סימן תפט - סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העמר - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן תפט - סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העמר - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תפט - סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העמר

א א בְּלֵיל שֵׁנִי אַחַר תְּפִלַּת עַרְבִית מַתְחִילִין ב לִסְפֹּר הָעֹמֶר, וְאִם שָׁכַח לִסְפֹּר בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה הוֹלֵךְ וְסוֹפֵר כָּל הַלַּיְלָה. וּמִצְוָה ג עַל כָּל אֶחָד לִסְפֹּר לְעַצְמוֹ. וְצָרִיךְ לִסְפֹּר ד מְעֻמָּד ה וּלְבָרֵךְ תְּחִלָּה. וְסוֹפֵר הַיָּמִים ו וְהַשָּׁבוּעוֹת. כֵּיצַד, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אוֹמֵר: ז הַיּוֹם יוֹם אֶחָד ח { בָּעֹמֶר, } עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְשִׁבְעָה יָמִים וְאָז יֹאמַר: הַיּוֹם שִׁבְעָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ ט אֶחָד { בָּעֹמֶר, } וּבְיוֹם שְׁמִינִי יֹאמַר: הַיּוֹם שְׁמוֹנָה יָמִים שֶׁהֵם שָׁבוּעַ אֶחָד וְיוֹם אֶחָד { בָּעֹמֶר, } וְכֵן עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְאַרְבָּעָה עָשָׂר יֹאמַר: הַיּוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר יָמִים שֶׁהֵם שְׁנֵי שָׁבוּעוֹת { בָּעֹמֶר, } וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ עַד י מ''ט יוֹם. ב אִם טָעוּ בְּיוֹם הַמְּעֻנָּן וּבֵרְכוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר, יא חוֹזְרִים לִסְפֹּר כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ. וְהַמְדַקְדְּקִים אֵינָם סוֹפְרִים עַד יב צֵאת הַכּוֹכָבִים, וְכֵן רָאוּי לַעֲשׂוֹת. ג הַמִּתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר יג מִבְּעוֹד יוֹם, מוֹנֶה עִמָּהֶם בְּלֹא בְּרָכָה. וְאִם יִזְכֹּר בְּלַיְלָה יְבָרֵךְ וְיִסְפֹּר. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עָנָה אָמֵן עַל בִּרְכַּת הַקָּהָל, אִם הָיָה דַּעְתּוֹ } יד { שֶׁלֹּא לָצֵאת, יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ וְיִסְפֹּר בַּלַּיְלָה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א). ד מִי שֶׁשּׁוֹאֵל אוֹתוֹ חֲבֵרוֹ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת כַּמָּה יְמֵי הַסְפִירָה בְּזֶה הַלַּיְלָה, יֹאמַר לוֹ: אֶתְמוֹל הָיָה כָּךְ, שֶׁאִם יֹאמַר לוֹ: טו הַיּוֹם כָּךְ וְכָךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִמְנוֹת טז בִּבְרָכָה; אֲבָל קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, כֵּיוָן שֶׁאֵין זְמַן סְפִירָה אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. { הַגָּה: וּכְשֶׁהִגִּיעַ } יז { הַזְּמַן, אֲסוּרִין לֶאֱכֹל עַד שֶׁיִּסְפֹּר. וַאֲפִלּוּ הִתְחִיל לֶאֱכֹל, פּוֹסֵק וְסוֹפֵר; מִיהוּ אִם הִתְחִיל לֶאֱכֹל קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֶלָּא גּוֹמֵר אֲכִילָתוֹ וְסוֹפֵר אַחַר כָּךְ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְמָאן דְּאָמַר סְפִירָה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרַיְתָא). ה אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ הַחֶשְׁבּוֹן, וּפָתַח אַדַּעְתָּא דִּלְסַיֵּם כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁמַע מֵחֲבֵרוֹ, וְשָׁתַק עַד שֶׁשָּׁמַע מֵחֲבֵרוֹ וְסִיֵּם כָּמוֹהוּ, יח יָצָא. ו אִם פָּתַח וְאָמַר: בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אַדַּעְתָּא דְּלֵימָא הַיּוֹם ד', שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁהֵם ד', וְנִזְכַּר וְסִיֵּם בְּה', וְהֵם ה'; אוֹ אִיפְּכָא, שֶׁהֵם ד' וּפָתַח אַדַּעְתָּא דְּלֵימָא אַרְבָּעָה, וְטָעָה וְסִיֵּם בְּה', אֵינוֹ חוֹזֵר יט וּמְבָרֵךְ. ז שָׁכַח וְלֹא בֵּרַךְ כָּל הַלַּיְלָה, יִסְפֹּר בַּיּוֹם בְּלֹא בְּרָכָה. ח אִם שָׁכַח לְבָרֵךְ בְּאֶחָד מֵהַיָּמִים, בֵּין יוֹם רִאשׁוֹן בֵּין מִשְּׁאָר יָמִים, סוֹפֵר בִּשְׁאָר יָמִים כ בְּלֹא בְּרָכָה; אֲבָל אִם הוּא מְסֻפָּק אִם דִּלֵּג יוֹם אֶחָד וְלֹא סָפַר, יִסְפֹּר בִּשְׁאָר יָמִים בִּבְרָכָה. ט לֵיל שַׁבָּת וְלֵיל יוֹם טוֹב מְבָרְכִים וְסוֹפְרִים אַחַר כא קִדּוּשׁ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת; וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, קֹדֶם הַבְדָּלָה אַחַר קַדִּישׁ כב תִּתְקַבַּל; וּכְשֶׁחָל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן כג שֶׁל פֶּסַח בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, דְּאָז אוֹמֵר קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה בְּפַעַם אַחַת, יֵשׁ לִסְפֹּר קֹדֶם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַכּוֹס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. { הַגָּה: וְאִם אֵין לוֹ יַיִן וְצָרִיךְ לְקַדֵּשׁ יקנה''ז, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן רצ''ו. } י אָסוּר לֶאֱכֹל כד חָדָשׁ אַף בַּזְּמַן הַזֶּה, בֵּין לֶחֶם בֵּין קָלִי בֵּין כַּרְמֶל, עַד תְּחִלַּת לֵיל י''ח בְּנִיסָן; וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַד תְּחִלַּת י''ז בְּנִיסָן.

באר היטב - סימן תפט - סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העמר

א א בליל. ואומרים המעריבים השייכים לליל שני אף אם חל יום ראשון בשבת דבשאר חגים אם חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני המעריבים של יום ראשון והשניה נדחה מ''מ ביום שני של פסח אומרים לעולם המעריבים השייכים ליומא משום בכור לספירה וכן נוהגין: ב לספור. עיין מ''א ובח''י נשים פטורות מספירה דהוי מצות עשה שהזמן גרמא רמב''ם. ומיהו כבר שווייא עלייהו חובה. מ''א: ג על. ואם ירצה שומע הברכה מהש''ץ וסופר לעצמו דכתיב וספרתם שתהא ספיר' לכל א' ואחד וע' מ''א וח''י ואם עבר ושמע הספירה מאחר יצא אם נתכווין שומע ומשמיע פר''ח ע''ש וע' יד אהרן בהגהת ב''י. ופשוט דמותר לספור בכל לשון ודוקא בלשון שמבין ואם אינו מבין לה''ק וספר בלה''ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמר ואין זה ספירה. מ''א: ד מעומד. דכתיב בקמה תחל לספור א''ת בקמה אלא בקומה ובדיעבד אם מנה מיושב יצא. רמב''ם: ה ולברך. הא דמברכין על ספיר' זו ולא על ספירת נדה עיין הרדב''ז חלק א' סי' כ''ז ועיין בח''י. והא דאין מברכין זמן אספיר' לפי שליכא שמחה והנאה. אחרונים ועיין ח''י: ו והשבועות. ואם ספר הימים לחוד ולא ספר השבועות. או שספר השבועות לבד ולא הימים צריך לחזור ולספור בברכה פר''ח וכ''כ מהר''ש הלוי חא''ח סי' ה' אבל הכה''ג והמ''א והח''י הסכימו דיצא בדיעבד. לכן נ''ל דיספור בלא ברכ' דברכות אינן מעכבות. וכתב עוד הכנה''ג בשם מהר''ש הלוי והסכים עמו שאם מנה בר''ת כגון היום ד' ימים או אם אמר ח' ימים שהוא שבוע אחד ויום אחד יצא י''ח והפר''ח כ' דלא יצא י''ח. אם אמר ארבעים חסר אחת לעומר יצא. מהר''י מולכו יד אהרן: ז היום. ולא יאמר שהיום אחרונים. והח''י כתב דמאן שאומר שהיום לא אשתבש עיין שם: ח בעומר. וכ''כ הט''ז וגירסת האר''י ז''ל לעומר וכ''כ בשל''ה: ט אחד. ולא יאמר אחת כי שבוע לשון זכר. ויאמר לעולם מנין המועט תחלה כגון אחד ועשרים יום ועד עשרה אומר ימים ומאחד עשר ולמעלה אומרים יום וזה דרך צחות לה''ק ונוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה ועיין מ''ש הח''י בזה: י מ''ט. עיין מ''ש הרא''ש בפ' ע''פ יש מקשים כיון דקרא קאמר תספרו תמשים יום וכו' שכן דרך המקרא כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות א' מונה אותם בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון הא' וכו' ע''ש. דלפ''ז צ''ע מאי בעי בגמ' פרק א' דקידושין דף ל''ח ע''א תניא אידך ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה והא מ' שנה חסר שלשים יום ע''ש. וכפי מ''ש הרא''ש מאי קושיא הא דרך המקרא כך ועיין יד אהרן: ב יא חוזרים. דהיינו בלא ברכה. שכנה''ג: יב צ''ה. ואם טעה וספר בין השמשות יצא מ''א. ולדעת קצת פוסקים אפילו לכתחלה יש לספור בספק חשיכה ועיין ב''י ובב''ח ובט''ז: ג יג מבעוד יום. עיין ט''ז ומ''א וח''י. ונ''ל דמותר לספור אחר צאת הכוכבים אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפילו במ''ש. מ''א ע''ש: יד שלא. היינו בברכה אבל בספירה עכ''פ מחויב לספור לעצמו כמ''ש בס''ק ג'. וכתב המ''א ודוקא כשהיתה כוונתו שלא לצאת אבל מן הסתם משמע דאין לברך שנית מספק ע''ש וכ''כ הע''ש. אבל משמעות הט''ז בס''ק ו' אינו כן ע''ש. ועיין ח''י ס''ק ט''ו: ד טו היום. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום לית לן בה. ט''ז ומ''א: טז בברכה. אע''ג דלא אמר בעומר יצא בדיעבד. מ''א: יז הזמן. צ''ע דהל''ל שחצי שעה קודם הזמן נמי אסור כמ''ש סי' רל''ב ונ''ל דמיירי במקום שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה ואז אין להחמיר קודם זמנו כמ''ש סי' רל''ב. מ''א ועיין ח''י: ה יח יצא. משמ' דיעבד אבל לכתחלה לא יברך עד שיהיה לו בירור כמה ימים יש בימי הספירה. ט''ז: ו יט ומברך. וכן הסכמת אחרונים רק דיספור שנית בלא ברכה ועיין ח''י מ''א: ח כ בלא. ודוקא כשדלג יום שלם דאז לא הוי תמימות אבל אם שכח בלילה וספר ביום מחרתו יש לספור בימים הבאים בברכה לבוש וע''ת וכן נוהגין ומ''ש הבאר היטב אשר לפני בשם הט''ז לא דק ע''ש: כתב השל''ה במקום שיש חבורה שמתפללין מעריב בזמנו ראוי להתחבר להם בימי הספירה כי אז מצוה גוררת מצוה ק''ש בזמנו וספירה בציבור: ט כא קידוש. משום דעיולי שבת ניחא לן טפי אבל בביתו יספור קודם קידוש כי אסור לאכול קודם ספיר' אחרונים: כב תתקבל. וכן נוהגין: כג של פסח. אבל יום ב' של פסח אין מקדשין כלל בבה''כ כמש''ל סי' תפ''ז: וכתב הט''ז ונ''ל דבליל י''ט אחרון לעולם יש לספור קודם קידוש די''ט אחרון דהא טפי ניחא למשוך עליו קדושת יום ז' שהוא מן התורה וקדושת יו''ט אחרון הוא דרבנן עכ''ל והח''י כתב שהוא נגד משמעות הרב דמשמע לעולם יש לספור אחר קידוש אם לא כשחל במ''ש וכן נוהגין: י כד חדש. כתב המ''א העולם סומכין על מ''ש רמ''א דחדש בח''ל מדרבנן ולא גזרו עתה בח''ל כיון שאין אנו סמוכין לארץ ישראל עכ''ל: מ''מ בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו לזהר ע' מ''א וע' ח''י וע' בי''ד סי' רצ''ג בש''ך:

מגן אברהם תפ״ט - סימן תפט - סדר תפלת ליל שני של פסח וספירת העמר

א׳ אפי' חל יום ראשון בשבת אומרים בליל שני מעריבים השייכים לשני משום בכור לספירה (לבוש) משמע דאם חל ז' של פסח בשבת אומרי' ביום אחרון מעריבים השייכים לז' עמ"ש סי' תרמ"ב דבפוזנא אין נוהגין כן אבל בגמ' סוף סוכה משמע דלעולם האחרון נדחה ע"ש: מתחילין לספור. הקש' הכ"מ פ"ו דסוכ' היאך מברכין על הספיר' ביום טוב שני ולא חיישי' לזילותא די"ט דהא מה"ט לא מברכין על הסוכ' בשמיני וי"ל דהתם או' על הכוס את יום ש"ע הזה ואם יברך על הסוכ' סתרי אהדדי משא"כ כאן א"נ כיון דאנן בקיעינן /בקיאינן/ בקביעא דירחא א"כ מדינא אין צריך לישב בשמיני בסוכ' לכן אין מברכין אבל הכא הוי איפכא דמדינא צריך לספור היום לכן מברכין עכ"ל, נשים פטורו' מספיר' דהוי מ"ע שהז"ג (רמב"ם וכ"כ בזוהר תצו' ע' שי"ט) ומיהו כבר שווי' עלייהו חובה: ב׳ לספור לעצמו. ואם ירצ' שומע הברכה מהש"ץ וסופר לעצמו דכל הברכות אף על פי שהוא בקי יוצא בש"ץ חוץ מב"ה וק"ש ותפלה (רשב"א בתשו' סי' קכ"ו) עסי' נ"ט ס"ד הרי דס"ל דעכ"פ צריך שיספור בעצמו וכמ"ש בגמ' וספרתם שתהא ספיר' לכל א' וא' כדרך שאמרו גבי לולב ולקחתם שתהא לקיחה לכל א' וא', ובב"י כתוב בשם הרשב"א שיוצא בספירות הש"ץ ע"ש וצ"ע ואפשר כיון דקי"ל דשומע הוי כעונה ה"ל כאלו ספר הוא בעצמו ופשוט דמותר לספור בכל ל' ודוקא בל' שמבין ואם אינו מבין לה"ק וספר בלה"ק לא יצא דהא לא ידע מאי קאמ' ואין זה ספיר' כנ"ל: ג׳ מעומד. ואם מנה מיושב יצא (רמב"ם): ד׳ והשבועות. נ"ל דאם ספר הימי' לחוד ולא ספר השבועות א"צ לחזור כדאי' בגמ' למ"ד ספירה דרבנן וב"י כ' בשם רוב הפוסקים דקי"ל ספירה בזמן הזה דרבנן ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור: ה׳ היום. לא יאמר שהיום וכו' דמשמע שהוא נתינת טעם למה שלמעל' הימנו אלא יאמר היום יום וכו' שבועו' וימי' הם ל' זכר כדכתיב שבע' שבועות, יאמר לעולם מנין המועט קודם כגון א' ועשרים יום ע' בא"ע סי' קכ"ו מיהו ביומא דף נ"ה איתא דהכל לפי מנהג המדינה בחשבונם ובמדינתינו אף בלשון חול מזכירין מנין המועט קודם: יש נוהגין לומר מזמור אלהים יחננו אחר הספירה: ו׳ עד צ"ה. ואם טעה וספר בין השמשו' יצא: ז׳ המתפלל עם הצבור וכו'. ז"ל הרשב"א סי' רל"ה מי שאמר זה למנות עם הצבור מבע"י תלה בוקי סריקי ברבינו דכל שמנה מבע"י לא עשה ולא כלום ואדרבא כמעיד מה שאינו ואם מתירא שמא ישכח בספירה ויסמוך על ספירה זו כמו בק"ש של ערבית א"כ כבר יצא ידי ספירה וכשחוזר ומברך הוי ברכ' לבטל' עכ"ל וכ"מ מל' האבודרהם שסיים אבל הרמב"ם כ' מנה ולא בירך יצא עבב"י מ"מ ס"ל שתקנתו קלקלתו דשמא יצא בראשונה ואסור שוב לברך וא"כ צ"ע למה כתבו הרב"י, ונ"ל דאזיל לשיטתי' שפסק בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כוונ' וא"כ יכוין בלבו אם אזכור בלילה אין אני מכוין לצאת בספיר' זו וכ"מ מל' רמ"א שכ' אם היה דעתו שלא לצאת והגמ"נ כ' דיש מתירין לספור בע"ש מבע"י אחר תפלת ערבית והב"ח כתב דלא קי"ל הכי: ונ"ל דמותר לספור אחר צ"ה אפי' לא התפלל עדיין ערבית אפי' במ"ש דהא לילה הוא לכל מילי ואפי' לקדש ולהבדיל מותר קודם תפל' ומזכי' רצה בב"ה כמ"ש סי' ער"א ורצ"ג וסי' רס"ז, ובס' חנוכת הבית תמה על מה שנהגו לספור קודם ההבדל' דהרי עדיין שבת הוא ע"ש ונ"ל דאין בכך כלום דבאמת שבת כבר חלף והלך לו רק שאסורי' במלאכ' עד שיבדיל כנ"ל: ח׳ דעתו שלא לצאת. קשה דהא אפי' בסתם לא יצא דבעי' שיתכוין לצאת כמ"ש סי' ס' ס"ד ואפשר כיון דאסור לברך ברכה לבטלה אם היה סתם אסור לברך שני' כיון די"א מצות א"צ כוונ' כנ"ל: ט׳ היום כך וכך. ואם אמר כך וכך ולא אמר היום ל"ל בה (ט"ז): י׳ אינו יכול לחזור ולמנו'. אף על גב דלא אמר בעומר יצא בדיעבד ואף על גב דלא כיון לצאת כמ"ש ס"ג: י״א וכשהגיע הזמן. צ"ע דהל"ל שחצי שעה קוד' הזמן נמי אסור כמ"ש סי' רל"ב ורל"ה ונ"ל שזהו היה טעם רש"ל שלא אכל עד אחר הספירה מפני שיוצאין מב"הכ חצי שעה סמוך לב"ה וס"ל דאסור לאכול, ע' במט"מ ושל"ה, ודעת רמ"א צ"ל כיון דיש לו זמן לספור כל הלילה וכל היום שלאחריו לא מחמרינן כולי האי ומ"מ צ"ע מנ"ל הא לכן יש להחמיר, אך במקו' שנהגו שהשמש קורא לספור ספירה אין להחמיר קודם זמנו כמ"ש סי' רל"ב ואפשר דבזה מיירי רמ"א ולכן כ' וכשהגיע הזמן וכו': י״ב וטעה וסיים בה'. וב"ח פסק בזה דחוזר ומברך דהרי או' שקר וכ"ד הפוסקים בסי' ר"ט וכ"כ בלבוש ועמ"ש שם מיהו נ"ל דאינו חוזר ומברך רק יספור שנית דהא בברכ' א' יצא אח"כ /אא"כ/ הפסיק הרבה, ואם נזכר תוך כ"ד ואמר ד' יצא אף על פי שלא ידע מתחלה שהם ד' וכ"ש כשידע שהם ד' רק שטעה בדיבורו ונזכר תוך כ"ד דיצא וכמ"ש סי' ר"ט וסי' תפ"ז: י״ג בלא ברכה. משום דכתיב תמימות תהיינה: י״ד אחר קידוש. משום דמקדמי' שבת כל מאי דאפשר אבל בביתו יספור קודם קידוש ועוד דאסור לאכול קודם ספירה כמ"ש ס"ד: ט״ו קודם הבדלה. דאפוקי יומא מאחרי' ליה כמו דאפשר: ט״ז יש לספור וכו'. שלא תהא שבת עליו כמשאוי: י״ז אסור לאכול חדש. ועבי"ד סי' רצ"ג שכ' רמ"א היתר לחדש ובשל"ה כתב שזה אין שייך במדינו' פולין שרוב התבואה וכמעט כולם נזרעים אחר הפסח וגם אין מביאין שם תבואות ממדינות אחרות, מיהו זה דוק' בשעורי' ושבולת שועל וכוסמין אבל חטים ושופין רובא דרובא נזרעים בחשון ולכן אין שייך בהם חדש וע"ש בש"כ שכ' היתר שכר הנעש' מחדש וכתוב בתשו' רמ"א דאף הנזהר מחדש א"צ לחוש לפליטת הכלים דהא כל חדש בזמן הזה אינו אלא ספיקא דרבנן דהא אפי' אם היה ודאי איסור היה בטל ברוב מדאורייתא כ"ש חדש שאינו אלא חומרא בעלמא דהא כ' מהרא"י דאין לדרוש ברבים לאסרו משום דאזלי' בתר רוב דגן שבא מן הישן לכן נ"ל דליכא למיחש כולי האי לפליטת הכלי עכ"ל, הנה מ"ש דבטל ברוב מדאוריית' פי' טעם החדש בטל ברוב מדאוריי' וזה דוקא מין במינו כגון אם בישל מתחלה חטים ועכשיו מבשל ג"כ חטים אבל אם בישל עכשיו בשר ה"ל מין בשאינו מינו וצריך מדאורייתא ס' עבי"ד סי' צ"ח, ומ"ש דאזלינן בתר רוב דגן היינו בדבר שהוא ספק מאיזה תבוא' נעשה אבל אם ברי לו שנעש' מתבוא' חדש' אסור אף בפליטת הכלים דהוי ודאי ולא ספק: ונ"ל דהעולם סומכין על מ"ש ר"ב דחדש בח"ל מדרבנן (וכ"כ בליקוטי מהרי"ל) לא גזרו עתה בח"ל כיון שאין אנו סמוכין לא"י עכ"ל, וכ"כ בת"ה סי' קצ"א בשם א"ז דחדש דרבנן והטעם דס"ל שהלכה כת"ק ואף על גב שסתם משנה בסוף ערלה כר"א מ"מ ה"ל סתם ואח"כ מחלוק' ועוד כיון ששנה בקידושין דברי ת"ק בסתם ה"ל ג"כ סתמא כדאיתא ריש ביצה ואם כן סתמא בתרא עדיף כמ"ש התוספ' בחולין דף מ"ג, ואף על גב דאין סדר למשנה מ"מ הדרינן לכללא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כת"ק (ובכ"ה בכללי הגמרא סי' ל"ב כתב בשם רי"ט דבשני סדרים נמי אין סדר למשנה אבל בכ"מ פ"ט מרוצח כתב דבב' סדרים יש סדר ועי' בתי"ט פ"ק דקידושין ופ"ט דסוטה ופ"ז דתרומות עכ"ל כ"ה ובתוס' יבמות דף מ"ב ובסוף שבת מוכח דבב' סדרים נמי אין סדר) ומ"ש הרא"ש דר"ע פליג עלי' דת"ק אינו קושיא דאף ת"ק ס"ל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע ומוקי לה בתבוא' הבאה מא"י לח"ל כדמפרש בירוש' וס"ל לר"ב דאף לת"ק אסור חדש מדרבנן ודוק' במקומות הסמוכין לא"י דומיא דתרומ' כמ"ש התוס' כנ"ל לדעת ר"ב וליישב מנהג העול' וכמדומה שכ"כ התי"ט אבל בעל נפש יחמיר במה שאפשר לו ליזהר:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תפ״ט

א׳ מתחילין לספור. אע"ג דגבי יובל כתי' ג"כ וספרת לך וכן בזבה כתי' וספר' רבנן גמירי להו דהאי וספרת דגבי עומר הוא מנין ממש משא"כ באינך ספירות כ"כ הר"ן. ב׳ ומצו' על כל א'. דכתי' וספרת' לכם צריך שתהא ספיר' לכל א': מעומד דת"ר בקמ' תחל לספור א"ת בקמ' אלא בקומה: ג׳ היום יום אח' בעומר. כן מנהגנו אבל בדברי הר"ן סוף פסחים שמביא ב"י נזכר שם לעומר בלמ"ד ונראה יותר נכון מנהגנו דהא ביום אחד שמנינן בתחלת ליל י"ו הוי פי' במנין ימי העומר אשר יביאו למחר ביום י"ו ובימים אחרים הוי ג"כ שפיר דאמנין יומי דעומר קאי כולם משא"כ אם תאמר לעומר תהיה הכוונה בליל י"ו לעומ' דהיינו למה שכבר הביאו אבל בעומר לא קאי רק על ימי העומר דא"א לפרשו על ההבאה דהבי"ת משמע בתוך משא"כ בלמ"ד אפשר לפרשו על ההבאה כנלע"ד: אין לומר שהיום אלא היום: ד׳ שבוע אחד. ולא אחת כמו שפירש"י אצל מלא שבוע זאת דשבוע הוא ל' זכר: ה׳ עד צ"ה. בר"ן כתוב ספיר' השתא ליכא אלא מדרבנן כיון דליכא הבאה ולא קרבן ומ"ה טוב לספו' ביום א' בספק חשיכ' כדי שיהיו ז' שבתות תמימות לגמרי ואין זה נכון שיכניס עצמו לספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בזמן הזה אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה: ו׳ מונה עמהם בלא ברכה. פי' ודעתו תהיה שלא לצאת בכך עד שיברך בלילה בביתו וכמ"ש רמ"א ע"ז ואיני יודע א"כ מה תועל' יש לו במה שמונ' עם הקהל בשלמא למ"ש ב"י בשם אבודרהם תחל' שפיר דהיינו שמימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי כבר אבל הוא עצמו כ' ע"ז דמדברי הרמב"ם משמע דאם מנה בלא ברכה יצא וכן עיקר ממילא משמע דתנאי זה אינו נכון דאין להתנות בתנאי שזכר תחל' דאין נמנה למצו' מספק א"כ קשה למה מונה כלל עם הצבור ונראה שעושה כן כדי שלא יחשדוהו שהוא אינו רוצה לספור לגמרי וק"ל למה מונין הקהל בעוד יום אטו ברשיעי עסקי' ונראה דלאו דוקא מבע"י אמר אלא בספק חשיכה כמ"ש בסמוך והוא רוצה לחזור ולברך בצ"ה: ז׳ שאם יאמר לו היום כך. ונ"ל פשוט שאם שואלו חבירו כמה ימים בספירה והוא משיב כך ימים ולא מזכיר בתשובתו היום כך ודאי לא יצא דעיקר המצו' שיאמר היום כך וא"כ צ"ל דמיירי כאן דוק' באומ' היום כך וכמ"ש היום כך כו'. וק"ל למה לא ישיב היום כך וכך דהא אין זה אלא תשו' למי ששואל אותו וא"ל דזה הוא כמו שמונה סתם דכ' ב"י בשם הרמב"ם דיצא דמצות א"צ כונה אלא דוקא אם דעתו בפי' שלא לצאת כמ"ש רמ"א בסמוך זה אינו דהא אשכחן בסי' תפ"ד שכ' הטור בשם הרא"ש דאם אין יודעים לברך ב"ה הוא מקר' אותם מלה במלה ומוכח התם דלא יצא הוא בזה דהא כת' הרי"ף שם אי בעי עוש' כל הסדר תחל' בבית אחרי' ואח"כ הולך לביתו ואוכל וע"ז קאי שם הרא"ש ועוד ראי' מסי' תרנ"ח ס"ז לא יתן ביום ראשון לולב לקטן קוד' שיצא בו וכו' משמע בימי' אחרים שרי והא התם כשנותן לקטן הוא מקר' לו תחל' הברכ' מלה במלה ואפ"ה הוא יוצא בו אח"כ אלא ודאי דזה דומה למתכוין שלא לצא' וא"כ ה"נ במשיב לשואל ע"כ נ"ל דכאן לא מזהיר אלא לכתחל' שירחיק מזה מה דאפשר אבל אם אירע שא"ל תשובה של יום זה ודאי לא יצא וצריך לחזור ולמנות בברכ' ובזה ניחא מה דקש' למה לא יודיעו מנין יום זה אלא שלא יאמר היום אלא דנקט גווני דמעלי טפי במ"ש אתמול היה כך: ח׳ וסיים כמוהו יצא. משמע בדיעבד אבל לכתחל' לא יברך עד שיהי' לו בירור בשעת הברכה כמה צריך לספור אח"כ כנ"ל: ט׳ פתח ואמר כו'. בטור כתו' בחלוקות אלו בשם אבי עזרי דרך ספק ופשט להו מההוא דפתח אדעתא דחמרא כו' כמ"ש ב"י וכיון ששם יש ספק ה"נ ספק לדידן אלא דלאבי עזרי אזיל לחומרא לברך שנית כיון דספירה דאוריי' ומביא ראיה מאמת ויציב למאן דס"ל שהוא דאוריית' ולכאור' קשה דהא ל"ד לשם ששם לא אמר אמת ויציב שהוא דאורייתא אבל כאן אף שהספירה דאוריי' מ"מ ברכות אין מעכבו' וי"ל כיון שעכ"פ הספיר' דאוריי' כוי כאלו גם הברכו' דאוריי' וזה מוכח שם בלא"ה דאל"כ למה חוזר ומברך הא ברכות אין מעכבו' אלא כדפרישית. וכ' ב"י ממילא להר"ן בשם רוב הפוסקי' דספיר' בזה"ז הוא דרבנן אזלי' לקולא מ"ה פסק כאן בזה דא"צ לברך שנית ולכאור' יש לפ' שמ"ש כאן וסיי' בה' וכן אח"כ וסיים בד' פירושו שספר ספיר' כן וא"כ קשה טובא על ב' החלוקות דראשונ' קשה כיון דעכ"פ סיים כראוי ולא גרע מאלו לא בירך כלל וסיפר דיצא דברכות אין מעכבות ומטעם זה חלק בעל הלבוש על דין זה וא"כ נשויניה לאבי עזרי לטועה בדבר זה כי הוא נסתפק בדין זה אם צריך לברך אם לא ומה ספק יש בדבר. ותו בחלוקה השניה דסיים שלא כראוי מאי מספקא לאבי עזרי פשיטא דלא יצא וכ"ש דק' על הש"ע דפסק דיצא בזה וזה הקשה מו"ח ז"ל דהרי יצא שקר מפיו. והנלע"ד דלא דקו רבנן אלו בפי' הפשט דמ"ש כאן אבי עזרי וש"ע וסיים בה' ובחלוקה שניה וסיים ד' אין פי' שספר כן אלא אסיום הברכ' קאי דהיינו שלא ספר עדיין כלל אלא בירך לחוד ובל' הברכה יש ריעותא דהיינו או שטעה מתחלת' כשאמר בא"י אמ"ה היתה כוונתו בטעות וקודם שסיים ברכתו נזכר על האמת או להיפך שבתחלה היה בדעתו אמת ובסוף הברכ' טעה בדעתו ומיבעי' לן אם הוי הברכה ברכה בדיעבד ויספור אח"כ בלא ברכה שנית א"ד דברכה זו לא הוי ברכה כלל וכאלו לא בירך כלל דמי וצריך לברך שנית והוי ממש כמו בפתח אדעתא דחמרא שמביא ב"י ובזה פסק ב"י וש"ע לדידן דס"לן (דספיר' בזה"ז) דרבנן א"צ לחזור ולברך ואע"ג דמ"ש בסוף דאם דעתו דלסיים כמו ששמע מחבירו וכו' וסיים כמוהו דשם הוי הסיום כספירה ממש היינו דוקא שם שכבר הית' הברכ' כראוי בפתיח' וחתימ' והספיק' היא הסיום בזה משא"כ בריש' דיש ספק בברכ' עצמה והסיום הוא בברכ' עצמה ונ"ל ברור דאם היתה הברכ' כול' בטעו' אלא שנזכר אח"כ בשעת ספירה כראוי צריך לחזור ולברך שנית על מה שיספור וראיה מדין תורמס בגמ' הביאו טור וש"ע סי' ר"ו בבירך על פירי ונפל מידו דצריך לברך שנית במה שיאכל אח"כ אע"פ שמונח לפניו כיון שלא היה דעתו לאכול אלא ההיא שבירך עליו וכן הבאתי בסי' ק"מ בבירך על התורה והראו לו מקום לקרות שלא כראוי דצריך לחזור ולברך כמ"ש שם וה"נ כן הוא אבל כאן אין ענין לזה אלא הספק בברכה עצמה ודומה לפתח תחלת הברבה אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא ואין זה ענין לההוא דתורמס שזכרנו כנלע"ד ברור ונכון: י׳ אחר קידוש. דעיולי שבת ניחא לן טפי ובמ"ש ניחא לאחורי אפוקי שבתא רק בי"ט אחרון של פסח במ"ש שיש קידוש והבדלה מצרפין לקידוש עם הבדל' וסופר קמי קידוש. ונ"ל דבליל שבין ז' של פסח ליום ח' של פסח אפי' בחול יש לספור קוד' קידוש די"ט אחרון דהא טפי ניחא לן למשוך עליו קדושת יום ז' של פסח שהוא מן התור' וקדושת י"ט אחרון אינו אלא מדרבנן. נרא' פשוט דמי שטעה בספיר' היום ולא נודע עד יום שאחריו דס"ל כאלו שכח לגמרי לספו' אלא דאם טעה בימי' אבל בשבוע לא טעה מהני עכ"פ שאח"כ יספור בימים אחרים כדרכו: י״א אסו' לאכול כו'. דין חדש והיתר שלו בזמן הזה עבי"ד סי' רצ"ד בעזה"י דבר הגון והיינו בח"ל: כתב ב"י בסי' תפ"א בשם האגור המהדרין שבישראל נוהגין בליל שני של פסח כליל א' לכל דבר אבל מי שרוצ' לאכול ולשתות ליל ב' אחר גמר ההלל אין עליו כלום אלא שאין ראוי להוציא עצמו מן המהדרין ועובר על דברי חכמים:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תפ״ט

תפ״ט:א׳פ״ז א׳ אפי' כו' השייכים לז': ב׳ ומערבית של יום אחרון נדחה. סוף סוכה דף נ"ה ע"א דחשיב שם המזמורים שהיו אומרים בששת ימי חוה"מ דסוכות. ואמר דביום הששי היו אומרים מזמור פ"ב מזמור לאסף כו' ימוטו כל מוסדי ארץ כו' וכשחל א' מימי הח"מ בשבת שהיו אומרים שיר המיוחד לשבת ימוטו נדחה. דהיינו שיר של יום ששי של חה"מ למשל אם חל ב' דחול המועד בשבת היה נדחה של יום ב' וביום ג' היו אומרים שיר של יום ב'. וביום ד' היו אומרים שיר של יום ג' עד שביום ששי היו אומרים של יום ה'. א"כ לעולם ימוטו שהוא של יום ששי שהוא אחרון נדחה והוא דלא כמנהג פוזנא: תפ״ט:א׳צ׳ א׳ (ס"ק ד) והשבועות כו' דקי"ל כו' דרבנן. והא דכ' רמ"א סעיף ד' ואם התחיל לאכול פוסק ואי הוא דרבנן א"צ לפסוק וכדלעיל סי' רל"ה סעיף ב' תי' בח"י כיון דיש פוסקים דהוי דאורייתא ניהו דלא קי"ל כוותייהו מ"מ כיון דאין בזה הפסד במה שמפסיק קצת לספור יש לצאת גם דעת הפוסקים דהוי דאורייתא: ב׳ ואם מנה שבועות לבד נמי יצא כמ"ש הטור בשם ראבי"ה דיש לספור כן לכתחלה. והיינו עד ז' ימים יספור ימים וכשיגיע יום ז' יאמר היום שבוע אחד. וביום ח' יאמר היום שבוע א' ויום אחד. ואצ"ל היום ח' ימים שהן שבוע א' ויום א' וכן משם ואילך ע"ד זה ניהו דלא קי"ל כוותייהו מ"מ בדיעבד יש לסמוך עליו: תפ״ט:א׳צ״א א׳ (ס"ק ה) היום לא יאמר שהיום. ובח"י כ' דגם מי שאומר שהיום לא משתבש ע"ש: ב׳ לשון זכר ולכן יאמר שבוע אחד ולא אחת. וכן שני שבועות ולא שתי שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה כולם בה' בסוף תיבה. אבל שמונה דבין לזכר ובין לנקבה יש ה' בסוף ואין חילוק כ"א בנקודה: ג׳ וכתב הב"ש באה"ע סי' קכ"ו ס"ק ט' בשם הלבוש לזכר הנו"ן בקמץ ולנקבה בסגול ובשם תי"ט במס' טהרות פ"ה כתב להיפך לנקבה בקמץ כמו רועה היא: ד׳ עיין באה"ע: ה׳ וכתב עוד שם דעד עשרה יאמר ימים ומאחד עשר ואילך יאמר יום: ו׳ וכ"כ ח"י פה בשם ש"ל שכן הוא צחות לה"ק ובדיעבד אין זה מעכב ע"ש באה"ע. ואם יאמר בעומר או לעומר יש מחלוקת ודעביד כמר עביד כו': ז׳ ביומא דף נ"ה כשהכ"ג היה מונה ההזאות ביוה"כ פליגי ר"מ ור"י. ר"מ ס"ל כך הי' מונה אחת אחת ואחת אחת ושתים כו'. ור"י ס"ל שהיה מונה אחת אחת ואחת שתים ואחת כו' ואמרי' דלא פליגי מר כי אתרי' כו' ופירש"י דבאתריה דר"מ היה מונין המועט תחלה ובאתריה דר"י היו מונין המרובה תחלה: תפ״ט:א׳צ״ב א׳ (ס"ק ו) עד כו'. יצא די"א לכתחלה יש לספור ב"ה. וס"ל דהכי עדיף שיהיו תמימו' וניהו דלא קי"ל כוותייהו אבל דיעבד יש לסמוך עליהם: תפ״ט:א׳צ״ג א׳ (ס"ק ז) המתפלל כו' וכ"מ מלשון אבודרהם שממנו הדין שהוזכר בש"ע שכתב תחלה כתב במחזור ויטרי המתפלל עם הצבור מבע"י מונה עמה' בלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין נמצא שלא ברכתי לבטלה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה אבל כתב הרמב"ם אם מנה כו' וכן עיקר עכ"ל: ב׳ עבב"י משמע דס"ל כצ"ל וא"כ צ"ע כו' דהא האבודרהם גופיה הסכים עם הרמב"ם וס"ל דאין נכון לעשות כן: ג׳ אין אני מכוון לצאת והיינו סתמא דלא יצא וה"ה אפי' הוי ס"ל להרב"י דא"צ כונה המ"ל שמתכוין שלא לצאת דלכ"ע לא יצא אפי' א"צ כונה אלא שהמ"א האמת כתב דהרב"י ס"ל דצריכות כונה גם הרב"י בסי' תקפ"ט הביא בשם הרא"ה דלמ"ד א"צ כונה אפי' אמר בפי' שאין רצונו לצאת מ"מ יוצא אבל לא קי"ל כוותיה ועבב"י סי' תע"ה: ד׳ בע"ש מבע"י כיון שכבר עשאו לילה לענין שבת ה"ה לענין ספירה והביא' ח"י בשם פסקי תו דמנחות דאפילו בחול אם התפלל ערבית יוכל לספור דכמו דהוי לילה לענין ק"ש ותפלה ה"ה לענין ספירה וכתב שע"ז סומכים הצבור שסופרים מבע"י כמ"ש המ"א בשם הרשב"א ואבודרהם ודלא כהט"ז שכ' דמיירי בין השמשות. אבל לא קי"ל בזה כהפסקי תוספות ע"ש: תפ״ט:א׳צ״ד א׳ (ס"ק ח) דעתו כו' דבעי' שיתכוון כו' ואף ע"ג דכתב מ"א שם בשם רדב"ז דבמצוה דרבנן א"צ כונה והא רוב הפוסקים ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן כמ"ש לעיל. מ"מ ניהו דהמ"א הביא שם דברי הרדב"ז אבל כיון דבש"ע שם סתם דצריכה כונה משמע דלא ס"ל כהרדב"ז ואפי' מצוה דרבנן צריכה כונה: תפ״ט:א׳צ״ו א׳ (ס"ק י) אינו כו' ואע"ג דלא כיון כו' כ"ש לדעת הרדב"ז שכתב בס"ק ח' ודלא כמ"ש הט"ז ולפמ"ש הח"י הבאתי בס"ק ז' בשם פסקי התוספות דלאחר שהתפללו ערבית אפילו עדיין יום יוצא בספירה א"כ גם כה"ג אם התפללו ערבית אף שעדיין יום יש ליזהר שלא לו' לחברו כמה ימים יש: תפ״ט:א׳צ״ז א׳ (ס"ק יא) וכשהגיע כו' צ"ע כו' ובח"י כתב ליישב דמיירי במקום שמתפללים ערבית בזמנו. דחצי שעה לפניו בלא"ה אסור משום ק"ש ותפלה. קמ"ל רמ"א דאף אחר ק"ש ותפלה לא יאכל קודם ספירה כיון שהגיע זמנה: תפ״ט:א׳צ״ח א׳ (ס"ק יב) וטעה כו' וב"ח פסק בזה כו' ר"ל בדין השני אבל בדין א' שהי' סבר שהיום ד' וסיים ה' והוא ה' מודה דיצא כיון שאמר כדין לא איכפת לן בכוונתו: ב׳ והכי קי"ל סי' ר"ט: ג׳ ומ"ש סעיף ה' אם אינו יודע ופתח כו' שישמע מחבירו כו' יצא. כתב הט"ז דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא יתחיל לברך עד שידע כמה ימים יש: תפ״ט:א׳צ״ט א׳ (ס"ק יג) בלא ברכה. מצויין בטעות. ושייך לסעיף ח'. אם שכח כו' סופר בשאר הימים בלי ברכה ועלי' אמר הטעם משום דכתיב כו'. ומ"ש בסעיף ח' אם הוא מסופק כו' יספור שאר ימים בברכה הם דברי ת"ה סי' נ"ז ונתן טעם דלמ"ד ספירה בזה"ז דאורייתא הוי ספק תורה וצריך לספור ואע"ג דהתו' ס"ל דספירה בזה"ז דרבנן הא התו' ס"ל דאפי' ודאי שכח יום א' סופר שאר הימים בברכה וליכא בזה משום תמימות דכל יום מצוה בפני עצמה וניהו דלא קי"ל כוותיהו בזה מ"מ בספק לכ"ע יש לספור וגם יברך דהא איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן עכת"ד א"כ לפמ"ש מ"א בסי' רט"ו ס"ק ז' בשם הרמב"ם דברכה לבטלה הוי דאורייתא ה"ל למימר שלא יברך. אכן הפר"ח כתב בשם ת"ה הטעם באופן אחר. דהוי כעין ס"ס א' שמא ספר ואת"ל שלא ספר דילמא קי"ל כהתוספות דכל יום מצוה בפ"ע וצריך לספור ע"ש: תפ״ט:א׳ק׳ א׳ (ס"ק יד) אחר כו' אבל כו' קודם קידוש דהא כבר קיבל שבת בבה"כ. ועוד כו' קודם ספירה כצ"ל: תפ״ט:א׳ק״א א׳ (ס"ק טו) קודם כו' דאפוקי כו' ומה"ט כתב הט"ז דאפי' חלו יום ז' ויום ח' בחול אפ"ה יש להקדים לספור ליל ח' קודם קידוש דהא קדושת יום ז' היא יותר מקדושת יום ח' דיום ח' אינו אלא מדרבנן. וח"י חולק דלשון ש"ע לא משמע כן: תפ״ט:א׳ק״ג א׳ (ס"ק יז) אסור כו' כתב רמ"א היתר דהוי ס"ס חדא שמא הוא משנה שעברה ואת"ל משנה זו דלמא נשרשה קודם לעומר: ב׳ ושיעור השרשה כתב שם הש"ך ס"ק ב' בשם ת"ה דסגי בג' ימים. ובנ"ה שם השיג עליו דבעינן שתי שבתות ע"ש. וה"ה במקום שמביאים תבואה ממקומות אחרים שתבואתן נשרשת קודם עומר עומר. ובשל"ה. בשער האותיות: ג׳ וע"ש בש"ך שכתב היתר כו' דמשקין היוצא ההן אין כמותן אבל כל האחרונים חלקו על היתר זו דמוכח דמשקין היוצאים כמותן: ד׳ הי' בטל ברוב כו' דנגד הפליטה ודאי יש רוב ובטל מן התורה אלא מדרבנן בעי' ס' וגם לא בטל כלל דהוי דשיל"מ. וכיון דהוי ספק חדש כיון דלא ידעינן ודאי שהיא מתבואה חדשה הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא: ה׳ ה"ל מין בשאינו מינו. וקיי"ל טעם כעיקר דאוריי'. וצריך ס' מן התורה: ו׳ אף בפליטת כלים. וכתב הט"ז בי"ד ה"ה מה שנילוש בשמרי שכר אסור וה"ל דבר המעמיד ע"ש: ז׳ ונ"ל דהעולם סומכים כו'. ודע דעכ"פ כל ימי הקיץ עד איזה שבועות אחר הקציר ל"ל משום חדש. דעל פי הרוב אין אוכלים ומוכרים מיד תבואה חדשה אחר הקציר וגם צריך זמן מה לדישה: ח׳ על מ"ש רבינו ברוך הובא בתשו' הרא"ש שהביא הרב"י בי"ד סי' רצ"ג: ט׳ כיון שא"א סמוכים לא"י כמ"ש התוספ' לענין תרומה וכמ"ש סס"ק זה: י׳ שהלכה כת"ק ר"ל דבקידושין דל"ז פליגי ת"ק ס"ל דאין חדש נוהג בח"ל ור"א ס"ל דנוהג בח"ל: י״א סתם ואא"כ מחלוקת דהא קידושין שהוא סדר נשים הוא אחר ערלה שהוא בסדר זרעים: י״ב ואף ע"ג דאין ס' למשנה ר"ל אפי' בשני סדרים וכמ"ש אח"ז: י״ג מ"מ מהדרי' לכללן כו' הלכה כת"ק לא זכיתי להבין דודאי סתם משנה עדיף מת"ק והא א"א דאין סדר היינו דלא ידעינן מי ואיזה משנה נשנה באחרונה וא"כ אפי' היו דברי ת"ק סתם משנה אעפ"כ אין הכרע לפסוק כוותיה דילמא סתם דערלה היא אחרונה וסתם בתר' עיקר כ"ש דהאי דקידושין אינו סתם גמור כ"א דברי ת"ק ומאי הכרע יש לפסוק כת"ק דלמא סתם לערלה נשנה אחריו והלכה כסתם דערלה. ומ"ש הרא"ש דר"ע פליג כו' דהרא"ש ס"נ דפלוגתא דת"ק ור"א היא דכתיב גבי חדש ממושבותיכם וס"ל לר"א דכ"מ דכתיב מושבות ר"ל כל מקום שאתם יושבים אפי' בח"ל ות"ק סבר מושבותיכם פירושו דוקא לאחר ירושה וישיבה ואשמעינן דקודם לכן היו פטורים אבל אין פירושו שיהיה נוהג בכל מקום אפי' בח"ל וא"כ הדרינן לכלל' דכיון דחובת הקרקע היא אינו נוהג אלא בארץ ושם בקידושין הובא פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל בזה דר"ע ס"ל מושבותיכם רצה לומר כ"מ שאתם יושבים ור' ישמעאל ס"ל לאחר ירושה וישיבה וקי"ל הלכה כר"ע מחברו א"כ קי"ל דמושבות היינו בכ"מ שאתם יושבים והיינו כר"א דחדש נוהג בח"ל: י״ד הבאה מא"י לח"ל וכ"מ שאתם יושבים והיה חל איסור חדש על תבואות א"י אבל מה שנזרע בח"ל אין חדש נוהג בו כיון שהוא מצוה תלויה בקרקע. כמ"ש התוס' לענין תרומה במס' ע"ז דף נ"ט ע"א ובחולין דף ז' ע"א:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן