סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת

א א פְּקַק הַחַלּוֹן, כְּגוֹן: לוּחַ, אוֹ שְׁאָר כָּל דָּבָר שֶׁסוֹתְמִין בּוֹ הַחַלּוֹן, יְכוֹלִים לְסָתְמוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ קָשׁוּר וְלֹא אַמְרִינָן דְּהָוֵי כְּמוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן; וְהוּא שֶׁיַּחֲשֹׁב עָלָיו מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְסָתְמוֹ בּוֹ. ב וְקָנֶה שֶׁהִתְקִינוּ לִהְיוֹת נוֹעֵל בּוֹ, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּקְשְׁרֶנּוּ בַּדֶּלֶת וּמִכָּל מָקוֹם דָּמִי לְבִנְיָן יוֹתֵר מִפְּקַק הַחַלּוֹן וְלֹא סַגֵּי בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁיַּחֲשֹׁב עָלָיו מֵאֶתְמוֹל וְצָרִיךְ שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ לְכָךְ; לְרַשִׁ''י, הַיְנוּ שֶׁיְּתַקְּנֶנּוּ לְשֵׁם כְּלִי, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְשׁוּם תַּשְׁמִישׁ, שֶׁיְּהֵא רָאוּי לַהֲפֹךְ בּוֹ זֵיתִים אוֹ לִפְצֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים; וּלְרַבֵּנוּ תָּם אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְדָבָר אַחֵר, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁתִּקְּנוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה וֶהֱכִינוֹ לְכָךְ סַגֵּי. { הַגָּה: וּמִקְרֵי עַל יְדֵי כָּךְ כְּלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר, וּמֻתָּר לְטַלְטְלוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' ש''ח } (ס''ב) (בֵּית יוֹסֵף וְהָרַמְבָּ''ם). וְנֵגֶּר שֶׁהוּא יָתֵד שֶׁנּוֹעֲלִים בּוֹ וְתוֹחֲבִין אוֹתוֹ בְּאַסְקֻפָּה לְמַטָּה וְדוֹמֶה טְפֵי לְבִנְיָן, לֹא סַגֵּי בְּהָכֵי וְאֵין נוֹעֲלִים בּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יְהֵא קָשׁוּר. וְכֵיצַד יְהֵא קָשׁוּר, אִם יֵשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא עָב בְּאֶחָד מֵהָרָאשִׁים וְרָאוּי לִכְתֹּשׁ בּוֹ שֶׁדּוֹמֶה לִכְלִי, סַגֵּי אֲפִלּוּ אִם קָשׁוּר בְּחֶבֶל דַּק שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת נִטָּל בּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ קָשׁוּר בַּדֶּלֶת עַצְמוֹ אֶלָּא בִּבְרִיחַ הַדֶּלֶת, וַאֲפִלּוּ אִם הַחֶבֶל אָרֹךְ וְאֵינוֹ תָּלוּי כְּלָל בָּאֲוִיר אֶלָּא כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ; וְאִם אֵין בְּרֹאשׁוֹ גְּלוּסְטְרָא, אִם הוּא קָשׁוּר בַּדֶּלֶת עַצְמָהּ, סַגֵּי אֲפִלּוּ בְּחֶבֶל דַּק שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִנָּטֵל בּוֹ וַאֲפִלּוּ כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ; וְאִם אֵינוֹ קָשׁוּר בַּדֶּלֶת אֶלָּא בַּבְּרִיחַ, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַקֶּשֶׁר אַמִּיץ שֶׁיְּהֵא רָאוּי לִנָּטֵל בּוֹ, וַאֲפִלּוּ הָכֵי אֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא תָּלוּי, אֶלָּא אֲפִלּוּ כֻּלּוֹ מֻנָּח בָּאָרֶץ, מֻתָּר שֶׁאֵין אָסוּר אֶלָּא כְּשֶׁשּׁוֹמְטוֹ וּמַנִּיחוֹ בְּקֶרֶן זָוִית. ב כָּל נֵגֶּר שֶׁאָמַרְנוּ, מַיְרֵי שֶׁאַסְקֻפָּה גָּבוֹהַּ וּכְשֶׁנּוֹעֵץ אוֹתוֹ בַּמִּפְתָּן אֵינוֹ נוֹקֵב בָּאָרֶץ, אֲבָל אִם נִפְחֲתָה הָאַסְקֻפָּה בְּעִנְיָן, שֶׁכְּשֶׁמַּכְנִיס הַנַּגָּר בַּחֹר נוֹקֵב ג תַּחְתָּיו בָּאָרֶץ, הָוֵי בִּנְיָן וְאָסוּר לִנְעֹל בּוֹ. ג רְחָבָה שֶׁאֲחוֹרֵי הַבָּתִּים, שֶׁאֵין נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים בָּהּ תָּדִיר, אִם עָשָׂה דֶּלֶת לְפִתְחָהּ אוֹ שֶׁתּוֹלֶה בָּהּ מַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים, וְכֵן פִּרְצָה שֶׁגְּדָרָהּ בְּקוֹצִים כְּעֵין דֶּלֶת, אִם יֵשׁ לָהֶם צִיר (פי' צִיר נוֹקְבִין הַדֶּלֶת וְקוֹבְעִים בּוֹ עֵץ חַד כְּדֵי לְהַכְנִיסוֹ בָּאֶדֶּן לְכָאן וּלְכָאן), אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לָהֶם עַתָּה צִיר אֶלָּא שֶׁהָיָה לָהֶם צִיר, נוֹעֲלִים בָּהֶם אֲפִלּוּ הֵם נִגְרָרִים בָּאָרֶץ רַק שֶׁקְּשָׁרָם וּתְלָאָם לִנְעֹל בָּהֶם; וְלֹא חָשׁוּב כְּבוֹנֶה, שֶׁנִּכָּר בָּהֶם שֶׁהוּא דֶּלֶת כֵּיוָן שֶׁהָיָה לָהֶם צִיר. { הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לָהֶם צִיר עֲדַיִן; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲזִיר הַצִּיר לִמְקוֹמוֹ, כַּדֶּרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' תקי''ט } (בֵּית יוֹסֵף). אֲבָל אִם אֵין לָהֶם צִיר וְלֹא הָיָה לָהֶם צִיר, אֵין נוֹעֲלִים בָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ גְּבוֹהִים מִן הָאָרֶץ; וּפֶתַח הֶעָשׂוּי לִכְנִיסָה וִיצִיאָה תָּדִיר נוֹעֲלִים בּוֹ, אֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ צִיר מֵעוֹלָם וְהוּא נִגְרָר. ד דֶּלֶת הֶעָשׂוּי מִלּוּחַ אֶחָד אוֹ שֶׁאֵין לָהּ אַסְקֻפָּה הַתַּחְתּוֹנָה, וּכְשֶׁפּוֹתְחִים שׁוֹמְטִין אוֹתָהּ וְעוֹקְרִים אוֹתָהּ, ד אֵין נוֹעֲלִים בָּהּ אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ צִיר. { הַגָּה: אֲבָל דֶּלֶת הָעֲשׂוּיָה מִקְּרָשִׁים הַרְבֵּה, שָׁרֵי אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹמְטִים אוֹתָהּ כְּשֶׁפּוֹתְחָהּ, אִם יֵשׁ לָהּ אַסְקֻפָּה; וְהוּא הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹעֲלִים בִּקְרָשִׁים הַרְבֵּה וְיֵשׁ חֲקִיקָה לְמַעְלָה וּלְמַטָּה שֶׁמַּכְנִיסִים בָּהֶם הַקְּרָשִׁים, שֶׁדִּינָם כְּדֶלֶת הוֹאִיל } ה { וְאֵינָן לוּחַ אֶחָד בְּכָל הַדֶּלֶת } (בֵּית יוֹסֵף). ה שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל שֶׁפִּתְחֵיהֶן מִן הַצַּד וְיֵשׁ לָהֶם שְׁנֵי צִירִים אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, אִם יָצָא הַתַּחְתּוֹן כֻּלּוֹ מִמְּקוֹמוֹ, אָסוּר לְהַחֲזִירָה שֶׁמָּא יִתְקַע; אֲבָל אִם יָצָא מִקְּצָתוֹ, דּוֹחֲקוֹ עַד שֶׁמַּחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ כֵּיוָן שֶׁהָעֶלְיוֹן נִשְׁאָר בִּמְקוֹמוֹ בְּקַל יָכוֹל לְהַחֲזִיר הַתַּחְתּוֹן; אֲבָל כְּשֶׁיָּצָא הָעֶלְיוֹן, אָסוּר ו אֲפִלּוּ לְדָחְקוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ. ו מִטָּה שֶׁל פְּרָקִים אָסוּר לְהַחֲזִירָהּ וּלְהַדְּקָהּ, וְאִם תָּקַע חַיָּב חַטָּאת; וְאִם הִיא { דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת } רְפוּיָה, מֻתָּר לְכַתְּחִלָּה, { וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהַדֵּק. } וְכוֹס שֶׁל פְּרָקִים, מֻתָּר לְפָרְקוֹ וּלְהַחֲזִירוֹ בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר ז שֶׁדִּין הַכּוֹס כְּדִין הַמִּטָּה. { הַגָּה: וְאִם דַּרְכּוֹ לִהְיוֹת מְהֻדָּק אַף עַל גַּב דְּעַכְשָׁיו רָפוּי, אָסוּר } (מַיְמוֹנִי פכ''ה וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ''י וְכָל בּוֹ וְכֵן נִרְאֶה דִּבְרֵי הַטּוּר). ז קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה, מֻתָּר לְסָמְכָהּ ח בַּאֲרֻכּוֹת הַמִּטָּה, שֶׁהֵם כְּלִי לֹא כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה, דְּאִם כֵּן הָוֵי לֵיהּ בּוֹנֶה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּרֵד יוֹתֵר; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רְפוּיִים, שֶׁיָּכוֹל לִטְּלָם כְּשֶׁיִּרְצֶה אֲבָל אִם מְהַדְּקָם שָׁם, אָסוּר. ח סַפְסָל שֶׁנִּשְׁמַט אֶחָד מֵרַגְלָיו, אָסוּר לְהַחֲזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ; וּלְהַנִּיחַ אוֹתוֹ צַד הַשָּׁמוּט עַל סַפְסָל אַחֵר, יֵשׁ מִי שֶׁמַּחְמִיר לֶאֱסֹר { וְעַיֵּן לְעֵיל סי' ש''ח. } ט ט הַתּוֹקֵעַ עֵץ בְּעֵץ, בֵּין שֶׁתָּקַע בְּמַסְמֵר בֵּין שֶׁתָּקַע בָּעֵץ עַצְמוֹ עַד שֶׁנִּתְאַחֵד, הֲרֵי זֶה תּוֹלָדַת בּוֹנֶה. י חָצֵר שֶׁנִּתְקַלְקְלָה בְּמֵימֵי גְּשָׁמִים יָכוֹל לִזְרוֹת בָּהּ תֶּבֶן, וְלֹא חֲשִׁיב כְּמוֹסִיף עַל הַבִּנְיָן, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁנֶּה, שֶׁלֹּא יִזְרֶה לֹא בְּסַל וְלֹא בְּקֻפָּה אֶלָּא בְּשׁוּלֵי הַקֻּפָּה, עַד שֶׁיַּהַפְכֶנָּה וְיָבִיא תֶּבֶן עַל שׁוּלֶיהָ דְּהַיְנוּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי; אֲבָל י בַּיָּד, אָסוּר.

באר היטב - סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת

א א פקק. ואפי' על ארובה שבגג שרי דמוסיף על אוהל עראי שרי תוס'. הר''י הלוי פסק דקודם שימות המת מותר לסתום החלון שלא תכנס הטומאה לבית אבל אחר מיתתו אסור לסתמו דהוי כמתקן. ודעת המ''א להתיר אפי' אחר שמת עיין שם. ולומר לעכו''ם לסתמו הוי שבות דשבות עיין סי' ש''ז ס''ה ועיין בתשובת מהרי''ל סי' ס''ה: ב וקנה. שתחבו אצל הדלת בכותל דמי לנגר קצת אבל קנה שמוסקין בו זתים אעפ''י שנועלין בו מ''מ מקרי מלאכתו לאיסור כ''מ ברמב''ם: ב ג תחתיו. ואם מתחלה עשה חלל בקרקע עקום שהנגר יהיה ראשו שם שאינו מוסיף נקב בארץ אין איסור. עוד נ''ל דאם עושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה הוי כעושה לו בית יד ומותר אפי' אין קשור ותלוי. ט''ז ע''ש: ד ד אין. וה''ה בפקק חלון אם אין עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקות הוי כאוהל קבוע הרא''ש סוף עירובין: ה ואינן. והב''ח מיקל אף בלוח א' אם עשוי לכניסה ויציאה תדיר והרמב''ם מיקל טפי. מ''א: ה ו אפילו. מזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגים בסעודות לסלק החלון על ידי עכו''ם בשבת וזה איסור גדול כיון שהישראל חייב חטאת אסור בעכו''ם משום שבות וכ''ש אותן שלוקחין הקווטירי''ן מן החלונות ואפי' ישראלים רגילים לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת. ט''ז: ו ז שדין. וה''ה השטענד''ר שבבה''כ שמניחין עליו ספרים אגודה. וכתב המ''א דכוסות שלנו העשוי בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לכ''ע אסור וכתב ב''י דרפוי ואינו רפוי ג''כ אסור ומשמע מפוסקים דכל הכלים האלו שרי לטלטלן ולא גזרו אלא במנורה שדרכה להתפרק כמ''ש סוף סימן רע''ט וה''ה כל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול וכתב ט''ז הנודות של בדיל שיש לנו שיש בה שרוי''ף מאחר שעיקר תשמישו ע''י פירוק תמיד לא מיקרי גמר מלאכה אפי' אם הוא תוקע בחוזק השרוי''ף ע''ש: ז ח בארוכות. ועץ בעלמא אעפ''י שהוכן לטלטל אסור לסומכו תחת הקורה דדמי לבונה. מ''א: ט ט התוקע. וכן התוקע העץ בתוך הקרדום וכן המפרק עץ תקוע חייב משום סותר אם מתכוין לתקן. רמב''ם מ''א: י י ביד. וע''י עכו''ם שרי אם יש בו צורך הרבה בכל מידי שהוא שבות דשבות ט''ז וכתב ב''ח דוקא תבן אבל דבר דמבטל ליה התם אסור דאיכא משום אשוויי גומות. וכתב מ''א נ''ל דוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בע''א שרי דהא שרי לכסות רוק באפר כמ''ש סוף סי' ש''י כיון שאינו מכוין לבנין:

מגן אברהם שי״ג - סימן שיג - טלטול דלת וחלון והמנעול בשבת

א׳ פקק החלון. ואפי' על ארובה שבגג שרי דמוסיף על אהל עראי שרי (תוס'): הר"י הלוי דקדק בתשובתו מל' רש"י והר"ן והתוס' דדוקא קודם שימות המת מותר לסתום החלון שלא תכנס הטומאה לבית אבל אחר מיתתו אסור לסתמו דהוי כמתקן עכ"ל סי' ל"ד ולומר לעכו"ם לסתמו הוי שבות דשבות עסי' ש"ז ס"ה, וע"ש סוף הסי' במפתחות סי' ל"ד (כ"ה) וצ"ע דא"כ למה לא כתבו הפוסקים חידוש דין זה, וגם בתשובת מהרי"ל סי' ס"ט שכתב ודוחק להעמיד בשבת הא דלקחו תיבה וסתמו בחלון כדאיתא פ' בני העיר משמע דעכ"פ אין איסור לסתמו בשבת ועוד דהתוס' ס"פ כל הכלים כתבו דס"ד דזה הוי פקוקה של מצוה ולפיכך שרי אבל לדבר הרשות אסור וכיון דבמסקנ' קי"ל אפי' לדבר הרשות שרי ק"ו לשל מצוה ולא הוי מתקן דהכלים שהיו בתוכו כבר נטמאו ואינו מועיל אלא להבא, ומ"ש קודם שימות המת היינו לומר שהיו מתקנים שלא יטמא שום כלי בבית דמיד שימות המת יטמא כל אשר בבית ופשיטא לרש"י מותר תוספת אהל מן הצד כמ"ש רסי' שט"ו ע"ש אלא אפי' למה דקי"ל לאיסור היינו לעשות מחיצה המתרת אבל למנוע הטומאה שרי וכ"ש כאן דאינו אלא תוספת אהל דשרי: ב׳ וקנה. שתוחבו אצל הדלת בכותל דמי לנגר קצת כ"מ ברא"ש: ג׳ ולר"ת וכו'. וכ"פ בסימן ש"ח ס"י: ד׳ ומקרי עי"כ כו'. אבל קנה שמוסקין בו זתים אף על פי שנועלין בו מ"מ מקרי מלאכתו לאיסור וכ"מ ברמב"ם וב"י: ה׳ ואסור לנעול. ואם עשה לו בית יד ודומה למקבת מוכח דכלי הוא ושרי (ב"י הרי"ף): ו׳ שהיה להם ציר. וניכר שהיה להם ציר כמש"ל: ז׳ אין נועלין בהם. וה"ה בפקק החלון אם אינו עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקים הוי כאהל קבע (כמ"ש ברא"ש סוף עירובין ע"ש) עמ"ש סימן שט"ו ס"א: ח׳ הואיל ואינן לוח א'. משמע דבלוח א' אסור אפי' עשוי לפתוח ולנעול כמ"ש בב"י דקאי אחניות וצ"ע מ"ש בס"א פקק החלון כגון לוח משמע אפילו בלוח אחד שרי ואפשר דע"ש שהם מחוברין יחד קרוי לוח אבל הב"ח כ' בשם התו' דאף העשוי מלוח א' אם עשוי לכניסה ויציאה תדיר שרי כמ"ש ס"ג ויש להקל דהא הרמב"ם מיקל טפי ע"ש: ט׳ שידה וכו'. כל דלתות שלהם היו להם ב' ראשים א' למעל' וא' למטה וחור אחד היה במפתן וכנגדו חור למעלה במשקוף והיכא שהחור באמצע פתח התיבה ל"ש למיגזר שמא יתקע ואפ"ה גזרינן באמצע אטו מן הצד ועסי' תקי"ט ובפ"ק דביצה, ולכאור' נר' דצירים שלנו העשוים בברזל ל"ש למיגזר שמא יתקע דהחור רחב וא"א לתקוע יותר אבל במרדכי פ"ג דעירובין משמע קצת דאסור וז"ל אסור להחזיר דלת תיבה גזירה שמא יתקע פי' שמא ישים הצירים (פי' דיחברם במסמורות) דהוי בנין חשוב ועסי' שי"ד ס"ז: י׳ חייב חטאת. משום שעושה כלי: י״א דרכה להיות רפויה. ז"ל הכלבו בשם הראב"ד דברים שאין אדם מקפיד עליהם אם יתנענע בתוך החור מותר דאין לגזור אלא בדבר שצריך להיות מעמידה בדוחק אבל בסמ"ג איתא דדוקא דבר שצריך גבורה ואומנות אסור: י״ב וכוס כו' מותר. שאין דרך להדקו כ"כ (טור) ונ"ל דכוסו' שלנו העשוי' בחריצים סביב ומהודקים בחוזק לכ"ע אסור ול"ד לכיסוי הכלים שעשוים כך דהתם אין עשוים לקיום רק לפתחן ולסוגרן תמיד עסי' שי"ד ס"י וכתב ב"י דרפוי ואינו רפוי ג"כ אסור ומשמע מפשט הפוסקים דכל הכלים האלו שרי לטלטלן ולא גזרו אלא במנור' שדרכה להתפרק כמ"ש ססי' רע"ט וה"ה כל כיוצא בו אבל דבר שאין דרכו להתפרק שרי בטלטול: י״ג שדין הכוס. וה"ה השטענד"ר שבב"הכ שמניחים עליו ספרים (אגודה): י״ד שהם כלי. נ"ל דאם אינו כלי רק עץ בעלמא אף על פי שהוכן לטלטל מ"מ אסור לסמכו תחת הקורה דדמי לבונה: ט״ו אם מהדקם וכו' אסור. בגמ' הטעם דמבטל כלי מהיכנו שאינו יכול שוב ליטלו משם [רש"י] והע"ש לא ע"ש משמע דאם אינו תחוב בחוזק כ"כ שרי: ט״ז התוקע וכו'. וכן התוקע העץ בתוך הקורדם חייב וכן המפרק עץ תקוע חייב משום סותר והוא שיכוין לתקן (רמב"ם פ"י): י״ז ולא חשיב כמוסיף. משום דלא מבטל ליה התם דחזי למאכל בהמה או לטיט אבל דבר דמבטל ליה התם אסור דאיכא משום אשוי גומות (גמ' ב"ח) ועסי' שע"ב סי"ו ונ"ל דדוקא הכא שבא לתקן החצר אסור דדמי לבנין אבל בע"א שרי דהא שרי לכסות רוק באפר כמ"ש ססי' ש"י כיון שאינו מכוין לבנין:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שי״ג

א׳ אפי' אם קשור בחבל דק. משמע דאם אינו קשור כלל ל"מ גלוסטרא וכ"מ לע"ד בגמ' דאמרינן בניטל באגודו כ"ע ל"פ כו' היה לו גלוסטרא בקשור ותלוי כ"ע לא פליגי כי פליגי באינה קשורה וב"י כתב דקמ"ל כחו דר"א דאפי' בקשור אוסר כל שאינו ניטל באגודו וקשה דטפי היה לו להשמיענו כח דהתירא דהיינו דלר' יוסי שרי אף שלא קשור כלל כל שיש לו גלוסטרא דהכי אמרינן כח דהיתר' עדיף ותו דהא הלכה כר"י אלא פשוט דאף לר"י בעינן עכ"פ קשור אלא דא"צ שיהיה ניטל באגודו: ב׳ אבל אם נפחתה האסקופ' כו'. נ"ל דדוקא כשהיה תחלה האסקופה שלימה למטה דהנקב לא הגיע עד סוף האסקופה ונתקלקל ונעשה הנקב עד סופה ועי"ז נוקב הנגר בארץ ועושה גומא בארץ ע"כ הוה כבנין וכ"מ ל' רש"י שכתב ונועץ בקרקע כו' משמע שעושה נקב חדש חבל אם מתחלה עשה חלל בקרקע מקום שהנגר יהיה ראשו שם וכן יהיה תמיד שאינו מוסיף נקב בארץ אין איסור בזה משום דמחזי כבנין דהוה כפקק החלון דריש הסי' ובזה ניחא מה שברוב הבתים עושים נקבים בחומה אצל הדלת מכאן ומכאן ותוחבין הבריח לשם שהולך מקצה זה לזה ולא אמרינן דהוי כבונה דמה לי שנכנס בחומה או למטה בארץ אלא ודאי כדאמרן שנעשה מתחלה לכך נקבים בחומה ע"כ אין איסור ועוד נראה דכיון שעושין טבעת של ברזל באמצע הבריח ובו אוחזין בשעת פתיחה ונעילה ומושכין את הבריח זה הוה כעשה לו בית יד דפשוט בגמ' דמותר אפי' באין קשור ותלוי ופי' הרי"ף דקאי אנקמז דהיינו נפחתה האסקופה: ג׳ אא"כ היו גבוהים כו'. הטעם בשם הראב"ד דכיון דלא משתמש שם תדיר ממילא כשהוא סותם בפתח זה דעתו שיהיה כן לימים מרובים וה"ל אהל קבע דמחזי כבונה לא כפתח שהיא לפתיחה בכל זמן וא"כ אם הוא במקום שעומד לפתיחה תמיד מותר אפי' אין גבוה אע"פ שהדלת היא של עראי כמו אלו אבל רש"י תלה הטעם באשר הדלת היא עראי ואין חושש לקבוע אותה כראוי אלא זוקפה כנגד הפתח וע"כ מחזי כבונה ואם כן אפי' בבית שמשתמשין בו תדיר אם עושה דלת כזה אסור בלא ציר וע"כ יפה כתב ב"י שיש מחלוקת בין פרש"י להראב"ד: ד׳ אפי' יש לה ציר. הטעם דכיון דאין לה צורת הפתח כמו שאר פתחים נראה כבונה וסותם במקום הפתוח בזה והא דאוסר כאן אפי' ביש לו היכר ציר נ"ל דשאני בסעיף ג' במחצלת של קנים דמהני היכר ציר דשם לא מיחזו כבונה כמו כאן דאין רגילות לבנות מחצלת של קנים בבנין משא"כ כאן דהוא מדף א' ורגילין לבנות בכזה בכותל ע"כ לא מהני ציר ובגמ' קרי להא דלת אלמנה. ה׳ אסור אפי' לדחקו כו'. וכ' ב"י וכבר נתבאר בסי' ש"ח דדלתות הכלים מותר ליטלם מהם בשבת אבל לא דלתות מידי דמחובר בארעא משום דהוה בונה ומשמע דחייב חטאת בין על נטילתן בין על חזרתן עכ"ל והך משום בונה דנקט היינו אמחזיר וממילא הנוטלו הוי סותר והכא אית' פ' המוצא תפילין בכיסוי של בור ודות שלא יחזיר ואם החזיר חייב חטאת משום בונה וא"כ כל שנוטל הוי סתיר' וחייב חטאת ומזה יש ללמוד דיש למחות מה שנוהגין בסעודות גדולות בימות החמה לסלק החלון ע"י עכו"ם בשבת וזה איסור גדול כיון דהישראל חייב חטאת בזה בודאי אסור בעכו"ם משום שבות וכל שכן אות' שלוקחין הקווטירין מן החלונות ואפילו ישראלים רגילין לעשות כן ואינם יודעים שיש בזה חיוב חטאת: ו׳ אסור להחזיר כו'. הטעם דהוי גמר מלאכה וחייב משו' מכה בפטיש: ז׳ שדין הכוס וכו'. ולכאור' גם הנודות של בדיל שיש לנו שיש בה שרוי"ף אסור עכ"פ להדקה בחוזק כמו במטה של פרקים ולדיעה אחרונה היה לנו לאסור אפי' להדקה ברפיון כיון שדרך להדקה אלא דנרא' דדוק' בכוס יש מי שמחמיר שא"צ לפורקו כי עיקר תשמישו שלא ע"י פירוק מה שא"כ בנוד שעיקר תשמישו ע"י פירוק תמיד לא מקרי גמר מלאכ' אפי' אם הוא תוקע בחוזק השרוי"ף ולענין הלכ' לענין כוס ודאי צריך ליזהר שלא לפורק' כלל כמהר"מ כיון דאין צורך שבת בזה אבל אם הוא לצורך גדול יש לסמוך להקל: ח׳ אבל אם מהדקה שם אסור. לפי שמבטל כלי מהיכנו: ט׳ ספסל שנשמט כו'. עסי' ש"ח מ"ש שם בס"ד: י׳ אבל ביד אסור. נראה דע"י עכו"ם מותר כיון דגם בישראל אין בו איסור רק משום עובדא דחול והיינו שיש בו צורך הרבה כדלעיל סימן ש"ז ס"ח בכל מידי שהוא שבות דשבות:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שי״ג

שי״ג:ב׳תתקע״ה א׳ (ס"ק א) פקק החלון ואפי' ארובה שבגג כו'. וחלון היינו מן הצד בדופן וס"ד דוקא בדפנו שרי להוסיף דקיל דהא לרש"י אין בדפנות ומחיצות איסור עשיית אהל אלא דוקא בעשיי' גג ניהו דלא קי"ל הכי אלא כמ"ש פרק כל הכלים דף קכ"ה ע"ב דגם בדפנות איכא איסור עשיית אהל מ"מ ס"ד דדפנות קיל ולכן הותר תו' אהל אבל לא בארובה שבגג קמ"ל דליתא: ב׳ הר"י הלוי כו' מל' רש"י בשבת דף קנ"ז ע"ב וז"ל וגיגית סדוקה כו' והמת מונח כו' ולפני מות המת פקקו בשבת המאור בטפיח כו' עכ"ל רש"י וקאי על מאי דתנן התם מעשה בימי כו' שפקקו כו' וביאור הדברים כבר כתבתי סי' ש"ו במ"א ע"ש: ג׳ גם בתשובת מהרי"ל כו' כששאלוהו אם הכהנים יכולים לכוף את קרובי המת להוציא המת כשהכהנים רוצים לכנס לבית הכנסת להתפלל והשיב דאין יכולים לכוף כמ"ש לעיל סי' שי"א במ"א ס"ק י"ד ואייתי ראיה ממגלה פרק בני העיר דף כ"ו ע"ב דאיתא התם האי בני כנישתא דיהודאי רומאי דהוי פתיח' להאי אדרונא (פי' חדר) דהוי מחית ביה מיתא (פירש"י היה מונח בו מת שלא נקבר) והוי כהני בעי למיע לצלויי אמר רבא דלו תיבותא (דס"ד דרבא דתיבה אינו מקבל טומאה וחוצץ מפני טומאה) אותיבי' שם ר"ל שהניחו הארון שם בהאי פתח לסותמו (וע"ל במ"א סי' קנ"ד ס"ק י"ד) ולמה לא היה כופה להוציא המת ולא יצטרכו לסתום על ידי הארון אע"כ דאין יכולים לכוף. וכ' מהרי"ל ודוחק להעמיד בשבת. ור"ל דלעולם יכולים ככוף והא דהוצרכו שם לסתום ולא צוה להוציא המת משום דהיה שבת וא"א לטלטל המת להדיא דזה דוחק שלא הוזכר שהי' שבת (וגם דחה שם דאפי' היה בשבת היה מותר עיין שם) אבל לולי הדוחק היה מוקי לה בשבת ותקשי הא התם כבר מת המת ואיך צוה רבא לסתום: ד׳ ועוד דהתוספות סוף פרק כל הכלים דף קכ"ו ע"ב ד"ה מדבריהם כו' כ' על מאי דתנן התם ר"א ורבנן פליגי ר"א סבירא ליה תוספות אהל עראי אסור ורבנן ס"ל מותר ובעי למפסק הלכתא כר"א דאסור ופריך והתנן (דף קל"ז ע"ב) מעש' כו' שפקקו המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח ומדבריהם למדנו שפוקקים ומודדים וקושרים (ע"כ סי' ש"ו במ"א) הרי מעשה רב שהתירו לפקק דהיינו תוס' אהל והקשו התוס' דלמא שאני התם אפי' לר"א שרי משום דאיכא מצוה וכדאמרי' שם לענין מדידה שהותר' דוקא משום שהי' צורך מצוה ותי' דבשלמא מדידה דליכא איסורא כ"א דהוי כעובדא דחול הותרה במקום מצוה אבל תוס' אהל לר"א דדמי לבנין חמיר טפי ואפי' לצורך מצוה לא ה"ל להתיר א"ו דקי"ל כרבנן דס"ל דליכא איסור כלל בתוס' אהל: ה׳ והקשו בס' א"ר ובס' ת"ש מאי ראייה מייתי מדברי התוס' להתיר לאחר מיתת המת הא הר"י הלוי דייק גם מל' התו' דהאי עובדא הוי קודם שימות המת ותי' בספר ת"ש ר"ס שט"ו דס"ל למ"א דמעלינן דרגא אם לר"א במקום מצוה מותר לס"ד דתוספות במקום מצוה קודם שימות המת א"כ לרבנן דליכא כ"א משום מתקן יש להתיר אפילו אחר שימות המת עכת"ד. אולם אם מ"א ס"ל כן מסברא דנפשיה אין זה לענ"ד כדאי לדחות דברי הר"י הלוי אך לענ"ד כדברים כפשוטן דס"ל למ"א אפילו לדעת הר"י הלוי דמ"ש רש"י ותוספת דמיירי קודם שימות המת הוא דוקא היינו דוקא לפי המסקנא דתוספות אהל מותר אפי' לדבר הרשות אבל לפי הס"ד דהתו' דתוספת אהל אסור ולא הותר כ"א לדבר מצוה ע"כ צ"ל דמיירי אחר שכבר מת דאי עדיין לא מת מאי מצוה איכ' דלמא לא ימות כלל בשבת ולא יהי' בו צורך ביום השבת ובגג אפילו לא בא להתיר איכא איסורא כמבואר ר"ס שט"ו ועוד הלא מסתמא תקיף ליה עלמא דהא חששו שימות בשב' ואם כן אם לא ימות בשבת וימות במוצאי שבת נמצא שתיקן בשבת לצורך חול א"ו דלס"ד דהתו' מיירי שכבר מת (ולס"ד דהתו' דדימו והשוו איסור פקיקה עם איסור מדידה ומדיד' הותרה משום מצוה. ע"כ צ"ל דהמדיד' היתה אחר מיתה שאז הוצרכו לטפיח לצורך מת או הוצרכו לחלון אבל קודם מיתה ל"ל משום מצוה כנ"ל) וקושי' התוספות מנ"ל להוכיח מהאי עובדא דתוספ' אהל מותר דלא כר"א דילמא מיירי לאחר שכבר מת והותר לצורך מצוה. ולפ"ז א"ש דברי מ"א כיון דלס"ד דהתו' דע"כ מיירי לאחר מיתה ואפ"ה כיון דהוי שם צורך מצוה דהא מה"ט הותרה מדידה והיינו לצורך כהנים שיכנסו לבה"כ להתפלל או לבה"מ ללמוד וכדומה הותר תוס' אהל וגם איסור מתקן כ"ש להמסקנא דאתיא כרבנן דתוספו' אהל מותר אפי' לדבר הרשות וא"כ לאחר מיתה ליכא כ"א משום מתקן דה"ל להתיר במקום מצוה וכיון דשם בהאי עובדא הי' לצורך מצוה איך א"ל דמ"ש רש"י ותוס' קודם שימות המת הוא דוק' דע"כ אפי' לאחר מיתה מותר במקום מצוה וע"כ צ"ל כוונות רש"י ותוס' כמ"ש מ"א אח"ז (וניהו דלמסקנת התוס' לא הותר תוס' אהל משום מצוה לר"א מ"מ איסור מתקן וראי לא חמיר ממדידה דשרי במקום מצוה) וכ"ז כתב מ"א לפ"ד הר"י הלוי דחשיב זה מתקן אבל מ"א מסיים דאין בזה משום מתקן: ו׳ ולא הוי מתקן כו' עכשיו בא לדחות דברי הר"י הלוי מסברא דאוסר אחר מיתה ומתיר קודם מיתה דמאי איסור מתקן יש יותר לאחר מיתה מקודם מית' דהא גם לאחר מיתה הכלים שהיו בתוכו נטמאו ואין מועיל אלא להבא וכה"ג ע"כ לא חשיב מתקן דהא הותר קודם מיתה אע"ג שיהיה תיקון לעתיד ולהבא: ז׳ ומ"ש קודם כו' ר"ל מה שמדייק הר"י הלוי מלשון רש"י ותוס' שכ' קודם שימו' המת אין הכוונה דלאחר מיתה היה אסור אלא אורחא דמילתא נקטו דמסתמא תקנו על צד היותר טוב דהיינו קודם מיתה שלא יטמא שום דבר: ח׳ ופשיטא לרש"י כו' ר"ל דלמא לשון קודם שימות שכתב רש"י ותוס' הוא דדוקא דלאחר מיתה אסור ולא משום מתקן כמ"ש הר"י תלוי שכבר כתב מ"א דאין זה תיקון אלא משום איסור מחיצה דקי"ל בר"ס שט"ו דאין איסור במחיצ' כ"א מחיצה המתרת אבל הנעשה לצניעות מותר וא"כ לאחר מיתה הוי כמו מחיצה המתרת משא"כ קודם מיתה דאינו נקרא מחיצ' המתרת דהא עדיין ליכא מת ועז"כ דז"א דל"מ דל"ל דזה כוונת רש"י דהא שם פקק חלון בטפיח וחלון הוא מן הצד ודעת רש"י דמן הצד ליכא איסור מחיצה ואהל אפי' נעשה להתיר (ואולם התוס' דף קכ"ה ע"ב ד"ה הכל מודים באמת הקשו מזה על פירש"י ולשיטת רש"י באמת צ"ל הא דפקקו המאור בטפיח דהמאור היה למעלה בגג): ט׳ וכל שכן למנוע הטומאה דשרי ר"ל דזה ל"מ מחיצה המתרת דאינו מתיר שום דבר והיינו אם בא לעשות מחיצה גמורה כ"ש דלא הוי רק תוס' אהל: שי״ג:ב׳תתקע״ז א׳ (ס"ק ג) ולר"ת כו' וכ"פ בסי' ש"ח סעיף יו"ד דבדף קכ"ז תניא קנה שהתקינו להיות נועל בו ס"ל לת"ק דבעינן שיהי' קשור ותלוי בפתח רשב"ג אומר מתוקן (ר"ל שהכינו והזמינו) אע"פ שאינו קשור וא"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ופריך והתנן כל כיסוי הכלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת וא"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן ובקנה הוכיח הש"ס דע"כ לרשב"ג לא בעי שיהיה ת"כ עליו ואיך פסק ר"י כרשב"ג ומשני ר"י ס"ל כרשב"ג בחדא דל"ב קשירה אבל בהא לא ס"ל כוותיה דלא בעי תורת כלי ובזה פליג רש"י ור"ת דרש"י ס"ל דתורת כלי ר"ל שיהי' ראוי לשם תשמיש אחר כגון להפך בו זיתים או לפצוע אגוזים ור"ת פי' שתיקנו ועשה בו מעשה והכינו לכך ע"ש הרי דהש"ס השוה דין קנה עם כיסוי הכלים ולרבי יוחנן דבעינן בכיסוי הכלים תורת כלי ה"ה בקנה ומיהו תורת כלי ע"כ גם בשניהם שוה ובסי' ש"ח ס"י כ' כיסוי בור ודות אין ניטלין אא"כ י"ל בית אחיזה דאז מוכח שהוא כלי כו' הרי דלא התנה שיהיה ראוי לתשמיש אחר וע"כ ס"ל כשיטת ר"ת וא"כ ה"ה בקנה דהא דיניהם שוה ולכן אע"פ שכאן לא הכריע הרב"י אבל בסי' ש"ח הכריע כר"ת: שי״ג:ב׳תתקע״ח א׳ (ס"ק ד) ומיקרי כו' אבל קנה כו' ר"ל דוקא לר"ת דא"צ שיהי' ראוי לתשמיש אחר מיקרי מלאכתו להיתר אבל לרש"י דבעי' שיהי' ראוי לתשמיש אחר ונקט בש"ע שיהי' ראוי להפך בו זתים או כו' דאם התקינו להפך זיתים הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו כ"א לצורך גופו או מקומו ולכן דייק רמ"א וכתב ומיקרי ע"י כך כו' ר"ל לדעת ר"ת דעליה קאי רמ"א: שי״ג:ב׳תתקע״ט א׳ (ס"ק ה) ואסור כו' ואם עשה כו' מוכח דכלי הוא ושרי וכתב הרב"י הטעם דאינו דומה לבונה דאין דרך לשקע כלי בבנין לבטלו שם עכ"ל וכ' הט"ז מה שברוב המקומות עושים נקבים בחומה אצל הדלת מכאן ומכאן ותוחבים הבריח שם אין בו איסור כיון דהנקבים נעשי' בתחלה ודוקא בנפחתה האסקופה שעוש' הנקב עכשיו בשעת נעילה הוא דאסור וכ"ש במקום שעושים טבעת ברזל באמצע הבריח ובו אוחזים לפתוח ולנעול דשרי דהוי כבית יד דשרי כמ"ש בש"ע: שי״ג:ב׳תתקפ״ב א׳ (ס"ק ח) הואיל ואינו כו' כמ"ש בב"י דקאי אחניות ר"ל דברי רמ"א לקוחים מדברי ב"י בספרי הארוך ושם כתב כן על דלתי חניות שהיו עשויים במקומו על דרך זה דמותר כיון שיש חקיקה כו' הוי כמו אסקופה וכיון דמעמידי' הרבה קרשים זה אצל זה אע"ג שאין מחוברים יחד מ"מ ל"מ לוח א' כיון שיש הרבה קרשים והלא דלתי חניות עשוים לפתוח ולנעול ואע"פ כן לא התירו אלא כיון שיש הרבה קרשים לא מקרי לוח א' משמע דבלוח א' ממש אסור אפילו במקום שעשוי לפתוח ולנעול: ב׳ אבל הב"ח כתב בשם התוס' והא דתניא התם דלת אלמנה הנגררת אין נועלים בה בשבת ואיכא תרי לשני מהו דלת אלמנה חד אמר שהוא לוח א' וח"א שאין לה אסקופה תחתונה ופסק הטור וכן הש"ע דאזלינן לחומרא כשני הלשונות דבעינן שיהיה הרבה קרשים וגם יהי' לה אסקופה תחתונה וכ' התו' דהאי דלת אלמנה צ"ל דמיירי שיש לה ציר דאל"כ מאי אריא דלת אלמנה אפילו שאר דלתות שאין להם ציר אסורים והקשה הב"ח דלמא לעולם איירי באין להם ציר אלא מיירי בעשוי לכניס' ויציאה דבשאר דלתות מותר אפי' אין להם ציר ובדלת אלמנה אסור. א"ו דהתוס' ס"ל דהיכי דעשוי לכניסה ויציאה אין לה דין דלת אלמנה ויש לה דין שאר דלתות ושפיר דייקו התוס' הרי דהתוס' ס"ל בדלת אלמנה אם עשויה לכניסה ויציאה אין לה דין דלת אלמנה ולא בעי אסקופה ואפילו לוח א' שרי: ג׳ ויש להקל דהא הרמב"ם מיקל טפי. רצה לומר דהרמב"ם פסק כיון דמלתא דרבנן היא מקילינן כקולות שני הלשונות ודי בא' אי נעשה מקרשים הרבה אפילו אין לה אסקופה וכשיש לה אסקופה אפילו לוח א' שרי. הרי הרמב"ם מיקל יותר בחד צד מן התוס' דהרמב"ם התיר אפילו אינו עשוי לכניסה ויציאה והתוס' לא התירו כ"א בעשוי לכניסה ויציאה מ"מ בחד צד התוס' מקילים יותר דס"ל היכי דעשוי לכניסה ויציאה לא בעי אסקופה וגם לוח אח' דאיכא תרתי לריעותא מכל מקום שרי אבל להרמב"ם עכ"פ חדא בעינן כנ"ל וא"כ מ"ש מ"א ויש להקל כו' אין הכוונה להקל כדעת הב"ח דבעשוי לכניסה ויציאה אפי' איכא תרתי לריעותא שרי דע"ז אין ראי' מהרמב"ם אלא קאי אדלעיל דמשמע בסעיף א' דבעשוי לכניסה ויציאה אפי' לוח אחד שרי גבי חלון ומיירי שי"ל אסקופה בהא דאיכא רק חדא לריעותא בזה יש לסמוך על הב"ח בשם התוס' להתיר דהא לרמב"ם כה"ג דאיכא חדא לטיבותא שרי אפילו אינו עשוי לכניסה ויציאה וניהו דבהא לא קי"ל כהרמב"ם מ"מ עשוי לכניסה ויציאה יש לצרף סברת הב"ח בשם התוס' ודעת הרמב"ם להתיר באיכא חדא לטיבותא: שי״ג:ב׳תתקפ״ג א׳ (ס"ק ט') שידה כו' אבל במרדכי כו' ועסי' שי"ד סעיף ז' ר"ל דשם הביא הרב"י מחלוקת הפוסקים אם מותר להסיר הצירים דיש אוסרים דהוי סתירה גמורה והר"י מקינו"ן התיר להסיר הצירים דהוי סתירה גרועה דהא א"צ לשבור שום דבר וכתב מ"א שם דאפי' להמתירים להסיר הצירים מכל מקום לקבוע הצירים מודה דאסור אף על גב דלא הוי בנין מכל מקום מתקן מנא ע"ש וא"כ להאוסרים הסרת צירים דס"ל דהוי סתירה גמורה ה"ה לקבוע הצירים הוי בנין גמור ואיכא איסור תורה שפיר יש לגזור הכא שמא ישים הצירים אבל להמתירים להסיר הצירים דאין בזה סתירה ניהו דמודה דאסור להשים ולקבוע הצירים הלא אין איסורו כ"א משום מתקן דהוא איסור דרבנן א"כ הכא אין לגזור שמא ישים הצירים דהא אפי' משים ליכא רק איסור דרבנן כ"מ בס' ת"ש: שי״ג:ב׳תתקפ״ח א׳ (ס"ק יד) שהם כלי כו' אינו כלי רק עץ בעלמא כצ"ל: שי״ג:ב׳תתק״צ א׳ (ס"ק טז) התוקע כו' והוא שיתכוין לתקן באמת הרמב"ם לא כ' והוא שיתכוין לתקן כי אם במפרק וא"ש דאם אינו מתכוין ה"ה מקלקל אבל באמת גם בדין א' בתוקע עץ תוך הקורדם לענ"ד בעי' שיתכוין לתקן אבל אי לא נתכוין לא אע"ג דהוי פ"ר מ"מ בתיקון כלי לא אמרי' פ"ר כמ"ש מ"א בשם מ"מ בסי' שי"ח ס"ק ל"ו ע"ש הטעם: שי״ג:ב׳תתקצ״א א׳ (ס"ק יז) ולא חשיב כו' ועסי' שע"ב סעיף ט"ז כצ"ל ומבואר שם דסתם עפר וצרורות מבטל לי' וע"ש במ"א:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן