרי הרמב"ם בלשון זה כשיתפלל תפלת המנחה או אחר המנחה וכן העתיק כאן ודבר פשוט שיותר טוב לאמרו אחר התפילה דהיינו קודם אלהי נצור ולא להפסיק בתפלה עצמה בש"ת וא"ל דהא קי"ל שואל אדם כל צרכיו בש"ת דהכא שאני שאומר אהא בתענית שזהו ענין נדר לא ענין תפלה והוה הפסק לאומרו קודם נצור וכ"כ בסמ"ק: ח׳ אם הרהר בלבו. ז"ל הרא"ש פ"ק דתענית כת' הר"ר יהודה בשם ר"ת אם היה בדעתו להתענות מאתמול ולא קבל עליו במנחה אך בלבו היה להתענות מאתמול אלא שלא הוציאו מפיו מקרי שפיר תענית דהוי בכלל נדיב לב כדאיתא פ"ג דשבועות דאם גמר בלבו אע"פ שלא הוציאו בשפתיו מועיל ואע"ג דאמר התם דלענין שבועה לא מהני גמר עד שמוציא בשפתיו דכתי' לבטא בשפתים מסתבר דכל עניני נדר ילפינן מהדדי דהא גבי צדקה דרשינן מוצא שפתיך תשמור ומועיל גמר בלבו והא דבעי' קבלה בתפלה לכתחלה הוא דבעי וסיים הרא"ש ע"ז ונ"ל דראיית ר"ת לא היתה אלא למי שהרהר קבלת תעני' בתפלת מנחה ולא הוציאו מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כאלו הוציאו בפיו אבל לא עדיף הרהור של כל היום יותר מהוצאת פיו עכ"ל. והטור פוסק כן כאן וקשה דבסי' רי"ב בח"מ מביא הטור תשו' הרא"ש במי שקונה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש אם לא הוציא מפיו כלום הוי דברים שבלב ואמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו אע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות הא אמרי' חולין מקדשים לא ילפי' והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין עתה הקדש לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הלכך צריך שיוציא בשפתיו כו' א"כ לא ס"ל כר"ת וקשיין דברי הרא"ש והטור אהדדי וב"י בי"ד סי' רכ"ח הביא בשם מהרי"ק שורש קס"א שהרא"ש בתשו' זו אינו תופס כר"ת דבפ"ק דתענית כ' דגבי צדקה מועיל גמר בלבו ומש"ה פסק דגבי צדקה אינו מועיל גמר בלבו עכ"ל וגם המרד' פ"ק דב"ב כ' בשם תשו' רש"י דצדקה כנדרים ונדבות דמיא הלכך גמר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציאו מפיו עכ"ל ונלע"ד דהרא"ש וטור הסכימו לפסק דר"ת לענין תענית אלא דמ"מ בפי' הפשט לא הסכימו דאיתא בפ"ג דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנא' לכל אשר יבטא האדם בשבועה מיתיבי מוצא שפתיך תשמור ועשית אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב שאני התם דכתיב כל נדיב לב ונגמור מיני ומסקי' חולין מקדשים לא ילפינן ויש להקשות לר"ת דמחלק שבועה מנדר מאי פריך בגמ' מנדר דמוצא שפתיך קאי על הנדר דהא כתי' גבי נדר ושמואל מיירי משבועה וא"ל דפריך נגמור שבועה מנדר ובזה מתרץ דחולין מקדשים לא ילפינן דא"כ לא היה לר"ת לחלק בין שבועה לנדר אלא בין חולין לקדשים בין בשבועה בין בנדר ונ"ל דר"ת ס"ל דודאי בשבועה לא הוה בשום דוכתא דמהני כיון דלא ילפי' מקדשים אבל בנדר ילפי' כל נדר מפסוק זה וא"צ ילפות' בזה אלא דהכל היה בכלל פסוק זה כיון דגלי לן קרא בנדר סתם ומצינו בנדר אחר דמהני הרהור דהיינו בקדשים ומסתמא הכל בכלל אפי' חולין משא"כ שבועה שלא נכלל בפסוק זה אלא דעתה בא לילף מפסוק זה בזה אמרי' חולין מקדשים לא ילפינן כנ"ל דעת ר"ת אבל הרא"ש לא ס"ל האי סברא דכל נדר נכלל בפסוק זה אלא קרא כתיב דוקא קדשים ואתה בא ללמוד ממנו שאר נדר ע"כ אמר חולין מקדשים לא ילפינן אפי' בנדר עצמו אלא דכאן בתעני' הוא נחשב ממש כקדשים דהא תעני' במקום קרבן שהוא מקריב גופו לשמים עדיף מצדקה שהיא לצורך הבריות וראיה לזה מדברי הרא"ש פ"ק דתענית שהביא שם דברי הראב"ד שכ' וקבלת תעני' אינו אלא לצדקה כאלו מתנדב מחלבו ודמו לגבוה כו' וחלק שם הרא"ש עליו אמ"ש דהוה לצדקה דהיינו יש לו פדיון אלא דוקא בגופו משלם דכן נדר את גופו אלמא דעכ"פ הוה תעני' במקום קרבן ע"כ הכריע כאן שפיר דילפי' לענין תענית מנדר דקדשים מ"ה מהני כאן הרהור משא"כ בח"מ סימן רי"ב לענין צדקה ועוד דפליג הרא"ש על ר"ת דר"ת מפרש הך קרא דמוצא שפתיך וקרא דנדיב לב לענין צדקה וס"ל כמ"ש בסמוך בשם המרדכי תשוב' רש"י דצדקה הוה כמו נדרים ונדבות דהיינו שהכל בכלל נדר דקרא והרא"ש מפרשו דוקא אנדרים ונדבות ממש מתפרש וממילא ה"ה תעני' אבל לא צדקה ואע"ג דכת' הרא"ש כאן מדהביא ראיה מנדיב לב ומצדקה דמחשבת הלב כי' היינו לפי דעת ר"ת דמשוה צדקה לנדרים אבל לים עצמו לא ס"ל כן לענין צדקה ואם כן מתורץ הכל בס"ד: ט׳ בשעת תפלת המנחה. אבל קודם לזה לא מהני ההרהור להרא"ש פשיטא דאפי' הוציא בפיו לא מהני ואפי' לראבי"ה דס"ל בהוציא בפיו קודם מנחה כ"ש דמהני מ"מ נראה דבהרהור לא מהני רק בשעת מנחה כיון דדרך האדם להתנחם במחשבתו ע"כ לא הוה ההרהור גמור עד שעתו הקבוע לו לרב או לשמואל דאז גומר בלבו שלא יועיל לו חזרה מן ההרהור כנלע"ד: י׳ וטוב יותר לקבלו כו'. הצד היותר טוב נראה דבשעת התפלה יקבל בלבו התעני' ואחר התפלה קודם אלהי נצור יקבלנו בפה ויוצא ידי הכל נ"ל וראיתי כן בשם רש"ל: י״א ואז מתפלל בכל יום ענינו. איני יודע לפרש לשון ואז דהא בין אכל בנתיים בין לא אכל מתפלל בכל יום ענינו ואפשר דלרבותא אמר דאפ אז שמתענה גם בלילה הוי כל יום בפ"ע לענין ענינו כמפורש בפסקי מהרי"א סי' ק"א: י״ב שני וחמישי. בתשו' ר"מ מינץ סי' קט"ו כת' מי שנדר להתענות בה"ב יכול לשנות הב"ה וכן לסירוגין ע"ש ומ"מ יש להסתפק כו' עמ"ש סי"ב: י״ג קודם שעות התעני'. זהו סברת הרמב"ן שכ' הרא"ש וז"ל והרמב"ן כ' דאפי' לא קבל עליו מזמן המנחה כיון שקיבל עליו תענית קודם שעות התעני' ותימא מ"ש מתענית יום שצריך לקבלו במנחה ואם קבלו עליו בלילה לא הוה תענית וי"ל דהתם הוא מחויב תעני' יום שלם הלכך צריך קבלה קודם שיתחיל התעני' ולפ"ז מי שלא היה בדעתו להתענו' ובלילה נמלך וקיבל עליו תעני' הוה תענית דלא גרע ממקבל עליו תעני' מן ו' שעות ולמעלה וא"א לומר כן מדא"ל אביי ושאני הכא דלא קבליה עלויה ואמאי והא בלילה קבלי' עלויה והוא לא מחויב תעני' יום שלם הלכך נ"ל דכל תענית צריך קבלה בתפלת המנחה עכ"ל וא"כ צ"ע למה מביא כאן דעת הרמב"ן בזו כיון שהוא עצמו פסק בסעיף ט' בנמלך להתענות אע"פ שלן בתעניתו והתענה כל היום אינו תעני' והיינו ההיא דאביי ואמאי והא קבל עליו קודם התעני' שעה כמ"ש הרא"ש ונ"ל דעת הרמב"ן שצריך שתהיה הקבלה בעת שלא חל עדיין התעני' שרוצ' בו ובס"ט מיירי שאחר שעבר קצת מן הלילה הוא נמלך ומקבל עליו להתענו' תעני' שעות בלילה זה לא מהני אבל באמת אם קבל עליו מבע"י להתענו' בלילה ונמשך שהתענה כל היום השני מהני שפיר ובזה ניחא נמי קושיית הרא"ש על הרמב"ן במ"ש בתי' דאביי דאמר ושאני הכא דאיכא שעו' דלילה דלא קביל עליה מעיקר' הרי מבואר כמ"ש דאותן שעות שעברו בלילה קודם הקבלה מבטלים הקבלה אח"כ אלא צריך קבלה קודם התחל' תעני' שעות וה"ה אם קבל עליו אפילו באמצע לילה להתענו' למחר מחצו' ואילך ולא אכל אפי' בתחלת היום מעצמו בלא נדר מהני למקרי תעני' שעות כיון דהוה הנדר קודם התחל' תענית ע"פ הנדר כנלע"ד נכון: י״ד והיכי משכח' לה. פי' כיון דבעי' קבלת התענית לתעני' שעות: ט״ו שצריך להשלים נדרו. דה"א דמותר לאכול תוך אותו זמן שקיבל עליו דלא כוי נדר כלל קמ"ל דמ"מ צריך להתענו' אותו זמן: ט״ז אלא ש"ץ מכריז כו'. וכן מנהגינו בתעני' בה"ב אחר פסח ואחר סוכו' שמי שעונה אמן אחר מי שבירך שאומר החזן על התעני' הוי קבלה ומזה תמהתי מאד עמ"ש בס"ח יש להסתפק אי סגי בקבלה אחת כו' דהא הרא"ש כ"כ והביאו הטור וכאן פשוט דמה שמחויב להתענו' מחמת הגזירה א"צ קבלה וכ"ש שם שהוא עצמו קבל עליו בנדר להתענו' אלו ימים דחייב להתענו' מן התור' ודאי א"צ אז קבל' ודבר זה הביא ג"כ הרא"ש והטו' וכ"ש שיש לתמוה על סבר' הדא"ש שזכרתי לעיל דאם קבל התעני' עליו קודם מנחה דלא מהני וצ"ע: י״ז אם יצילני ה' כו'. תמהתי למה תלה דין זה בשם יש מי שאומר והוא דברי רי"ו בב"י והלא מקרא מלא הוא גבי יעקב אם יהיה אלהים עמדי וגו':

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקס״ב

תקס״ב:א׳תשע״ה א׳ כ' מ"א וז"ל כ' הג"מ כו' חומרא דט"ב כו' וה"ה שאר תענית ציבור בארץ ישראל ר"נ ב"ה שלו הוה שרי. ר"ל ב"ה של כניסת התענית. שרי ספקא דידיה. ר"ל כיון דדוקא בט"ב חמיר לאסור ב"ה של כניסת התענית אבל שאר תעניתים אע"ג שאסורים באכילה בנינה שלפני יום התענית מ"מ ב"ה דהוי ספק לילה מותר. א"כ ה"ה ביציאת יום התענית ה"ל להתיר ב"ה אע"ג דהוי ספק יום כגון עט"ב. ר"ל מצר הדין לולי חומרא דט"ב כנ"ל: ב׳ והוא בגמ' דפסחים דף נ"ד ע"ב: ג׳ ועסי' שפ"ז ס"ט. ובמ"א שם ס"ק י"ב י"ג שהוזכר סברא זו לחלק בין עיולי יומא לאפוקי יומא ואי' שם (בפסחים נ"ד) רבת"צ שפוסקים בע"י ר"ל שהלילה שלפני התענית נמי אסור לאכול: ד׳ עסי' תקע"ה. ר"ל דאפי' לילה שלפני התענית מותר באכילה כ"ש ב"ה שלו: ה׳ ואם כן יחיד כו' קאי על דברי הג"מ שכ' דמשמע בגמ' דבשאר תענית (אף דאסורים בלילה מ"מ) שרי ספיקא דידי'. דהיינו להתיר ב"ה של כניסת התענית: ו׳ אבל אם קיבל עליו ת"צ כו' כיון דבת"צ ב"ה שלו אסור. אלא שאין ת"צ בבבל מטעם המבואר בסי' תקע"ה ס"ק י'. וכיון שהיחיד קיבל עליו תענית כחומר ת"צ גם ב"ה אסור: ז׳ ועסי' רס"א מבואר שיעור ב"ה: ח׳ מ"מ טוב כו' ר"ל שלא לאכול עד ב"ה אלא יפסיק קודם בין השמשות ועיין במ"א סי' רס"א ס"ק ט'. עמ"ש סי' רצט המתענה כיצד יעשה ההבדלה במ"ש: תקס״ב:א׳תשע״ו א׳ (ס"ק ב) אע"פ כו' היינו אם פי' כו' אבל כו' צריך להשלים לא משום אמירת ענינו אלא כדי לקיים קבלתו. דסתם תענית הכוונה להשלים: ב׳ עס"ב וססי' רמ"ט. ר"ל דמשני מקומות הללו משמע כן. דבסעיף ב' כ' דוקא ביו"ד י"ת א"צ להשלים מטעם המבואר שם. וכן אפי' חתן דא"צ להשלים אף דאינו מתנה. מ"מ ודאי כונתו אדעתיה דמנהגא. והמנהג לעשות החופה ביום וצריך החתן לטעום מכוס של ברכה. א"כ הוי כאילו התנה שלא להשלים. אבל אותם שאין מתענים כל י' ימי תשובה דצריכים קבלה מבואר בסעיף ב' רצריכים להשלים. וכן בס"ס רמ"ט מבואר להדיא דקבלת תענית סתם צריך להשלים עד צ"ה. אם לא כשפירש להדיא בשעת קבלה שלא להשלים. וכ"ה בסי' זה סעיף ג': ג׳ ואם כו' סי' תקס"ח סעיף א': ד׳ ואם כו' אין מתפלל עננו. ולכן כתב רמ"א בס"ב דהחתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה: תקס״ב:א׳תשע״ז א׳ (ס"ק ג) ש"ץ כו' דהעיקר קי"ל כו' כמ"ש סעיף י"א דהא דאמרי' בש"ס מתענים לשעות. היינו דוקא שלא אכל כל היום. ובהני גווני המבוארים סעיף י' וי"א. אבל אי אכל קודם הלילה לא מיקרי תענית לענין אמירת עננו. רק לענין תענית יחיד סמכי' אדעת הרמב"ם. דס"ל דתענית שעה מיקרי אפי' לא השלים התענית ואכל אחר חצות היום וכיון דבלא"ה יחיד אינו קובע לעננו ברכה בפני עצמה אלא כוללה בשומע תפלה א"כ אפי' להחולקים על הרמב"ם אין בכך כלום דהא בשומע תפלה יכול להוסיף כל מה שירצה כדלעיל סי' קיט. ומ"ש רט"ז בס"ק א' לדלג ב' תיבות צום תעניתנו. וואי אי מדלגים שפיר עביד. אבל מ"ש הט"ז לפקפק על פסק רמ"א מתרי טעמי חדא כיון דהעיקר כהחולקים על הרמב"ם א"כ כשיאמר צום תעניתנו הוי דובר שקרים כיון דלהחולקים על הרמב"ם אין שם תענית עליו מאי מהני שיכול להוסיף בש"ת מ"מ ה"ה מוציא שקר מפיו ועוד דלהחולקים הוי הפסק באמצע ברכה ואיתי ראיה מדברי הטור שכ' בסי' תקס"ג מצד ספקא דדינא אין לקבל תענית בשומע תפלה משום הפסקה הובאו דבריו בט"ז בסי' זה ס"ק ז' ע"ש לענ"ד יש להנדיס בדבריו. מ"ש אם אומר צום תעניחנו הוי דובר שקרים י"ל ניהו דלא מקרי תענית להחולקים על הרמב"ם היינו לומר עננו. ולקובעה ברכה בפ"ע דכל שאינו משלים התענית לא תיקנו חכמים לקובעה ברכה בפ"ע. אבל מ"מ נקרא תענית. דהא שם תענית שורשו עינוי. והוא עכ"פ עינה וציער את עצמו. וראיה לזה מהא דאי' בתענית דף י"ב ע"א אהא ראר"ח כל תענית שלא שקעה עליו חמה (דהיינו צ"ה) לא שמי' תענית: ב׳ דפריך והתנן אנשי משמר מתענין ולא משלימין ופירש"י וז"ל אנשי משמר נהנים ולוים העובדי' כו' ולא משלימים לפי שהם עסוקי' בעבודה כו' אלמא אע"ג דאינו משלים מתענה קרי לי' עכ"ל. ומשני התם לצעורי נפשי' בעלמא הוא. ופירש"י וז"ל לצעורי נפשייהו עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו. ולא לקובע' עליו חובה וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל עכ"ל: ג׳ וצ"ל דעכ"פ מה שהקשה לא תי' דהא חזינן דאפי' אינו משלים קראו המשנה תענית. וצ"ל דבזה היו מחונקים המקשן והתרצן. דהמקשן הוי ס"ד הא דאר"ח כ"ת שלא שקעה עליו חמה לא שמי' תענית פירושו דלא מקרי תענית. ולזה הקשה ממתני' דקראה תענית אפי' אינו משלים אבל התרצן משני לי' דודאי נקרא עליו שם תענית. והא דאר"ח לא שמי' תענית היינו לענין תפלת עננו ולקובעם עליו חובה ובאנשי משמר באמת רק לצעורי בעלמא ולא היו מתפללים תפלת עננו ולא נקבע עליהם לחוב לפ"ז מוכח דאפילו אינו משלים אפ"ה מקרי תענית דהא מתני' גבי אנשי משמר קראו תענית (ולהרמב"ם באמת הקשו הפוסקים מגמ' הלז) וא"כ אפי' יאמר צום תעניתנו לא הוי דובר שקרים דאפשר דכמו דמיקרי תענית ה"ה דמקרי צום: ד׳ ומ"ש דהוי הפסקה ואייתי ראי' מדברי הטור י"ל הט"ז גופי' כ' בס"ק ז' ליישב דברי הטור הא בשומע תפלה יכול להוסיף כ"מ שירצה וכן הקשה הרב"י ותי' הט"ז דשאני קבלת תענית שאומר אהא בתענית אינו מענין תפלה ולכך הוי הפסק דאינו רשאי להוסיף כ"א עניני תפלה ע"ש. אם כן אמירת עננו דהיא תפלה אפי' להחולקים על הרמב"ם מ"מ הפסק לא הוי: תקס״ב:א׳תשע״ח א׳ (ס"ק ד) שאין כו' מיהו העולם נוהגי' להשלים. ר"ל המתענין רק יום א' של סליחות: ב׳ ואפשר דאסור להתיר להם עבי"ד סי' רי"ד ור"ל אסור להתיר להם. לומר להם מותרים אתם אלא צריכים התרה ע"י ג' בני אדם ע"י פתח חרטה דה"ל דברים המותרי' ואחרי' היודעי' שהן מותרי' נוהגי' בהן איסור פסק רמ"א שם בי"ד. וכן נראה שם דעת הרב"י דכה"ג צריך התרה כדין נדר ומהני התרה כנדר: ג׳ ואפשר שנתפשט המנהג מכח טעות ר"ל וא"כ אין צריכים התרה ע"י ג' ב"א כנדר אלא רשאים לומר להם מותרים אתם כיון שהיה המנהג בטעות וכן מבואר שם בי"ד ע"ש דמיירי במי שאינו נוהג כו' ר"ל לא כטעות העולם שסוברים שקאי על כל מי שאינו מתענה כל היו"ד ימי'. אפי' אם אותן מקצת הימים שמתענה הוא מתענה כל שנה ושנה. אפ"ה צריך קבלה והשלמה. אבל אין האמת כן אלא מיירי במי שאינו נוהג כו': ד׳ וכ"ש מי שמתעה בשעת כצ"ל: תקס״ב:א׳תשע״ט א׳ (ס"ק ה) עד כו וכמ"ש הרב"י סי' רמט בשם המרדכי אף דאנן לא קי"ל הכי כ"א בע"ש אבל לא בחול כמ"ש מ"א סי' רמ"ט ס"ק ח' מ"מ ביו"ד י"ת סגי עד אחר תפלת ערבית מטעמים המבוארים: ב׳ וכ"מ סעיף ג'. ר"ל שכתב ג"כ לשון עד שישלימו הצבור תפלתן משמע דבתפלה וזמן תפלת ערבית תליא מלתא: ג׳ וס"ס תקנ"ט סעיף ט' ר"ל במ"ש מ"א שם בשם הג"א בס"ק י"ג שחולק שם על מ"ש שם בש"ע בט"ב שנדחה דסגי לבעלי ברית להתענות עד אחר שהתפללו מנחה גדולה והג"א ס"ל דבעי' י"א שעות דוקא ולפמ"ש מ"א כאן צ"ל דלאו דוקא אלא שאז כבר התפלל מנחה קטנה והמתין מעט עד שהגיע זמן תפלת ערבית דהיינו קרוב לי"א שעה ורביע. אולם בס' א"ר לעיל כ דט"ס הוא בהג"א. וצ"ל שהמתין ו' שעה והתפלל מנחה גדולה. ע"ש בהג"א פרק אלו מגלחין: ד׳ וכ"כ הב"ח (ס"ס זה) גבי חתן דצריך עכ"פ להתענות עד קרוב לי"א שעה ורביע ומשמע שם דסגי אפי' עדיין לא התפלל ערבית: תקס״ב:א׳תש״פ א׳ (ס"ק ו) צריך כו' הקשה הב"ח דהא ראב"צ כו' ר"ל דהטור הביא בשם ראב"י שהמתענ' ביוד י"ת די אי מתענה עד שיצא מבה"כ. דצערא בעלמא קיבל עליה וכה"ג א"צ השלמ': ב׳ ואייתי ראיה מרפריך הש"ס דף י"ב לר"ח דס"ל כל תענית שלא ש"ע חמה לא שמיה תענית מדתנן אנשי משמר היו מתענין ולא משלימין ומשני התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא (וע' לעיל ס"ק ג' הבאתי דברי הש"ס הנ"ל ופירש"י) הרי מוכח דאי לא קיבל רק לצעורי' א"צ השלמ': ג׳ והת"ה חולק דוקא ביוד י"ת דכוונתם בתעניתם לשם תשו' שרצונם לשוב עד ה' בהא אמרינן דלצעורי נפשיה קיבל והוי דומיא דאנשי משמר שהיו גם כן מתענים על העתיד שתקובל קרבנם. אבל המתענים מי"ז בתמוז עד ט' באב דמתענים על העבר הוי דומיא דתענית י"ז בתמוז וט"ב לא אמרי דלצעורי קמכוין כ"א לשם תענית ובעי השלמה. וע"ז הקשה הב"ח דהא בתר הכי פריך הש"ס לר"ח מהא דאמר ראב"צ אני הייתי מבני סנאב בן בנימן שהיה עשירי באב י"ט שלהם שהיו מביאים קרבן עצים בזמן שבהמ"ק קיים בי' באב ופעם א' היה חל ט"ב בשבת ונדחה עד יום א' דהיינו י' באב וכיון שהי' יום טוב של בני משפחתו היו מתענים בו ולא השלימוהו ומשני התם נמי לצעורי בעלמא הרי דראב"צ התענ' ט"ב שנדחה שהי' לשעבר ואפ"ה לא השלים משום דלצעורי בעלמא הוי ול"נ דלק"מ כו' אבל יחיד כו' ר"ל דבת"ה שם מבואר דה"ט דהמתענה מי"ז בתמוז עד ט"ב צריך להשלים וז"ל דהתם ל"ל צערא בעלמא קבילו עליהו דאדרבא דמו לד' תעניות י"ז תמוז וט"ב וג' תשרי וי' טבת שמתענים בהן על החורבן והני ג' שבועוח נמי רמוזים בדניאל להתענות בהן על החורבן כו' עכ"ל. נראה כוונתו מסתמא דעת המתענ' בג' שבועות כיון שהם על החורבן להתענות דומיא דתעניות שקבעו חז"ל על חורבן דהיינו להשלים משא"כ בר"א ב"צ כיון שהיה י"ט שלו לא הי' מחויב להתענות כלל ומה שהתענה מקצת היום לא מפני החורבן אלא להשתתף בצער הצבור שמתענים א"כ תענית הרב"צ לא היה על העבר דהיינו החורבן כ"א כעת להשתתף בצרת הצבור וכעין זה תי' בט"ז: תקס״ב:א׳תשפ״א א׳ (ס"ק ז) התנ' כו' ע"ס יוד באם אח"ז השלים התענית ועס"ס תרכ"ר דשם הביא ב' דעות למי שנהג להתענות ב' ימים יה"כ אי מהני תנאי שיהיה רשאי לחזור בו מ"מ כאן כ"ע מודים דמהני תנאי דלא שייך טעמא דהתם ע"ש: תקס״ב:א׳תשפ״ב א׳ (ס"ק ח) תענית כו' מחמת נדר. דבת"צ או תענית חלום ל"מ תנאי: תקס״ב:א׳תשפ״ג א׳ (ס"ק ט) לא כו' ומ"מ אם התחיל כו' אדעתא שלא להשלים כו' לרבותא נקט אפי כה"ג דאיכא תרתי לריעותא חדא שלא קבלו מאתמול וגם היום דעתו שלא להשלימו דהא מדינ' צריך לקבלו מאתמול וגם צריך השלמה כמ"ש סעיף א': תקס״ב:א׳תשפ״ד א׳ (ס"ק י) לנהוג כו' כמ"ש ס"א. ר"ל כמו בסעיף א' לענין השלמה כיון דאיכא דעת הרמב"ם דאפי' לא השלים היום מיקרי תענית. אף דרוב הפוסקים חולקים מ"מ בתענית יחיד סמכינן עליה כיון דאין יחיד קובע ברכה לעננו אלא כוללו בשומע תפלה. ה"ה הכא לענין קבלה מאתמול כיון דאיכא דעת ר"י שהביא מרדכי דס"ל הא דאמרינן בש"ס דצריך לקבלו מאתמול היינו דוקא לכתחלה אבל דיעבר אפי' לא קבלו מאתמול מיקרי תענית לענין תענית יחיד סמכינן עליה כנ"ל: ב׳ דאפי' לא קבלו מעולם כו' דעכ"פ תענית שעות הוא כ"כ בד"מ דלרמב"ם אפי' אכל עד חצי היום ואח"כ נמלך להתענות מיקרי תענית שעות. לכך עכ"פ בתענית יחיד סמכינן עליה כנ"ל. כ"ש כאן דעכ"פ קבלו אלא שלא היתה הקבלה מבע"י: תקס״ב:א׳תשפ״ה א׳ (ס"ק יא) הוי כו' ע' בי"ד ס"ס רנ"ח שהביא רמ"א מחלוקת אם הרהר בלב לתת צדקה אי מחויב ליתן. והסכים כמ"ד דחייב והוא דעת ר"ת דלענין צדקה הרהור כדיבור. וגם סבירא ליה דתענית דין צדקה יש לו בזה אבל אם היה רק בדעתו כו' דלפעמים אדם מתחרט על דעתו לכן בעינן קבלה גמורה. ועיין בט"ז: ב׳ וכ"מ בי"ד סי' רי"ד שכ' מי שהוא רגיל להתענות תעניות שלפני ר"ה כו' ורצה לחזור בו כו' צריך שלשה שיתירו לו. אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפי' פ"א כו' עד כאן לשונו. הרי מה שהיה דעתו לנהוג כן לעולם גרידא לא מהני. אלא בצירוף שנהג כן פ"א. וצ"ל אפילו היכי דהוי קבלה גמורה דמהני. מכל מקום לא מהני שיתחייב כן לעולם. דלגבי שנים הבאות לא מיקרי קבלה גמורה אא"כ נהג כן פ"א: ג׳ וכן כתב סימן תקנ"ג סעיף א' בהגה כצ"ל רצה לומר מה שכתב אם הפסיק לאכול בערב ט' באב וקיבל בלב שלא לאכול יותר אינה קבלה אלא צריך להוציא בשפתיו עד כאן לשונו. והא הכא מסיק דקבלה בלב הוי קבלה. אע"כ דלעיל בסי' תקנ"ג מיירי דלא היתה קבלה גמורה. ומה שסיים רמ"א שם אא"כ הוציא בשפתיו. ל"ד אלא ה"ה היכי דהוי קבלה גמורה בלב. אלא מלתא פסיקת' נקט. אכן בדברי מ"א לעיל סי' תקנ"ג ס"ק ב' לא משמע כן שכ' וז"ל והב"ח כ' דהוי קבלה לכן טוב להתנות כו' עכ"ל. וא"א דלעיל מיירי דלא היתה קבלה גמורה הא גם הב"ח מודה דלא הוי קבלה: תקס״ב:א׳תשפ״ו א׳ (ס"ק יב) בשעת כו' כ"ז שהוא יום. דהיינו קודם שיתחיל התענית (ואף שכ' כן בשם הב"ח. אין הכונה כ"א שהב"ח חלק על הש"ע. אבל להב"ח אפי' קיבל משחשיכ' מהני ע"ש) וע"ז כתב מ"א ועס"ס י"א ר"ל במ"א ס"ק ט"ו: תקס״ב:א׳תשפ״ז א׳ (ס"ק יג) וטוב כו' ומ"מ כו' כשיגיע לש"ת יהרהר כו' דטעם רמ"א כיון דהוא מחלוקת רב ושמואל דלרב מקבלו בשעת מנחה אבל לא תוך התפלה. ולשמואל צריך לקבלו בתפילת המנחה. וגם איכא מחלוקת הפוסקים אי קי"ל בהא כרב או כשמואל ומה"ט כתב הטור דאין לקבלו בתפלה שמא הלכה כרב והוי הפסק בתפלה. ואף שהקשה הרב"י דהא בשומע תפלה יכול להוסיף כבר תי' הט"ז לעיל בס"ק ז'. וכ"כ הב"ח דדוקא עניני תפלה רשאי להוסיף. אבל קבלת תענית אינו ענין תפלה כ"א סיפור דברים. ולכן כתב רמ"א וכ"כ הרב"י דטוב יותר לקבלו אחר התפלה באלהי נצור כו' וכיון דבטור משמע דלשמואל ראוי לקבלו בשומע תפל'. לכן ראוי עכ"פ להרהר בש"ת שמקבלו. דאז עכ"פ יוצא לדעת ר"ת דס"ל דקבל' בלב מהני. ולצאת ידי הפוסקים אחרים לכן מוציאו בשפתיו באלהי נצור: תקס״ב:א׳תשפ״ח א׳ (ס"ק יד) ואז מתפלל כו'. הלשון אינו מדוקדק ר"ל שכ' ואז כו' דמשמע דוקא כה"ג כשמתענה גם בליל' הדין כן. אבל כשמותר לאכול בלילה. דהיינו הרישא אינו אומר עננו ביום שני ואדרבא איפכא מסתברא וכמ"ש ועמ"ש הט"ז: תקס״ב:א׳תשפ״ט א׳ (ס"ק טו) שלא כו' אלא צ"ל כמ"ש המרדכי כו' וכ"מ בר"ן כו' וז"ל הר"ן שהביא הרב"י בסי' תקס"ה ע"ד הרי"ף שכ' דבין בערבית שלפני יום התענית ובין שחרית ומנח' של יום התענית אומר היחיד עננו (וע' לקמן סי' תקס"ה סעיף ג' כיצד נוהגים) וכ' הר"ן וז"ל ושמא תאמר האיך יתפלל בערבית תפלת תענית וה"ה אינו מעונה עדיין ועתיד לאכול ולשתות כל הלילה. א"ל דהיינו מפני הקבלה שקיבל התענית על עצמו מבערב. שיום תור' לכ"ד מערב עד ערב וכן בכל תענית שגוזרים ב"ד בגזרה חמורה כט"ב ותעניות אחרות כו' אלא שבתענית יחיד הקילו עליו שדיו שיהיה נמנע מאכילה בשעה שב"א אוכלים דהיינו י"ב שעות של יום. מ"מ התענית מתחיל מתחלת הלילה. שאל"כ לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה. אע"פ שגמר וסילק וישן כו' עד שיעלה ע"ה כו' א"ו התענית מתחיל מתחלת הלילה. ומש"ה אמרי' שצריך לקבל אפי' תענית יחיד מבע"י כו' והא אדרבא כל שהקבלה סמוכה יותר לתענית מעליא טפי כו' א"ו משמע שהתענית מבערב הוא מתחיל כו' עכ"ל. ולענין מ"ש הר"ן שאל"כ לא היה נאסר לאכול ולשתות כל הלילה. הוא מבואר לקמן סי' תקס"ד ע"ש. ובזה יובן מ"ש מ"א דביום שלם צריך לקבל קודם חשכה דהיינו קודם שמתחיל התענית. דמיד מתחלת הלילה מתחיל התענית. אע"פ שאוכל ושותה כל הלילה כמ"ש הר"ן. ומ"מ מתפלל עננו כו'. מירי דהוי אמי שלא אכל מצד טרדה עד חצות היום ונמלך להתענות שאר היום דלדעה א' בסעיף י' מתפלל עננו. כיון שקבלו קודם שעה תענית שעות. ה"ה הכא כשקיבלו בלילה קודם שהתחיל התענית גמור דהיינו היום: ב׳ ולהי"א בסעיף י' אינו מתפלל כלל עננו. ר"ל אפילו קבלו בלילה קודם שהתחיל להתענות לשם חובה: תקס״ב:א׳תש״צ א׳ ס"ק טז הוי כו' ברי"ו השוה תענית וצדקה. ברי"ו שהביא הרב ב"י בסי' זה אינו נזכר כן אלא בטור י"ד ס"ס רנ"ח שם הביא הרב ב"י דברי רי"ו שמשוה תענית וצדקה לענין זה ובח"מ סי' ר"ז סעי' י"ט בהגה: ב׳ ודוחק לחלק. ר"ל אף שרי"ו השוה דין זה בתענית וצדקה שמא הרב"י חילק מהכרעת דעתו היפה בין צדקה לתענית בזה: ג׳ דהא בסימן תקס"ג כתב ג"כ בשם הרא"ש דתעני' דמי לצדקה לענין דסגי בהרהור לענין קבלת תענית. והיינו אם הרהר בשעת תפלת מנחה. כמו דמהני הרהור לענין צדקה: ד׳ ואפשר דמש"ה כתב יש מ"ש כו' עכ"פ ל' יש מי שאומר שכתב בש"ע לא קאי כי אם אריש דבריו דלדבר הרשות הוי אסמכתא בזה חולקים אבל בסיפא לדבר מצוה. או אם יצלח וינצל מצרה דלא הוי אסמכתא בזה אין חולק. ולא ע"ז כתב לשון יש מ"ש. וכ"כ בס' א"ר. דלא כט"ז שתמה ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן