סימן קסב - הגבהה ושפשוף הידים בנטילה - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

דף הבית ספרי קודש אונליין שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים/מגני ארץ) סימן קסב - הגבהה ושפשוף הידים בנטילה - שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן קסב - הגבהה ושפשוף הידים בנטילה

א הַנּוֹטֵל צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו { דְּהַיְנוּ רָאשֵׁי } א { אֶצְבְּעוֹתָיו } לְמַעְלָה, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מַיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם } ב { מַשְׁפִּילָן מִתְּחִלַּת הַנְּטִילָה עַד סוֹפָהּ דְּשַׁפִּיר דָּמִי, רַק שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא יַגְבִּיהַּ תְּחִלָּה רָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו וְאַחַר כָּךְ יַשְׁפִּילֵם, דְּאָז יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַפֶּרֶק וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ הַיָּדַיִם } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִ''י בֶּן חָבִיב); וְהַיְנוּ כְּשֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל כָּל הַיָּד עַד מְקוֹם חִבּוּר הַיָּד עִם הַזְּרוֹעַ, אֲבָל אִם נוֹטֵל עַד שָׁם, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו, { וְיֵשׁ חוֹלְקִים בָּזֶה. } וְכֵן אִם שָׁפַךְ עַל [שְׁתֵּי] יָדָיו רְבִיעִית בְּפַעַם אַחַת, כֵּיוָן דְּאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו; וְכֵן הַמַּטְבִּיל יָדָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַּ יָדָיו. { וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שׁוֹפֵךְ עַל יָדָיו ג' פְּעָמִים אֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל זֶה, וְכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל } (אָגוּר בְּשֵׁם אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ' הָיָה קוֹרֵא). ב הַנּוֹטֵל יָדָיו שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם קְצָת מֵהָרְבִיעִית לְהָסִיר מֵהֶם הַלִּכְלוּךְ וְכָל דָּבָר שֶׁחוֹצֵץ, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם פַּעַם שֵׁנִית וְגַם אֵלּוּ הַמַּיִם הֵם טְמֵאִים, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ עֲלֵיהֶם פַּעַם שְׁלִישִׁית לְטַהֵר הַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּדַיִם; וְאִם אֵין בַּיָּדַיִם לִכְלוּךְ וְדָבָר הַחוֹצֵץ, שׁוֹפֵךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו רְבִיעִית בְּבַת אַחַת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ לוֹ מַיִם רַבִּים, רוֹחֵץ תְּחִלָּה מְעַט כְּדֵי לְהָסִיר הַלִּכְלוּךְ, וְאַחַר כָּךְ שׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאֶחָד וְאֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁלִישִׁים. הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ } ג { לְשַׁפְשְׁפָם זֶה בָּזֶה } (מַיְמוֹנִי פ' י''א מֵהִלְכוֹת מִקְוָאוֹת וְכָל בּוֹ וּסְמַ''ג וְהָרֹא''שׁ פ' כָּל הַבָּשָׂר). ג נָטַל מִקְצָת יָדוֹ וְחָזַר וְהוֹסִיף וְנָטַל הַנִּשְׁאָר מִיָּדוֹ, הֲרֵי יָדוֹ טְמֵאָה כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, דְּאֵין נְטִילָה לַחֲצָאִין; וְאִם עֲדַיִן יֵשׁ עַל מִקְצָת הַיָּד שֶׁנָּטַל בִּתְחִלָּה טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ, הֲרֵי זוֹ ד טְהוֹרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמַיִם רִאשׁוֹנִים; אֲבָל בִּשְׁנִיִּים, נוֹטֵל מִקְצָת יָדָיו וְחוֹזֵר וּמוֹסִיף עַל מִקְּצָתָן. ד שָׁפַךְ מַיִם עַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, לֹא עָלְתָה לוֹ נְטִילָה אֲפִלּוּ שָׁפַךְ בָּאַחֲרוֹנָה עַל שְׁתֵּי יָדָיו, לְפִי שֶׁהַמַּיִם שֶׁשָּׁפַךְ עַל יָדוֹ אַחַת נִטְמְאוּ, וּכְשֶׁשִּׁפְשְׁפָהּ נִטְמֵאת חֲבֶרְתָּהּ, וְאֵין מַיִם שְׁנִיִּים מְטַהֲרִים אֶלָּא הַמַּיִם שֶׁנִּטְמְאוּ מֵחֲמַת הַיָּד עַצְמָהּ, וְלֹא הַבָּאִים מֵחֲמַת הַיָּד הָאַחֶרֶת, הִלְכָּךְ הַשּׁוֹפֵךְ מֵהַכְּלִי עַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשֵׁף בַּחֲבֶרְתָּהּ, צָרִיךְ לְנַגֵּב יָדָיו וְלַחֲזֹר וְלִטְּלָם כָּרָאוּי. לְפִיכָךְ הַנּוֹטֵל יָדָיו צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁפֹּךְ לוֹ אַחֵר ה עֲלֵיהֶם, וְאִם אֵין לוֹ אַחֵר יֶאֱחֹז הַכְּלִי בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו וְיִשְׁפֹּךְ עַל שְׁתֵּי יָדָיו כְּאֶחָד, אוֹ יִשְׁפֹּךְ עַל כָּל אַחַת רְבִיעִית, וְאַחַר כָּךְ יְשַׁפְשְׁפֵם, שֶׁהַשּׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאֶחָד אֵינוֹ צָרִיךְ מַיִם שְׁנִיִּים לְטַהֲרָם, שֶׁעָשׂוּ רְבִיעִית בְּבַת אַחַת כְּמוֹ טְבִילָה, שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁטִיפָה ב' פְּעָמִים. אִם נָגַע בָּהֶם אַחֵר שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, בְּעוֹדָם לַחוֹת מִן הַמַּיִם, צָרִיךְ לְנַגְּבָם וְלַחֲזֹר וְלִטֹּל, שֶׁהֲרֵי זֶה טִמְּאָם עַל יְדֵי הַמַּיִם שֶׁעֲלֵיהֶם. לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מַיִם שְׁלִישִׁית, שֶׁהֵם שְׁנִיִּים לְבַד מֵהָרִאשׁוֹנִים, שֶׁלֹּא יִגַּע יָד בַּחֲבֶרְתָּהּ עַד שֶׁיִּשְׁפֹּךְ גַּם זֶה עַל הַשְּׁנִיָּה, אוֹ שֶׁיִּשְׁפֹּךְ מִתְּחִלָּה עַל שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָד, וְאִם נָטַל כָּל יָד מֵרְבִיעִית אֵינוֹ צָרִיךְ ו לְכָל זֶה. ה מִתּוֹךְ מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ יִתְבָּאֵר לְךָ דְּהָא דְּיָד נִטְמְאָה בְּשִׁפְשׁוּף חֲבֶרְתָּהּ, דַּוְקָא בְּנוֹטֵל יָדוֹ אַחַת וְאַחַר כָּךְ שִׁפְשְׁפָהּ בַּחֲבֶרְתָּהּ, אֲבָל אִם רָצָה לִטֹּל בִּתְחִלָּה שְׁתֵּי יָדָיו כְּאַחַת, נוֹטֵל, דִּשְׁתֵּיהֶן נֶחְשָׁבִים כְּיָד אַחַת וְאֵינָהּ מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ, וַאֲפִלּוּ ד' אוֹ ה' שֶׁהִנִּיחוּ יְדֵיהֶם זֶה בְּצַד זֶה, אוֹ זֶה עַל גַּב זֶה, כְּיָד אַחַת חֲשִׁיבוּ, וְאֵינָם מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. ו נָטַל שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ וְנִמְלַךְ (פי' נִתְיַעֵץ) כְּשֶׁנָּטַל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים וְהִגִּיעַ יָדָיו זוֹ לְזוֹ וְשָׁפַךְ עַל שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת, יָדָיו טְמֵאוֹת, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁצֵּרֵף יָדָיו זוֹ לְזוֹ לְקַבֵּל הַמַּיִם הַשְּׁנִיִּים נִטְמְאוּ יָדָיו בִּנְגִיעָתָם זוֹ לְזוֹ, דְּהַמַּיִם שֶׁעַל גַּבֵּי יָד זוֹ מְטַמְּאִים מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ וְגַם אֶת הַיָּד, וּכְשֶׁנָּטַל אֶת הַשְּׁנִיָּה לֹא טִהֲרוּ אֶת הָרִאשׁוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁנִּטְמֵאת מֵחֲמַת חֲבֶרְתָּהּ, אֶלָּא אַדְּרַבָּה גַּם הַשְּׁנִיִּים נִטְמְאוּ בָּהֶן, וְצָרִיךְ לְנַגֵּב יָדָיו וְלִטֹּל שְׁתֵּיהֶם כְּאַחַת. { הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדוֹ שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ פַּעַם אַחַת, לְיָדוֹ הַשֵּׁנִית שֶׁשָּׁפַךְ עָלֶיהָ שְׁתֵּי פְּעָמִים } (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים). ז אִם שִׁפְשֵׁף יָדָיו זוֹ בָּזוֹ, יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע חוּץ מִמָּקוֹם שֶׁנָּפְלוּ בּוֹ מַיִם, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מְטַמְּאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. ח נָטַל יָדוֹ אַחַת וְשִׁפְשְׁפָהּ בְּרֹאשׁוֹ (פי' כְּדֵי לְנַגְּבָהּ, וּלְפִיכָךְ לֹא נִטְמָא יָדוֹ מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּסי' קס''ד סָעִיף ב' שֶׁחִכֵּךְ בְּרֹאשׁוֹ) אוֹ בְּכֹתֶל, וְאַחַר כָּךְ חָזַר וְנָגַע בְּאוֹתָן מַיִם שֶׁבָּאוּ מִיָּדוֹ עַל הָרֹאשׁ וְעַל הַכֹּתֶל, טְמֵאָה שֶׁאוֹתָם מַיִם טְמֵאִים חָזְרוּ וְטִמְּאוּ אֶת הַיָּד שֶׁנָּגַע בָּהֶם, אַף עַל גַּב דְּכָל כַּמָּה דְּלֹא שִׁפְשֵׁף מְטַהֲרִים ז בְּשִׁפְשׁוּף, הַשְׁתָּא דְּחָזַר וְנָגַע, גָּרַע; וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁהַשּׁוֹפֵךְ רְבִיעִית כְּאַחַת אֵינוֹ בִּכְלַל כָּל אֵלּוּ, וְאֵין שָׁם מַיִם טְמֵאִים כְּלָל. ט כְּשֶׁשּׁוֹפֵךְ מַיִם רִאשׁוֹנִים עַל יָדָיו צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר עַל יָדוֹ צְרוֹר אוֹ קֵיסָם אוֹ שׁוּם ח דָּבָר אַחֵר, שֶׁאֵין מַיִם מְטַהֲרִין אֶלָּא מַיִם שֶׁעַל גַּבֵּי הַיָּד, וְלֹא הַמַּיִם שֶׁעַל הַצְּרוֹר, וְאִם שׁוֹפֵךְ רְבִיעִית מַיִם כְּאַחַת עַל יָדוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָךְ. י מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּיָדוֹ וּרְטִיָּה (פי' אינגו''נטו בְּלַעַ''ז) ט עָלֶיהָ, דַּי לוֹ שֶׁיִּטֹּל שְׁאָר הַיָּד שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הָרְטִיָּה; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִגַּע בָּרְטִיָּה, שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ הַמַּיִם שֶׁעַל הָרְטִיָּה וִיטַמְּאוּ הַיָּד; אוֹ יִשְׁפֹּךְ רְבִיעִית עַל הַיָּד כְּאַחַת, שֶׁאָז לֹא נִטְמְאוּ הַמַּיִם. { נוֹטְלִים מַיִם רִאשׁוֹנִים בֵּין עַל גַּבֵּי כְּלִי בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע } (טוּר).

באר היטב - סימן קסב - הגבהה ושפשוף הידים בנטילה

א א אצבעותיו. וצריך להזהיר להמון עם ששופכים המים מהצד וראשי האצבעות נשארו בלא נטילה: ב משפילן. ולפי דעת המקובלים דוקא בהגבהה וקודם הברכה. ועיין ט''ז ומ''א: ב ג לשפשפם. אפי' אם שפך על כל היד רביעית וא''כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג''כ שפשוף אח''כ זו בזו שהרי רביעית בבת אחת הוי כטבילה. ט''ז: ג ד טהורה. דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת אחת על היד מ''א וכתב ט''ז ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על מים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח''כ רוצה לעשות שפיכה שניה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי''ל של נחושת אעפ''י שאין זב בפעם אחד כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאינו פוסק מלזוב מיקרי שפיכה אחת והמחמיר בזה הוא מן המתמיהים רק שיש חשש לענין כח גברא ע''כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סי' קנ''ט ס''ט עכ''ל: ד ה עליהם. עיין ט''ז ומ''א הטעם: ו לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עיין מ''א. כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים ע''י שרי אעפ''י שהברזא לחה ונוגע בו בידיו לית לן בה. ל''ח. וכתב המ''א ומ''מ יש לחוש שלאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחור ודוחק בידו השניה נטמאה מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאחד. אם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אזן הכלי מהמים ואם חזר ואוחז בידו הראשונה נטמא ידו ממנה וצריך לנגבה כמ''ש ס''ד. לכן יטול רביעית כאחד וכאן מהני נמי אם ישפוך ע''ג היד בפ''ע הראשונים ושניים עיין מ''א: ח ז בשפשוף. עיין ט''ז ומ''א. כתב הל''ח אם קנח במפה כדרך המקנחים אפי' חזר ונגע טהור ע''כ ומ''א כתב עליו דאין לסמוך ע''ז: ט ח ד''א. וה''ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצא על היד דטמא. מ''א: י ט עליה. ע''ל סי' קס''א ס''ק ב' מש''ש:

מגן אברהם קס״ב - סימן קסב - הגבהה ושפשוף הידים בנטילה

א׳ דברי הגאונים בכאן צל"ע גדול לכך הוצרכתי להאריך קצת, הרא"ש וסיעתו סוברים דהידים אין מטמאין רק עד הפרק ולכן אם יצאו מים שניים חוץ לפרק אין בכך כלום, ואם יצאו מים ראשונים חוץ לפר' הם מטמאין היד ואף על פי ששופך עליהם מים שניים אין מטהרי' שם דטהרתן דוקא עד הפרק ולכן צריך להגביה ידיו שלא יחזרו מים ראשונים שיצאו חוץ לפר' ויטמאו הידים אפי' נוטל עד הזרוע דינא הכי ובמטביל ידיו או נוטל מרביעית אין שם מים טמאים כלל וא"צ להגביה, וה"ה אם רצה להשפיל מתחלה ועד סוף ש"ד ודעת הרשב"א דוקא כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות חיישינן שמא מים ראשונים נטל חוץ לפרק ויטמאו שם בכף היד והשנים לא נטל אלא עד פיצול האצבעות או ששפכם יותר ממים ראשונים ויחזרו ויטמאו הידים לכן צריך להגביה אבל כשנוטל עד הזרוע א"צ להגביה כי אין לחוש לאותן שיצאו על הזרוע כי אין הזרוע מקום טומאה, והערוך סובר דאף הזרוע מקום טומאה ולדידהו אסור להשפיל' מתחלה ועד סוף כשנוטל עד פיצול האצבעות שירדו המים מהכף ויטמאו האצבעות דא"א לצמצם ליטול ממש בתוך הפרק ובמטביל או נוטל מרביעית צריך ג"כ להגבי' ע' כ"ז בב"י וכ"כ ל"ח, וא"כ כיון שכ' הרב"י פה והיינו כשאינו כו' וזה כדעת הרשב"א איך כ' אח"כ וכן אם שפך וכו' המטביל א"צ וכו' וזהו לדעת הרא"ש וצ"ע וצ"ל דחזר בו הרב"י וס"ל דמטביל וברביעי' אין מקבלין המי' טומא' כלל אפי' מחוץ מקום הנטילה והכי מסתבר דהא הפוסקי' כ"כ בשם התוספ' ובודאי ל"פ הרשב"א והערוך על התוס' עמ"ש ס"ז, אך דברי רמ"א צ"ע שכ' וה"ה אם משפילן וכו' דהא להרשב"א לא מהני משפילן ואם דעתו לחלוק על הרב"י לא ה"ל לכתוב וה"ה אלא וי"א וכו' ומיהו אשכחן טובא דכוותה ואפשר דהג"ה זו צ"ל אחר ויש חולקים בזה שהוא דעת הרא"ש: ראשי אצבעות. ז"ל רש"י ופי' ב"י דעתו שא"צ ליטול אלא האצבעות ודעת רמ"א א"א לפ' כן שלא כ' מזה בסי' קס"א ול"נ שכוונתו שלא יגביה הידים לגמרי שא"כ יצאו המי' לזרוע תחת בגדיו ולא ינגבם ואח"כ בשעת אכיל' יחזרו ויטמאו הידים כמ"ש הרב"י בפי' הרר"י ע"ש לכן לא יגביה רק ראשי אצבעותיו והב"ח מפרש דכוונת רש"י דאסור להשפילן מתחלה ועד סוף משום שירדו המים מצדדי האצבעות מכאן ומכאן ולא יהיו ראשי האצבעות נטולים לכן יגביה ראשי האצבעות וישפוך עליהם וכ"כ בשל"ה וכ"פ ביש"ש פ' כ"ה סי' ל"ה שיגביהם דוקא וכ"כ ברקנ"ט פ' עקב ע"פ הקבלה, וגם בד"מ עצמו כ' דעדיף להגביהם לקיים המקרא וינטלם וינשאם ע' בש"ג פ' אלו דברים ויש גמגום שם: ב׳ ג"פ א"צ. כת' הרב"י ולא ידעתי טעם לזה והלבוש כ' טעם מלבו וז"ל מהרי"ל בתשו' דפוס הענווא סי' רט"ו וד"ק סי' קפ"ז וגבי נט"י ושפשוף בשר מלוח לא חיישי' לשיור הראשונים ומה"ט כ' בא"ז דאין לחוש להגביה ידיו כשנוטל ג"פ עכ"ל, כלו' דכשנוטל ג"פ כבר ירדו הראשונים מהיד ולא נשארו שם כלל, ומ"מ צ"ע דהראשונים יטמאו להשניה והשניה להשלישית שנגעו זה בזה ואפשר דהמים שביד עצמו אין מטמאין זה את זה ועס"ו וע' בפסחי' פ' כל שעה א"נ ס"ל כהרשב"י דהשני' מטהרים הראשונים אלא דחיישי' שלא הלכו לשם, אבל כששופך פעם ג' תו לא חיישינן כנ"ל אבל לדעת הרא"ש אינו מועיל ג"פ וע' בהג"א פרק כ"ה: ג׳ הנוטל ידיו וכו'. כתוב בתורת הבית בית ג' אם שפך על ידו אחת שטיפה אחת גדול' ויש בה כדי ב' שטיפות הרי זה עולה לשתים ואינו צריך מים שניים אבל שפך על ב' ידיו שטיפה א' גדולה אינה טהורה אא"כ יש בו רביעית ובלא"ה לא מהני אפי' אתי משיורי טהרה וכ"כ ב"י סי' ק"ס בשם התו' והרא"ש וסמ"ק והר"ש וכ"כ התו' בגיטין פ"ב ובת"ה הקצר השמיט זה וכ' בפ"ב כדעת הראב"ד בשם הירוש' דאף ברביעי' צריך ב"פ ע"ש ובב"י וע' ברמב"ם פ"ז דין י': ד׳ מים רבים. פירוש יותר מרביעית: ה׳ טופח ע"מ להטפיח. דוקא בדיעבד אבל לכתחל' אסור כנ"ל, ובהכי מתישבא הא דלא מייתי בבעי' דאילפא מתני' דאין מוסיפין אלא מתני' איירי לכתחלה אסור אפי' בטופח ור' ינאי איירי בדיעבד ובעיא דאילפא ג"כ בדיעבד וב"ח כ' דבטור ורא"ש משמע דלא מהני משקה טופח ויש להחמיר ע"כ ולכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת א' על היד: ו׳ בשניים נוטל. פירוש אף על גב שנגב קצת היד יכול ליטול מקצתו השניה עס"ח: ז׳ נטמאה חבירתה. וה"ה המים שבידו הא' נטמאו מיד השני' כמש"ל ועס"ז: ח׳ שישפוך לו. פי' דכשנוטל ב' ידיו כא' מותר לשפשפם כמ"ש ס"ה וא"ת ישפוך על כל יד ב"פ ואח"כ ישפשפ' וי"ל דצריך לשפשף בשפיכה ראשונה לרחוץ יפה הזיעה עב"י בשם הרשב"א וב"ח כ' בשם רש"ל דכששופך על ידו אחד והגביה אותו היד ויצאו המים חוץ לפרק וכשיחזור ויטול באותו היד הכלי לשפוך על השניה יצטרך להשפיל היד שנטל בראשונה ויחזרו ויטמאו הידים כמ"ש ס"א ואם נטל הכלי בידו הלחה נטמאה אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו הראשונה נטמא ידו ממנ' וצריך לנגב' כמ"ש ס"ח, ומ"מ אפשר לשפוך על כל יד בפ"ע הראשונים ושניים אלא מחוורתא כמ"ש: ט׳ על כל א' רביעית. משמע דאם שפך על ידו אחד רביעית ונגע בחברתה נטמאה מחברתה וקשה דבס"א כתבתי דרביעית אין מקבלין טומא' וצ"ל דמ"מ המים שביד מקבלות טומאה בשעת נטילה דבמקום נטיל' ובשעת נטילה בקל נטמאו כמ"ש סי' ק"ס ססי"א ע"ש, ועי"ל דעכ"פ אין רביעית על היד השניה ונטמאו המים שעל השניה ועמ"ש סס"ז: י׳ על השניה. ואם נגע ביד טמאה על יד א' שנטל שניה א"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אף על פי שנטמאו מיד האחרת מהני מים השנים (יש"ש סל"ג) עסס"ז, כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים על ידו שרי אף על פי שהברזא לחה ונגע בו בידיו לית לן בה כמ"ש סימן ק"ס ססי"א (ל"ח) ומ"מ יש לחוש לאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחוזר ודוחק בידו שניה נטמא' מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאח': י״א א"צ לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עס"ז: י״ב שתי ידיו כא'. אבל אם נטל ידו א' ושפך ממנה על שניה אף על פי שנתכוין ליטול שניהם טמאה וכמ"ש סי' קנ"ט ס"ז כ"כ ב"י בבד"ה סי' ק"ס וכ"כ ת"ה דאין לסמוך על התוס': י״ג אם שפשף ידיו. היינו לאחר שנטל מים שנים או שנטל מרביעית ואפ"ה כשנוגע במקום שלא נטל נטמאו המים עס"א וס"ד מ"ש: י״ד בראשו. פי' בכובע שבראשו עסי' ק"ד: ט״ו טמאה. והיינו כגון שלא נטל השנים רק הראשוני' (הר"ש): ט״ז מטהרי' בשפשוף. דשפשוף מטהר כמו מים שנים וא"צ מים שנים (ב"י קס"ה בשם מהרי"א וכ"כ ל"ח) ומ"מ אפי' נטל מים שניים אפשר דצריך לנגב (הר"ש) עססי' קנ"ח, וכ' הל"ח אם קנח במפה כדרך המקנחין אפי' חזר ונגע טהור ע"כ וצ"ל מנ"ל הא לכן אין לסמוך ע"ז: י״ז או שום ד"א. משמע שבא לכלול אפי' דבר שהוא מבריאת המים דלא כרשב"ג אבל בסי' ק"ס ס"י משמע דהלכה כרשב"ג (ב"י) ובי"ד סי' ר"א סנ"ב פסק דאע"ג שמטבילין בו מ"מ ממעט בשפופר' הנוד ע"כ והתי"ט חלק עליו וכ' דלהרא"ש והטור אין מטבילין בו ואין נוטלין בו וממעט וגם טמא אם נמצא על היד ע"ש פ"ו דמקואות וליישב דעת הרב"י צ"ל דהא דמטבילין ביבחושין דוקא אם ריסקן דלא עדיף משלג ואפי' למאן דפליג בשלג מודה בהא דאם לא ריסקן לא מקרי טבילה כלל ולכן אם לא ריסקן ממעטין ואפשר דמטמאין היד ג"כ וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצאין על היד דטמא וכן יש להורות: י״ח ורטיה עליה. קשה דהא רטיה חוצצת כמ"ש סי' קס"א וי"ל דהכא מיירי כשאינו מקפיד עלייהו (ל"ח) וב"ח תי' דהכ' מיירי שיש מכה בידו וכמ"ש הרא"ש וז"ל אף על פי שאסור לאכול במפה גזרה שמא יגע שאני הכא דליכא למיחש שיגע בבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה ע"כ ולעיל מיירי שיש לו מיחוש בעלמא ויש לחוש שיסיר הרטי' ויגע באוכלין וצריך ליטול תחת הרטי' ואיכא חציצה עכ"ל וכן נרא' עיקר:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים קס״ב

א׳ והוא הדין אם משפילן כו'. בזה מתורץ מ"ש ב"י למה צריך להגביה ידיו הא אין חשש גם כשישפיל אותם מתחלה ועד סוף לזה תי' דאה"נ דדי בזה אלא שהאזהרה היתה שלא להגביה תחלה ואח"כ ישפיל וב"י תירץ בשם מהרי"א דאם ישפיל יש חשש דמים הנוגעים בכף היד אחר פיצול האצבעו' נטמאו ויצאו המי' מכף היד ויטמאו האצבעות ולכך אין להשפיל ידיו לצד מטה וכתב שזה דוקא למי שסובר שיעור נטילה עד גמר האצבעות וכ"כ ב"י בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ולא הבנתי דגם לדיעה זו אין חשש דהא אין הידים מטמאין רק עד הפרק כדאיתא במשנה הביאה ב"י ועכשיו אנו קיימין דהאי עד הפרק פירושו גמר האצבעות וצ"ל לענין טומאת הידים מודים הכל עד הפרק דקאי עד קנה של זרוע ודברי רמ"א הם דברי ב"י לפרש מ"ש בגמרא צריך להגביה לאו למימרא דהכרח הוא להגבי' אלא דאסבא להגביה צריך שלא ישפיל אח"כ עד הניגוב אלא שכת' ב"י ע"ז שקשה לפ' כן דלא אשתמיט שום מפ' שיכתוב כן ול"נ דע"ז נתכוין רבינו יונה ג"כ במ"ש ב"י בשמו וז"ל ופי' תלמידי הרר"י שבשעת נטילה צריך ליזהר שלא יגביה ידיו למעל' עד שינגבם וכו' והאריך ב"י לפלפל בפי' דבר זה דבשם מהר"י חביב כ' דהרי קמ"ל שמתחלה ועד סוף יעשה באופן שלא יגביה עד הניגוב ואז אין חשש ובגמ' מיירי שאם התחיל פעם א' להגביה לא ישפיל אח"כ ודחה ב"י פי' זה דהא הר"י בא לפרש דברי רב ולא לעשות תיקון אחר ופי' הוא פי' אחר והוא דחוק מאוד ונראה לישב פי' מהר"י חביב ולא קשה מידי דגם רב נתכוין לתיקון הר"י וה"ק הנוטל ידיו ורוצה להגביהם צריך שיגביה' עד הניגוב ומו"ח ז"ל כתב דמש"ה אין להשפיל הידים דאז לא יבאו המים לראשי אצבעותיו שהם פונות למטה וע"כ יש להגביהם וכיון שמגביהן לא ישפילם כדי שלא יחזרו ויטמאו וכו' וא"א לפרש כן דהא ע"כ אם ישפילם צריך שיהיה באופן שיבואו המים לצד הפנימי של היד דהיינו שישפוך המים על כל רוחב חוד היד וא"כ יבואו ג"כ לראשי האצבעות ובדברי הרר"י כתב מו"ח ז"ל שיש להגיה צריך ליזהר שיגביה ידיו למעלה עד שינגבם מפני שאם לא יגביה' יקבלו המים טומאה כו' והוא נכון דלדעת הרר"י יהיה צורך ההגבה' בכל היד עד הזרועות כמו בראשי אצבעות למה דקי"ל עד כף היד ולעד"נ בעיקר הקושיא דלעיל הא סגי כשישפיל ידיו דסתם נוטל ידיו מחזיק בשוה בשעת הנטילה דהיינו ששופך על חודה של יד וע"ז הזהירו שאחר נטילה לא ישפיל הידים כדי שלא יזיבו המים ממקום חוץ לפרק לתוך הפרק אלא יגביהם וה"ה אם רוצה להחזיקם בשוה גם בשעת הנגיבה דאין איסור אלא דאין דרך העולם בכך אלא דמגביהם או משפילם בנתיים ע"כ הזהיר על ההשפלה: ב׳ חבור היד והזרוע. לפי שכל היד בחזקת טומאה אע"פ שא"צ נטילה רק עד אחר פיצול אצבעות ויש חולקים הם דעת הערוך ותלמידי הרר"י דס"ל דבכ"מ מקבלים טומאה ונראה דטעמא כיון שהמים חוזרים אח"כ לתוך מקום נטילה וכן ראיתי לרש"ל פ' כ"ה: ג׳ על שתי ידיו רביעית כו'. וכ"ש אם שופך על כל יד רביעית: ד׳ צריך לשפשפם. בטור כתוב בזה אפי' אם שפך על כל יד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג"כ שפשוף אח"כ זו בזו שהרי רביעי' בבת אחת הוה כטבילה כמ"ש בס"ד: ה׳ טופח ע"מ להטפיח כ"כ הרמב"ם וטעמו מדאמרינן רפ"ב דגיטין דמבעי' לן אי מהני טופח ע"מ להטפיח לנטילה כמ"ש כאן ולא איפשטא וכל ספק ידים לקולא. והר"ש והרא"ש והטור לא הביאו זה אלא כתבו אם כשנטל ידיו בשפיכה ראשונה לא נטל עד הפרק אינו יכול ליתן פעם שנית על המקום שלא נטל כבר כדי שתעלה לו בשביל שפיכה א' שאין נטילה לחצאין אלא מה שנוטל תחלה חשוב כמאן דליתיה וצריך ליתן שפיכה א' עד הפרק ואח"כ שפיכה שנייה עכ"ל ותמה ב"י אמאי לא מהני בטופח ע"מ להטפיח במקצת היד וכדמבעיא לן ולא איפשטא והניח בצ"ע דמ"ש מכל ספיקא דרבנן ולי קשה דהא לענין שאיבה במקוה שהוא ג"כ דרבנן ואפ"ה כ' הרא"ש והטור בי"ד סי' ר"א דלא מהני טופח על מנת להטפיח להכשיר פסול שאיבה אלא צריך כשפופרת הנוד. וכבר הקשו התו' בר"פ חומר בקודש בשם ר"ת ממתני' דמביא רפ"ב דגיטין דמשקה טופח שאינו חיבור משמע הא טופח ע"מ להטפיח הוי חיבור והאריך שם גם ר"ש כ' מזה הביאו ב"י שם וכיון שכ' רמ"א שם סעיף נ"ג שיש לפסוק להחמיר אפי' בשאוב שהוא דרבנן ושכן ראוי להורות א"כ ה"ה בידי' שהן מדרבנן נמי ראוי להחמיר בזה ולפסוק כדעת הטור דלא מהני רק אם חוזר ושופך שפיכה א' עד הפרק ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על המים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רוצה לעשות שפיכה שנייה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אע"פ שאין זב בפעם א' על כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאין פוסק מלזוב מקרי שפיכה א' והמחמיר בזה הוא מן המתמיהי' רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סימן קנ"ט ס"ט: ו׳ שישפוך לו אחר כו'. פי' רש"ל הטע' דכששופך ביד זו על השני' ואח"כ שופך משניה לראשונ' יש לחוש שמא בשפיכה הראשונה ירדו מי השפיכה חוץ לפרק ולא מועיל להם שפיכה שנים כדלעיל ואח"כ כשיחזור לשפוך על הראשונה יחזרו המים שהיו עליה חוץ לפרק לתוך הפרק כי אז צריך להוריד היד כדי לשפוך על הראשונ' ועי"ל ט"א דשמא יגע ביד הנטולה ביד שאינה נטולה עדיין ותטמא ולזה לא יועיל אח"כ מה שיטול אות' אבל כשישפוך אחר ישפוך על שניהם בב"א: ז׳ נטל ידו א' כו' להבין זה נקדים דברי ב"י שכתב וז"ל היכא דנטל ברביעית ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהם נראה דטהורה לדעת הסוברים שהשופך רביעית כא' א"צ מים שניים לטהרם דע"כ לא מיטמ' בתוספת' אלא כשנוטל ידו א' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה אבל כשנטל מרביעית שלם טהרו הידי' וגם המים שעליה' לגמרי ואם שפשף בראשו או בכותל ואח"כ נגע בהם טהור' עכ"ל דבריו אלה אינם מובנים דכיון דאתי משיורי טהרה אפי' בב' ידים נמי ותו למה לא זכר כאן בש"ע הך מלתא דאתי משיורי טהרה ע"כ נ"ל ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אלא כשנטל ידו א' או אפי' ב' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה כו' וביאור דבריו דמאן דאית ליה רביעית מים ושופך על ב' ידיו כא' ממילא אין כאן טומאה לגמרי אלא דמיירי ששופך על כל יד בפ"ע ע"כ שייך בי' טומאה מצד מים ראשונים וטהרה מצד מים שניים וכן בשופך על ב' ידים כא' ואפ"ה אין טהורי' לגמרי דמיירי בפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה. וע"ז אמר דאף ע"ג דיש כאן טהרה מצד השניה אחר שישפשף פי' שינגב אותם דבלא ניגוב אין כאן טהרה אע"פ ששפך ב"פ כמ"ש ר"ש הביאו ב"י לעיל סי' זה וז"ל ואפשר דשפשוף בעי לעולם מ"מ כאן דנגע בהם אחר ששפשף גרע טפי וטמאי' ע"כ צריך ליטול ידו או ב' ידיו מחדש כיון שלא בא רביעית על יד א' או על ב' ידי' בפע' אחת ובזה מבוארי' דברי הש"ע במ"ש בסעי' זה על ידו א' לפי שר"ל שאין שם רביעית וזה לא אפשר בב' ידי' אלא א"כ בשיורי טהרה ולא מיירי בזה בש"ע: אלא שראיתי בלבוש שהקשה כאן אי מיירי מב' שפיכות הא נטהרו אלא משפיכ' א' מפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה וע"כ למד מזה דמי שנטל ידיו מפחו' מרביעית השיורי טהר' א"צ לשפוך מים שניי' ומצטער אני על צדיק כזה שיצ' מכשול מתחת ידו בזה דח"ו לו' כן דדי לנו לו' במאי דאתי משיורי טהרה שיהיה להם דין רביעית שלם אלא שאתה בא להוסיף דיהי' להם מעלה נוספת ולא יצטרך למים שניים אלא שינגוב אחר שפיכ' א' חליל' לו' כן וכאן מיירי מב' שפיכות ומאוד תמוה מה הוקשה לו כיון ששפך מים שניים אין כאן טומאה הא כ' ר"ש והש"ע והוא עצמו הביאו תכ"ד דגרע טפי כיון שנגע בהם אחר השפשוף ועוד בא לתרץ למה נקט בראש וכותל ולא במפה ודוחק עצמו והאמת דבמפ' נבלעו המים במפה ואין שייך שם נגיעה אחר ניגוב משא"כ בראש או בכותל שהם קשים: ח׳ או ישפוך רביעית כו'. כ' רש"ל שזהו יותר נכון מחלוק' ראשונ' דשם א"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ובחלוקה השניה כ' שטוב לכרוך הרטייה בסמרטוט קטן ורך לנקות מקום זוהמא:

ספר מחצית השקל על אורח חיים קס״ב

קס״ב:א׳שע״ד א׳ דברי הגאונים (ר"ל הר"י והרמ"א) צל"ע כו' דהידי' אין מטמאים. ר"ל דמים הראשונים שנותן על הידים שנטמאו מחמת הידים כמ"ש בסעיף ב' (וראשונים שכ' ברוב הסי' הזה ר"ל שנים ושני' ר"ל שלישי' אלא לכן קרי לשנים ראשונים לפי שהם ראשונים הבאים לטהר משא"כ ראשונים ממש אין באים כ"א להסיר הלכלוך ואם ידיו נקיים א"צ להם מה"ט קרי לשלישית שני') היינו דוקא תוך הפרק היינו מקום הצריך נטילה לכל חד כדא"ל כמבואר ס"ס קס"א. ולדעת הרא"ש הוא עד מקום חיבור אצבעות לכף היד וכן אם זב חוץ לפרק מן מים הראשונים שנטל תוך הפרק שקבלו שם טומאה מן היד שתוך הפרק ועתה הם חוץ לפרק אפי' נטל עליהם מים שניים חוץ לפרק נשארו בטומאתן כי חוץ לפרק אין מים שניים מטהרים וכמ"ש מ"א אח"ז: ב׳ מים שנים ח"ל אין בכך כלום: דהא הם מצד עצמם טהורים וחוץ לפרק אין מקבלים טומאה: ג׳ וכן צריך להגביה. ר"ל אם התחיל להגביהן ועי"ז זבו ויצאו מים ראשונים קודם שנטל שנים חוץ לפרק והם נשארו טמאים כי חוץ לפרק אין להם טהרה וכששוב ישפילם אסור שלא יחזרו מים ראשונים שיצאו כו': ד׳ אפי' נוטל עד הזרוע כו' ר"ל אפי' לדע' א' שבס"ס קס"א והוא דעת הרי"ף וכ' שם שי"ל כן וא"כ מקום טהרתן וטומאתן עד הזרוע מ"מ יש לחוש שיצאו המים לחוץ עד הזרוע כנ"ל: ה׳ וה"ה אם רצה להשפיל כו' דאז ודאי לא יצאו חוץ לפרק ודעת הרשב"א כו' אלא עד הפיצול היינו למאן דס"ל כהרא"ש והוא דעה ב' שבס"ס קס"ב דא"צ ליטול אלא עד מקום חיבור אצבעות לכף היד והרשב"א ס"ל אפי' לדעה זו דאין מקום הנטילה כ"א עד מקום חיבור אצבעות לכף היד. מ"מ משם עד הזרוע המים מטמאים ומטהרים ע"י מים שנים אלא חיישינן ( בלי חששת הרא"ש והיינו אפי' משפילם מתחלה ועד סוף דליתא לחששת הרא"ש ועוד דלרשב"א מים שנים מטהרים אפי' חוץ לפרק אם לא לחוש שיצאו על הזרוע) שמא מים הראשונים נטל ח"ל ר"ל דא"א לצמצם ליטול עד סוף חיבור האצבעות ושמא יטול קצת יותר דא"כ אותן המים שנטל למעלה ממקום חיבור האצבעות נטמאו שם דהא לרשב"א גם שם מקום טמא ואם היה נוטל גם השנים על אותו מקום שוב היה נטהרים ע"י מים שנים דהא לרשב"א יש שם מקום טהרה אלא דחיישינן שמא שנים לא יטול כ"א עד סוף חיבור האצבעות וישארו הראשונים בטומאתן: ו׳ או ששפכן יותר ממים ראשונים. ר"ל ניהו דמים ראשונים נטהרו ע"י מים שניים שנתן עליהם לדעת רשב"א דהמים מטהרים עד הקנ' מ"מ כיון ששפך השנים יותר מן הראשונים והם ביד למעלה מן הראשונים סמוך לזרוע א"כ שם המים שניים הם ראשונים ונטמאו ולא נטהרו ע"י מים שנים: ז׳ ויחזרו ויטמאו כו' ר"ל כשיזובו למטה על האצבעות כי אין הזרוע מקום טומאה. ומחששת הרא"ש לא מיירי הרשב"א ומיירי שמשפילן מתחלה וע"ס כנ"ל: ח׳ ובמטביל כו' צריך ג"כ להגביה כ"כ הרב"י דאע"ג דלהרשב"א וערוך אפי' למעלה ממקום דין נטילה יש מקום טומאה וטהרה. מ"מ הא דרביעית ומי טבילה אין מקבלים טומאה מן הידים היינו דוקא במקום נטילה. אבל חוץ למקום טבילה (נטילה) לא כיון שכ' כשאינו נוטל כל היד כו': ט׳ וזהו כדעת הרשב"א. דלהרא"ש אפי' נטל עד הזרוע צריך להגביהן כמ"ש מג"א לעיל: י׳ וצ"ל דחזר בו. ר"ל לעולם ס"ל בש"ע כהרשב"א וא"ש מ"ש היינו כשאינו נוטל כל היד כו' ומ"ש וכן אם אפשר כו' רביעית כו' וכן המטביל כו' בזה חזר פה בש"ע ממ"ש בספרו ב"י וס"ל דגם לרשב"א וערוך מהני נטילת רביעית או טבילה דאפי' חוץ למקום נטילה אין רביעית ומי טבילה מקבלים טומאה: י״א דהא הפוסקים כ"כ. דבנטל מרביעית או טבל א"צ להגביה בשם התוספתא. ואפשר דהג"ה זו (וה"ה אם משפילן) צ"ל אחר וי"א שכ' רמ"א עמ"ש המחבר דאם נטל כל היד א"צ להגביה עז"כ רמ"א די"א והיינו הרא"ש ולדידי' שפיר מהני אם משפילן מתחלה: י״ב (ס"ק א) ראשי כו' שאין צריך ליטול אלא האצבעות דרש"י אזיל לשיטתיה מה שפירש בחולין פרק כל הבשר דא"צ ליטול יותר לכן ג"כ א"צ להגביה יותר: י״ג א"א לפרש כן שלא כ' מזה בס"ס קס"א כצ"ל ר"ל דא"כ צ"ל דרמ"א ס"ל כרש"י דא"צ ליטול כ"א האצבעות והוא כדעת הרא"ש והוא דעה שניה שהובא בס"ס קס"א וכיון דהרב"י כ' שם דראוי לנהוג ליטול עד הקנה ורמ"א לא הגי' משמע דגם הוא ס"ל דלא כהרא"ש: י״ד ולי נראה שכוונתו כו' ולא ינגבם. ר"ל בשלמא אי אינו מגביהן כ"כ דלא יצא המים ע"י ההגבהה כ"א עד הזרוע ניהו דנשארו אותן המים בטומאתן כנ"ל מה בכך כיון דשוב אין משפילן עד אחר הניגוב ובשעת הניגוב ינגב גם המים שיצאו חוץ לפרק ותו ליכא למיחש למידי אבל אם יגביהן יותר מדאי ויכנסו תחת בגדיו על הזרוע וישארו אותן המים בטומאתן כנ"ל ובשעת הניגוב לא ינגבן דאין דרך לנגב תחת הבגדי': ט״ו דאסור להשפילן כו' ר"ל דרש"י בא ליישב למה אמר הש"ס דצריך להגביה הידים הא אם משפילן נמי ש"ד דס"ל כהרא"ש כנ"ל ולכן פרש"י ראשי אצבעות ור"ל דראשי אצבעות עכ"פ צריך להגביה בשעת נטילה דאל"כ ירדו המים מצדדי האצבעות כו' ולא יהיו ראשי האצבעות נטולים לכן יגביה כו' וישפוך עליהם וכיון דבתחלת הנטילה צריך להגביהן שוב אסור להשפילן מחשש שכ' הרא"ש כנ"ל ר"ל דחיישי' שמא יצאו ראשונים ח"ל כו'. ולפ"ז לפי סדר נטילה של רוב העולם שהידים בשוה ואין ראשי אצבעות זקופי' לא למעלה ולא למטה א"כ לא יבאו המים לחוד היד שהוא לצד מטה לארץ כי המים יורדים אילך ואילך לכך צריך ליזהר להפך היד בשעת נטילה אילך ואילך כדי שיבאו המים גם על החוד של היד הנוטה לארץ: קס״ב:א׳שע״ה א׳ (ס"ק ב) ג"פ א"צ כו' וז"ל מהרי"ל כו' ומ"מ צ"ע כו' עב"י מ"ש בשם הכלבו והביאו ג"כ במעדני י"ט פ' כ"ה סי' ח"י ועמ"ש עליו מעדני יו"ט: ב׳ ואפשר דהמים שביד כו' א"נ ס"ל כהרשב"א כו' תו לא חיישי דמים שניים ושלישים לא הלכו לשם רק ראשונים גרידא כ"ה לא חיישי' דעכ"פ שני' או שלישים ג"כ יצאו לשם ונטהרו הראשונים: ג׳ אבל לדעת הרא"ש אינו מועיל כו' והיינו לתי' אחרון אבל לתי' א' גם להרא"ש מועיל א"כ ע"כ הא דאמרי' דצריך להגביה מיירי דוקא כשהיו ידיו נקיות דא"צ ליטול רק שני פעמים: קס״ב:א׳שע״ו א׳ (ס"ק ג) הנוטל כו' ויש בה כדי ב' שטיפות והיינו כשאין בהם רביעית אלא באים משירי טהרה המבוארים לעיל סי' ק"ס סעיף י"ג: ב׳ ובתה"ק השמיט זה כו' וכ' הכל בו בשם הראב"ד בשם כו' כצ"ל במ"א: קס״ב:א׳שע״ז א׳ (ס"ק ד) מים רבים. פי' יותר מרביעית ר"ל בשלמא אם אין לו רק רביעית מצומצם כשנטל תחלה להעביר הלכלוך א"כ חסר מן הרביעית ולכך צריך ליטול שני פעמים משא"כ אם יש לו יותר מרביעית א"כ במה שהוא יותר מרביעית יעבור הלכלוך וישאר רביעית ולכן סגי בנטיל' אחת כיון שהוא רביעית: קס״ב:א׳שע״ח א׳ (ס"ק ה) טפח כו' ובהכי מתישבא כו' דברפ"ב דגיטין דף ט"ז ע"ב בעי אילפא ידים טהורות לחצאין או לא ומפרש הש"ס דמבעי' לי' כגון שנטל חצי היד ואח"כ הוסיף ונטל חצי יד השני (וזה דין הנזכר פה בש"ע) ופריך הש"ס ותפשוט מדר' ינאי דאמר אין ידים טהורות לחצאין ומשני דר' ינאי מיירי שכשנטל חצי היד השני' כבר נתנגבו המים שעל חצי היד שנטל תחלה עד שאין בהם טופח על מנת להטפיח ואיבעי' דאילפא היא כשעדיין המים שעל חצי יד הראשונה טופח על מנת להטפיח. וקשיא ליה למ"א למאי דס"ד מעיקרא דלא אסיק החילוק בין טופח על מנת להטפיח או לא אדפריך ממימרא דר"י ה"ל להקשות ממתני' דהא תנן במס' ידים אין מוסיפים על הראשונים ופי' אם נטל חצי יד אין להוסיף אח"ז וליטול חצי יד השנייה. והיינו משום דאין ידים טהורו' לחצאין. וג"כ ה"מ לשנויי דמתני' מיירי בדליכא טופח על מנת להטפיח. א"ו דממתני' לא המ"ל דמתני' מיירי לכתחלה. וכ"מ הלשון אין מוסיפי' ואילפא מיירי דיעבד אם כבר נטל לחצאין דכ"מ הלשון ידים טהורות לחצאין. ולכן בעי למפשט מדר' ינאי דאמר ג"כ האי לישנא אין ידים טהורות לחצאין דמשמע אפי' דיעבד לא מהני. וכיון דהסברא חיצונה לא היו מחלקים בין טופח עמ"ל או לא ובכל ענין אין ידים טהורות. דהכי ג"כ הוי ס"ד המקשן מדר' ינאי אלא דאילפא חידש סברא זאת לפי מסקנת הש"ס דאפשר בטופח עמ"ל הידים טהורות לחצאין וכיון דלא אפשטא ודין נט"י דרבנן אזלי' בספיקו להקל וא"כ אין להוסיף להקל כ"א במה דמצינו דנסתפק אילפא דהיינו דיעבד אבל לכתחלה לא מצינו דנסתפק אילפא נשאר סברא חיצונה דאפי' בטופח עמ"ל אסור: ב׳ וב"ח כתב דבטור ורא"ש משמע כו' מדלא העתיקו אבעיא דאילפא ע"כ ס"ל דפשט' דלישנא דר' ינאי מיירי אפי' בטופח עמ"ל ומאי דמשני הש"ס דר' ינאי מיירי בליכא טופח עמ"ל הוא דיחוי בעלמא ונקטו הפוסקים כפשטא דלישנא דר"י ואפי' בטופח עמ"ל אין טהורה לחצאין: ג׳ ולכן אין ליטול מכלי שפי' צר כו' כ"כ הב"ח וז"ל וראיתי רבותי שהחמירו ולא נטלו ידיהם מכלי שקורין האנ"ד פא"ס עם הענדי"ל כיון שא"א בשפיכ' א' עד הפרק עכ"ל והט"ז תמה עליו דמה בכך אע"פ שאין זב בפעם א' על כל השיעור של יד אין בכך כלום כיון שאינו פוסק מלזוב מקרי שפיכה אחת עכ"ל. ובס' א"ר כ' עליו דלא דק דהא צריך להפכו ולסגור ההענד"ל כל פעם וכמש"ל סי' קנ"ט ס"ט וכ"כ הט"ז גופיה פה וסיים אולי בזמן קצר כזה ל"מ הפסק וסיים אבל מ"ש מ"א סתם אין ליטול מכלי שפיו צר כו' משמע בכל כלי שפיו צר אע"פ שיוצק כל עת בלי הפסק בנדון כזה מסכים הא"ר עם הט"ז: קס״ב:א׳שע״ט א׳ (סק"ו) שנייה כו' אע"ג שנגב ר"ל דאי איכא טופח ע"מ להטפיח אפי' בראשונים שרי אע"כ דליכא טופח על מנח להטפיח וא"כ ה"ה דנגוב לגמרי דדינם שוה: קס״ב:א׳שפ״א א׳ (ס"ק ח) שישפוך לו פי' כו' מותר לשפשפם. ר"ל דמה"ט צריך שישפך לו אחר. כיון דצריך לשפשף ידיו כמ"ש רמ"א סעיף ב' וא"כ בשלמא אי אחר שופך ע"י בקל יוכל ליטול שני ידיו כא'. דהאחר ישפך על ידיו כא' ואז מותר לשפשפם ואין אח' נטמאה בחברתה כיון שנטלן כא' הוי השני ידים כיד א' כמ"ש סעיף ה' משא"כ כשיטול בעצמו א"א לשפוך על שתי ידיו כא' וא"כ אסור לשפשפן דיד א' נטמאת בחברתה: ב׳ וב"ח כתב בשם רש"ל. נתן שני טעמים אחד שישפוך לו דוקא אדם אחר. חדא דכששופך כו' והגביהו כאשר הוא הדין שצריך להגביהו כמ"ש סעיף א': ג׳ ואם נטל הכלי כו' זהו טעם שני: ד׳ ומ"מ אפשר כו' ר"ל דלשני הטעמים שכ' מהרש"ל יש תקנה שיכול הוא בעצמו ליטול דהיינו לשפוך על כ"י ראשונים ושניים דכבר נטהרו מים הראשונים ואזדא לה טעם א' שיחזרו המים דהא קודם שיצאו חוץ לפרק נטהרו ועל כן צריך לו' שלא יגביהן עד אחר שנטל גם מים שניים וגם טעם שני ליכא דכשאוחז באוזן הכלי בידו הלחה לא נטמא האוזן דהא המים שעל היד טהורים: ה׳ אלא מחוורתא כמ"ש. דהיינו טעם מג"א משום השפשוף דא"כ א"א לשפוך על כל יד בפ"ע ראשונים ושנים כמ"ש מ"א לעיל דצריך לשפשף בשפיכה ראשונה כו': קס״ב:א׳שפ״ב א׳ (ס"ק ט) על כל א' כו' משמע דאם שפך כו' ונגעה בחברתה ר"ל שעדיין חברתה לא נטל ודייק לה מדכ' על כל אחד. דרביעית אין מקבלים טומאה. אפי' שלא במקום נטיל' כמ"ש סי' ק"ס ס"ס י"א ע"ש ס"ק ט"ו: קס״ב:א׳שפ״ג א׳ (ס"ק י) על השני'. ואם נגע כו' א"צ לנגבם כו' דכיון דכבר היו טהורים כתב היש"ש הטעם דוקא בסעיף ד' דלא נטל רק מים ראשונים נגע ביד אחרת דאז יש לאותן מים שני מיני טומאות. א' משום אותה יד שנטל כדין כל מים ראשונים שטמאים ב' עכשיו נתוסף להם טומאה במה שנגע בידו שניה הטמאה אין מים שנים כשיטול שנית ידו אחד יכולים לטהר שני מיני טומאות דלא מצינו דמים שנים מטהרים כ"א טומאה א' דהיינו כשהמים טמאים מצד היד שנטל. והיינו כל מים הראשונים וא"כ הכא שכבר נטל ידו הראשונה שני פעמים וא"כ נטהרו מים ראשונים ואין להם כ"א טומאת אחת מה שנגע בידו השניה. וטומאה א' מים שנים מטהרים לכן א"צ לנגב כ"א ליתן שוב עליהם מים שנים ודיו: ב׳ ל"ל בה כמ"ש סי' ק"ס ס"ס י"א. ר"ל דאם נגע בידו הטמאה במים שבכלי לא נטמאו המים: ג׳ ומ"מ כו' נדבקו מים טמאי' ר"ל מים שבידו שהם טמאים כדין מים ראשונים: ד׳ וכשחוזר ודוחק וכו' דהא צריך להחזיר הברזא בכל שפיכה וכמ"ש לעיל ס' קנ"ט סעיף ט' ודברי ל"ח אינן מובן לי דמשמע קצת דבכלי כהאי לא בעי' שיחזור בכל שפיכה ולא ידעתי למה. אמנם כשנוטל רביעית בפעם א' ל"ל בה אפי' נוגע בידו הלחה באוזן כלי ומתלחלח ומתדבק שם מאותן מים מה בכך הא המים טהורים כשנטל מרביעית. וגם כשאוחז באוזן הכלי בידו שני שעדיין לא נטל אין בכך כלום לא נטמאו המים מצד נגיעתן בהן ביד טמאה כמ"ש פה: קס״ב:א׳שפ״ד א׳ (ס"ק י"א) א"צ כו' טמאות ומ"מ א"צ ניגוב וסגי שיטלן שנית כיון דהמים היו טהורים וכמ"ש לעיל בס"ק י' בשם יש"ש עיי"ש: קס״ב:א׳שפ״ו א׳ (ס"ק יג) אם שפשף כו' או שנטל מרביעית כו' עס"א וע"ד מ"ש. ר"ל דלא תיקשי ממ"ש ס"א דרביעית אין מקבלים טומאה. ועז"כ לעיין בס"ד ר"ל מ"ש מ"א בס"ק ט' שני יישובים בזה: קס״ב:א׳שפ״ז א׳ (ס"ק י"ד) בראשו כו' עס"ס קס"ד. ר"ל דזה הכריחו לפרש בכובע דל"ל בראשו ממש הא מבואר ס"ס קס"ד דאם נגע תוך הסעודה בראשו נטמא ידו וצריך נטילה אפי' הראש נגוב. דלא כמ"ש ר"מ רבקש לחלק: קס״ב:א׳שפ״ח א׳ (ס"ק טו) טמאה כו' של"נ ידו שנית. דאי נטל שנית הרי שני' טהרו הראשונים וליכא מים טמאים כלל: קס״ב:א׳שפ״ט א׳ (ס"ק ט"ז) מטהרים כו' וא"צ מים שנים. דהידי' טהורי' מיד ע"י נטילה ראשונה אלא דהמים טמאים. ובאים מים שניים לטהר מים ראשונים שעל היד. וכשמנגב ידיו מיד אחר נטילת מים ראשונים הרי ידיו טהורים וא"צ שום למים שניים: ב׳ ומ"מ אפי' כו' דצריך לנגב (הר"ש) הובא בב"י בסי' זה על דין דהכא שכ' וז"ל תוספתא הנוטל ידיו צריך לשפשף ר"ל לקנח מים שעל ידו במפה או בשאר דבר. וכדאמרי' פ"ק דסוטה כל האוכל פת בלי ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא וכשלא נטל כ"א הראשונים איירי דאי נטל השניים כו' הרי טיהרו שניים את הראשונים כו' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם עכ"ל. וצ"ל לפי אותו צד דבנטל שניים א"צ שפשוף הא דאמרי' כל האוכל בלי ניגוב ידים כו' מיירי כשלא נטל שניים. ולפי אותו צד דאפי' נטל שניים צריך ניגוב ע"כ משום מיאוס כדלעיל ס"ס קנ"ח. אמנם כיון דבכל ענין בעי ניגוב אפי' נטל שניים הא דצריך מים שניים ולא סגי בראשונים גרידא וע"י ניגוב כמש"ל בשם מהרי"א יישב מהרי"א וז"ל הובא בב"י סי' קס"ה (ובא ליישב קושייתו דשם אביאנו בסי' קס"ה) שמאחר שזה האיש י"ל ליטול מים שנים אע"פ שבאים לטהר הראשונים עכ"ז לטהרת ידים הם שהרי אם הי' נוגע במקום שנגב ידיו מהראשוני' חזרו ידיו להיות טמאות כו' עכ"ל מבואר מזה טעם מים שנים פן יגע בידיו מקום הלח שנגע שם עססי' קנ"ח משמע שם מדסתים דפשיטא להרב"י דאפי' נטל שניים צריך ניגוב: ג׳ וכ' הל"ח כו' כדרך המקנחים כו' וז"ל דוקא שפשף בראש או בכותל הוא דקתני כו' אבל קינח במפה לא קתני דטמאה וטעמא רבא איכא כיון שהשפשוף הזה במקום מים שנים כי שפשף כדרך כל הארץ במטפחת וכיוצ' בה מטהרת היד לגמרי כדין מטהר במים שנים אבל שינה ושפשף בראש וכותל אע"פ שידו מטהרת כו' מ"מ אין כח בשפשוף הזה לטהר כמים שנים לטהר גם המים הואיל ולא קינח כדרך המקנחים כו' ולבר מן דין כו' דכל דין נט"י מדברי חז"ל והם אמרו כו' שיכולים לחלק בדיניהם כפי חכמתם ודעתם עכ"ל ועיין בט"ז שכ' סברא אחרת לחלק בין מטפחת לראש וכותל: ד׳ וצ"ע מנ"ל הא. והא דדייק מדנקט ראש וכותל ולא נקט מטפחת אין דיוק זה כדאי לחדש דין. גם י"ל דאורחא דמלתא נקט דמטפחת שקינח בה אין דרך שוב לנגוע בה ולפ"ד מ"א יש ליזהר לקנח א"ע במפה שכבר קינח בה חברו והוא טופח על מנת להטפיח אף שרובן נוטלין מרביעית מ"מ לא רבים יחכמו ליטול ע"פ הדין וא"כ אפי' רביעית טמא והמטפחת מטמא יד הנוגע: קס״ב:א׳ש״צ א׳ (ס"ק י"ז) או שום ד"א כו' משמע דהלכה כרשב"ג דס"ל דכל דבר הבא מבריית המים דין מים יש להם לכל דבר כן הקשה הרב"י על הטור ובאמת קשה גם להרב"י אותה הקושיא: ב׳ ובי"ד כו' ממעט בשפופרת כו' ר"ל אם יש שני מקואות זה אצל זה וא' מקוה כשרה וא' מים שאובים או א' מקוה שלם ושניה מקוה חסר' או שניהם חסרים ובצירופין שיעור מקוה אם יש בכותל שביניהם נקב כשפופרת הנוד דהיינו כרוחב שני האצבעות הסמוכים לאגודל ויכול לחזור באותן האצבעות הנקב אילך ואילך הוכשרו שני המקואות ואם יש דבר מה באותו הנקב ועי"ז נתמעט הנקב משיעור שפופרת הנוד אין מצטרפים כ' ש"ע שם דאפילו יש בנקב דבר שהוא מבריית המים ממעט משיעור שפופרת הנוד וצ"ל דדין לטבול בו קל משפופרת הנוד ועי"ז הקש' התוי"ט דהסברא אדרבא להיפוך: ג׳ דלהרא"ש וטור דפסקו דלא כרשב"ג דוקא אם רסקן וכ"כ רמ"א בהג"ה לעיל סי' ק"ס לענין נט"י: ד׳ על היד דטמא ודוקא דליכא רביעית מים והוא פשוט:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי - ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד -

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט''א

מגן אברהם: מקור: primo.nli.org.il רשיון: בנחלת הכלל טורי זהב ומחצית השקל: כנ"ל כמו המגן אברהם - דיגיטציה: ספריא
דילוג לתוכן