סימן רנג - דין כירה ותנור לתן עליה הקדרות בערב שבת - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן רנג - דין כירה ותנור לתן עליה הקדרות בערב שבת - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רנג - דין כירה ותנור לתן עליה הקדרות בערב שבת

א כִּירָה שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כִּקְדֵרָה וְשׁוֹפְתִין עַל פִּיהָ קְדֵרָה לְמַעְלָה, וְיֵשׁ בָּהּ מָקוֹם שְׁפִיתַת שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אִם הֻסְקָה בְּגֶפֶת שֶׁהוּא פְּסֹלֶת שֶׁל זֵיתִים אוֹ בְּעֵצִים, אָסוּר לִתֵּן עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל מִבְּעוֹד יוֹם לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק (פי' הוֹלֵךְ וְחָסֵר) וְרַע לוֹ, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יְחַתֶּה, אוֹ שֶׁהָיָה א חַי שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כְּלָל דְּכֵיוָן שֶׁהוּא חַי מַּסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה עַד לְמָחָר, וּבְכָל הַלַּיְלָה יָכוֹל לְהִתְבַּשֵׁל בְּלֹא חִתּוּי, אֲבָל אִם נִתְבַּשֵּׁל קְצָת וְלֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וְהוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְחַתֶּה וְאָסוּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא אִם כֵּן גָּרַף דְּהַיְנוּ שֶׁהוֹצִיא מִמֶּנָּה כָּל הַגֶּחָלִים, אוֹ קָטַם דְּהַיְנוּ שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים ב בְּאֵפֶר לְמַעֵט חֻמָּם; וְאִם נָתַן בָּהּ חֲתִיכָה ג חַיָּה, מֻתָּר כְּאִלּוּ הָיְתָה כֻּלָּהּ חַיָּה דְּעַל יְדֵי כָּךְ מַסִיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה. וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה (פי' שֶׁמָּשַׁךְ הַגֶּחָלִים מֵהַתַּנּוּר) וּקְטוּמָה (פי' שֶׁכִּסָה הַגֶּחָלִים בְּאֵפֶר), מֻתָּר ד לִסְמֹךְ לָהּ קְדֵרָה בְּסָמוּךְ חוּצָה לָהּ; וְאִם הֻסְקָה בְּקַשׁ אוֹ בִּגְבָבָא, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עָלֶיהָ אֲפִלּוּ אֵינָהּ לֹא גְּרוּפָה וְלֹא קְטוּמָה. { הַגָּה: שְׁתֵּי כִּירוֹת הַמַּתְאִימוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ וְדֹפֶן שֶׁל חֶרֶס בֵּינֵיהֶם, הָאַחַת גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהַשְּׁנִיָּה אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, מֻתָּר לִשְׁהוֹת עַל הַגְּרוּפָה וּקְטוּמָה אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹסִיף הֲבָל מִשֶּׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה } (גמ' פֶּרֶק כִּירָה). ה וְתַנּוּר, אֲפִלּוּ אִם הֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא, אָסוּר אֲפִלּוּ לִסְמֹךְ לוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא גָּרוּף וְקָטוּם. { הַגָּה: } ו { כֹּל זְמַן שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי). וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאָסוּר לִשְׁהוֹת בְּתוֹכוֹ אוֹ עַל גַּבּוֹ. וְכֻפָּח, שֶׁהוּא מְקוֹם שְׁפִיתַת קְדֵרָה אַחַת, אִם הֻסַק בְּקַשׁ אוֹ גְּבָבָא דִּינוֹ כְּכִירָה; בְּגֶפֶת אוֹ בְּעֵצִים, דִּינוֹ כְּתַנּוּר. { וְהַתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ דִּינָם כְּכִירָה. } (רַ''ן ר''פ כִּירָה וְכָל בּוֹ וְכֵן מַשְׁמָע מִפֵּרוּשׁ רַשִׁ''י). וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה, אִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁבֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, מֻתָּר אֲפִלּוּ הוּא מִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ; וְאִם הוּא תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא בֻּשַּׁל כָּל צָרְכּוֹ, ז אָסוּר עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת; וְאִם עָבַר וְשָׁהָה אָסוּר בִּשְׁנֵיהֶם. { הַגָּה: עַד בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ } (הגה''א וְרַמְבַּ''ם פ''ג). { וְאִם הֶחֱזִירָהּ } ח { עַכּוּ''ם בְּשַׁבָּת, דִּינוֹ } ט { כְּשָׁכַח וְשָׁהָה } (הָג''א); { וְאִם הֶחֱזִירָם } י { יִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּעָבַר וְשָׁהָה } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), { וְאִם מִצְטַמֵּק וְרַע לוֹ, מֻתָּר שֶׁהֲרֵי לֹא נֶהֱנֶה מִן הָאִסּוּר } (בֵּית יוֹסֵף) { וְעַיִּןִ לְעֵיל רֵישׁ סי' רנ''ז. } וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כְּמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי (פי' שֵׁם אָדָם שֶׁהָיָה אוֹכֵל מַאֲכָלוֹ שֶׁלֹּא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ), אוֹ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ וּמִצְטַמֵּק וְיָפֶה לוֹ, מֻתָּר לְהַשְׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה. { הַגָּה: אוֹ אֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי תַּנּוּר } (הַמַּגִּיד פ''ג וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וּמַיְמוֹנִי פ''ג וְרֵישׁ פ' כִּירָה וּבֵית יוֹסֵף), אֲפִלּוּ הֻסַק בְּגֶפֶת וְעֵצִים וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה; וְלֹא הֻזְכְּרָה גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְהֻסַק בְּקַשׁ וּגְבָבָא אֶלָּא כְּשֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי; וְכֵן לְעִנְיַן אִם נָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ וּבָא לְהַחְזִירָהּ עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת; וְאִם שָׁכַח וְשָׁהָה תַּבְשִׁיל שֶׁהִתְחִיל לְהִתְבַּשֵׁל וְלֹא הִגִּיעַ לְמַאֲכַל בֶּן דְּרוֹסַאי, אָסוּר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָבַר וְשָׁהָה. { הַגָּה: וְנָהֲגוּ לְהָקֵל כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה. } וְכָל זֶה בְּעִנְיַן שְׁהִיָּה, שֶׁהַקְּדֵרָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵא שֶׁל בַּרְזֶל אוֹ עַל גַּבֵּי אֲבָנִים וְאֵינָהּ נוֹגַעַת בַּגֶּחָלִים; אֲבָל הַטְמָנָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, לד''ה אָסוּר. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִם הַקְּדֵרָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ מַמָּשׁ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְגֻלָּה לְמַעֲלָה לֹא מִקְרֵי הַטְמָנָה, וְשָׁרֵי; וְכֵן הַמִּנְהָג, רַק שֶׁנִּזְהָרִים לְנַתְּקָן קְצָת קֹדֶם הַשַּׁבָּת מִן הָאֵשׁ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל יִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם; וְאִם לֹא נִתְקוֹ מִן הָאֵשׁ וְנִמְצְאוּ עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ בְּשַׁבָּת, יֵשׁ לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם } יא { עַל יְדֵי עַכּוּ''ם; וְאִם לֵיכָּא עַכּוּ''ם, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לַהֲסִירוֹ מִשָּׁם. וְיִזָּהֵר שֶׁיִּקָּחֶנּוּ מִשָּׁם בְּנַחַת וְלֹא יְנַעְנַע הַגֶּחָלִים, וְאָז אַף אִם יְנַעְנְעָן קְצָת, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּן שָׁרֵי } (מָרְדְּכַי ר''פ כִּירָה וְהַגמי''י פ''ו). ב כִּירָה שֶׁהִיא גְּרוּפָה וּקְטוּמָה וְנָטַל הַקְּדֵרָה מֵעָלֶיהָ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְהַחְזִירָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא יב רוֹתַחַת. { הַגָּה: וְעוֹדָהּ בְּיָדוֹ } (טוּר), וְלֹא הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. { הַגָּה: וְדַעְתּוֹ } יג { לְהַחְזִירָהּ } (טוּר); וְדַוְקָא עַל יד גַּבָּהּ, אֲבָל לְתוֹכָהּ אָסוּר. וּבְתַנּוּר, אָסוּר לְהַחֲזִיר אֲפִלּוּ הוּא גָּרוּף וְקָטוּם; וְהוּא הַדִּין לְכֻפָּח, אִם הִסִיקוֹ בְּגֶפֶת וְעֵצִים. { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַתַּבְשִׁיל מְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ } (בֵּית יוֹסֵף), { וְאָז מֻתָּר לְהַחֲזִירוֹ, וַאֲפִלּוּ לְכִירָה אַחֶרֶת, אֲבָל אִם לֹא נִתְבַּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ אָסוּר, אֲפִלּוּ בְּאוֹתָהּ כִּירָה } (מַיְמוֹנִי פ''ג). { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר רַק כְּשֶׁנְּטָלוֹ מִן הַכִּירָה } טו { מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא הֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁחָשְׁכָה; אֲבָל אִם לְקָחוֹ מִשָּׁם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע מֻתָּר } (רַ''ן פ' כִּירָה וְכָל בּוֹ), { וְכֵן נוֹהֲגִים לְהָקֵל בַּתַּנּוּרִים שֶׁלָּנוּ שֶׁיֵּשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וְסוֹמְכִין עַצְמָם עַל דִּבְרֵי הַמְקִלִּין, וְטוֹב לְהַחְמִיר. מִיהוּ } טז { אִם נִצְטַנֵּן, לְכֻלֵּי עָלְמָא אָסוּר } (בֵּית יוֹסֵף). { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הוֹצִיא מַאֲכָל מִן הַתַּנּוּר } (בְּשַׁבָּת), { אָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּכַרִים } יז { וּבִכְסָתוֹת } (הגה''מ פ''ז). { יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁהוּא סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אוֹ סָמוּךְ לְבָרְכוּ שֶׁהוּא קַבָּלַת שַׁבָּת לְדִידָן, } (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי), { אִם הוּא סָמוּךְ כָּל כָּךְ שֶׁאִם נִצְטַנֵּן הַקְּדֵרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַרְתִּיחָהּ מִבְּעוֹד יוֹם, דִּינוֹ כְּמוֹ } יח { בְּשַׁבָּת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מְקִלִּין בָּזֶה, וְהַמִּנְהָג לְהָקֵל, אַךְ טוֹב לְהַחְמִיר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צֹרֶךְ כָּל כָּךְ. וְדַוְקָא עַל גַּבֵּי כִּירָה מַמָּשׁ, אֲבָל לִסְמֹךְ, אֲפִלּוּ סָמוּךְ לָאֵשׁ, בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, שָׁרֵי אֲפִלּוּ סָמוּךְ } יט { לַחֲשֵׁכָה } (הגמ''ר וְהַגמי''י). { וּבְתַנּוּר אֵין } כ { חִלּוּק בֵּין לְהַחֲזִיר עָלָיו אוֹ לִסְמֹךְ אֶצְלוֹ; וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת, אֲבָל אֵין הַיָּד סוֹלֶדֶת שָׁם, שָׁרֵי אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' שי''ח. } ג הַמַּשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְרָאָה שֶׁהִקְדִּיחָה תַּבְשִׁילוֹ, וְיָרֵא פֶּן יַקְדִּיחַ יוֹתֵר, יָכוֹל לְהָסִיר וּלְהַנִּיחַ קְדֵרָה יְשָׁנָה כא רֵיקָנִית עַל פִּי הַכִּירָה וְאָז יָשִׂים הַקְּדֵרָה שֶׁהַתַּבְשִׁיל בְּתוֹכָהּ עַל גַּבֵּי הַקְּדֵרָה רֵיקָנִית; וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָשִׂים קְדֵרָתוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְשֶׁתִּהְיֶה רוֹתַחַת. { וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנּוֹהֲגִים לְהָקֵל אַף אִם נְתָנָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. } ד יֵשׁ לִמְחוֹת בְּיַד הַנּוֹהֲגִים לְהַטְמִין מִבְּעוֹד יוֹם קוּמְקוּם שֶׁל מַיִם חַמִּין וְנוֹתְנִים אוֹתָם לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁהַתַּבְשִׁיל מִצְטַמֵּק { וְע''ל סי' שי''ח. } ה מֻתָּר לָתֵת עַל פִּי קְדֵרַת חַמִּין בְּשַׁבָּת, תַּבְשִׁיל שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל מֵעֶרֶב שַׁבָּת כָּל צָרְכּוֹ, כְּגוֹן כב פאנדי''ש וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, לְחַמְּמָן, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בִּשּׁוּל בְּכָךְ; אֲבָל לְהַטְמִין תַּחַת הַבְּגָדִים הַנְּתוּנִים עַל גַּבֵּי הַמֵּחַם, וַדַּאי אָסוּר. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה, אֲפִלּוּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה, דְּלֹא הִתִּירוּ אֶלָּא חֲזָרָה וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר. וְיֵשׁ מַתִּירִין לִתֵּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר שֶׁאָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הִטְמִינוּ בּוֹ רַק אָפוּ בּוֹ מִבְּעוֹד יוֹם לֹא נִשְׁאַר בּוֹ רַק הֲבָל מְעַט וְאֵין לָחוּשׁ לְבִשּׁוּל } (כָּל בּוֹ), { וּבִלְבַד שֶׁלֹּא נִצְטַנֵּן לְגַמְרֵי. וְיֵשׁ מַחְמִירִין בָּזֶה. וְאִם הַחֹם כָּל כָּךְ בַּתַּנּוּר שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת בּוֹ, אָסוּר וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שי''ח. וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹת מִדְּבָרִים אֵלּוּ, אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לַעֲשׂוֹת. לָכֵן אָסוּר לוֹמַר לְעַכּוּ''ם לְהָחֵם הַקְּדֵרָה אִם נִצְטַנֵּן; וְאִם עָשָׂה כֵן, אָסוּר לְאָכְלוֹ אֲפִלּוּ צוֹנֵן } (בֵּית יוֹסֵף וְהָרַשְׁבָּ''א בִּתְשׁוּבָה). { אָמְנָם אִם לֹא נִצְטַנֵּן כָּל כָּךְ, שֶׁעֲדַיִן רְאוּיִים לֶאֱכֹל, אִם חִמְּמוּ אוֹתוֹ הָעַכּוּ''ם, מֻתָּרִין לֶאֱכֹל. לָכֵן נוֹהֲגִין שֶׁהָעַכּוּ''ם מוֹצִיאִין הַקְּדֵרוֹת מִן הַתַּנּוּרִים שֶׁמַּטְמִינִים בָּהֶן וּמוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֵצֶל תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף אוֹ עָלָיו } כג { וּמַבְעֶרֶת אַחַר כָּךְ הַתַּנּוּר הַהוּא וְעַל יְדֵי זֶה הַקְּדֵרוֹת חוֹזְרִים וְנִרְתָּחִים. אֲבָל עַל יְדֵי יִשְׂרָאֵל, אָסוּר } כד { בִּכְהַאי גַּוְנָא } (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן). { אֲבָל אִם הַקְּדֵרוֹת עֲדַיִן חַמִּין, מֻתָּר } כה { לְהַעֲמִידָן אֵצֶל } כו { תַּנּוּר בֵּית הַחֹרֶף, מֵאַחֵר שֶׁנִּתְבָּאֵר דְּתַנּוּרִים שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין כִּירָה, וּסְמִיכָה בְּכִירָה שֶׁאֵינָהּ גְּרוּפָה וּקְטוּמָה כְּדִין גְּרוּפָה וּקְטוּמָה לְעִנְיַן נְתִינָה עָלֶיהָ. וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל בַּחֲזָרָה בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ הִנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְהוּא הַדִּין לִסְמֹךְ לְתַנּוּר שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְקָטוּם הוֹאִיל וְהַקְּדֵרָה עֲדַיִן חַם וּמְבֻשָּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט לְהַתִּיר וְע''ל סי' שי''ח. }

באר היטב - סימן רנג - דין כירה ותנור לתן עליה הקדרות בערב שבת

א א חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע''י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכה אא''כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עי' סי' רנ''ד: ב באפר. ואין צריך לקטום עד שאינו ניכר שם אש כלל רק בקטימה כל שהוא סגי ר''ן ב''י. ואפי' הובערה אח''כ שרי כיון דגילה דעתו דלא בעיא לגחלים סגי: ג חיה. דוקא חתיכת בשר אבל ירק לא מהני. ב''י: ד לסמוך לה. אפי' בשבת כמ''ש רמ''א ס''ס זה: ה ותנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה: ו כ''ז שהיד סולדת בו. עיין ס''ה בהג''ה: ז עד מוצאי שבת. לכל אדם כמו שכתב הטור וכן כתב בד''מ מ''א: ח עכו''ם. לצורך ישראל והתבשיל מצטמק ויפה לו: ט ושהה. דלא נהנה ממנו כ''כ כיון שכבר היה ראוי לאכול: י ישראל. ובשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו ומיהו נ''ל בזה דלאחרים שרי מ''א. (ובס' אליהו רבה אוסר גם לאחרים במצטמק ויפה לו לדעה זו ע''ש:) יא ע''י עכו''ם. בתשו' רמ''א סי' ק''ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו''ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב''ד אבל אסור לומר לו לטוח בטיט וכתב בדרשות מהרי''ל פעם א' הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדירות והדליק האש והטמין שנית והתיר מהרי''ל ז''ל החמין לאותה שבת והזהיר מלעשות עוד דאיסור קא עביד עכ''ל וכתב הע''ת ונראה דמיירי כשכבר נתבשלו הקדרות כמאכל ב''ד. ואפ''ה לפע''ד הפריז על מידותיו להקל יותר מדאי ע''ש: ב יב רותחת. ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ''ש סי' שי''ח ס''ד ועי' סוף סי' בהג''ה: יג להחזירה. וב''י ס''ל אפי' אין דעתו להחזיר שרי: יד גבה. ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע''ג א' הן ומותר. ש''ג. ואם יש אש על הכירה עי' סי' שי''ח סי''ד וט''ו: טו מבע''י. דאז בטלה הטמנה הראשונה והוי כמטמין לכתחלה בשבת משא''כ בנוטל בשבת: טז נצטנן. היינו לגמרי דשייך בו אח''כ בישול חדש ועי' סי' שי''ח. כתב הט''ז במקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מיקרי הטמנה. וכ''ז באין גחלים בוערות בתנור אבל יש גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב''ה אסור להחזירם אפי' בתנור דידן דדמי לכירה דאסור להחזיר בכל גווני עכ''ל: יז וכסתות. דגרע מלהחזיר לתנור דה''ל כתחלת הטמנה ד''מ. ואם הוא פתוח למעלה מותר דלא מיקרי הטמנה כמ''ש רמ''א. ט''ז: יח בשבת. ואם אינה מבושלת כל צרכו אסור להחזיר סמוך לחשיכה אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ''ש ס''א. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנה ע''ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה מ''א ועיין ס''ק כ''ו מש''ש לענין תנורים שלנו: יט לחשיכה. ואפילו נצטנן לגמרי דאל''כ אפי' בשבת שרי ועי' סי' שי''ח: כ חילוק. היינו בתנור שבזמן התלמוד. אבל כבר כתב הש''ע דתנורים שלנו הם ככירה: ג כא ריקנית. דבריקנית חדשה לכ''ע אסור דמלבנה. מ''א: ה כב פנאדי''ש. עיין סי' שי''ח סעיף ט''ו: כג ומבערת. ופי' כיון דאסור אמירה לנכרי להחם אם כן אסור לומר לעכו''ם להעמיד התבשיל שנתקרר על התנור שהוסק. ולכן נוהגין שהעכו''ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק מ''א. וט''ז חולק על היתר זה וכתב שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה ע''ש באורך: כד בכה''ג. דה''ל כאחד נותן הקדרה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא''כ באמירה לעכו''ם דשרי דהא עיקר כוונתו להחם הבית דשרי כמ''ש ס''ס רע''ו. ומזה נ''ל היתר שאם נתן העכו''ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים ואפשר דאפי' נתן העכו''ם המים אחר שהוסק התנור דשרי אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ''ל דאסור לשפוך רותחים עליהם ובשם מהר''פ מ''כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול''נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם. מ''א: כה להעמידן. אפי' ישראל: כו תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ובתנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ''כ מהרי''ל אם הניח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה. ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עי' סי' שי''ח איזה אסור משום בישול דאורייתא מ''א ועיין ס''ס רנ''ט בקיצור דינים:

מגן אברהם רנ״ג - סימן רנג - דין כירה ותנור לתן עליה הקדרות בערב שבת

א׳ מצטמק. פי' כל דבר שאדם שמח כשיבש ומצטמק (מלחמות): ב׳ שהוא חי. פי' אז שרי ליתנו סמוך לחשיכה ממש אבל אם נתנו מבע"י אסור דכבר נתבשל קצת קודם שבת וצריך לסלקו משחשיכ' אא"כ נתבשל כל צרכו קודם שבת עסי' רנ"ד: ג׳ שכסה הגחלים באפר. וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטומה כל שהוא סגי (ר"ן ב"י) ואפי' הובערה אח"כ שרי (גמרא) כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי: ד׳ חתיכה חיה. דוקא חתיכת בשר שא"א להתבשל לצורך הלילה אבל ירק לא מהני (ב"י) (וכ"מ ססי' רנ"ד): ה׳ לסמוך לה קדירה וכו'. מבערב וכו', ואין מחזירין לעולם אלא ע"ג כירה גרופה וכו' וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין לו בשבת עכ"ל הרמב"ם משמע דבשבת אסור לסמוך באינה גרופה דהאיבעי' בגמ' לא הוי אלא בע"ש ועיין במ"מ וכ"מ ברי"ף ע"ש אבל לסברא השניה שרי אפי' בשבת כמ"ש רמ"א סס"י זה: ו׳ מותר לשהות על גרופה. ולסבר' השניה אפי' בשבת שרי דהא האיבעי' קאי אסמיכ' בשבת וקפשיט ליה מהא ע"ש וברא"ש: ז׳ ותנור. מתוך שקצר למעל' ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה (רש"י): ח׳ אפי' הוא גרוף. מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש עצמה וא"א שלא תשאר ניצוץ א' (רמב"ם): ט׳ שהיס"ב. אבל אם אין היס"ב מותר ליתן אפי' על גביו אפי' בשבת עסס"ב כ"מ בגמ' ובהגמ"ר ועסי' שי"ח סי"ד ואפשר דאפי' אין גרוף וקטום שרי מיהו בס"ה משמע דאסור לתת לתוכו ע"ש בהג"ה: י׳ ותנורים שלנו. מאחר שרחבים יותר משפיתת קדרה דינן ככירה (כל בו) ובר"ן משמע דאפי' בזמן התלמוד לא נאסר אלא תנור של נחתומין ע"ש: י״א אסור עד מ"ש. מדכתב סתם ש"מ דאסור לכל כמ"ש הטור וכ"פ בד"מ ומ"ש הגמ"ר דלאחריני שרי משום דס"ל כר"מ אבל אנן דקי"ל כר"י כמ"ש רסי' שי"ח א"כ ה"ה ה"נ אסור לכל ולב"ב פשיטא דאסור דה"ל כמי שנתבשל בשבילו ועבי"ד סי' צ"ט ס"ה ועב"ח ססי' רנ"ד ס"ג וסי' ט"ו עסי' תקט"ו: י״ב החזירם עכו"ם. לצורך ישראל: י״ג דינו כשכח. דלא נהנה ממנו כ"כ כיון שכבר היה ראוי לאכול עסי' רע"ו: י״ד החזירם ישראל. בשבת אפי' בשוגג דינו כעבר ושהה ואסור אם מצטמק ויפה לו דבהגמ"ר משמע אפי' בשכח ושהה לאסור מצטמק ויפה ולכן פסק רמ"א כמותו בהחזיר בשבת ומיהו נ"ל בזה דלאחרים שרי מאחר דבהג"א מסתפק אם יש לאסור אפי' לו מאחר שהי' מבושל קודם והיה שוגג: ט״ו וי"א שכל כו'. ובחי לגמרי שרי לכ"ע וא"כ מוטב להושיב הקדירות בתנור סמוך לחשיכה ועסי' רנ"ד ס"ה דמשום הפשטי"ד צריך ליתנם מבע"י: ט״ז כמאכל ב"ד. עסי' רנ"ד ס"ב והע"ש לא ע"ש גם בס"ד לא עיין: י״ז מגולה למעל'. ולא מקרי הטמנה אלא בדבר המטלטל שמדביק אצל דופני התנור אבל תנור סתום לאו הטמנה היא (הגמ"ר וטור סי' רנ"ז ותוס' ורא"ש): י״ח מותר לישראל להסירו. בד"מ כתב ועססי' שי"א בב"י דמות' לסלקו עכ"ל וז"ל הרב"י שם והרמב"ם כתב חררה שע"ג גחלים ולפע"ד אפי' לא כבו מותר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה אלא שמנענען דהוי טלטול מן הצד ושרי עכ"ל וא"כ ה"ה בקדרה דוקא כשעומדת ע"ג גחלים שרי וז"ל המרדכי ר"פ כירה וגם הישראל עצמו אפשר שמותר להסיר' הואיל ואינו מנענע הגחלים ואינו מתכוין עליהם ואינו מזיזן ממקומן עכ"ל אבל אם הגחלים מונחים סביב הקדירה כתב המרדכי פ"ד דשבת דאסור לישראל להסירו משום שמחתה ומבעיר העליונות ומכבה התחתונות כדאיתא בכריתות ובהגמ"ר כתב שם דאפי' לומר לעכו"ם יש ליזהר מיהו בהג"ה פ"ו כתוב דמותר ע"י עכו"ם דאין אנו א"ל לכבות ולא להבעיר רק לסלק המאכל ע"כ ועססי' זה אבל ע"י ישראל אסור לכ"ע וכ"כ בש"י בביאור המרדכי וכ"כ בד"מ בשם אגור וכ"כ המרדכי ספ"ק דשבת וכ"כ ב"י ססי' זה בשם ספר היראים וכ"מ ברש"י ס"פ ב"מ דבתקיעה שלישית סלקו הקדירות משמע דאסור לסלקן בשבת ובשבת בשחרית אסור לסלקן כ"א ע"י עכו"ם (הג"מ פ"ו) ועססי' רנ"ט וע' בתוס' יומא דף ל"ד ועמ"ש סימן רנ"ד ס"ב: י״ט רותחת. שהיס"ב עמ"ש סי' שי"ח ס"ד דלא כע"ש ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ועססי' זה בהג"ה וכ"כ בשם רי"ו דלא כב"ח אבל אם נצטנן אז הוי בישול ועסי' שי"ח ס"ד: כ׳ ועודה בידו. דהרב"י ס"ל דוק' כשהניח' עג"ק אסור אבל הניחם ע"ג מטה או ספסל או שפינן ממיח' למיחם שרי אבל רמ"א ס"ל דכל אלו אסור דה"ל כמושיב בשבת לכתחל' ועסי' רנ"ז ס"ה: כ״א ודעתו להחזיר. והרב"י ס"ל דאפי' אין דעתו להחזיר שרי כמ"ש הרמב"ם: כ״ב על גבה. מדסתם הרב"י ש"מ דס"ל דאפי' תלה הקדיר' לתוך אויר הכירה שרי דלא מקרי תוכה אלא כשיושב למטה בקרקעית הכירה וכ"כ ב"ח ועס"ג וכ' בש"ג ובכירות שלנו שהן פשוטות תוכה וע"ג א' הן ומותר ע"כ ואם יש אש על הכירה עסי' שי"ח סט"ו: כ״ג לכירה אחרת. אפי' הבלה מרובה מראשונה אבל אם הית' בתחילה טמונה ובשבת בא להושיבו לכירה או מכירה לטמונה אסור (רמב"ם שם): כ״ד כשנטלו. מבע"י וא"כ אם מחזירו בשבת ה"ל כמושיב בתחילה: כ״ה אסור להניחו. דגרע מלהחזיר לתנור דה"ל כתחלת הטמנה (ד"מ): כ״ו סמוך לברכו. ובגמ' ס"פ ב"מ כתבו הרש"י והר"ן שמותר להדביק פת בתנור סמוך לברכו אם יש שהות ביום שיקרמו פניה קודם שתחשך וכ"כ המ"מ ספ"ה דלא גזרינן שמא יחתה אחר ברכו דהא לא אסור מדאורייתא וא"כ כ"ש שיש להקל בדין זה דהוא גופה אינו אסור אלא משום גזירה דאי שרית ליה מע"ש אתי להחזיר בשבת ובשבת אסור שמא יחתה א"כ למה נגזר סמוך לברכו: כ״ז דינו כמו בשבת. ואם אינה מבושלת כ"צ שרי להחזיר סמוך לחשיכה דלא גזרינן דאתו למעבד בשבת דודאי לא יבשל בשבת (טור והרא"ש) אבל סמ"ג וסמ"ק והג"מ אסרו אף בזה (ב"ח) אבל חי לגמרי שרי סמוך לחשיכה ממש וכמ"ש ס"א: כ״ח טוב להחמיר. ואין ליטול הקדירה מהכירה וליתנו ע"ג התנור שאינו גרוף וקטום סמוך לחשיכה ועס"ג: כ״ט אפי' סמוך לחשיכה. אפי' נצטנן לגמרי דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי' שי"ח סט"ו: ל׳ ישנה. אבל חדשה אסור דמלבנה ואף שהרב"י פסק להקל בססי' תק"ב היינו כשיש בה תבשיל אבל בריקני' אפשר שמודה דאסור: ל״א ע"פ הכירה. דה"ל כירה כגרופה וקטומה שהרי הקדירה סותמת את פי הכירה (הגמ"ר מ"מ פכ"ב) וכ"מ סי' שי"ח סי"ח וא"כ י"ל שע"ג תנורים שלנו שרי ליתן אפי' האש בתוך התנור כיון שיש מעזיבה המפסיק בין האש וכ"מ סי' שי"ח סט"ו ובמהרי"ל כתוב וז"ל אם מונח עץ או דף על תנור מותר להניח עליה קדירה עכ"ל וכ"כ האגודה וז"ל התשב"ץ אם יש דפין עשוים ע"ג תנור כמו שיש ברוטנבר"ק ובהרבה מקומות מותר להניח ע"ג הדפין משמע דס"ל דבעי' שיניח שום דבר עמה להיכרא וכ"מ ססי' זה בהג"ה וכ"ז כשהתבשיל חם: ל״ב יש למחות. ופעמים אחד היס"ב והשני אין היס"ב ומתבשלים זה עם זה וא"כ לפי מ"ש סי' שי"ח סט"ו דאם לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול א"כ גם כאן שרי דהא מעשים בכל יום שנותנין לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר ואם כן כיון שהקטניות בכלי שני ומערין עליהם מכ"ר ה"ל בישול ואפי' שעושין איפכא שנותן הרוטב תחלה ואח"כ נותן קטניות לתוכו מ"מ יש לחוש שהקטניו' רותחי' יותר אלא ע"כ ס"ל דלית ביה משום בישול אם הוא חם וכמש"ל אך יש ליזהר שלא להגיס בהן בכף כמ"ש סי' שי"ח סי"ח אך לפי דברי רש"י ס"ל דה"ל כמטמין בשב' כמ"ש בר"ן ומיהו לא קי"ל הכי כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג ומ"מ יש ליתן הקטניות לבסוף לרוטב ואם אין רוטב בקטניות אפי' נצטננו לגמרי שרי ליתן עליהם רוטב כמ"ש סי' שי"ח ס"ד: ל״ג פנאדי"ש. דכיון שאין בו רוטב אין בו בישול כמ"ש סי' שי"ח סט"ו ומשום חיתוי נמי ליכא למיגזר שאין דרך בישול בכך לפי שהקדירה מפסקת (מ"מ פכ"ב) ואם יש בה שומן אסור כמ"ש סי' שי"ח ס"ו: ל״ד שאסור להניחו. והר"ן כתב וז"ל אפשר דבר שאין דרכו לאפות ע"ג כירה מותר לחממו ע"ג כירה כשמצטמק ורע לו שהדבר מוכיח שאינו עושה אלא בשביל שיתחמם עכ"ל ודעת הרב"י משמע לאסור: ל״ה ויש מתירין כו'. ז"ל ד"מ כב"י נהגו להחזיר כו' ומ"מ משמע דאסור דדוקא ע"ג שרי אבל לא לתוכה כמ"ש ס"ב וכו' ע"כ ונראה דבדבר שעדיין חם אין לחוש כ"כ ודברי ב"י אינן אלא בדבר צונן וכן המנהג בינינו דחוששין בדבר צונן ונוהגין היתר בדבר חם שהוציאו מן התנור כדברי הר"ן ומה שחילק הב"י בין ע"ג לתוכה זה לא כדברי הר"ן אלא שהב"י חילק מעצמו כך ואפשר דלא ס"ל לחלק בהא ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל ד"מ פי' דמאי דאמרינן בגמרא לתוכה אסור היינו כשנטלו מבע"י ולא החזירו עד שחשיכה וכמ"ש ס"ג אבל נטלו בשבת מותר להחזירו לגרופה וקטומה ואפי' לתוכה וזה כיון שלא הטמינו בו ה"ל כגרופה וקטומה וצ"ע דהר"ן לא כתב היתר זה אלא כשהניחם עג"ק דלא הוי כתחלת הטמנה כיון שהיה שם בשבת אבל לענין היתר תוכה לא מהני זה וזה דעת המחמירין ובלבוש משמע דאפי' הטמינו בו שרי להחזיר לתוכה אחר סעודת שחרית כיון דכבר עממו גחליו ה"ל כגרוף וקטום ע"ש שנדחק לענין היתר תוכה ולא ראה דברי הד"מ: ל״ו שלא נצטנן. ואפי' בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בישול אסור אם נצטנן דה"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה: ל״ז להחם הקדירה. כב"י בשם הרשב"א אסור לומר לעכו"ם להדליק אש לחמם הקדירה וכו' דאלו להחם הקדירה ס"ל להרשב"א דאפי' לישראל שרי לעשותו כמ"ש סימן שי"ח סט"ו כיון שאינו נותנו ע"ג האש או הכירה ממש ורמ"א כתב סתם אסור לומר לעכו"ם להחם וכו' דס"ל דלדידן דס"ל דאסור לחממו מדאורייתא אסור לומר ג"כ לעכו"ם ואם עשה כן אסור אפי' בדיעבד כמ"ש ס"א בדין החזיר עכו"ם ע"ג כירה ומיהו י"ל דאם לא חממו העכו"ם על גבי האש או הכירה ממש דיש להקל מאחר שגדולי פוסקים מתירין אפי' לישראל לעשותו ועמ"ש סי' רנ"ד ס"ג ועיין בב"י ס"ס רנ"ט בשם המרדכי דאם צוה לעכו"ם לעשות לו מלאכה דרבנן אין אוסרין התבשיל: ל״ח ואם עשה כן. פי' שצוה לעכו"ם לעשותה ונ"ל דמהרי"ל נמי מיירי בכה"ג שנתבשל הבשר קודם שבת דלא כע"ש, וז"ל הד"מ כתוב בא"ז ראיתי בבית מורי שירליאו"ן שפעמים מתקררין השאלינ"ט ובשבת קודם המאכל מדליקין העבדים אש סמוך לקדירות כדי שיתחממו בטוב ויש שמסלקין אותן ונותנין אותן סמוך לאש ומפרשינן להתיר שמסתמא היו חמין קצת ואפי' יתקררו הרבה אין לאוסרן שגם כונתן בעבורן הן ואפי' מתכונים בעבור ישראל אין לחוש דמסתמא אין הישראל רוצה בכך שכשהקדירות נתקררו לגמרי לא היו מניחין לחמם אותן כלל וכשעושין העבדים לאו כל כמינהו לאסור על כרחינו (מיהו כשרואה שנתקרר לגמרי צריך למחות לעכו"ם שלא יחממו וכמ"ש סימן רנ"ב סימן ב' ובתשובת מהר"מ כתב תקנו בחרם שיתנו שומר יהודי בנשואין שלא יתן העכו"ם מים ליורה בשבת) ובחופה רגילין לעשות כן עבדיהן ואין איש נמנע מלאכלו וגם ר"ת ז"ל ושאר גדולי הדור ס"ל דמותר מיהו נכון שלא לעשות כן משום דאושי מילתא ואיכא זילותא דשבת וכל מדינה דלא שכיחי בהו רבנן ראוי לאסור עליהן דבר זה כלל עכ"ל ועסי' שכ"ה ס"י וססי' רע"ו: ל״ט לא נצטנן. ובאגודה כתב שמעשה היה שהטמינה שפחה חמין משחשיכה ואסרו התבשיל שהיה צונן והתירו הבשר שהיה ראוי לאכול צונן: מ׳ לכן כו'. פי' כיון דאסור אמירה לעכו"ם להחם א"כ אסור לומר לעכו"ם להעמיד תבשיל שנתקרר על התנור שהוסק ולכן נוהגין שהעכו"ם נותנין התבשיל שנתקרר לגמרי על התנור קודם שהוסק: מ״א ע"י ישראל אסור. דהו"ל כאחד נותן הקדירה ואחד נותן האור דהראשון פטור אבל אסור משא"כ באמירה לעכו"ם דשרי דהא עיקר כונתם לחמם הבית דשרי כמ"ש ססי' רע"ו ואף על גב דהוי פסיק רישיה לגבי התבשיל מ"מ באמירה לעכו"ם לא קפדינן כולי האי ועסס"א ובסי' שי"ד סס"א מ"ש ומזה נ"ל היתר שאם נתן העכו"ם מים לתוך הקדירה הקבוע בתנור ונתחממו שמותר הישראל ליהנות מהם להדיח בהם כלים דק"ו היא דהא בתבשיל כשנותנו על גב התנור כוונתו לחממו ואפ"ה שרי ק"ו כאן שאין כונתו לחמם המים אלא שלא יבקע הקדיר' ואפשר דאפי' נתן העכו"ם המים אחר שהסיק התנור דשרי מטעם שכתבתי ולא דמי לסי' שכ"ו ס"ג וסי"א דהתם כוונתו לחממו עמ"ש סי' רנ"ד דלא כמ"ש בספר טל אורות לאסרו ע"ש, אבל ישראל אסור ליתן המים אפי' קודם שהסיקו דהוי פסיק רישיה מיהו כשהכלים מלוכלכים בשומן נ"ל דאסור לשפוך רותחים עליהם כמ"ש סי' ש"כ סי"ד ע"ש, ובשם מהר"ף מ"כ שמותר כיון שאינו מכוין אלא לצחצחן ול"נ שיניח הכלי תוך המים ולא יערה עליהם: מ״ב מותר להעמידן. אפי' ישראל: מ״ג אצל תנור. אבל עליו אסור כיון שאינו גרוף וקטום ומשמע מלשון רמ"א דאפילו ליתן עליו קודם היסק אסור כיון דלבסוף יהי' בתוכו אש גזרינן שמא יחתה בגחלים ומיהו העולם נוהגין היתר בזה ועמ"ש ס"ג דיש להם על מה שיסמכו ונקוט האי כללא בידך דכל הנך שריותא המוזכרים בסי' זה אינו אלא בתבשיל חם אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עסי' שי"ח איזו אסור משום בישול דאורייתא ע"ש:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רנ״ג

א׳ שלא נתבשל כלל. דאילו נתבשל אפי' קצת חיישי' שמא יחתה וכ"כ המ"מ וז"ל אבל אם התחיל להתבשל ולא הגיע לשליש בישולו אסור כו' עכ"ל. פי' אפי' לא הגיע לשליש דה"א דומה לחתיכה חי' קמ"ל דאסור ובטור כתוב אבל אם נתבשל קצת אפי' כמאכל ב"ד שהוא שליש בישולו ולא נתבשל כל צרכו כו' עכ"ל ודייק מו"ח ז"ל דאם הוא פחות ממאכל ב"ד ה"ל כחי דאל"כ למה זכר כלל כמב"ד ולפ"ז מותר מכ"ש להי"א כיון שזה בכלל חי וזה מבואר בכל הפוסקי' שאסור להי"א אלא מבואר הוא דהטור נקט כמב"ד להוציא מחנניה דס"ל כמאכל ב"ד מות' לגמרי דהיינו דעת הי"א דבסמוך ע"כ קמ"ל דאפי' זה לא מהני אבל פחות מזה אסור אפי' להי"א שהוא רש"י ור"י דס"ל כמב"ד מותר מ"מ בפחו' ממנו מודי' דאסור דה"ל בשיל ולא בשיל דאסור בגמרא ולא פליגי הפוסקים אלא במב"ד דוקא אי הוה בשיל או לא זה נ"ל פשוט: ב׳ חתיכ' חי'. ברמב"ם בפי' המשנה כתוב כגון בשר או ירק למד ב"י מזה אפילו נותן בו דבר שאפשר להתבשל מבע"י שרי כיון שעשה מעשה המוכיח שמסיח דעתו ממנו מדכר ולא אתי לחתויי אבל בחבורו כ' הרמב"ם אבר חי משמע דוקא בשר וכן ראוי להלכה: ג׳ דעי"כ מסיח דעתו. ב"י הביא חד שנוי' בתו' דף ל"ח דכתבו לחלק בין כירה לתנור בזה דדוקא בתנור שחומו רב בלא חיתוי יתבשל למחר אבל כירה דשליט בי' אוירא איכא למיחש שמא יחתה ונרא' ראיה דהתוס' עצמם לא ס"ל להלכ' כהך שינויא שהרי בפ"ק דף י"ח אמרי בשיל ולא בשיל אסור ואי שדי ביה גרמא חיה ש"ד ופי' התוס' הא דבשיל ולא בשיל אסור צ"ל דלא הוי כמב"ד דאל"כ הוה מותר לשהותו ע"ג כירה אפי' אינה גרוף או קטום עכ"ל. ש"מ שהיו מפרשים האי מילתא גם אכירה: ד׳ מותר לשהות על הגרופה. כן איתא בגמ' ואני תמה למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמיכה לכירה ובגמרא לא אמר זה אלא לאשמועינן דאין משהין על גבי שאינו גרוף אבל ע"ג הגרוף מותר אפילו אי הוה אסור לסמוך אצל הכירה דשאני הכא דמדלי אוירא: ה׳ ותנור. פירש"י מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה: ו׳ וכופח דינו ככירה. כ"ה ברמב"ם וכתב ב"י דלגמרי הוי ככירה דבקש וגבבא אפי' בלא גרופה וקטומה מותר אלא דהטור כתב וז"ל וכופח אם הוסק בקש כו' מותר ע"י גרופה כו' והקשה ב"י דהוא נגד משמעות הגמ' וכתב הוכחה א' מהגמ' ודחה אותה ואמר שאין זה מוכרח ותמהתי דודאי מוכח כן להדיא בגמרא מדאמרינן דהכופח הוי נפיש הבליה מכירה וזוטר מתנור ובודאי אתה צריך לפרש מה חומרתו מכירה ומאי קולתו מתנור בשלמא קולא מתנור אשכחן שפיר דבתנור הוי קש וגבבא וגפת ועצים שוין לאיסור ובזה אנו אומרים דכופח קיל ממנו יש חילוק בין קש לגפת אבל החומרא שחמיר טפי מכירה ע"כ לא אשכחן אלא בדרך זה דבכירה יש חילוק בין קש לגפת ובכופח אין חילוק א"כ מבואר דבכופח חמיר טפי דאפי' בקש וגבבא צריך גרופה כמו בגפת ועצים וא"כ כופח הוי מלתא מציעתא בדינו דאלת"ה אלא בקש שוה כופח לכירה קשה למה זכר שהכופח חמור מכירה אלא ודאי דיש חומר' בכופח מכיר' לבד מצד הקולא שכנגד התנור ומו"ח ז"ל כתב ג"כ ראי' נכונה להטור בזה ממ"ש בגמרא בברייתא דת"כ דאביי בכופח שהסיקוהו בקש סומכין עליו ואין נותנין ע"ג וזה ודאי באין גרוף דאל"כ תקשה לך ממתניתין דאמרה בכופח שהסיקו בקש הרי זה ככירה ובכירה אפי' ע"ג מותר בקש בלא גרוף אלא ע"כ דמתני' מיירי בגרוף כדמוקי לה רב אדא בר אהבה דקי"ל בפי' המשנה כוותיה כמ"ש הב"י וזו ראי' נכונה אלא שלפי הנראה מדברי הרי"ף והרא"ש שלא היו גורסים כן בגמ' בכופח שהסיקו בקש וע"כ לא זכרו שבכופח בקש יש חומרא כנלע"ד: ז׳ ואם שכח ושהה כו'. בגמרא איתא תרי בעיות תחלה ב"מ מר"ח בר אבא שכח קדירה ע"ג כירה בשבת ובישלה מהו ותו אבעיא להו עבר ושהה מהו ולא איפשטא והרי"ף והרמב"ם שהם בעלי דיעה זאת גורסים בבעיא שניה עבר ושכח מהו ומפרשים דבעי' ראשונה קי"ל לחומרא מצד קנס כמו המבשל בשבת והיינו בלא נתבשל כל צרכו קודם שבת אבל נתבשל כל צרכו אלא שמצטמק ויפה לו זו היא בעיא שניה דמספקא לן אי גם בזו קנסו בשכח או לא וקי"ל לקולא בזה: ח׳ ואם החזירם עכו"ם בשבת. פי' והתבשיל מצטמק ויפה לו מותר שאין הישראל נהנה כ"כ: ט׳ ואם החזירה ישראל. פי' בשוגג: י׳ ודוקא שהתבשיל כו'. זה קאי ארישא דאמר אפי' בשבת מותר להחזירה היינו במבושל כל צרכו ולא נצטנן דאז אין שייך אחריו עוד בישול אבל אם לא נתבשל כ"כ שייך אחריו עוד בישול. בתשו' רמ"א סימן ק"ב מתיר לפתוח התנור בליל שבת והעכו"ם חוזר וסותם אם נתבשל המאכל כמב"ד: י״א רק כשנטלה מהכירה מבע"י. נראה הטעם דאז בטלה הטמנה הראשונה והוה כמטמין לכתחלה בשבת כמ"ש רש"י על הא דאסרי' בהניח ע"ג קרקע משא"כ בנוטל בשבת: י״ב וטוב להחמיר. כי הר"ן כ' קולא זו והתו' והרא"ש והנמשכים אחריהם לא ס"ל כן: י״ג אם נצטנן כו'. דשייך בו אח"כ בישול חדש כב"י בשם רי"ו שאם לא נצטנן אפי' שינה מרתיחת' קצת מותר להחזיר עכ"ל ובמקום דמותר להחזיר כאן מותר אפי' לסתום פי התנור בדף אחר החזרה דסתימת הדף לא מקרי הטמנ' כמ"ש ב"י סמוך לסו' סי' זה ולענין מה שמכסים פי התנור בבגדים הא ודאי כיון שאין הבגדים נוגעין בקדירה לאו הטמנה היא ושרי כו' עכ"ל ממילא ה"ה בדף זה וכל זה הוא באין גחלים בוערות בתנור אבל אם יש שם גחלים בוערות זה פשוט במשנה דבאינו גרוף וקטום אפי' לב"ה אסור להחזיר ואפי' בתנור דידן דדמי לכירה אסור להחזיר בכל גווני ואיכ' למידק' למה אסרו להחזיר בגרוף אם הניח עג"ק וכיוצא בו דהא כבר נתבשל כל צרכו והר"ן כ' אפי' מצטמק ורע לו אסור בחזרה והא אין כאן שום חשש דהא אין שייך בישול אח"ז וגם ליכא למיחש שמא יחתה כיון שאין שם גחלים ובר"ן ראיתי תירץ מ"ז שכ' דאע"ג דכל הני מילי מדרבנן בעלמ' נינהו דכל שנתבשל כמב"ד לית בי' משו' מבשל דאורייתא החמירו בדברים הללו מפני שהן קרובים לבוא לידי איסור תורה עכ"ל ממילא ה"ה להרא"ש אחר בישול כ"צ יש ג"כ טעם זה: י״ד אסור להניחו בכרים כו'. דאע"ג דכרים וכסתות אינם מוסיפין הבל מ"מ אסור בשבת כמוזכר בסי' רנ"ז ואע"ג דבחזרה שרי כמ"ש בסמוך אפי' בכירה אחרת היינו במקום שאינו דרך הטמנה אבל כאן שהוא דרך הטמנה אסור מש"ה מותר להניחו בכרים וכסתות אם הוא פתוח למעלה: ט״ו סמוך לחשיכה כו'. בטור כ' בזה דוקא אחר שנגמר כל בישול הקדירה ומניחה לעמוד על הכירה עד הערב לשמור חומה כו' והיא מדברי הרא"ש והטעם כ' הב"י דכ"ז שלא נתבשלה כ"צ לא גזרינן דלמא אתי לאחזורי משחשיכה דזהו מבשל בשבת ופשיטא דמזדהר בהכי אפי' אי שרית להחזיר מבע"י עכ"ל ואין לתמוה דהא מצינו כמה פעמים גזירה שמא ישכח ויחתה בשבת דהתם גזרינן שמא ישכח ויחתה אבל כאן אין גזירה רק שמא ילמוד היתר מן סמוך לחשיכה וזה לא שייך במקום שיש ודאי בישול וא"ל כיון שכ"כ בשם הר"ן דאיסור חזרה בשבת משום הרחקה מאיסור דאורייתא וא"כ כי גזרינן בע"ש משום שבת ה"ל גזירה לגזירה נ"ל כיון דבשבת גופא קרוב מאוד לבוא לידי איסור כמ"ש הר"ן ה"ל כודאי איסור ושפיר גזרו רבנן בשבילו גם בע"ש כנ"ל: ט״ז ובתנור אין חילוק. היינו בתנור של זמן התלמוד וכבר כ' זה בפנים הש"ע בסי' זה אבל תנורים שלנו שפתוחים מן הצד הם ככירה כמ"ש ב"י ע"ז בטור ואיני יודע לאיזה ענין כתבו רמ"א כאן ויש מקום לטעות ולפ' זה בתנורים שלנו: י״ז יש למחות כו'. והטעם דשמא א' מהם אין היס"ב והשני יס"ב ומתבשל זה עם זה ונמצאו מבשלין בשבת ובסימן שי"ח נתבאר שיש חילוק בין דבר יבש לדבר לח: י״ח ומבערת אח"כ התנור. בת"ה סי' ס"ו כתב אפי' נתקרר לגמרי יש להתיר דהשפחה מתכוונת לחמם בית החורף דשרי בה רבנן משום דהכל חולים אצל הצנה ונהי נמי דהחמין נרתחים עי"כ מאליהם בודאי וע"ד כן היא מושיבתו על התנור מ"מ בשעה שהיא מושיבתו על התנור אין שום אש בתנור והבערה דאח"כ עיקר הכוונה היא לבית החורף ואף כי פסיק רישיה הוא לענין החמין מ"מ יש לחלק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור ללא מתכוין דפסיק רישא והכי אשכחן בתשוב' מהר"מ במרדכי בשבת פרק הזורק אההיא דב"ה שע"ג חפירה שסביב עכ"ל ומדברי רמ"א כאן משמע שלא התיר אלא בלא נצטנן לגמרי אלא יש בו קצת חמימות אז שרי אבל באמת אין חילוק דאם היה אסור כאן בנתקרר לגמרי היה לן לאסור אפי' בקצת דאפילו ברותח אסור להחזיר בשבת לתנור שאינו גרוף וקטום זה פשוט לעיל ובעיקר היתר זה לא עמדתי ע"ד בעל ת"ה דנראה לדמות זה למ"ש הטי"ד סי' קי"ג לפיכך אם ידע העכו"ם שהיה בשר בתנור אפי' חממו ליבש בו כלי אסור חיישינן שמא כוון גם לבישול בשר עכ"ל א"כ דאפי' לענין איסור בישולי עכו"ם שאין לו עיקר מן התורה החמירו לחוש שמא נתכוין לבישול הבשר ועכ"פ בישול הבשר הוא טפל ליבוש הכלי ואפ"ה אסור א"כ כאן שהעכו"ם מתכוין בבירור לחימום התבשיל וע"ד כן מושיבו שם ומטעם זה אסור לישראל להושיבו שם ולמה נתיר אח"כ בהבערת התנור כיון שעיקר כוונה שלה להחם הבית החורף והלא כוונתה גם על התבשיל ואפי' היה ספק היה לאסור שמא כיונה גם על התבשיל כמו התם וכ"ש שיש כאן ודאי ומ"ש בת"ה ממרדכי דפ' הזורק אינו ענין לזה דהתם אין מתכוין כלל היכן הצואה נופלת ע"ש משא"כ כאן דניח' ליה בזה ועושה העכו"ם פעולה בשביל זה ותו דכבר קי"ל בסי זה כל מה שאסור ע"י ישראל אסור ג"כ ע"י עכו"ם אפי' דיעבד כמ"ש ב"י בשם הרשב"א בסי' זה בתשו' ס"ח ולמה נחלק כאן ועוד נ"ל דגם בת"ה לא התיר אלא בנדון שלו שכתב האי תשובה על השאלה שכתב שם יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהם ולהטמין חמין ומטמינים באותו תנור שבבית החורף ולמחר בשבת השפחה מוציאה כל החמין מהתנור ומושיבתו על גבי התנור מבפנים בבית החורף ואז מבערת האש בתנור כדי לחמם בית החורף כו' עכ"ל בנידון זה אין איסור כ"כ כיון שהשפחה מוכרחת ליקח התבשיל מן התנור בשביל חימום בית החורף וע"כ אם מעמידים באותו פעם על התנור בפנים אינו נראה ומבורר כ"כ שהוא עושה בשביל החימום שאח"כ משא"כ אנו שיש לנו תנור מיוחד להטמנת חמין ובשבת לוקחתו מאותו תנור ומעמידו על התנור שבבית החורף הכל רואין שהוא עושה בשביל החימום ומה לי שהחימום קודם לו או מאוחר לו ע"כ נלע"ד שאין לבעל נפש לסמוך על היתר זה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רנ״ג

רנ״ג:ב׳ק״ע א׳ דע שיש ענין שהייה וענין חזרה. ושהה מיקרי שנותן תבשיל מערב שבת ע"ג כירה לא דרך הטמנה ומניחו עומד ע"ג כירה ובשבת נוטל מכירה. וחזרה מיקרי כשהניחה מע"ש ע"ג כיר' ובשבת נוטלו מהכירה ורוצה להחזירה שנית ע"ג כירה (זהו עיקר דין חזרה אבל יש עוד ענין חזרה כמבואר בש"ע) ופליגי חנניא ורבנן דחנני' ס"ל אם התבשיל כבר נתבשל כמאכל ב"ד מותר לשהות' על גבי כירה אפי' אינה גרופה וקטומה וחכמים ס"ל דאסור אם אינה גרופה וקטומה אא"כ נתבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו ובריש פרק כירה תנן כירה שהסיקוהו כו' בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר ומבעיא להש"ס האי לא יתן דתנן רוצה לומר ישהה אא"כ גרוף וקטום ואתיא כרבנן דחנניא. או לא יתן ר"ל לא יחזור אבל שהייה מותרת אפי' אינו גרוף וקטום ואתיא כחנניא ולא אפשיטא האי בעיין ופסקו הרי"ף ורמב"ם והעומדים בשטתם לשהות תנן וכרבנן דחנניא ורש"י והתוס' פסקו להחזיר תנן אבל לשהות מותר כחנניא והן השני דיעות שהובאו בש"ע דעה א' הוא דעת הרי"ף ורמב"ם והי"א הוא דעת רש"י ותוספות הנ"ל: רנ״ג:ב׳קע״א א׳ (סק"ב) שהו' חי כו' אלא א"כ נתבשל כל צרכו קודם השבת עכ"ל וגם בעי' שיהיה מצטמק ורע לו כמ"ש בש"ע: רנ״ג:ב׳קע״ב א׳ (ס"ק ג) שכיסה כו' רק בקטימה כ"ש וכ' בס' ת"ש דודאי צריך לקטום כל הגחלים דלא עדיף קיטום מגריפ' שצריך לגרוף ולהוציא כל הגחלים וא"כ ה"ה דצריך לקטם כל הגחלים ומ"ש מ"א דסגי בקטימה כ"ש ר"ל דא"צ ליתן עליו אפר הרבה עד שיהיה הכיסוי רב אלא די בכיסוי קלוש ודק: רנ״ג:ב׳קע״ג א׳ (ס"ק ד) חתיכה כו' אבל ירק לא מהני. הא דלא העמיד מ"א דבריו לעיל על מ"ש המחבר או כשהוא חי משום דאין כוונת מ"א לאפוקי מדעת הרמב"ם בפי' המשנה הביא' הרב"י וגם הט"ז דס"ל אפי' נתן בה ירק חי סגי אע"ג דירק חי יוכל להתבשל בלילה וא"ל שמא יחתה מ"מ מותר כיון שעשה מעשה מוכיח שמסיח דעתו ל"ח שיחתה אבל אנן לא קי"ל כוותיה בהא וע' בהרב"י ובמ"ש מ"א לכן העמיד מ"א דבריו פה משא"כ לעיל שכ' המחבר או שהוא חי ור"ל שכל הקדיר' מלאה מדבר חי ובזה גם הרמב"ם מודה דצ"ל דוק' בשר דאי כל הקדירה מלאה ירק חי ודאי יש לחוש שיחתה כיון דלא עביד מעשה המוכיח שהסיח דעתו: רנ״ג:ב׳קע״ד א׳ (סק"ה) לסמוך כו' עכ"ל הרמב"ם פ"ג מהלכות שבת: ב׳ דהאי בעיא בגמ' כו' ר"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל כהרי"ף לשהות תנן כנ"ל וא' מראיותיהם מדאבעי' לן שם מהו לסמוך בה תוכה וגבה הוא דאסור אבל לסמוך בה ש"ד או דלמא לא שנא ובעי למפשט מדתנן שני כירות המתאימות (והוא מ"ש רמ"א בהג"ה) א' גרופה ואחד שאינה גרופה משהין ע"ג גרופה כו' ומדמשהין ע"ג גרופ' אע"פ שסמוכה לאינ' גרופה שבצדה אלמ' דסמיכה מותרת ודחי שא"ה כיון דמדלי ר"ל כיון דהקדיר' עומדת למעלה מן הגרופה ומשאינה גרופה ושליט בה אוירא ועדיין לא שמענו אם סמוך לצדי התנור והקדירה עומדת ע"ג קרקע ולבסוף פשט מברייתא אחרת דסמיכה מותרת וא"כ ע"כ צ"ל לשהות תנן דאי להחזיר תנן אבל לשהות מותר אפי' אינו גרוף וקטום מאי קמבעי ליה בסמיכה תוכה וגבה כו' הא אפי' תוכה וגבה מותר וא"ל דהאיבעי' היה בסמיכה דחזרה וא"ש תוכ' וגבה הוא דאסור א"כ היכי פשט משתי כירות המתאימות דמשהין ע"פ גרופה כו' ואיך בא לפשוט סמיכה דחזרה להתיר מדשרי סמיכה דשהיה דהא ודאי חזרה חמור' משהיה אע"כ דהאבעי' בסמיכה דשהי' אלמא לשהות תנן והחולקים דחו דלעולם האבעי' בחזרה דסמיכה ואפי' הכי פשט שפיר מסמיכה דשהיה דהא בריי' דשתי כירות כו' כרבנן דחנניה דהא אסרו לשהות ע"ג שאינה גרופה א"כ פשט מסמיכ' דשהי' לרבנן לסמיכ' דחזרה לחנניה דהא שהיה לרבנן י"ל דין חזרה לחנניה ולפ"ז דברי הרמב"ם דאין סומכין בשבת א"ש לפי שטתו דהא האבעיא ופשיטות דסמיכה מותרת היינו בסמיכה דשהיה והיינו מבע"י אבל סמיכה דחזרה היינו בשבת לא הוזכר בגמ' להתירא וכיון דהרמב"ם ס"ל דאין ללמוד היתר סמיכה דחזרה מסמיכה דשהיה לכן ס"ל דבשבת אסור להחזיר לסמוך אבל לסברא ב' כו' דהא הי"א ס"ל להחזיר תנן וע"כ צ"ל לדידהו דהאיבעיא דסמיכה הוא בסמיכה דחזרה ואפ"ה שפיר פשט כנ"ל ופשט דסמיכה מותרת ע"כ היינו אפי' סמיכה דחזרה והיינו בשבת: רנ״ג:ב׳קע״ה א׳ (ס"ק ו) מותר כו' ולסברא ב' כו' מסמיכה בשבת כנ"ל בס"ק שלפני זה: ב׳ וקפשיט ליה מהאי. א"כ דיניהם שוין והא דהוצרך מ"א לראיה ע"ז כיון דכבר כ' בס"ק שלפני זה דלסברא ב' אפי' סמיכה בשבת שרי א"כ כ"ש שתי כירות המתאימות דקיל מסמיכה כמו שדחי הש"ס כיון דמדלי שליט בי' אוירא כנ"ל אלא דקושיא זו הקשה גם הט"ז על רמ"א לאיזה צורך העתיק דין דשתי כירות כו' הא הוי כ"ש מסמיכה. ואחרונים תי' ניהו דהש"ס דחה כיון דמדלי כו' וי"ל דסמיכה חמירא ה"ה דיש ג"כ סברא להיפך די"ל דסמיכה קילא משתי כירות המתאימות ובס' ת"ש שכתב הטעם די"ל שתי כירות איכא תרתי דעומדת ע"ג גרופ' וסליק לה עכ"פ הבלא וגם היא סמיכה בצד כירה שאינה גרופ' ע"ש א"כ מה"ט גם מ"א הוצרך לאשמועי' דבריו: רנ״ג:ב׳קע״ז א׳ (סק"ח) אפי' כו' מפני שהגורף כו' רצה ליתן טעם למה החמירו בתנור לאסור אפי' גרוף ניהו דתנור חומו הרבה יותר מכירה ויש לחוש בו יותר שמא יחתה מ"מ כיון דגרוף התנור ואין גחלים בתנור א"א לחתות עז"כ מפני שהגורף כו': רנ״ג:ב׳קע״ח א׳ (סק"ט) אפי' ע"ג אפי' בשבת. דל"ת דרמ"א קאי דוקא על דברי המחבר דאיירי בסמיכה קמ"ל דאפי' ע"ג כו': ב׳ כ"מ בגמ' דף מ' ע"ב ת"ר מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה כו' והובא בש"ע סי' שי"ח סעי' י"ד ע"ש: ג׳ ואפשר דאפי' אינו גרוף כו' דהא בסי' שי"ח הנ"ל מניחו כנגד המדורה אלא שיש לדחות כמ"ש הרא"ש פ' כירה סי' יו"ד דגבי מדורה דקתני נגד המדורה ולא קתני אצל המדורה משמע דצריך להרחיק מן המדור' וא"כ א"ל הכירא ולכן לא גזרו: ד׳ מיהו בסעיף ה' משמע כו' חוזר על תחלת דבריו שהתיר בגרוף אפי' ע"ג וע"ז כ' מיהו בסעיף ה' משמע דעכ"פ לתוכה אסור אפי' גרוף וקטום וע"ש מ"א ס"ק ל"ה: רנ״ג:ב׳קע״ט א׳ (ס"ק י) ותנורים כו' אלא תנור של נחתומין וסיים הר"ן ותנור של נחתומין מפרש בפ' לא יחפור דף כ' ומובא בח"מ סי' קנ"ח וכ' שם הרשב"ם הטעם לפי שהנחתום אופה בה תדיר חומו יותר משאר תנורים: רנ״ג:ב׳ק״פ א׳ (ס"ק יא) אסור כו' משום דס"ל כר"מ אבל אנן קי"ל כו' רצה לומר לדידן גם הגמ"ר מוד' דגם לאחריני אסור. אולם דברי מגן אברהם הם קצרים כדרכו לכן צ"ב קצת. בדף ל"ח איתא איבעיא להו שכח קדרה על גבי כירה ובשל' בשבת מהו ודרש רב חמא בר אבא תניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל אבל בשהיה אין חילוק בין שוגג למזיד ומסיק דאפי' בשוגג אסור ומסיק הטעם משום שראו כי רבו המערימים ושוהים במזיד ואומרים שוכחי' היינו לכן גזרו גם על השוגג משא"כ במבשל ליכא למיחש שיעשה במזיד כו' דלא נחשדו ישראל על השבתות משא"כ איסור שהיה דקיל בעיני הבריו' ומבשל פליגי ר"מ ור"י הובא כמה פעמים בש"ס בחולין דף ט"ו ובב"ק ובכתובות דר"מ ס"ל בשוגג יאכל אפילו המבשל ואפי' בשבת מזיד לא יאכל בין הוא בין אחרים ולמוצאי שבת מותר אפי' לדידיה ור"י ס"ל בשוגג כדא"ל ר"מ במזיד ובמזיד ס"ל דבשבת אסור אפי' לאחרים. אבל במוצ"ש לא אסור אלא לדידיה והיינו עולמית אבל לאחרים שרי במ"ש כן פירשו התוס' במקומות הנ"ל וא"כ לאסור לאחרים בשבת ליכ' פלוגתא בין ר"מ לר"י וגם ר"מ מודה דגם לאחרים אסור בשבת ולא פליגי כ"א במ"ש דלר' מאיר אפי' לו מותר במ"ש. ולר"י לו לעולם אסור וכיון דבשהיה גזרו על השוגג אטו מזיד שלא יערים א"כ גם לר"מ ראוי לאסור שהה בשוגג אפי' לאחרים ביום השבת כמו לר"י ואיך תלה מ"א מחלוקת הטור והג"מ בין אי קי"ל כר"מ או כר"י אולם בדברי הג"מ הדברים מבוארים שכ' וז"ל ונ"ל הא דאסרינן בשכח כו' ה"מ לדידיה אבל לאחרים שרי אפילו בו ביום דמן הדין הוי ליה להתיר בשכח אפי' לדידיה כמו המבשל בשבת בשוגג דקי"ל כר"מ כו' והא דאסרינן בשכח משום גזרה כדאמרי' משרבו עושים מזיד ואמרו כו' חזרו וקנסו גם על השוגג וכיון דאסרינן לדידיה אע"ג דשרי לאחריני תו ליכא למיחש דלמא יניחו במזיד ויאמרו שוכחים אנחנו דאין אדם חוטא ולא לו עכ"ל הג"מ. וטעם זה ניחא לר"מ דס"ל במבשל בשוגג אפי' לדידיה שרי דס"ל דלא קנסו שוגג אטו מזיד. אלא בשהה אסור גם בשוגג מחשש הערמ' וא"כ די במה שאסור לדידיה וכמ"ש בהגמ"י משא"כ לר"י דגם במבשל אוסר בשוגג ואע"ג דמבשל ליכא למיחש לערמ' דלא נחשדו ישראל על השבתות מכל מקום אסרו בשוגג מטעם קנס דסבירא ליה קנסו שוגג אטו מזיד כדאיתא בגטין דף נ"ג ע"ב ע"ש דבהא פליגי ר"מ ור"י אי קנסו שוגג אטו מזיד. וכיון דר"י סבירא לי' במבשל בשבת בשוגג אסור אפילו לאחרים ע"כ דגם זה בכלל הקנס דאפי' לאחרים אסור וא"כ גם בשהה בשוגג ניהו דאפי' היינו מתירים לאחרים מכל מקום ליכא חשש הערמה. מכל מקום אסור גם לאחרים משום קנס: ב׳ ולב"ב. פשיטא דאסור ואפי' הג"מ י"ל דמודה. וע' בי"ד סי' צ"ט בט"ז ס"ק י' שכ' בשם רש"ל הא דקי"ל שם המבטל איסור במזיד אסור לו ולמי שנתבטל בשבילו אבל לאחרים שרי מ"מ לבני ביתו אסור רנ״ג:ב׳קפ״ב א׳ (ס"ק יג) דינו כו' שכבר היה ראוי לאכול ר"ל אע"ג שע"י חזרת הגוי נהנה הישראל דעי"ז יצטמק והא מצטמק ויפה לו מ"מ אין זה הנא' גמורה. עס"ס רע"ו מבואר שם אם היה נר בבית ישראל. ובא הגוי והדליק עוד נר אחר מותר להשתמש לאור שהדליק הגוי כל זמן שנר הראשון דולק דהא בלי נר שהדליק גוי היה יכול להשתמש לאור נר ראשון אע"ג דע"י שדולק גם נר הגוי רואה יותר בטוב מ"מ אין זה הנאה גמור' ודומה לדין דהכא: רנ״ג:ב׳קפ״ג א׳ (ס"ק יד) החזיר' כו' דבהגמ"ר משמע כו' הובא לשונו בהרב"י וטעמו דאי' בשבת דף ל"ח בעי מיני' מרחב"א שכח קדרה ע"ג כירה בשבת מהו כו' נפיק ודרש המבשל בשבת בשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל ובשהה ל"ש מזיד או שוגג תרווייהו אסירי כן מסקינן שם ובתר הכי אמרי' עבר ושכח מהו (כ"כ הרב"י שהיה גרסת הרי"ף ורמב"ם) ולא אפשיטא וס"ל דאזלינן לקולא כיון דהוא איסור דרבנן וכוונת איבעיא שניה ס"ל לרי"ף ורמב"ם דהיא כאבעיא א' אלא הא דפשט אבעיא א' לאסור אפי' בשוגג היינו דוקא בלא בישול כ"צ ואבעיא שניה היתה אם בישל כ"צ אלא שמצטמק ויפה לו אי גם כה"ג אסור בשוגג מחשש שמא יערים ויעשה במזיד וכיון דלא אפשיטא ואזלי' לקולא לכן כ' בש"ע דפסק כוותייהו בלא נתבשל כ"צ אפי' שוגג אסור והיינו אבעיא א'. אבל מצטמק ויפה לו דהיינו אבעיא שניה מותר דבזה אזלינן לקולא אבל במזיד אפי' מצטמק ויפה לו אסור דהא נסתפק הש"ס לאסו' מצטמק ויפה לו אפי' שוגג שמא יערים במזיד ויאמר שוגג הייתי מוכח עכ"פ דמזיד אסו' אבל הג"מ ס"ל דהא דפשט אבעיא א' לאסור אפי' שוגג מיירי בכל גווני אפי' רק מצטמק וי"ל ופי' אבעי' שניה לא כהרי"ף ורמב"ם אלא כמפרשי' אחרים הובא גם בהרב"י ורמ"א הכריע בשהה התיר מצטמק ויפה לו כדעת הרי"ף ורמב"ם ובחזרה דחמירא (דלא כהג"א) הכריע להחמיר כדעת הגמ"ר: ב׳ דלאחרים שרי כו' אבל לבני ביתו נלע"ד דאסור כמ"ש מ"א ס"ק שלפני זה דדין עצמו יש להם: רנ״ג:ב׳קפ״ד א׳ (ס"ק טו) וי"א שכל כו' וא"כ מוטב כו' ר"ל ניהו שכ' רמ"א ונהגו להקל כסברא אחרונה מכל מקום מהיות טוב כו' ראוי להושיב הקדרה סמוך לחשיכה ודין חי יש לו ומותר אפי' לדעה קמייתא: ב׳ דמשום הפשטידא (שקורין בראטלינ"ג) כו' ואם יש בה גם בשר חי נראה לכאורה דמותר כמ"ש ר"ס זה וע' לקמן סי' רנ"ד: רנ״ג:ב׳קפ״ה א׳ (ס"ק טז) כמאכל כו' ע' סי' רנ"ד כו' דפסק שם להחמיר דבעינן דוקא חצי בשולו: רנ״ג:ב׳קפ״ו א׳ (ס"ק יז) מגולה כו' דלא מיקרי הטמנה כו'. ר"ל ניהו דרמ"א חולק על המחבר דס"ל הטמנה ע"ג גחלים אסור דה"ל מטמין בדבר המוסיף הבל דהא הגחלים מוסיפים הבל ורמ"א ס"ל כיון דהקדרה מגולה למעלה לא מיקרי הטמנה. וכי היכי דלא תקשי ניהו דהקדרה עצמה מגולה מ"מ הא עומדת בתנור והקדרה מוקפת ע"י התנור מכל צד וגם למעלה וגם פי התנור מוקף וסתום וגם מוסיף הבל ע"י הגחלים ויאסר וע"ז כתב הואיל ואין דופן הקדרה דבוק לדופן התנור ויש אויר ביניהם לא מיקרי הטמנ': רנ״ג:ב׳קפ״ז א׳ (ס"ק יח) מותר כו' בד"מ כ' כו' מביא המקור שממנו נובע הגהת רמ"א. ובזה נבין כוונת רמ"א באיזה ענין מתיר. וז"ל הרב"י בסי' שי"א. והרמב"ם כ' כו' דבר"פ כל הכלים תניא פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אם מקצתה מגול' ר"ל מן הפגה ומן החרר' מטלטלין אותה שתופס את המגולה ומוציאה אע"ג דמזיז בזה התבן והגחלים והם מוקצים מ"מ זה עדיף אפי' מטלטול מן הצד ואם אינ' מגול' כלל אין מטלטלין אפי' ע"י תחיב' כוש וכרכר דה"ל טלטול מן הצד ואסור ר"א בן תודאי או' אפי' אין מגולה תוחב בכוש וכרכר והן ננערות מאיליהן דס"ל טילטול מן הצד לא שמי' טלטול ופסק ר"נ שם כר"א בן תודאי והכי קי"ל וכ' רש"י בעירובין והוא שכבו עכשיו הגחלים דאל"כ מתוך שמתהפכים הגחלים מכבה העליונות ומבעיר התחתונות הביאו ה"ה פכ"ה מהלכות שבת וכ' על זה הרב ב"י וז"ל והרמב"ם כ' וחררה שע"ג גחלים ולפי דבריו אפי' בלא כבו נמי מתוקמא שפיר שמאחר שאינה טמונה אינו חותה בגחלים בנטילת החררה: ב׳ אלא שמנענעין כו' ובריי' דקתני שטמנה בגחלים לא טמנה קאמר אלא שהניחה ע"ג גחלים אלא דאיידי כו' עכ"ל הרב"י: ג׳ וא"כ ה"ה בקדרה כו' זהו מדברי מ"א כיון דרמ"א יליף התירא דהכא מסי' שי"א אין להתיר יותר משם דוקא בעומדת ע"ג גחלים אבל לא בטמונה בגחלים: ד׳ וז"ל המרדכי כו' הביא ראיה מהמרדכי דע"כ גם המרדכי ס"ל הכי לחלק בין ע"ג ובין טמונה דאל"כ סותר את עצמו דבר"פ כירה מתיר לישראל להסיר הקדרה מן הגחלים ובפ"ד אוסר אם הגחלי' סביב לקדרה וע"כ צ"ל מה שהתיר ר"פ כירה היינו דוק' בעומדת ע"ג גחלים: ה׳ כדאי' בכריתות ד"כ: ו׳ ועסס"י זה ר"ל אע"ג שעל ידי ישראל אסור התירו ע"י גוי ה"ט כיון דאין דעת המסיק להבעי' או לכבות מ"מ אסור דהוי פסיק רישיה כו' ואמירה לגוי דהוי שבות ובשבות זה שלא נעשה על ידי ישראל מותר היכי שאין האיסור רק משום פסיק רישיה אע"ג שפסק מ"א בסי' שי"ד דאפי' באיסו' דרבנן היכי דהוי פסיק רישיה אסור דלא כת"ה מכל מקום שבות דאמירה לגוי קיל וכן כתב מ"א סי' זה ס"ק מ"א: ז׳ וכ"מ ברש"י ס"פ ב"מ דף ל"ה ע"ב אהא דתנן שש תקיעות היו תוקעין בע"ש כו' התחיל לתקוע תקיעה ג' סילק המסלק והטמין המטמין. ופירש"י סילק המסלק קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה. והטמין המטמין את הראוי למחרת עכ"ל והא דהוצרך המ"א להביא ראיה מדברי רש"י ולא מדברי הש"ס גופה יש לו' על פי מ"ד בדף ל"ד ע"א אמר רבא מ"מ אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה גזרה שמא ימצא הקדירה צוננת וירתיחה. ופריך א"ה אפי' בין השמשות נגזר א"ל סתם קדרות בין השמשות רותחות ופי' רש"י שסמוך לבין השמשות מעבירן מעל האור וליכא למיחש שמא כצטננה וירתיחה עכ"ל. ואם כן מדברי הש"ס דאמר סילק המסלק והטמין כו' ליכא להוכיח דשבת אסור לסלק די"ל דסילק כו והטמין חדא מילת' ואורח' דמלתא נקט דמה"ט מותר להטמין בה"ש דאז סתמא הן רותחות כיון דעד סמוך לב"ה הן עומדים ע"ג האש וסמוך לבה"ש מסלקן כדי להטמין ולכן אמר סילק המסלק כדי שיטמין המטמין אבל לעולם גם בשבת מותר לסלק. ולכן הוצרך להביא ראיה מדברי רש"י שפי' שהן שני ענינים. והיינו סילוק פירושו אותו מאכל ששייך לסעודת הלילה. והטמין מה שצריך למחרת. ומדהוצרך לסלק מה שהוא צריך ללילה ולא המתין לסלק עד הלילה דהא אינו מטמינה. אע"כ דבלילה אסור לסלק והיינו כשטמונה בגחלים: ח׳ רותחות שהיד ס"ב דכן דעת הרב"י בסי' שי"ח דאף על גב דקיי"ל אין בישול אחר בישול מכל מקום אם נצטנן מרתיחתו דהיינו שעכשיו אין יד סולדת בו יש בו משום בישול אחר בישול דכבר אזיל ליה בישול הראשון כיון דשוב אין היד ס"ב: ט׳ ונהגו להקל כו' דלא כב"ח שכתב אפי' לפי שנהגו להקל בלא נצטנן אפי' אין היד סולדת בו מ"מ אין בישול אחר בישול מכל מקום אסור משום איסור חזרה וע' ס"ק כ"ו: רנ״ג:ב׳קפ״ט א׳ (ס"ק כ') ועודה כו' דהרב"י ס"ל כו' בא לישב מה הוסיף רמ"א על דברי המחבר שכתב ולא הניחה ע"ג קרקע. אבל הניחה על גבי קרקע כו' דכל אלו הם איבעיות דלא אפשטא. ופסק הרב"י כהפוסקים דס"ל כיון דמדרבנן הוא אזלי' בספיקו לקולא. אבל רמ"א ס"ל כהפוסקים לחומרא: ב׳ וה"ל כמושיב כו'. ר"ל דבטלה שהיה קמיתא ואין לו דין חזרה: רנ״ג:ב׳ק״צ א׳ (ס"ק כא) ודעתו כו' והרב"י ס"ל כו' וטעם מחלוקת ע' בהרב"י: רנ״ג:ב׳קצ״א א׳ (ס"ק כב) על גבה כו דאפילו תלה כו' לתוך אויר כו ר"ל שהקדרה רחבה למעלה וקצרה למט' ועי"ז שהיא קצרה למטה נכנס לתוך התנור אבל קצה העליון שהיא רחב אינו נכנס לתוך התנור ותלה באויר ועי"ז אין שולי הקדרה נוגעים בתחתיות התנור לאפוקי מהפוסקי' דס"ל דגם כה"ג מיקרי הטמנה. אלא אם כן הקדר' רחבה למטה עד שאינו נכנס כלל לתוך התנור ויושב למעלה על שפת התנור או מניח כיסוי ע"פ התנור ועליו מושיב הקדרה: רנ״ג:ב׳קצ״ד א׳ (ס"ק כה) אסור כו' דה"ל התחלת הטמנה וכתב על זה הט"ז דוקא במכוסה למעלה אבל כשהיא מגולה למעלה א"ל דין הטמנ' כמ"ש רמ"א לעיל ושרי אבל כשמכוסה למעלה דהוי הטמנ' אסור כמ"ש ס"ק כ"ג דגם מכירה לטמינה אסור: רנ״ג:ב׳קצ״ה א׳ (ס"ק כ"ו) סמוך לברכו ובגמרא ס"פ כו' ר"ל דין איסור סמוך לחשיכה הוא מדברי הרא"ש פרק כירה סק"ב מוכיח כן מדברי ב"ש וכתב הטעם אי שרינן סמוך לחשיכה יעשה כן גם אחר חשיכה ואז א"ל שמא יחתה. וכולה חדא גזרה והגמ"ר הוסיפו לאסור סמוך לברכו דהוי קבלת שבת לדידן כמ"ש מ"א ס"ס רס"א וע"ז כ' מ"א דמדברי רש"י והר"ן וה"ה משמע דלא כותייהו דאיתא התם דף ל"ט ע"ב התחיל לתקוע תקיעה ג' סילק המסלק כו' ושוה' כדי צליית דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת. ופי' רש"י להדביק פת בתנור ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרים התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש ותוקע ומריע ותוקע ושובת חל שבת עליו עכ"ל רש"י. הרי מיד אחר הדבקת פת היו תוקעים ושובתים משום תוס' שבת הרי דתקיעה ד' שהיו מיד אחר הדבקת פת דינה כמו ברכו לדידן. ואפ"ה סגי כשמדביק הפת סמוך לתקיעה. אע"ג דא"א שיקרום פניו קודם התקיעה ד' די במה שקורם פניו קודם חשיכה. ואע"ג שאם אינו קורם קודם חשכה אסור אם קורם בשבת דגזרינן שמא יחתה. מ"מ אם קורם אחר תוס' שבת ל"ל בה כיון שהוא קודם חשכה אע"ג דאיכא למיחש אם יקרום אחר ברכו דהיינו תוספת שבת יחתה אז והחתוי יש בו איסור משום תוספת שבת מ"מ לא גזרינן: ב׳ דהא לא אסור מדאוריי' אע"ג דלי"א שהביא המחבר בסי' רס"א שצריך להוסיף מחול על הקדש והוא דעת הרי"ף והרא"ש יש בו איסור עשה ולרמב"ם אפי' איסור דרבנן ליכא. לכן העתיק באמת בספר ת"ש דברי מ"א הללו דהא ליכא אלא עשה והמ"א א"ל דס"ל אפי' לרי"ף ורא"ש דאיכא עשה בתוס'. מ"מ כיון דהתו' ל"ל שיעור ואפילו כל שהוא סגי רק שיהיה לו שיעור. א"כ מה שמוסיף יותר על אותו שיעור הקטן אינו אלא מדרבנן ולהכי ל"ל שבאותו שיעור קטן יחתה כיון דזמן מועט הוא לא חיישינן ויותר התו' רק מדרבנן מש"ה ל"ג אע"ג דאיסור החתי' בתוס' שהי' מדרבנן אינו אלא משום גזרה ולא שאסור מדרבנן מצד עצמו. כ"ש כו' דהיא גופי' כו'. ר"ל מה שאסר הרא"ש סמוך לחשיכה בשבת אסור שמא יחתה כו' אף ע"ג דכ' הרא"ש דכולה חדא גזירה. מ"מ אין להחמיר לאסור גם סמוך לברכו דהא סמוך לברכו אין לגזור שיעשה כן בשבת דדוקא סמוך לשבת גזרינן אטו שבת דמחלפי אבל סמוך לברכו לא מחליף בשבת. ול"ל כ"א אחר ברכו וכה"ג לא גזרינן. כמו שהוכיח מהדבקות פת. ובס' תו' שבת תמה איך השוה מ"א דין דהכא דהוא ענין חזרה להדבקת פת שהוא דין שהיה והלא בהרבה דברי' החמירו בחזרה יותר מבשהיה ולענ"ד כוונת מ"א להוכיח רק כמו דלא גזרינן סמוך לברכו אטו אחר ברכו בדידיה דהיינו מדין שהי' ה"ה דאין לגזור בחזר' בזמן ההוא. דזמן ההוא קודם עם מאחריו ולא מחלפי כ"ה כן י"ל: ג׳ ועוד י"ל והוא העיקר דהי' מביא ראי' משהי' ע"פ רש"י לחזרה שכ' הרא"ש והגמ"ר והא לרש"י אותו זמן חזרה של הרא"ש וכ"ש של הגמ"ר מותר דהרא"ש כ"כ לפמ"ש כפירש התוס' דהא דאמר רש"י בדף ל"ח ע"ב לדברי האומר מחזירין ומחזירין אפי' בשבת דר"ל ל"מ בחול (דהיינו שהוא סמוך לשבת ע"כ שאם נצטנ' כו') ודאי מחזירין אלא אפי' בשבת גופי' ג"כ מחזיר אבל רש"י מפרש מאי דאמר ר"ש מחזיר אפי' בשבת דר"ל בליל שבת ודאי מחזיר אלא אפי' ביום השבת ג"כ מחזיר וא"כ לרש"י אין איסור כלל בחזרה סמוך לחשכ' או סמוך לברכו אלא מרש"י כפי מאי דס"ל לענין שהי מיני' יליף מ"א לענין חזרה דהרא"ש והגמ"ר והרי חזינן דשהי' דרש"י חמיר' מחזרה של הרא"ש והגמ"ר דהא בשהי' דרש"י אין חולק ובחזר' דהרא"ש והגמ"ר רש"י חולק עליו. וא"כ ניהו דבעלמא חזרה גמורה חמירא משהיה מ"מ ס"ל למ"א דבחזרות של הרא"ש לא נחמיר יותר משהיה דרש"י כ"א מה דמצינו בהדיא דחמיר: רנ״ג:ב׳קצ״ז א׳ (ס"ק כח) טוב להחמיר כו' ע"ג תנור כו' היינו אפי' תנור דידן. דהא לא גרע מכירה שאינה גרופה וקטומה דעכ"פ אסור להחזיר בשבת עליו ולמאן דמחמיר בסמוך לחשכ' או סמוך לברכו א"א באותו זמן דין חזר' י"ל ואסור: רנ״ג:ב׳קצ״ח א׳ (ס"ק כט) אפי' כו' דאל"כ אפי' בשבת שרי כמ"ש סי שי"ח והיינו לפי דעת רמ"א שם וכפי מנהג העולם: רנ״ג:ב׳קצ״ט א׳ (ס"ק ל) ישנה כו' ואף שהרב"י כו' אפשר דמודה כו' ובספר ת"ש כ' ולא ידענא מה מספקא ליה כו' ונראה דסמי מכאן תיבת אפשר עכ"ל. ולענ"ד דא"צ להגיה. דע דתנן במס' ביצה דף ל"ג ע"ב אין מלבנין את הרעפים לצלו' עליהן ביו"ט. וא"ר יוחנן ברעפים חדשים עסקינן ואסור מפני שמחסמן ר"ל מחזיקי' בהיסק ראשון והוי כעביד כלי בשבת וי"ט וכתבו התוס' יש נזהרים שלא לבשל בתחלה בקדר' חדשה בי"ט ולא היא דהכא מיירי בקדרה ריקנית אבל כשמבשלים בה מאכל ל"ש ביה ליבון רעפים והרא"ש כתב להיפך שמכאן יש ללמוד דאין לבשל בכלי חדשה בי"ט דמחסם ליה דחזי' דמדייתי ואין מחזיקים מים עד שיבשלו בה פעם א'. והרב ב"י שם בסי' תק"ב הביא בשם רבינו ירוחם שכ' בשם התוס' כדעת הרא"ש שאסור לבשל בקדרה חדשה: ב׳ וכתב על זה רבינו ירוחם וזה לשונו ונראה דבקדרות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בבשולן בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר עכ"ל רבינו ירוחם ועל זה כ' הרב"י וכן המנהג פשוט היום וכו' עכ"ל הרב"י ובש"ע סי' תק"ב כ' הרב"י וזה לשונו לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות בי"ט עכ"ל מדכ' תיבת לדידן משמע דס"ל כרי"ו דטעם ההיתר הוא משום דקדרות שלנו א"צ חיסום ואין חילוק בין מלאים ובין ריקנים ולכן הוקשה למ"א למה הצריך פה שתהא הקדרה ישנה ועז"כ כמסתפק דאפשר דברקנית מודה הרב"י ור"ל דהרב"י לא סמך על סברת רי"ו גרידא אלא בצירוף התוס' דהיינו שהיא מלאה דלדעת התוס' אין בו משום חיסום אפי' בקדרות של זמן הש"ס עכ"פ לסמוך על סברת התוס' בקדרות דידן דאיכא לצרף סברת רי"ו דקדרו' דידן כבר נגמר חסומן בתנור יוצרים ולכן כ' בסי' תק"ב לדידן כו' דאיכא תרתי להתירא: רנ״ג:ב׳ר׳ א׳ (ס"ק לא) ע"פ הכירה דה"ל כירה גרו"ק כו' ושרי להחזיר והכא חזרה היא ולא תחלת שהיה דהא כבר עומדי' ע"ג כירה זו: ב׳ וכ"מ סי' שי"ח וע"ש במ"א דעדיף הכא מגרו"ק: ג׳ שע"ג תנורים שלנו (שיש להן דין כירה) כו' כיון שיש מעזיבה כו' והוי כמו שימת קדרה דהכא דהוי כגרו"ק ומ"ש מ"א ע"ג תנורים שלנו שרי ליתן ר"ל להחזיר אבל תחלה שהי' בשבת ודאי אסור. וכ"ז כשהתבשיל חם אבל נצטנן דאית ביה איסו' בישול מבואר הדין בסי' שי"ח: רנ״ג:ב׳ר״א א׳ (ס"ק לב) יש למחות כו' א"כ גם כאן שרי דהא עכ"פ שניהם חמין אלא שמא אחד חם יותר מחבירו דא' היס"ב ולא השני. כיון שהקטניות בכלי שני ר"ל אפי' הקטניות ג"כ היס"ב מ"מ דעת הש"ע ליאסר דהא לדעת הש"ע צ"ל דיש בישול אחר בישול כשא' אינו עומד בחמימות הראשון ולכן כשא' היס"ב ולא השני אסור לערבן משום בישול א"כ אפי' הקטניות היס"ב מ"מ כיון דקי"ל כלי שני אינו מבשל אפי' היס"ב עכ"פ צ"ל דאזיל חמימותו הראשון דהא אינו מבשל לאחרים וכיון שמערה עליהם מכלי ראשון וקי"ל דעירוי מבשל א"כ מערה עליהם רוטב שהיס"ב ומבשל לקטניות. ואפי' שעושים איפכא כו' ר"ל בקטניות ל"ש עירוי דהא בעינן בעירוי שלא יפסיק הקילוח ובקטניות שע"י הבישול מתדבקים זה בזה וגם בלא"ה ל"ש ביה קלוח אלא שנופל כל הגוש בפע' אחת לקער' או יורדים זא"ז ואין מדובקים כלל: ב׳ אך יש ליזהר כו' כמ"ש ס"ס שי"ח ומ"א כתב שם דהעולם נוהגים היתר להוציאן בכף ואין חוששין להגס' באותו פעם כיון שא"א בע"א וע"ש בט"ז: ג׳ דה"ל כמטמין כו' דס"ל אם מערב צונן בחמין יש בו משום הטמנ' שמפ' מעש' דאנשי טבריה בשבת דף ל"ח ע"ב שהביאו סילון של מים צוננים תוך אמה של חמין כדי שהצוננים יתחממו והיו הצוננים והחמין מתערבים יחד ואסרו להם חכמים וס"ל דמשום איסור הטמנה אסרו להם אבל התוס' ס"ל דכה"ג לא מקרי הטמנה אלא שהסילון של צוננים הי' יותר ארוך מאמה של חמין. והיה בסוף האמה של חמין סילון של צוננים לבד יוצא אלא ע"י שעברו הצוננים דרך אמה של חמין נתחממין וכה"ג דוקא מקרי הטמנה והכי קי"ל לקמן סי' שכ"ו: ד׳ ומיהו יש ליתן הקטניות לבסוף לפי שלגבייהו ל"ש עירוי כנ"ל ועדיף מה"ט טפי. לרוטב ואם אין רוטב כו' כצ"ל: ה׳ שרי ליתן דבדבר יבש שאין בו מרק אין בו משום בישול אחר בישול אפי' נצטנן: רנ״ג:ב׳ר״ב א׳ (ס"ק לג) פאנד"ש כו' ואם יש בו שומן כמ"ש סי' שי"ח סעיף ט"ז והיינו משום נולד שנימוח השומן: רנ״ג:ב׳ר״ג א׳ (ס"ק לד) שאסור כו' ודעת הרב"י נראה לאסור כ"מ קצת בספרו הארוך ס"ס וגם פה בש"ע מדכ' התירא דפאנד"ש ולא כ' רבותא דינו של הר"ן דבר שאין דרכו כו'. אע"כ דס"ל לאיסור והק' בספר ת"ש למה בפאנד"ש התיר הרב"י הואיל והקדרה מפסקת ליתן אפי' לכתחלה ובסעיף ג' כ' המשכים בבוקר כו' אע"ג דהקדר' מפסקת אינו מתיר אלא חזרה אבל לא ליתן לכתחלה דהא הזהיר שלא יניח הקדרה ע"ג קרקע ע"ש מ"ש. ולענ"ד לפי מ"ש מ"א לקמן סי"ח ס"ק כ"ז א"ש שכ' דוקא דבר יבש שאין בו מרק מותר כה"ג אפי' לכתחלה אבל לא בדבר שיש בו מרק אפי' היא חם וא"כ א"ש האי דסעיף ג' דמשמע דמיירי ביש בו מרק וע"ל סי' שי"ח במ"א שם: רנ״ג:ב׳ר״ד א׳ (ס"ק לה) ויש מתירים כו' ז"ל ד"מ כתב ב"י נהגו להחזיר כו' והיינו בנדון שכ' פה בהג"ה בתנו' שאפו בו והטעם כיון דלא הטמינו בו הבלו מועט ויש לו דין גרוף וקטום ותנור שלנו דין כירה יש לו ומותר בגרוף וקטום להחזיר אלא שהרב"י פקפק על היתר זה דהא גם בזה אין נזהרים ומניחים הקדרה ע"ג קרקע קודם שיתנהו בתנור. וכה"ג חזרה אסורה ואי משום שסמכו על דעת הר"ן שהבי' רמ"א בהג"ה סעיף ב' דבנטלו בשבת אפילו הניחו על גבי קרקע מותר להחזיר עדיין יש לפקפק שהם מחזירים אפי' קדרה צוננת לזה ודאי אסור ועוד הא לא שרינן חזרה כ"א ע"ג ולא לתוכ': ב׳ ונראה דבדבר כו' מכאן מתחילים דברי ד"מ: ג׳ ודברי ב"י אינן כו'. ר"ל שאינן עיקר להסכים עמו כי אם בדבר צונן: ד׳ דמאי דאמרי' בגמ'. דף ל"ח ע"א לתוכה אסור להחזיר. וצ"ע דהר"ן לא כתב היתר זה אלא כשמניח' ע"ג קרקע דשם הטעם שאסור להחזירו כיון שהניח' ע"ג קרקע בטלה שהי' קמייתא והוי כנותנו לכתחלה בשבת אבל אם נוטלו משם בשבת אע"פ שהניחה עג"ק מ"מ לא בטל' שהי' קמיית' אבל איסור תוכה הוא מטעם אחר ואפשר דתוכה יותר י"ל שמא יחתה (ואפי' הוא גרו"ק מ"מ י"ל כמ"ש מ"א סקי"ח) א"כ מה לי אם נטלה מע"ש או בשבת. וזהו דעת המחמירים שהביא רמ"א: ה׳ דאפי' הטמינו כו' ומקיל יותר מרמ"א (אפשר גם רמ"א מודה לו) דרמ"א לא התיר אלא אם לא הטמינו. ולבוש מקיל אפי' הטמינו רק שיהי' אחר סעודת שחרית: ו׳ לענין היתר תוכ'. ליישב השגת הרב"י הנ"ל: רנ״ג:ב׳ר״ה א׳ (ס"ק לו) שלא נצטנן. ואפי' בדבר שאין בו מרק כו'. דע"כ הא דאסר בנצטנן אין הטעם משום בישול דהא רמ"א מיירי שאין היס"ב בתנור וא"כ אפי' יש בו מרק אין בו משום בישול אע"כ הטעם כיון דנצטנן אזיל ליה שהי' קמייתא וה"ל כמניח לכתחלה בשבת וה"ט שייך אפי' בדבר שא"ב מרק. ובספר ת"ש הקש' ממ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ט בנצטנן לגמרי אסור משום בישול. וכ"כ הטור ור"נ דאפי' באין בו מרק אסור דהוי כנותן לכתחל' בשבת. ולענ"ד י"ל דבס"ק י"ט קאי להשיג ע"ד הב"ח שכ' אפי' לא נצטנן לגמרי אע"ג דאין בו משום בישול מ"מ אסור משום איסור חזרה דהוי כנותן לכתחל' ועל זה חלק מג"א דכמו דאין בו משום בישול דעדיין שם בישול הראשון עליו ה"ה דלא הוי כנותן לכתחל' בשבת ועז"כ אם ניצטנן לגמרי יש בו משום בישול דבטל בישול הראשון וממיל' דיש ג"כ משום דהוי כנותן לכתחל' דבטל' שהיי' קמייתא אלא דשם מיירי לענין בישול נקט ג"כ איסו' בישול ואפשר דמ"א דס"ל דכ"ה דאיכא משום בישול בטל בישול הראשון ה"ה דהוי כמניח לכתחלה דבטל' שהי' קמייתא: רנ״ג:ב׳ר״ו א׳ (ס"ק לז) להחם כו' כ' ב"י בשם רשב"א אסור לומר לגוי להדליק כו' והקשה למ"א כיון דמקור דין רמ"א הוא מרשב"א הנ"ל והא רשב"א לא אסר כ"א אמירה לגוי להדליק אבל לא להחם ולמה אסר רמ"א אפי' להחם ועז"כ דכל אחד אזיל לשיטתיה דרשב"א ס"ל אפי' נצטנן לגמרי מותר לישראל לחממו דס"ל אין בישול אחר בישול אפי' נצטנן אא"כ רוצה ליתנו ע"ג האש או ע"ג כירה אז אסור לישראל לעשותו משום שמא יחתה מש"ה הוצרך הגוי לו' שצוהו להדליק דאי לחממו ניהו דע"ג האש אסור בישראל בגוי עכ"פ הוי שבות דשבות דהא הרשב"א ר"ל דאפי' דיעבד אסור וא"כ י"ל דס"ל לרשב"א כמ"ש מ"א בשם מרדכי סס"ק זה דאם צוה לגוי לעשות מלאכ' דרבנן אין אוסרים התבשיל ולכן הוצרך הרשב"א לו' שצוהו לגוי להדליק דאיכא איסור תורה לכך אסו' אפילו דיעבד ומזה יליף רמ"א לדידן דס"ל אפי' להחם בנצטנן לגמרי יש בו משום בישול אחר בישול ויש בו איסור תור' ולכן כ' אפי' להחם אסור דיעבד בנצטנן לגמרי: ב׳ ומיהו י"ל אם לא חממו הגוי ע"ג כו'. מאחר שגדולי פוסקים מתירים כו' והם הרשב"א והעומדים בשיטתו ואע"ג דאפי' חממו ע"ג האש לגדולי פוסקים הנ"ל עכ"פ בדיעבד מותר כיון דלדידהו ליכא איסור תורה כו' מ"מ בזה לא רצה מ"א לסמוך עליהם כיון דלדידן איכא איסור תורה וגם לדעת גדולי הפוס' איכא שבות ולדידן ראוי לקנסו לאסור בדיעבד: רנ״ג:ב׳ר״ז א׳ (ס"ק ל"ח) ואם עשה כו' פי' כו' וז"ל ד"מ כו' הוא ענין בפ"ע וחידש דין שלא הוזכר בש"ע דבש"ע מיירי שישראל צוה לגוי ובד"מ מיירי שהגוי עשה מדעת עצמו: רנ״ג:ב׳ר״ח א׳ (ס"ק ל"ט) לא נצטנן. ובאגודה כ' כו' שהטמינה כו' הא דאסרו התבשיל דהא נרא' מלשון האגוד' דהשפח' מדעת עצמה הטמינ' ולא צוה לה אחד מבני בית וצ"ל משום חומרא או שלא הי' שם בני תור' וכמ"ש בס"ק שלפני זה גם בלא"ה צ"ל דלא אסרו התבשיל כ"א מצד חומרא דהא אפי' צוהו אם לא עשה גוי כ"א איסור דרבנן לא קנסינן לישראל לאסור דיעבד וכמ"ש מ"א בס"ק שלפני זה בשם מרדכי אם לא שנא' דהאגוד' חילק על מרדכי הנ"ל והוא דוחק לכן נכון לו' דהאגוד' מצד חומרא אסר כנ"ל: רנ״ג:ב׳ר״ט א׳ (סק"מ) לכן כו' פי' כו' בא ליישב איך שייך לשון לכן דהא בדין א' לא התיר רק דיעבד וגם דוקא שלא נצטנן לגמרי ובדין שני מתיר אפי' לכתחל' ואפי' נצטנן לכן כ' מ"א דהאי ולכן הוא להיפך וקאי על האיסור: רנ״ג:ב׳ר״י א׳ (ס"ק מא) ע"י כו' דהראשון פטור אבל אסור וה"ה הכא דאם ישראל מעמידו על גבי התנור קודם היסק הוי ישראל כדין נותן הקדר' ואח"כ כשמסקת הגוי הוי הגוי נותן את האור דמ"מ הישראל פטור אבל אסור: ב׳ דשרי כמ"ש סי' רע"ו ר"ל דשרי לו' לגוי שיסיק לו משום דהכל חולים אצל צנה ועוד טעמי' אחרים המבוארים שם. לא קפדינן כ"ה. ר"ל אע"ג דפסיק רישיה אסור אפי' באיסור דרבנן כמ"ש מ"א סי' שי"ד דלא כת"ה ע"ש מ"מ בשבות דאמיר' לגוי דאין ישראל עושה מעש' הקילו כדלעיל סעיף א'. ומזה נ"ל היתר שאם נתן הגוי מים כו' לאו דוקא אם נתן דהיינו דיעבד דה"ה לכתחלה דשרי דהא יליף לה בק"ו מתבשיל ובתבשיל הא שרי לכתחלה ונקט לשון דיעבד משום סיפא באם נתן הגוי המים אחר שהוסק דנסתפק מ"א ואפשר דאעפ"כ מותר אבל לכתחל' פשיטא ליה דאסור: ג׳ אבל ישראל כו' דהוי פסיק רישי' כו' ובס"ס רנ"ד כ' טעם אחר שמא יחתה: ד׳ מיהו כשהכלי' מלוכלכים כו' נ"ל דאסור ומשום נולד דהשומן נימוח: ה׳ ול"נ שיניח כו' לא יערה דאם מער' עליהן הוי כאלו מרסקן בידים ובזה יש ליזהר כמ"ש בסי' ש"כ סעיף י"ד דהרא"ש הי' נזהר להטיל מים תוך השלג אבל כשמניח הכלים תוך החמין דהשומן נפשר ממילא שרי וכמ"ש לקמן סי' ש"כ דמותר ליתן שלג וברד לתוך המים אע"ג דנפשר תוך המים ע"ש וכ"כ בס' ת"ש: רנ״ג:ב׳רי״ב א׳ (ס"ק מג) אצל תנור כו' וי"ל ע"מ שיסמוכו והיינו כמ"ש שם כיון שיש הפסק מעזיב' ה"ל כגו"ק ואע"ג דכתב שם בשם מהרי"ל דבעינן שיתן שם דבר מה להפסיק משום הכירא מ"מ קודם היסק הקילו: ב׳ אבל בתבשיל קר או שאר דברים קרים עסי' שי"ח כו' ומ"מ בדבר קר אפי' אין בו מרק דלית ביה משום בישול מ"מ אסור דהוי כנותן לכתחל' וכמ"ש ס"ק ל"ו ואפי' גו"ק אסור וכן מכיר' לטמונ' או איפכא אסור כדלעיל ס"ק כ"ג דהוי כנותן לכתחלה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן