סימן שכב - דין נולד בשבת - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן שכב - דין נולד בשבת - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שכב - דין נולד בשבת

א בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּשַׁבָּת, אָסוּר אֲפִלּוּ א לְטַלְטְלָהּ; וַאֲפִלּוּ נִתְעָרְבָה בְּאֶלֶף, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת. וְיָכוֹל לָכֹף עָלֶיהָ כְּלִי, שֶׁלֹּא תִּשָּׁבֵר, וּבִלְבַד ב שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהּ. ב שַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר יוֹם טוֹב, אוֹ לְפָנָיו, נוֹלְדָה בָּזֶה, ג אֲסוּרָה בָּזֶה. ג פֵּרוֹת שֶׁנָּשְׁרוּ מִן הָאִילָן בְּשַׁבָּת, אֲסוּרִים בּוֹ בַּיּוֹם וְלָעֶרֶב מֻתָּרִים מִיָּד. ד אֳכָלֵי בְּהֵמָה, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם תִּקּוּן כְּלִי; וּלְפִיכָךְ מֻתָּר לִקְטֹם, אֲפִלּוּ בְּסַכִּין, קַשׁ אוֹ תֶּבֶן וְלַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו; אֲבָל קֵיסָם שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל בְּהֵמָה, אֲפִלּוּ לִטְּלוֹ כְּדֵי לַחֲצֹץ בּוֹ שִׁנָּיו, ד אָסוּר. ה מֻתָּר לְטַלְטֵל עֲצֵי בְּשָׂמִים לְהָרִיחַ בָּהֶם וּלְהָנִיף בָּהֶם לְחוֹלֶה; ה וּמוֹלְלוֹ לְהָרִיחַ בּוֹ, אֶחָד קָשִׁים וְאֶחָד רַכִּים. ו הַמְחַלֵּק לִבְנֵי בֵּיתוֹ מָנוֹת בְּשַׁבָּת, יָכוֹל לְהָטִיל גּוֹרָל לוֹמַר: לְמִי שֶׁיֵּצֵא גּוֹרָל פְּלוֹנִי יִהְיֶה חֵלֶק פְּלוֹנִי שֶׁלּוֹ; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הַחֲלָקִים שָׁוִים, וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא כְּדֵי לְהַשְׁווֹתָם שֶׁלֹּא לְהָטִיל קִנְאָה בֵּינֵיהֶם, אֲבָל עִם אֲחֵרִים אָסוּר כֵּיוָן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה יָבוֹאוּ לִידֵי מִדָּה וּמִשְׁקָל; אֲבָל לִתֵּן מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד מָנָה קְטַנָּה וּלְהָטִיל גּוֹרָל עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ בִּבְנֵי בֵּיתוֹ וּבַחֹל, אָסוּר מִשּׁוּם קֻבְיָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעִם בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ מֻתָּר לְהָטִיל גּוֹרָל אֲפִלּוּ עַל מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד (מָנָה) קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְפִּידִים. { הַגָּה: וְאָסוּר לְהָטִיל } ו { גּוֹרָל בְּשַׁבָּת, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי עַכּוּ''ם } (מהרי''ל).

באר היטב - סימן שכב - דין נולד בשבת

א א לטלטלה. גזירה משום שבת שאחר י''ט שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה: ב שלא יגע. עיין סי' ש''י ס''ו מש''ש: ב ג אסורה. עיין ססי' תק''א מש''ש בס''ק ט': ד ד אסור. ואם קטמו חייב רמב''ם פי''א. ועיין מ''א: ה ה ומוללו. צ''ל וקוטמו ומוללו להריח וכו'. בשכנה''ג חוכך להחמיר דוקא קוטם מעט כדי שיריח מותר אבל אם משבר חתיכה ממנו כדי ליתנו לאחר אסור ע''ש. וכתב היש''ש פ''ד דהך קוטמו אינו מותר אלא ביד אבל לא בסכין ולא הותר בסכין רק באוכלי בהמה ע''ש. והט''ז בסי' תקי''ט ס''ד חולק על היש''ש בזה ומתיר אפי' בסכין ע''ש והמג''א בסי' תקי''א העלה דדוקא להוסיף ריח שרי אבל אסור להוליד ריח ע''ש: ו ו גורל. אבל לקדיש או מי שיעלה לס''ת שרי דהרבה פוסקים ס''ל דביום הכפורים היו מטילים גורל מי שוחט מי זורק. מ''א ע''ש ועיין ט''ז וביד אהרן:

מגן אברהם שכ״ב - סימן שכב - דין נולד בשבת

א׳ אסור אפי' לטלטלה. גזרה משום שבת שאחר י"ט שאז אסורה מדאורייתא משום הכנה: ב׳ או לפניו. הע"ש לא עיין ססי' תק"א: ג׳ אסורים בו ביום. משום שמא יעלה ויתלוש ומשום מוקצה וערסי' שי"ח ובתוס' פ"ק דביצה: ד׳ שיניו אסור. ואם קטמו חייב (רמב"ם פי"א) ומשמע בגמ' דפ"א ע"ב דאם הזמינו חבירו לסעודה בשבת ולא היה אפשר לו להכין מע"ש שום דבר לחצוץ בו שיניו מותר לטלטל קיסם לחצוץ בו שיניו אם אין לו ד"א מפני כבוד הבריות שגנאי הוא לו שפעמים שנראה הבשר שבין השינים מבחוץ וערסי' שי"ב ונ"ל דבמקום שאין נחשב זה לגנאי אסור: ה׳ לחולה. כ"ה בגמ' וא"כ משמע דלבריא אסור ואפשר דאורחא דמילתא נקט ועסי' ש"ח סכ"ג: ו׳ ומוללו. וקוטמו ביד אבל לא בכלי יש"ש (פ"ד סי"ח) ועס"ד ועס"ס תקי"א דדוקא להוסיף ריח שרי אבל אסור להוליד ריח: ז׳ כיון שמקפידין וכו'. משמע דלחלוק בלא גורל שרי ודוקא בסתמא אמרינן שאין מקפידין אא"כ רוצים להטיל גורל דאז חזי' שמקפידין אבל אי ידעינן שמקפידין אפי' לחלוק בלא גורל אסור דחיישינן שיבואו להזכיר שם מדה ומשקל ומנין כמ"ש סימן שכ"ג ואפי' להשתתף אסור מה"ט ודוקא בבני חבורה אבל סתם שכנים שאינם חברים מקפידים ואפ"ה שרי לשאול מהדדי דכיון שאין רגילין לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבואו לידי איסור כ"כ התוס' ועב"י ססי' תקי"ז ומשמע מפשט הפוסקים דבגורל אסור אף לשכנים וכ"כ הרמב"ם פכ"ג אסור להפיס שדומה למקח וממכר שבסי' של"ח ס"ה: ח׳ משום קוביא. הקשה בש"ג דהטור פסק בח"מ סימן ר"ז דאין גזל בקוביא ע"ש ועסי' ל"ד וסי' ש"ע דמשמע דיש קצת איסור בדבר: ט׳ שאין מקפידין. ופשטא דתלמודא משמע דוקא כשנותן להם משלו ואינו עושה אלא להשותן כמש"ל ועבי"ד סי' ק"ס ס"ח: איתא בגמ' דף קמ"ט מטילין חלשים על הקדשים בי"ט אבל לא על המנות של חול פרש"י של אתמול וכ"פ הרע"ב והראב"ד וכ"פ הר"ן דברי הרמב"ם וא"כ אפי' לדבר מצוה אין להטיל גורל כל היכ' דמצי למיעבד מאתמול ובשבת בכל ענין אסור דהא איכא לחם הפנים בשבת מיהו המ"מ פירש הרמב"ם דוקא של חולין אסור אבל של קדשים בכל ענין שרי בי"ט משום חבוב מצוה ע' בתי"ט שם מיהו נ"ל דכל זה לחלק איזו דבר אסור בשבת אפי' במקום דאתי לאינצויי כ"מ בגמ' אבל להטיל גורל מי יאמר קדיש או מי יעלה לתורה שרי דהא הרבה פוסקים ס"ל דביה"כ היה מפיסין מי שוחט מי זורק וכו':

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שכ״ב

א׳ ביצה שנולדה כו'. יתבאר בעזה"י בהל' י"ט סי' תקי"ג ותקי"ד וע"ש ומ"ש ולא יגע בם עמ"ש בסי' ש"י ס"ו הטעם ע"ז: ב׳ פירות שנשרו כו' אסורין. גזירה שמא יעלה ויתלוש ולערב מותרין וא"צ להמתין כדי שיעשו כיון שלא נעשה בהם מלאכה לא גזרינן בזה ג׳ וקוטמו ומוללו להריח כו'. כצ"ל וכ' רש"ל בפ' המביא כדי יין סי' ת' דהך קוטמו אינו מותר אלא ביד אבל לא בסכין ולא התירו בסכין אלא באוכלי בהמה ועבסי' תקי"ט מ"ש דלא קי"ל כן: ד׳ וי"א דעם בניו כו'. הוא דעת הרמב"ם כמבואר בב"י חילוק שבין הרי"ף והרא"ש והטור ובין הרמב"ם דהרמב"ם אזיל בתר פשטא דסוגיא דפ' שואל אלא דהרי"ף והרא"ש דחאוה מהלכה כיון שהיא מתוקמת אליבא דרב דאמר מותר להלות לבניו בריבית כו' ואנן לא קי"ל כרב בפ' א"נ דאמרי' דלמא אתי למסרך ואם כן ה"ה כאן דאסור במנה גדולה כנגד קטנה משום קובי' ה"נ גזרי' דלמא אתי למיסרך והרב המגיד טרח לתרץ לדעת הרמב"ם ואמר דשאני רבית שהוא דאורייתא מה שאין כן איסור קוביא שהוא מדבריהם לא גזרו בבניו וב"ב ותימא לי דאם כן מאי פריך תחלה בגמ' א"ה בניו וב"ב נמי דהא האיסור באחרים משום הא דשמואל דאמר בני חבורה המקפידים זע"ז עוברים משום מדה ומשקל כו' פירוש שמא יבוא לידי כך וכל אותן איסורים אינם אלא מדרבנן לכשתעיין בהם וה"נ נימא דלא גזרו בבניו וב"ב משום איסור זה שהוא דרבנן ותו דאשכחן להרמב"ם גופיה דגזר בגזירה דלמא אתי למסרך אפי' במידי דרבנן כדאיתא לקמן סימן תקנ"ט דכתב ב"י דכתב הרמב"ם בתשובה דאין לברך על הכוס בט"ב וליתן לתינוק דלמא אתי למיסרך כמבואר שם טעם זה ולמדו שם ממ"ש בגמרא דאין מברכין זמן על הכוס ביה"כ וליתן לקטן דילמא אתי למיסרך וגבי י"כ הוא איסור דאורייתא לשתות ובט"ב אינו אלא דרבנן ואפ"ה השווה אותם וא"כ ה"נ נימא כן והנלע"ד דאין החילוק בין דאורייתא לדרבנן בזה אלא דהרמב"ם אזיל לשיטתיה דגורס באיזהו נשך מותר לאדם להלות מבניו ברבית כדי להטעימן טעם רבית וביארנו דבריו בי"ד סי' ק"ס דה"פ שיש להלות מבניו על רבית כדי שיטעימו טעם רבית ויצניעו ממונם להלות לעכו"ם בריבית ויהיה להם מחיה ובאמת אין איסור ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם ונותן להם הרבית במתנה וכ"כ הרמב"ם בהדיא גבי ריבית בזה כי אינו מקפיד עמהם וע"ז מסקינן שם ולא היא דלמא אתו למסרך להלות אף לישראל ברבית כי הטעם ייטב בעיניהם וא"כ לא חיישינן בזה אלא באיסור ריבית שלא ירגילום בכוונה לזה דההרגל יזיק לו אח"כ משא"כ בשאר איסורים דאם אינו מקפיד עם ב"ב ונותן להם במתנה אפי' גדולה נגד קטנה לא חיישינן בזה דלמא אתי למסרך דאין טעם לגזירה זו בזה דהא אין מכוון להרגילם לזה וזה עצמו שמתרץ בגמרא היינו טעמא כדר"י אמר רב מותר להלות כו' פירוש דטעמו משום שאין אדם מקפיד ע"כ אין שם רבית ה"נ אין כאן איסור קוביא ואע"ג דדחינן לדרב ברבית משום דאתי למסרך כאן לא שייך זה ושפיר קי"ל כסברא זו דאין אדם מקפיד דהיא לא נדחית ובמקום שאין שייך גזירה דאתי למסרך קי"ל ודאי כרב דאין כאן איסור קוביא וע"כ סיים שפיר הרמב"ם הטעם מפני שאין מקפידין שבזה עיקר הלימוד מדרב אליבא דהלכתא כנלע"ד נכון מאוד בס"ד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שכ״ב

שכ״ב:ג׳קצ״ד א׳ (ס"ק ד) שיניו כו' ומשמע בגמרא כו' דאיתא התם בעא מיני' רבה בר שיל' מרב חסד' מהו להעלות אבנים לגג לקנח אם עלה לגג לפנות. א"ל שרי מפני כבוד הבריות. ואותיב רבינא מדתנן רא"א נוטל אדם קיסם מלפניו לחצוץ בו שיניו וחכמים אוסרים ולא התירו חכמים מפני כבוד הבריות. ומשני בשלמא לאכילה אדם קובע מקום לאכילתו וה"ל להזמין מאתמול קיסם לאותו מקום ולכן לא התירו. אבל אין אדם קובע מקום לבה"כ ולא ה"ל אפשר להזמין מאתמול. א"כ אי מזמינו חברו בשבת י"ל דין בה"כ דהא לא היה אפשר להזמין מע"ש דהא לא הזמינו עד שבת: שכ״ב:ג׳קצ״ה א׳ (ס"ק ה) לחולה כו' ואפשר דאורחא כו' וה"מ דכללה הברייתא להניף בהן לחולה ומוללו להריח ומלילה ודאי מותר אפי' לברי וכדמוכח בגמרא ובש"ע וגם בברייתא לא הזכיר במוללו לחולה וסתמא ה"ה להניף מותר לברי אלא אורחא דמילתא נקט ועסי' ש"ח בחותך ענף מדקל להניף להבריח הזבובים בעינן דוקא ייחוד מע"ש ע"כ צ"ל ענף מדקל גרע דסתמא עומד להסקה לכן בעינן ייחוד משא"כ הכא: שכ״ב:ג׳קצ״ו א׳ (ס"ק ו) ומוללו כו' אבל לא בכלי. וט"ז פה ובסי' תקי"ט חולק ומתיר אפי' בכלי: ב׳ דוקא להוסיף כו' וכתב מ"א סי' תקי"א דאפי' בגד שמריח כבר אסור ליתן עליו בשמים שיריח יותר דמ"מ מוסיף ריח חדש. משא"כ במולל דאותו ריח יש שם כבר אלא שע"י המלילה יוצא הריח לחוץ: ג׳ מ"מ אם היו בשמים מונחים על הבגד ונטלו הבשמים מותר להחזירן דבזה אינו מוסיף ריח ע"ש: ד׳ וכ' בספר שירי כה"ג הובא בס' א"ר דוקא קוטמו להריח דהיינו במקום הקטימה יריח יותר הוא דשרי אבל אסור לקטום כדי ליתנו לחברו שיריח גם חברו אסור כיון דאינו מוסיף ריח בקטימה זו ואין כוונתו כ"א ליתן גם לחברו עצי בשמים ודייק כן מדברי הש"ס ולשון רש"י והאריך ע"ש: שכ״ב:ג׳קצ״ז א׳ (סק"ז) כיון כו' ומשמע מפשט הפוסקים דבגורל אסור אף לשכנים. אע"ג דגבי שכנים ליכא למיגזר מ"מ הגורל גופי' אית ביה אסורא. ועז"כ וכ"כ הרמב"ם כו': שכ״ב:ג׳קצ״ח א׳ (ס"ק ח) משום קובי' כו' דמשמע דיש קצת איסור. דהא דקי"ל משחק בקובי' פסול לעדות ופליגי במסכת סנהדרין דף כ"ד ע"ב בטעם פסולן. רמי ב"ח ס"ל משום דהוי אסמכתא ולא קני' והוי כעין גזל. ורב ששת ס"ל כה"ג לאו אסמכתא אלא באומר באם אוביר ולא עביד אשלם אלפי זוזי דזה הוא בידו לחרוש ולא להובירה. לכן מתחלה בשעת התנאי היה דעתו שלא יבא לידי כך שישלם אלא שיחריש השדה. ולכן הוי אסמכתא אבל בקובי' שאינו בידו שירויח ל"ל דסמך דעתו א"ו גמר ומקני ופסול דמשחק בקובי' משום שאינו עוסק בישובו של עולם ואמרינן מאי בינייהו. דאית ליה אומנות אחרת לרמי ב"ח פסול ולר"ש כשר דהא עוסק בישובו של עולם. וקיי"ל בסי' ר"ז כר"ש וכתב סמ"ע בב' מקומות הנ"ל בשם הרמב"ם הטעם במה שאינו עוסק ביש"ע דמ"מ אע"ג דלא הוי אסמכתא מ"מ הוי אבק גזל דאין חברו מקנה לו קנין גמור אלא כיון דאין פסולו כ"א מדרבנן. קי"ל דאינו נפסל אא"כ נהנה מאותו עבירה דרבנן הנאת הגוף ולכן בעינן שאין לו אומנות אחרות וא"כ ודאי נתפרנס מן הקובי' ולכן פסול מבואר מזה דעכ"פ הוי אבק גזל ואע"ג דלהטור הטעם בפסול הקובי' דנקל בעינו להעיד שקר ולהפסיד עי"ז ממון חברו כיון שנעלם ממנו כמה קשה להרויח פרוטה כיון שאין לו אומנות. ולהטור אין הכרח דיש בו אבק גזל מ"מ כיון דלהרמב"ם הדבר מוכרח ולא מצינו להטור שחולק בזה וי"ל דמודה דאית ביה קצת גזל אלא דס"ל דאין זה כדאי לפוסלו לעדות לכן הוצרך לטעמי' דידיה: שכ״ב:ג׳קצ״ט א׳ (ס"ק ט) שאין מקפידים כו' דוק' כשנותן להם משלו דלא כמשמעות הש"ע ועיין בי"ד סי' ק"ס דמזה נובע מחלוקת דעה א' עם דעה ב'. ומזה מוכח דבעינן דוקא שנותן להם משלו דאמרינן שם בש"ס דאפי' מנה גדולה נגד מנה קטנה מותר אם נותן לו משלו כיון דהכל שלו אין בו משום איסור גזל קובי' או שיבאו לידי מדה. ואייתי ראיה מדאמר ר"י אמר רב מלוה אדם את בניו וב"ב ברבית כדי להטעימן טעם רבית ויראו כמה קשה ויפרשו ממנו אלמא כיון דהכל משלו ליכא ביה משום רבית. ה"ה הכא ליכא איסורה וכיון דבי"ד סי' ק"ס לא קי"ל כהאי דר"י א"ר דאע"ג דהכל משלו מ"מ אסור להלותן ברבית דאדרבא עי"ז אתי למסרך להלות ברבית כיון דהם רגילים בו וא"כ ה"ה הכא יש לאסור משום דלמא אתי למסרך והוא דעה א'. ודעה ב' ס"ל דוקא ברבית אי אתי למסרך יעשה איסור תורה גזרו. משא"כ הכא דאפי' אי אתי למיסרך לית ביה כ"א אסור' דרבנן לא חיישינן. מ"מ מוכח דבעינן שיהיה הכל משלו: ב׳ ובשבת בכ"ע אסור ר"ל אפי' לא היה אפשר לעשות מאתמול: ג׳ דהא איכא לחם הפנים. דלא תימא הא דיוקא דמ"א דבשבת אסור מדקתני מטילים חלשים על הקדשים בי"ט משמע דוקא י"ט אבל בשבת אסור ותימא דאין זה דיוק דמה"ט נקט י"ט דבשבת לא היה להם דבר לחלק בגורל דהא כל קרבנות שבת היו עולות שהן כלו כליל. ולזה כתב דהא היה לחם הפנים שנטלו בשבת מן השלחן וסדרו אחרים והראשון היה נחלק בין הכהנים ולא היה אפשר להטיל גורל מע"ש דהא לא סלקו את לחם הפנים מן השלחן עד יום השבת ושפיר הוי מצי למיתני מטילים חלשים על הקדשים בשבת אלמא דבשבת אסור אפי' לא היה אפשר מע"ש: ד׳ מיהו כו' בכל ענין שרי אפי' ה"מ למעבד מאתמול. עיין בתו"י שם שכ' לפרש"י דשל חול ר"ל של אתמול: ה׳ הטעם דלא הותר הגורל כ"א כי היכי דלא ליתי לאנצויי ולכן היכי דהיה אפשר לעשות מאתמול לא הותר אפי' במקום דאתי לאנצויי כ"מ בגמ' דאמרי' אהא אבל לא של חול פשיט' ומשני ס"ד כיון דכתיב ועמך כמריבי כהן וכי היכי דלא ליתי לאנצויי יהיה מותר קמ"ל. הרי מבואר דאפי' היכי דא"ל דאתי לאנצויי אפ"ה אסור של חול: ו׳ דהא הרבה פוסקים. נקט הרבה פוסקים משום דהרז"ה חולק וסבירא ליה דביוה"כ לא היה שם פייס דהא כל עבודת יה"כ אין כשרים אלא בכה"ג אבל הרמב"ן חולק דגם ביה"כ היו ארבע פייסות וכמו שמנאן תי"ט במ' יומא: ז׳ מי שוחט מי זורק. ל' המשנה נקט אבל ביוה"כ לא הפיסו על השחיטה וזריקה לכ"ע דעבודות אלו ודאי אין כשרים אלא בכה"ג אלא אעפ"כ היו שם ד' פייסות לדברים אחרים כנ"ל ומשנה דנקטה מי שוחט כו' הוא בשאר ימות השנה וע"ש בתי"ט:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן