סימן רנב - מלאכות המתרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת, - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן רנב - מלאכות המתרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת, - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן רנב - מלאכות המתרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת,

א מֻתָּר לְהַתְחִיל בִּמְלָאכָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְגָמְרָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהִיא נִגְמֶרֶת מֵאֵלֶיהָ בְּשַׁבָּת, כְּגוֹן: לִשְׁרוֹת דְּיוֹ וְסַמְמָנִין בְּמַיִם וְהֵם נִשְׁרִים כָּל הַשַּׁבָּת, וְלָתֵת אוּנִין (פי' אֲגֻדּוֹת) שֶׁל פִּשְׁתָּן לַתַּנּוּר כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבְּנוּ, וְלָתֵת צֶמֶר לְתוֹךְ הַיּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ עַל הָאֵשׁ וְהִיא טוּחָה בַּטִּיט, שֶׁאִם הִיא עַל הָאֵשׁ אָסוּר א שֶׁמָּא יְחַתֶּה (פי' יְגַלֶּה וְיֵעֹר הַגֶּחָלִים בַּמַּחְתָּה), וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ עַל הָאֵשׁ אִם אֵינָהּ טוּחָה בַּטִּיט, אָסוּר, שֶׁמָּא יָגִיס בָּהּ בְּכַף. וְהַמֵּגִיס בַּקְּדֵרָה, אֲפִלּוּ אֵינָהּ עַל הָאֵשׁ, חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל; וּמֻתָּר לִפְרֹס מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים וְהֵם נִצּוֹדִים בְּשַׁבָּת; וּמֻתָּר לִמְכֹּר לְנָכְרִי וּלְהַטְעִינוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וּבִלְבַד שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ מִבְּעוֹד יוֹם. { הַגָּה: וְיֵשׁ מַתִּירִין שֶׁיּוֹצִיא הָנָכְרִי בְּשַׁבָּת אִם יִחֵד לוֹ הָנָכְרִי מָקוֹם מִבְּעוֹד יוֹם בְּבֵית יִשְׂרָאֵל, } ב { וְיֵשׁ לְהַחְמִיר } (מָרְדְּכַי פ''ק דְּשַׁבָּת) { וְע''ל סי' שכ''ה. } ב וּמֻתָּר לִתֵּן בְּגָדָיו לְכוֹבֵס נָכְרִי, וְעוֹרוֹת לְעַבְּדָן (פי' הָאֻמָּן שֶׁמְּעַבֵּד וּמְתַקֵן הָעוֹרוֹת), סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה ג אִם קָצַץ לוֹ דָּמִים אוֹ שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָם בְּטוֹבַת הֲנָאָה, וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת בְּשַׁבָּת וְגַם שֶׁיַּעֲשֶׂה הָנָּכְרִי הַמְּלָאכָה בְּבֵיתוֹ. { הַגָּה: וְאִם לֹא קָצַץ, אָסוּר } ד { בְּעֶרֶב שַׁבָּת. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' רמ''ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין אִם עוֹשֶׂה לוֹ בְּחִנָּם, דְּהַיְנוּ בְּטוֹבַת הֲנָאָה. } וְאִם רָאוּהוּ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ בְּשַׁבָּת אִם הָיָה עוֹשֶׂה בְּטוֹבַת הֲנָאָה, צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בָּהּ בְּשַׁבָּת. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם נְתָנָם לוֹ כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי שַׁבָּת. } ג וְאִם הָיְתָה מְלָאכָה מְפֻרְסֶמֶת וְיָדוּעַ שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּמָקוֹם מְפֻרְסָם, טוֹב לְהַחְמִיר ה וְלֶאֱסֹר. ד כָּל שֶׁקָּצַץ אַף עַל פִּי שֶׁיַּעֲשֶׂה הָעַכּוּ''ם מְלָאכָה בְּשַׁבָּת, מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִלְבֹּשׁ הַכְּלִי בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ, דְּכָל שֶׁקָּצַץ, אַדַּעְתֵּיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ קָא עָבִיד. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִין לְלָבְשׁוֹ כָּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָעַכּוּ''ם גְּמָרוֹ בְּשַׁבָּת } (הָגָ''א פ''ק דְּשַׁבָּת וּמַהֲרִי''ל וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ), { וְצָרִיךְ לְהַמְתִּין במ''ש בִּכְדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה } (א''ז), { וְהָכֵי נָהוּג לְכַתְּחִלָּה, אִם לֹא שֶׁצָּרִיךְ אֵלָיו בְּשַׁבָּת שֶׁאָז יֵשׁ לְהָקֵל; וְאִם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁנִּגְמַר } ו { בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן } (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). { וְדַוְקָא אִם שִׁגֵּר לוֹ הָעַכּוּ''ם לְבֵיתוֹ, אֲבָל אָסוּר } ז { לִקַּח כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב } (מָרְדְּכַי פ''ק דְּיוֹם טוֹב וְאוֹר זָרוּעַ וְהַגמ''י פ''ב מה' יוֹם טוֹב וְהָגָ''א פֶּרֶק אֵין צָדִין). { וְכָל זֶה בְּכֵלִים שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל } (בֵּית יוֹסֵף), { אֲבָל עַכּוּ''ם שֶׁעוֹשֶׂה מִנְעָלִים עַל הַמִּקָּח, } ח { מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל הַמַּכִּירוֹ לֵילֵךְ וְלִקַּח מִמֶּנּוּ בְּשַׁבָּת וּלְנָעֳלָם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְצֹץ עִמּוֹ דְּמֵי הַמִּקָּח } (הג''א פֶּרֶק אֵין צָדִין). ה וּמֻתָּר לִפְתֹּחַ מַיִם לַגִּנָּה וְהֵם נִמְשָׁכִים וְהוֹלְכִים בְּכָל הַשַּׁבָּת; וּלְהַנִּיחַ ט קִילוֹר (סַם שֶׁל רְפוּאָה שֶׁנּוֹתְנִין עַל הָעַיִן) עָבֶה עַל הָעַיִן אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר לְהַנִּיחוֹ בְּשַׁבָּת; וְלָתֵת מֻגְמָר תַּחַת הַכֵּלִים וְהֵם מִתְגַּמְּרִים מֵאֲלֵיהֶם כָּל הַשַּׁבָּת וַאֲפִלּוּ מֻגְמָר מֻנָּח בַּכְּלִי, דְּאֵין אָדָם מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתַת כֵּלִים; וְלָתֵת שְׂעוֹרִים בְּגִיגִית לִשְׁרוֹתָן; וְטוֹעֲנִין בְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד וְהַגַּת מִבְּעוֹד יוֹם עַל זֵיתִים וַעֲנָבִים, וְהַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן הַיּוֹצֵא מֵהֶם מֻתָּר { וְע''ל סִימָן ש''כ סָעִיף ב'; } וְכֵן בֹּסֶר וּמְלִילוֹת שֶׁרִסְקָן מִבְּעוֹד יוֹם מֻתָּרִים הַמַּשְׁקִים הַיּוֹצְאִים מֵהֶם; וּמֻתָּר לָתֵת חִטִּים לְתוֹךְ רֵחַיִם שֶׁל מַיִם, סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה. { הַגָּה: וְלֹא חַיְשִׁינָן לְהַשְׁמָעַת קוֹל, שֶׁיֹּאמְרוּ רֵחַיִם שֶׁל פְּלוֹנִי טוֹחֲנוֹת בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּרֵחַיִם וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ לְהַשְׁמָעַת קוֹל } (טוּר וְתוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ פ''ג דְּשַׁבָּת, וּסְמַ''ג וְסה''ת וְהגה''מ ופ''ז וּתְשׁוּבַת מהרי''ו סִימָן ק''ל וְאָגוּר) { וְהָכֵי נָהוּג לְכַתְּחִלָּה, מִיהוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא יֵשׁ לְהָקֵל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סוֹף סִימָן רמ''ד. וּמֻתָּר לְהַעֲמִיד כְּלִי מִשְׁקֹלֶת שֶׁקּוֹרִין זייגע''ר מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁמַּשְׁמִיעַ קוֹל לְהוֹדִיעַ הַשָּׁעוֹת בְּשַׁבָּת, כִּי הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁדַּרְכָּן לְהַעֲמִידוֹ מֵאֶתְמוֹל } (טוּר אָגוּר), { וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן של''ח. } ו לֹא יֵצֵא אָדָם עֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה בְּמַחֲטוֹ י בְּיָדוֹ, וְלֹא בְּקֻלְמוּסוֹ, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיוֹצִיא. אֲבָל מֻתָּר לָצֵאת בִּתְפִלִּין סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹכְחָן. ז מִצְוָה לְמַשְׁמֵשׁ אָדָם יא בְּכֵלָיו בְּעֶרֶב שַׁבָּת סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם דָּבָר שֶׁאָסוּר לָצֵאת בּוֹ בְּשַׁבָּת.

באר היטב - סימן רנב - מלאכות המתרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת,

א א שמא יחתה. נשאלתי משורפי יין שרף מתבואה וסמוך לשבת לא נגמר היין שרף אי חייב לעקור הכיסוי מהיורה ולהפסיד ממונו או כיון דיי''ש הולך ממילא ואינו עושה שום מעשה א''כ אין חשש איסור בזה העלה בתשובת פנים מאירות סי' פ' דאינו מחויב ליקח הכיסוי מהיורה להפסיד ממונו ואין בו שום נדנוד איסור ע''ש: ב ויש להחמיר. ועיין סי' רמ''ו ס''ב דבשאלה יש להקל אבל במכירה יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו''ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מכרו לא יאמרו שמכרו לו בשבת משא''כ בשאלה ובפרט בסחורות דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו''ם אלם יש להקל כשייחד לו מקום מ''א. וט''ז כתב ראיתי מורים לאיסור אף בחפץ של עכו''ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנתן לו ע''מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ ע''כ אין להתיר אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו''ם אלם יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה''ג לא גזרו ע''ש ועיין בתשובת באר עשק סי' למ''ד שהתיר שם להחזיר לגוי משכונו בשבת ע''י גוי אחר שיקח המעות אשר לוה עליו היהודי מאחר שהיה אלם והוי בדבר ספק נפשות ע''ש. כתב ע''ת נראה דאם השכיר את החדר לכותי בפרוטה במשך יום השבת אין להחמיר כלל ע''ש. ומ''א כתב דאפי' בשכירות החדר אין לסמוך להקל ע''ש: ב ג אם קצץ. נ''ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידועה דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע''ש סמוך לחשיכה מ''א. ואם נותן סמוך לשבת ואמר לכובס ראה שאני צריך להם במוצאי שבת כגון שרוצה ליסע מיד במוצאי שבת. זהו אסור דה''ל כאומר בפי' שיכבס בשבת ט''ז סי' ש''ז ס''ק ג' וכ''כ כל האחרונים וכ''כ בתשובת פנים מאירות סימן ל''ח: ד בע''ש. אא''כ יש שהות לעשותם מבע''י ובד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומרה קודם שבת ואינו דומה לשולח אגרת בסי' רמ''ז עיין מ''א: ג ה ולאסור. פירוש שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ עיין מ''א: ד ו בע''ש. ונ''ל דאם היה המנעל מתוקן מע''ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא''ה. מ''א: ז ליקח. אפילו לצורך שבת אסור ב''י ואפי' ע''י עכו''ם אסור להביאו. מ''א ע''ש: ח מותר. עיין מ''א שהעלה דלכתחלה אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו''ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר ע''ש ועב''ח: ה ט קול. ואיכא זילותא דשבת. ואם הרחיים של עכו''ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע''י ואם הישראל נותן לעכו''ם החטים מע''ש אפי' העכו''ם טוחנו בשבת שרי כמ''ש ס''ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו אבל אם השעה צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות הוא דהא אפי' נותן הישראל לרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחן ברחיים של יד וכ''מ מתוס' דף י''ח ע''א ד''ה ונימא מר כו' דטעמא דב''ש דגזרינן וכו' וקשה דמ''מ לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אע''כ אפילו נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת עכ''ל מ''א ע''ש ולא דק בזה דלא מצי למימר משום גזירה דא''כ קשיא רישא דברייתא מוגמר אמאי שרי וכ''כ מהרש''א ע''ש ודו''ק. (וכן בס' אליהו רבה תמה בזה על מ''א וסיים מ''מ לדינא נ''ל דמותר לשמרו אף שלא במקום מצוה כדלעיל ס''ס רמ''ד: ו י בידו. ובבגדו שרי. מ''א ועט''ז: ז יא בכליו. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו. ד''מ כלבו. ואפי' לדידן דליכא רה''ר מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה. מ''א:

מגן אברהם רנ״ב - סימן רנב - מלאכות המתרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת,

א׳ לתנור. ולא גזרינן שמא יחתה דכיון דהרוח קשה להם לא יגלה התנור (גמרא) ועסי' רנ"ד: ב׳ משום מבשל. משמע דאם הוא מבושל כל צרכו מותר וכמ"ש סי' שי"ח סי"ח אבל התוס' והרא"ש כתבו דהכא אסור מ"מ משום צובע דכשמגיס בה נקלט הצבע: ג׳ ייחד לו העכו"ם מקום. דאז הוי כחפצו של עכו"ם: ד׳ ויש להחמיר. דהא מ"מ הרואה סובר שהישראל צוהו להוציא ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ב דבשאלה יש להקל בעיר המוקפת חומה אבל במכיר' יש להחמיר אפי' בעיר המוקפת חומה והעכו"ם דר בעיר דהא כשיודע שהוא מוכרו לו יאמר שמכרו לו בשבת משא"כ בשאל' כיוצא בזה כ' סי' רמ"ד גבי שדה ובפרט בסחורו' כגון בגד פשתן וכיוצא בו דאין דרך להשאיל כלל פשיטא דאסור ואפשר דבעכו"ם אלם יש להקל כשיחד לו מקום: ה׳ להחמיר. שלא להרגיל העכו"ם בכך ומשמע שם בהגמ"ר הטעם משום דאכתי לא קנהו העכו"ם עד שיוציאו וא"כ ה"ל כמוכרו בשבת אבל אם יחד לו מקום קנהו ממש ומשום הוצא' ליכא למיחש דהא קי"ל פשט העני פטור ומותר ומסיק ע"ז דרבים חולקין וס"ל דאפי' שכירות לא קני' רק גבי קמץ /חמץ/ ע"ש ועמ"ש סי' רמ"ו ס"ג דקי"ל כן וגם גבי חמץ קי"ל בסי' ת"מ דלא מהני ייחד לו מקום וגם בסי' שמ"ז קי"ל לאיסור וא"כ אין לסמוך להקל: ו׳ אם קצץ. נ"ל דבזמן הזה כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתן ידוע דאטו בכל פעם יקצץ עמו ולכן המנהג פשוט ליתנם ע"ש סמוך לחשיכה ועב"י בשם הגמ"ר: ז׳ בטובת הנאה. אבל מצפה לתשלום שכר ולא התנה עמו אסור דאדעתא דישראל קעביד כמ"ש סימן רמ"ז: ח׳ אסור בע"ש. אא"כ יש שהות לעשותה מבע"י משמע דבד' וה' מותר אפי' מלאכה שאין יכול לגומר' קודם השבת ועסי' רמ"ז דדעת הרב"י דאסור אפי' בד' וה' ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך היינו בשליחות אגרת דכששולח השליח ה"ל כאלו א"ל לילך בכל יום ואפי' בשבת אבל זה שמקבל כלים לביתו לעשות בקבלנות אין קפידא לישראל מתי יעשה מיהו אם יכול לגומרה קודם השבת לכ"ע שרי אפי' לב"ש זולת בשליחות דשמא לא ימצא האיש בביתו וילך אחריו: ט׳ אם היה עושה וכו'. ואם עושה בשכר אפי' לא קצץ א"צ למחות (ב"י וב"ח) וצ"ע דהא בשכר ולא קצץ גרע מבחנם דהא אסור ליתנם לו ולכן נ"ל דצדקו דברי הרוקח דדוקא בקצץ א"צ למחות וגם הירושלמי מיירי בקצץ דהא בלא קצץ אסור ליתן לו כלל ומכ"ש שצריך למחות בידו עמ"ש סי' רע"ו סס"ד וסי' של"ד סכ"ה ודוק' כה"ג שנותן בגדים לכובס אבל כשצו' לעכו"ם לעשות לו מנעלים וראוהו עושה בשבת א"צ למחות בעדו דהא עדיין לא נקרא שם הישראל עליו ואי בעי עכו"ם מסבין אותם המנעלים לאחר ויעשה לו אחרים וז"ל הגמ"ר פ"ק דל"ש לומר אדעתיה דנפשיה קעביד אלא בעכו"ם שעושה מלאכה בשלו אבל להבעיר מעצי ישראל צריך ליטול רשות מבעל העצים ואם ראה ישראל ושתק אדעתי' קעביד וצריך למחות בידו: י׳ טוב להחמיר ולאסור. פי' שאם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אפי' קצץ אבל לכתחלה רשאי ליתן לו ולא חיישי' שיעשה בשבת וא"כ הני חלוקים שידועים שהם של ישראל והעכו"ם מכבסין ע"ג הנהר צריך למחות בידו כשרואהו בשבת ודוקא בדבר שאין שם הישראל נקר' עליה רק שיצא הקול שעשאו לצורך ישראל כמ"ש ס"ס תרס"ד אבל בדבר ששם הישראל נקרא עליה מדינא אסור כמ"ש סי"ו רמ"ד ס"ד, אבל האמת יורה דרכו דכאן ובסי' רמ"ד לדבר א' נתכונו ולכן צ"ע על הרב"י שכתב כאן יש להחמיר כו': י״א ללבוש הכלי בשבת. ול"ד להדלקת הנר בר"ס רע"ו דהתם אדעתא דישראל קעביד [ר"ן וש"ל] פי' שמדליקו בשבת כדי שישתמש בו הישראל עכשיו משא"כ כאן שעושה להשלים פעולתו: י״ב בכדי שיעשה. שלא יהנה ממלאכת שבת (ב"ח) וא"כ בשני י"ט של גליות אם נעשה בראשון מותר בשני בכדי שיעשה ואין חילוק בין מי שנעשה בשבילו בין לאחרים עסי' תקט"ו מ"ש: י״ג ואם יש לתלות וכו'. דהא יש מתירין בכל ענין ונ"ל דאם היה המנעל מתוקן מע"ש רק שתקנו והחליקו בשבת שרי דהא היה יכול ללובשו בלא"ה כמ"ש סי' רנ"ג ס"א בהגה ד': י״ד ליקח כלים. אפי' לצורך שבת אסור (ב"י) ואפשר דאפי' ע"י עכו"ם אסור להביאו כנ"ל דלא כע"ש דכתב דאינו אסור אלא מפני מראית עין דליתא עב"י ובמרדכי: ט״ו שעושה מנעלים. ז"ל הרב"י כתוב בהג"א פ"ג די"ט עכו"ם שעשה מנעלים בי"ט לית ביה משום מוקצה שירצה ובא יהודי ולקחם מהחנות ואסרם הר"ר י"ט משום מוקצה. והר"ר אליה התיר' הואיל וגמרו בידי אדם ויכול לגמרו בי"ט בסתם למכור לכל מי ע"כ, וצ"ע דליתסר משום דאין מביאין כלים מבית האומן וכמ"ש בסמוך ושמא י"ל דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכר הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בה דבדידיה קא טרח עכ"ל ועפ"ז כ' רמ"א הג"ה זו והמעיין בב"י יראה שכל דבריו דברי תימה הם דכ"ע ס"ל דאין מביאין כלים מבית האומן (עסי' תקל"ד מ"ש) ואם הביא להר"ן שרי ליהנות ממנו ולהג"א אסור הואיל ועשאו בשביל ישראל אבל בעכו"ם שעושה על המקח אם הביא שרי ליהנות דהא לא עשאו אדעתא דישראל ואם עשאו בשבת בעיר שרוב' ישראל אסור כמ"ש סי' תקט"ו ס"ו אבל לכתחל' אסור לילך וליקח ממנו אם לא בעכו"ם חנוני שאינו אומן כלל אפשר דמותר כנ"ל ועב"ח: ט״ז דאין אדם. אבל למ"ד דמצווה אסור כ"ה בהדיא בשבת דף י"ח סוף ע"ע והע"ש לא דק: י״ז וטוענין. בזה אפי' ב"ש מודה כמ"ש התו' ד"ה ולימא וכו' דאתי ממילא טפי מכל הנך דמתני' והע"ש לא דק: י״ח והגת מבע"י. הא דחזר וכ' מבע"י דמלת' דפשיט' היא לאורויי דדוקא כשטען מבעוד היום גדול דנתרסקו הענבים קודם שבת בטעינת הקורה וא"כ אפי' סחיט להו בידים אח"כ ליכא חיוב חטאת ולכן המשקין היוצאין מהן מותרים אבל באמת מותר להטעינו סמוך לחשיכה אך המשקים היוצאין מהן אסורין דגזרינן שמא יסחוט: י״ט בוסר ומלילות. צ"ל דיותר עומדין למשקין משאר פירות דהא קי"ל דסוחטין שאר פירות לכתחלה וכמ"ש סי' ש"כ (תוס') וצ"ע דמ"מ אי סחיט להו לא חייב חטאת דד"ת לא חייב אלא על דריכת זתים וענבים בלבד כדאי' בשבת דף קמ"ה סוף ע"א וכ"פ הרמב"ם פ"ו וא"כ המשקין היוצאין מהן יהיו מותרין אפי' לא ריסקן כמ"ש התוס' בעצמן אח"כ כל היכא דליכא חיוב חטאת המשקין מותרין, וע"ק למה דילג הטור שום המוזכר בגמ' ונקט בוסר ומלילות וכן ברמזים לא נקט שום וצ"ע למה ונ"ל דס"ל דמאי דאתמר בגמרא שום היינו שאם לא ריסקן מבע"י אסור לגמרו בידים בשבת כמ"ש ס"ס שכ"א אבל משקין היוצאים ממנו מותרים אפי' לא ריסקן כמש"ל אבל בוסר הוא ענבים ומלילות הוא שבלים וידוע דסחיטה היא תולדה דדש וא"כ במלילות איכא נמי חיובא דאורייתא כשמפרק אותן משבלים ולכן אם לא רסקן משקין היוצאין אסורין כנ"ל ברור: כ׳ להשמעת קול. ואיכא זילותא דשבת ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז: כ״א במקום פסידא. פי' כיון דאיכא פלוגתא מקלינן במקום פסידא אבל לרבה בגמ' אפילו במקום פסידא אסור והע"ש לא ידע הסוגיא בפוסקים ודברי התוס' שם דוק ותשכח: כ״ב יש להקל. או להשכיר' לעכו"ם: כ״ג במחטו בידו. אבל בבגדו שרי דאפי' בשבת ליכא חיוב חטאת כמ"ש סי' ש"א סי"ב ועסי' ש"א ס"ח וסי' ש"ג ס"ט דלפעמים איכא חיוב חטאת ומיהו האידנ' ליכא רה"ר ושרי סמוך לחשיכה עיין בגמ': כ״ד בתפילין בראשו. ולא גזרינן שמא יצטרך לפנות ויסירן כמ"ש סי' ש"א ס"ז לפי שאינו שוכחן בראשו שאסור להסיח דעתו מהן אבל בידו אסור דמסיח דעתו מהן וחיישי' שמא ישכח להצניען עד שתחשך ולבסוף כשיזכור שיש חפץ בידו ישכח שהיא שבת ויצא אבל אין לפרש שישכח החפץ בידו ויצא דבזה ליכא חיוב חטאת אא"כ שכוונתו לעשות מלאכה אלא ששכח שהוא שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה (תוס' ועיין בב"ח דלא כב"י): כ״ה שאינו שוכחן. ואף על גב דלא מקרי היסח דעת אלא קלות ראש כמ"ש סימן מ"ד מ"מ הואיל ואסור לנהוג בהן קלות ראש מדכיר דכיר ומסלקו קודם שבת (ד"מ): כ״ו למשמש. ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בו (ד"מ כל בו) ונראה דאפי' לדידן דליכא ר"ה מצוה למשמש דשמא יש אצלו דבר המוקצה:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים רנ״ב

א׳ והמגיס בקדירה כו'. עסי' שי"ח בסופו: ב׳ ובלבד שיצא מפתח ביתו. הרמב"ם פ"ו כ' הטעם דכשיצא העכו"ם מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שהלוהו לעכו"ם או משכנו או פסק עמו או מכר לו בשבת: ג׳ אם ייחד לו העכו"ם כו'. במרדכי פ"ק דשבת בשם ראבי"ה יליף לה מהא דאמרי' פ"ק דפסחים ייחד לו מקום אין צריך לבער וכת' עוד ראיה להתיר בייחד מדתנן פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעה"ב ו אוקימנ' דפטור ומות' לבע"ה ויש להחמיר שלא להרגיל האדם בכך ולמהר"ר מרדכי נראה דהמדקדק בגמ' פ"ק דפסחים ימצא דאפי' בשכירות לא קני' אלא גבי חמץ מגזירת הכתו' עכ"ל וע"כ כתב רמ"א שיש להחמיר ולע"ד תמוהים ראיות של ראבי"ה דמההיא דייחד דפסחים אין ראיה דכאן אסור משום מראית העין כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ם וא"כ מה מהני יחוד של העכו"ם גם מההיא דפשט ידו לפנים כבר כ' הרא"ש שם פ"ק דשבת דודאי איכא איסור לבע"ה משום לפני עור לא תתן מכשול ולא איירי שם אלא באיסורי שבת כו' וכת' עוד הכא ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עכו"ם וכן מסתבר כיון שאסור משום דהרואה סבור שנותן לו ע"מ להוציא אין לחלק כי הרואה אין מכיר של מי החפץ עכ"ל. ע"כ אין להתיר בזה אלא לצורך גדול והפסד ואם העכו"ם אלם ודאי יש להתיר אפי' בלא ייחד לו מקום דבכה"ג לא גזרו: ד׳ כל שידוע שהעכו"ם גמרו כו'. משמע דסתמא שיש ספק ואפשר שהיה נגמר בע"ש מותר וכמ"ש אח"כ ואם יש לתלו' כו' דלא כמו שאסר הרוקח בסתם: ה׳ וכל זה בכלים שעשה לישראל אבל עכו"ם שעושה מנעלים כו'. כתב ב"י דשאני מנעלים דאין דרך בני אדם לתת לו מלאכה לעשות אלא הוא עושה משלו ומוכרו הלכך אפי' עשאם בי"ט לית לן בם דבדידיה קא טרח עכ"ל: ו׳ והשמן והיין היוצא מהן מותר פי' אף מה שיוצ' בשבת ולא גזרי' שמא יסחוט כמו שגזרו במשקין שזבו דהתם יש חיוב חטאת אם יסחוט ע"כ גזרו אפי' בזבו מעצמן אבל הכא כיון שבלא"ה זב מעצמו כיון שכבר נדרסו ע"י הטעינה אלא שיוצא טפי ע"י הסחיט' בידי' בזה אין איסור אלא מדרבנן ע"כ בזב מעצמו בשבת שרי לגמרי אבל הטור כתב דאין היתר להיין והשמן היוצא מהן אלא בנתרסקו תחלה ואח"כ הטעינ' בקורה בע"ש עד שנדוכו היטב. וכ' ב"י דלדעת הטור היכ' דיש היתר היינו אפילו לגמור בידים והוא דעת התוס' וראייתו מדכתב הטור בססי' שכ"א שום ובוסר שריסקן מע"ש אם מחוסרין דיכה אסור לגמור דיכת' בשבת ואם אין מחוסרין דיכה אלא שחיקה מותר לגמור בשבת ותמוה לי דא"כ למה כתב כאן המשקין היוצאין מהן מותרים משמע אבל לא בידים אע"ג דנידוכו יפה ואין מאוסרין אלא שחיקה ותו דבסי' ש"ך כ' ג"כ ואם נתרסקו יפה מע"ש מותרין המשקין היוצאין מהם משמע ג"כ אבל לא בידים ע"כ נלע"ד דהטור לא ס"ל כתוס' בזה מדלא כתב הרא"ש בזה ההיתר לגמור בידים ומ"ש הטור בס"ס שכ"א ל' יגמור לא בידים קאמר אלא כתב בל' התלמוד ופירש"י יגמור ומאחר שריסקם וצוברם בכובד יניחם בכלי ויצאו מעצמן ומותר לכתחלה ולא יגמור פירושו אסור להניחם מבע"י תחת כובדם כדי לגמור משתחשך כ"ה ג"כ בפי' דברי הטור: ז׳ ולא חיישי' להשמעת קול. כרב יוסף ויש אוסרים פוסקים כרבה דאמר אפילו לב"ה אסור אע"ג דל"ל שביתת כלים מ"מ אסור משום השמעת קול ואיכא זלותא לשבת: ח׳ במחטו בידו. ז"ל הרמב"ם והביא פלפול ארוך בזה בשמו של הר"ר ירוחם ומה שתי' הוא עליו ואחוה דעתי הקצר' אף אני דודאי מדפסק הרמב"ם כאן דוקא בידו משמע אבל בבגדו מותר דהו"ל גזיר' לגזיר' וכדרבא כמ"ש ב"י א"כ ק' למה פסק אח"כ בתפילין לפי שאינו שוכחן הא אפי' בלא"ה מותר לפי שהמוציא תפילין בראשו אפי' ברה"ר פטור מטעם שהוא דרך מלבוש כלישנא בתרא דרב ספרא דפרק במה אשה שכ"כ הרמב"ם בפי' בפי"ט וה"ל גזירה לגזירה והב"י תי' דהך דיוצא בתפילין היינו בידו דאז היה חייב ברה"ר אפי' בתפילין וה"ל חדא גזירה תמוהין מאוד דברי הרב בזה דאם כן גם טעם שאינו שוכחן לא מהני דהא יליף לה ר"י מציץ שלא יסיח דעתו ממנו ק"ו בתפילין וזה אינו שייך אלא כשהם בראשו כמו הציץ דודאי לא הזהירה תורה בציץ אלא כשהוא במקומו ותו ק"ל דהא בשבת לא יצא בתפילין ברה"ר משום גזירה דלמא אתי לאתויי ברה"ר כדאיתא פרק במה אשה (שבת דף ס"א) ופרש"י אם בא לפנות וקשה הא ה"ל גזירה לגזירה דלמא אתא לפנות וכשהוא מפנה חיישינן שמא אתי לאתויי ד' אמות אלא ודאי דהך שמא אתי לאפנויי לא שייך בי' ל' גזירה דהוא דרך כל אדם ובודאי יבוא לידי כך וא"כ לק"מ מתפילין בע"ש עם חשיכה דלא יצא בהם שמא ישכח ויצא בשבת ויסירם מראשו כשיבא להפנות ואתא לאתויי ד"א ולא הוה אלא חדא גזירה וכ"כ מו"ח ז"ל בזה כנ"ל לדעת הרמב"ם דפוסק כרבא אבל לדעת הרי"ף א"א לומר כך דהוא לא כתב בידו אלא סתם החייט במחטו כל' המשנה ותו דאם היה פוסק כרבא היה לו להביא ההיא דפלוגתא דאביי ורבא לענין כרמלית כמ"ש הרא"ש בפרק המוצא תפילין והיינו יודעים דהלכתא כרבא דבכ"מ הלכה כמותו בר מיע"ל קג"ם והר"ר ירוחם כת' שבפ' המוצא תפילין פסק הרי"ף כרבא לא ידענא רמז או רמיזה מזה שם ברי"ף ואולי ט"ס יש בדבריו וצ"ל הרא"ש במקום הרי"ף והיינו מכח מ"ש שהיא הביא פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית. או אפשר שברי"ף שהיה ביד ר' ירוחם היה כתוב שם פלוגתא זו כמו באשר"י וזה משמע גם בב"י שכתב שלשון הרא"ש הוא ממש כרי"ף. ומו"ח ז"ל כ' דמ"ה לא הביא הרי"ף פלוגתא דאביי ורבא בכרמלית לפי שסמך על מ"ש חייב אדם למשמש בבגדו בע"ש ואינו מיושב דא"כ לא היה לו להביא גם המשנה דלא יצא החייט במחטו ולסמוך ע"ז אלא נ"ל דהרי"ף לא ס"ל כרבא מטעם שזכרנו דמדתלי ר' ישמעאל טעמא דתפילין משום שאינו שוכחן וכמ"ש ולא משום גזירה לגזירה ולכך לא הביא רק המשנה דלא יצא החייט כמות שהיא וממילא אנו מפרשים על בגדו דהא פרכי' בגמרא בפ"ק דשבת על רבא מהא מתני' מאי לאו בבגדו ודחי לא בידו ש"מ דפשוטו דמתני' משמע טפי על בגדו ותו ראיה מוכרחת מדאבעיא לן בפרק המוצא תפילין וכן בפ"ק דשבת כרמלית מהו דוקא על המשנה דלא יעמוד ברה"ר וישתה ברה"י שהיא שנויה בפרק המוצא תפילין ולא מבעי' להו על משנה דפ"ק דשבת לא יצא החייט במחטו או בידו או בבגדו דהא בהא תליא דאי בכרמלית אסור לענין שותה ברה"י והיינו כאביי ממילא כאן גם בבגדו אסור דה"ל גזיר' לגזירה ואסור בתרווייהו כאביי ואי התם בכרמלית שרי כרבא ממילא הכא בבגדו שרי אלא ודאי דלא רצו לשאול במשנה זו דודאי מסתבר טפי דקאי על בגדו כדרך החייט ומשום הכי מספקא להו במשנה דשותה ברה"י דשם אין הכרע כלל ואם כן כשהביא הרי"ף המשנה כצורתה אנו מפרשים על צד המסתבר טפי שהוא כאביי דאף בבגדו אסור כנ"ל לדעת הרי"ף נכון:

ספר מחצית השקל על אורח חיים רנ״ב

רנ״ב:ב׳קמ״ה א׳ ס"ק ב משום מבשל משמע דאם הוא מבושל כ"צ מותר כמ"ש סי' שי"ח. וכתב ע"ז בספר ת"ש וז"ל ודבריו תמוהים דאיך עלה על דעתו להבין מדברי המחבר דס"ל דשרי כשהיא מבושלת כ"צ והראה מקום למ"ש סי' שי"ח סעיף י"ח והא שם כתב המחבר להדיא דבקדירה הוא דשרי כשמבושלת כ"צ אבל בצמר ליורה אפי' נתבשל כ"צ אסור ע"ש. וכתב הרא"ש הטעם דמשום דסממנים צריכים בישול הרבה אי נמי משום צובע כי כשהוא מגיס מכניס הצבע בצמר (ר"ל אפי' נתבשל ונצבע כ"צ מ"מ יש בו משום צובע) והטור והמחבר תפסו תי' א' לכן כתב הטעם משום בישול ואפי' נתבשל כ"צ אסור גם יש לתמוה על מ"א בסי' שי"ח שכתב על דברי המחבר הטעם משום צובע והאיך נעלם ממנו דברי המחבר שכ' כאן טעמא דמבשל והיא תימה רבה על חכם שכמותו על שגגתו אשר שגג בזה עכ"ל ספר ת"ש וא"א בע"ה לפע"ד אעשה שיהיו דברי חכם קיימים ע"פ מ"ש הרב"י בסי' שי"ח ע"ד הטור שכתב שם כל זמן שלא נתבשל כ"צ אפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי מ"מ יש בו משום בישול ולמה כתב שלא כדברי הרא"ש פרק כירה שכ' וז"ל ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב. ואם הגיע למב"ד אם נצטנן והרתיחו חייב עכ"ל ולמה כתב הטור אפי' הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול עד שיתבשל כ"צ ומ"ש הרב"י וז"ל בספר זה שבא לפסוק הלכה למעשה לא רצה לסמוך על סברת הרא"ש דאין לה ראיה כו' וגם מאי דמשני אמאי דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס שנוי דחיקי נינהו ר"ל דהרא"ש אחר שכתב ומסתברא דעד שלא הגיע כו' כתב וז"ל והא דפריך פ"ק דשבת והלא מגיס אפי' ביורה רותחת (ר"ל דפריך הש"ס אהא דהתירו ב"ה לתת צמר ליורה ע"ש סמוך לחשיכה ואמאי ניחוש דלמא מגיס בה ומשני ביורה עקורה וטוחה) ועז"כ הרא"ש ב' תירוצים שאני סממנים שצריכים בישול לעולם או משום צובע עכ"ל הרב"י ור"ל כיון דהאי שנויי דחיקי נינהו לא סמך הטור עליהן ולכן כתב דאעפ"י שהגיע למב"ד יש בו משום בישול עד שנתבשל כל צרכו ועריין רותח ותו לא קשה מידי מקושיית הש"ס וניחוש דלמא מגיס וכן משמע מלשון הרא"ש שהקושיא מקושיית הש"ס והלא מגיס לא הקשה כי אם אחר שכ' ומסתברא דעד שלא הגיע כו' כנ"ל. משמע דמעיקרא דהוי ס"ד כ"ז שלא נתבשל כ"צ יש בו משום בישול לק"מ דשם ע"כ מיירי דעדיין לא נתבשל כ"צ דהא ב"ה מתירין לתת הצמר ליורה עם השמש ובזמן מועט כזה א"א שיתבשל כ"צ. וגם לולי שני תירוצי הרא"ש אם נתבשל כ"צ גם ב"ש היו מודים דהא ב"ש אומרים אין נותנין צמר אלא כדי שיקלוט העין מבע"י אבל כיון שקלט גם ב"ש מודה דמותר משא"כ א"א דאפי' לא נתבשל כ"א כמב"ד אין בו משום בישול א"כ מאי פריך וניחוש דלמא מגיס דלמא מיירי שנתבשל כמב"ד אע"ג שאמדו ב"ה דמותר עם השמש מ"מ יש לו שהות להתבשל כמב"ד דהיינו שליש או חצי בשולו לכל חד כדא"ל המורם מזה דהרב"י הוכיח מדס"ל להטור דאפי' הגיע למב"ד יש בו משום בישול ע"כ לא ס"ל הני תרי תירוצי הרא"ש ואין חילוק בין סממנים ובין דבר מאכל וכיון דהרב"י בסי' שי"ח סעיף י"ח נמשך בזה אחר הטור דבשאר מאכלים יש בהם משום בישול אפי' הגיע למב"ד עד שיתבשל כ"צ ע"כ דגם הרב"י ס"ל דאין חילוק בין מאכל לסממני' ולכן כתב מ"א גם הכא אם נתבשל כ"צ לא גזרינן שמא יגיס בה ולכן כתב מ"א אבל להתוספות והרא"ש דהכא אסור מכל מקום משום צובע היינו דהא הרא"ש דס"ל ב' תירוצי דידיה לחלק בין מאכל לסממני' ולכן בסממני' אפי' נתבשל כ"צ יש לחוש שמא יגיס. והא דשינה מ"א מל' המחבר דהמחבר נקט משום מבשל והמ"א נקט משום צובע דהא לחד תי' הרא"ש יש בו משום בישול י"ל דטעם צובע גם התוס' דף י"ח כתבוהו אבל מבשל לא כ' כ"א הרא"ש אבל התוס' משמע דס"ל דדוקא משום צובע יש לחוש לכן כיון שכ' התוס' והרא"ש והזכיר גם התוס' נקט צובע דא"ש גם להתוס'. והא דאסר הרב"י בסי' שי"ח אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בה משמע דס"ל תירוצי הרא"ש הנ"ל גם מ"ש בספר ת"ש על מ"א שם שכ' משום צובע כנ"ל חדא יתיישב באידך והוא משום דלמ"א הוי קשיא ליה מדס"ל להב"י דבמאכל כ"ז שלא נתבשל כ"צ יש בו משום בישול כהטור ע"כ לא ס"ל שני תירוצי הרא"ש ואין חילוק בין מאכל לסממני' ולמה כ' בצמר ליורה אסור להגיס כו' ולכן כ' מ"א משום צובע וא"ש וכמו שאבאר בע"ה דהרב"י בסי' שי"ח כ' על מ"ש דהטור חולק על אביו וז"ל וא"ל דרבינו פסק כסברת הרא"ש דע"כ לא קאמר הרא"ש שיש חילוק בין הגיע למב"ד ללא הגיע אלא לענין חיוב חטאת אבל איסורא מיהו איכא אפי' הגיע למב"ד ז"א דאם אית ביה משום בישול חיובא נמי איכא ואי לית ביה משום בישול אמאי מיתסר כו' אלא כמ"ש תחלה עיקר עכ"ל הרב"י. וי"ל דוקא לענין בישול שייך קושית הרב ב"י ממ"נ אבל לענין צביעה שפיר י"ל אם הגיע למב"ד שוב לית ביה משום צובע שיהי' חייב חטאת אבל מ"מ אסור מדרבנן והיינו דבאמת אין בו משום צובע מ"מ מדרבנן אסור דהוי כמתקן הצמר וכמ"ש מ"א בסי' ש"מ ס"ק ז' בשם הרמב"ם המעביר דיו ע"ג סקרא חייב כו' דיו ע"ג דיו כו' הרי זה פטור וכל איסורי דשבת פטור אבל אסור. וה"ט כיון שכבר נכתב בדיו אין בו משום כתיבה אלא פעל ע"י העברת דיו שנית שמאירים האותיות יותר וה"ל מתקן ואסור מדרבנן וכ"מ בשבת דף ק"ד ע"ב וכ"מ ממה שכ' מ"א בסי' שכ"ח ס"ק נ"ב על מ"ש המחבר אסור להניח בגד על גבי מכה שמוציאה דם מפני שהדם יצבע אותו וכ' מ"א ואע"ג דמקלקל פטור מ"מ אסור ונ"ל דבגד אדום פשיטא דאסור ר"ל דהוי מתקן ואע"ג דכבר אדום הוא מ"מ מה שנצבע ע"י הדם מאיר האדמומית יותר יש בו איסור דרבנן משום מתקן וה"ה הכא ובזה אתי הכל על נכון דהכא דאוסר הרב"י אי אינה טוחה משום גזירה שמא יגיס ע"כ מיירי דוקא בלא בישול כ"צ אבל בישול כ"צ מותר דלמאי ניחוש אי משום בישול כיון שנתבשל כ"צ אין בו משום בישול דל"ל תירוצי הרא"ש דאין חילוק בין מאכל לסממני' ואי משום צובע דבזה י"ל דמודה הרב"י דאפי' נתבשל כ"צ מ"מ יש בו משום צובע כנ"ל מ"מ היינו מדרבנן אבל חיובא ליכא. וא"כ למה יאסר באינה טוחה משום רגזרינן שמא יגיס הא הו"ל גזירה לגזירה דהא אפי' מגיס ליכא רק איסורא דרבנן כנ"ל משא"כ לקמן סי' שי"ח שכ' הרב"י דאסור להגיס בצמר כו' אפי' נתבשל כ"צ היינו מדרבנן מ"מ אסור דמדרבנן אסרינן לעולם בסממני' דהוי עכ"פ מתקן ולכן הוצרך מ"א שם ליתן טעם בסי' שי"ח משום צובע דלענין בישול אין לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמ"ש הרב"י ממ"נ כנ"ל ובזה אתי הכל על נכון: רנ״ב:ב׳קמ״ו א׳ (ס"ק ג) ייחד כו' דאז הוי כחפצו ש"ג זה דעת המרדכי דס"ל טעם האיסור אם לא ייחד לו מקום דעדיין לא קנאו הגוי משא"כ בייחד קנאו וכמ"ש מ"א ס"ק ה': רנ״ב:ב׳קמ״ז א׳ (ס"ק ד) ויש להחמיר דהא מ"מ הרואה סובר כו' טעם זה כ' מ"א לדעת רמ"א אבל המרדכי גופיה כ' טעם אחר להחמיר וכמ"ש במ"א בס"ק ה'. דבשאלה יש להקל היינו כשהוא לצורך. וגם הוא בעיר המוקפת חומה והגוי דר בעיר דהשתא ל"ל שיאמר הישראל צוהו להוציא. דהא ליכא כאן איסור הוצא' ואע"פ דא"ל שיאמרו שישראל מכרו לו בשבת וכמ"ש טעם זה הרמב"ם מ"מ לעת הצורך סמכינן על הרב"י דלא חשש להאי חששא דלא יחשדוהו שמכר לו בשבת ונתן טעם רק שיחשדוהו שציוהו להוציאה לכן לדידי' בעיר המוקפת כו' שרי. אבל במכירה יש להחמיר ר"ל אפי' בעת הצורך דבמכירה אפשר גם הרב"י מודה דחיישינן שיאמרו הישראל מכרו לו בשבת בשלמא בשאלה יחשדוהו ויאמרו שבשאלה ביד הגוי כאשר הוא באמת אבל כשהוא מכירה באמת אע"ג דאפשר שהעולם יתלו אותה בשאלה מ"מ כשאח"ז יחקרו ויודע להם האמת שמכרו לו יאמרו שתחלה טעו במה שהיו חושבים שהיא שאולה יחשדוהו ג"כ שבשבת מכרו לו: ב׳ סי' רמ"ד במ"א ס"ק ה' ואפשר דבגוי אלם כו' והט"ז הקיל יותר. דבאלם אפי' לא ייחד לו מקום מותר: רנ״ב:ב׳קמ״ח א׳ (ס"ק ה) להחמיר כו' דאכתי לא קנאו והטעם משום מחלוקת הפוסקים אי בגוי משיכה קונה או כסף ואפשר המרדכי ס"ל עיקר דבגוי משיכה דוקא קונה ולא כסף וכיון שעדיין לא הוציאו מבית ישראל אפי' ישראל לא קנה דמשיכ' ברשות המוכר לא קנה כדאית' בח"מ אבל ייחד לו מקום הוי אותו מקום כחצרו וקנה לו חצרו. אלא מ"מ לא הבנתי כיון דחצר משום שליחות אתרבי וקי"ל אין שליחות לגוי וכבר עמדתי בזה בהל' פסח סי' תמ"ח ע"ש: ב׳ ומשום הוצאה ליכא. ר"ל שיחשדוהו שציוהו להוציאו: ג׳ דהא קיי"ל פשט העני ידו לפני' עם כלי בידו בשבת ונתן הכלי לתוך ידו של בעה"ב העני חייב דעביד עקיר' מר"ה שעומד שם והנחה תוך ידו של בע"ה שעומד ברה"י ועשה כל מלאכות ההכנסה אבל בעה"ב פטור ומותר אפי' לכתחלה הכי אמרינן ריש מסכת שבת אע"ג דאיכא מראית עין שיחשדו לבעה"ב שצוהו לעני להכניס א"ו דלא חיישינן לזה: ד׳ רק גבי חמץ וכתב שם מרדכי דגבי חמץ הוא גזרת הכתוב דשכירות קניא כדאמרינן פ"ק דפסחים דף ו' ע"א דכתיב לא ימצא ע"ש. ועמ"ש סי' רמ"ו כצ"ל: ה׳ וגם חמץ כו' ניהו דקי"ל בחמץ דשכירות קניא ולר"ת ישראל המקבל אחריות חמצו של גוי והחמץ בבית גוי לא עבר ישראל על לא יראה וה"ה בשכירות אבל מאי דס"ל לר"ת אפי' חמץ של גוי בבית ישראל וייחד לו מקום וישראל מקבל אחריות מותר בזה לא קי"ל כר"ת ודוקא בשכירה ממש וע"ש במ"א ר"ס ת"מ. גם בסי' שמ"ז קי"ל לאיסור בזה דוחה ראיית המרדכי דלא חיישינן למראית עין שיאמרו ישראל ציוהו להוציאו ודתנן גבי עני דבעה"ב פטור ומותר כנ"ל וס"ל למרדכי דפטור ומותר לגמרי ע"ז דחה מ"א בלא"ה הקפה שם הרא"ש למה יהיה פטור ומותר הא איכא משום לפני עור כו' ואפי' במקום דליכא משום דלפני עור מ"מ לא גרע מקטן אוכל נבלות שב"ד מצוי' להפרישו ולכן פירש הרא"ש דגם בעה"ב עביד עכ"פ איסורא ומאי דאמרינן פטור ומותר היינו מצד איסור הוצאה אבל איסורא דלפני עור איכא וה"ה די"ל כן לדחות ראיות מרדכי דלעולם חיישינן למראית עין דיאמרו שישראל צוהו וגם גבי פשט העני איכא איסורא לבעל הבית משום מראית עין והא דאמר פטור ומותר מצד איסור גוף הכנסה: ו׳ וא"כ אין לסמוך להקל ר"ל דמרדכי כ' דיש להחמיר משמע דמדינא שרי ויש מקום להקל אבל לפי דברי מ"א יש איסור מדינא ואין להקל כי אם בעיר מוקפת חומה והגוי דר בעיר וכמ"ש מ"א ס"ק ד': רנ״ב:ב׳קמ״ט א׳ (ס"ק ו) אם קצץ כו' עב"י בשם הגמ"ר ר"ל על מ"ש הפוסקים דבעי' קצץ כתב הרב"י וז"ל שלא כדברי הגמ"ר שכתבו בשם התוס' דכלים לכובס ונתינת עור לעבדן היינו סתמא היינו קציצה שאינו עושה בחנם עכ"ל המ"א ולפי מ"ש א"ש דלא אסרינן אלא אם הגוי מסתפק אם ישלם לו הישראל וה"ה אם יודע שישלם לו אבל אינו יודע כמה יתן לו ישראל אם ישלם לו כפי הראוי וא"כ בכובס ועודות לעבדן יודע הגוי שישראל ישלם לו וגם הקצבה ידוע לכן התיר הגמ"ר דזה מיקרי קציצה גמורה: רנ״ב:ב׳ק״נ א׳ (ס"ק ז) בטובת כו' אבל אם כו' ר"ל בטובת הנאה דהיינו בחנם אם הגוי התחיל עם הישראל שיצונו להטיב עמו ולעשות בו מלאכה לכ"ע שרי אבל אם הישראל התחיל לבקש מהגוי שיעשה לו המלאכה לדעת רמ"א אסור אבל לדעת הרב"י לפי הבנת רמ"א בסי' רמ"ז אפילו התחיל הישראל מותר ע"ש במ"א שכתב דמהכא ג"כ משמע כפי הבנת רמ"א ר"ל מדסתם הרב"י וכתב דבטובת הנאה מותר ולא התנה דוקא כשהגוי התחיל משמע דס"ל להרב"י דבכל ענין מותר אפי' התחיל ישראל ומ"ש פה רמ"א ויש חולקים אם עושה לו בחנם היינו דוקא כשהתחיל ישראל: רנ״ב:ב׳קנ״א א׳ (ס"ק ח) אסור כו' ואף על גב דדעת רמ"א שם להחמיר שלא לצורך כו' ר"ל דלדינא חולק על הרב ב"י וס"ל דלעת צורך מותר מ"מ ה"ל לכתוב גם כאן דאין להתיר אפילו בד' וה' כ"א לעת הצורך אע"ג דלעיל סי' רמ"ז ס"ק ב' הקשה מ"א מ"ש דמחמרינן גבי איגרת אי לא קצץ אלא קבוע ב"ד במתא מחשש שמא לא ימצאנו בביתו ויצטרך לילך אחריו בשבת אף על גב דאפשר שימצאנו בביתו מ"מ מספקא מחמרי' וגבי שאר מלאכות מותר אם אפשר שיעשנו קודם השבת אע"ג דהגוי עשה אח"כ בשבת ל"ל בה ותי' דאיגר' כיון דכתב ישראל ניכר החמירו טפי ע"ש וא"כ גם כאן ה"ל לחלק כן. אלא ס"ל למ"א דדוק' ליישב קושייתו בסי' רמ"ז מספיק תירוץ דלעיל דבשאר מלאכות הקילו טפי כיון דאפילו עושה הגוי ליכ' חשדא כולי האי דהא אינו ניכר כל כך שהוא ישראל מה שאין כן אגרת דניכר. אבל ההיתר בד' וה' כשידעי' שיעשה בשבת על כרחך הטעם כמו שכתב בסי' רמ"ח לענין הפלגה דביום ד' אסור ולחד טעמא שנראה כאלו התנה לחלל שבת אבל ביום ג' מותר אע"ג שיצטרך אחר כך לחלל שבת דמיום ד' ואילך שייך לשבת הבאה אבל עד יום ג' ובכלל שייך לשבת העבר ול"ח לחילול הנעש' בשבת הבאה ע"ש וה"ה הכא דביום ה' מותר כיון שהוא מופלג משבת הבאה לא חיישינן אע"ג לענין הפלגה דווק' ביום ג' מותר הכא כיון דליכא רק איסור דרבנן הקילו גם ביום ה' וא"כ כאן דאין חוששין לשבת הבא' אם כן גם באיגרת דניכר ה"ל להתיר כיון דאין חוששין לשבת הבאה ולכן הוצרך מ"א לחלק פה בענין אחר דבאגרת כיון דניחא לישראל למהר הליכתו ה"ל כאלו צוהו לילך בשבת ולכן יש להחמיר אפילו ביום ד' כי אם לצורך וכ"מ בספר ת"ש: רנ״ב:ב׳קנ״ב א׳ (ס"ק ט) אם היה כו' וצ"ע כו' דין זה מקורו ברוקח שכתב אם רואהו עושה בשבת צריך למחות בידו אלא אם כן קצץ. וכתב הרב"י דמשמע בשכר ולא קצץ חייב למחות והא בירוש' אי' הא דצריך למחות דוקא בטובת הנאה אבל בשכר לא וכיון דאמר סתמ' בשכר מותר משמע אפילו לא קצץ ושמא יש לו' דגם הירוש' רצה לו' בשכר וקצץ ע"כ ת' ד הרב"י והב"ח כתב שבספר רוקח שלפניו הגירסא בשכר מותר ולא כתב דבעינן קצץ ועל זה כתב מגן אברהם דאיך א"ל דבשכר בלא קצץ אין צריך למחות דהא אפי' לתקן לו לעשות אסור כה"ג ואי ר"ל בשכר שהישראל הבטיחו לגוי לשלם לו אבל לא קצץ לו כמה יתן לו דכה"ג שרי לעיל סי' רמ"ז סעיף ב' דזה דינו כקצץ ובמאי פליג הרב"י על רוקח: ב׳ וגם הירוש' מיירי בקצץ ואע"פ שאמר סתם בשכר מותר סתמ' כפירושו דמיירי בקצץ ולא הוצרך לפרשו דאי לא קצץ אסור ליתן לו כמ"ש מ"א: רנ״ב:ב׳קנ״ג א׳ (ס"ק י) טוב כו' פי' כו' צריך למחות כו דמשמע דקאי אדלעיל דמיירי לענין מחאה: ב׳ הני חלוקים שידועים כו'. ר"ל במקומות שחלוקיה' של ישראל משונים בתמונתן משל גוי: ג׳ כמ"ש סי' תרס"ד תשובת רשב"א לענין ערב' אביאנו לקמן: ד׳ אבל האמת יורה כו' אין כוונת מ"א לחלק על הרב"י כי אם מקשה על לשון הרב"י שכתב וטוב להחמיר ואזיל לטעמיה שהביא בב"י לשון רי"ו שהוא כלשון הש"ע שאם היתה המלאכה מפורסמ' כו' אסור אח"ז סמוך לו הביא תשובת רשב"א בערבה שהובא לקמן סי' תרס"ד דמצד הדין מותר אלא דיש להחמיר. וכיון דהעתיק בש"ע לשון רי"ו וסיים טוב להחמיר ולא סיים כמ"ש רי"ו אסור אע"כ ס"ל להרב"י דנדון רי"ו הו' נדון דהרשב"א דעדיין לא נקרא עליו שם ישראל וכיון דכתב הרשב"א דמדינא מותר אלא שטוב להחמיר ע"כ לשון אסור שכתב רי"ו הוא לאו דוק' אבל מ"א ס"ל דנדון דרי"ו היה חלוק מעובדא דרשב"א דרשב"א מיירי שאין שם ישראל נקרא עליו כמבואר שם להדיא במעשה דערבה ולכן כ' וטוב להחמיר אבל רי"ו מיירי בנדון ששם ישראל נקרא עליו ולכן כ' אסור דהיינו מדינא וכמ"ש סי' רמ"ד: רנ״ב:ב׳קנ״ד א׳ (ס"ק יא) ללבוש כו' ול"ד להדלקת נר כו' ר"ל דאסור אפי' קצץ: רנ״ב:ב׳קנ״ה א׳ (ס"ק יב) בכדי כו' וא"כ בב' י"ט של גליות כו' דלקמן סי' חקט"ו כ' גוי שהביא דורון לישראל ויש חשש שניצד או תלשו מן המחובר בי"ט אסור עד מוצאי י"ט אחר ששהה בכדי שיעשה ויש מחלוקת בין רש"י ור"ת בטעם האיסור רש"י ס"ל הטעם כדי שלא יהנה ממלאכת י"ט לכן צריך להמתין כ"ש וא"כ לא נהנה דהא היה לו זמן לעשות במי"ט. ולפ"ז בב' י"ט של גליות מותר במוצאי י"ט או אחר ששהה כ"ש דממ"נ אי יום א' חול לא נהנה כלל ממלאכת י"ט ואי ראשון י"ט הרי שני חול וכבר המתין כדי שיעשה אבל ר"ת כ' דגזרינן שמא יאמר לגוי שיביא לו בראשון כדי שיהנה ממנו עכ"פ בי"ט שני ולפ"ז גם בי"ט שני אסור עד מוצאי י"ט שני ואח"ז ימתין כ"ש וכתב שם דמחמירים כשני הטעמים ע"ש אלא שכ' שם מ"א הא דחיישי' שמא יאמר לגוי להביא דוק' בדורון חיישי' להכי אבל בקצץ לו מעות שיביא לו לא חיישינן שמא יאמר לגוי להבי' ע"ש א"כ הכא דליכא דורון ואזיל חשש דר"ת שמא יאמר כו' וליכא אלא טעמי' דרש"י שלא יהנה כו' מש"ה מותר מוצאי י"ט א' אחר שהמתין כדי שיעשה: רנ״ב:ב׳קנ״ו א׳ (ס"ק יג) ואם יש כו' דהא יוכל ללבשו בלא"ה אע"ג דהשתא ע"י התיקון עדיף טפי ללבישה מ"מ מותר וכה"ג מצינו היתר בתבשיל אם היה בלי מעשה גוי ראוי לאכילה אינו אוסר מעשה גוי שתקנו יותר ע"ש: רנ״ב:ב׳קנ״ז א׳ (ס"ק יד) ליקח כו' דאינו אסור מפני מראית העין דליתא כו' ר"ל דאיכא עוד טעמים משום טרח' או עובדא דחול וע' במ"א בהלכות חה"מ: רנ״ב:ב׳קנ״ח א׳ (ס"ק טו) שעושה כו' הואיל וגמרו בידי אדם. ר"ל שכל שבידו לעשותו ליכא משום מוקצ' לכן קי"ל של גוי א"צ הכנה דהא גוי יש בידו לגומרו בשבת: ב׳ שכל דבריו דברי תימ' כו' דתחלה הביא הרב"י דברי הר"ן שכ' ומסתברא כל שקצץ אע"פ שעשה הגוי המלאכה בשבת מותר. לישראל ללבוש הכלי בשבת ואח"ז הביא הרב"י דעת האוסרים והקשה הר"ן הא תנן אין מביאים כלים מבית האומן ותירץ כמו דאמרי' התם דלצורך המועד מותר ה"ה כשהוא לצורך שבת ואח"ז הביא עובד' דהג"א וכ' עליו כמו שהביא מ"א פה וע"פ תירץ הרב"י דברי הג"א לחלק בין מנעלים העשויים על המקח ולענין מלאכה אחרת כתב רמ"א בהג"ה דבמנעלים מותר להביא מבית האומן וע"ז כתב מ"א דמה שעשה הרב"י מחלוקת בין הר"ן ובין פוסקים האוסרים ההבאה וכן מה שהקשה על הג"א הא אין מביאים כו' דאין מחלוקת בין הר"ן ובין הפוסקים וכן לק"מ על הג"א דהר"ן לא דיבר כלל מההבאה אלא שהגוי הביאו לישראל התיר הלבישה ובזה חולקים הפוסקים ואוסרים הלבישה הם שני הדיעות לענין לבישה שהובא פה בש"ע אבל הבאה מבית גוי גם הר"ן מודה דאסור דבזה אין חילוק וגם בהג"א מיירי שישראל שגג ולא ידע והביאו ולא היה השאלה כ"א על הלבישה משום איסור מוקצה: ג׳ שרובה ישראל מותר כצ"ל: ד׳ אם לא בגוי כו' שאינו אומן כו' לא ידעתי טעם לחלק למה כה"ג לא אסר משום עובדא דחול וכן הקשה בספר ת"ש: רנ״ב:ב׳קס״א א׳ (ס"ק יח) והגת כו'. דמלתא דפשיטא גם כל הסי' מיירי בהכי: ב׳ אפילו סחט להו בידים בשבת כו' לכן המשקין היוצאים מותרים ר"ל אע"ג דמשקין שזבו אסורין דגזרי' שמא יסחוט היינו דוקא היכי דסחיט' אסור' מדאוריי' אבל בנתרסקו קודם שבת בטעינת קורה אז אפי' סוחט בידים ליכא איסו' כי אם מדרבנ' לכן לא גזרינן שמא יסחוט דהוי גזירה לגזיר': רנ״ב:ב׳קס״ב א׳ (ס"ק יט) בוסר כו' וע"ק למה דילג הטור שום המוזכר בגמ'. ר"ל דבבריי' קתני שום ובוסר ומלילות שרסקן מבע"י ר' ישמעאל אומר יגמור כו' ואסור לגומרו בידים בשבת וכן פי' התוס' שם לחד פי' אך הא בבריי' קתני שום ותקשי להתו' לפי' א' שכתבו דיגמור פי' שיאכל בשבת דאינו דומה למשקין שזבו כו' א"כ לפי' זה קושיית מ"א דהא בשום ליכא סחיטה דאוריי' אפי' לא רסקו ועיין בחדושי למס' שבת: רנ״ב:ב׳קס״ג א׳ (ס"ק כ) להשמעת קול כו' וכן משמע בתוס' כו' אציע הסוגיא תנן בש"א אין שורין דיו כו' אלא כדי שישורו מבע"י כו' אין פורסין מצודות חי' כו' אלא כדי שיצודו מבעוד יום וב"ה מתירים ת"ר מניחים מוגמר תחת הכלי ומתגמרי' והולכי' כל היום ומניחין גפרית תחת הכלי ומתגפרים והולכים כל השבת אין נותנים חטים תוך הרחיי' של מים אלא בכדי שיטחנו מבע"י ושאל הש"ס מ"ט אסור ברחיי' ואמר רבה מפני שמשמעת קול א"ל רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלי' דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים אלא אמר ר"י משום שביתת כלים ופריך מוגמר וגפרית מ"ט שרי ומשני דמנח אארע' בלי כלי וליכא משום שביתת כלי' ומסיק דב"ה ל"ל שביתת כלים ובריי' דכל אשר כו' דא"ל שביתת כלים ב"ש הוא והקש' תוס' ד"ה ולימא כו' מאי פריך ר"י ולימא מר משום שביתת כלי' הלא עדיף לו' הטע' דהשמע' קול ואתיא אפי' כב"ה מלומר משום שביתת כלי' ואתי' כב"ש ולא כב"ה ותי' דר"י לא ס"ל כלל סברת השמעת קול וניחא ליה לו' משום שביתת כלי' אע"ג דאתיא כב"ש דוקא מלומר משום השמעת קול ואתיא אפי' כב"ה והקשו התו' דע"כ רבה לא ס"ל טעמא דב"ש דאוסר כל הני דמתני' שריית דיו ופרוסות מצודות משום שביתת כלי' אלא משום גזירה דלמא יעשה בשבת גופה דאל"כ מאי אצטריך ר' יוסף להביא ראיה דב"ש א"ל שביתת כלי' מברייתא דובכל אשר אמרתי כו' ה"ל להביא ראיה ממתניתין מדאסרו ב"ש כל הני דקתני במשנה א"ו דבהני דבמתניתין י"ל הטעם משום גזיר' עכת"ד הש"ס ותוס' וקשיא למ"א דאכתי לא אצטריך ר"י להביא בריי' דובכל אשר אמרתי כו' אלא ממתניתין דאוסר ב"ש ואי דבמתניתין י"ל הטעם משום גזירה הא גם ברחיי' י"ל דאוסר משום גזרה עכ"פ יהי' טעמיה דב"ש אי משום שביתת כלי' או משום גזרה יש לאסור רחיים דהא גם ברחיי' שייך טעמא דשביתת כלים וטעם גזירה א"ו דברחיי' ליכא איסור תורה אפי' נותן ישראל החטים תוך הרחיי' בשבת ולכן ליכא למגזר ע"ש אטו שבת דהוי גזירה לגזירה. אולם כל האחרוני' הקשו על מ"א בזה דאיך א"ל הטעם ברחיים משום גזירה תקשי קו' הש"ס מוגמר וגפרית מ"ט שרי דאפ"ת דמנח אארע' כדמשני הש"ס דניהו דכה"ג ליכא משום שביתת כלי' מ"מ טעם גזירה שייך בו אע"כ דאתיא כב"ה דלא גזר טעם איסור הרחיי' משום השמעת קול ולכן הוצרך ר"י להביא ברייתא דב"ש א"ל שביתת כלים וא"כ י"ל דגם ב"ש לא גזר ובמתני' דאוסר ב"ש אין שורין כו' וכל הני דאסר ב"ש במשנה גם שם הטעם משום שביתת כלים וכ"כ מהרש"א שם ברש"י. ומפי המנוח מוה' אהרן כ"ץ גיביטש ז"ל שמעתי דהמ"א היה מפרש הא דקתני מניחים מוגמר תחת הכלים וכן גפרית אין הכוונה דעכשיו סמוך לשבת מניח המוגמר על האש אלא שהמוגמר הוא מונח זמן רב קודם שבת על הגחלים אלא עתה סמוך לשבת מניח הגחלים עם המוגמר שעליו תתת הכלים וכ"מ לשון הבריי' וכה"ג ליכא למיגז' דהא כה"ג אפי' בשבת ליכא מלאכה דאוריי' ואינו כ"א איסור דרבנן וא"כ ליכא למיגזר ע"ש אטו שבת דהוי גזרה לגזרה אבל אי הטעם משום שביתת כלי' לולי דמשני דמנח אארעא מקשה הש"ס שפיר מוגמר וגפרית מ"ט שרי וע' בחדושי בע"ה במס' שבת כתבתי בע"ה יישוב באריכות: ב׳ ועיין בתוס' פ"ק דע"ז שר"ת רצה להתיר בנין בית בקבלנות אפי' עושה הגוי בשבת וכ' עוד אפי' שמפורס' דהא רחיי' ג"כ מפורס' ואפ"ה לב"ה שרי ור"י דחה דשאני רחיים דהמים טוחנים ולא עבד גוי מעשה בידי' משא"כ בנין שהגוי עושה מעשה בידי' עכת"ד ומזה לכאורה מוכח דלא כמ"א דאי כמ"ש מ"א דאין בנתינת חטים לרחיים איסור תורה א"כ ה"ל לר"י לחלק בין בנין לרחיים דבבנין איכא איסור תורה וברחיים ליכא רק איסור דרבנן אע"כ גם רחיים הוי איסור תורה אלא דיש לדחות אדרבה זה כוונת ר"י באמת דשאני רחיים דהמים טוחנים כו' וא"כ אפילו בישראל ליכא איסור תורה משא"כ בנין שהגוי עושה מעשה בידים והוי כה"ג בישראל איסור תורה: ג׳ מיהו ממ"ש סי' שי"ז בשם התוס' שהקשו לב"ש דס"ל אין פורסין מצודות אא"כ נצודו מבע"י דגזר ע"ש אטו שבת כנ"ל והא אפי' פורס מצוד' בשבת ליכא איסור תורה דהא בשעת פריסה אינו צד ולא עביד מידי ותי' דחיישי' בשעת פריסה יכנס חיה לתוך המצודה דהוי איסור תורה עכת"ד והא אפי' כה"ג ליכא איסור תורה דהא בפריסה ליכא איסורא ומה שהחיה נכנסת לתוכה הא איהו לא עביד מידי דהא החי נכנסת מאליה אע"כ גם כה"ג אסור מן התורה וה"ה ברחיים דניהו דהנתינה לתוך הרחיי' לא עביד מידי והטחינה הוא ע"י המים מ"מ כיון דמיד בשעה נתינת החטי' המים טוחנים חייב: ד׳ דומיא דמדביק כו' שנראה מדברי התוס' שם דאפי' לא הפך הפת ולא עשה שום דבר בפת משעה שהדביק' אע"פ שנאפ' ממילא מ"מ חייב: ה׳ א"כ כשאומר לגוי כו' מן מ"ש ועיין בתוס' בספ"ק דע"ז כו' עד א"כ כשאומר כו הוא כעין הגה כדרכו אבל העיקר נראה בעיני כמ"ש תחלה דברחיי' ליכא איסור כמ"ש מדברי תוס' דשבת דף י"ח והעיקר שמצא כן להדי' בסמ"ג וסמ"ק וכל הראיות שהביא נראה דהתו' ס"ל דחייב ברחיים לא נמצ' הדבר מפור' ויש סברות לחלק בין רחיי' עז"כ א"כ כשיאמר לגוי הוי שבות דשבות דהא אפי' עביד ישראל אין בו אלא שבות: רנ״ב:ב׳קס״ד א׳ (ס"ק כא) במקום כו'. כיון דאיכ' פלוגת' בין הפוסקים אי קיי"ל כרבה דחייש לשמיעת קול אפי' במקום פסידא או קי"ל כר"י דלא חייש כלל להשמעת קול אפילו היכ' דליכ' פסידא לכן היכא דאיכא פסידא סמכינן על הפוסקים שפסקו כר"י דלא חייש להשמעת קול: ב׳ והע"ש לא ידע כו' דס"ל דרבה דחייש להשמעת קול מ"מ במקום דאיכ' פסיד' מודה דלא חיישי' ומזה הוליד קושיא בתוס' דלית': רנ״ב:ב׳קס״ו א׳ (ס"ק כג) במחטו כו' אבל בבגדו כו'. דאפי' בשבת ליכא חיוב חטאת דאין דרך הוצאה בכך ואפי' אומן דרך אומנתו מ"מ פטור וא"כ בע"ש הוי גזירה לגזירה: רנ״ב:ב׳קס״ז א׳ (ס"ק כד) בתפילין בראשו. כ' כן לאפוקי מדעת הרב"י וכמו שסיים סס"ק זה דלא כב"י והוא דהרב"י לית ליה בתפילין הטעם משום דאסור להסיח דעתו מהן ת"ל כיון דהן בראשו ה"ל כמחט בבגדו דאין דרך הוצאה בכך ואפי' בשבת ליכא רק שבות ויהיה מותר בע"ש ועוד בתפילין ליכא חיוב' אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין מ"מ כיון שהם דרך מלבוש ליכא חיובא כדאית' בשבת לכן הוכיח דמיירי בתפילין בידו דהוי דרך הוצאה וגם אינו דרך מלבוש וב"ח וט"ז השיגוהו דא"כ היכי מתיר מטעם איסור היסח הדעת דהיכ' מצינו איסור היסח הדעת כשהן בידו דהא ילפינן איסור היסח דעת בק"ו מציץ דאסור להסיח דעת ממנו והיינו דוקא כשהציץ על מצחו כדכתיב והיה על מצחו תמיד ודרשינן שלא יסיח דעתו והא כתיב על מצחו אבל כשאינו על מצחו אין בו משום היסח הדעת וה"ה בתפילין לכן תי' מ"א דמיירי כשהן בראשו וא"ש טעם דאסור להסיח כו' ולא סגי בטעם דאפי' בשבת אינו רק איסור דרבנן וא"כ אין לאסרו בע"ש דהוי גזירה לגזירה. ע"ז תי' מ"א דליכא רק חד גזירה דחיישינן שמא בשבת יטלן מראשו ויעבירם בידו דאיכא איסור תור' והשתא ליכ' רק חדא גזירה שמא ישכחם בראשו בשבת ושמא יטלן מראשו ויתפסן בידו לא מקרי גזירה דהוי קרוב לודאי דכן דרכן של ב"א שצריכים לפנות ועי"ז יצטרך להסירו מראשו ולכן הוצרך לטעם דאסור להסיח דעתו: רנ״ב:ב׳קס״ח א׳ (ס"ק כה) שאינו שוכחן כו' כמ"ש סי' מ"ד ע"ש במ"א ס"ק ב': רנ״ב:ב׳קס״ט א׳ (ס"ק כו) למשמש כו' דאפי' לדידן דל"ל ר"ה ור"ל שיש גם למבוי לחי וקורה וגם ערבו ונשתתפו דמותר להוציא ולטלטל אפי' הכי מצוה למשמש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן