סימן תמח - דין חמץ שעבר עליו הפסח - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן תמח - דין חמץ שעבר עליו הפסח - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תמח - דין חמץ שעבר עליו הפסח

א חָמֵץ שֶׁל א עַכּוּ''ם שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר אֲפִלּוּ בַּאֲכִילָה. ב אִם ב עַכּוּ''ם מֵבִיא לְיִשְׂרָאֵל ג דּוֹרוֹן חָמֵץ בְּיוֹם ד אַחֲרוֹן שֶׁל פֶּסַח, לֹא ה יְקַבְּלֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל, וְגַם לֹא יְהֵא נִכָּר מִתּוֹךְ מַעֲשָׂיו שֶׁחָפֵץ בּוֹ; וְטוֹב ו שֶׁיֹּאמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיִּקְנֶה לוֹ רְשׁוּתוֹ. ג חָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, אָסוּר ז בַּהֲנָאָה אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ שׁוֹגֵג אוֹ אָנוּס. וְאִם מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לְעַכּוּ''ם ח שֶׁמִּחוּץ לַבַּיִת קֹדֶם הַפֶּסַח, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּשְׂרָאֵל מְכָרוֹ לְעַכּוּ''ם, וְיוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִגַּע בּוֹ כְּלָל אֶלָּא יִשְׁמְרֶנּוּ לוֹ עַד לְאַחַר הַפֶּסַח, ט וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לוֹ מַתָּנָה י גְּמוּרָה בְּלִי שׁוּם תְּנַאי, אוֹ שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ לוֹ יא מְכִירָה גְּמוּרָה בְּדָבָר מוּעָט; אֲבָל מַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר יב לֹא מְהָנֵי. ד רַשַּׁאי יִשְׂרָאֵל לוֹמַר לְעַכּוּ''ם בְּשָׁעָה חֲמִישִׁית אוֹ קֹדֶם: עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ חָמֵץ בְּמָנֶה קַח בְּמָאתַיִם שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ יג וְאֶקָּחֶנּוּ מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח; אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ יד עַל תְּנַאי, וְאִם עָשָׂה כֵן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּבַל יֵרָאֶה (שְׁמוֹת יג, יז) וּבַל יִמָּצֵא (שְׁמוֹת יב, יט). ה חָמֵץ שֶׁנִּמְצָא בְּבֵית יִשְׂרָאֵל אַחַר הַפֶּסַח, אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁבִּטֵּל טו. ו אָסוּר לְהַאֲכִיל חֲמֵצוֹ טז בְּפֶסַח אֲפִלּוּ לְבֶהֱמַת אֲחֵרִים אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר. ז אָסוּר לִתֵּן בְּהֶמְתּוֹ לְעַכּוּ''ם לְהַאֲכִילָהּ בִּימֵי הַפֶּסַח, אִם הוּא יז יוֹדֵעַ שֶׁמַּאֲכִיל אוֹתָהּ פְּסֹלֶת שְׂעוֹרִים שֶׁהוּא חָמֵץ.

באר היטב - סימן תמח - דין חמץ שעבר עליו הפסח

א א עכו''ם. נ''ל דמי שיש לו שותפות עם העכו''ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחציה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ''מ כשחולק אחר פסח עם העכו''ם חלקו של עכו''ם (הואיל ואחר פסח אינו אלא מדרבנן אמרינן יש ברירה) מותר בהנאה. ובאכילה צריך עיון ח''י ע''ש: גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בה (דכשמת נעשה הפקר ואין מי שזכה בו לעבור עליו) מותרת לו. ח''י ע''ש: ב ב עכו''ם. כתב בה''י בי''ד סי' קל''ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו ק''פ ברחיים של עכו''ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חול המועד של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך העכו''ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו''ם והעכו''ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו''ם ע''ש וכן הסכים הח''י וכתב דבסי' תמ''ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה וא''כ ה''ה הכא דהוי ספק עכ''פ שמא החליף העכו''ם. ולטעם זה אפשר ג''כ להקל אם גזל עכו''ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ''ע. ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י''א הביא גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי''ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי''ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ס''ס המתהפך חדא שמא לא לתתו ואת''ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כל כך עד שנתחמץ ואת''ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ע''ש ועח''י אם לתתו גוים המשרתים בטחנן של ישראל ביום טוב אחרון של פסח כדי שיהיו מוכנים במי''ט לטחון מותר לערבם עם החטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל. מהריק''ש בשם הרדב''ז וע' בפר''ח: ג דורון. אם עכו''ם נתן או מכר לישראל חטים וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ החמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו''ם וצ''ע. ח''י: ד אחרון. לרבותא נקיט יום טוב אחרון. (דבשאר ימים עובר עליו מדאורייתא) ואם הוא ביום טוב אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ולא מחיצת יו''ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט אבל אם הוא תוך פסח צריך כפיית כלי או מחיצת יו''ד כמ''ש לעיל סי' ת''מ. ונראה דהוא הדין אם שכח עכו''ם חמצו אצל ישראל גם כן דינו כמו בדורון דהכא. ח''י: ה יקבלנו. ואם עבר וקבלה אסור אף בהנאה אחר פסח. אע''ג דיו''ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קעבר על בל יראה ובל ימצא אפילו הכי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושלא לזלזל ביום טוב שני וצ''ע. ח''י: ו שיאמר. ואז אפי' הניחה העכו''ם בבית ישראל בי''ט ראשון שרי ומ''מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפי' היה בחצרו המשתמרת אינו קונה לו בע''כ דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ואי גלי דעתא דניחא ליה שייך ביה זכייה (עיין תמ''ו ס''ג). ונ''ל דכל זה בדורון וכה''ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו''ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפי' שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יתחייב באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו''ם אלם ויכופו לשלם ג''כ אסור. כמש''ל סי' ת''מ. ח''י: ג ז בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על ב''י עסי' תמ''ז סי''ב: (ואפי' לאחרים אסור פר''ח ועיין סימן תמ''ט): ח שמחוץ. אורחא דמילתא נקט ה''ה אפילו עכו''ם ששרוי בחצר אפי' הוא משרת שלו ט''ז. והיינו כשאין עבד כנעני שלו ח''י וכ''כ בשו''ת ש''א סי' ג' שאין למכור חמץ לשפחה הקנויה לישראל. וכתב הב''ח במקום טירחא יש להתיר למכור לעכו''ם כל חמץ שבחדר גם החדר עצמו (עיין ח''מ סי' קצ''ו ור''י) וצריך שיאמר לו אף שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו אני מקנה לך בכסף לחוד וצריך למסור לו המפתח. ובזה בדיעבד אין לאסור כיון דבדיניהם הלוקח יוכל להחזיק בו אף בלי מפתח ח''י. גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל העכו''ם ליכנס שם ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא. וכתב הח''י נ''ל דוקא אם עשה חותם קודם המכירה או בשעת המכירה דנמצא דאין כאן מכירה כלל אבל אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ''מ בדיעבד אין לאסור החמץ ע''ש ועיין שו''ת מ''ב בסי' נ''ט דבדיעבד קנה בכסף לחוד ואם העכו''ם שלח שלוחו ומשך קנה ג''כ ע''ש ואין להקל בזה מ''א ע''ש. כתב של''ה במקום שידוע בבירור שמנהג הסוחרים לקנות מטלטלין במסירת המפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קונה ג''כ כאן ואז אין צריך למכור ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ ולא כההמון עם שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל עיין מ''א: ט ויתננו לו. ואם העכו''ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים מ''ב סי' מ''ג עיין מ''א. ועיין יד אהרן. ראובן ועכו''ם שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם פסח וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ג' ועיין בת' נ''ש סל''ג ובח''י ס''ק י''ד ובפר''ח: י גמורה. ואפי' על ידי שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח''כ. ח''י. אחד שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שיודע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה פסק בתשובת חינוך בית יהודה סי' י''ג דאסור החמץ של ישראל האחר יע''ש: יא מכירה. ומותר לומר לו הא לך חמץ זה ותן לי חמץ לאחר פסח כ''פ הגאון מהר''ש ז''ל א''ז. ואסור למכור חמצו למומר דאע''פ שחטא ישראל הוא. ואם מכר כתב הט''ז דבהפ''מ י''ל למומר שיחליפנו עם עכו''ם אחר או ימכרנו לעכו''ם ומותר המעות לישראל: ומעשה באחד שהיה מחזיק בארנד''י בכפר שמכר י''ש שלו להפקיד שהיה מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היי''ש וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו''ם אחר ויקח ממנו יי''ש אחר ואז מותר לישראל זה. ט''ז ועיין שו''ת ח''י סי' מ''א. ומה''ט יש למנוע שלא לקנות מיד א''פ שכר או יי''ש אצל מומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח אע''ג דקי''ל חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לא''פ מפני שהן מחליפין היינו בעובר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא''כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מקרי עוברים להכעיס. ח''י: יב ל''מ. משום חומרא דחמץ. עמ''א ח''י: ד יג ואקחנו. ורשאי אפי' להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח. ב''ח ואחרונים: יד ע''ת. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר פסח דא''כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א''ל ע''ת שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה. ט''ז ע''ש: ה טו שביטלו. אע''ג דלא עבר מן התורה מ''מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אע''פ שלא ביטלו כיון שעשה שלא כתחז''ל שלא ביער החמץ או מכר לעכו''ם. ואפי' הפקר גמור גם כן דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה''ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר ק''פ או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ''כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ''פ בהנאה אחר פסח. ח''י ע''ש. כתב הר''ש הלוי חא''ח סי' י''ב דאם נתעכב ליהודי חמץ על הדרך שהוא בספינ' היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמוכרו אבל לא לאוכלו ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה עיין כנה''ג. וכתב המ''א ופשוט אפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו''ם החמץ באחד מדרכי הקנין הנ''ל ואז קנה העכו''ם החמץ בכ''מ שהוא ע''ש. ע' שו''ת עה''ג ס''ק ה' ועח''י: ו טז בפסח. ה''ה אחר פסח בחמץ שעה''פ. ח''י: ז יז יודע. ובספק לא חיישינן. ובדיעבד שרי עח''י. דהכריע שמחויב להשליך דמי הנאת אכילתם לים המלח אם נתן בהמתו לגוי לגדלה ולחלק הולדות ביניהם מותר דגוי להנאת עצמו קא מכוין. תשובת פנים מאירות ס''י:

מגן אברהם תמ״ח - סימן תמח - דין חמץ שעבר עליו הפסח

א׳ לא יקבלנו. ואם קבלו אסור בהנאה עסי' תס"ז ס"י: ב׳ לא יהא ניכר. ואז אפי' הניח העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי (רשב"א סי' קע"ח) ועסי' ת"מ: ג׳ אסור בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה עסי' תמ"ז סי"ב: ד׳ שמחוץ לבית. פי' גם החמץ יוציא חוץ לבית דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של עכו"ם אבל מדינא שרי כיון דאין הישראל חייב באחריות אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך הישראל להחזיר דמי המכירה לעכו"ם אסור ואם יש לו חמץ הרבה וא"א להוציאו חוץ לבית ימכור לו גם החדר אלא כיון דקי"ל דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף אלא עם השטר יתנה עמו בתחלת המקח שמקנה לו בכסף לחוד כמ"ש בח"מ סי' קצ"ד וסי' ר"ז וצריך למסור לו המפתח שיכול ליכנוס שם דאל"כ ה"ל כהערמה בעלמא (ב"ח) עסי' ת"ן ס"ה וע' בשל"ה: והמ"ב סי' נ"ט כ' דצריך להקנות לו בכסף ובמשיכ' או בהקנאת מקום כמ"ש בי"ד סי' ש"ך אבל בדיעבד קנה בכסף לחוד משום דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש וכ"מ בח"מ סי' קצ"ד ועוד כיון שהחמץ אינו ברשותו אלא שהתורה אוקמה ברשותו בגילוי דעת' סגי כמ"ש בב"י סי' תל"ה עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא מסר לו המפתח שרי בדיעבד ובסי' צ"ז כ' דאם הקנה לו במשיכה לחוד בלא כסף קני ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קני ג"כ אף על גב דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או איפכא אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח וצ"ע דבירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו ע"ש וכ"מ פשטא דתלמוד' רפ"ב דקדושין לכן אין להקל בזה, וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנו' בו כגון רושם או מפתח או שנתן כפו לחברו או פשוט קונה ג"כ כאן וכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניה' פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לבית גם נתן מקצת דמים שהמקח קיים (מ"ב סי' הנ"ל): מ"ש המשאת בנימין דאזלי' בתר דיניהם וכו', ק"ק דאמרי' בבכורות רפ"ד עכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהן קנה כו' מאי בדיניהן בדיניהן שפסקה להן תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני וכ"מ בע"א דף ע"א בתוס' וכ"מ בי"ד סי' ש"כ דאזלי' בתר דין תורה ולא בתר דיניהם אין ראיה ממ"ש סי' תמ"א לענין אסמכתא דהתם שאני כיון דבדיניהם לא הוי אסמכת' גמר ומקני אבל הקנין בעי' דין תורה, ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל ובסי' מ"ג כ' שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים וא"צ הבעל להחזיר לו דמיו אם נתן להעכו"ם יותר מן הראוי ע"כ והטעם דאמרי' אדעתא דעכו"ם אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקרי' אבל אם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם: ה׳ לא מהני. אף על גב דבכ"מ הוי מתנה כדאיתא פ"ק דקידושין ובסוכ' פ"ג משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה הוא והבו דלא לוסיף עליה לדמות לה מלתא אחריתי (ת"ה והג"מ פ"ו משבת) ורדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב הטעם דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא שלמפרע היה החמץ של העכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ (כ"ה) ול"ד למ"ש סימן תמ"א בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואמר אם לא אפרע לך בר"ח אייר יהיה מעכשיו שלך דמותר די"ל דהתם כמש"ל דכיון שמחוסר ממון לא אמרי' הואיל כמש"ל בשם הר"ן אבל הכא אמרי' הואיל ואלו לא קיים התנאי היה עובר עליו השתא נמי עובר עליו מיהו נ"ל דאין לדמותו כלל להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרי' הואיל כגון הואיל ובידו לפדותו דה"ל כדידיה וה"ה גבי חלה ע' בגמ' אבל הכא אי בעי העכו"ם מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה אם כן אין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון בסימן תמ"א וע' בח"מ סי' רמ"א ונ"ל דאפי' לפי דברי רדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירוהו לי דנמצא שאם לא יחזירוהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ: ו׳ שמא אצטרך. והטור כ' שרשאי לומ' לו קח במאתים ואקחנו ממך אחר הפסח ע"ש: ז׳ ה"ז עובר בבל יראה. דהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר כמ"ש ססי' ת"מ (מ"מ) וצ"ל דמיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו דכה"ג לא הוי מכירה כלל כמ"ש בח"מ סי' ר"ז ע"ש וגרע ממשכון דבמשכון א"ל אם לא אפדנו קודם ר"ח אייר יהיה שלך מעכשיו אבל הכא לעול' הרשו' בידו לפדותו א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי כגון שא"ל אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר או על מנת שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה כמ"ש בח"מ סימן רי"ב ס"ד ובא"ע סי' כ"ח ס"כ ע"ש רק משום חומרא דחמץ אסור כמש"ל בס"ג: ח׳ אף על פי שביטלו. אף על גב דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אף על פי שלא בטלו (טור) ועסי' סי' תמ"ז וה"ה המפקיר חמצו כ"כ הרא"ש והפוסקים בשם הירוש' דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב ר"ש הלוי סי' י"ב מי שבא בספינה היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמכרו אבל לא לאוכלו משום דזה הוא מלתא דלא שכיחא ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה (כ"ה) ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ בא' מדרכי הקניה הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא וע' לעיל סי' רמ"ו ס"ג: ט׳ של הפקר. דמהנה הוא כשנותן לבהמה עמ"ש סי' תמ"ה: י׳ אם הוא יודע. משמע בספק לא חיישינן ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תמ״ח

א׳ מותר אפי' באכילה. לאפוקי מבעל העיטור שכת' הטור משמו שאסור באכילה והקשה מו"ח ז"ל מההיא דחנות בסי' שאח"ז והיא ברייתא בפ' כ"ש דאמרי' בפי' בשל עכו"ם מותר באכילה והשאיר בצ"ע ונ"ל דבעל העיטור פוסק כרבא בפ' כ"ש דף כ"ח דלר"ש הוי הטעם משום קנס ממילא לר"י הוי אסור באכילה וא"כ ההיא ברייתא דחנות אתיא כר"ש לדעת בעל העיטור: ב׳ בי"ט אחרון. וכ"ש בפסח גופי' אלא דקמ"ל דאפי' בי"ט האחרון צריך לענין זה: ג׳ וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרי' דהתירא ניחא לי' דלקני רשות ולא איסורא: ד׳ לעכו"ם שמחוץ לבית. ב"כ ב"י דמשמע מדברי ת"ה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם (אא"כ הוא עכו"ם) שמחוץ לבית ואין הכוונ' שהעכו"ם יהי' איש נכרי ואין דר בבית ישראל אבל על החמץ אם הוא בבית ישראל אין קפידא דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דגרע טפי מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כ' שמחוץ לבית אלא מחוץ לבי' משמע דעל החמץ אמר שיהי' חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבי' משר' שלו שהרי בסמוך מתיר אפי' מכי' אותו ורגיל בו ויודע כו' כ"ז כתבתי לדע' ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא לא נלע"ד דהא אית' בהדיא פ"ק ד"ז הבאתיו בסי' תע"ה דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל משום שנא' לא ימצא בבתיכם יצא זה שאינו מצוי בידך ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לעכו"ם וש"מ דאפי' בבית מהני בייחד לו קרן זוית אלא ודאי דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל כנלע"ד פשוט: ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו או יניח חותמו עליו וגם צריך שימכו' לו בפי' אותו החדר עם החמץ שבו דאל"כ הרי הוא בבתיכם וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו ה"ז עובר בב"י ובב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה: ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא: ומעשה היה בא' מחזיק אורנד"א בכפר שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו שהי' מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היין שרף וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה כמו דאי' פ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפים פי' וחמץ אינו תופס דמיו וה"ה נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד: ה׳ שמא אצטרך כו'. ויכול ג"כ לומ' אתן לך ריוח אח"כ דהא מ"מ מכירה גמורה היא: ו׳ ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור אלא ודאי הא לאו מילתא וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א: ז׳ אף על פי שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תמ״ח

תמ״ח:תשי״ח א׳ (ס"ק ב) לא יהיה ניכר דמן הסתם אמרי' איסורא לא ניחא ליה דלקני' וכדאמרי' בב"מ פרק שואל אלא דעדיף טפי אם אומר בפי' שלא יקנה לו רשותו: ב׳ בי"ט ראשון ובש"ע נקט י"ט אחרון לרבותא דאפי בי"ט אחרון צריך שלא יהא ניכר כו' ח"י: ג׳ ועס"י תמ"ה ס"ק ה' באיזה זמן צריך לעשות מחיצה לפני החמץ: תמ״ח:תשי״ט א׳ (ס"ק ג) אסור כו' ע"ס תמ"ז ס"ב ועיין סי' תס"ז סעיף יו"ד במ"א ס"ק יו"ד: תמ״ח:תש״כ א׳ (ס"ק ד) שמחוץ כו' פי' גם החמץ משמע דהגוי וודאי צ"ל חוץ לבית ואסור למכרו לגוי הדר עמו וכ"ד הרב"י. אבל האחרונים חלקו דאין כוונת ת"ה כ"א על החמץ שיהיה חוץ לבית אבל בגוי לא איכפת לן אם לא שהוא עבדו כנעני דגופו קנוי לו ויד עבד בזה כיד רבו דמי: ב׳ ואם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציא כו' משמע דוקא כה"ג דא"א לו להוציאו מותר אבל אם אפשר להוציאו מתוך הבית צריך להוציאו וכ"כ בספר א"ר שכן המנהג בפראג שמוכרי שכר צריכים להוציא כל החמץ מתוך ביתם ושאלוהו מה נשתנו הם ממוכרי יין שרף שהותר להם שיהי' החמץ בביתם וימכרוהו לגוי. והשיב להם דשאני מוכרי יי"ש שא"א להם להוציא החמץ ע"ש: ג׳ אלא עם השטר ר"ל בעי' תרתי כסף וגם שטר ואין קפידא אם נתן כסף תחלה או שטר תחלה כ"ה שם בח"מ וכ' בשל"ה דאפי' נכתב השטר בגופן שלנו דהיינו בכתב יהודית וז"ל שכותב לגוי חדר פלוני מכר עם כל מה שבתוכו עכ"ל ומ"ש עם כל כו' עמ"ש להבא: ד׳ והנה' כו' בכסף לחוד וסיים של"ה ע"ז מ"מ צריך לאודעי לגוי ולהבינו הדבר היטב כדי שיהיה דעתו סומכת לקלות עכ"ל: ה׳ ב"ח. באמת כאן כתב הב"ח דסגי אם מתנה שיקנה בכסף לחוד אולם שם בח"מ הביא ש"ך בשם הב"ח שחולק על דין זה וס"ל דלא מהני מה שמתנה לקנות בכסף גרידא ואפשר דגבי חמץ מקיל הב"ח כיון דבלא"ה אינו ברשותו אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכמ"ש מ"א אח"ז: ו׳ ועסי' ת"ן ס"ה ר"ל דהב"ח כתב אע"ג דאפשר שישכיר החדר לגוי שכירות קרקע גם לגוי נקנה ע"י כסף גרידא אלא דלא אפשר מתרי טעמא חדא דקי"ל שכירות לא קניא ועוד דאיתא בירושלמי דאין להשכיר חדר לגוים להשתמש בו חמץ והפר"ח דחה טעמים הנ"ל דמ"ש שכירות לא קניא הא מ"מ גבי חמץ מהני וכדאמרינן בפסחים דף ד' שאני חמץ דכתיב לא ימצא וגם ע"י שכירות אינו מצוי אצלו ומ"ש שהירושלמי אוסר הא לא קיי"ל כהאי ירושלמי ואעפ"כ לדינא הסכים עם הב"ח דאין תקנה ע"י שכירות דה"ל משתכר באיסורי הנאה דאסור ומה"ט כתב בסי' ת"ן סעיף ה' במ"א ס"ק וי"ו דאין להשכיר לגוי בערב פסח או תוך הפסח לשום בו חמץ וזהו כוונת מ"א ממה שרמז לעיין בסי' ת"נ ס"ה ומזה משמע דשאלה מותרת וכ"כ פר"ח שם וגם שאלה ניקנית בכסף גרידא וגם יכול לקנות ע"י זה גם חמץ: ז׳ ועיי' של"ה כבר הבאתיו לעיל: ח׳ והמ"ב כו' בכסף ובמשיכה כו'. דבר"פ הזהב פליגי ר"י ור"ל ר"י ס"ל ד"ת מעות קונה בישראל וכתב רחמנא וכי תמכרו ממכר לעמיתך וממעט גוי א"כ בגוי לא מהני קנין כסף אלא בעי' משיכה ור"ל ס"ל מן התורה בישראל משיכה קונה וא"כ בגוי הוי איפכא דוקא כסף קונה ולא משיכה ופסק רש"י והעומדים בשיטתו כר"ל ור"ת והעומדים בשיטתו פסקו כר"י ולצאת ידי שניהם כתב בי"ד סי' ש"ך לענין להפקיע קדושת בכור להקנות האם בעודה מעוברת לגוי ובהמת גוי פטורה מן הבכורה לקנין זה הצריך שם תרתי כסף ומשיכה או הקנאת מקום שעומדת הבהמה שם וע"ז קונה גם הפרה וה"ה הכא: ט׳ דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י כצ"ל באמת כ' האחרונים דאדרבה רוב הפוסקים ס"ל כר"ת אלאדאין נ"מ לדינא דמ"מ מהני דיעבד. כסף לחוד דהא מ"ב כ' דגם משיכה לחוד מהני דיעבד. אע"ג דלדעתו רוב הפוסקים ס"ל דבעי' בגוים דוקא כסף א"כ ה"ה לדידן אפכא מהני דיעבד כסף לחוד אע"ג דרוב הפוסקים ס"ל כר"ת דבעי' בגוי משיכה. בגילוי דעתא סגי כמ"ש בב"י סי' תל"א דמה"ט מהני ביטול מתורת הפקר ולדעת כמה פוסקים אפי' ביטול בלב מהני אע"ג דכה"ג לא מהני גבי הפקר דהא לא אמר לשון הפקר אלא לבטל להוי כעפרא (גם לי"א בעינן דוקא הפקר בפני שלשה) וכמ"ש בח"מ סי' רע"ג סעיף ז': י׳ וצ"ע דבירושלמי כו' דאין גוי ע"ש לגוי חבירו כו' הנה בענין הקנאות מקום נבוכו הרבה בס' ח"י כ' בשם תשובת א"ש דאין הכוונה שעי"ז שמקנה לו המקום ה"ל חצירו של גוי וקונה לו חצירו את החמץ דהא חצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לגוי אע"כ הכוונה בתורת אגב דמטלטלין נקנית אגב קרקע (ולפ"ז צ"ל לשון אגב ולא לשון עם כמ"ש בח"מ סי' ר"ב לדעת י"א שם) ואולם בתשובת עבודת הגרשוני ס"ס ק"כ כ' דמה"ט כתב הטור י"ד סי' ש"ך לענין הפקעות קדושת בכור דהמחוור שבקנינים ש קנה לו המקו' ונתן בתשובה הנ"ל טעם למה קנין זה המחוור דבמשיכה אין דעת הגוי לקנות כ"א בכסף וכל היכי דאין דעת הקונ' לקנות לא מהני קנין ואייתי ראיה מדאמרינן בב"מ דף יו"ד נפל העני על הפיאה מעבירים אותו הימנה דלא קני ואע"ג דקיי"ל ד"א של אדם קונות לו מ"מ דכיון דנפל עליו גלי' דעתיה דבנפילה ניחא ליה למיקנא ולא בד"א ולכן אין הד"א קונות לו הרי דבדעת הקונה תליא הקנין וכ"כ הרב"י בסי' קל"ד וגם הב"ח שם וכ' שכ"כ בתשובת ר"מ מינץ והרבה בראיות לכן עדיף הקנאות מקום חצירו קונה לו שלא מדעתו עכת"ד. לפ"ז ע"כ ס"ל דהטעם בחצר קונה לגוי ולא מטעם אגב דא"כ אכתי בעינן דעת גוי ואדרבה קנין אגב קשה להבינו לגוי. וקרוב שאין דעת הגוי לקנות ע"י אגב אע"כ לדעת תשובת ע"ה הטעם מתורת חצר ותקשי' לדידיה קושית תשובת א"ש הנ"ל דהא אין שליחות לגוי ומצאתי שבתשו' ע"ה ס"ס ק"ה הרגיש בזה וכ' וז"ל גם י"ל במה שהגוי חצירו קונה לו הלא חצירו משום שליחות ואנן קיי"ל אין שליחות לגוי והארכתי בזה בתשובה אחרת עכ"ל. ואני לא מצאתי דאתי לידי בתשובותיו הנדפסות מזה דבר ואולי י"ל דס"ל כהמ"ב שמביא מ"א דגוי לגוי נעשה שליח כיון דשניהם אינן בני ברית דוקא כשהמשלח בן ברית גם השליח צ"ל בן ברית וה"ה איפכא כששליח ב"ב גם המשלח צ"ל ב"ב אבל בששניהם המשלח ושליח אינו ב"ב ש"ד. ולפ"ז אע"ג דחצר מטעם שליחות מ"מ חצר קונה לגוי דהא גם החצר לאו ב"ב ונעשה שליח לגוי. ובתשובת ח"ש אזיל לשיטתיה דלא ברירא ליה אי גוי לגוי נעשה שליח כמ"ש בס' ח"י משמו ולכן כתב שלא להקנות לגוי ע"י חצר כ"א בתורת אגב. וא"כ כיון שהוכיח מ"א מן הירושלמי דגוי לגוי אינו נעשה שליח א"כ קיי"ל כתשובת א"ש דאין חצר קונה לגוי וצריך להקנות לו החמץ מתורת אגב: י״א וכבר כתבתי דקשה להקנות לגוי ע"י אגב דאין דעת הגוי סומכת לקנות ע"י אגב והיכי דאין דעתו לקנות בקנין זה לא קנה כמ"ש בשם תשובת ע"ה בשם הפוסקים. ולכן עלה ברוחי דעדיף למכור לאשה גויה שאין לה בעל דכה"ג א"ל דמודה תשובת א"ש דחצרה קונה לה דמבואר בח"מ סי' רמ"ג דקטן אין לו חצר דלגבי איש חצר מטעם שליחות אתרבאי ואין שליחות לקטן אבל קטנה יש לה חצר דגבי אשה חצר משום יד אתרבאי וקטנה יש לה יד. ואם כן אשה גויה י"ל חצר דהא א"ל יד ואע"ג דהא דאתרבאי חצר באשה משום יד ילפינן מגט כדאיתא פ"ק דב"מ וגט ליתא בגוי מ"מ י"ל דכיון דלא נתמעט גוי מקנין זה גם באשת גויה הדין כן. תדע דהא קנין אגב לא הוזכר אלא בישראל גבי אסא דכתיב עם ערים בצורות אשר ביהודה כדאי' בקדושין דף כ"ז ואפ"ה פשיטא ליה לתשובת א"ש הנ"ל דמהני בגוי (ואף ע"ג דבקנין חליפין חולק הש"ך על ר"ת בח"מ סי' תך"ג וס"ל דלא מהני בגוי היינו משום דכתיב גבי חליפין וזאת לפנים בישראל) וא"כ בתורת חצר קונה לגוי אפי' שלא מדעתו וכמו שכתב בתשובת ע"ה הנ"ל אולם כ"ז לא יועיל ולא עלתה ארוכה לשבר בת עמי לעת כזאת אשר נודע ביהוד' ובגוי' שהמכירה היא רק להפקיע איסור חמץ אף החרדים עד"ה ומכרו בלב שלם מ"מ אין דעת הגוי לקנות המקום ולא החמץ ואם כן במה נקנה החמץ לגוי כיון דגם החצר אינה נקנה לו כיון דאין חפץ לקנות החצר כלל (וגם בתורת אגב בלבד מ"ש לעיל. ראיתי בס' או"ת סי' קך"ג דאגב אינו קונה בגוי ופשיט' ליה מלתא ולא הזכיר דברי תשו' א"ש הנ"ל ע"ש) ולבי א"ל דדוקא בימים הקדמונים שהיה דבר זה במכירת חמץ לגוי דרך מקרה. והיה המכירה בלב בין אצל ישראל המוכר ובין אצל הגוי הקונה אבל עתה בעו"ה הן רבים עתה ע"ה שגם בעיניהם הדבר רק מצות אנשים ומנהג אבותיהם בידיהם. כ"ש שאין דעת הגוי לקנות כלל בעניותי הדבר קשה בעיני הרבה ומה אעשה ולחלישות שכלי בעו"ה לא ידעתי לתקן אם שנסמוך על מ"ש הרב"י בשם הר"ן בסי' תל"א כיון דבלא"ה אין החמץ ברשותו כו' וכמ"ש מ"א בשם מ"ב אך אין זה מספיק לענ"ד אח"ז עיינתי בנימוקי יוסף אמתני' דראה את המציא' ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה קנה דאמרינן שם ג"כ הטעם גלי' דעתיה דבנפילה ניחא ליה לקנות כו' וז"ל וזו (ר"ל קנין ד' אמות) כיון דתקנת חכמים היא. שומעים לו באומר א"א בתקנת חכמים כגון זו עכ"ל. משמע דהיכי דאיכא קנין מן התורה קונה אע"ג דלא ניחא ליה לקנות וכ"כ להדיא בס' שטה מקובצת אלא שכ' שהרשב"א חולק ואייתי ראיה מיבמות דכ"ב ע"ב מעורר בנכסי גר וסובר שהן שלו דלא קני והכי קיי"ל סי' רע"ה. מ"מ כבר יש יתד לתלות בו גם הביא בשם הרא"ה דלא קי"ל כהאי תירוצא דגליה דעתיה ע"ש בס' שטה מ': י״ב וכ"ד שנהגו הסוחרים כו' ר"ל סוחרים ישראל והוא דין סטימתא המבואר בח"מ סי' ר"א אכן כתב שם הש"ך בשם הב"ח דבקרקע אין סטימת' קונה אלא אם כן נודע בבירור שהמנהג לקנות קרקע ע"י סטימתא במקום ההוא. וכ"ש הקנין שבין גוי לישראל דבדיניהם פשוט הוא כו' גם נתן מקצת דמים כו' דבתשובת ע"ה סי' ק"ב כתב וז"ל ועוד א"ל שגם בדיניהם לא יפסקו כן אלא במכירה גמורה אבל בנדון דידן שמכרו שתי פרות בעד חצי פ"ג אפשר שגם בדיניהם אינו קונה אע"פ שהתוס' כתבו בע"ז פ"ב דף ע"א אמנם א"צ שיתן הגוים מעות שוה כו' אלא סגי שיקנה בפרוטה עכ"ל. היינו דוקא כשאין אנו צריכים לדיניהם אבל כשאנו צריכים לדיניהם ונימוסיהם אפשר דבעי' דוקא שוה כל דמי שווי הבהמה ודבר זה צריך חקיר' גדולה בנימוסיהם עכ"ל: י״ג מ"ש אזלינן כו' היינו בתשובת מ"ב הנ"ל: י״ד וכ"מ ביורה דעה סי' ש"ך כו' מדהוצרכו הפוסקים למצוא תקנה למכור הבהמה להפקיע קדושת בכור ע"י כסף ומשיכה או הקנאת מקום כנ"ל טפי ה"ל לתקן בקל להקנות ע"י קנין דמהני בדיניהם. מזה אייתי ש"ך סי' קכ"ג ראיה דלא כר"ת דס"ל דמהני חליפין בגוי דא"כ ה"ל לפוסקים ליתן תיקון זה בחמץ ובכור להקנות ע"י חליפין א"ו דס"ל דל"מ חליפין בגוי ע"ש. דאמרינן אדעתיה דגוי אפקרא כו' הם דברי הש"ס ב"ק דף קט"ז ע"א רב ספרא הוי אזיל בשיירתא ונתחבר עמהם ארי לשמור בהמותם מחיות ולסטים והיו נותנים לו כל לילה חמור א' לאכול כי מטו זמנא דרב ספרא יהיב לו חמורו ולא אכלו בשחר קדם רב ספרא וזכי בחמורו א"ל ר"א מדפתא לרבינא ל"ל לר"ס למזכי ביה הא אדעתיה דארי' אפקרי' ולא אדעתיה דכ"ע א"ל לרווחא דמלתא זכי ביה. אולם בתשובת מ"ב לא הזכיר טעם זה אלא הביא ראיה מדין סקריקון והם הורגי נפשות אם אנסו לא' למכור להם קרקעו דהקנין קיים דאגב אונסי' גמר ומקני ומ"מ קי"ל אי קנה ישראל אחר מן הסקריקון צריך לחזור לבעלים הראשונים ובמקח הזול כדרך שלוקחים מן הסקריקו' ועוד הביא ראיה ממערופי' ואפי' במקומות שאין דנין דין מערופי' כמבואר בח"מ סי' קנ"ו סעיף ה' בהג"ה שניה. מ"מ הכא עדיפא ע"ש שהאריך. אך טעמו של המ"א לא הבנתי דהא בהפקר ק"ל בסי' רע"ג דצריך שיפקיר בין לעניים ובין לעשירים דהיינו שיפקירנו לכל העולם דאל"כ לא הוי הפקר כלל וה"ה לענין מכירה. ואפשר כוונתו כמ"ש הט"ז דרשאי להתנות עם הגוים בשעת המכירה דאינו רשאי למוכרו לאחר אלא יעכבנו לעצמו או ימכרנו שוב לו להמוכר ואז אין ישראל אחר רשאי לקנותה מן הגוי ואם קנה ישראל אחר מהגוי רשאי המוכר לתובעו בדין שאין מכירת הגוי מועלת דזכות זה שיירת' לעצמו שאינו רשאי למוכרו לישראל אחר וממילא בטל' מכירת הגוי לישראל אחר ע"ש והמ"א ס"ל דסתמא דמלתא הוי כאלו התנה כן. ובח"י מביא בשם תשוב' צ"צ דאפי' אי (לא) אזלי' בתר דיניה' וגם דבקנין דידוע דבדיניהם לא מהני מ"מ אם מצד אלמות הגוי א"א להוציא החמץ מתחת ידו מהני ע"ש: תמ״ח:תשכ״א א׳ (ס"ק ה) לא מהני כו' ורדב"ז כו' ול"ד למ"ש סי' תמ"א בגוי כו' ר"ל דדברי הרדב"ז י"ל בשני אופני' או מצד כיון דכל ימי הפסח התנאי תלוי ואינו מבורר שהוא של גוי וכיון דהוי הדבר ספק הישראל עובר או י"ל הואיל וביד גוי שלא לקיים התנאי ודבר שהוא בידו לעשות ושלא לקיים התנאי הוי כאילו נעש' ולא קיים הגוי התנאי והוי וודאי של ישראל ותחלה בא מ"א לפרש כוונת הרדב"ז מצד הואיל וע"ז כתב ול"ד למ"ש סי' תמ"א אע"ג דגם שם א"ל הואיל דהיינו הואיל וביד ישראל לפדותו ואפ"ה לא הוי כחמץ של ישראל ולא עבר דשאני בסי' תמ"א דהואיל ובידו לפדותו דצריך לזה ממון כה"ג לא אמרינן דהוי כאלו כבר נעשה. משא"כ הכא הואיל וביד הגוי שלא לקיים התנאי דא"צ לזה ממון אמרי' הואיל כו' והוי כאלו כבר לא קיים הגוי התנאי: ב׳ וה"ה גבי חל' בגמ' דף מ ז ולקמן סי' תנ"ז ס"ב דמפריש חלה מעיסה טמאה בי"ט של פסח אסור לקרות לה שם חלה עד שתאפה דאי יקרא לה שם חלה בעודה עיסה הרי אסור לאפותה דהא אינו ראוי לשום אדם דהא היא טמאה. ואם ינוח החלה כך ולא יאפנה הרי תחמיץ ואע"ג דלאו של ישראל הוא וגם לכהן לא אתי לידיה אמרינן דאפ"ה עבר עליו ישראל הואיל אי בעי מתשיל עלה דהוי כמו נדר נשאלים לחכם על הנדרים ומתיר לו והדרא לטיבל' והוי דידיה לכן אפי' לא אתשל עלה עבר משום הואיל ובידו למתשיל עליה שאני התם שהוא ביד ישראל למשאל על נדרו והוי כדידיה כיון דהוא בידו הוי כאלו עשה: ג׳ אבל הכא אי בעי הגוי כו' ר"ל דהכא אין הדבר ביד הישראל לקיים התנאי או שלא לקיים אלא ביד גוי ולכן ל"ל דהוי של ישראל כיון דאין הדבר בידו: ד׳ ומ"ש דכ"ז כשהתנאי תלויה כו' עכשיו בא לדחות דלא תימא אפי' בלי הואיל עבר כיון דהדבר תלוי בספק כל ימי הפסח כנ"ל: ה׳ אבל כו' ותחזרנו לי כו' ובח"י תמה דאדרבה בי"ד סי' ש"ס מבואר להיפך בסעיף ח' והם דברי הרשב"א דאם האב הפודה בנו אמר לכהן הילך ה' סלעים ע"מ שתחזירם לי דיעבד בנו פדוי אבל אם א"ל הילך ה' סלעים ותחזירם לי לא הוי מתנה ואין בנו פדוי ע"ש ויש לחלק ל"מ לדעת הש"ך ודרישה שם שכתבו לחלק בס"ק ח' דדוקא ע"מ שתחזרהו לי דאז בדעת הנותן שעכ"פ זמן מה או שעה יהיה מתנה גמורה. משא"כ באומר ותחזרהו לי משמע מיד ולא גמר בלבו לשום מתנה אפי' שעה א'. ולכן אין בנו פדוי ע"ש: ו׳ לכן בחמץ ל"מ אם אומר ותחזרהו לי אחר הפסח דמהני דהא נתכוין למתנה כל ימי הפסח ואפי' סתמ' אם אמר ותחזירהו לי אנן סהדי דכוונתו שיחזרהו לו דוקא אחר פסח. וגם לדעת הט"ז שם שמחלק שבאומר ותחזרהו לי לא משמע שהוא תנאי אלא חזרה וחוזר מנתינה ראשונ' בחמץ כיון דבגילוי דעת סגי אנן סהדי דלאו לחזרה נתכוין אלא למתנה גמורה אלא מבקש ממנו שיחזירנו לו אח"כ כמ"ש מ"א. ואחר העיון מצאתי כעין זה בס' א"ר: תמ״ח:תשכ״ג א׳ (ס"ק ז) ה"ז עובר כו' שאם ישראל יהיה לו מעות כו' ר"ל דלא קבע לו זמן לזה אלא כל אימת שיתן לו הישראל המעות יהי' חייב להחזיר לו החמץ א"כ אין שעה מבוררת שיהיה של גוי אפי' שעה א' ולכן לא הוי מכירה וכעין זה כתב סמ"ע בסי' ר"ז ס"ק י"א ע"ש: ב׳ א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי ר"ל שלא אמר מעכשיו אלא המכירה לא תחול אלא עד שעת קיום התנאי אבל אם אמר ה"נ לך מעכשיו כו' ואע"ג דכתב מ"א לעיל סי' תמ"א ס"ק ב' דאפילו מעכשיו לא מהני רק בהלווא' ובמשכון ע"ש הטעם ולא במתנה. היינו לדידן דקיי"ל בח"מ דמעכשיו לא מהני לסלק אסמכתא ובעיא דוק' בד"ח ע"ש בסי' ר"ז סעיף ט' ובסמ"ע ס"ק מ"ם אבל הרמב"ם ס"ל דמעכשיו גרידא אפילו במתנה מהני לסלק האסמכתא וכמבואר שם בח"מ. ופה מ"ש בש"ע ה"ז עובר הוא לשון הרמב"ם וגם מ"א רס"ק זה הביא לשון המ"מ שמפרש דברי הרמב"ם וא"כ מ"ש מ"א פה הוא ג"כ לפרש דברי הרמב"ם לפי דעתו דמעכשיו מהני בכ"מ וא"ש: תמ״ח:תשכ״ד א׳ (ס"ק ח) אע"פ כו' כתב ר"ש הלוי כו' ופשוט כו' בא מדרכי הקנין הנ"ל והיינו בקניית מקום שהחמץ שם ע"י כסף ויתנה שמקנה לו המקום ע"י כסף לבד בלי שטר או יעשה שטר או יקנה חמץ בקנין שנהגו סוחרי ישראלים כנ"ל אבל ע"י כסף ומשיכה א"א דהא החמץ ליתא גביה למשוך ואם החמץ על הדרך והעגלון יביא לו אחר זמן איסורו ויצטרך לשלם שכר עגלה ומכס דאז גם ע"י קניית מקו' א"א כתב הח"י שימכור ע"י כסף לחוד והגוי ישלם ש"ע ומכס. ולפי שלכתחל' אין לסמוך על קנין כסף לחוד כדלעיל לכן אחר המכירה יאמר בפני ב' שאם אין כסף קונה בגוי יהיה עכ"פ הפקר וזה מותר לכ"ע ע"ש: תמ״ח:תשכ״ה א׳ (ס"ק ט) של הפקר כו' עמ"ש סי' תמ"ה ס"ק ב' דדוקא ליתנו לפי בהמת הפקר אסור אבל אם זורקו לבה"כ אף ע"ג שידע שחזיר יאכלנו וכן בזורקו למים אע"ג שדגי' יאכלוהו ל"ל בה: תמ״ח:תשכ״ו א׳ (ס"ק י) אם כו' בספר ל"ח וח"י כתב דלכתחלה אין להקל ואם אמר להאכיל'. חמץ והוא דיעבד עמ"ש ח"י:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן