סימן שצד - ספק ערוב מה דינו - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן שצד - ספק ערוב מה דינו - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שצד - ספק ערוב מה דינו

א סְפֵק עֵרוּב, כְּגוֹן סָפֵק אִם הָיָה קַיָּם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אִם לָאו, מֻתָּר; וְהוּא שֶׁהָיָה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת, כְּגוֹן שֶׁהִנִּיחוֹ שָׁם וְאֵרַע בּוֹ סָפֵק, אֲבָל אִם לֹא הָיָה לוֹ חֶזְקַת כַּשְׁרוּת, כְּגוֹן סָפֵק אִם הֻנַּח שָׁם אִם לָאו, לֹא. ב צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הָעֵרוּב בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בְּמָקוֹם שֶׁרָאוּי לִטְּלוֹ, הִלְכָּךְ אִם נָפַל עָלָיו גַּל וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְּלוֹ בְּלֹא מָרָא וַחֲצִינָא, אָסוּר. { הַגָּה: וְהָעֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת קַיָּם רַק בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. } (טוּר). { וְיוּכַל לְאָכְלוֹ כְּשֶׁוַּדַּאי חֲשֵׁכָה } (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּכֹּל מְעָרְבִין). { וְיֵשׁ לִבְצֹעַ עָלָיו בְּשַׁחֲרִית בְּשַׁבָּת } (מִנְהָגִים). { וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לְעָרֵב כָּל עֶרֶב שַׁבָּת, אֲבָל עָדִיף טְפֵי לְעָרֵב עַל כָּל הַשָּׁנָה בְּפַעַם אַחַת כְּדִלְעֵיל סי' שס''ח } (בֵּית יוֹסֵף). ג נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל וְנָעַל בְּפָנָיו וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ קֹדֶם שֶׁחָשְׁכָה, אִם אִי אֶפְשָׁר לְהוֹצִיא הָעֵרוּב אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה א מְלָאכָה גְּמוּרָה בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָבַד וְאֵינוֹ עֵרוּב שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לְאָכְלוֹ.

באר היטב - סימן שצד - ספק ערוב מה דינו

ג א מלאכה. אבל במלאכה דרבנן לא גזרו עליו בה''ש בדבר מצוה. ואם מצא המפתח בשבת בכל ענין הוי עירוב אפילו מצאו בשדה. ט''ז ע''ש:

מגן אברהם שצ״ד - סימן שצד - ספק ערוב מה דינו

א׳ חזקת כשרות. כ"כ המ"מ פ"ז בשם הרשב"א דהא אין מערבין בתרומ' שהיא ספק טומאה וכן אין מערבין ב"ה כו' והרמב"ם ס"ל דכל שאין חזק' אחרת כנגדו כשר אפי' לא היה לו חזקת כשרות עיין שם וצ"ע דכ"ז בע"ת אבל בע"ח כ"ע מודו דמערבין ב"ה כמ"ש סי' רס"א וא"כ מוכח דאפילו לא היה לו חזקת כשרות כשר ואפשר דספק הונח גרע טפי וגם בעירובי חצירות בעי' סעודה הראוי' מבעוד יום (רמב"ם ספ"א) (עסי' תי"ו): ב׳ מלאכה גמורה. אבל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו לפי שצורך מצוה היא (מ"מ ספ"א) עסי' ת"ט ועי' שס"ו סי"ג וסי' שצ"ה והטור ס"ל דגזרו עליו משום דמחזי כסותר אוהל שכ' נתנו במגדל שהוא לבנים מסודרים וכו' בשבת אינו עירוב וזה אינו אלא משום מוקצה כמ"ש התו' ומ"מ צ"ע למה כתב בי"ט ה"ז עירו' מפני שיכול לסתרו וליטלו דהא פסק לקמן סי' תקי"ט דאסור לסתרו ע"ש ונ"ל דהטור ס"ל כמ"ש המרדכי והתו' דמותר לטלטל הלבנים לצורך אוכל נפש כמ"ש ססי' תקי"ט ואם כלן לצורך עירוב נמי שרי ובסי' תקי"ח מיירי שלא היה צריך לאכול הפירות ע"ש וכצ"ל ברא"ש ועמ"ש סי' תקי"ט ס"ג: ואם נמצא המפתח בשבת במקום שיכול להביאו בלא מלאכה דאורייתא הוי עירוב אף על פי שלא היה בידו ב"ה כיון שמצוי הוא שימצאנו חשבי' ליה כאלו הוא בידו (טור ותוס'):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שצ״ד

א׳ ויש לבצוע בשחרית. הטעם הואיל ואיתעביד חדא מצוה נעשה בו מצוה אחרת: ב׳ ואבד המפתח. בטור כתוב אם מצא המפתח בי"ט בין בעיר בין בשדה הוה עירוב שיכול לטלטלו ולפתוח אע"פ שלא היה בידו ב"ה כיון שמצוי הוא שימצאנו חשבינן לי' כאלו הוא בידו אבל בנמצא בשבת בעיר הוה עירוב שיכול להביאו ע"י גגין וחצירות בשדה אינו עירוב עכ"ל וק"ל כיון שאפילו בשדה אין איסור להביאו אלא מדרבנן דהא שדה היא כרמלית וכל עירוב קונה ב"ה וכל דבר מצוה לא גזרו עליו ב"ה וכמ"ש הש"ע אחר זה דוקא במלאכה גמורה והרמב"ם לא הביאו באמת חילוק דשדה לעיר. וכתב ב"י דטעמא מכח זה דכל מצוה לא גזרו עליו ב"ה לא בתחומין ולא בחצירות אלא דקשה על הטור שהרי בסימן ת"ט כתב בפי' גבי תחומין דלא גזרו עליו ב"ה ממילא ה"ה כאן בחצירות שהרי ג"כ מצוה היא כמ"ש סי' שצ"ה בפי' מצוה לחזור בין אחר עירובי חצירות כו' ועמ"ש סימן ת"ט: ג׳ אלא א"כ עשה מלאכה גמורה. אבל במלאכה דרבנן לא גזרו עליו ב"ה בדבר מצוה וזה דוקא לענין קניית עירוב שעיקרו ב"ה ודי במה שהיא ראויה ב"ה אבל לעיל במה שהוכחנו בסי' שס"ו דאין ליתן עירוב חצירות במקום שאסור לטלטלו אין שייך להקל בשביל זה ולומר דמן התורה יכול ליטלו דהתם מטעם שע"י העירוב חשבי' כאלו כל החצירות שייכים לאותו בית וזה צ"ל כל השבת דהא בנפרץ בשבת אוסר אע"ג דהיה ראוי ב"ה וא"כ כיון שביום השבת אסור לא מהני מה שהיה קולא ב"ה בדבר מצוה דביום השבת העמידו דבריהם אפי' בשבות כנלע"ד נכון:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שצ״ד

שצ״ד:שנ״ב א׳ (ס"ק א) חזקת כו' בין השמשות אע"ג דהוי ספק בין בתרומה ובין בין השמשות אע"כ דלא אמרינן ספק עירב כשר אלא היכא דא"ל חזקת כשרות. והרמב"ם ס"ל כי' דעל ראי' מאין מערבים ב"ה כתב המ"מ דמודה הרמב"ם דלכתחלה אין להכניס את עצמו בספק ולערב ב"ה דשמא כבר לילה ובדיעבד אם עירב ב"ה הוי עירוב וגם הרמב"ם לא אמר דאפי' אין לו חזקת כשרות אפ"ה ספק עירוב כשר אלא דיעבד. והא דעירב בתרומה ספק טמאה דאפי' דיעבד לא הוי עירוב היינו טעמא דבעינן סעודה הראויה לאכול מבע"י וכיון דהוא ספק תרומה טמאה אינו ראוי לאכילה מבע"י ודאי ניהו דהאיסור הוא מצד ספק שמא טמאה היא מ"מ אסורה ודאי באכילה מה"ט. ולכך אפי' דיעבד לא הוי עירוב. כמ"ש סי' רס"א וכ"ה גם בסי' שצ"ג סעיף ב': ב׳ ואפשר דספק הונח כו' מ"מ ע"ש במגיד משנה מה שהניח בקושי' על הרשב"א. וגם בע"ח בעינן סעודה כו' וא"כ ספק תרומה טמאה בע"ח ג"כ אינו עירוב וכה"ג: שצ״ד:שנ״ג א׳ (ס"ק ב) מלאכה כו' ולפי שצורך מצוה היא כדי שלא יטלטלו באיסור וניהו דלגבי מצות לאו ליהנות ניתנו לא חשבו לעיל בסי' שפ"ו ס"ק י"א למצוה ע"ש הטעם והטור ס"ל דגזרו עליו משום דס"ל דלא הוי מצוה ממש. אינו עירוב וז"א רק איסור דרבנן דאינו סתירה גמורה דהא אין בין הלבנים טיט רק מסודרים זה ע"ג זה בלי טיט. ואפ"ה כתב אם נתנו שם ונעל בפניו ואבד המפתח בשבת אינו עירוב. הרי דס"ל דאפי' בשבות לא התירו לצורך ערובי תצרות ומ"ש מ"א (וז"א אלא משום מוקצה כמ"ש התוס') לענ"ד אין מקומו פה דהא כתב לפני זה הטעם דמחזי כסותר אהל ולענ"ד מקומו הוא אח"ז במקום שארשום בע"ה: ב׳ דהא פסק לקמן סי' תקי"ח דאסור וכאן שכתב ז"ל בית שאינו טוח בטיט אלא לבנים מסודרים זע"ז והוא מלא פירות ונפחת בי"ט מותר ליקח מהן ממקום הפחת ול"א מוקצים הן כיון שאין בפתיחתו אלא איסור דרבנן לא אסח דעתיה מינייהו עכ"ל הרי שכ' ושאסור לפוחתו מדרבנן אלא שאם נפחת אין הפירות מוקצים: ג׳ ונ"ל כו' כמ"ש רמ"א ס"ס תק"ט כצ"ל וכ"כ רמ"א סי' תקי"ח ג' ע"ש ופה צ"ל המ"א מה שמחקתי לעיל וכצ"ל כמ"ש רמ"א ס"ס תק"ט (וזה אינו אלא משום מוקצה כמ"ש התוס') ובסי' תקי"ח מיירי שלא היה צריך כו' א"כ כיון דב"ה לא היה צריך להם היה אז אסור לפוחתו וס"ד דאפי' עתה נפחת ממילא יהיו אסורים בטלטול משום מוקצה קמ"ל דלא הוי מוקצה והא דקמ"ל האי דינא כשנפחת וה"מ לאשמועינן דין זה אפילו לא נפחת אלא דב"ה לא היה צריך להפירות ועכשיו צריך להם מותר לפוחתו וליטול הפירות דמשום סתירה ליכא כיון דאין בו אלא משום מוקצה לצורך אוכל נפש מותר ואי דהפירות עצמן מוקצים דהא ב"ה לא היה רשאים לפוחתן כיון דלא היה צריך להם (ואף דרשאי לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש אבל לאכול מוקצה או להשתמש במוקצה אסור כמ"ש מ"א ס"ס תק"ט ע"ש) מ"מ לא אסח דעתיה מיניה כיון דאין בפחיתתו רק איסור דרבנן צ"ל דמיירי דגם עתה אינו צריך להפירות לאכלן אלא רוצה לפנותן כי צריך למקומן או לשום טעם אחר ואפ"ה התירו הטלטול דאין עליו תורת מוקצה כלל. עמ"ש סי' תקי"ח סעיף ג' כצ"ל או צ"ל סי תק"ט סעיף ז':

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן