סימן תקיח - דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן תקיח - דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקיח - דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב

א מִתּוֹךְ שֶׁהֻתְּרָה הוֹצָאָה לְצֹרֶךְ אֲכִילָה, הֻתְּרָה שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, כְּגוֹן א קָטָן וְלוּלָב וְסֵפֶר תּוֹרָה וְכֵלִים. { הַגָּה: הַצְּרִיכִים לוֹ קְצָת, אוֹ שֶׁמִּתְיָרֵא } ב { שֶׁלֹּא יִגְנֹבוּ אוֹ שְׁאָר פְּסֵידָא } (הַגָּהוֹת סְמַ''ק וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם), אֲבָל אֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אָסוּר. { הַגָּה: וּמֻתָּר לִשְׂחֹק } ג { בְּכַדּוּר, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אַף עַל גַּב שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא טִיּוּל בְּעָלְמָא } (תוס' וְר' יְרוּחָם); { וְאִם הִנִּיחַ עֵרוּב, מֻתָּר לְטַלְטֵל וּלְהוֹצִיא כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ תּוֹרַת כְּלִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לְצֹרֶךְ הַיּוֹם כְּלָל } (רַ''ן פ''ב דְּבֵיצָה). ב אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיא שׁוּם דָּבָר בְּיוֹם טוֹב לְצֹרֶךְ עַכּוּ''ם. { הַגָּה: אֲבָל מֻתָּר לִשְׁלֹחַ לוֹ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם, כְּגוֹן שֶׁצָּרִיךְ לְהַחֲזִיר מַשְׁכּוֹן לְעַכּוּ''ם אַלָּם, וְכַדּוֹמֶה לָזֶה } (מָרְדְּכַי ספ''ק דְּבֵיצָה וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תוס' פ''ק דִּכְתֻבּוֹת). ג לָקַח עֵץ שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְשִׁפּוּד וְצָלָה בּוֹ בָּשָׂר, אָסוּר לְטַלְטְלוֹ אַחַר כָּךְ, שֶׁאֵינוֹ כְּלִי, אֶלָּא שׁוֹמְטוֹ ד וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזֹּקוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ אֵין עָלָיו בָּשָׂר כְּלָל. { הַגָּה: וּלְצֹרֶךְ } ה { אֹכֶל נֶפֶשׁ מֻתָּר לְטַלְטֵל הַכֹּל, אֲפִלּוּ מֻקְצֶה } (רַמְבַּ''ם פ''א וּמָרְדְּכַי ר''פ בַּכֹּל מְעָרְבִין). ד מֻתָּר לְטַלְטֵל סֻלָּם שֶׁל ו שׁוֹבָךְ מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲפִלּוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; אֲבָל סֻלָּם שֶׁל עֲלִיָּה, אָסוּר בְּטִלְטוּל. ה לְהוֹצִיא גְּרָף שֶׁל רְעִי וּלְהַחֲזִירוֹ, כְּדִינוֹ בְּשַׁבָּת כָּךְ דִּינוֹ בְּיוֹם טוֹב { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש''ח } (סָעִיף ל''ה). ו בְּהֵמָה שֶׁמֵּתָה בְּיוֹם טוֹב, אִם הָיְתָה מְסֻכֶּנֶת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב הֲרֵי זֶה ז מְחַתְּכָהּ לַכְּלָבִים; וְאִם לֹא הָיְתָה מְסֻכֶּנֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, הֲרֵי זֶה מֻקְצֶה וְלֹא יְזִיזֶנָּה מִמְּקוֹמָהּ. ז מַתְחִילִין בַּעֲרֵמוֹת הַתֶּבֶן, אִם הִיא תִּבְנָא סַרְיָא (פי' סְרוּחָה) וְאִית בֵּיהּ קוֹצִים, שֶׁעוֹמֵד ח לְהַסָקָה. ח נוֹטְלִים עֵצִים ט הַסְמוּכִים לְדָפְנֵי הַסֻכָּה וּמַסִיקִין בָּהֶם. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם זָרַק } י { חֲבִילוֹת עַל הַסְּכָךְ, דְּאֵינָן בְּטֵלוֹת לְגַבֵּי הַסְּכָךְ אִם דַּעְתּוֹ לְהַסִּיקָן מֻתָּר לִטְּלָן מִשָּׁם. } ט בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּרוֹת מוּכָנִים יא וְנִפְחַת, נוֹטֵל מִמְּקוֹם הַפְּחָת.

באר היטב - סימן תקיח - דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב

א א קטן. אפי' לטייל. יש''ש הג''א מ''א: ב שלא. כגון מפתח של תיבתו סמ''ק ב''י ויש''ש אוסר אא''כ דוקא מפתח לצורך אוכל נפש או תכשיט וכן הסכים הט''ז וכתב דכל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאין שם עירוב שלא להוליך עמו רק מה דצריך קצת לאוכל נפש בו ביום אבל משום חשש גניבה לא בפרט במקום שיוכל לתת המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו דאז אסור לדברי הכל עכ''ל. ומחזורים אסור להחזירם לביתו אא''כ חושש שמא יגנבו דאז התירו סופן משום תחילתן אבל אם היו מונחים שם מימים רבים אסור להחזירם לביתו ביום טוב. וראיתי כשיוצאין לטייל חוץ לעיר מסירין הסכינים שאין בהם עוד צורך היום כל כך שאין רגילים עוד לאכול אבל בעיר חוץ לעירוב אין קפיד' כל כך כי לא תקנו חכמים ע''ח אלא בשבת שאסור להוציא כל דבר אבל ביום טוב שמותר להוציא כל דבר חוץ ממה שאין בו צורך היום כלל בעבור זה לא תקנו עירובי חצירות מהרש''ל ע''ש. וט''ז כתב עליו דודאי סכינים כל היום מיקרי צורך אוכל נפש דאי מזדמן ליה איזה פרי יאכל עמהם עיין שם: ג בכדור. וביש''ש כתב דמנהג רע הוא דאין זה שמחה וטיול לגדולים אבל לקטנים אין מוחין. ונ''ל דשאר מיני שחוק דינן כמו בשבת עיין סימן של''ח. מ''א: ג ד ומניחו. ואם רוצה לצלות בו שנית בשר מותר. ט''ז: ה אוכל. פי' כשצריך למקום השפוד להעמיד שם קדירה מותר לסלקו: ד ו שובך. דשובכו מוכיח עליו אבל שאר סולמות של בית אסור וכ''כ ביש''ש והוסיף דאפי' בבית אסור לטלטלן והמיקל בבית לא הפסיד. מ''א: ו ז מחתכה. דוקא כשהי' קשה כמ''ש סימן שכ''ד סעיף ז'. ולמאן דשרי מוקצה אפי' בריא' שמת' שרי מ''א. (אבל דעת הב''י וב''ח דבבריאה שמת' לכ''ע אסור): ז ח להסקה. ואם הוא לח אסור. ותבן שעומד למאכל בהמה או לשאר תשמיש ואין מונח באוצר שרי להסיקו. מ''א ע''ש: ח ט הסמוכים. ודוקא שסמכ' אחר שנגמר הדופן עם סככה אע''פ שסמכן לעבותה אבל אם סמכן בתחילת עשייתה כדי לעבותה או לחזקה אסור ליטלן פוסקים ועיין ט''ז: י חבילות. אבל עצים המונחים על הסכך בטילות לגבי הסכך ואסור ליטלן דהוי כסותר. מ''א: ט יא הפחת. מזה יש ללמוד דמי שיש לו לפתות טמונים בבור ופתחן עכו''ם בשבת או בי''ט דאין בהם מוקצה ומ''מ אם עשה העכו''ם לצורך ישראל אסור בכ''ש. מ''א ע''ש:

מגן אברהם תקי״ח - סימן תקיח - דיני הוצאה מרשות לרשות ביום טוב

א׳ כ' ב"י סי' תצ"ה בשם המ"מ כיון שההוצאה היא באוכל נפש עצמו שמוציאין האוכל מרשות לרשות אמרי' בו מתוך כו' אבל שאר מלאכות אף על פי שהותרה לצורך אוכל נפש לא הותרו באוכל נפש עצמו אלא במכשירין לכן לא אמרינן מתוך והבערה אף על פי שגם הוא נעשית במכשירין שהרי אין הבערה באוכל עצמו אלא בעצים מ"מ כיון שכתבה התורה בהדיא לא תבערו אש ביום השבת מכלל דבי"ט שרי לכן אמרי' מתוך ועמ"ש סי' תק"א בשם הר"ן דמשמע דהבערה הוי כמו אוכל נפש עצמו ותימה דבפסחים דף ה' אמרי' דאסור לשרוף חמץ בי"ט דרחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וכו' ע"ש א"כ ש"מ אף על גב דלאו לא תבערו לא נאמר בי"ט מ"מ אסור מלאו דלא תעשה כל מלאכה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה למה אמרי' בה מתוך וא"ל דזהו דוקא אליבא דמ"ד הבערה לחלק יצאת אבל למ"ד ללאו יצאת לא אסור בי"ט כמ"ש התוס' ולא אמרי' מתוך א"כ מאי קאמר התם ש"מ תלת ש"מ לחלק יצאת וש"מ לא אמרינן מתוך דהא חדא היא דהא בהא תלי' ועוד דדוחק לומר דב"ש וב"ה דפליגי במתוך פליגי בפלוגת' דר"י ור"נ אי ללאו יצאת או לחלק יצאת וצ"ע ואי' בגמ' דבבישול נמי אמרי' מתוך ומ"מ המבשל מי"ט לחול לוקה כיון שאין בו צורך כלל עמ"ש רסי' תקכ"ז וע' בס' כ"ה: קטן. אפי' לטייל (יש"ש הג"ח): ב׳ שלא יגנובו. כגון מפתח של תיבתו (סמ"ק ב"י) ויש"ש אוסר אא"כ הוא לצורך אכילה או לצורך קישוט, ומחזורים אסור להחזירם לביתו אא"כ חושש שמא יגנובו דאז התירו סופן משום תחלתן אבל אם היו מונחים שם מימים רבים אסור להחזירם לביתו בי"ט וראיתי כשיוצאין לטייל חוץ לעיר מסירין הסכינים שאין בהן עוד צורך היום כ"כ שאין רגילים עוד לאכול אבל בעיר חוץ לעירוב אין קפידא כ"כ דאף שאין בו צורך היום שרי כדעת התוספו' עכ"ל: ג׳ וכיוצא בהן אסור. ולוקה עליהם: ד׳ ומותר לשחוק. וביש"ש כתב דמנהג רע הוא דאין זה שמחה וטיול לגדולים אבל לקטנים אין מוחין ונ"ל דשאר מיני שחוק דינן כמו בשבת עסי' של"ח: ה׳ ואם הניח עירוב. משמע דבלא עירוב אפי' מחצר לחצר אסור להוצי' שלא לצורך: ו׳ מותר לטלטל הכל. פי' כשצריך למקום השפוד להעמיד שם קדרה מותר לסלקו ועמ"ש ססי' תק"ט: ז׳ של שובך. דשובכו מוכיח עליו אבל שאר סולמות של בית אסור וכ"כ ביש"ש והוסיף דאפי' בבית אסור לטלטלן והמיקל בבית לא הפסיד: ח׳ מסוכנת. ולמאן דשרי מוקצה אפי' בריאה שמתה שרי: ט׳ מחתכה. דוק' כשהיא קשה כמ"ש סי' שכ"ד ס"ז: י׳ תיבנ' סריא. דשוב אינו ראוי למאכל בהמה ואית ביה קוצים דאינו ראוי לגבל בהן טיט ואז אפילו מונח באוצר שרי אפילו לר"י דלא אקצי' אלא ממאכל בהמה אבל מהסקה לא אקצי' אבל עצים המונחים בחדר באוצר לימות החורף אין מתחילין בהן בי"ט לר"י דהרי אקצי' מהסק' ותבן שעומד למאכל בהמה או לשאר תשמיש ואין מונח באוצר שרי להסיקו דהא מסיקים בכלים ואוכלים עסי' תק"א כ"ז בגמ' ותו', ונ"ל דתבנ' סרי' שהוא לח אף על גב דחזי להיסק גדול אסור לטלטלו דלא שכיח היסק גדול כדאי' בב"ב דף י"ט ע"ב ול"ד לעצים לחין שמיוחדים להסקה משא"כ בתבן: י״א הסמוכים לדפני הסוכה. ודוק' שסמכם אחר שנגמר הדופן עם סככה אף ע"פ שסמכן לעבותה אבל אם סמכן בתחילת עשיית' כדי לעבותה או לחזקה אסור ליטלן (א"ז הג"א יש"ש ב"י): י״ב חבילות. אבל עצים המונחים על הסכך בטלות לגבי הסכך ואסור ליטלן דהוי כסותר: י״ג דעתו להסיקן. פי' שרוצה להסיקן עתה אבל לא בעי' שיהא דעתו עליהם מאתמול דלאו מוקצה הן עסי' תרל"ח: סוכה רעועה שנפלה, לר"ש מותר להסיק בעצים שלה ולר"י אסור ואם התנה ליטול ממנה בי"ט לכשתפול אפילו בבריאה מותר אפי' לר"י (יש"ש) וב"י פסק דלר"י ל"מ תנאי, וכן נ"ל דבשלמא לר"ש דמתיר ברעוע' הואיל ויושב ומצפ' שתפול א"כ אם התנה בהדיא אפי' בבריאה שרי אבל לר"י דאוסר ברעוע' דס"ל דכל מידי דאתקצאי ב"ה אתקצאי לכולי יומא ל"מ תנאי אפי' ברעוע' ולכן סתם הרב"י כאן ולא כ' דיני תנאי שפסק בסי' תצ"ה כר"י וצ"ע דהא במוקצ' מחמת איסור אף בשבת ק"ל כר"י ואפ"ה פסק בסי' רע"ט ס"ד דמהני תנאי בנר שכבה ואפשר דס"ל דעשוי לכבות יותר מסוכה רעועה אבל המאור כתב וז"ל סוכה רעועה מהני בה תנאי אפי' לר"י ואינה מוקצה מחמת איסור דא"נ סתר לה קודם נפילה אין בה משום סתירת אוהל כיון שהיא רעועה אלא דלכתחלה אסור דמיחזי כסותר אוהל ובבריא' ל"מ תנאי אפי' לר"ש ואם היתה רעועה ונפלה ולא התנ' בהא פליגי וקי"ל כר"י אפי' בשבת במוקצ' מחמת איסור כה"ג כמו מותר השמן שבנר עכ"ל אבל דעת הר"ן והתוס' בפ' כירה דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור וכמ"ש סי' רע"ט ס"ד ומ"מ צ"ע למאי הלכתא כתב הטור סוכה רעועה שנפלה שרי לר"ש וכ"כ היש"ש דהא אפי' בשבת לא קי"ל כר"ש במוקצ' מחמת איסור ק"ו בי"ט וכמ"ש המאור וא"ל דס"ל כיון שאין בסתירתו איסור דאורייתא לא חשיב מוקצה מחמת איסור דהא מעות שעל הכר אמרי' ג"כ מגו דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא אף על פי שאין בה אלא איסור דרבנן לכן נ"ל דאפי' להמתיר מוקצ' מ"מ מודה בזה דאסור עמ"ש ס"ט: י״ד בית וכו'. מדכתב סתם ש"מ דס"ל דאפי' מחיצה גמורה שנפל' מותר ליטול פירו' משם וכמ"ש המ"מ והר"ן לפי שאין הפירות מוקצים מחמת עצמן ולא בסיס לדבר האסור רק שהיו במקום שאין יכולין לילך שם ולפיכך שרי והרז"ה כ' דמיירי במחיצ' רעועה שאין בסתירת' איסור דאורייתא, והאריך הרמב"ן להשיב עליו דמצינו הרבה מוקצה מחמת איסור דדבריהם ול"נ דאף הרז"ה מודה בזה כמש"ל גבי סוכה רעועה שנפל' אלא ס"ל דהכא איכא תרתי איסור דבריה' וגם אין הפירות מוקצי' בעצמן לפיכך שרי אבל במחיצה גמורה ס"ל דאסור ולפי מ"ש בש"ע יש ללמוד דמי שיש לו לפתות טמונים בבור ופתחן עכו"ם בשבת או בי"ט דאין בהן משום מוקצה ומ"מ אם עשה העכו"ם לצורך ישראל אסור בכ"ש דמלאכה דאורייתא היא כמ"ש סי' שצ"ד ס"ב וערסי' תקט"ו ובימי הפסח צריך ליזהר בזה אם יודע בודאי שפתח הבור היום:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקי״ח

א׳ הצריכים לו קצת. דאמרי' מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך והיינו דעכ"פ יש בו קצת צורך היום כגון קטן ולולב אבל אבנים לא ובירושלמי אמרינן מותר לטלטל המפתח של אוכלין אבל של כלים לא ופרכינן והא ר' אבהו יתיב ומתני ומפתח של פלטרין בידיה ומשני פלפלין ה"ל בהדיה וכתב הרא"ש בשם תשובת כגאונים דמשום כבוד י"ט מותר אם הוא תכשיט אבל הוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט כגון אותם שיוצאים עם המפתחות קשורות באיזוריהן שלא כדין הם עושים וכ"כ הטור וז"ל וכן מפתח שסוגר בו האוכלין שירא להניחו בביתו יכול להוליכו עמו וכתב ר"ש דוקא להוליכו בידו אבל ברצועה כדרך חול לא ואין נראה לחלק דלא מיחזי כ"כ עובדא דחול מה שהוא תלוי ברצועה עכ"ל ומזה משמע דמפתח של כלים שאין בהם צורך אוכל נפש אלא דמתיירא שלא יגנובו אסור להוליך עמו וכ"ה במהרי"ל שהוציא עמו מפתח מן הכיפה שלו בי"ט כי אמר שהדגים שלו שהכניסן לי"ט הם בכיפה שם וכ"פ רש"ל. אבל ב"י מביא הגה' סמ"ק סי' רפ"ב דמפתח תיבה שאין בה אלא מעות כיון שלבו דואג משום פסיד' חשוב צורך קצת וזה פסק רמ"א להלכה ואיני יודע למה כיון דרוב ראשונים ואחרונים לא פסקו אלא דוק' מפתח צורך אוכל נפש או תכשיט ובמרדכי כתוב ג"כ דמחזורים מותר להוליך עמו ולהחזירם דהתירו סופן משום תחילתן דאל"כ לא יוליכם עמו משמע דאם היו כבר שם קודם י"ט אסור להוציאן מבה"כ וע"כ נראה דאף על גב דכבר הורה זקן רמ"א להקל בזה כל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאין שם עירוב שלא להוליך עמו רק מה דצריך קצת לאוכל נפש בו ביום אבל משום חשש גניבה לא בפרט במקום שיוכל לתת המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו דאז אסור לד"ה: ב׳ ומותר לשחוק בכדור כו'. כתב רש"ל דבר תימה הוא להתיר שא"צ ביום טוב כלל אלא שחוק של ילדים אבל לגדולים נראה בעיני מנהג רע הוא וחף שכ"כ בשם ר"ת לא ניחא לי כי אפשר שלא בא אלא ליישב מה שנהגו כן ואם איישר חיילי אבטליני' שהרא"ש לא העתיק זה: כתב רש"ל ולענין הוצאות סכינים בימי חורפי ראיתי שנזהרים כשהולכים לטייל חוץ לעיר בי"ט שלא היו נושאים הסכינים עמהם מטעם שהסכינים אחר אכילה אין בהם צורך היום כי אין דרך לאכול עוד היום אבל מ"מ חוץ לעירוב היו נושאים כי לא תקנו חכמים ע"ח אלא בשבת שאסור להוצי' כל דבר אבל ביום טוב שמותר להוצי' כל דבר חוץ ממה שאין בו צורך היום כלל בעבור זה לא תיקנו ע"ח וכ"ד הרי"ף והתוס' והר"ן חילק ביום טוב שאין שם ע"ח אלא שהרשב"א כו' ויש הוכחה בגמ' לסברתו כו' וראוי לכל ירא שמים להניח ע"ח בי"ט כמו בשבת אלא שאין לשנות המנהג אבל מכל מקום לפי מה שנהגו להניח עירוב בע"פ על' כל השנה יכלול בו גם י"ט ויאמר לכל שבתות וי"ט של שנה זו להוצי' נפשיה מפלוגת' במידי דלית ביה חסרון כיס ולא נקר' שינוי מאחר שאינו עושם מעשה חדש עכ"ל בזה שכתב להוסיף בברכה נראה נכון דגם רמ"א כתב כאן דיש תועלת בעירוב להוציא כל מה שיש לו תורת כלי כו' אבל מ"ש רש"ל להחמיר בסכינים לא נלע"ד כן דודאי סכינים כל היום מקרי צורך אוכל נפש דאי מזדמן לו איזה פרי יאכל עמהם וזה הוכחתי גם לענין שבת בסי' ש"ח ס"ד דאסור לטלטל אפילו בבית דבר שאין בו צורך היום כלל וא"כ היאך נושאים סכינים כל היום קשורים בחגור' בשבת אלא ודאי דהוי לצורך כל היום ג"כ איני יודע לחלק בין חוץ לעיר או חוץ לעירוב דגם חוץ לעיר אין בו אלא איסור דרבנן דכרמלית הוא אלא דהתוס' בפ"ק דכתובות כתבו דאין ללמוד מחצר שאינה מעורבת קולא לכרמלית דחמיר טפי הביאם ב"י. ע"כ יש ליזהר טפי בכרמלית במידי דאין בו צורך אוכל נפש ואנן כל מבואות שלנו הם כרמלית כתב הרמב"ם בפ"ב כל שאסור לאכלו או להשתמש בו בי"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו ע"כ פי' אבל לא שאסור משום חוץ לתחום דמותר בטלטול כמ"ש סימן תקט"ו: ג׳ אלא שומטו כו'. בגמ' ס"ל כן לרב מלכיו א"ר חייא בר אשי והוא שיש עליו כזית בשר רבינ' אמר אע"פ שאין עליו כזית בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ בר"ה פירש"י טלטול גמור כמו דאמרי' בפ' כירה בקוץ בר"ה מוליכו פחות פחות מד"א וקי"ל כרבינ' אלא דק' למה פסקו טור וש"ע דבעי' שומטו דהיינו טלטול מן הצד דהא בקוץ קי"ל אפילו בטלטול גמור ואפילו לגי' הרא"ש דל"ג בדברי רבינא מותר לטלטלו אלא סתם שרי וא"כ י"ל דקאי ארבי חייא לחוד לחלוק עליו דלא צריך כזית בשר אבל אדרב מלכיו אינו חולק ובעי' שומטו מ"מ ק' דהא רבינ' מדמיהו לקוץ בר"ה וק"ל בסי' ש"ח דאפילו טלטול גמור מותר צ"ל דכאן שמטלטלו טלטול גמור בשעה שרוצה לצלות בו ואתי למטעי לטלטלו גם אח"כ אפי' שלא לצורך ע"כ עשו היכר' שדוק' דרך השמטה יניחנו בקרן זוית כנ"ל ופשוט הוא שאם רוצה לצלות בו שנית בשר דמותר: ד׳ מותר לטלטל סולם כו'. צריך אני להב" בקיצור הסוגי' עם פרש"י ולבאר בעזה"י כי ראיתי בה פירושים מה שלא נתחוורו לע"ד. במשנה בש"א אין מוליכין הסולם משובך לשובך וב"ה מתירין א"ר חנן בר אמי מחלוקת בר"ה דב"ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ועושם מלאכה ביום טוב וב"ה סברי שובכו מוכיח ויש ל"א בגמ' אבל פסק הלכ' כהאי לישנ' וברה"י מותר לד"הם ואמרי' בבריית' אחר פלוגת' דב"ש וב"ה אר"י בד"א בסולם של שובך אבל של עליה ד"ה אסור פירש"י דההיא ודאי אמרי' להטיח גגו הוא צריך ר' דוס' אומר מטהו מחלוז לחלון ואמרי' בגמ' ר' חייא אסר לטלטל אפילו של שובך דמאי דשרי ת"ק דהיינו של שובך להוליך אסר ר' דוסא ואתא למימר הולכה אסורה הטייה שרי ובשל עלייה לא איירי כלל וז"ל הרא"ש ומסקי' דסולם עלייה אסור לטלטל וק' מההיא דפ' חלון דאמרי' דסולם המצרי הוה דבר הניטל בשבת וא"ל דסוגי' ההיא כלישנ' דאמר ברה"י מותר דאף לההו' לישנ' היינו דוקא בסולם של שובך או שמא כיון דב"ש אסרו בסולם של שובך ברה"י ה"ה נמי בסולם של עליי' שרי לכ"ע ברה"י (נראה פשוט דיש כאן ט"ס וצ"ל ושמא כיון דב"ש שרי בסולם כו') ומיהו קשה דר' חייא גופיה דקאסר הכא משמע התם דסבר סולמות של בבל אין להם קבע וניטלין בשבת ותי' ר"ת דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזויות לזוית ול"ד לסולמות של עליה שהיו גדולים וחזו להטיח גגו והר"א מבורגי"ל תי' דהכ' בי"ט שמותר להוצי' בסולם לר"ה והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור ברה"ר אפילו בחדרי חדרים אסור אבל בשבת דאין דרך להוצי' דרך רה"ר הלכך בבית מותר ולהאי שינוי' אסור לטלטל סולם בי"ט עכ"ל וז"ל הטור מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפילו ברה"ר וה"מ סולם קטן כגון של שובך אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו אפי' בבית עכ"ל והקשה ב"י דכאן משמע שפוסק כשינוי' דר"ת שהרי כ' אבל גדול כגון של עלייה אסור והיינו כפיר"ת דסולמות של עליי' אסורים מפני שהם גדולים וק' דבסי' ש"ח נרחם שסובר כשינוי' דהר"א מבורגי"ל שהרי כ' אפי' סולם של עלייה והוא גדול מותר לטלטלו בחצר בשבת והיינו כהר"א דלר"ת בין בשבת בין בי"ט אסור עכ"ל וע"ז האריך בתי' ולחלק בין של בית לשל עלייה ולשל שובך ובסוף העלה בצ"ע נראה שהו' ז"ל היה מפ' דברי התוס' והרא"ש שכתבו להאי שינוי' אסור לטלטל סולמות שלנו היינו אע"פ שהם קטנים וזהו הרבות' דהחמיר הר"א וכן הבינו רש"ל ומו"ח ז"ל ולעד"נ דלא זו הדרך כלל בכוונת הרא"ש אלא שה"פ דמתחלה הקשה הרא"ש דכאן משמע דשל עלייה אסור ובפרק חלון אמרי' דשל מצרי מותר והו' ג"כ גדול כשל עלייה ותי' דשם מיירי ברה"י ובזה מתירין אפי' ב"ש ואח"כ הקשה לר"ת דאוסר כר' דוסא דהיינו אפילו בשל שובך מתיר שם בסולמות של בבל והיינו אפי' בר"ה ותי' ר"ת דאותן סולמות שמחזיק האדם תמיד בבית שדרך לטלטלם תמיד מזוית לזוית אין בהם איסור כלל אפי' ברה"ר ומזה מיירי בפ' חלון אבל אותן סולמות שהן תמיד על הרחוב העומדים לתיקון הגג אותן של עליות אסרי' כאן ולא בקטנות וגדולות תליא מלתא דודאי אף אותן שמחזיקים בבית הם גדולות משל שובך הנזכר בגמ' וראוי להטיח גג אלא שההיתר היא מכח שדרכן להוציאן מזויות לזויות ולא יאמר הרואה שלהטיח גגו צריך משא"כ אותן שהם תמיד בחוץ והקטנות והגדולות אינן אלא להכיר' בעלמ' שאותן שבחוץ עושין אותם יותר גדולים מאותן שמחזיקין בבית וא"כ אותן שבבית אף שהן גדולים מאד מותר לטלטלם בבית דאין כאן חשד כיון שיש בהם שינוי מאותן של עלייה והכל רואין שסולם כזו שייכא לבית אבל הר"א לא חילק בזה אלא בין שבת לי"ט לענין טלטול בבית דבשבת אין חשש ואפי' אם היא גדולם כיון שאין יכול להטיח גגו דהא אסור להוצי' בשבת מרה"י לר"ה אבל בי"ט יש חשש דלהוציאה להטיח אז יש חילוק בין קטנה כשל שובך לא גזרו בה משום להטיח אבל בגדולה שודאי היא להטיח תמיד ע"כ אסור אפילו בבית דיטעו לומר שמטלטלה כדי להוציאה ונמצ' שיש קול' וחומר' לפי' הר"א קול' בסולם גדול אפי' מאוד כשל עלייה ממש מותר [בשבת] בבית משא"כ לפי' ר"ת שאין היתר אלא לאות' ששייכ' וניכרת שהיא של בית ודבר זה זכרו הטור בסי' ש"ח דס"ל כפי' הר"א והו' עיקר וחומר' באותה השייכה לבית תמיד מתיר ר"ת כיון שדרכה בתשמיש הבית ולהר"א אסור כיון שאפשר להוציאה לחוץ בי"ט יאמרו להטיח כו' והרא"ש לא נקט אלא החומר' לחוד וע"כ כ' ולהאי שינוי' אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט דהיינו סולמות שלנו שהם תמיד בתוך הבית דבימי התלמוד שהיו גגותיהם שוות והיו מטיחין שם טיט כמו שפירש"י בגמ' ע"כ היו מחזיקים סולמות מיוחדות בחוץ לצורך הטיח' משא"כ בשלנו שאין לנו סולמות בחוץ בשביל זה אלא מחזיקים את הסולם בתוך הבית ובזה היה מותר לר"ת כיון שדרכה תמיד בבית אבל להר"א אסור אף בזה כיון שמותר להוציאה ובתוס' כ' ג"כ האי מילת' שכ' הרא"ש אלא שסיימו בל' זה אחר תי' של הר"א ולפ"ז אסור לטלטל סולם שלנו בי"ט ואפילו בביתו דשמ' הלכה כר' דוסא וכוונתם אפילו אם יש לנו סולמות קטנים אסור דשמא קי"ל כר' דוסא דאוסר אפילו בשל שובך והיינו דעכ"פ ראוים ג"כ להטיח גג דהא מטעם זה אסרי ב"ש בגמ' בשל שובך נמצ' שיש ב' חומרות הא' אפילו בבית והב' אפילו בקטנות כשובך דלר"ת שרי אפילו בגדולה כל שהיא של בית אבל הרא"ש לא העתיק החומר' השנייה דלא פסק כר' דוס' אלא כת"ק דב"ה מתירים בשל שובך כר' יהודה ובשל עלייה אסור דוק' והיינו בי"ט ע"כ לא נקט הרא"ש החומר' לפי' הר"א אלא לענין דאפילו המיוחדת לבית אסורה לאפוקי מר"ת והיינו בגדולה וזה החילוק שזכר גם הטור והוא לפי' הר"א ולא הוצרך הטור להזכיר חומר' דסולמות שלנו שהם תמיד בבית דפשיט' שאין להקל בשביל זה והרא"ש לא כתב זה אלא כיון שכ' תחלה פי' ר"ת דמיקל בשביל זה הוצרך להזכיר דלהר"א אסור בזה אבל הטור לא זכר פיר"ת כלל וע"כ לא הוצרך להזכיר דלא נקיל בשביל שהיא שייכא לבית דמהי תיתי לומר כן ורש"ל חילק ג"כ ג' חילוקים בין הסולמות והגיה בדברי התוס' ועוד שמא הלכה כר' דוסא ולפי מ"ש ניחא הכל ואין כאן שום צד דוחק בס"ד אבל דברי הש"ע כאן דס"ל דבשל עלייה אסור משום שאין תורת כלי עליו וגם בשבת לא ס"ל כפירוש הר"א והוא דעת הרמב"ם אלא שהרמב"ם אסר אפילו בשל שובך להוליך משובך לשובך אלא הטייה לחוד ונראה דלענין הלכה דבשבת מותר לטלטל הסולם שבבתינו להוצי' או להוליך שום דבר מן העלייה למטה דזה מותר בין לפי' ר"ת בין לפי' הר"א אבל בי"ט יש לאסור ההולכה דשמא פי' הר"א הוא העיקר ויש איסור שמא יאמרו להטיח כו' ואע"ג דעכשיו א"צ להטיח גגים שלנו משום שהם משופים מ"מ גזירת חכמים לא בטלה דמ"מ יש לטעות ולומר שרוצה להוצי' לאיזה צורך תיקון הגג שלו אלא הטייה דוקא יש להתיר כנלע"ד: ה׳ מתחילין בערימות כו'. בטור כתוב שהוא מוכן ועומד להסקה כו' הקשה ב"י דהא כתב אחר כך דאתי' כר"ש לחד לישנ' ור"ש מתיר מוקצה וא"צ שהוא עומד להסקה ודחק לתרץ זה ולק"מ דהך מוכן ועומד להסקה לא מטעם מוקצה זכרו דבזה לא סגי במוכן אלא דוקא דהוא תיבנ' סריא וכמ"ש אחר כך אלא דהוצרך לזה משום דכל שהוא רוצה ליקח תבן להסקה צריך לעשות אותו תחלה חבילות חבילות קטנות ולקשור אותם ואח"כ מסיק בם וזה אסור לעשות אפילו לר"ש דהוי שווי מנא ע"כ אמר שהו' מוכן ועומד להסקה פי' שכבר יש שם כריכות קטנות שא"צ לעשות אותם בי"ט אלא שמ"מ הם אינם עומדים להסקה דוק' אלא גם למאכל בהמה והוא העיקר ע"כ אין מותר לר' יהודה אלא בתיבנ' סריא דהוא דוק' להסקה ובזה דוקא מותר לרבי יהודה ואף דפסק כאן כר"י ומיירי בסריא מ"מ צ"ל דהוא קשור כבר כדי שלא יהא צריך לקושרו להסקה דזה צריך לכ"ע כנלע"ד: עוד הקשה ב"י מאי קמ"ל הטור דהא פשוט הוא דלר"ש מותר מוקצה ולר"י אסור ולק"מ דהא חידוש גדול יש כאן דה"א דאף תיבנ' סריא אסור לר"י כדהק' התו' וז"ל וא"ת מ"ש מעצים שבמוקצה דאסר ר"י אפי' חזיין להסקה וי"ל דדוקא גבי אוצר תבן לא מקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כ"א ממאכל בהמה ועתה ראוי להסקה ומזה לא הקצה אבל אוצר עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה עכ"ל וק"ל ע"ד התוס' דכתבו הקצה דעתו ממה שראוי עתה ואם כן אין לך מוקצה יותר מזה דאיהו אקצי' מדעתו שיהיה עכשיו תיבנ' סריא ויהיה להסקה דוקא וא"ל דרגיל הוא בכך להיות בי' תיבנא סריא מ"מ הא צריך שיהיה שם קוצים וזה אינו רגיל ויש לומר דהא עכ"פ לא נפלו שם הקוצים בי"ט אלא כבר בא שם בעת האסף התבן אלא שהוא לא ידע מזה עד היום בי"ט מותר דאין כאן מוקצה אלא חסרון ידיעה ובאמת הוא מוכן לכך ב"ה כנלע"ד: ו׳ נוטלים עצים כו'. במשנה אמרינן אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה (פירש"י כגון בפסח או עצרת שיושב בה לצל אלא מן הסמוך השתא משמע שאם הסכך עב שמותר ליטול מהם) והא סתר אהלא (פי' כיון דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל סתר אוהל) ומשני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות (קנים הנזקפי' סמוך לדופן ולא נארגו עמהם לא בטלי ואינו דומה לסכך שאינו ארוג לפיכך הכל שוה) רב מנשה אמר אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות פירש"י אלא בסמוך לסכך כי תניא באסוריית' חבילות קנים כיון שלא התיר אגדן ונתנן על הסכך לא בטלינהו אלא להצניעם שם וכ' בהג"א ולא בטלינהו לגבי דופן ובשלא נתכוין לעשות שיהא הכותל עב דאם נתכוין לעבות' אסור והכי אמרינן בירושלמי עכ"ל וז"ל הטור העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנ' עצים בי"ט (נראה פי' דודאי אף אם עושה קודם עצרת אפי' לחג הסוכות הוה דינו כן אלא דאי כ' הדין זה בעשה לשם חג ה"א דהאיסור משום קדושת החג שחל על הסוכה קמ"ל אפי' בסוכה דלצל אסור ובחנם דחק ב"י בזה) אפי' היתה רעועה ונפלה ור"ש מתיר ברעועה ונפלה (דאם לא היתה רעוע' קודם י"ט אפי' ר"ש מודה דאסור דבודאי אסח דעתיה מיניה אלא ברעועה דמסיק אדעתי' שתפול לר"ש מוקצה ליכא דאמרי' דעתיה מאתמול עילויה ולת"ק לא אמרי' דעתיה בשום מידי דלא חזי ב"ה) ואם לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שם או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטול לכ"ע עכ"ל הטור וכ' רש"ל דמ"ה כ' הטור אחר שתקנ' כו' דאז מותר אפילו אם נתכוין להעבות דע"כ לא אסר בהג"א בנתכוין להעבות אלא קודם הגמר בעסק עשייתה ולא נלע"ד כן דכיון שהוא מתכוין להעבות מה מועיל הגמר שהי' כבר כיון שהוא מתכוין להעבות הכותל וישאר שם ממילא בטיל לגבי הדופן ודאי אסור ליטלו משם אלא אדרבא יש לנו לו' דכונת הטור דדוקא באינו מתכוין להעבות כלל דהיינו שכבר נגמר כל הצורך וא"צ להעבות אז דוקא מותר וע"כ נקט לאחר שתקנה בדפנותי' כלו' שא"צ לשום תיקון לסכך או לכותל זה נ"ל פשוט וברור עוד הקשה ב"י על הטור במ"ש סמך לה עוד חבילות כו' דמשמע דגם בדפנות אין היתר בסמיכ' אלא בחבילות וזה אינו דמבואר ברש"י שבדופן אפי' אינם חבילות שרי בקנים דהיינו זקופים סמוך להם ומו"ח ז"ל כת' דלרב מנשה דאמר באיסוריית' ס"ל דגם בדפנות צריך חבילות דוקא ופסק הטור כוותיה ואין ל' הגמ' משמע כן דהא אמר רב מנשה אפי' תימא באין סמוך לדפנות כו' משמע דעל הסכך קאמר דאפי' בסכך מצינו היתר ע"י חבילות אבל בדפנות א"צ לחבילות אלא כדשמואל וכן הוא מבואר בל' אפי' תימא דאמר דהיינו שא"צ לדחוק ולפרש סמוך היינו לדפנות דוקא אבל בדין לא פליג על שמואל דאל"כ הל"ל מתני' בין בדפנות בין בסכך בחבילות ותרווייהו הלכתא נינהו כמ"ש ב"י בשם רי"ף והרא"ש ורש"ל כ' ג"כ דהטור ס"ל דרב מנשיא פליג עם שמואל שהרי לא כתב היתר למעלה אלא שזרק אחר עשיית סוכה אבל לא כ' שאם הניח חבילות מקושרים כשר בכל ענין אלא דלא חשש לה משום דפסק כשמואל דלא שרי אלא בסמוך לדפנות כמ"ש שסמך לאחר עשיית סוכה וה"ה למעל' אבל איני יודע למה לא נימא דלא פליגי ותרווייהו קושט' נינהו עכ"ל ותמוהין מאד דבריו בהבנתו בטור שהתי' לזרוק שם למעל' בלא חבילה כיון שכבר עשה הסכך וזה ודאי אסור לכ"ע דאל"כ היה לפרושי מתני' דמתי' בסמוך לסכך משום דכבר נגמר הסכך אלא ודאי דבסכך אסור בכל גווני רק בחבילות מקושרים והטו' שכתב או שזרק עוד יותר על הסכך קאי על חבילות דנקט קודם לזה ופי' דבריו דודאי ל"פ שמואל עם רב מנשה והטור פוסק כשניהם דהיינו בסכך יש צד מעלה להית' אם מניח שם חבילם מקושרת כיון שלא התיר' דכל מי שרוצה לסכך הוא מפזר החביל' אלא ודאי דמתכוין ליקחם אח"כ משם וזהו תי' דרב מנשה אבל בדפנות יש היתר יותר בלא חבילות כי מי שרוצה לחזק הדופן מניח שם חביל' מקושרת שתהיה מחזקת הדופן מחמת כבידה וא"כ שפיר נקט הטור חבילות דהיינו מקושרים בריש' גבי דפנות לרבות' דאפילו בחבילות שהם מחזקים הדופן מותר כיון שאינם מחוברים עמהם וכ"ש באינם חבילות דמות' בדפנות כיון שאינם חיזוק לדופן כלל ובסיפ' גבי דפנות (סכך) הוא דוקא בחבילות הוא דמותר כיון דלא התיר אותם כדרך האנשים אבל באינם חבילות אסור למעלה וכ"ז הוא לאחר שתיקנה שאין כוונתו לתועלת בהוספ' דהיינו שכבר נגמר כל השייך לסכך ולדפנות אז יש התירים אלו אבל אם נתכוין להוספה שישאר שם זה אסור הן בדפנות אפילו בלא חבילה ובסכך אפילו בחבילה כ"ז נראה ברור בפי' הטור בס"ד. וכתב ב"י ונ"ל היכ' דסמך לדופן או על הסכך חבילות מקושרים כיון דלא בטלי לגבייהו שרי ליטיל משם ה"ה דבסוכות החג שרי ליטול דלא חל ש"ש עליהם ומיהו אפש' דמדרבנן מיהו אסירי משום מוקצה כמו שאסרו היות' על כדי הכשר סוכה מטעם זה כמ"ש סי' תרל"ח עכ"ל ולעד"נ דיש לחלק דבסמוך לדופן שאין לנו הוכחה לומר שנתכוין שלא להוסיף יש לאסו' בסוכות החג אבל בסכך בחבילה מקושרת שיש הוכחה שלא נתכוין להוסיף וא"כ הי' לו להתירו זה יש להתי' אפי' בסוכה דמצוה כנלע"ד: ז׳ בית שהוא מלא כו'. במשנה אמרי' בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א אף סותר לכתחלה ינוטל אמאי והא סתר אהלא אמר שמואל באויר' דליבני (פירש"י סידור של אבנים בלא טיט) והא דמותר ליטול ממקום הפחת הטעם דלא אמרי' מוקצי' מחמת איסור הן דאין יכול לפחות בי"ט כיון דלא אסור לפחות רק מדרבנן דהא אין שם רק אויר' דליבני לאו מוקצה נינהו וע"כ כתבו הרא"ש והטו' אבל אם היה בנין גמור אפי' ר"ש מודה שאסור ליטול ממקום הפחת והר"ן כ' שהרמב"ן הקשה ע"ז לת"ק דלא שרי לפחו' אמאי לא איתסרי פירות משום מוקצ' אע"ג דליכ' אלא איסו' דרבנן והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסו' של דבריהם אפי' בבריאה לא מחייב משום סות' אלא בסות' ע"מ לבנות וכן נמי במעות שעל המטה אמרי' דבמניח נעשה בסיס לדבר איסו' ואפי' אחר שנטלו המעות אסורין ואע"ג דליכ' אלא איסור' דרבנן לפיכך פי' הרמב"ן שאע"פ שאסור לפחות אין הפירות מוקצי' מחמת איסור הסתירה דלא אסרי' אלא כשהאיסו' הוא בגופן או שנעשה בסיס לאיסו' דומי' דנר ומטה אבל הכא הפירות ראוים ולא נעשו בסיס אלא שד"א גורם שאינו יכול ליהנות מהם ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול לילך שם ע"כ מ"ה פסק הרמב"ם סתם להתי' וכמ"ש כאן בש"ע דמשמע אפי' אם היה כותל של בנין מותר אף שנפחת מאליו בי"ט וכתב ב"י ונראה שטעמו דלא אוקימנ' באויר' דליבני אלא משום דקשי' לר"מ למה מתיר לפחות אית לן למימר דת"ק מיירי בכל ענין הלכך כיון דקי"ל כת"ק אפי' בבנין גמו' שרי עכ"ל. פי' דבריו דודאי גם הת"ק איירי באויר' דליבני דהא וודאי מיירי בגווני דמיירי ר"מ וחולק עליו דאסור לפחות לכתחילה אפי' באויר' דליבני ואין הית' אלא בנפחת מאליו. ואז מותר אפי' בבנין גמור וגם רש"ל פוסק כרמב"ם וש"ע ולפ"ז נראה לי דמי שיש לו פירות מח"ל והביאם עכו"ם בשבת או בי"ט דמות' דאין כאן מוקצה דהא הפירות היום אינם מוקצים הם אלא שאינו יכול ליקחם מחמת איסור ח"ל. וכיון שכאן מות' בנפחת מאליו אפי' באיסו' דאוריית' כ"ש כאן במה שעכו"ם הביא מח"ל אפי' בשביל ישראל זה מ"מ לאחר הוה כבא מאליו דמות' לישראל אחר ואפי' לרש"י והרא"ש וטור דלא התירו כאן בבנין גמור מ"מ מתירים באוירי דליבני כיון שאינו אלא איסו' דרבנן. ה"ה נמי בח"ל דתחומין דרבנן. וא"כ יש תימ' רבתי על הרשב"א בתשובה הביאו ב"י סי' תקט"ו ורמ"א פסקו שם להלכה בסוף הסימן ההוא בפירות של ישראל שהי' מח"ל דאסורי' לכל מטעם מוקצה כיון שהיו ח"ל הקצוהו הבעלים וכאן מוכח לכ"ע דמותר דעכ"פ לא חמיר מוקצה דשם מאוירי דליבני דהכא ע"כ נלע"ד דלא קי"ל כההי' תשוב' הרשב"א שזכר רמ"א ססי' תקט"ו: כתב המרדכי בפרק בכל מערבין וא"ת אע"ג דאוקימנ' באוירי דליבני דליכ' משום סתירה ובנין מ"מ היאך שרי לפותחו (פירוש לדברי ר"מ) והלא מטלטל עפר ואבנים שהן מוקצות. ואומ' ריב"א דטלטול דמוקצה שהוא לצורך אוכל נפש שרי לטלטלו כדי ליקח האוכל וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע"ג אפר שהוסק בי"ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד"א עכ"ל וכתב ב"י יש לתמוה דא"כ למה לא התירו לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט וצ"ע עכ"ל ותמיהתו תמוה הוא דהא בתו' פ"ק דביצה דף ח' מביאים הך דריב"א שמות' טלטול מוקצה בשביל אוכל נפש ושם גופא מביאים הירושלמי דאסור לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי"ט. ופשוט הוא דהטעם דכיסוי הדם אינה נחשבת לאוכל נפש דהא לא נאסר הבשר אם לא כיסה אלא הכיסוי מצוה בפני עצמו עליו ולא יגרום לבטל המצוה לכתחלה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקי״ח

תקי״ח:א׳תל״ו א׳ כתב מ"א. כתב ב"י סי' תצ"ה כו' להיות דברי מ"א פה לאנשים כערכי הם קושי ההבנה. לכן אני צריך להאריך ולפרש שיחתי כפי חולשת הבנתי. מ"ש מ"א בשם הרב"י סי' תצ"ה אין זה לשון הרב"י ומ"א הוסיף ביאור בדבריו. ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט דין ד' כל מלאכה שחייבים עליה בשבת אם עשה אותה בי"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מהוצאה והבערה שמתוך שהותרה כו' ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה אפיה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה כגין כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהו אסור עכ"ל. וז"ל המ"מ המכוון מדעת רבינו שכל מלאכה כו' ואותה מלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה בי"ט לוקה חוץ מהוצאה והבערה כו' אפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופי' מלאכה שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו וכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה ושתיה וא"כ היה מן הדין שיהיו הוצאה והבערה נאסרים כמו כתיבה ואריגה. אלא מתוך שהותרו כו' ונראה טעם לשני אלו הוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה. ואע"פ שהוא בדברים אחרים אמרינן מתוך כו' והבערה אע"פ שאינה באוכלים ומשקים כתיב לא תבערו אש בכ"מ ביום השבת בשבת הוא דאסיר' הא בי"ט שרי. וכן דרשו לפי שביום השבת מיותר דהא בשבת מיירי קרא לעיל מיניה כו' אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה והריסה ואריגה ובנין אפי' עשאן לאכילה לוקה. ושאר מלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפי' עשאן שלא לאכלן אינו לוקה כו'. ושאם בישל לגוי או לחול' אינו לוקה כו' עכ"ל המ"מ. וכן הובא בהרב"י לעיל ר"ס תצ"ה עכ"ל המ"מ. ולמדתי מדבריהם ומדברי מ"א ופר"ח ר"ס תצ"ה. שיש ג' חלוקים. א' מלאכה שעיקר' לצורך אכילה וגם מתקן האוכל כגון אפיה ובישול. אמרי' מתוך ואפי' אינו לצורך אכילה מותר. שנית מלאכה שאין עיקר' לצורך אכיל' אפי' עשאן לאכילה חייב. דהיינו בנין דמשכחת לה באכילה. כגון המגבן דאמרי' בשבת דף צ"ה דהוא תולד' דבונ'. מ"מ כיון דעיקר מלאכת בנין אינו לצורך אכילה אפי' מגבן דהוא לצורך אכילה סבירא ליה לרמב"ם דחייב וכחכמים שם בשבת ע"ש. ג' בעי' שיהיה אותה מלאכה תיקון לאכילה ושתיה לכן הי' מן הדין לאסו' ההוצא' דהא אינו מתקן האוכל ע"י ההוצא' אפ"ה מותרת ואמרי' ביה מתוך כיון שעכ"פ נעש' באוכל עצמו דהא מוציא המאכל עצמו. יש לו דין כאלו מתקן האוכל. והבערה שאינו נעשה באוכל עצמו. דניהו דהבישול הוא באכילה ומתקנו. אבל הבערה אינו אלא בעצים דהן מכשירי אוכל ניהו דמותר לכ"ע. דהא הוי מכשירים שא"א לעשותן מע"י ואפי' לרבנן דר' יודא מותרים כמ"ש לעיל ר"ס תצ"ה: ב׳ אעפ"כ מותר ואמרי' ביה מתוך מייתור' דביום השבת. ואע"ג דמייתור' דביום השבת הותרה הבערה בי"ט לגמרי אפי' אין בה צורך קצת. ומדברי מ"מ שכתב דהבערה מותר משום מתוך. והא גבי מתוך קי"ל דבעינן צורך קצת. לק"מ דהמ"מ אזיל לשיטתיה דס"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י דהא דבעי' גבי מתוך קצת אינו אלא מדרבנן ומן התורה מותר אפי' ליכא צורך כלל. וא"כ הבערה ושחיטה ואפיה וכדומה שוין דמן התורה מותרים אפי' ליכא צורך כלל. אבל מדרבנן בעינן צורך קצת: ג׳ ועמ"ש סי' תק"א בשם הר"ן כו' כמו א"נ עצמו דס"ל להר"ן דמדורה להתחמם הוי א"נ משום דהוי הנאת כל הגוף. אם כן מצינו הבערה שנעשה בא"נ דהא מדורה להתחמם הן עצים כמו האוכל. ולפ"ז ס"ד דע"כ חולק על הר"ן דלהר"ן א"צ יתורא דביום השבת להתיר הבערה ביום טוב דהא הבערה הוי כשאר מלאכות הנעשים באוכל עצמו. אלא שמ"א בסי' תק"א סעיף קטן ג' פי' דברי הר"ן דגם הר"ן ס"ל דגם מדורה להתחמם אינו אוכל נפש. ולא הותר' אלא משום מתוך ע"ש וא"כ י"ל דאין מחלוקת בין הר"ן להמ"מ: ד׳ ותימא דבפסחים כו' והכי אי' שם רע"א הא דכת' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ע"כ ר"ל מערב יום טוב ראשון ר"ל מעיקר'. דאי ס"ד ביום טוב הא כתיב לא תעשה כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה. אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ הבערה לחלק יצאה (דבהא פליגי ר"י ור"נ). דקרא לא תבערו מיותר דהא היא בכלל לא תעשה כל מלאכה וסבירא ליה לר"נ דלחלק יצאה שלא תאמר שאינו חייב כ"א בעשה כל הל"ט מלאכות (ובפסחים פי' רש"י בע"א) לכן יצאה הבערה מכלל. ולא על עצמו יצא כ"א על הכלל וכמו שחייב על הבערה גריד' ה"ה כל ל"ט מלאכות אם עשה א' מהן חייב אבל עכ"פ הוא אב כמו כל ל"ח מלאכות ור"י ס"ל ללאו יצאה דכל ל"ח מלאכות הם אבות וחייב בלי התראה כרת וע"י התראה סקילה. אבל ההבערה אינו אלא באיסור לאו. ור"ע ע"כ כר' נתן ס"ל דאי כר"י דללאו יצאה למה קרא להבערה אב מלאכה. אבל התוס' כתבו בשם ריב"א. דאי ללאו יצאה הרי הוציא הכתוב מכלל ל"ת כל מלאכה ההבערה. א"כ בי"ט דלא כתיב כ"א לא תעשה כל מלאכה אין הבערה בכלל ומותרת בי"ט. וש"מ לא אמרי מתוך שהותרה כו' עכת"ד הגמ'. וע"ז כתב מ"א ש"מ אע"ג דלאו דלא תבערו לא נאמר בי"ט כו' ודבריו תמוהים דע"כ לא כ' מ"מ דבריו דמתיבת ביום השבת ממעטים הבערה בי"ט אלא לב"ה דא"ל מתוך. אבל ב"ש דל"ל מתוך גם גבי הבערה וכדאי' בגמרא. ע"כ לא דרש ביום השבת למעט י"ט ומוקים לה לדרש' אחריני. וא"כ מאי קשיא למ"א מר"ע. דהא גם ר"ע כב"ש ס"ל. דל"ל מתוך וגם הוא לא דרש ביום השבת למעט י"ט ואם כן שפיר הוי הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה. ואולי י"ל דנראה למ"א דוחק לו'. דמסברא חיצונ' ה"א בכלל ל"ת כל מלאכה בי"ט גם הבערה בכלל. ולב"ה אתי קרא דביום השבת להוציא הבערה מכלל ל"ת כל מלאכה דכתיב בי"ט. וב"ש דלא דרש ביום השבת נשאר הבערה בכלל ל"ת כל מלאכה בי"ט. אין זה דרך המקרא לכתוב קרא יתירא גבי שבת לפרש קרא דכתיב גבי י"ט ואיך נאמר שכ' בפ' שבת ביום השבת לפרש קרא דלא תעשה כל מלאכה דכתיב גבי יום טוב דאין הבערה בכלל אלא ע"כ סבירא ליה למ"מ דמסברא חיצונה אין הבערה בכלל ל"ת כ"מ בי"ט. דהא בשבת הוציאה התורה הבערה מכלל ל"ת כ"מ דכ' בשבת יהיה מאיזה טעם שיהיה א"כ גבי י"ט דכ' לא תעשה כ"מ ולא פרט הבערה מסברא יהיה הבערה מותרת בי"ט אלא כיון דאסר' התורה הבערה בשבת ולא מצינו בפי' שהתירה התורה בי"ט יותר מבשבת כ"א מלאכת אוכל נפש. א"כ גם הבערה אסורה בי"ט מקרא דכ' גבי שבת לא תבערו. ולכן א"ש לב"ה דדרש ביום השבת למעוטי י"ט. דהאי קרא דלא תבערו לא קאי על י"ט. וא"כ לב"ש ניהו דלא דרש ביום השבת למעט י"ט והבערה אסורה בי"ט. אין אסורו משום דכתיב גבי י"ט ל"ת כל מלאכה דהא אין הבער' בכלל אלא מדכתיב בשבת לא תבערו ס"ל לב"ש דה"ה י"ט כנ"ל כיון דלא דרש ביום השבת למעט י"ט א"כ תיקשי דברי ר"ע שאמר והא כתיב ל"ת כל מלאכה. ניהו דס"ל כב"ש מ"מ לא נאסר הבערה בי"ט מקר' דל"ת כל מלאכה אלא מקרא דלא תבערו דכתב בשבת והל"ל והכתיב לא תבערו: ה׳ וא"ל דזה דוקא כו' ר"ל דלמא ב"ה וב"ש ור"ע בהא פליגי דלב"ה אין הבערה בכלל לא תעשה כ"מ וא"ש דביום השבת ממעט י"ט כנ"ל. אבל ב"ש ור"ע סבירא להו דהבערה בכלל ל"ת כל מלאכה וליכא למעט מביום השבת כנ"ל. ואי תקשי באיזה סברא פליגי. י"ל דפלוגתייהו אי הבערה לחלק או ללאו יצאה דב"ש ור"ע ס"ל לחלק יצאה. וא"כ הוי בכלל ל"ת כ"מ. אבל ב"ה ס"ל ללאו יצאה ולא הוי בכלל ל"ת כמ"ש לעיל בשם התוס' דכל יתר ל"ח מלאכות דאסורים מקרא דל"ת כל מלאכה הן אבות וחייב עליהם כרת וסקילה. והבערה אין אסורו כ"א לאו. וא"כ ר"ע לשיטתיה דס"ל לחלק יצאה א"ש דאמר והכתיב לא תעשה כ"מ דלדידיה הבערה בכלל ל"ת כ"מ וה"מ לדחות א"כ קשיין דברי הרמב"ם דהא המ"מ כ' דבריו לבאר דברי הרמב"ם וא"כ לדברי מ"מ הרמב"ם ס"ל ללאו יצאה לכן אמרי' מתוך גבי הבערה וזה לית' דהא הרמב"ם בהל' שבת חשיב הבערה תוך יתר האבות וע"כ צ"ל דלחלק יצאה אלא המ"א רצה לדחות מיניה. וביה מדברי הש"ס שעוסק בה כעת: ו׳ דהא בהא תליא כו' ר"ל כיון דסבירא ליה לחלק יצאה ה"ה בכלל ל"ת כ"מ וליכא למעט מביום השבת כנ"ל ע"כ לא אמרי' מתוך בהבערה. וכן להיפך אי סבירא ליה דלא אמרי' מתוך ע"כ צ"ל לחלק יצאה דאל"כ נתמעט מביום השבת: ז׳ ואי' בגמ' (ביצה דף י"ב) דבבישול נמי אמרינן מתוך. וה"ה באפיה ושחיטה וכדומה דברים הנעשים באוכל עצמו לתקנו כנ"ל: ח׳ ומכל מקום המבשל מי"ט לחול לוקה. ר"ל כיון דאין בו צורך היום כלל. והיא שיטת התוס' דס"ל דמן התורה בעינן צורך היום. אבל לדעת רש"י דס"ל דמן התורה אפי' אין בו צורך היום כלל אפ"ה לדידן דא"ל (מתוך) מותר. אם כן באופה לחול ניהו דאסורא דרבנן עביד דמדרבנן בעי' צורך היום קצת אבל מלקות ליכא והא דאמרי' בפסחים דף מ"ז ע"ב האופה מי"ט לחול לוקה היינו משום דל"ל מתוך ס"ל דב"ש וב"ה לא פליגי במתוך אלא בדבר אחר וכמ"ש הפר"ח ר"ס תצ"ה ע"ש. אבל לדעת הרמב"ם דא"ל כשיטת רש"י וכמ"ש לעיל לדעת מ"מ. וא"כ האופה מי"ט לחול אינו לוקה וכמ"ש המ"מ גופיה ריש הלכות י"ט. והרמב"ם גופיה פסק דהאופה מי"ט לחול לוקה. כבר נתעורר בזה הפר"ח ריש סי' תצ"ה: ט׳ עמ"ש ר"ס תקכ"ז על מ"ש דלוקה באופה מי"ט לחול משום דלית ביה צורך היום כלל. מכל מקום יפטור ממלקות משום הואיל דהא קי"ל כרבה שם בפסחים דאינו לוקה באופה מי"ט לחול משום הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה. ור"ס תקכ"ז כתב מ"א דמשכחת לה בגוונא דל"ל הואיל כגון שאפה או בישל בי"ט סמוך לחשכה דא"א שיגמר המלאכה היום ויקלעו אורחים כשעדיין י"ט: תקי״ח:א׳תל״ז א׳ (ס"ק ב) שלא כו' אא"כ הוא לצורך אכילה. כגון שיש לו בתיבתו אוכלים הצריכים לסעודת י"ט או עניני קשוטים הנצרכים לקשטן בי"ט וחושש שלא יגנובו ועי"ז ימנע משמחת י"ט: ב׳ משום תחלתן. דאי לא נתיר לו החזרה לא יוליכם תחילה לבה"כ מחשש גניבה. והוא צריך להם בבה"כ להתפלל מתוכן: ג׳ אבל כו' אסור כו' אפי' חושש שיגנבו משם. דהא לא התירו החזרה אלא משום תחלתן שלא יביאם ביום טוב לשם כנ"ל. וכיון דכבר מונחים בבה"כ ולא הביאן בי"ט לבה"כ ל"ל סופן משום תחלתן: ד׳ וראיתי כו' שאין רגילים עוד לאכול. והט"ז חולק וכתב דסכינים כל היום נקראים צורך אוכל נפש דאי מזדמן לו פירי מה יצטרך לסכין לאכלן: ה׳ שרי כדעת התוס' בכתובות דף נ"ז ע"א ד"ה מתוך כו' שכתב שם שהרשב"א רצה למצוא ההיתר על מה שנוהגים להוציא לצורך גוי בי"ט משום דס"ל כדעת הרי"ף דלא תקנו ערובי חצרות בי"ט כיון דדבר שיש בו צורך קצת מותר להוציא אפי' לר"ה ומה צריך לע"ח ולדבר שאין בו צורך קצת כלל דהן מועטים. משום לתא דידהו לא רצו לתקן ע"ח א"כ כיון דלדידן דל"ל ר"ה וכדלעיל סי' שמ"ה סעיף ז' ודינו ככרמלי'. א"כ כמו שהותר לטלטל בחצר שאינ' מעורבת בי"ט ה"ה דמותר לטלטל בכרמלית. וא"ש המנהג ושוב חזר בו וכתב וז"ל דמחצר שאינה מעורבת אין ללמוד ממנה לכרמלית דחמיר טפי עכ"ל התוס'. א"כ ניהו דלא קי"ל בזה כהרי"ף וס"ל דבי"ט צריך ע"ח וכמ"ש ס"ק ה'. מ"מ שמעינן מדברי התוס' דחוץ לעירוב קיל מכרמלית. ולכן אע"ג דהותר הסכינים בעיר חוץ לעירוב אבל חוץ לעיר דהוי כרמלית דחמיר לא שרינן. וט"ז חולק וכתב דמבואות שלנו דין כרמלית יש להן. א"כ מאי חומרא בחוץ לעיר יותר מבמבוי חוץ לעירוב ועיין לעיל סי' שס"ג סעיף כ"ו בהגהת רמ"א מבואר דמבואות שלנו דין חצרות יש להן. אולם בר"ס שס"ה במ"א ס"ק ד' נסתפק מ"א אי גם לקולא אמרינן דמבואות שלנו יש להן דין חצרות ע"ש: תקי״ח:א׳תל״ח א׳ (ס"ק ג) וכיוצא כו' ולוקה עליהן. כיון דלית בהו צורך היום כלל וכדעת התו' דלא כרש"י וכמ"ש מ"א ר"ס זה דמן התורה בעי' צורך היום קצת לדעת התוס': תקי״ח:א׳ת״מ א׳ (ס"ק ה) ואם כו' משמע דבלא עירוב אסור כו' לאפוקי מדעת הרי"ף דס"ל דבי"ט לא תקנו ע"ח. וכמ"ש בס"ק ד' בשס הרשב"א שהביאו התוספות בכתובות לא קי"ל כוותיה אלא בעי עירוב. ומה"ט כ' ט"ז בשם מהרש"ל בסי' זה. ובמ"א לעיל ס"ס שס"ז דיש להוסיף בנוסח ע"ח שאומרים לכל שבתות השנה. ולו' ג"כ ולכל י"ט ואין בזה משום שינוי מנהג מאחר שאינו עושה מעשה חדש: תקי״ח:א׳תמ״א א׳ (ס"ק ו) מותר כו' פי' כשצריך כו' ועמ"ש ס"ס תק"ט. ר"ל להשתמש במוקצה אסור דהוי כמו אכילת מוקצה דאסור. ולא הותר כי אם לטלטל מוקצה כשצריך למקומו אבל ודאי כשצריך לו שוב לצלות בו כתב ט"ז דפשוט הוא דמותר: תקי״ח:א׳תמ״ב א׳ (ס"ק ז) של שובך כו' של בית אסור. דבביצה דף ט' אמרי' הא דהתיר ב"ה שם לטלטל סולם דוקא סולם של שובך דל"ל להטיח גגו הוא' צריך. אבל סולם של עליה דא"ל להטיח גגו הוא צריך דאסור בר"ה משום מראית עין. לכן אפי' בבית אסור לטלטלו. דכל מה שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והקשו התוס' הא בעירובין אמרינן דאפילו סולם שאינם של שובך מותר לטלטל בשבת. ותירץ ר"ת דבעירובין מיירי בסולם של בית דהיא קטנה משל עליה ול"ח שיאמרו להטיח גגו ה"צ. והר"א מבור"גיל תירץ דבעירובין דמיירי בשבת דא"צ להוציאן לר"ה. לכן בביתו מותר אפי' של עליה דבבית ל"ל להטיח גגו צריך אבל בי"ט כיון דשרי להוציאו לר"ה ושם א"ל להטיח גגו לכן אפי' תוך הבית אסור דכל מה שאסור בר"ה מפני מראית העין גם בח"ח אסור. וא"כ להר"א מבור"גיל בי"ט אפי' סולם של בית אסור. דהא ר"ת לא חילק בין של בית ובין של עליה אלא מהכרח קושייתם ממסכת עירובין וכיון דלהר"א מבור"גיל בלא"ה לק"מ ממסכתא עירובין מה"ת נחלק בין של בית ובין של עליה. וכיון דהטור בסי' ש"ח פסק כהר"א מבורג"ל ומתיר בשבת אפי' של עליה. א"כ ממילא בי"ט אפי' סולם של בית אסור. והמקיל בבית לא הפסיד. כ"כ היש"ש וביאר הטעם ניהו דלהר"א מבור"גיל אין הכרח מסוגי' דעירובין לחלק בין בית לעליה מ"מ אפשר מסברא בלי הכרח יש להקל בשל בית להר"א מבורג"ל: ב׳ וכ"מ בפסקי התו' לכן הסומך ע"ז לא הפסיד. ולפ"ז מ"ש מ"א והמקל בבית אפשר ר"ל סולם של בית ואפילו מוציאה לר"ה שרי. אולם לא הבנתי דכ"ז לדעת הטור בסי. ש"ח דפוסק כהר"א מבורג"ל. אבל המחבר שפסק וסתם בסי' ש"ח לאסור בשל עליה אפי' בשבת. והוא לשון הרמב"ם ע"כ פסק כר"ת דלא כהר"א מבורג"ל: ג׳ א"כ למה העתיק מ"א דברי מהרש"ל על דברי המחבר דשל בית אסור. דהיינו לדעת הר"א מבור"גל (וכן הקשה ביש"ש על הרמב"ם דה"ל לפרש דשל בית מותר ואין זו קושיא כ"כ דאין דרכו של הרמב"ם להביא דין חדש היוצא משקל' וטרי' ואינו מפורש להדיא) ומשמעות ל' הרב"י בש"ע אין בו הכרע. דברישא לא כת' להתיר כ"א של שובד משמע דאפילו של בית אסור. ובסיפא הזכיר לאסור של עליה משמע דשל בית מותר וע"כ דיוק א' לאו דוקא. ואפשר דאין כוונת מ"א להעמיס דברי מהרש"ל בדברי המחבר אלא כתב סברא דנפשיה להחמיר בשבת כחומרת ר"ת. דשל עליה אפי' בביתו אסור ולהחמיר בי"ט כהר"א מבור"גל לאסור סולם של בית אפי' בבית: תקי״ח:א׳תמ״ג א׳ (ס"ק ח) מסוכנ' ולמאן דשרי כו' במס' ביצה דף כ"ז ע"ב תנן מעשה ששאלו לר"ש על בהמה שמתה בי"ט ועל החלה שנטמאת ושאל בבה"מ והשיבוהו לא יזיזו ממקומן ודייק הש"ס בהמה דומיא דחלה. מה חלה דקדושה. אף בהמה דקדושה ולכן אסור לטלטלה דאפי' לכלבים לא חזי דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. אבל בהמה דחולין שרי דחזיא לכלבים ואע"ג דנתנבלה בי"ט ע"כ כר"ש אתיא דלית ליה מוקצה. ופריך הניחא למר בריה דר"י משמיה דרבא דאמר חולק היה ר"ש על ר' יודא ומתיר אפי' בבריאה שמתה א"ש מתני' כר"ש. אלא למר ב"א משמיה דרבא דאמר מודה ר"ש בבריאה מעי"ט שמתה בי"ט שאסורה. א"כ מתני' דלא כמאן. ומשני במסוכנת ודברי הכל. כך הוא גרסת הרי"ף. ופי' ג' חלוקים יש. מסוכנת מעי"ט שמתה בי"ט אפי' ר' יודא מודה דשרי ובריאה שמתה ר"ש מודה שאסורה. ובחולי שאין בו סכנה מעי"ט בזה פליגי ר"י ור"ש ולכן מוקי מתני' במסוכנת ואתיא כדברי הכל דאפי' ר"י מודה דמותרת: ב׳ ולכן הרב"י דפסק ר"ס תל"ה בי"ט כר' יודא לכן אסר כאן אפי' בחולה אם לא במסוכנת דאפי' ר"י מודה דשריא. ומ"ש מ"א דלרמ"א שהביא ר"ס תצ"ה די"א דפוסקיס גם ביו"ט כר"ש. א"כ אפילו בריאה שרי. היינו משום שכ' הרב"י בחבורו' הארוך בסי' שכ"ד כיון דמילי דרבנן נינהו אזלינן לקולא וקי"ל כמ"ך דאפי' בבריאה שמתה פליג ר"ש ומתיר: תקי״ח:א׳תמ״ד א׳ (ס"ק ט) מחתכה דוקא כשהיה קשה דאז א"א לבהמה לאוכלה בלי חיתוך וא"כ ע"י החיתוך משוה לה אוכל שרי אבל כשהיא רכה דבלי חיתוך גם היא ראויה למאכל בהמה אם כן החיתוך נקרא ממרח באוכל' כדי שיהיה הדבר יותר נאות למאכל בהמה זה אסור. תקי״ח:א׳תמ״ה א׳ (ס"ק י') תבנא כו' דלא אקציה אלא ממאכל בהמה. ר"ל כשהניחו באוצר ואוקציה מסתמא לא אקציה אלא מדבר שהיה עומד לו אותו פעם. וכיון דאז היה ראוי למאכל בהמה ולא להסקה. לא אקציה כ"א ממאכל בהמה. ומהסקה לא עלתה ע"ד לאקציה כיון דלא היה עומד לכך. וכיון שאחר שהניחו באוצר נעשה תבנא סריא ואינו ראוי למאכל בהמה ועומד להסקה מותר להסקה דהא מזה בשעה שהניחו באוצר לא אקציה ולא עשה מעשה להקצותה מהסקה: ב׳ אבל עצים כו' וה"ה אם הניח לאוצר תבנ' סריא דין עצים יש לו. דהא כשהניחו לאוצר לא היה עומד כ"א להסק' וא"כ אקציה מהסקה. ותבנ' סריא כתבו התו' במס' ב"ב דף י"ט ע"ב דוקא כשהיא מוסרח מאד דאפי' ע"י פריכה אינה ראויה לבהמה כדמוכח במס' שבת דף קנ"ה ע"ב: ג׳ כדאיתא בב"ב. דאמרי' שני בתי' זה אצל זה וכותל אחד לשניהם. ובאותו כותל חלון של טפח על טפח. אם יש מת בא' מן הבתי' מביא הטומאה לבית האחר שבצדו ע"י החלון כי משם יצאה הטומאה לבית האחר. ואם סתם החלון בדבר שמבטלו שם ואין דעתו ליטלו משם הוי סתימה וחוצץ מפני הטומאה שלא תצא משם לבית אחר אבל דבר שעתיד ליטלו אינו סותם ואינו חוצץ. ופריך מדתנן אם סתמו בתבן הוי חציצה. והא תבן סופו ליטלו כי היא מאכל בהמה ומשני דמיירי בתבנא סרי' דאינו ראוי לבהמה. ופריך והא חזי לטינא ועדיין אינו מבטלו ומשני דאית ביה קוצי. ופריך והא חזי להסקה. ומשני בתבן לח דלא חזי להסקה. ופריך והא חזי להיסק גדול. דהיינו כשמדליק עצים או תבן יבש עי"ז גם אם יניח שם תבן לח ידלק גם הוא וא"כ עדיין עתיד ליטלו: ד׳ ומשני היסק גדול לא שכיח. וא"כ מיקרי אין עתיד ליטלו וס"ל למ"א כיון דע"י דלא שכיח לא מיקרי עתיד ליטלו דאינו עומד להיסק גדול. א"כ הוי מוקצה דאין דעתו עליו להיסק גדול: ה׳ ול"ד לעצים לחים דמתיר בסי' תק"ב ס"ג בהגה: תקי״ח:א׳תמ״ו א׳ (ס"ק יא) הסמוכים כו' ודוקא כו' דהטור כ' וז"ל לאחר שתקנ' בדופנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שמה או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטלה. וכתב עליו הרב"י על מ"ש לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככה למה הצריך שכבר תיקנה גם בסככה כיון דהחילוק בין סכך לדפנות דבדופן לאחר שגמר הדופן באריגה והוסיף לסמוך לה ניכר שאין התוספת מן הדופן דהא אינו נארג עם הדופן ולכן אין בנטילת התוספת משום סתירת אהל אבל בסכך שאינו נארג א"כ כל מה שמוסיף הכל הוא מן הסכך כי מה לי מה שמונח למעלה או למטה הכל שוה ולכן אם נוטל אפילו מן התוס' ה"ל סתירה. אלא אם הניח על הסכך חבילות דאז ניכר שאינו מן הסכך ואז מותר ליטול החבילות ואין בו משום סתירה. ולפ"ז אם סמך לדופן די שכבר נגמר הדופן ונארג. שבאז ניכר מה שהוסיף אינו מן הדופן. ולמה הצריך הטור שכבר נגמר גם הסכך. עוד הקשה מ"ש הטור סמך לה עוד חבילות אפילו סמוך לדפנות קנים ג"כ מותר ליטלן ולא הצריך הש"ס חבילות אלא בהוסיף על הסכך ומטעם הנ"ל אבל לא בדופן ועז"כ יש"ש דבהגהת הרא"ש כתב בשם א"ז דאם נתכוין לעבותה או לחזקה אסור. וכתב יש"ש דיש לחוש לדברי הג"א אם סמך לדפנות לעבותה ועדיין לא גמר הסכך אע"ג שכבר גמר הדופן. ואפי' סמך לה חבילות אפ"ה כיון שהיה דעתו לעבותה או לחזקה אפ"ה אסור וזה היה כונת הטור במ"ש לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככ' סמך לה חבילות כו' נקט בסככה משום מלתא פסיקתא. דאז אפי' נתכוין לעבותה או לחזקה מ"מ מותר. משא"כ אם עדיין לא גמר הסכך. אע"ג שגמר הדפנות מ"מ אם נתכוין לעבותה היה אסור ומה שנקט חבילות משום דיוקא לרבותא דאם לא גמר סככה אסור אם נתכוין לעבותה. היינו אפי' זרק לה חבילות. אבל מודה הטור דאם לא נתכוין לעבות' אפי' לא גמר עדיין הסכך. ואפי' סמך לה קנים ולא חבילות מ"מ מותר. וכן אם גמר גם הסכך וסמך לה אפי' לעבותה מכל מקום מותר ואפילו סמך לה קנים ולא חבילות עכת"ד של יש"ש: תקי״ח:א׳תמ״ז א׳ (ס"ק יב) חבילות. אבל עצים כו' בטלות לגבי סכך כו' כיון דאין הפרש ואין היכר בין גוף הסכך ובין התוספות. כיון דגם גוף הסכך אינו נארג ואין ניכר ההפרש כ"א בהיות התוספות חבילות משא"כ בדפנות אפי' סמך לה קנים יש היכר דגוף הדופן נארג והתוספות איני נארג עמו: תקי״ח:א׳תמ״ח א׳ (ס"ק יג) דעתו כו' עסי' תרל"ח שאפי' סכה דמצוה עצים הסמוכים לה מותרים ולא כתב אם דעתו עליו כמ"ש כאן. ע"כ מ"ש פה דעתו עליו. ר"ל דעתו עליו היום בי"ט: ב׳ סוכה רעועה כו' איתא שם דף ל' ע"ב תנא ר"ח בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אין נוטלים עצים מן הסכה אלא מן הסמוך לה. ור"ש מתיר ושוין בסוכת החג (היינו סכה דמצוה) שאסורה. ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ופריך אהא דר"ש מתיר אפי' מן הסכה עצמה. והא סתר אהלא ואר"נ ב"י דמיירי שנפלה בי"ט דאין בו סתירת אהל אלא משום מוקצה. ור"ש לטעמיה דמתיר מותר שמן שבנר ול"ל מוקצה. ופריך מי דמי מותר שמן מצפה אימת תכבה נרו דהא ודאי סופה לכבות. אבל הכא מי מצפה שתפול הסכה. ומוקי לה ר"נ ב"י דמיירי שהיתה רעועה מערב י"ט דג"כ דעתו עליה ומאי דקתני ואם התנה כו' מסקינן שם דמיירי בסכה דעלמא דלאו מצוה וארישא קאי אבל סכה דמצוה לא מהני תנאי כי אם באופן המבואר בסי' תרל"ח עכת"ד הש"ס ובזה נחלקו דעת יש"ש דהא דקתני ואם התנה כו' הוא ד"ה ואפי' ר"י מודה ואפי' סוכה בריאה מהני תנאי. אבל דעת הרב"י דהא דקתני ואם התנה כו' הם דברי ר"ש דאם התנה אפי' בריאה שנפלה מותרת. אבל לר"י אפי' רעועה שהתנה עליה ונפלה לא מהני תנאי: ג׳ וכן נ"ל כדעת הרב"י: ד׳ ל"מ תנאי אפי' ברעועה. דמה יוסיף היתר ע"י התנאי. הא אפי' בלי תנאי ברעוע' דעתיה עליה וה"ל כאלו התנה ואפ"ה לא מהני לר"י דכל מידי דאתקצאי כו': ה׳ ולכן סתם כו' שפסק בסי' תצ"ה כר"י בי"ט. ולכן בשום גווני אפי' ברעועה ל"מ תנאי: ו׳ בנר שכבה. דדמי לסכה רעוע' דיושב ומצפה: ז׳ אבל המאור כ' כו' הוא דעת שלישית: ח׳ ואינה מוקצה מ' איסור. דאי נמי סתר כצ"ל: ט׳ אין בה משום סתירת אהל מדאורייתא. וס"ל לבעל המאור דכל שאין בו רק איסור דרבנן לא מיקרי מוקצה מ' איסור: י׳ מחמת איסור כה"ג. ר"ל היכי דיושב ומצפה: י״א אבל דעת הר"ן ורמב"ן כן הגיה בס' תוס' שבת בקונ' אחרון. דהתוס' ס"ל דל"מ תנאי במוקצ' מ' איסור: י״ב וא"ל דס"ל כיון דאין בסתירתו איסו' דאוריית' כצ"ל: י״ג לא חשיב כו' ר"ל ודאי ר"י ס"ל דאפי' אין בסתירתו רק איסור דרבנן מ"מ הוי מוקצה דהא פליגי בסכה רעועה. אלא דהטור לא פסק כר"י א"א היכי דאיכא בסתירתו איסור דאורייתא דהוי מוקצה מ' איסור תירה: י״ד דהא מעות שעל הכר. לעיל בסי' ש"ט סעיף ד'. הרי דאפי' במוקצה מחמת איסור דרבנן ס"ל דהוי מוקצה. ע' מ"ש סעיף ט' כצ"ל: תקי״ח:א׳תמ״ט א׳ (ס"ק יד) בית כו' מדכתב סתם כו' בביצה דף ל"א ע"ב תנן בית שהוא מלא פירות ונפחת הדופן ביו"ט. נוטל פירות ממקום הפחת. רמ"א פוחת לכתחלה ונוטל ופריך לר"מ למה מתיר להיות פוחת והא סתר אהלא ומשני דמיירי שמחיצה הית' על ידי לבנים שהיו סדורים זה על גב זה בלי חיבור טיט ביניהם. דכה"ג ס"ל דלא הוי סתירת אהל. ונחלקו הפוסקים לדעת קצת גם תנא קמא דמתיר אם נפחת ממילא ליטול הפירות. לא התיר אלא במחיצה גרוע כי האי גוונא ע"י לבנים כנ"ל דאי הוי מחיצה גמורה דאיכא סתירה גמורה אם פוחת. אם כן אפי' נפחת ממילא מ"מ הפירות מוקצים. דהא אי לאו דנפחת לא היה אפשר ליטול הפירו' וי"א ס"ל דלת"ק אפי' מחיצה גמורה שנפחתה מותר ליטול הפירות ואין בהם משום מוקצה וכמ"ש מ"א אח"ז: ב׳ ול"נ דאף הרז"ה מודה בזה. ר"ל אפי' מוקצ' מ' איסור דרבנן הוי מוקצה. כמ"ש לעיל בס"ק שלפני זה. דהא סכה רעועה אין בסתירת' כ"א איסור דרבנן ואפי' הכי לר"י אסור. ופסק הרז"ה כר"י: ג׳ אלא ס"ל כו' דהרז"ה גם הוא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל כיון דאין הפירות מוקצים מחמת עצמן כו'. אלא דלא רצה לסמוך על סברא זו גרידה אלא בצירוף דאינו אלא מוקצה מחמת איסור דרבנן: ד׳ ולפי מ"ש בש"ע ר"ל כדעת הר"ן דאפילו היכי דהוי מחיצ' גמור' ומוקצים הפירות מחמת איסור תורה מ"מ אם נפחת מותרים הפירות כיון דאין הפירות מוקצה מחמת עצמן: ה׳ ומ"מ אם עשה הנכרי לצורך ישראל כו'. ואפי' היו הפירות של גוי. מ"מ מוקצה דמחובר אפילו של גוי אסור וכן אסור אפי' לר"ש וכמ"ש ר"ס תקט"ו בשם רש"י: ו׳ ובימי הפסח כו'. אורחא דמילתא נקט דאז דרכן לפותחן: ז׳ אם יודע בודאי כו'. ואם הביאו דורון או למכור. כתב מ"א סי' תקט"ו ס"ק י"א וי"ב הוי כודאי שפתחן היום כדי להביא מן המשובח. וכן מסתמא פתחן בשביל ישראל שהובא לו הדורון. ובהבי' למכור הביא בשביל הרוב. ואם רוב הלוקחים גוים מותר ואם רוב הלוקחים ישראלים או מחצה על מחצה אסור ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן