סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד

א מֵת שֶׁמֻּטָּל בְּמָקוֹם שֶׁיָּרֵא עָלָיו מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה, אִם יֵשׁ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק מְטַלְטְלוֹ א עַל יְדֵיהֶם; וְאִם אֵין לוֹ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק, אִם יֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי מִטּוֹת מְטַלְטְלוֹ עַל יְדֵי שֶׁיַּהַפְכֶנּוּ ב מִמִּטָּה לְמִטָּה דַּהֲוָה טִלְטוּל מִן הַצַּד; וְאִם אֵין לוֹ לֹא זֶה וְלֹא זֶה, מְטַלְטְלוֹ טִלְטוּל גָּמוּר, וְכָל זֶה ג בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת. מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה, מְטַלְטְלוֹ מֵחַמָּה לְצֵל בְּאוֹתוֹ רְשׁוּת עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק; וְאִם אֵין לוֹ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק לֹא יְטַלְטְלֶנּוּ כְּלָל, אֲפִלּוּ לְהָפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה, דְּטִלְטוּל מִן הַצַּד ד שְׁמֵיהּ טִלְטוּל. { וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסי' זֶה ס''ו מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ. } ב מֵת שֶׁהִסְרִיחַ בְּבַיִת, וְנִמְצָא מִתְבַּזֶּה בֵּין הַחַיִּים, וְהֵם מִתְבַּזִּים מִמֶּנּוּ. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא הִסְרִיחַ עֲדַיִן אֶלָּא } ה { שֶׁקָּרוֹב לְהַסְרִיחַ, } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם טוּר וְרַשִׁ''י וְרַ''ן), מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית; וְאִם הָיָה לָהֶם מָקוֹם לָצֵאת בּוֹ, ו אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, אֶלָּא מַנִּיחִים אוֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ וְיוֹצְאִים הֵם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְהוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית, אֶלָּא ז עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁמּוֹצִיאוֹ לְכַרְמְלִית, מוּטָב לְהוֹצִיא שֶׁלֹּא בְּכִכָּר וְתִינוֹק, כְּדֵי לְמַעֵט בְּהוֹצָאָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר לְהוֹצִיאוֹ אַף לִרְשׁוּת הָרַבִּים עַל יְדֵי תִּינוֹק, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי כִּכָּר. וְהוּא הַדִּין אִם הוּא בְּבִזָּיוֹן אַחֵר, כְּגוֹן שֶׁהָיָה בַּסְפִינָה וְהָיוּ הָעַכּוּ''ם מִתְאַסְפִים שָׁם; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין דְּמֻתָּרִים לוֹמַר } ח { לְעַכּוּ''ם לְטַלְטְלוֹ, כְּמוֹ עַל יְדֵי כִּכָּר וְתִינוֹק } (מָרְדְּכַי וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). { וְאָסוּר לְטַלְטֵל מֵת עַל יְדֵי כִּכָּר וְתִינוֹק } ט { לְצֹרֶךְ כֹּהֲנִים אוֹ דָּבָר אַחֵר, אֲבָל עַל יְדֵי עַכּוּ''ם יֵשׁ מַתִּירִין } (טוּר יוֹרֵה דֵּעָה סי' שע''ב ותשו' מַהֲרִי''ל סי' ס''ה). { וְכֵן רָאִיתִי נוֹהֲגִים לְצֹרֶךְ מִצְוָה אוֹ חֲתֻנָּה. } ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם נָתַן עַל הַמֵּת אֶחָד מִכֵּלִים י שֶׁהוּא לָבוּשׁ, חָשׁוּב כְּנוֹתֵן כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק. ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא הִצְרִיכוּ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא לְמֵת יא עָרֹם, אֲבָל אִם הוּא בִּכְסוּתוֹ, אֵין צָרִיךְ כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק. ה אִם צָרִיךְ לִמְקוֹם הַמֵּת אוֹ לְדָבָר שֶׁהַמֵּת מֻנָּח עָלָיו, מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ מִן הַצַּד דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹפְכוֹ מִמִּטָּה לְמִטָּה, כֵּיוָן דִּלְצֹרֶךְ דָּבָר הַמֻּתָּר הוּא לֹא הִתִּירוּ לְטַלְטֵל עַל יְדֵי כִּכָּר אוֹ תִּינוֹק אֶלָּא יב בְּמֵת בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר דְּבָרִים הָאֲסוּרִים לְטַלְטֵל. ו מֵת הַמֻּטָּל בַּחַמָּה וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לְטַלְטְלוֹ אוֹ שֶׁלֹּא רָצוּ לְהָזִיזוֹ מִמְּקוֹמוֹ, בָּאִין ב' בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִים מִב' צְדָדָיו, חַם לָהֶם מִלְּמַטָּה זֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְזֶה מֵבִיא מִטָּתוֹ וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ, חַם לָהֶם מִלְּמַעְלָה, זֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו וְזֶה מֵבִיא מַחְצֶלֶת וּפוֹרֵס עַל גַּבָּיו, זֶה יג זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ וְזֶה זוֹקֵף מִטָּתוֹ וְנִשְׁמָט וְהוֹלֵךְ לוֹ, נִמְצֵאת מְחִיצָה עֲשׂוּיָה מֵאֵלֶיהָ, שֶׁהֲרֵי מַחְצֶלֶת זֶה וּמַחְצֶלֶת זֶה גַּבֵּיהֶן סְמוּכוֹת זוֹ לְזוֹ וּשְׁנֵי קְצוֹתֵיהֶן עַל הַקַּרְקַע מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַמֵּת. ז מֻתָּר לָסוּךְ הַמֵּת וּלְהָדִיחוֹ יד וְלִשְׁמֹט הַכַּר מִתַּחְתָּיו כְּדֵי שֶׁלֹּא יַסְרִיחַ, וּבִלְבַד טו שֶׁלֹּא יָזוּז בּוֹ שׁוּם אֵבֶר; וְאִם הָיָה פִּיו נִפְתָּח וְהוֹלֵךְ, קוֹשֵׁר אֶת הַלֶחִי בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְהִפָּתַח, אֲבָל לֹא כְּדֵי שֶׁיִּסָגֵר מַה שֶּׁנִּפְתַּח אוֹ קְצָתוֹ, שֶׁאִם כֵּן הָיָה מֵזִיז אֵבֶר; וּמִטַּעַם זֶה אֵין מַעֲצִימִין עֵינָיו שֶׁל מֵת בְּשַׁבָּת. ח טִלְטוּל מִן הַצַּד לְצֹרֶךְ דָּבָר הַמֻּתָּר, מֻתָּר. הִלְכָּךְ צְנוֹן שֶׁטָּמַן בָּאָרֶץ וּמִקְצָת עָלָיו מְגֻלִּים וְלֹא הִשְׁרִישׁ וְגַם לֹא נִתְכַּוֵּן טז לִזְרִיעָה, נוֹטְלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁבִּנְטִילָתוֹ יז מֵזִיז עָפָר מִמְּקוֹמוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוֹסִיף מֵחֲמַת לַחוּת הַקַּרְקַע, מֻתָּר. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ שָׁם מִבְּעוֹד יוֹם לִהְיוֹת שָׁם כָּל הַשַּׁבָּת, } יח { דְּאֵין בָּאֳכָלִין מִשּׁוּם בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר } (כָּל בּוֹ). יט וְטִלְטוּל בְּגוּפוֹ אֲפִלּוּ לְצֹרֶךְ דָּבָר הָאָסוּר, מֻתָּר; הִלְכָּךְ קַשׁ שֶׁעַל הַמִּטָּה, דִּסְתָמוֹ כ מֻקְצֶה לְהַסָקָה, מְנַעְנְעוֹ בְּגוּפוֹ; וְאִם הִנִּיחַ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם כַּר אוֹ כֶּסֶת, מְנַעְנְעוֹ אֲפִלּוּ בְּיָדוֹ שֶׁהֲרֵי הֱכִינוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לִשְׁכַּב עָלָיו; { וְכֵן אִם חָשַׁב לִשְׁכַּב עָלָיו. } (רַ''ן סוֹף פֶּרֶק בַּמֶּה טּוֹמְנִין). ט כא פֵּרוֹת הַטְּמוּנִין בְּתֶבֶן אוֹ בְּקַשׁ הַמֻּקְצִים, יָכוֹל לִתְחֹב בָּהֶם מַחַט אוֹ כב כּוֹשׁ וְנוֹטְלָם וְהַקַּשׁ נִנְעָר מֵאֵלָיו. { הַגָּה: וְאִם טְמוּנִים בְּחֹל וּבְעָפָר, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש''ח סָעִיף ל''ח. }

באר היטב - סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד

א א ע''י. פי' שמניחו אצלו ומטלטלו עמו עמ''ש סי' ש''ח סעיף מ''א. מה שנוהגין שאין מטלטלין את המת כי אם ע''י ככר או תינוק שיהיה שם מבע''י אין להם על מה שיסמוכו באר עשק סי' נ''ב וכ''כ בתשובת דבר שמואל: ב ממטה. ומותר לטלטל אח''כ המטה אפי' מת בה''ש: ג באותו. פירוש אפילו באותו רשות צריך לחפש אחר היתר שזכר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור ט''ז ועיין מ''א וביד אהרן: ד שמיה. ומטעם זה אסור לדחוף ע''י קנה דבר שהוא מוקצה. ט''ז וע''ל סי' ש''ח ס''ק ל''ד מש''ש: ב ה שקרוב. ומותר לזלף חומץ ע''ג בגדיו של המת בשביל שלא יסריח למו''ש ויכולים להתעסק עמו. ד''מ: ו אין. לדעת הטור אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו כדי שלא יסריח: ז על. דוקא כשהוא גדול קצת כמ''ש סי' ש''ח סעי' מ''א וסיים הט''ז שר''ח אוסר גם הש''ע הי' לו לסיים כן ע''ש: ח לעכו''ם. דוקא לכרמלית אבל לר''ה אסור ע''י עכו''ם מ''א. וכתב א''ז מעשה שנפל בית אחד בעו''ה על נפשות מישראל ותינוק אחד מת היה תחת הבית והתיר א''א מהר''ו לקצב דמים עם העכו''ם לפנות עד שימצא התינוק מטעם כיון דקצב אדעתיה דנפשיה קא עביד: ט לצורך. וטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים ומ''מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרובים שיוציאוהו אפי' צריכים לכנוס לבה''כ דהוא מצוה אם לא בנפל. ב''ח. ומ''מ נ''ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין את הקרובים להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאורייתא מ''א. ועי' מ''ש בי''ד סי' שע''ב ס''ק א': ג י שהוא. ה''ה שאר כלים שמלאכתן להיתר גמרא סוף פרק נוטל: ד יא ערום. והא שהצריכו גבי דוד המע''ה שמת בשבת לטלטלו ע''י ככר או תינוק והא דוד לא היה ערום דאמרינן איפחת דרגא מתותיה ומת ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללובשו דשורפין על המלכים. של''ה ט''ז מ''א: ה יב במת. ע''ל סי' ש''ח ס''ה ועיין ט''ז: ו יג זוקף. ומסירה אח''כ. ב''י. ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוס עליו מחצלת ובענין שאין עושה אוהל דהוי לצורך החיים. תוס' עירובין דף מ''ד: ז יד ולשמוט. צ''ע על מה שנהגו האידנא להגביה המת מעל הכרים ע''י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו. אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא''כ היה מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו אפילו לרמוז לעכו''ם שיעשה אסור אא''כ קצץ מע''ש הרד''ך מ''א ודוקא במים קרים: טו שלא. כתב מי''ט שנוהגין בק''ק קראקא ובשאר קהלות שמזיזין אבר שלא יתעקם ומעצימין עיניו ואומרים שיש סכנה בדבר כדאיתא בזוהר על הפסוק ויוסף ישית ידו על עיניך ואין למחות. אליה זוטא: ח טז לזריעה. ומגן אברהם מתיר אפי' נתכוין לזריעה אם לא השריש וכ''כ יד אהרן: יז מזיז. דבשדה לא אתי לאשוויי גומות אבל בביתו אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשוויי גומות: יח דאין. כלומר דלא היתה כוונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל. ואין חילוק בין אוכלים לכלים מ''א. והט''ז פי' דהכוונה כל זמן שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם אסור אפי' בטלטול מן הצד ע''ש: יט וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד: כ מוקצה. ובמקום שאין מסיקין בקש מותר לנענע ביד. ט''ז: ט כא פירות. עיין ס''ק י''ח כתבתי בשם הט''ז דאם גמר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דאסור אפי' בטלטול מן הצד: כב כוש. וגבי צנון לא התירו בזה דמיחזי כעושה גומא משא''כ בקש. הרב המגיד. ט''ז:

מגן אברהם שי״א - סימן שיא - דיני מת בשבת ושאר טלטול מן הצד

א׳ על ידיהם. פירש שמניחו אצלו ומטלטלו עמו: ב׳ שיהפכנו. ואם היה חי ב"ה מותר לטלטל אחר כך המטה דלא נעשה בסיס הרא"ש ועיין רס"ו ס"ט והמאור כתב דאפי' היה מת ב"ה לא נעשה המטה בסיס דאין המטה צריכה למת וכל עצמו אין צריך להטילו אלא על גבי הקרקע כדתנן שומטין הכר מתחתיו: ג׳ באותו רשות. זה כתב הרב"י מדכתב הרמב"ם ונפלה דליקה בחצר שיש בו מת משמע דלהוציאו אסור דליכא הכא בזיון המת כשנשרף ומשום טעם דאי לא שרית ליה אתי לכבוי לא שרינן הוצאה וכ"ש למ"ד שמלאכ' שא"צ לגופה פטור עססי' של"ד ואף על פי שבמרדכי משמע בדליקה התירו טפי הרב"י לא ס"ל הכי אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה בין החיים וכו' ואם יש להם מקום לצאת וכו' דדוקא מפני כבוד החיים שרי כ"כ בהדיא בב"י ולהכי כ' ג"כ מת המוטל בחמה כו' באותו רשות כנ"ל דלא כע"ש וברמב"ם משמע שדין דליקה וחמה שוין וכ"מ בגמרא: ד׳ מחמה לצל באותו רשות. אבל להוציא לרשו' אחר אסור דליכא כבוד המת דיכול לעשות לו תקנה כמ"ש ס"ו ולזה נתכוין רמ"א: ה׳ שקרוב להסריח. ודוקא ע"י ככר או תינוק אבל אי ליכא ככר או תינוק אסור דהחמירו יותר באיסור טלטול מאיסו' הוצאה וכמ"ש ס"א תוספות סוכה דף ל"ו ועסי' שי"ב סס"א: ו׳ מותר להוציאו. דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דדבריהם כמ"ש סי' י"ג וסי' תרפ"ז ס"ב וכ' המ"מ מפני כבוד החיים קאמר וכדי לסלק מהם ריחו התירו עכ"ל בשם הראב"ד כלומר דלא התירו הוצאה בשביל כבוד המת דליכא כ"כ בזיון כשהמת מסריח ע' מ"ש ס"א: ז׳ אין מוציאין. דליכא כבוד החיים וכבוד המת נמי ליכא כיון שמונח במקום שאין רואין ועוד שכבר הסריח ולדעת הטו' אם הוא קרוב להסריח אפי' יש להם מקום לצאת מותר להוציאו מפני שלא יסריח: ח׳ אלא ע"י ככר. דהוצאה דא"א לתקוני שרי אבל טלטול שאפשר לתקוני בככר מתקינים ומיהו אם אין לו ככר או תינוק שרי להרמב"ם ולהטו' אסור דאיסור טלטול לא התירו בלא ככר או תינוק: ט׳ אף לר"ה. דהוי מלאכה שאצ"ל ועסי' רע"ח: י׳ ע"י תינוק. דדוקא כשהוא גדול קצת כמ"ש בסי' ש"ח סמ"א: י״א לא ע"י ככר. דמ"מ יתחייב על הככר שאינו טפל למת: י״ב מתאספים שם. והוא בזיון גדול עמ"ש ס"א: י״ג לו' לעכו"ם. דשבות דלית ביה מעשה הוא ומה שהקש' ר"ב דא"כ לישתרי לו' לעכו"ם לקבור מת בשבת כבר האריך בזה הרמב"ן בספר תה"א דף כ"ו דשאני כרמלית דהכל יודעים שאינו בכלל מלאכו' אבל לחלל עליו שבת אפי' ע"י עכו"ם אסור משום כבוד המת שלא יאמרו נתחלל עליו שבת הלכך אפי' להוציאו ע"י עכו"ם להניחו בקבר העשוי מאתמול אסור אף על גב דהוי שבות דשבות ואין נוהגין בו כבוד כלל במקו' איסורין המתפרסמין אפי' של דבריה' עכ"ל וכ"כ התו' בב"ק דף פ"ח ובגיטין ד' י"ח ועססי' שכ"ה א"כ משמע דבר"ה אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור מ"מ עיקרה דאוריית' כמ"ש הטור בשם ר"ת: י״ד ואסו' לטלטל. באמת שמהרי"ל פסק דמותר לטלטל ע"י ככר או תינוק לצורך החיים וכן המנהג עכ"ל, אלא שבהג"מ אוסר ע"י ככר או תינוק, ונ"ל דטלטול מן הצד שרי לצורך כהנים כמ"ש ה"ה דלצורך מקומו שרי ומ"מ אין הכהנים יכולים לכוף לקרוביהם שיוציאהו אפילו צריכים הכהנים ליכנס לב"ה דהוה מצוה כ"כ בתשו' מהרי"ל סי' ס"ט אם לא בנפל [ב"ח] ועבי"ד סי' שע"א ס"ד והכ' מיירי שאין הקרובי' מקפידין ובזיון המת ליכ' דמה לי בבית זה מ"ל בבית אחר אבל הכהנים רוצים שיהיו בביתם וכ"ה במהרי"ל שם דבחול מותר להוציאו שיכנסו הכהנים בביתם אם אין הקרובים מקפידין או במקום שהמנהג לשאת מיד למקום שמטהרין אותו יכול לכופן ומ"מ נ"ל דאם יש כהן חולה שאינו יכול לצאת מביתו כופין הקרובי' להוציא המת מביתו כדי שלא יעבור על דאוריית' ומ"ש בש"כ בי"ד סי' שע"ב דהוי דרבנן לא דק עמ"ש סי' שמ"ג: ט״ו א' מכלים. וה"ה שאר כלים שמלאכתן להיתר כן איתא בגמ' סוף נוטל: ט״ז בכסותו א"צ. והרב"י כ' ויש לדחות דהכסות בטל לגבי המת וכ"כ בש"ג ובשל"ה הקשה ע"ז דאמר דוד אפחת דרגא מתותי' ומת ומסתמא היה מלובש בבגדיו ואפ"ה היה אסור לטלטלו אם לא ע"י ככר או תינוק כדאיתא בגמ' ע"ש ושמעתי דבגדי דוד היו מוקצין דאסור לכל אדם ללבשן דשורפין על המלכים אבל שאר בגדים של מת לאו מוקצין הן ומ"ש ב"י איתא בחולין דף קכ"ה מת בכסותו פי' תכריכין מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל וא"כ אזלי' בתר מחשבתו וה"נ לא מבטל בגדי המת אלא דעתיד להפשיטו ולהלבישו תכריכין: י״ז זה מביא מטתו. אבל לא יביאו מיד מחצלת דא"כ יהא ניכר שעושה לצורך המת ואסור לעשות אוהל עראי לצורך המת אבל השתא ניכר שעשו לצורך עצמן שהרי כשחם להם מלמטה הביאו מטה: י״ח זוקף מטתו. ומסירה אח"כ (ב"י) ואם הוא מתירא שלא יסריח המת ויצטרכו לצאת שרי לפרוש עליו מחצלת בענין שאינו עושה אהל דהוי לצורך החיים [תוס' עירובין דף מ"ד]: י״ט מותר לסוך. מותר לזלף חומץ ע"ג בגדים שעל המת בשביל שלא יסריח למ"ש ויכלו להתעסק בטהרתו דהא אין איסור בנגיעת המוקצה וגם אין לגזור כאן משום סחיטה (ש"ג ופ' כירה ד"מ) עסי' של"ד סכ"ד: כ׳ ולשמוט הכר. צ"ע על מה שנהגו האידנ' להגביה המת מעל הכרים ע"י ככר אף במקום שאין לחוש שיסריח לכן צריך למחות בידם רק לשמוט הכר מתחתיו אפי' בככר או תינוק אסור לטלטלו לרחצו אא"כ הי' מטונף מטיט וצואה עד שמאוס בעיני רואיו [הרד"ך נכ"ב ח"ד] אפי' לרמוז לעכו"ם שיעשה אסור אא"כ קצץ מע"ש [שם נכ"ב ח"א ג"ד כ"ה]: כ״א ומקצת עליו מגולין. אבל אם אין מגולין אסור לתחוב בהן כוש כמו בס"ט דנרא' כעוש' גומ' [מ"מ] אבל בדף נ' בתוס' משמע דלחד גירס' גם כאן שרי לתחוב וכ"ה בירוש' בהדי' ספ"ק דכלאים דמותר לתחוב בעפר וצ"ע על המ"מ דפסק דלא כירוש' וע"ש בר"ש וכ' הרמב"ם פכ"ו עמודי' של אורג אסור לטלטלן שמא יתקן הגומות שלהן ובגמ' דף קי"ג פריך גומות ממיל' הוין כמו בצנון ומשני בשדה לא אתי לאשווי גומות ע"כ ואם כן בבית אסור ליטול הצנון מהארץ דאתי לאשווי גומות: כ״ב לא נתכוין לזריעה. צע"ג דהא בסי' ש"י ס"ב כ' דחטין שזרען בקרקע שרי ובאמת דברי התוס' דף נ' לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריעה נתחייב בכולן אבל גבי שבת אפי' נתכוין לזריעה שרי כל זמן שלא השרישו כנ"ל ברור ע"ש: כ״ג דאין באוכלין משום. כלומ' דלא היתה כונתו שיהא האוכל משמש לעפר אדרבה העפר משמש לאוכל וכמ"ש רסי' רנ"ט ובאמת אין חילוק בין אוכלים לכלים וכ"מ בכלבו וכ"מ בעירובין דף ע"ז ע"ש ועסי' שע"ב ס"י וסי' רנ"ג סס"א מ"ש: כ״ד הלכך קש. צ"ע דלפמ"ש ס"ה כשעיקר טלטולו אינו בשביל דבר המוקצה שרי א"כ ה"נ שרי כמ"ש ב"י בשם הר"ן, וצ"ל דכיון דצריך לקש לשכוב עליו א"כ הוי כעושה לצורך המוקצה ובאמת ברא"ש משמע דאם כונתו לטלטל דבר המוקצה אפי' צריך למקומו אסור ולא שרי אלא בשאין מכוין כלל לטלטל המוקצה כמו בצנון: כ״ה מנענע בגופו. כדי לשכוב עליו:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים שי״א

א׳ וכל זה באותו רשות. זה תמוה מאד דהא אח"כ משום בזיון לחוד התירו אפי' מרה"י לכרמלית כו' וכאן יהיה אסור אלא דוקא באותו רשות וכבר כ' בלבוש שהוא ט"ס דודאי מותר אפי' לרשות אחר וכן הוא עיקר דהא טעמא בגמרא דאי לא שרית ליה מתוך שהוא בהול על מתו אתי לכבוי א"כ גם לרשות אחר יש היתר מכח זה גם מו"ח ז"ל תמה על הש"ע בזה. ונ"ל דהאי וכל זה באותו רשות ה"פ אפי' באותו רשות צריך לחפש אחר ההיתר שזכר כבר ולא אתי לדיוקי דברשות אחר אסור: ב׳ דטלטול מן הצד כו'. נראה דאסור לדחוף ע"י קנה דבר שהוא מוקצה וראייה ממ"ש בסימן תמ"ו ס"ג: ג׳ אבל לא ע"י ככר. הטעם בטור שאינו טפל למת ונראה פי' דבר זה דדוקא תינוק שהוא מין אדם כמו המת ובזה י"ל שהם טפלים להדדי ע"כ מטלטל זה אגב זה משא"כ בככר שאין לו שום שייכות עם המת ואין שייך לומר זה אג"ז וזהו דעת הרמב"ן שמביא הטור והב"י בשם תה"א אלא שסיים ע"ז וז"ל אלא שר"ח אוסר וגם הש"ע היה לו לסיים כן: ד׳ אבל אם הוא בכסותו כו'. שמעתי מקשים לפ"ז למה הצריכו גבי דוד המלך שמת בשבת לטלטלו ע"י ככר או תינוק כדאי' בפ' ב"מ והא דוד לא הי' ערום באות' שעה שהרי מת בעוסקו בתור' כדאית' שם בגמרא וחכם א' תירץ דשאני בגדי מלך שאסורים לשאר בני אדם כדתנן שורפין על המלכים וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים דשורפי' בפניה' משמע דחיוב יש בזה וא"כ לא הוי ראוי ע"כ לא היו בגדי דוד מועילי' לטלטל ונכון הוא: ה׳ אלא במת בלבד. וא"ל ממ"ש בסי' ש"ח ס"ה דכלי שמלאכתו לאיסור שרי מחמה לצל ע"י ככר או תינוק הכא שאני כיון דהוקצה מחמת גופו הוא כאבן משא"כ התם דעכ"פ כלי הוה וזו הוא ששנינו מדוכה מטלטלים אגב השום שיש עליה אפי' מחמה לצל כ"כ ב"י בסי' ש"ח בשם תשו' הרא"ש וא"ל ממ"ש בסי' ש"י דמטלטלין כלי שיש בו דבר האסור והמותר דהיינו שברי עצים הם דבר האסור מ"מ מטלטלין בשביל ההיתר שיש שם והעצים הם גופם מוקצה כאבנים וכמת דשם הוה האיסור בטל נגד ההיתר וכמאן דליתיה דמי כיון דדבר המותר הוא חשוב ואשר"י וטור סיים כאן הלכך אותן שמטלטלין מנורה שהדליקו עליה בשבת ע"י ככר או תינוק לא יפה הם עושים עכ"ל ותימ' הוא מ"ש זה מההיא דסי' ש"ח ס"ה שזכרתי דהא כאן במנורה ג"כ כלי הוא אלא שמלאכתו לאיסור ולמה יועיל שם ככר או תינוק טפי מכאן ותרתי הני פיסקי דהרא"ש נינהו אלא דההיא דסי' ש"ח הוא תשו' הרא"ש והך דהכא הוא בפסקיו בפרק נוטל והך דהכא עכ"פ עיקר שכ"כ ב"י בסי' רע"ט בשם ריב"ש שאין לטלטל המנורה ע"י לחם שנותנין בשבת דלא אמרו ככר ותינוק אלא במת בלבד וע"כ אין לסמוך על הקול' דסי' ש"ח ס"ה ויש קצת ליישב דש"ה בסי' ש"ח דשרי לטלטלו להדיא לצורך גופו ומקומו רק מחמה לצל אסור בזה מועיל ככר או תינוק מה שא"כ כאן במנורה דאפי' לצורך גופו ומקומו אסור כדלעיל ע"כ לא מועיל ככר או תינוק: ו׳ באים ב' בני אדם כו'. בגמ' אמרי' שיעשו כן דוקא בשביל שאין מחיצה למת רק בשביל החי לפי שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל והקשה ב"י דכיון דקי"ל דכלי ניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל לא צריך לענין זה כלל אלא יוכל לעשות מחיצה עראי בשביל המת ונל"ל דכ"כ התוספות תימא מאי איסור איכא כשיביא כל א' מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם להם גם למעלה ויביאו מטה ומחצלת ביחד ונראה דאחמרו רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל כמה דאפשר למיעבד עכ"ל ונראה הטעם בחומרא זו דעביד הרחקה בענין צורך המת דמתוך שאדם בהול על מתו חיישינן שמא יטלטלו בהדיא על כן עשו היכר כל מה שאפשר בזה כדי שירגישו הכל איסור טלטול המת ומש"ה מתורץ נמי קושית ב"י דאע"פ דמותר מצד הדין עבדי' הרחקה בזה וזה שסיים הטור בזה שנראה כאלו עשה לצורך החי שאין מחללין השבת לצורך המת אפי' באיסור דרבנן עכ"ל. נתכוין למ"ש שידעו הכל ההרחקה מטעם שאמרנו: ז׳ להיות שם כל השבת. ב"י בשם התו' לא כ"כ אלא דדוקא במניחו עוד ליטלו בשבת דהוה כשוכח מותר טלטול מן הצד אבל לא במניח ליטול אחר השבת דאפי' ניעור אסור אלא שאח"כ הביא ב"י בשם תשובת הרא"ש בחררה על גבי גחלים דלא נעשה החררה בסיס וכמ"ש בסמוך ס"ט וע"ש: ח׳ וטלטול בגופו. פי' ולא יגע ביד: ט׳ דסתמו להסק'. משמע במקום שאין מסיקין בקש מותר לנענעו אפי' ביד דסתמ' קאי למאכל בהמה וכן בסעי' ט' בפירו' הטמונים בתבן המוקצ' היינו במוקצה בבירור להסקה והוא טמן בו אבל לא בנוטל קצת תבן ומטמין בו פירות דזה ודאי הכינו לכך וכדאיתא גבי עפר מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בו כל צרכיו כדלעיל: י׳ פירות הטמונים. בגמרא נקט עוד וחררה שטמנה בגחלים התוס' ר"פ כל הכלים כתבו דמיירי שהניחה ע"מ ליטלה אבל אם הניחה שם לכל השבת הוה בסיס לדבר איסור כדלקמן גבי אבן שע"פ החבית וכתב ב"י וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה וכ' עוד א"כ אפילו במניח וש"ה שלא נעשית החררה בסיס אלא צורך האפיה ולסלקה עכ"ל. ואפשר שטענה זו היא ג"כ לפגה שטמנה בתבן שלא נעשית הפגה בסיס לתבן אלא לצורך שמתבשל בתבן ולסלקה אחר כך. ואפשר שדעת הפוסקים כן ומש"ה לא חילקו בזה בין שוכח למניח ואע"ג דאפשר שסמכו על מה שחלקו גבי אבן על פי החבית ע"כ ומסיק כיון דמוקצה דרבנן הוא ויש צד לו' שהפוסקים סוברים להקל הכי נקטינן עכ"ל. ולא הבנתי זה דא"כ נפל כל דין בסיס לאיסור בבירא דבכ"מ נימא כן דגם גבי אבן שע"פ החבית נימא דגם במניח לא הוה בסיס דלא הניחו אלא עד שיצטרך לסלקו ותו דלעיל סימן ש"ט סמוך לסופו כתב ב"י בשם כתבי מהרא"י דאפי' אם מניח בדרך אקראי כדרך שרגילים לשום בתיבה חפצים אלו על אלו הוה בסיס כיון שיודע שזה יהיה נח על החפץ בשבת כמ"ש שם בפסקים סי' קצ"ג ולפי הנלע"ד דלא כ' הרא"ש כן אלא בחררה ע"ג גחלים דשם יש הכרח שיקחנה אחר האפייה כי תתקלקל אם תשהה עוד בודאי וזה אין שייך בשאר דוכתי. ולפי הטעם שכ' רמ"א בסמוך דאין באוכלין משום בסיס לדבר איסור והוא מדברי כל בו הוא טעם גם לסעיף זה בפי' אבל לא נתיישב לי מנלן לו' כן להקל והלא התו' כתבו בפי' דיש בסיס באוכלין ועל מי נסמוך לסתור דבריהם ונ"ל דודאי כל הפוסקים ס"ל הכי דדוקא בדעתו ליטלם בשבת דהא סתם הטומן פירו' כדי שיתרככו הוא נתכוין שיטול מהם מה שיצטרך כשהיה ראוי לאכילה וע"כ לא הצריכו הפוסקים להזכיר זה שיטול מהם בשבת דסתמ' כן הוא גם דברי רמ"א מתפרשים כן כמ"ש בסמוך ואפי' הניחם שם להיות שם כל השבת דהיינו כ"ז שירצה לאכול מהם ומה שישאר יאכל פעם אחר ובזה אמר שפיר דבאוכלין אין בסיס דודאי נתכוין לאכול מהם כ"ז שירצה דסתמייהו קאי להכי אבל מי שגומר בדעתו בבירור שלא יאכל מהם בשבת זה ולדעת זה טמנם דוקא נראה דאסור אפי' בטלטול מן הצד וכדברי התוס' דהוי כמניח אבן ע"פ החבית כנלע"ד ולמדנו כאן דדעת הרא"ש כדעת בעל התרומות דסי' ש"ט דלא חשוב מניח כשחושב ליטלו בשבת והוא ג"כ דעת ר"ת בתו' וב"י כתב שכ"ד בעל הסמ"ג וכדאי הם לסמוך עליהם במקום הצורך לטלטל לכל הפחות דרך טלטול מן הצד המנורה שהדליקו בה בשבת כשיש צורך למקומו ואין שם עכו"ם: י״א יכול לתחוב בהם כו'. אבל לעיל בס"ח גבי צנון לא התירו בכוש כמו כאן דהתם שגומא מכוסה אם תוחב בהם כוש מיחזי כעושה גומא אבל בתבן וקש אין בהם שייכות גומא כ"כ הרב המגיד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים שי״א

שי״א:ב׳תתקמ״א א׳ (סק"ב) שיהפכנו כו' דל"נ בסיס כו' וע"ס רס"ו ר"ל דדעת הרא"ש כמ"ש מ"א שם וכ"כ בסי' ש"ח ס"ק נ' דאם מניח המוקצה בשבת ולא היה עליו ב"ה לדעת הרבה פוסקים לא מיקרי בסיס: ב׳ מיהו כ' מ"א שם דאפי' להפוסקים דס"ל כה"ג דהיינו שהניח עליו בשבת מיקרי בסיס אע"ג שלא היה עליו ב"ה מ"מ מודה דלאחר שניטל ממנו דבר המוקצה חוזר להיתרו: שי״א:ב׳תתקמ״ב א׳ (ס"ק ג) באותו רשות זה כ' הרב"י כו' בא לישב מ"ש הב"ח ולבוש ושאר אחרונים על הרב"י חדא מנא לי' להרב"י דדוקא טלטול באותו רשות התירו ולא להוציא לכרמלית שנית הא בסעיף ב' מתיר אם הוא בספינה וע"י זה מתבזה שמותר להוציאו לכרמלית ה"ה הכא משום בזיון שלא ישרף הי' ראוי להתיר ההוצאה. ועוד מפני הדליקה ראוי להתיר יותר מלהתיר מפני הבזיון דהא האי דסעיף ב' מת שבא בספינ' הם דברי המרדכי שכ' כן על הרא"ם שפסק כן במעש' שבא לפניו והשיב רבינו ברוך על דברי רא"ם מנ"ל להתיר בהוצא' מפני הבזיון ה"ה מעובדא בהאי שכבא דהוי בדרוקרת (היא שם מקום) והתיר ר"נ ב"י להוציאו לכרמלי' דגדול כבוד כו' והוא במס' שבת דצ"ד ע"ב והא קי"ל במס"ש דף מ"ג במת המוטל בחמ דאפי' טלטול מן הצד אסור כ"א ע"י תינוק וככר כמ"ש פה בש"ע. וע"כ הא דהתיר ר"נ ב"י בהאי דדרוקרת לא מפני הבזיון התיר אלא מפני הדליקה דלא כפרש"י שם שהי' מפני הבזיון. וניהו דאנן קי"ל כהרא"ם ומפרשי' עובדא דדרוקרת הי' מפני הבזיון וכפירש"י מ"מ נראה סברת רבינו ברוך דיותר יש להתיר מפני הדליקה מלפני הבזיון דהא כ' דהאי עובדא דר"נ ב"י ההוצא' הי' מפני הדליק' אבל אי משום בזיון לא התיר וסברא זו נראה דאין הרא"ם חולק עליו וכיון. דאנן קי"ל בסעיף ב' במת הבא בספינה כהרא"ם להתיר הוצאה מפני הבזיון כ"ש דה"ל להתיר מפני הדליק' ותו דהא התיר ר"ס ב' במת שהסריח ההוצא' מפני הבזיון ולמה לא נתיר מפני הדליק'. ובא מ"א לישב כל הנ"ל והשיב על ראשון ראשון על מ"ש מנ"ל להרב"י ע"ז כ' דדייק כן מלשון הרמב"ם ס"פ כ"ו מהל' שבת דדייק וכ' שנפלה דליקה בחצר שיש בו מת וא"א דגם ההוצא' מחצר לכרמלית מותר מה לי אם ההדליק' בחצר שי"ב מת או הדליק' בחצר הסמוכה לחצר שי"ב מת וירא שתעבור הדליק' ויגיע גם לחצר שי"ב מת ומצילים המת לחצר אחר הרחוק ממקום הדלק'. א"ו דההוצא' אסור' ולא הותר כ"א הטלטול באותו חצר לכן דיבר הרמב"ם בהווה דהיינו אם הדליק' בחצר שי"ב מת יוכל להיות שהדליק' בבית שהמת בו ומציל המת לבית אחר או אפי' הדליק' בבית אחר שאין המת בו אלא שהוא סמוך לבית שהמת בו ומציל המת לבית שהוא רחוק מן הדליקה אבל אי הי' הדליק' בחצר אחרת רק שירא שיעבר הדליק' לחצר שהמת בו לאיזה מקום יציל המת דהא להוציאו מהחצר אסור ובאותו חצר שהמת בו אין בית א' יותר בטוח מהשרפ' מבית זה כי כלם בספק אף שבית שהמת בו יותר קרוב לחצר שי"ב הדליקה מבתים אחרים מ"מ דרך הדליק' לפעמים מניח מקום הקרוב והולך ושורף במקום הרחוק וגם הי' הרמב"ם צריך להאריך שהמת בבית שקרוב לחצר שי"ב דליקה ולכן קיצר בלשונו כדרכו וכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת אבל אי גם ההוצא' הי' מותרת הוי ליה לקצר יותר ולכתוב מצילי' המת מפני הדליק' אלא שבס' ת"ש ובס' ח"מ השיגו על ראי' זו. דהא אמרי' לקמן ר"ס של"ד דמצילים מפני הדליק' מזון הצריך לסעודת שבת ולא יותר דאי שרינן לי' יותר אדם בהול על ממונו ואתי לכבויי ואמרי' שם דוקא אותו בני בית שהדליק' בו אין רשאים להציל יותר. אבל בבתים אחרים הסמוכים לבית שהדליקה בו אינם בהולים כ"כ ולכן מותרים להציל מה שירצו א"כ אדרבא הרמב"ם שכ' שהדליק' בחצר שי"ב מת משום היתר הטלטול דוקא כשהדליק' בחצר שהמת בו הוא דהותר הטלטול דהא אמרי' דף מ"ג ע"ב דמה"ט הותר הטלטול מפני הדליקה דאי לא שרית ליה אתי לכבויי משום דאדם בהיל על מתו והיינו דוקא כשהדליק' בחצר שי"ב מת דבהיל טובא ואז מותר אפי' להוציאו לחצר אחרת אבל כשהדליקה בחצר אחרת דלא בהיל כולי האי אפי' הטלטול לא הותר לו עכת"ד. ולענ"ד יש להליץ בעד מ"א דהאי חילוק בר"ס של"ד כתבו התו' ר"פ כל כתבי בשם ר"ת שכ' כן מסברא דנפשי' וגם ה"ה פ' כ"ג מהלכות שבת כ' שנראה מלשון הרמב"ם שגם הרמב"ם ס"ל כן אולם התו' במס' שבת דף מ"ד ע"א בד"ה מתוך שאדם בהיל על מתו אי לא שרית ליה אתי לכבויי כ' וז"ל אע"ג דגבי ממון אמרי' איפכא אי שרית ליה (יותר ממה שצריך לשבת) אתי לכבויי היינו משום שאינו מצטער על ממונו כמו על מתו ואי שרית ליה מתוך שיהי' טרוד להציל ישכח שהיום שבת ויבא לכבות בשוגג אבל על מתו מצטער ביותר ואי לא שרית ליה אתי לכבויי במזיד עכ"ל וס"ל למ"א דדוקא בהאי דסי' של"ד דלא חיישי' שיכב' במזיד ולכן כשהדליק' בחצר אחרת דלא בהיל כ"ה דהא יש לו שהות להוציא טרם יעבור הדליק' לחצרו לכן אינו טריד כ"כ ולא ישכח שהוא שבת ובמזיד לא יכב' משא"כ במת דא"ל שיעבור מצד בהילתו במזיד ניהו דבחצר אחרת לא בהיל כ"כ שישכח שהיום שבת מ"מ הא חיישי' שיכבה במזיד ומה בכך שעדיין יש לו שהות הא אפי' ימתין אם אין אנו מתירים לו להציל סוף סוף ישרף המת ויכבה במזיד אפי' הדליק' בחצר אחרת ולכן הוי ס"ל להרב"י לענין היתר טלטול המת אין חילוק בין הדליק' בחצר המת או בחצר אחרת בכל ענין מותר וע"כ הא דנקט הרמב"ם שהדליק' בחצר שי"ב מת משום איסור הוצאה נקטי' וכנ"ל. דליכא הכא משום בזיון המת כשישרף בא לישב קושיא ב' מהא דפסק הרב ב"י סס"ב כהרא"ם להתיר הוצא' מפני הבזיון כשהוא בספינ' לזה כ' דאין לדמות הבזיונות דדוקא שם בספינ' דאיכ' בזיון גדול כמ"ש מ"א בס"ק י"ב הוא דהותרה הוצא' אבל שריפת המת אין בו בזיון כ"כ ולא הותרה מש"ה ההוצא' ומשום טעם כו' ר"ל אע"ג דהותר הטלטול משום דאי לא שרית ליה אתי לכבויי היינו משום דאיסור טלטול אינו חמיר כ"כ אבל ההוצא' אפי' לכרמלית אע"ג דליכא רק איסור דרבנן מ"מ חמיר מאיסור טלטול לא הותר' משום דלמא אתי לכבויי כ"ש למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור ואי יכב' הוי מלאכ' שאצ"ל א"כ למה נתיר שודאי יעבור איסור דרבנן בהוצא' מחשש ס' שמא יעשה איסור דרבנן ויכבה רק טלטול דהוא איסור קל מותר: ב׳ ואע"פ שבמרדכי כו' היא הקושי' מדברי רבינו ברוך מה שהשיב להרא"ם על היתר טלטול כשהמת בספינ': ג׳ דבשכבא דהוי בדורקרת לא הותר אלא מפני הדליק' אבל לא מפני הבזיון כנ"ל וא"כ כיון שמתיר הרב"י משום בזיון הספינ' כ"ש מפני הדליק' כנ"ל עז"כ דהרב"י לא ס"ל בהא כר' ברוך דאדרב' יש להתיר יותר דשם איכ' בזיון גדול אבל גבי דליק' ליכ' בזיון כ"ה כשישרף ומשו' דילמא אתי לכבויי ל"ל כנ"ל (ועמ"ש בס"ק יב): ד׳ אלא כמ"ש ס"ב והוא מתבזה כו'. בא לישב מס"ל דהא מתיר הרב"י בהוצא' משום בזיון המת שהסריח ע"ז כ' דשם אין הטעם משום בזיון המת דגם סרחון המת אינו בזיון כ"כ אלא דומ' לשרפ' המת דהא רוב ב"א מעותדי' לסרחון אחר מותם. אלא הרב"י אזיל לשיטתיה דס"ל כהרמב"ם דדוק' כשכבר הסריח המת משום כ"ה מותר להוציאו ולכן אם י"ל מקום לצאת דליכא כבוד החיי' לא הותר' ההוצא' מפני בזיון המת ומה שהאחרונים השיגו על מ"א שכ' דשרפת המת אינו בזיון והוא נגד הסברא ולענ"ד יש למ"א דמות ראיה מתשו' הרשב"א והוא בהגהת רמ"א י"ד סי' שס"ג שא' צוה לפני מותו להוליכו לקברי אבותיו והיו יראים מחמת הסרחון לא יהי' אפשר להוליכו ושאלו לרשב"א אם מותר ליתן עליו סיד וישרף הבשר אם יש בו בזיון או צער למת ועל שניהם השיבום דאין המת מרגיש וגם אין בו בזיון ושריפת סיד ודאי בידים יותר בזיון משרפת אש גם שהוא ממילא בשב וא"ת ואפ"ה כ' הרשב"א דבסיד אין בו בזיון כ"ש בדליקה אף דשם בסיד י"ל כדי שיוכלו לקיים צוואתו. מ"מ הלא משמע מדברי הרשב"א אי הוי בשרפת סיד בזיון לא הי' מתיר אע"ג שכוונתם לקיים הצווא': ה׳ ולהכי כ' ג"כ גבי מת המוטל כו' וברמב"ם משמע כו' ר"ל ניהו דמפני הדליק' הוכיח מל' הרמב"ם דלא הותרה הוצאה אבל במוטל בחמה אינו מבואר ברמב"ם דלא הותרה הוצאה ואעפ"כ כ' הרב"י גם במת המוטל בחמה באותו רשות משמע דהוצאה אסורה ולכן כ' מ"א דמ"מ משמע ברמב"ם דדין דליקה וחמה שוין לענין זה דכ' הרמב"ם תחלה דין מת המוטל בחמה דמניח עליו ככר כו' ואח"ז כ' וכן אם נפלה דליקה כו' משמע דשניהם שוים דהיינו בחמה ע"י ככר ותינוק ובדליק' אפי' בלי ככר ותינוק שוין וכיון דבדליק' מוכח מלשון הרמב"ם דההוצא' אסור' ה"ה מפני החמה: ו׳ וכ"מ בגמ' דף מ"ג ע"ב דפליגי רב ושמואל במת המוטל בחמה וליכא ככר או תינוק אי הותר טלטול מן הצד ופליגי אי טלטול מן הצד שמי' טלטול או לא ואמרי' כתנאי דתניא אין מצילים את המת מפני הדליק' ר' יודא בן לקיש אומר מצילים מאי לאו בטלטול מן הצד פליגי. ומשני לכ"ע ס"ל טלטול מן הצד שמיה טלטול. וה"ט דר"י בן לקיש דמתיר מפני הדליק' דאי לא שריי' ליה אתי לכבויי ולא משני דבדליקה הבזיון יותר גדול מן מוטל בחמה. לכן אע"ג דטלטול מן הצד שמיה טלטול מ"מ התיר ריב"ל הטלטול מפני הדליק' מפני שהוא בזיון גדול אבל לא כשמוטל בחמ'. או להיפך דגבי מוטל בחמה לכ"ע טלטול מן הצד מותר מפני בזיון המת דזה בזיון גדול. וגבי דליקה דאין בזיון גדול ס"ל לת"ק דריב"ל דלא הותר טלטול מן הצד אלא ע"כ דהש"ס ס"ל דשני הבזיונות של חמה ושל דליקה שוין: שי״א:ב׳תתקמ״ג א׳ (ס"ק ד) מחמה כו' די"ל תקנ' כמ"ש ס"ו ולזה נתכוון רמ"א ר"ל במ"ש ועיין בסי' זה סעיף ו' ר"ל המחבר לשיטתי' דס"ל דלא הותר הוצא' מפני בזיון המת. (כ"א בספינ' דהוי בזיון גדול) ולכן לא הותר בסעיף ב' אלא במת שכבר הסריח ומשום כבוד החיים ולכן א"ש מ"ש פה במת המוטל בחמ' דלא הותר אלא באותו רשות דלא הותר' הוצא' משום בזיון המת אבל רמ"א דפסק בסעי' ב' כהטור. דאפי' עדיין לא הסריח אלא קרוב להסריח מותר להוציאו ע"כ משום בזיון המת. מ"מ בדין דהכא כשמוטל בחמה מודה רמ"א דההוצא' אסור' משום דיש לו תקנ' להצילו מבזיון בלי הוצא': ב׳ שיש בו שני ב"א כו' ולפ"ז בדליקה רמ"א חולק על הרב"י וס"ל דגם מפני בזיון השרפה הותרה ההוצאה דהא רמ"א מתיר הוצא' מפני כבוד המת דהא כבר הוכיח דבזיון הדליק ובזיון מת שמוטל בחמה שוין: שי״א:ב׳תתקמ״ד א׳ (ס"ק ה) שקרוב כו' ודוקא ע"י ככר כו' ר"ל אע"ג דהרב"י הביא בזה שני דיעות ויש מ"ש שכל שמוציאו כו מוטב להוציאו שלא בככר כו' אבל רמ"א שפוסק כהטור בזה דאפי' קרוב להסריח מותר לא נתיר בענין אחר ממה שהתיר הטור דהיינו ע"י ככר ותינוק כמבואר בטור: ב׳ וכמ"ש ס"א תו' סוכה. ר"ל התו' הביאו ראיה מדין הש"ס המובא בס"א אבל בש"ע ס"א כתב היפך מדברי תוס' דהוצא' חמירא מאיסור טלטול דהא בדליקה התיר טלטול ולא הוצאה כנ"ל דשם בסוכה אמרו דמותר להכניס אבנים לבית הכסא לקנח בו דגדול כ"ה שדוחה כו'. ופי' רש"י דוקא בה"כ שאין לו מחיצות דליכא כ"א טלטול אבנים המוקצים איסור זה התירו מפני כבוד הבריות אבל מוקף מחיצות דאיכא איסור הכנסת מכרמלית לרה"י לא הותר מפני כ"ה והתוס' חולקים חדא דלשון להכניס משמע דמוקף מחיצות ועוד דטלטול מוקצה חמיר מאיסור כרמלית דהא גבי מת המוטל בחמה לא הותר לטלטלו כ"א ע"י ככר ותינוק. הרי משום בזיון המת לא הותר טלטול מוקצה ואיסור כרמלית הותר מפני בזיון המת בהאי שכבא דהוי בדרוקר' וכיון דמשום כ"ה דהיינו הקינוח הותר טלטול אבנים מוקצים כ"ש דהותר איסור כרמלית עכת"ד. וכן ס"ל להטור כדהוכיחו התוס' דטלטול חמיר מכרמלית ולכן אע"פ שהותר' ההוצא'. מ"מ טלטול דחמיר לא הותר כי אם ע"י ככר ותינוק. ומ"ש הרב"י ויש מ"ש שכל מוציא לכרמלית מוטב כו' היינו משום דהרב"י אזיל לשיטתיה וכך י"ל דהוי ס"ל האי יש מ"ש (דהיינו רמב"ן) דמת שקרוב להסריח לא הותר ההוצא' כ"א כשכבר הסריח מפני כבוד החיים וכדעת הרמב"ם ולדידי' אזיל ראיית התוס' די"ל לעולם הוצאה חמורה מטלטול והא דהותר בהא שכבא דבדרוקרת ההוצאה ובפ' ב"מ דף ל' ובכירה דף מ"ג לא הותר הטלטול כ"א ע"י ככר ותינוק היינו משום דעובדא דדרוקרת ע"כ מיירי להרמב"ם והרב"י שכבר הסריח. ולכן הותר ההוצא' וכ"ש הטלטול והא דלא הותר בפ' ב"מ ופ' כירה טלטול מחמה לצל כ"א ע"י ככר ותינוק שם מיירי שעדיין לא הסריח אלא קרוב להסריח דכה"ג לא הותר לא טלטול ולא הוצאה וכן כ' הרב"י להדיא דלדעת הרמב"ם האי דפ' כירה מיירי שעדיין לא הסריח ע"ש: שי״א:ב׳תתקמ״ו א׳ (ס"ק ז) אין מוציאים כו' וכבוד המת נמי ליכא כו' זהו סניף בעלמ' דמ"מ איכא בזיון אלא שנתמעט הבזיון ועיקר הטעם דלהרמב"ם דבעינן שכבר הסריח משום דס"ל משום בזיון המת לא התירו אלא משום כבוד החיים וכיון שיש להם מקום לצאת דליכא כבוד החיים לא הותר ולכן כ' מ"א אח"ז דלדעת הטור דמשום בזיון המת הותר א"כ אפי' י"ל מקום לצאת מותר דהא אכתי משום בזיון המת והיינו דוקא בקרוב להסריח אבל אם הסריח וי"ל מקום לצאת דליכא משום כבוד החיים וגם משום בזיון המת ליכא כיון דכבר הסריח אין תכלית למת בהוצאתו א"כ כה"ג גם להטור לא הותרה ההוצאה וכן דייק ל' מ"א: שי״א:ב׳תתקמ״ז א׳ (ס"ק ח) אלא ע"י כו' דהוצאה דא"א לתקוני כו' כ"כ הר"ן ור"ל אפי' לרמב"ם דטלטול קיל מהוצאה מ"מ לכתחלה בעי כו"ת כיון דאפשר לטלטל בהיתר למה נתיר מוקצה אע"ג שאם הוציאוהו ע"י ככר ותינוק ירבה בהוצא' דעה זו לא ס"ל האי סברא אלא כיון דע"כ הוצרכו להתיר הוצאה לא חלקו בין הרב' למעט: ב׳ אם א"ל כו' שרי לרמב"ם ר"ל לרמב"ם דס"ל דטלטול קיל מהוצאה וכיון דל"ל כו"ת דא"א לתקן איסור טלטול כמו דהותר ההוצאה הותר ג"כ הטלטול. אבל להטור דהוא דעת י"א שהביא רמ"א דאפי' קרוב להסריח מותר ולדידי' ע"כ צריך לו' דטלטול חמיר ממוקצה כמו שכתב התוס' בסוכה וכמש"ל בס"ק ה' עיין שם. לכן אי ליכא כו"ת אסור להוציאו דניהו דאיסור הוצאה התירו איסור טלטול דחמיר לדידיה לא התירו וכ"מ מלשון הטור ע"ש: שי״א:ב׳תתקמ״ח א׳ (ס"ק ט) אף כו' ועסי' רע"ח דיש מחלוקת הפוסקים אי מלאכה שאינ' צ"ל פטור: שי״א:ב׳תתקמ״ט א׳ (ס"ק י) ע"י תינוק דוקא כו' דהוא ס"ל לחלק בין תינוק לככר דבתינוק ליכא איסור תור' דחי נא"ע משא"כ ככר אע"ג דגם ככר ליכא איסור תורה למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור דהא גם הככר א"צ לגוף הוצאת הככר מ"מ גרע יותר מתינוק דאיכא נמי סברת חי נושא את עצמו ולכן אם התינוק קטן דל"ל חי נושא את עצמו דין תינוק כזה כדין ככר ושיעור קטן לענין זה ע' סי' ש"ח ס"ק ע"א דלא כט"ז שחילק בין כל"ת דתינוק הוי מין אדם ובטל לגבי מת א"כ אפי' קטן שרי: שי״א:ב׳תתק״נ א׳ (ס"ק י"א) לא ע"י כו' מ"מ יתחייב כו' כ"ה גם לשון הרמב"ן: ב׳ וכ"כ בספר ת"ש דיתחייב היא לאו דוקא דהא גם הככר הוי מלאכ' שאצ"ל כצ"ל: שי״א:ב׳תתקנ״א א׳ (ס"ק י"ב) מתאספים שם והוא בזיון גדול כו' אע"ג דשם במרדכי בעובדא דמת שבא בספינ' כ' דהוי בזיון קצת אפשר ס"ל כהטור דאפי' קרוב והסריח מותר דגם משום בזיון המת מותר ולכן סגי בבזיון קצת כמו סרחון אבל להמחבר דס"ל כהרמב"ם דבעי שכבר הסריח דאיכא כבוד החיים אבל משום בזיון המת לא הותר אלא היכי דהוי בזיון גדול וכמ"ש מ"א ס"ק ג' ע"כ צ"ל דהכא מיירי היכי דאיכא בזיון גדול: שי״א:ב׳תתקנ״ב א׳ (ס"ק י"ג) לומר כו' דלית בי' מעש' ר"ל דישראל העוש' שבות מיקרי אית ביה מעש' דהא ישראל עשה מעש' אבל אי הגוי עשה מלאכ' בשביל ישראל אפי' איסור תור' מ"מ ליכא כ"א שבות דאמיר' לגוי זה מיקרי שבות דלית ביה מעש' דהא לא עביד ישראל מעש': ב׳ לקבור המת כו' דאיכא נמי משום כבוד הבריות: ג׳ וע' סס"י שכ"ה דאם גוי עשה מלאכ' בשביל ישראל מותר לו במ"ש אם ממתין בכדי שיעש' ואם עשה ארון או קבר בשביל ישראל אם נעשה בפרהסיא לא יקבור בו אותו ישראל עולמית והיינו מטעם הנ"ל שלא יאמרו נתחלל שבת ע"י: שי״א:ב׳תתקנ״ג א׳ (ס"ק י"ד) ואסור כו' באמת שמהרי"ל כו' השיג על המרשים שרשם תשובת מהרי"ל סי' ס"ה ע"ז כ' דליתא דאדרבה מהרי"ל מתיר וכ' דכן נוהגים אלא דברי רמ"א האוסר הם דברי הגמ"ר לצורך כהנים כמ"ש סעיף ה' כצ"ל: ב׳ אם לא בנפל. ב"ח בי"ד סי' שע"א וכ"כ ש"ך שם אבל ט"ז שם חולק דאפי' בנפל אין כופין ע"ש: ג׳ יהכא מיירי כו' ר"ל דלא אסר כאן אלא משום איסור שבת ת"ל אפי' בחול אין כופין לקרובים לכן צ"ל דמיירי דאין הקרובים מקפידים וא"כ אזיל בזיון הקרובים דזהו כבודם שיטהרו ויעשו צורכי המת בביתם ובזיון המת בלא"ה ליכא דמה לי בבית זה כו' וכן משמע במהרי"ל דאין בזה משום בזיון המת: שי״א:ב׳תתקנ״ה א׳ (ס"ק טז) ובשל"ה הקש' כו' כדאית' בגמ' שבת דף ל ע"א: ב׳ דאסור לכ"א ללבשן כו' ובספר ת"ש כ' קושיא בשם מוהרש"ק דהא דשורפים על המלכים אינו חובה דניהו דלאדם אחר אסור ללבשן אבל מותרים למלך אחר [והכי קי"ל כ"כ הרמב"ם דכלי תשמישו אע"ג שאסורים להדיוט מ"מ מותרים למלך אחר] וכסא שלמה יוכיח וא"כ בגדי דוד לא היו מוקצים ולכן מסיק שמצא בשם גדול אחד כיון דקי"ל ביורה דעה סי' שס"ד כמהרי"ל דאם נפל מן הגג יקברנו עם בגדיו ודוד נמי כיון דאפחת דרגא מתותי' ומת דהיינו נפל מן הגג מדינא צריך לקברו עם בגדיו ושפיר הוי בגדיו מוקצים עכת"ד: ג׳ וקילס לתי' זה וכ' עליו והוא נכון מאוד ואני שמעתי ולא אבין דהא טעמיה דמהרי"ל בנפל מהגג מבואר שם כיון דיצא ממנו דם ונבלע בבגדיו ושמא נבלע בבגדיו רביעית דם שהנפש יצאה בו וצריך קבורה ולכן נפל מהגג ויצא ממנו דם אבל לא מת מיד אלא לאחר כמה ימים מת על מטתו וכן מי שמת בקור גדול דלא יצא ממנו דם קוברים אותו בתכריכים כשאר ב"א. ודוד כפי משמעות הדברים לפי פשוטן לא מת מהנפיל' דאפחת דרגא מתותי' ולא יצא ממנו דם דהכי איתא שם א"ר מ"ד הודיעני ה' קצי כו' א"ל בשבת תמות כו' כל יומא דשבתא הוי יתיב וגריס כולי יומא האי יומא דבעי למינח נפשי' קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוי פסיק פומיה מגירס' אמר מאי איעבד ליה ה"ל בוסתנא אחורי ביתא אתי מ"ה ובחיש באילני נפיק למיחזי (כי הי' דבר תימה כמ"ש רש"י) הוי סליק בדרגא אפחת דרגא מתותי' אשתק ונח נפשי' עכ"ל הגמ': ד׳ הרי דע"י דאפחת דרגא נבהל ושתיק מלגרוס לפי שעה ועי"ז הי' יכול מ"ה לשלוט בו ומת ע"י מ"ה כדרך כל הארץ ולא ע"י הנפיל' ולא הי' צריך לקברו בבגדיו ומחוורתא כתי' מ"א וכן תירץ הט"ז. ומאי דקשיא ליה למהרש"ק הא ראוי' למלך אחר יש לדחות דמהידוע שמלבוש המתוקן לאדם אחד בקושי ימצא אדם שיהי' הבגדי' כמדתו כי זה ארוך וזה קצר זה עב ושמן וזה דל ורזה וכדומה ואם אדם אחר ירצה ללבשן צריכים תיקון שיהיה כמדתו. וא"כ בשלמא אי בגדי דוד היו מותרים לכל אדם ברוב עם אי אפשר שלא ימצא א' שיהי' כמדתו אבל השתא דאסורים לכ"א ולא הי' ראויים כי אם לשלמה אפשר לא הי' כמדתו והיו צריכים תיקון לכן בשבת דאין ראויים ללביש' בלי תיקון הם מוקצים: ה׳ ומה שכ' ב"י איתא בחולין כו' ר"ל דהרב ב"י כ' סתמא דכסות בטל גבי מת. משמע דמן הסתם בטל ולכן שפיר קשה ליה להרב ב"י. אך האמת אינו כן הכי אמרי' בחולין אמר רבא כשמאהיל באויר על המת אפי' גבוה מן המת יותר מטפח נקרא בלשון חכמים נוגע דתניא סריגה של חלון שניתן באויר ע"ג מת ויש אויר בין סריגה לסריגה הנוגע נגד הנקב שבין סריגה לסריגה טמא והנוגע שלא כנגד הנקב טהור דהסריג' אינה מקבלת טומא' לכן חוצצת בפני הטומאה ודייק רבא היכי דמי אי הסריגה סמוכה למת פחות מטפח למה אם נגד הסריגה נגע טהור כיון דסמיך כ"כ הסריגה למת הוה ליה ככסות למת ומת בכסותו מטמא ולמה יהי' חוצץ איהו גופיה מטמא. אלא ודאי שהסריגה הוא למעלה מטפח מן המת ולא הוי כמת בכסותו ואפי' הכי קראו נוגע ודחי אביי לעולם מיירי שהסריגה סמוכה למת בפחות מטפח ולכן קראו נוגע ודק"ל ה"ל כמת בכסותו שאני מת בכסותו מבטל ליה האי לא מבטל ליה עכ"ל הגמ' ומדקאמר מבטל ליה ולא קאמר בטל משמע שבדעתו תליא מלתא ועוד דאלת"ה מאי משני האי מבטל כו' מאי סברא יש לחלק אע"כ בדעתו תליא מילתא לכן דוקא מת בכסותו דעתו לבטל והיינו תכריכים דהא יקבר בהם מה שאין כן סריגה אין דעתו לבטל ואם כן ה"ה שאר בגדים שאינו תכריכים גם כן אינו מבטל ונתיישב קושית הרב"י: שי״א:ב׳תתקנ״ו א׳ (ס"ק י"ז) זה כו' אבל לא יביאו מיד מחצלת ואין צריך כלל למטה בשלמא לפירש"י צריכים למטה כי המטה נעשה דופן והמחצלת היא הגג למעלה אבל לפירוש הרמב"ם וכוותיה פסק בש"ע דהמטה אין בו צורך כי המחיצה והגג הכל נעשה מהמחצלת כי מיירי במחצלת קשה שהיא יכולה לעמוד בפני עצמה א"כ למה יביאו מטה: שי״א:ב׳תתקנ״ז א׳ (ס"ק י"ח) זוקף כו' ומסיר' אח"כ ב"י. והרב"י כ' דרך אפשר שצריך להסיר המטה דעי"ז ניכר שעיקרו נעשה בשביל החיים דהא כשילכו זוקפים המטות ומסירן כי אין לחיים שוב צורך בהם ויאמרו דגם המחצלת נעשה בשביל החיים והא דהניחו המחצלת שם ולא הסירו כשהלכו להם יתלו בסבה מה מה שאין כן כשלא יסירו למטות לא יהיה ניכר כ"כ שהיה בשביל החיים: ב׳ בענין שאינו עושה אהל דהיינו מלמעלה למט' תחלה יעשה הגג ואח"כ המחיצות כדלקמן סי' תק"ב: שי״א:ב׳תתקנ״ח א׳ (ס"ק יט) מותר כו' וגם אין לגזור כאן משום סחיטה דבדבר שאינו מקפיד על מימיו לא גזרי' כדלעיל סי' ש"א וש"ב ונתינת חומץ עליו לית ביה משום שרייתו זהו כבוסו דזה דוקא בנותן עליו מים אבל לא בשאר משקין כדלקמן סי' של"ד סעיף כ"ד: שי״א:ב׳תתקנ״ט א׳ (ס"ק כ) ולשמוט כו' צ"ע כו' כתב בספר א"ר בשם התוס' י"ט דכן המנהג בקהלות גדולות לפשוט אבריו שלא יתעקמו וגם לעצום עיניו מפני הסכנה כדאיתא בזוהר: שי״א:ב׳תתק״ס א׳ (ס"ק כא) ומקצת כו' דנראה כעוש' גומא אע"ג דגומא ממילא הוי כדלקמן גבי עמודים מ"מ נראה כעוש' גומא כיון דהיה כולה מכוסה משא"כ לקמן סעיף ט' בתבן דלא שייך גומא שרי: ב׳ דלחד גרסא דאיתא התם א"ר הונא הרי סליקוסת' (הוא עצי בשמים שתוחבים תוך עפר לח כדי שישארו העצי בשמים לחים ולהריח בהם) דצה ושלפה והדר דצה מע"ש מותר להוציאה בשבת ואם לאו אסור ופירש"י משום דע"י ההוצאה מזיז עפר המוקצ' אבל אי דצה ושלפה מע"ש כבר נתרחב הגומא ואינו מזיז עפר ע"י ההוצא' ופריך הש"ס דף נ' ע"ב מדתנן הטומן לפת וצנונו' בארץ אם מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשב' ופרש"י הא דבעינן מקצת עליו מגולין לא משום כלאים ושביעית ומעשר דאפי' אין מקצת עליו מגולין אינו חושש להם אלא משום שבת גרידא נקטינן דאי אין מקצת עליו מגולין ע"כ מזיז עפר מוקצ' דהא גם ע"ג יש עפר ואמר הש"ס קתני מיהא וניטלין בשבת אע"ג דלא דצה שלפא וקשיא לרב הונא ומסיק תיובתא זו היא גרסת רש"י אבל התוס' הביאו גרסת הערוך דגריס אם מקצתן מגולים דהיינו האמהות צ"ל מקצתן מגולים דאי האמהות מכוסים כלן חושש משום כלאים ושביעית ומעשר והקש' התוספות לגרסתו מאי פריך לר"ה דלמא מתני' דהטומן אתיא כר"א בן תדאי דס"ל טלטול מן הצד מותר ור"ה סבירא ליה כרבנן דא"ל טלטול מן הצד אסור וא"ל א"א דמתני' אתיא כר"א ב"ת מאי אריא מקצתן מגולים אפי' כלן מכוסים מותר י"ל דבאמת בשבת ניטלין אפי' כלן מכוסין ומקצתו מגולה לא נקט אלא משום אינך ומה"ט כ' מהרש"א ומהר"ם לא קשיא להתוס' כן לגירסת רש"י דהא אי גרסי' מחצת עלין מגולים ע"כ רק משום שבת גרידא נקטי' כמ"ש רש"י וא"כ א"א דאתי' כר"א ב"ת אפילו מכוסים שרי אבל לגירסת הערוך אם מקצתן מגולים נקט משום כולם כנ"ל שפיר ק"ל דלמא איתא כר"א ב"ת ובאמת בשבת אפילו מכוסים לגמרי מותר ומשום אינך נקט מקצתן מגולים ותירץ דא"כ ה"ל לפרש כן להדיא וניטלין בשבת אפילו מכוס' עכת"ד א"כ לכאור' בין לגירס' רש"י בין לגירסת הערוך מוכח דלא כמ"מ שכ' בתחוב כולו בעפ' ומוציאו ע"י כוש נראה כעושה גומא לא מבעיא לגרסת רש"י דע"כ צריך ליישב קושית הש"ס לר"ה דלמא מתני' כר"א ב"ת וע"כ צ"ל א"כ מאי אריא מקצת עלין מגולים אפי' כלן מכוסים מותר לר"א ב"ת ומאי קושיא ניהו דמשום טלטול מוקצה ליכא לר"א ב"ת אפילו כולו מכוסה מ"מ אסור משום דנרא' כעושה גומא ור"א ב"ת לא התיר לתחוב בכוש אלא בפגה שטמנה בתבן דלא שייך גומא אע"כ דלא מיחזי כעושה גומא דלא כמ"מ וכן לגירסת הערוך שתי' התוס' דע"כ לא אתיא כר"א ב"ת דא"כ ה"ל לפרש וניטלין בשבת אפילו מכוסים ג"כ י"ל כנ"ל דאי כולם מכוסים אסור משום דנראה כעוש' גומא וא"ל דה"מ למיתני אפילו כל האמהות מכוסים והעלי' מגולים ז"א: ג׳ דע"כ לענין נטילה בשבת מלתא דפשיטא אפילו כלם מכוסים לית ביה משום זריעה ותלישה דאלת"ה מאי כתבו התוס' דה"ל למיתני אפילו מכוסים הא מ"מ אסור במכוסי' אפי' בשבת משום זריעה ותלישה א"כ בשבת ליכא כ"א משום איסור טלטול העפר א"כ בין מקצת אמהות מגולין או רק מקצת עלין דא ודא אחת היא ואין בו רבות' דה"ל לפרש אפילו כל האמהות מכוסים (כ"כ בס' ת"ש) וע"כ ר"ל דה"ל למיתני אפי' מכוסים כלם אפי' העלין וע"כ שיוציאו ע"י כוש יהיה נר' כעושה גומא. אלא ע"כ דלא כמ"מ. אולם התו' דף מ"ד הקשה על פירש"י שכ' טעמו דר"ה משום דמזיז עפר המוקצ' מה בכך הא הוי טלטול מן הצד ור"ה תלמיד דרב הוי ורב הא ס"ל טלטול מן הצד מותר לכן פי' ר"י דטעמא דר"ה משום דעביד גומא כשמוציא הסליקוסת' אא"כ דצה ושלפה והדר דצה שכבר נעש' גומא מע"ש וכתב מהרש"א בדף נ' א"כ מאי הקשו התוס' על גרסת הערוך על קושית הש"ס לר"ה דלמא מתני' אתיא כר"א ב"ת ור"ה כדרבנן ס"ל זהו ניחא אי טעמיה דר"ה משום טלטול מ"ה. אבל לפי' ר"י דטעמי' דר"ה משום גומא זה אין לו ענין לפלוגתא דר"א ורבנן ושפי' מקשה הש"ס ותי' מהרש"א לחד תי' וז"ל א"נ לפי' הערוך דמיירי דגם מקצת האמהות מגולי' לא משמע להו לפרש משום איסור גומא נגעו בה עכ"ל מהרש"א הרי דלפי' ר"י לא ק"מ קושי' התוס' ואין צורך לתי' התו' א"כ שפיר י"ל כמ"ש המ"מ בכולה מכוסה אם מוציאו ע"י כוש נראה כעוש' גומא אלא לגירסת הערוך ל"ל כפי' ר"י דטעמיה דר"ה משום גומא כמ"ש מהרש"א כנ"ל וע"כ צ"ל כפירש"י דהטעם משום טלטול מ"ה ושפיר קשה קושית התוספות דהל"ל דמתני' אתיא כר"א ב"ת וע"כ צ"ל כתי' התוספות דהוי ליה למתני בפ' וניטלין בשבת אפי' מכוסים ואם כן מוכח דלא כמ"ש המ"מ אבל אי גרסי' כגירסת רש"י אם מקצת עלין מגולין שפיר יש לו' כפי' ר"י דטעמיה דר"ה משום גומא ול"ק קושית התו' ואין צריך לתי' התוס' וא"כ ליכא הוכחה דלא כמ"מ ושפיר י"ל כמ"ש המ"מ. ולכן כתב מגן אברהם דלחד גירסא מוכח דשרי לתחוב דלא כמ"מ והיינו לגרסת הערוך דל"ל כפי' ר"י כנ"ל אבל לגירסת רש"י י"ל כפי ר"י ושפיר י"ל כמ"ש המ"מ כנ"ל וא"כ י"ל דהמ"מ הוי גריס גרסת רש"י אבל זה קשה למה פסק נגד הירוש' באין ההכרח דהש"ס דידן חולק: ד׳ וכ' הרמב"ם כו' שמא יתקן הגומות. ר"ל ע"י שיוציא העמודים יהיה גומא בארץ במקום שהיו תחובי' ויש לחוש שמא ישוה הגומא ר"ל שיסתום הגומא אבל משום הא שעושה גומא ע"י הוצאה ליכא למיחש כמ"ש מ"א אח"ז דברי הש"ס: ה׳ ופריך גומות כו' אהא דאמרינן דאסור להוציא העמודים ושקיל וטרי מ"ט אילימ' משום דעביד גומא ע"י ההוצאה לשתרי דהא גומא ממילא הוי כמו בטומנין לפת וצנונות אם מקצת עלין מגולים ניטלין בשבת אע"ג דעביד גומא משום דהיא ממילא ומשני דחיישי' דלמא אתי לאשויי גומות דהיינו שיסתום הגומא ודוקא בעמודים שהם בבית חיישי' להכי דמקפיד על הגומא. אבל לפת וצנונות שהם בשדה אינו חושש לגומא לכן ל"ח דלמא יסתום הגומא: שי״א:ב׳תתקס״א א׳ (ס"ק כב) לא נתכוין כו' ובאמת דברי התו' ד"נ לא קאי אלא אמעשר ושביעית וכלאים דאם נתכוין לזריע' כו' כצ"ל וז"ל התו' ודוקא נקט הטומן אבל נתכוין לנטיעה חושש משום כלם עכ"ל התוס' ולשון התו' משמע כמ"ש מ"א דדברי התו' לא קאי על שבת דהא במחני' קתני אינו חושש משום כלאים שביעי' ומעשר וניטלי' בשבת הרי דאינו חושש דקתני במתני' לא קאי על שבת דהא חלק שבת אח"ז וקתני וניטלין בשבת א"כ מה שכתב התוס' אבל נתכוין לזריעה חושש משום כלאים לא קאי כ"א על אותן דעליהן אמרה המשנה דאינו חושש עז"כ התוס' דנתכוין לזריעה חושש משא"כ בשבת לא שייך לשון חושש: שי״א:ב׳תתקס״ב א׳ (ס"ק כג) דאין כו' ר"ס דנ"ט ע"ש במ"א ס"ק ו': ב׳ אין חילוק כו' דלא כט"ז ס"ק יו"ד: ג׳ בעירובין דף ע"ז דאית' שם כותל שבין שתי חצירות גבוה י' טפחים ואין פתח או חלון בכותל מערב כל חצר לעצמו. ואין רשאים לטלטל מחצר א' לחברו מע"ג הכותל או להוריד מע"ג כותל לתוך החצר (ולר"ש שם דס"ל גגות וחצירות רשות א' הם דמותר להורידו מע"ג כותל לחצ' עכ"פ אסור להכניסו אל הבתי') ואם מיעט הכותל מגובה י' טפחים דהיינו שבנה אצטב' אצל הכותל גבוה טפח או יותר א"כ מראש האצטבא עד ראש הכותל אין גבוה י' מותר להוריד מן הכותל. וא"ר יחיאל כפה ספל אצל הכותל הוי מיעוט ופריך והרי ספל דבר הניטל בשבת ודבר הניטל בשבת אינו ממעט דלא הוי דבר קבוע ומשני כגון דחבר' בארעא ועי"ז אינו ניטל בשבת ופריך והא אכתי הוי דבר הניטל בשבת אע"ג דחברה ע"י עפר דהתנן הטומן לפת כו' אם מקצת עלין מגולים כו' וניטלין בשבת ומשני כגון שחברם כ"כ עד דבעי מרא וחצינא לעקרו משם וכה"ג אינו ניטל בשבת ודין זה מבואר לקמן סי' שע"ב הרי דאי לא בעי מרא וחצינא היה ניטל בשבת ולא אמרינן דהספל נעשה בסיס לעפר וע"כ צ"ל דאפי' בכלים לא אמרי' כה"ג דהוי בסיס כמ"ש מ"א: שי״א:ב׳תתקס״ג א׳ (ס"ק כד) הלכך כו' צ"ע כו' ר"ל למה תלה טעם היתר נענוע הקש דטלטול בגופו קיל מטלטול מן הצד ואפי' לצורך דבר האסור ת"ל דטלטול הקש אפי' ע"י טלטול מ"ה הוי שרי וכמ"ש הרב"י בשם הר"ן שמיישב קושיא זו האיך התירה המשנה לנענע הקש בגופו הא טלטול מן הצד לצורך דבר האסור אסור ותי' הר"ן וז"ל דהתם נמי אינו מטלטל הקש מפני שצריך לו אלא מפני שצריך למטה וא"א לו בלי טלטול הקש ומש"ה כיון דלא מטלטל ליה להדיא כו' עכ"ל הר"ן: ב׳ ובאמת ברא"ש משמע כו' ר"ל דלא כמו שסתם הרב"י בסעיף ה' דמשמע דכ"ע מודים ביה אלא דהרא"ש חולק ולכן הוצרך הרא"ש פה בקש לתת טעם דטלטול בגופו קיל מטלטול מ"ה (כי דברי הש"ע בזה נובעים מדברי הרא"ש) אמנם לא ידעתי שום משמעות ברא"ש שחולק על האי דסעיף ה' ואולי מ"א כ"כ מסברא דנפשיה דלא תי' הרא"ש כמ"ש הר"ן כי מ"ש מ"א ונ"ל כיון דצריך לקש לשכוב כו' נראה באמת למ"א תי' דחוק אע"כ דהרא"ש חולק על האי דסעיף ה': ג׳ כמו בצנון ר"ל דמזה הכריחו התוס' והרא"ש לחלק בין מטלטל לצורך דבר אסור או לצורך דבר המותר מדקי"ל טלטול מן הצד אסור ובצנון המבואר בסעיף ח' אם מקצת עליו מגולים מותר אע"ג דמטלטל העפר שעליו בטלטול מן הצד לכן הוצרכו לחלק בין מטלטל לצורך דבר המותר או לא והרא"ש ס"ל דוקא דומיא דצנון דאינו צורך כלל לטלטל המוקצה הוא דשרי משא"כ כשצריך למקום המוקצה דצריך לטלטל המוקצה: שי״א:ב׳תתקס״ד א׳ (ס"ק כה) מנענע בגופו כדי לשכוב עליו אבל שלא לצורך שכיבה אע"ג שמטלטל רק ע"י הגוף מ"מ אסור:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן