סימן תקי - כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזה מהם מותרים על ידי שנוי, - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן תקי - כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזה מהם מותרים על ידי שנוי, - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקי - כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזה מהם מותרים על ידי שנוי,

א מוֹלְלִין א מְלִילוֹת וּמְפָרְכִין ב קִטְנִיּוֹת כְּדַרְכָּן, בְּיוֹם טוֹב; וּמְנַפֵּח מְעַט מְעַט וְאוֹכֵל, וַאֲפִלּוּ בְּקָנוֹן וְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְּטַבְלָה וְלֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. ב הַבּוֹרֵר קִטְנִיּוֹת בְּיוֹם טוֹב בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ וּבְתַמְחוּי, { אִם רוֹצֶה לְאָכְלוֹ } ג { בּוֹ בַּיּוֹם } (הַמַּגִּיד פ''ג), אֲבָל לֹא בְּטַבְלָה וְלֹא בְּנָפָה וְלֹא בִּכְבָרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה עַל הַפְּסֹלֶת; אֲבָל אִם הָיְתָה הַפְּסֹלֶת מְרֻבָּה עַל הָאֹכֶל, בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסֹלֶת. וְאִם הָיָה טֹרַח בִּבְרֵרַת הַפְּסֹלֶת מִן הָאֹכֶל יוֹתֵר מִטֹּרַח בְּרֵרַת הָאֹכֶל מִן הַפְּסֹלֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֹכֶל מְרֻבֶּה בּוֹרֵר אֶת הָאֹכֶל וּמַנִּיחַ אֶת הַפְּסֹלֶת. { הַגָּה: וְלוּזִים } ד { וּבָטְנִים שֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ וַעֲדַיִן בִּקְלִפֵּיהֶם, לֹא מִקְרֵי הַקְּלִפָּה פְּסֹלֶת כֵּיוָן דְּאוֹרְחַיְהוּ בְּהָכֵי וַעֲדַיִן מְעֹרָבִין } (טוּר). ג אֵין ה מְסַנְּנִים הַחַרְדָּל בַּמִּסְנֶנֶת שֶׁלּוֹ וְאֵין ו מְמַתְּקִין אוֹתוֹ בְּגַחֶלֶת שֶׁל עֵץ; אֲבָל בְּשֶׁל ז מַתֶּכֶת, מֻתָּר. ד אֵין תּוֹלִין הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב לְסַנֵּן בָּהּ שְׁמָרִים, אֲבָל אִם הָיְתָה תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת מֻתָּר לִתֵּן בָּהּ שְׁמָרִים לְסַנְּנָן; וּמַעֲרִים וְתוֹלֶה אוֹתָהּ לִתֵּן בָּהּ רִמּוֹנִים, ח וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן בָּהּ שְׁמָרִים. { הַגָּה: וּשְׁאָר דִּינֵי סִנּוּן, בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּשַׁבָּת כִּדְאִיתָא סי' שי''ט } (בֵּית יוֹסֵף). ה אֵין עוֹשִׂין גְּבִינָה בְּיוֹם טוֹב, { וְאֵין } ט { מַעֲמִידִין חָלָב בְּיוֹם טוֹב; } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹן פ''ג וְרַ''ן ספ''ד דְּבֵיצָה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ) { וְהוּא הַדִּין דְּאֵין עוֹשִׂין } י { חֶמְאָה מִן הֶחָלָב, בְּיוֹם טוֹב } (ריב''ש סִימָן קכ''א). ו אֵין גּוֹזְזִין אֶת יא הַיֶּרֶק בְּמִסְפָּרַיִם שֶׁדַּרְכָּן לְחָתְכָם בָּהֶן מִן הַמְחֻבָּר. ז מְתַקְּנִים אֶת הַקֻּנְדָּס יב וְהָעַכָּבִיּוֹת. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִמְלֹחַ הַרְבֵּה חֲתִיכוֹת צְנוֹן בְּיוֹם טוֹב אִם רוֹצֶה לְאָכְלָן, אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בְּשַׁבָּת; וְיֵשׁ מַחְמִירִין } (מַהֲרִי''ל). ח אַף עַל פִּי שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה בְּיוֹם טוֹב אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, לֹא יִשָּׂא מַשָּׁאוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחֹל, אֶלָּא צָרִיךְ לְשַׁנּוֹת. כֵּיצַד, הַמֵּבִיא כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יְבִיאֵם בְּסַל וּבְקֻפָּה לָתֵת לְתוֹכוֹ אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה כַּדִים בְּיַחַד, אֶלָּא יְבִיאֵם עַל כְּתֵפוֹ אוֹ לְפָנָיו אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם, דְּמוּכָח שֶׁלְּצֹרֶךְ יוֹם טוֹב הֵבִיאָם. { הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁמּוֹלִיכִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֲבָל מִזָּוִית לְזָוִית } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ''י) { אוֹ מִבַּיִת לְבַיִת בְּאוֹתוֹ חָצֵר, } (אוֹר זָרוּעַ), { שָׁרֵי בְּכָל עִנְיָן. } ט הַמּוֹלִיךְ אֶת הַתֶּבֶן לֹא יַפְשִׁיל אֶת הַקֻּפָּה לַאֲחוֹרָיו, אֶלָּא נוֹטְלָהּ בְּיָדוֹ. י וְכֵן מַשָּׁאוֹת שֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָם בְּמוֹט, יִשָּׂא אוֹתָן עַל גַּבּוֹ מֵאֲחוֹרָיו; וְשֶׁדַּרְכָּן לִשָּׂא אוֹתָן מֵאֲחוֹרָיו, יִשָּׂא אוֹתָן עַל כְּתֵפוֹ; וְשֶׁדַּרְכָּן לְהִנָּשֵׂא עַל הַכָּתֵף, יִשָּׂא אוֹתָן בְּיָדוֹ לְפָנָיו, אוֹ יִפְרֹשׂ עֲלֵיהֶן יג בֶּגֶד וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשִּׁנּוּי הַמַּשָּׁא; וְאִם אִי אֶפְשָׁר, כְּגוֹן שֶׁזִּמֵּן הַרְבֵּה יד אוֹרְחִים וְצָרִיךְ לְמַהֵר וּלְהָבִיא לִפְנֵיהֶם, עוֹשֶׂה כְּדַרְכּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּנוֹשֵׂא עַל הָאָדָם אֲבָל עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה לֹא יָבִיא כְּלָל. יא אֵין מְבִיאִין עֵצִים לֹא בְּחֶבֶל וְלֹא בְּקֻפָּה וְלֹא בְּמַחְצֶלֶת, אֲבָל מֵבִיא בְּמִטְפַּחַת וּבְחֵיקוֹ.

באר היטב - סימן תקי - כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזה מהם מותרים על ידי שנוי,

א א מלילות וכו'. ויש מחמירין למלול בשינוי בראשי אצבעותיו כמ''ש סי' שי''ט סעיף ו'. הר''ן וט''ז מיקל: ב קטניות. היינו השרביטין ומוציא הזרע. וכתב היש''ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה: ב ג בו ביום. אפילו אינו רוצה לאכול לאלתר דבשבת חייב חטאת כמ''ש סי' שי''ט אפ''ה שרי בי''ט עמ''א: ד ובטנים. וט''ז ומ''א כתבו דאין חילוק בין אלו לשאר פסולת ע''ש: ג ה מסננים. דוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול. מ''א: ו ממתקין. וע''י שינוי שרי אם היה טרוד בעי''ט. ב''ח מ''א ע''ש: ז מתכת. דאינו שורף וליכא כיבוי ועססי' של''ד. ונ''ל מה''ט מותר ליתן השפוד מלובן לתוך משקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום. מ''א: ד ח ואח''כ. אחר שנתן בה רמונים: ה ט מעמידין. פי' שנותן לתוכו קיבה: י חמאה. אפי' ע''י עכו''ם אסור. ריב''ש. וט''ז מיקל ע''י עכו''ם אם צריך לכך משום שמחת י''ט ע''ש. וכ' המ''א ונ''ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ''י או רא''ם אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ''ש סי' שי''ט סעיף ד'. ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום ואם אין צריך לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע''י עכו''ם וכמ''ש סי' ש''ז סעיף ה': ו יא הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזין במספרים שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום: ז יב ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן: י יג בגד. עיין סי' ש''כ סעיף ו': יד אורחים. אפי' מאותה עיר מ''א. ועיין סי' של''ג סס''א:

מגן אברהם תק״י - סימן תקי - כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזה מהם מותרים על ידי שנוי,

א׳ מוללין כו'. ויש מחמירין למלול בשינוי בראשי אצבעותיו כמ"ש סי' שי"ט ס"ו (הר"ן): ב׳ אם רוצה כו'. קשה מאי קמ"ל דאפי' הכנה בעלמא אסור להכין מי"ט לחבירו כ"ש ברירה לכן נ"ל דצ"ל אפי' רוצה לאוכלו בו ביום וה"פ פשיטא כשרוצה לאכלו לאלתר דשרי אלא אפי' רוצה לאוכלו לאחר זמן בו ביום דבשבת חייב חטאת עסי' שי"ט אפ"ה שרי בי"ט דלא כרשב"א דאוסר לברור לבו ביום וכ"ה בהדיא במ"מ פ"ג ועבסי' תק"ו ס"ב: ג׳ טורח יותר. כגון שהפסולת הוא דק מאוד ויש טורח ליקח אותו בידו: ד׳ ולוזים וכו'. צ"ע דהטו' כ"כ לשיטתו שכ' אם הפסולת מרובה אסור לטלטלו וע"ז כ' דלוזים שרי לטלטל אבל הש"ע פסק כהרמב"ם דלעולם שרי לטלטלם אלא שיש חילוק בברירה וא"כ מ"ש לוזים ובטנים משאר מינים דהא אפי' בשני מיני אוכלין שייך ברירה כמ"ש סי' שי"ט וביש"ש כתב וז"ל אכן נראה דאינו דומה לבורר אוכל מאוכל דהיינו משום שהם ב' מיני' או פסול' ואוכל אבל הכא מין א' הוא ואין שם פסולת עליו ובאיזה ענין שמתקן האוכל מתוך השומר תיקון אוכל בעלמא הוא ואין שם מלאכה עליו עכ"ל, וצ"ע דהא כ' הב"י ססי' שכ"א בשם הירוש' הקולף שומים ובצלים הוי בורר וע"ק כיון דחיישינן לטירחא למה לא נחשב גבי לוזים לטורח לכן נ"ל דגם בלוזים יברור באיזה ענין שקל יותר לברור, כ' יש"ש דאסור להניח קטניות או שאר זרעונים במים שיציף הפסולת למעלה או שיפול העפר למטה וכ"מ דעת הרב"י מדהשמיטו בש"ע: ה׳ אין מסננין. דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו ובורר ממש לא הוי דגם הפסולת ראוי לאכילה (תו') ודוקא כשהיה אפשר לעשותו מאתמול עס"ד: ו׳ בגחלת. דהוי כיבוי ואין זה צורך אוכל נפש ממש ובגמ' פריך מ"ש מבישרא אגומרא שמות' אף על גב שאפשר לצלותו בשפוד ומשני התם ליכא כבוי שסופו מבעיר והבער' נמי ליכא שמיירי שצלאוהו במדורה שעשה לצורך הבישול ולכן שרי זהו שיטת הרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורש"י פי' כיון שחרדל אפשר לעשותו מאתמול שדרך למתק הרבה בבת א' אסור לעשותו בי"ט וכ' הב"ח אם היה טרוד בעי"ט ולא היה יכול לעשותו מותר לעשותו בי"ט מיהו בסי' תק"ד ס"א משמע דאסו' דהא סתם מתני' הוא דאין דכין מלח בי"ט ואפשר דה"נ קאמר דשרי ע"י שינוי: ז׳ מתכת מותר. דאינו שורף וליכא כיבוי ועססי' של"ד ונ"ל דמה"ט מותר ליתן שפוד מלובן לתוך המשקה כדי שיתחמץ אם ראוי לשתותו בו ביום: ח׳ אין תולין. דהוי כעובדא דחול: ט׳ לסנן. ודוקא אם היה עושיהו מאתמול לא היה כ"כ טוב וחזק דאלת"ה אסור משום בורר כמ"ש ס"ג (תוס'): י׳ ליתן. ונותן בה רימונים אבל כשאינו נותן בה רימונים מוכחא מילתא שעושה משום שמרים (גמ'): י״א גבינה. דמגבן הוי כבונה ואפשר לעשותו מאתמול שהגבינה ישנה טובה מן החדשה, ונ"ל דעיקר הטעם מפני שדרך לעשותו לימים הרבה הוי עובדא דחול וכמ"ש סי' תק"ד ולהכי פריך בגמ' מ"ש מלישה ולא פריך מ"ש מבישול אלא מפני שלישה נמי דרך לעשות פת לימים הרבה ומשני כיון דפת חמה טובה יותר שרי וכ"מ סי' תצ"ה סס"א: י״ב ואין מעמידין. פי' שנותן לתוכו קיבה דהוי בורר וב"ש כתב דאין להחמיר לאחרים בזה ואין לסמוך עליו נגד כל הני רבואתא: י״ג דאין עושין חמאה. ואף על גב שחמא' בת יומא מעלי מ"מ הוי בורר וטורח גדול הוא ואסור אפי' ע"י עכו"ם (שם בריב"ש) ונ"ל דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורין סמעטנ"י אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחלב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סי"ד ודוקא שצריך לאוכלו בו ביום ואם א"צ לו רק שחושש שיפסיד ויתקלקל מותר לעשותו ע"י עכו"ם וכמ"ש סימן ש"ז ס"ה: י״ד אין גוזזין. דמאן דחזי סבר שחתכו היום מן המחובר: ט״ו שרי בכל ענין. אפי' טובא כמ"ש סי' תקכ"א וכתבו התוס' דעדיף לישא הרבה ביחד כדי למעט בהילוך ונ"ל דכ"ע מודים בזה דלא כהרב"י שכתב בסי' שכ"ג ס"ה מחלוקת בזה ומ"ש הטור למעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי רבים: ט״ז יפרוש עליהן בגד. ומיירי ביין דלא גזרינן שמא יסחוט (תוס' והרז"ה) ואף על גב שמשמע בר"ן דאף ביין אסור ולא שרי אלא בפירות נ"ל דשרי ביין דלא שייך כיבוס בו דהוי דרך ליכלוך יש"ש וע' סי' שי"ט ס"י וסי' ש"ך סט"ו דבגד העשוי לפרוס עליו אפי' במים שרי: אמרי' בגמ' נכסי' בנכתמא זמנין דנפיל ואתי לאתויי וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים (יש"ש) ולי צ"ע מה בכך אם ישאנו הלא הוצאה מותרת בי"ט ובפרט בכלי הצריך לו לכן נ"ל דהגי' הנכונה כדאיתא בשבת דף קמ"ח נכסי' בנכתמא זימנין דמפסיק ואתי למקטריה ופרש"י מתוך שאתה מצריכו כיסוי קטר ליה בכד וזמנין דמפסיק ואתי למקטריה והוא קשר של קיימא משמע בהדיא דעכשיו דא"צ כיסוי מותר לשאת בכיסוי שאם יפסיק יניחנו כך ולא יקשרנו ולכן השמיטוהו הפוסקים כנ"ל ברור: י״ז אורחים. אפי' מאותה העיר:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תק״י

א׳ מוללין מלילות. פי' שבידו ימלול החטים כשהם רכים דהוה דש כלאחר יד ומפרכין קטניות היינו השרביטין ומוציא הזרע ובשבת צריך שינוי במלילה כמ"ש סי' שי"ט בי"ט לא גזרו. אבל לא בטבל' דמיחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה: ב׳ בד"א כשהאוכל מרובה כו'. אז בורר כדרכו לזרוק הפסולת אבל אם היה הפסולת מרובה כו' בטור כתוב בזה דאסור אפי' לטלטלו שהאוכל בטל ברוב הפסולת כדפרכי' בגמ' אוכל מרובה מי איכא מאן דשרי פי' אפי' לטלטל ע"כ צריך שיהיה עכ"פ אוכל מרוב' ואז בטורח תליא מלתא דאם יש טורח בברירת הפסולת יותר מן ברירת האוכל דהיינו שהפסולת הוא דק אז לא יברור הפסולת אלא האוכל אבל כאן הוא ל' הרמב"ם דאף ברוב פסולת שרי לברור האוכל ובשני פעמים מצינו בורר אוכל א' אם אוכל מועט והשני אפי' באוכל מרובה כגון שהפוסלת דק וטירחתו מרוב' ולד"ה אם האוכל והפסולת שוין בכמותן ובטירחתן בורר כדרכו דהיינו זורק הפסולת אלא דנראה דהרשות לברור איזה שרוצה אבל אם כמות הפסולת והאוכל שוין והאוכל הוא דק אז אסור לברור האוכל כמו שיש איסור לברור הפסולת אם הוא דק ובכ"מ מיישב הגמ' אליבא דהרמב"ם במה דפרכי' פסולת מרובה מי איכא מאן דשרי ה"ק פשיטא דצריך לברור האוכל: ג׳ לא מקרי פסולת כיון דאורחייהו כו'. הג"ה זו שלא בדקדוק דאע"ג דבאשר"י כתוב ג"כ כל' זה מ"מ אין פי' דלא יהיו פסולת כלל דודאי קרוים הקליפות פסולת אלא דהטור כ' לפי שטתו דבפסולת מרובה אסור לטלטל משום דהאוכל בטל ברוב והוה ככולו פסולת ע"ז כ' דבלוזים ובטנים מותר עכ"פ בטלטול ולא בטיל האוכל וצריך לברור האוכל דוקא כ"כ הטו' בהדיא כאן ובסי' שי"ט דלא מקרי פסולת מרובה אבל עכ"פ פסולת מקרי. וכאן בש"ע שפסק כדברי הרמב"ם דגם בשאר פסולת לא בטיל אוכל ברוב הפסולת אין חילוק בין לוזים ובטנים לשאר פסולת כלל ואגב ריהט' לא דק רמ"א בזה. שוב ראיתי דגם רש"ל הלך אחר ל' הרא"ש וכ' דאין עליו שם פסולת לגמרי ונתן לו מעלה אפי' טפי מאוכל מתוך אוכל ובאיזה ענין שרוצה לתקנו מות' ואין לזה שום סבר' דכיון דבטירחא תליא מילתא ודאי צריך שיברור מה שיש טירחא מועטת. כתב ה' המגיד פ"ג שהרשב"א כתב כל שבשבת חייב חטאת אסור בי"ט ולמדו מדאסרו בנפה וכברה ומזה יצא לו שאסור לברור בי"ט כ"א לאכול מיד ולא להניח לבו ביום כמו בשבת סימן שי"ט וכן בשני מיני אוכלין וכבודו במקומו מונח שהרי ברירת פסולת מאוכל אפי' ביד חייב חטאת ובי"ט מותר ולא אסרו נפה וכברה אלא דמחזי כבורר לימים רבים וכן פרש"י וזהו שלא הזכירו בי"ט כלל שיהא בורר לאלתר אלא דינו כאופה ומבשל דמותר לבו ביום ע"כ. וק"ל דשאני מבשל שא"א מעי"ט דמפיג טעמו משא"כ בבורר שאפשר מעי"ט ואע"פ שבאוכל נפש עצמו מותר אפי' ביכול לעשות בעי"ט היינו מן התורה אבל מדרבנן אסור כמ"ש הר"ן מביאו ב"י סי' תק"ו אההיא דאין שונין קמח פרש"י דאפשר מאתמול וכ' הר"ן פי' לפי' ומתס' מדרבנן דאלו מדאוריית' לא מפלגי' באוכל נפש עצמו בין אפשר ללא אפשר וגם תמוה לי מ"ש ה"ה מדלא זכרו בי"ט שלא יברור רק לאכול לאלתר ועוד מדהתירו לברור בי"ט פסולת מתוך אוכל מה שאסור בשבת בחדא מלתא נדחו הני תרי הוכחות דהיינו שהפוסקים לא כתבו דין איסור הברירה ביו"ט שסמכו על מה שהוזכרו בשבת מסתמא כן הוא בי"ט כל שהיה אפשר מעי"ט וא"כ כשהתירו כאן ליקח הפסולת מאוכל היינו לאכול לאלתר כדינו בשבת ובזה חילקו בין פסולת מרובה או איפכא וכ"מ מההיא דבסמוך אין מסננין החרדל במסננת ופרש"י דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו וראייה עוד מדברי מהרי"ל שזכרתי רסי' תצ"ה דבורר אסור בי"ט. ורש"ל כ' פ"ק דביצה סי' מ"ב על דברי מהרי"ל. ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפיו הלא ב"ה מתירין ברירה בי"ט אלא שיש ליזהר לכתחלה למעט בטירח' וא"כ טוב ליקח הפירורין הגדולים של מצה שממעט בטירח' עכ"ל ונעלם ממנו דעת הרשב"א שכ' בהדיא דבורר אסור בי"ט אלא שה' המגיד חולק עליו. וע"כ נלע"ד דברי רשב"א עיקר ומ"מ הקושיא שהקשתי בסי' תק"ו על דברי הכל בו בפי' דברי הראב"ד מכח דברי ה' המגיד דכאן היא ק' אפי' לרשב"א דכאן דהא התם קאי אנפל צרור היום וא"כ הוה א"א מעי"ט ולמה נאסר שם שונין הקמח כיון שא"א בע"א ודאי מותר כמו מבשל ע"ש: ד׳ אין מסננין. כתבתי לפני זה טעמו: ה׳ בגחלת של עץ. בגמ' פרכינן מ"ש מבישר' אגומרי דשרי ומשנינן הא איכא כיבוי הא ליכא כיבוי פי' משום כיבוי הגחלת אבל בשל מתכת לא שייך כיבוי דלא נעשה פחם. והקשה בעל המאור ע"ז דהא כל כבוי שהוא לצורך אוכל נפש מות' דמה לי הבערה ומה לי כבוי אלא גרסי' הא דאפשר הא דלא אפש' פי' דחרדל אינו אלא למפונקים ואינו שוה לכל אדם ודחה הרמב"ן דבריו דודאי צריך ושוה הוא לכל אדם וקושייתו של בעל המאור תי' הוא דמיתוק החרדל תיקון הוא ואינו בכלל אפייה ובישול אלא כטחינת החטים וכענין שאמרו באבות הכל צריכין תיקון חרדל צריך למתוק חטים צריך לטחון אפי' אדם צריך תיקון ומפני כך אסרוהו ע"כ ולא ירדתי לסוף דעתו דאם תדמה אותו לטחינת חטין גם האפייה הוא תיקון ואפי' טפי מטחינת חטים וא"כ מ"ש מיתוק החרדל ובאמת טחינת החטים אין האיסור משום תיקון אלא כמ"ש רסי' תצ"ה וקושי' בעל המאו' נ"ל דהאמת היא כגירסתו הא דאפש' אלא דהפי' הוא בדרך זה דהיינו שהמיתוק החרדל היה לעשותו מעי"ט משא"כ בישרא אגומרי דהוי מפיג טעם וכן מבואר בב"י סי' תקי"א: ו׳ אין עושין גבינה. מפ' בגמ' דגבינה מעלי טפי יבשה מלחה וא"כ ה"ל לגבן קודם י"ט: ז׳ דאין עושין חמאה מן החלב. הטעם בריב"ש משום בורר וכת' שראוי לאסור אפי' ע"י עכו"ם דאמירה לעכו"ם שבות ואפי' בדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן עכ"ל ולפי מה דקי"ל בסי' שמ"ב דב"ה לא גזרו עליו משום שבות כיון שאין איסורו אלא מדרבנן והוא שיש בו קצת מצוה ה"נ היה להתיר אם צריך לכך משום שמחת י"ט והיה להתיר ע"י עכו"ם: ח׳ אין גוזזין הירק. פי' התלוש שיש בו ראשי עלין נרקבין אין גוזזים בתספורת שלהם דמאן דחזי סבר שליקטן היום: ט׳ קונדס ועכביות. הן מיני ירקות שיש טורח בתיקונן: י׳ ויש מחמירין. נראה טעמם דאע"ג דא"א מעי"ט מ"מ כיון שאפשר למלוח כל חתיכה בפ"ע יעשה כן ובמהרי"ל כתוב אם מלח כל חתיכה בפ"ע מותר להשהות' במלח ואח"כ יאכל כ"ה בא"ז אבל הוא נהג שלא לשהות במלח בי"ט ולא בשבת אך מטבל ואוכל מיד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תק״י

תק״י:א׳של״ג א׳ (ס"ק א) מוללים כו'. וי"מ כו' כמ"ש סי' שי"ט כו' דע דבביצה דף י"ב ע"ב אמר רבא מוללים מלילות ומפרכים קטניות בי"ט. ובתר הכי הובא ברייתא המולל מלילות מע"ש למחר מנפח מיד ליד. ובדף י"ג ע"ב איתא אמר אביי כיצד מולל ופליגי אמוראי ולכ"ע בעי שינוי אלא דפליגי כיצד יהיה שינוי. ונחלקו הפוסקים על מאי קאי הא דאמר הש"ס כיצד מולל. התוס' והעומדים בשיטתם סוברים דקאי על י"ט וכן דעת הר"ן דאע"פ דאמרי' דבי"ט מותר למלול מ"מ שינוי בעי. וא"כ בשבת דקתני המולל מלילות מע"ש כו' משמע דבשבת אסור היינו אפילו ע"י שינוי. אבל הרי"ף והרא"ש ורמב"ם ס"ל דהאי כיצד מולל על שבת קאי דאע"ג דבשבת אסור למלול מ"מ ע"י שינוי שרי. ולדידהו ע"כ בי"ט אפילו שינוי א"צ ופסק הרב"י בש"ע סי' שט"ו כהרי"ף ורא"ש ורמב"ם דע"י שינוי אפילו בשבת שרי. ולכן כ' פה דבי"ט אפילו בלי שינוי מותר. אבל רמ"א כתב בסי' שט"ו ויש מחמירים ואוסרים בשבת אפילו ע"י שינוי ולדידהו ע"כ צ"ל הא דאמרי' כיצד מולל על י"ט קאי כנ"ל וא"כ בי"ט לא הותר כ"א ע"י שינוי וזה כוונת מ"א. ורמ"א שלא הגיה כאן די"מ כיצד מצריכים שינוי היינו משום דאינו מבואר במחבר להדיא דמותר אפילו בלי שינוי וסמך רמ"א עמ"ש בסי' שט"ו: תק״י:א׳של״ד א׳ (ס"ק ב) אם כו' קשה מאי קמ"ל כו' דלפי מובן הפשוט ולפי גרסתינו רמ"א בא להחמיר והתנה דבעינן דוקא שרוצה לאכלו בו ביום אבל לצורך מחר אסור וע"ז הקשה מ"א פשיטא: ב׳ לכן נ"ל דצ"ל אפילו כו' ואם כן אתי רמ"א להקל: ג׳ דלא כרשב"א. דהמ"מ בפ"ג מהל' י"ט כ' בשם הרשב"א הטעם שאסרו בי"ט בנפה וכברה מפני שיש בענין זה בשבת חיוב חטאת לא רצו להתירה בי"ט וכ' וז"ל ומתוך הטעם הזה יצא לו שכל מה שיש בשבת חיוב חטאת כגון בורר שלא לאכול לאלתר אלא להניח לבו ביום אפילו ביו"ט אסור. והוא נחלק עליו ואומר שאין חילוק בי"ט בין בורר לאלתר לבורר לבו ביום. ודינו כאופה ומבשל שמותר בכל ענין עכ"ל וכ"פ רמ"א פה דלא כרשב"א. ומה שאסרו בנפה וכברה פירש"י דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר. שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה עכ"ל: ד׳ ועסי' תק"ו ס"ב דרמ"א הביא שם בשם הרשב"א דמותר ליטול בידו צרור מן הקמח אע"ג דהוי בורר. וצ"ל דרשב"א לשיטתיה דמיירי דצריך לקמח לאלתר אבל למאי דפסק רמ"א פה דלא כרשב"א א"כ גם בצרור לעיל מותר אפילו צריך לו בו ביום ולא לאלתר מ"מ מותר: תק״י:א׳של״ה א׳ (ס"ק ג) טורח כו' שהפסולת הוא דק כו' ומה"ט כ' ט"ז דאם האוכל והפסולת שוין בכמות והאוכל דק ויש בו טירחא יותר צריך לברור דוקא הפסולת ע"ש: תק״י:א׳של״ו א׳ (ס"ק ד) לוזים כו' אסור לטלטלו דהא כל המועט בטל לגבי פסולת המרובה והוי כאילו הכל פסולת ולכן גם האוכל אסור לטלטל: ב׳ ועז"כ דלוזים שרי כיון דאורחייהו בהכי אין על הקליפה שם פסולת דליבטל האוכל לגבייהו ומותר לטלטלן. אבל באיזה ענין יברור מזה לא דיבר הטור. דהא אפילו בשני מיני אוכלים כו' וא"כ אפילו תימא שאין על הקליפות שם פסולת ואפילו תאמר שיש עליהן שם אוכל עכ"פ שני מינים הם וגרע משני מינים. ויש בהן ברירה: ג׳ וביש"ש כתב כו' ובזה ממילא יתיישב קושית מ"א דהכא עדיף משני מינים דהוי מין א' הלוזים עם הקליפות: ד׳ הקולף שומים כו' הוי בורר כשמברר השומים מתוך הקליפות מבואר דלא כיש"ש אלא דבאוכל וקליפות שייך ברירה: ה׳ ל"ל נחשב כו' לטורח. ר"ל אפ"ת שאין בהם משום ברירה מ"מ צריך למעט בטרחא ולברור דוקא אותו שטירחתו מעוטה: ו׳ שיציף הפסולת דהיינו אם הפסולת קל כמו קש: ז׳ העפר למעה כי מצד כובד העפר נשקע למטה והאוכל נשאר למעלה: ח׳ מדהשמיטו בש"ע. ר"ל בגמ' איתא דרשב"ג מתיר בכה"ג. וכת' הרב"י מדלא הזכירו הפוסקים היתר זה ע"כ ס"ל דת"ק פליג על רשב"ג וקי"ל כת"ק דאסור. ולכן לא הצריכו להזכיר הדין דכן הוא הסברא חיצונה לאסור וכן יש לדייק מדברי הרב"י בש"ע מדלא הזכיר ההיתר ע"כ ס"ל דאסור: תק״י:א׳של״ז א׳ (ס"ק ה) אין כו' ובורר ממש כו' דגם הש"ס אמר לשון זה דמחזי כבורר ולכן דייקו התוס' דבורר ממש לא הוי: ב׳ מאתמול כו' עיין סעיף ד' במ"א ס"ק ט' שם מבואר ראיה לדין זה: תק״י:א׳של״ח א׳ (ס"ק ו) בגחלת כו' ואין זה צורך א"נ. ר"ל דאפשר לאכלו בלי מיתוק גחלת: ב׳ אע"ג שאפשר לצלותו בשפוד. ואז לא יהיה מכבה. ואם כן מה שצילהו על גחלת ומכבה אין זה צורך אוכל נפש: ג׳ שסופו מבעיר. ר"ל אף ע"ג שתחלה כשמניח הבשר ע"ג גחלים מכבה הגחלים מ"מ סופן מבעירים הגחלים מצד עצמן ואין ע"ז שם מכבה: ד׳ והבערה נמי ליכא שצולהו במדורה כו': ה׳ וכן העתיק הב"ח. אולם לא הבנתי דבריהם דמ"ש והבערה נמי לא הוי ע"כ אין כוונתם מה שסופו מבעיר אחר הכיבוי. ע"ז כתב הר"ן וכן במלחמות כיון שאין כאן כיבוי גם הבערה ליכא. דה"ל כאלו לא נכבה מעולם. וגם ע"ז לא מהני מ"ש שהמדורה נעשה לצורך בישול אלא ע"כ נתכוין בתחלת הבערה קודם שהניח הבשר עליהן ולזה כ' דמיירי שעשה המדורה לצורך בישול. ואני לא הבנתי למה לא יהיה מותר לעשות מדורה לצורך לצלות ע"ג גחלים דהא אוכל נפש ממש הוי ומה לי שעושה מדורה לצורך בישול או לצורך צלייה. וע"כ לא כתבו דלא הוי צורך א"נ. אלא משום שיכול לצלותו בשפוד והא גם אם היה צולהו בשפוד היה צריך לעשות מדורה אלא דס"ד דאסור לצלות ע"ג גחלים משום דמכבה והאי כיבוי אינו צורך א"נ דהא יכול לצלות בשפוד. וע"ז משני הש"ס דאינו מכבה כיון דסופו. מבעיר. ואי דע"י שצילהו על גחלים צריך להוסיף הבערה יתירה מאלו היה צולהו בשפוד. דהיינו מה שסופו להבעיר אחר הכביה. לזה כ' הרמב"ן ור"ן כיון דכיבוי אין כאן גם הבערה אין כאן כנ"ל. אבל לאסור לעשות מדורה לכתחלה לצורך לצלות ע"ג גחלים לא ידעתי טעם ומ"ש בשם רמב"ן דמיירי במדורה שעשה לצורך בישול. לא על בשרא אגומרי כ' כן כי אם על עישון פירות המוזכר בסי' תקי"א סעיף ד'. ובא לדחות פי' בעל המאור שהיה גורס כגרסת רש"י דמשני הש"ס על קו' מ"ש מבשר' אגומרי. ומשני התם לא אפשר ר"ל בבשרא אגומרי לא אפשר כי הוא המובחר שבצלי והוי כאלו א"א בענין אחר. והוי צורך א"נ. משא"כ במיתוק חרדל אפשר. ר"ל אפשר בלי מיתוק וא"כ ס"ל לבעל המאור דבשרא אגומרי הוי צורך א"נ וזה בא הרמב"ן לדחות דע"כ בשרא אגומרי גם כן לא מיקרי צורך א"נ ממש דאפשר לצלותו בשפוד אלא דהיתר ע"ב גחלים דאין כאן כיבוי וכגירסת הרי"ף. וא' מראיית הרמב"ן מדאמרינן בביצה דף כ"ב ע"ב לעשן פירות רב אמר אסור מפני שמכבה וסופו מבעיר ואיכא שני מלאכות וס"ל דלא מיקרי א"נ ושמואל אמר מותר דהוי א"נ. א"ר יודא ע"ג גחלת אסור. על גבי חרס מותר. דע"ג חרס ליכא כיבוי והבערת את הבשמים ליכא דהוי הבערה כלאחר יד וליכא כ"א איסורא דרבנן. רבא אמר אפילו ע"ג גחלת נמי מותר מידי דהוי אבשר' אגומרי דג"כ מכבה ומבעיר ומוליד ריח ואפ"ה שרי. ומוה הוכיח הרמב"ן דע"כ בשרא אגומרי לא הוי צורך אוכל נפש דאפשר לצלותו בשפוד כנ"ל. וז"ל בסוף דבריו ועוד כי דייקת לא ה"ל למימר אפילו ע"ג גחלת מותר. דהא מאן דאוסר ע"ג גחלת ושרי ע"ג חרס ודאי לא שרי למיעבד ליה מדורה בפני עצמו דהא סבר דלאו א"נ ולא צורך א"נ הוי. וכיון שכן. רבא דאוסיף למשרי משום אוכל נפש לא מבע"ל למימר אפילו ע"ג גחלת מותר. דמשמע דהתירו דרבא ע"ג גחלת מעין התירו דר' יהודה ע"ג חרס שלא לעשות לו מדורה בפני עצמו אלא הוי ליה לו' רבא אמר צורך אוכל נפש הוא כו' אלא ודאי ה"ק אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש ממש. מותר להניח ע"ג אש הדולק לקדרה לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן כו' מידי דהוי אבשר' אגומרי דכלהו איתנהו ביה ושרי אף על גב דלאו א"נ הוא כו' עכ"ל. מזה הוכיח דלא כבעל המאור דע"כ בשר' אגומרי לאו צורך א"נ הוא דאל"כ מאי ראיה מייתי רבא להתיר עישון פירות ע"ג גחלים מבשר' אגומרי. שאני בשר' אגומרי דהוי צורך אוכל נפש משא"כ עישון פירות דלא הוי צורך א"נ ומה"ט אסור לעשות מדורה בפני עצמה לצורך עישון פירות כנ"ל א"ו דגם בבשר' אגומרי לא הוי צורך א"נ ממש. דאפשר לתלותו בשפוד וכנ"ל הרי דהרמב"ן לא אסר לעשות מדורה בפ"ע כ"א בעישון פירות אבל בבשר' אגומרי לא מצינו לרמב"ן מידי. ומסברא דודאי מותר לעשות מדורה לצורך בשר' אגומרי כנ"ל: ו׳ וכ' הב"ח כו'. דהא סתם מתני' כו' ולא חלקו המשנה דאם הי' טרוד מעי"ט דא"צ לשנות בדיכת מלח. אע"כ כיון דאינו מפיג טעם וכל הקדרות צריכות מלח היה לו לעשות מעי"ט ואפילו היה טרוד מעי"ט לא חלקו חכמים: ז׳ ואפשר דה"נ קאמר כו' ואף על גב דבמלח אפילו לא היה טרוד בעי"ט מותר לדוך בי"ט ע"י שינוי צ"ל דהכא בחרדל גרע ממלח אולם לא ידעתי על מה העתיק דברי הב"ח דהא הב"ח לא התיר אלא לפי' רש"י דס"ל הטעם דה"ל לעשות מעיו"ט לכן בהיה טרוד מעי"ט מותר. וכתב הב"ח גופיה דלדעת בעל המאור שכ' הטעם לאסור משום דאפשר בלי מיתוק וכמ"ש לעיל אפילו היה טרוד אסור וסיים ולכן יש להחמיר. וכ' לדעת הרי"ף דהטעם משום דמכבה ולא הוי לצורך א"נ. ג"כ ראוי לאסור אפילו היה טרוד מעי"ט. ואפשר מ"א אזיל לשיטתיה לעיל סי' תק"ז ס"ק ט' שכתב דהרב"י ס"ל כפירש"י ע"ש. אולם בסי' תקי"א ס"ק י' העתיק על דברי ש"ע שטת הרי"ף ע"ש: תק״י:א׳של״ט א׳ (ס"ק ז) מתכת כו' וליכא כיבוי כו' ואע"ג דמ"מ איסור דרבנן איכא מ"מ סותר משום שמחת יו"ט. ולפ"ז כ' בס' חמד משה דיותר יש להתיר ע"י אבנים מלובנים דלית בהו איסור מכבה כלל והיינו לפ"ד מ"א בר"ס תק"ח. אבל לפי גרסתינו ר"ס תק"ח אין מלבנים האבנים. א"כ באבנים האיסור משום חיסום: תק״י:א׳שמ״א א׳ (ס"ק ט) לסנן כו' כמ"ש ס"ג דהתו' הקשו מ"ש דהכא מותר ליתן לתוך משמרת התלויה לסנן ולסנן החרדל אסור ותי' דכאן מיירי אם היה עושהו מאתמול כו' וא"כ ע"כ צ"ל בסעיף ג' אי הי' מסנן החרדל מעי"ט הי' טוב כאלו עשאו בי"ט ולכך אסור ולזה נתכוון מ"א בס"ק ה' במ"ש ודוקא כשהיה אפשר כו': תק״י:א׳שמ״ג א׳ (ס"ק יא) גבינה כו' ונ"ל דעיקר הטעם כו' היינו משום דא"נ עצמו מותר אפילו היה אפשר לעשות מאתמול (רק לדעת י"מ שהביא רמ"א סי' תצ"ה צריך קצת שינוי אם היה אפשר לעשות מעי"ט ולא היה מפיג טעס כלל). ולהכי פריך מאי שנא מלישה כו'. במס' שבת דף קל"ד ע"א פריך על מה שאסרו לעשות גבינות בי"ט מ"ש מלישה דשרי. ומשני פת חמה טובה יותר ולא היה אפשר לעשות מעי"ט אבל גבינה אדרבה ישנה טובה יותר וה"מ לעשות מעיו"ט. ובספר ח"מ הקשה ע"ד מ"א דא"כ גם לפי תי' מ"א דמה"ט לא פריך מבישול דלא נעשה לימים מרובים משא"כ גיבון נעשה לימים מרובים. מ"מ המ"ל מ"ש מאפיי' דגם כן נעשה לימים מרובים ואפ"ה שרי אע"כ צ"ל ליישב קושית מ"א כמ"ש רש"י וז"ל מ"ש מלישה שלשין פת ביו"ט והאי נמי ללישה דמיא עכ"ל רש"י דלענ"ד אין כוונת מ"א בקושייתו למה פריך מלישה ולא פריך מבישול. דמאי עדיפות להקשות מבישול ממאי דמקשה מלישה. ואי הוי פריך מבישול המ"ל להיפך למה פריך מבישול לפרוך מלישה. אלא כוונת מ"א למה פרט המקשן לישה משאר מלאכות א"נ. ונקט מ"א לדוגמא בישול וה"ה שאר מלאכות הנעשים בא"נ. ומאי אולמא דלישה משאר מלאכות אוכל נפש וה"ל להקשות דרך כלל מ"ש מכל מלאכות שהותרו לצורך א"נ. אלא ודאי דעיקר הטעם באיסור הגיבון משום דנעשה לימים מרובים ודומיא דהכי לישה נעשה ג"כ לימים מרובים משא"כ בישול וה"ה דהמ"ל מ"ש מאפייה. אלא עכ"פ א"א להקשות דרך כלל מ"ש משאר מלאכות הנעשים באוכל נפש דיש הרבה מלאכות שאינן נעשים לימים מרובים ואינו דומה לגיבון. והוצרך לפרט מ"ש ממלאכה הנעשה לימים מרובים ונקט מ"ש מלישה. וה"ה דהמ"ל מ"ש מאפיי' אלא דדא ודא אחת היא. כיון דעכ"פ צריך לפרוט מלאכה אין עדיפות באפי' להקשות ממנה ממה דמקשה מ"ש מלישה. וכן מ"ש רש"י והאי נמי ללישה דמיא אין הכוונה שבגיבון עושין מעשה לישה אלא גם כן כוונתו כמ"ש מ"א דדומה ללישה שנעשה לימים רבים. ובלא"ה הביא הרב"י פוסקים דס"ל דאין בגיבון איסור תורה ע"ש: תק״י:א׳שמ״ה א׳ (ס"ק יג) דאין עושים כו' ונ"ל דמותר לקלוט כו' דהריב"ש אוסר עשיית חמאה מתרי טעמי מצד איסור בורר וגם משום דהוא טורח גדול וא"כ בקליטת השומן הצף אזיל טעם דאיכא טורח דבזה אין טרחתו מרובה. ומצד איסור בורר כ' שלבסוף יניח קצת עם החלב דכה"ג ליכא משום בורר כיון דבשע' שלוקח שומן אין הפסולת דהיינו החלב ניכר וכמ"ש סי' שי"ט סעיף י"ד וע"ש במ"א: ב׳ אך לענ"ד הא דמצריך וכשמגיע סמוך לחלב כו' היינו בשבת שהזכיר לפני זה. אבל בי"ט הא רמ"א פסק בסעי' ב' דלא כרשב"א דבי"ט אין איסור בורר וע"ש במ"א: ג׳ מותר לעשות ע"י גוי דהוי שבות ע"י גוי דהיינו שבות דשבות במקום הפסד: תק״י:א׳שמ״ז א׳ (ס"ק טו) שרי כו' וכתב התוס' דעדיף כו' דבר"פ המביא הקשו התוס' אהא דתנן ר"פ המביא. המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה וכמ"ש פה בש"ע. משמע דלמעט במשא עדיף אע"ג דמרבה בהילוך דצריך לילך איזה פעמים. ובשבת תנן איפכא מפנין ד' וה' קופות מפני האורחים כו' אלמא דבקופה שרי. ואדרבה מוכח שם דעדיף טפי בקופה דממעט בהילוך אע"ג דמרבה במשא. ותי' התוס' כיון דאין האיסור להוליך בקופה אלא משום דמחזי כעושה לצורך חול. ולכן התם בפ' מפנין דמיירי בשבת דאסור להוליך בחוץ משום איסור הוצאה. ומוליך בחצרו ממקום למקום דליכא חשש רואים לכן הותר בקופה. ואדרבה עדיף בקופה למעט בהילוך אבל הכא דמיירי ביו"ט דמותר להוציא ואיכא חשש רואים שיאמרו שעושה לצורך חול. לכן אסור בקופה וצריך לעשות בענין שיהי' ממעט במשא אע"ג דמרבה בהילוך. ומטעם זה כ' רמ"א דגם בי"ט אי מוליכו ממקום למקום בחצר שרי בכ"ע. דבענין זה י"ט שוה לשבת. אלא מ"ש רמ"א שרי בכ"ע משמע דברצונו תליא מלתא אי בעי מפיש במשא אי בעי מפיש בהילוך. וכיון דמשוה אי מוליכו באותו חצר לשבת הל"ל דבעינן דוקא שיוליך בקופה למעט בהלוך כדקי"ל גבי שבת. וא"ל על רמ"א הא אינו דומה לשבת. ויש לחלק ביניהם דדוקא בשבת דלא משכחת שיוציא לחוץ לכן הותר בקופה משא"כ ביו"ט כיון דמשכחת לה שיוציא לחוץ. לכן אפי' אינו מוציא לחוץ מ"מ אסור אפי' בחצר משום לא פלוג. ז"א דהא גם בשבת שיוציא לחוץ כגון במבוי המעורבת דשכיחי רבים. וכמ"ש מ"א. ולכן באמת במבוי המעורבת גם בשבת אסור בקופה ואפ"ה אי אינו מוציא לחוץ שרי. ה"ה בי"ט תלי' מלתא אי מוציא לחוץ. אלא דהמשנה נקטה בכ"מ אורחא דמלתא דבשבת ע"פ הרוב אינו מוציא לחוץ ובי"ט ע"פ הרוב מוציא לחוץ והאי היתרא ביו"ט אם אינו מוציא לחוץ דייק הרב"י מלשון רש"י ר"פ המביא. ומצאתי בתי"ט שם במשנה שכ' דאין דעת התו' כן וז"ל לדעת התוס' בי"ט אף בבית אסור כיון שיכול להוציאן לחוץ עכ"ל תי"ט. ולדידיה צ"ל האי דמבוי מעורבת בשבת כנ"ל. ונ"ל דכ"ע מודים בזה. דהיכי דאינו מוציא לחוץ עדיף לרבות במשא ולמעט בהילוך. וכמו שהוכיחו התוס' מהאי דפרק מפנין כנ"ל: ב׳ דלא כהרב"י כו'. דמדכתב הטור סי' שכ"ג לענין שבת דלמעט במשא עדיף ע"כ דחולק על התוס' הנ"ל. וכ' הרב"י שם דכן משמע קצת מדברי הר"ן ר"פ המביא די"ט ושבת שוין בזה. ומ"א ס"ל דהטור מודה לדברי התוס' אלא דמיירי במבוי מעורבת דכה"ג שבת דומה לי"ט וגם התוס' מודים בזה ודלא כתי"ט הנ"ל: תק״י:א׳שמ״ח א׳ (ס"ק טז) יפרוס כו'. ומיירי ביין כו' משום דאיכא בסחיטה תרתי איסורי חדא משום דש וחדא משום מלבן. ובנידון דהכא דהמשקין הנסחטים הולכים לאיבוד ליכא משום דש וכמ"ש מ"א סי' ש"ך ס"ק כ"ג. ואע"ג שכתב מ"א בשם הר"ן דמ"מ מדרבנן אסור משום דש היינו בסוחט ודאי אבל לא גזרינן שמא יסחוט כיון דאין הסחיטה אלא איסור דרבנן. אלא דמ"מ אסור משום מלבן לכן כתב דמיירי ביין דליכא משום מלבן: ב׳ ואע"ג שמשמע בר"ן כו'. עי' בב"י ס"ס ש"כ הביא דברי הר"ן בארוכה. ועיין בט"ז ס"ס ש"כ דמחלק בין יין לבן ליין אדום. דבגד העשוי לפרוס עליו אפי' במים שרי. דלמה ניחוש שיסחוט כיון דאין מקפיד על הבגד משום משקין הבלועים דהא עשוי לכך ואע"ג דקי"ל דבנתינת מים על הבגד אפי' אינו סוחטן חייב דשרייתו זהו כיבוסו כבר כתב מ"א סי' שי"ט ס"ק י"א דלא אמרינן שרייתו זו היא כיבוסו אלא בבגד המלוכלך אבל לא בבגד נקי. וכיון דפורסו על המשקין מסתמא הוא נקי. וא"כ לדעת המחמירים בסי' ש"ב סעיף ט' דאפילו בבגד נקי אמרינן שרייתו זהו כיבוסו גם בעשוי לכך יש לאסור במים: ג׳ אמרינן בגמ' נכסי' כו'. ר"פ המביא שאל ר"ח ב"ר לר"א הני נשי דמליין בי"ט מיא ולא משכין בשום דבר ולמה לא מחינן להו. והשיבו דא"א לשנות בשום דבר כמבואר שם. וע"ז שאל הא אפשר לשנויי נכסי' בנכתמ' פירש"י כיסוי של עץ העשוי לכדים ומשני זימנין דנפל ואתי לאתויי: ד׳ וצ"ע למה השמיטוהו הפוסקים. ר"ל דאסור לכסות הכד בכיסוי משום זימנין דנפל כו': ה׳ דעכשיו דא"צ כיסוי כו' דהא משום נפל ואתי לאתויי ל"ח דההוצאה מותרת בי"ט אלא משום דלמא מפסק ואתי לקושרו להא ל"ח אלא אם היה חייב לכסות משום שינוי. אז א"ל שמא יקשרנו כשיפסוק שלא יפול הכיסוי מן הכד. והכיסוי צריך להיות על הכד. אבל לדידן דמצד הדין א"צ כיסוי אף אם ירצה לכסותו ל"ל שמא יפסק ויקשרנו דלמה יקשרנו הלא מותר למלאות אפי' בלי כיסוי: תק״י:א׳שמ״ט א׳ (ס"ק יז) אורחים אפי' מאותו עיר. אע"ג שכתב רמ"א בסי' של"ג דאורחים מאותו העיר לא הוי סעודת מצו' מ"מ הכא כיון שכבר זימנם הותר משום כבוד הבריות:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן